מורשת מעוותת

פרק 1

ורה

"אני אוהבת אותךָ," לחשה אימא, אך קולה לא היה משכנע במיוחד. אומנם בעלה החדש בלע את המילים האלה באושר, אך לא הייתי בטוחה מה העלה את החיוך על פניו – החיבה שלה, או הרעיון שיש לו בעלות על מישהי.

"גם אני אוהב אותך," הוא לחש בתגובה באותה התלהבות לוקה בחסר. הוא רכן לעברה ופיו נגע בשפתיה. היה בזה סיפוק קצת עצוב, לראות את אימא שלי מנשקת את אהבת חייה ביום חתונתה. החיוך שלה עורר דקירת חרטה שטיפסה בגרוני ונחתה על לשוני. בלעתי את רגשותיי כאילו בלעתי מסמרים, ודאגתי למחוא כפיים ולהריע בנקודות הזמן הנכונות. זה היה הדבר הנכון לעשות. ואני תמיד עשיתי את הדבר הנכון.

לילה גרנר, סליחה, ביורגרד – נראתה נפלא. היא הייתה מודעת באופן מקסים למראה החיצוני שלה והפעילה אותו כנשק סודי. היא הציבה את עצמה כאלילה במרכז הגן וקראה תיגר להתבונן בה עד שהעיניים דיממו. אימא שלי הייתה מחוספסת. האיפור שלה היה כבד מעט בשביל בעלה השמרני, ושמלתה חושפנית מדי על גופה הצר. החתונה הזאת הייתה המופע הגדול שלה. אהבה רומנטית הייתה לא יותר מהצגה עבור האישה שילדה אותי. אני בטוחה שהיא חיבבה את ג'וזף, בדרכה שלה. אך זו לא הייתה אהבה מהספרים. זו הייתה אהבה שהתבססה על הזדמנות שצריך לנצל, וכולם ידעו זאת.

"אני מציג בפניכם את מר וגברת ביורגרד!" הכריז מארגן הטקס כשהזוג המאושר פסע לעבר רחבת הריקודים. מחאתי כפיים בנימוס יחד עם שאר קהל הצופים.

אימא שלי ואני היינו קרובות. רק חמש־עשרה שנים קצרות הפרידו ביננו, ויחד נאבקנו על מקומנו בעולם הזה. היא תמיד רצתה חיים נוחים. כנראה שכשאת נאבקת לצאת מהשפכים כל ימי חייך, בסופו של דבר את כבר רוצה להפסיק להתאמץ כל כך. בעלה החדש הציע לה נוחות שאפילו לא העזנו לחלום עליה, אך הזכות לחיים שלווים טמנה בחובה מחיר.

החיוך שנמתח על שפתיי היה מעייף ומאולץ. ענדתי אותו כל היום, ומסכת האושר הייתה זרה לי בדיוק כמו שמלת המעצבים מתחרה שעלתה שלושת אלפים דולר ונצמדה לגופי הצנום, וכמו העקבים הכרוכים סביב רגליי הכואבות. שערי החום־בהיר היה אסוף בתסרוקת אלגנטית, שפתיי התפוחות היו משוכות בתוחם בגון ארגמן ושפתון לא מבריק, ועיניי החומות עוטרו באיפור מעושן. ציפורניי היו צבועות באדום, ועורי השזוף לוטש וזהר לכדי שלמות.

לא רציתי להיות כאן. לא באמת. האיפור שכיסה את עורי כמעט זלג ממני בלחות העזה של חודש ספטמבר, והריסים שהודבקו במומחיות לעפעפיי על ידי המאפרת המקצועית ביותר בקונטיקט בשעות אחר הצהריים המוקדמות, כבר בקושי החזיקו מעמד.

אבל אימא שלי רצתה חתונה תחת כיפת השמיים.

היא רצתה חתונה מהאגדות.

היא רצתה את כל מה שההיריון הבלתי מתוכנן שלה בשנות העשרה לחייה גזל ממנה כל השנים האלה.

אם לא הייתי כאן – היום המיוחד שלה היה יכול להיות מושלם אפילו יותר.

לא. זאת הייתה מחשבה לא רצויה בניצוחו של חוסר הביטחון הנטוע עמוק בתוכי. אימא שלי אהבה אותי. אחרת היא לא הייתה עובדת כל כך קשה כדי לבנות חיים טובים יותר עבורנו.

הזוג המאושר הסתובב ברחבי הגן, הם לחצו את ידיהם של האורחים ובירכו את הנוכחים לשלום בחיוכים רחבים ומאומנים היטב. כשהם ניגשו אליי, ג'וזף טפח במבוכה על כתפי, שפתיו נמתחו לקו דק כשהוא הביט בי.

"אני אוהבת אותך," אימא לחשה ונישקה אותי על הלחי. שפתיה הנוצצות הותירו סימן דביק על עורי.

"גם אני אוהבת אותך, אימא. מזל טוב, ג'וזף."

אבי החורג החדש התעלם ממני, כחכח בגרונו, הניח את ידו על גבה התחתון של אימא ולחש, "אני צריך להגיד שלום לעוד כמה אנשים. סגן הנשיא כאן."

אימא לחצה את ידי בהנהון חינני וחיוך נעים והלכה אחר בעלה לעבר קבוצת אורחים שעמדו מימיני.

היא נראתה מאושרת בשמלת הווינטג' הלבנה שלה כשגופה הדקיק מרחף מעל הרצפה. גן האירועים נראה כלקוח ישירות מסיפור אגדה. אורות מנצנצים היו קלועים כסיבים והשתלשלו מעמודים שהיתמרו מעלינו והפיחו זוהר בפניה המיוזעות. שדיה נשפכו משמלתה והעניקו לצופים מהצד הצצה חטופה למה שהסתתר מתחת לשמלתה שעלתה שישה־עשר אלף דולר.

היא רצתה להרגיש כמו נסיכה באותו יום.

שלא תבינו אותי לא נכון, לילה ביורגרד הייתה ראויה להרגיש כמו נסיכה, זה הגיע לה. לא היו לנו חיים קלים. היום שבו היא הבינה שהיא בהיריון איתי היה תחילת העינוי שלה, והיא הרוויחה ביושר את זכותה לסוף טוב. האישה ההחלטית שילמה בדם, יזע ודמעות. לילה עבדה בשלוש עבודות מפרכות ובו־זמנית הוציאה תעודת בגרות. היא גם דאגה שתמיד יהיה לי אוכל ושארגיש בטוחה. בני הזוג המחרידים שלה אף פעם לא נשארו לישון. היו תקופות שחששנו שלא יהיה לנו מספיק כסף לשכר דירה, אך היא מעולם לא ניסתה לגרום לי להרגיש נטל על כתפיה. אימא שלי אהבה אותי. היא לא התעללה או הייתה אכזרית כלפיי. היא פשוט הייתה בת אדם, עובדה שהבנתי עם הזמן.

התבגרות – משמעה להשלים עם החולשות של ההורים שלנו. למדתי להשלים עם הפגמים שלה, כי אם הייתי מצפה ממנה ליותר, הייתי דנה את עצמי לאכזבה. לא יכולתי לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו הבנתי שהיא נטרה לי טינה. יכול להיות שזה קרה לפני שנתיים, ביום ההולדת השישה־עשר שלי. היא נתנה לי במתנה תיק יד שראיתי בחנות יד שנייה – ומרשם לגלולות. היא הכריחה אותי להישבע לה שלא אהרוס את חיי כפי שהיא הרסה את שלה.

או שאולי זה היה בערב נשף הסיום שבו היא בכתה באופן שכלל לא היה אופייני לה כשראתה אותי בשמלה. מעולם לא הבנתי עד אותו רגע שהיא הפסידה את נשף הסיום שלה בגללי.

ואולי זה בכלל קרה הלילה, כשצפיתי בה מרימה כוס שמפניה. המילים התחלה חדשה חמקו משפתיה.

היא אהבה אותי. לעזאזל, היא הקדישה לי את כל שנות נעוריה. אך הכול עמד להשתנות. הרגשתי את זה בעצמותיי. עד כה, החיים היו לא יותר מריקוד ארוך ואיטי עם ההישרדות.

"את לא חייבת לחייך כל הזמן, ורה," אמר סבי החורג החדש שהתיישב לצידי. לא ציפיתי שהוא ישוחח איתי. היו כאן אנשים הרבה יותר חשובים ממני. האם הוא לא ידע? הייתי חייבת לחייך כל הזמן. כי האפשרות השנייה הייתה לבכות ללא הפסקה. לא היו שום אפשרויות בין לבין. פלטתי צחקוק קליל והמשכתי להתבונן באימי. היא חייכה חיוך רחב בתשובה למשהו שג'וזף לחש באוזנה.

"אני מפחדת שאם אפסיק, מישהו יצלם תמונה שלי ואז אמצא את עצמי בכותרות העיתונים מחר," מלמלתי בעיוות פנים קל. נאלצתי בעל כורחי להתרגל מהר מאוד לנראות הציבורית של המשפחה החדשה שלנו. סבי החדש, המושל ג'ק ביורגרד, הביט סביבו, הזעיף גבותיו נוכח המצלמות הרבות שהופנו לעבר הזוג המאושר. הוא השתתק ברגע ששם לב שכמה מהעדשות הופנו לעברנו. כמו הפוליטיקאי המוכשר שהוא, ג'ק הניח את זרועו סביבי בחצי־חיבוק חם.

"אני יודע שאת צריכה ללמוד הרבה. המשפחה שלי מעניינת מאוד את הציבור, ומעטים מסוגלים להתמודד עם זה. התאקלמת בזה יפה מאוד."

נאבקתי בדחף לחרחר בבוז. אם לבכות לתוך הכרית שלי מדי לילה זו התאקלמות יפה, אז כן, הסתדרתי לא רע עם המצב החדש.

בני משפחת ביורגרד לא עסקו רק בפוליטיקה. הם דחפו את ידיהם לכל תעשייה שמניבה רווחים עד ששקעו עמוק לתוך פריבילגיות ועושר. אימא שלי לעולם לא תודה בכך בחברה מתורבתת, אך היא חפרה בקרקע הסלעית של חייה במחט סיכה, ואיכשהו היא מצאה מכרה זהב.

"האהבה והתמיכה שלך באימך ראויות לשבח. עברת איתה לצד השני של המדינה. עזרת לה לתכנן את החתונה הענקית הזאת, ואת לובשת שמלה שנראית לא נוחה במיוחד. את באמת צריכה לעסוק בפוליטיקה – לא נשברת אפילו פעם אחת."

"לא בפומבי, בכל אופן," לחשתי והוא גיחך בתגובה. ג'ק אהב להדגיש כמה בוגרת הייתי לגילי. לא היה לי לב להגיד לו שנאלצתי להתבגר כבר ביום שבו נולדתי. הייתי בת שבעים בגוף של בת שמונה־עשרה. חייכתי והסתובבתי לעברו. לג'ק היה שיער מאפיר וקמטים עמוקים שנחרצו בעורו החיוור. הטוקסידו שלבש היה מוקפד ותפור למידותיו. שמתי לב לחתך קל על סנטרו, כנראה מהגילוח. קמטי צחוק עיטרו את פניו סביב פיו. נראה שכל חייו מצא את המתרחש סביבו משעשע במיוחד.

לא היה אדם אחד שלא חיבב את סבי החדש – ואני לא הייתי יוצאת דופן.

אף על פי שהוא ידע ככל הנראה שעיני הציבור תמיד נשואות אליו, הוא תמיד שמר על הלך רוח עליז. ג'ק טרח להכיר אותי. הוא אירח את כולנו בחצר ביתו והתעניין בספרים שקראתי. הוא גם עזר לי להתקבל לאחת מהאוניברסיטאות המקומיות הטובות ביותר כדי שאוכל להיות קרובה לאימא שלי במהלך המעבר המוזר הזה.

"את עושה עבודה נהדרת, ילדונת. הלוואי שאשתי הייתה בחיים והייתה יכולה לראות את ג'וזף מתחתן. היא הייתה אוהבת אותך מאוד."

שאפתי נשימה איטית ורגועה וניסיתי לחשוב על תשובה. אף פעם לא ידעתי מה לומר כשהיו מדברים על אשתו של ג'ק. "אני בטוחה שהיא הייתה נפלאה. הנפש שלה כאן איתנו," עניתי והנחתי את ידי על זרועו של סבי החדש בלחיצה מעודדת.

הוא טפח על כתפי והביט שוב לעבר אימי ואבי החורג החדש.

"ואת נראית נהדר הערב." השפלתי את ראשי נוכח המחמאה. מעולם לא הסתדרתי עם מחמאות. לא ממש ידעתי איך לקבל אותן. אימא שלי הייתה המומחית בזה. "את כל כך תומכת ואדיבה. אני גאה ומאושר שמעכשיו את חלק ממשפחתנו."

"אני רק רוצה לראות אותה מאושרת," הודיתי. זה היה משפט שלמדתי להגיד באופן תדיר כשעיתונאים שאלו אותי על החתונה המהירה והשמועות על הריונה. לפני ארבעה חודשים הם רק יצאו. לפני חודשיים הם התארסו. ועכשיו? לאימא היה יהלום ענקי על ידה. וככל שזה נוגע לשמועות על היריון? מצאתי בדיקת היריון חיובית בפח האשפה, אך היא עדיין לא סיפרה לי על כך.

"זה בסדר לרצות להיות מאושרת גם כן," אמר ג'ק שרכן לעברי וטפח קלות על אפי.

"אני הולך לדבר עם מכר שלי שם. נתראה מאוחר יותר, ורה." שאפתי את ניחוח הוויסקי שלו והנהנתי, כי זה היה הדבר הראוי לעשות. לאחר מכן החזרתי את תשומת ליבי לאימי.

הכניסה החגיגית של החתן והכלה עמדה להתרחש רק בעוד שעה לפי לוח הזמנים, והייתי צריכה להירגע קצת בבית הראשי לפני שאצטרך לדגמן שוב לפני המצלמות. הייתי צריכה למצוא גם שפתון.

חייכתי כשחלפתי על פניהם של סנטורים, מושלים, דיפלומטים, מנכ"לים של חברות ואנשים חשובים אחרים שלא ידעתי עליהם שום דבר. לא גדלתי בחיים האלה. לא ידעתי דבר וחצי דבר על העולם שאימא שלי נישאה לו, אך למדתי מהר.

הפוליטיקאים העבירו את חייהם על הבמה. הם לא היו מסוגלים אפילו לעשות מספר שתיים בשירותים מבלי שכל העולם ידע. ג'וזף המשיך את דרכו של אביו, ואימא ציפתה בכיליון עיניים לעמוד לצידו לעיני המצלמות. זה נראה מתאים והולם. היא הייתה סינדרלה מודרנית שעמדה כעת לצד הנסיך שלה. אך לא סמכתי על הסוף הטוב שלהם.

לקחתי כוס מים והלכתי בשביל שהוביל לעבר הבית הגדול. גמעתי מהמשקה הקריר והתבוננתי סביבי. הנכס שבו אימא שלי וג'וזף התחתנו היה בבעלותו של ג'ק. הבית היה מוקף במדשאות רחבות ידיים יפהפיות. עם זאת, הבית עצמו היה מודרני באופן מפתיע בהשוואה לגפנים השופעים ועיצוב הנוף המסורתי. בית הלבנים בעל החלונות המלבניים הארוכים כמעט לא התאים לסביבתו. ג'ק בנה אותו כמתנה לאשתו המנוחה והעביר כאן את חודשי הקיץ. הוא קרא למקום הזה בית האבות השני שלו. זה מטורף, מה שכסף יכול לעשות.

חלפתי על פני המאבטח שהנהן לעברי קלות באישור. נכנסתי לבית ועליתי במדרגות לחדר השינה שהיה שלי לשבועיים הקרובים בזמן שאימא שלי וג'וזף היו עתידים לבלות את ירח הדבש שלהם בפריז. בפריז, לעזאזל.

הסתבר שלמשפחת ביורגרד הייתה שם דירה עם נוף מדהים. הפעם היחידה שבה הייתי בחופשה – זה כשיצאנו לקמפינג בפארק העירוני המקומי.

קרסוליי הלא יציבים כאבו כשעליתי במדרגות. הושטתי את ידי לגבי ופרמתי באיטיות את רוכסן השמלה שלי כדי ליהנות באופן זמני מהאפשרות לנשום קצת. נאנחתי בהקלה וריככתי את החיוך המאובן על פניי.

"סוף סוף, לעזאזל," אמרתי כשעליתי במדרגות שהובילו לסוויטה שלי. עד ששמעתי יבבה שגרמה לי לקפוא במקומי על המדרגה האחרונה.

"מי שם?" שאלתי. המקום היה אמור להיות מחוץ לתחום עבור כולם, חוץ מהשושבינות ובני המשפחות – לא שהיה לנו מישהו, לאימא ולי.

"חזק יותר, מותק," דרשה אישה בקול צווחני. "תזיין את הכוס הזה."

עיניי התרחבו כשצליל של חבטות עזות מילא את אוזניי. שיט. הצליל בקע מהחדר שלי. אם מישהו הזדיין במיטה שלי, ידעתי שאני פשוט אתחרפן. באופן אינסטינקטיבי ידעתי שהייתי צריכה לברוח משם. אישה חכמה יותר ממני הייתה נמלטת מכאן על נפשה. אך נמשכתי בעל כורחי לעבר הגניחות הרועמות. ידי התקרבה לידית הדלת וליבי התכווץ בחזי. סובבתי את הידית לאט, לאט, לאט.

ציפיתי לראות חדר חשוך. ההתנסויות המעטות שהיו לי עם סקס עד כה כללו את החבר שלי מהתיכון שלא היה ראוי לאזכור. החוויות הסוטות שלנו תמיד התקיימו בחושך, בזמן שאימא עבדה משמרת כפולה במסעדה. ותמיד עם כרית לפותה בין שיניי כדי שגניחותיי לא יחמקו מבעד לקירות חדרי הדקים.

אבל אלו לא היו שני גופים שחוו את העונג שלהם אפופים בחשכה שקטה. כל החלל היה שטוף אור. כאילו שלא היה אכפת להם האם יראו או ישמעו אותם. הם היו אבודים מדי בעוצמת העונג. זה היה רועם וכאוטי. מכשף ומשכר לחלוטין.

ממש מול המקום שבו עמדתי בפתח הדלת עמד שולחן איפור ישן, מאובזר במראה גדולה ומוארת. השניים נעו יחד על גבי השולחן הזה. זיהיתי מייד את הבחורה, קווי המתאר הנוקשים של פניה, העונג בהתגלמותו, ניבטו אליי מן המראה. היא הייתה מלצרית צעירה יותר שעבדה יחד עם אימא שלי. הן היו מכרות במקרה הטוב, אחת מהנשים שאימא שלי הייתה מרכלת איתן בזמן הפסקת הצהריים שלה, אך אימא שלי הייתה זקוקה לאנשים שיעמדו לצידה בטקס, וקולין נראתה נהדר בשמלה.

בן הזוג שלה הצמיד את לחייה אל משטח השולחן והתחת העירום שלה היה מוטה לעברו. הגניחות שלה היו רועמות וקשות, הן ניקבו את עור התוף שלי בזעקותיה המחרישות.

עיניי היו נעולות על הגב השרירי שנמתח והרפה מאחוריה. הוא נכנס לתוכה מאחור. שזוף, רחב, חזק. היה לו שיער שחור וקעקוע של גולגולת מפורטת ומוצללת שהביטה לעברי באיום. עם כל חדירה, התחת שלו התכווץ ושולחן האיפור התנגש בקיר. "כן, מותק, תקבלי את זה," הוא גנח לפני שחדר לתוכה פעם נוספת.

"חזק יותר," היא דרשה בתשובה. כמעט חרחרתי בבוז. אם הוא היה עושה את זה חזק יותר, הוא היה פשוט מעיף אותה דרך הקיר.

בהיתי בהם בפה פעור. החדר הריח מסקס, הבגדים היו פזורים בכל רחבי הרצפה במיצג תשוקה מזעזע. הבטתי במראה של שולחן האיפור והשתנקתי כשראיתי זוג עיני פחם מביטות ישירות אליי.

שפתיו היו נפוחות, קו הלסת שלו היה חד כתער והלחיים מעוטרות בזיפים עדינים. השיער החום שעל ראשו נראה פרוע, כאילו שמישהו העביר בו את האצבעות, קולין ככל הנראה.

עינינו הצטלבו בקרב מבטים אינטנסיבי. "את אוהבת את זה?" הוא שאל, ולא הייתי בטוחה למי הוא פונה, אליי או לקולין.

"כן," היא גנחה.

הגבר חייך ביהירות והטה את ראשו לאחור בעונג צרוף. זה היה מראה שלא אשכח לעולם. שפתיו נפערו, עיניו נעצמו בחוזקה. כל שריר בגוף שלו היה מתוח. הרגשתי את הדופק המשתולל שלי מרקיע שחקים למראהו. רגליי רעדו. לעסתי את שפתי.

"תעופי מכאן," דרש הגבר והביט בי מעבר לכתפו. כל השובבות העוקצנית נעלמה. הוא קרא עליי תיגר במבטו. לחיי בערו במבוכה. מה לעזאזל עשיתי כאן?

הייתי צריכה לטעון שזה החדר שלי. הייתי צריכה להזעיק את צוות האבטחה שהוצב בכניסה. הייתי צריכה לעשות המון דברים, אך במקום זאת ברחתי מחדר האורחים וטסתי במורד המדרגות כאילו השד רדף אחריי. שמעתי אותם זועקים בסנכרון כשהעונג של האורגזמה ההדדית שלהם השתלט עליהם. יצאתי החוצה, אך צעקותיהם המשיכו להדהד סביבי.