מזל יתומה

כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב, אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.

אני נמצאת פה במנזר מרימ'ס, ואול66י מנזר זה לא המקום הכי מתאים בעולם להתוודות בו על רצח, למרות שיש פה תא וידוי. לא שהתא הזה עוזר למישהו: מי שעושה פשעים גדולים, שלא יצפה שיצליח להיכנס לחור וידוי פצפון.

מנזר מרימ'ס הזה הוא על שם שלוש המרימיות: אמא של ישו, מרים המגדלית, ועוד מרים אחת ששכחתי. אבל זה לא חשוב בכלל. במקום הזה מרים המגדלית היא הקובעת מי נכנס לפה.

לפי המסורת, לפני שמרים הזאת המגדלית הלכה עם ישו, האמינה בו והפכה להיות קדושה, היא בכלל היתה זונה. עכשיו רואים אותה בכל מקום במנזר, בתוך ציורים שתלויים פה, והיא מקבלת בחיוך המוזר שלה את כל הזונות שבאות לכאן. וזה המזל שלהן: מפה לא יגרשו אותן. זה המנזר שלהן ובשבילן.

רק אתמול באה לפה אישה פצועה, ירד לה המון דם מהידיים והיא אמרה שהיא אחיינית של לזרוס הקדוש ושיש לה תרופה לצרעת. שלחו אותה מיד לבית המשוגעים בכפר שאול. כל מה שהטיפשה היתה צריכה להגיד זה שסרסור חתך אותה באמצע מה שעשתה, ואז היתה מקבלת פה ארוחה ומיטה במקום להגיע לבית משוגעים.

המנזר מושלם למי שרוצה להתחבא. כל מה שצריך זה ללכת קצת ימינה מאיפה שישו נפל בפעם הראשונה, שזה גם המקום שאמא שלו מסתכלת עליו בפנים סובלות, אחר כך לסתום את האף ליד ערימה של זבל, כי הטרקטור של הניקיון לא מצליח להגיע לכאן, לעבור עוד באסטה של מיצים עם רימונים קשים שבטוח קטפו אותם לפני אלפיים שנה, ואז להגיע למנזר שעל השער שלו יש ציור של ג'ורג' הקדוש רוכב על סוס לבן ונלחם בדרקון צבעוני.

בכניסה יש חצר עם ספסלים מסודרים בחצי עיגול. אולי בשביל ישו, שיום אחד יחזור לארץ וירביץ פה הופעה.

בצד ימין של החצר יש שביל קטן שמכוסה בבוגנוויליה. השביל הולך ישר לספרייה, ככה שגברים יכולים להגיע לספרייה בשקט, ולקרוא בה ענתיקות מימי הביניים בלי להכניס אף נזירה להיריון.

כאילו שזה באמת עוזר. מיד כשנכנס זָכָר למנזר, רוזי או טוני או סופי (תבחרו שם, זה לא חשוב, גם ככה הם לא אמיתיים), שהן נזירות בערך כמו שאני נוצרייה, עוברות ליד החלון של הספרייה עם התנ"ך ביד, שאם פתחו אותו אי־פעם זה רק כדי לעשות עיניים לכומר שנותן הרצאה בימי ראשון, ואז מביטות בבחור, בתקווה שהוא יביט בהן בחזרה, וישר מנשקות את התנ"ך, ככה עם השפתיים, בברווזית, שמיד ברור שהן כבר נתנו עבודה, השפתיים האלה.

*

הן חושבות שלא רואים אותן. אבל מאיפה שאני יושבת, אני רואה ה־כ־ו־ל.

זאת הפעם השנייה שאני במנזר.

הפעם הראשונה היתה לפני ארבע שנים בערך, כשהייתי בת שש־עשרה, ודברים בהחלט השתנו מאז.

אז — אם המנזר היתה תרזה, והיום — אגנס. אז ישו הביא אותי לפה כזונה, והיום באתי בעצמי, והפעם כרוצחת.

רק כאמל, הגנן הערבי, נשאר ונראה בדיוק אותו הדבר, אולי בגלל שמי שמתעסק בצמחים ולא בבני אדם, לא נובל בעצמו אף פעם. כשבאתי לפה לפני יומיים, כאמל הסתכל עלי כשאגנס לקחה אותי לסיבוב, ואז פתח את הפה. רק זה היה חסר לי. ראיתי שהוא נזכר איך באתי לפה עם ישו בפעם הראשונה, חצי עירומה ושותה בלי להפסיק. עד שתרזה הצליחה לגמול אותי מהבקבוק, כאמל, המוסלמי היחיד במנזר, היה אוסף את כל הבקבוקים הריקים שהחבאתי מתחת לחלון שלי.

הסתכלתי עליו חזק־חזק ופקדתי עליו במוח שלא יגיד שום דבר, וברוך השם, הוא לא אמר כלום.

אגנס לא התלהבה ממני בכלל, שזה עוד הבדל ממה שהיה אז עם תרזה, שהיתה נחמדה אלי וכל הזמן רק בדקה שאני אוכלת ולא מקיאה ולא מחביאה אלכוהול בחדר, והיא גם עשתה לי המון שיחות — על נפש האדם ועל האל, כל מיני דיבורים שונים לגמרי מהדיבורים של העובדים הסוציאליים ואלה מהרווחה.

שיקרתי לאגנס. אמרתי לה שישו שלח אותי לפה. כמובן שזכרתי לא להגיד ישו, אלא ג'ון הסקוטי — אגנס נראתה מהאנשים האלה שלעולם לא יוכלו להבין שלכל אדם יש יותר משם אחד. אז אמרתי לה, לאגנס, שג'ון הסקוטי אמר שאבוא למנזר בכל פעם שמתעוררת בעיה. כששאלה איך קוראים לי, לא נבהלתי וליתר ביטחון שיקרתי שוב: "עתליה."

אגנס לא שאלה יותר מדי שאלות.

היא רק הסתכלה ישר בשיער שלי, כמו שכל האנשים מסתכלים בו על ההתחלה. ראיתי שיש לה בפנים מלחמה בין מה שצריך לעשות איתי לבין מה שהיא רוצה לעשות, ואז מהפה יצאה לה אנחה כזאת, והיא אמרה שבינתיים, רק בינתיים, אני יכולה להישאר. היא רק מקווה שהביקורת של העירייה לא תגיע ותסבך אותה. רציתי להגיד לה שעוד לפני העירייה, בטח יבואו לסבך אותה מהמשטרה, אבל סתמתי את הפה והלכתי אחריה.

כמו תרזה, גם אגנס הורידה מהקירות של החדרון שלי את כל התמונות ואת כל הצלבים ואת כל המלאכים החמודים, כי מאז השואה לא נעים להם מהיהודים. אגנס גם הראתה לי את המקלחת, ורק באותו הרגע שמתי לב כמה אני מסריחה, פשוט מסריחה מזיעה. אגנס הלכה וראיתי שהיא שכחה להוריד פסל קטן של ישו שדפקו לו הרבה מסמרים בראש כאילו לא נדפק מספיק בחיים. עכשיו, בזמן שאני כותבת את כל זה, אני נוגעת לו בראש וזה עושה לי נעים־כואב באצבעות. כבר בהתחלה ביקשתי וקיבלתי מחברת גדולה וכמה עטים, ועד שיבואו לעצור אותי, אני כותבת לכם בדיוק מה קרה, כדי להתכונן למשפט. אני אנסה להיות מסודרת, למרות שזה קשה, כי לפעמים המחשבות תוקפות את המוח שלי, כמו החיילים היוונים שרצו להיכנס לטרויה ונתקעו שם עשר שנים, אבל זה לא אומר שהם לא הציקו לחומות של העיר במשך כל הזמן הזה.

שאול, מתקן עולם ומפעל החסד המהלך של ליפתא, תמיד אמר שהספרים ייקחו אותי רחוק. ולמרות ששאול הוא מאלה שטובים בלצדוק, בזה הוא ממש לא צדק: ספרים אף פעם לא לקחו אותי רחוק. הכי רחוק שהגעתי היה לשכונת קראקס שהתחבאה בתוך קריית יובל — אולי קילומטר וחצי מליפתא — וגם שם גרתי רק חצי שנה עד שבא אחיטוב והוציא אותי משם. לא הייתי צריכה לצאת משם וללכת איתו, עם אחיטוב. הייתי צריכה להיזהר. מזל הרי אף פעם לא היה הצד החזק שלי, לא עכשיו, במנזר, ולא אז, אבל אני מקדימה את המאוחר.

אדוני השופט, עובדי הרווחה וכל העובדים הסוציאליים שקוראים עכשיו את המכתב הזה. לפני שאתם מחליטים לזרוק אותי לכלא בגלל מה שעשיתי, קודם כול אתם צריכים לקרוא את מה שכתבתי ולשמוע איך בכלל הלכתי עם מישהו שאני לא מכירה, ואתם צריכים לשמוע על העבר שלי, על ליפתא, המקום שבו נולדתי וגדלתי אצל הזרוע הצבאית של הטרור וקצין המודיעין עם הידיים הארוכות שלו, או בקיצור ובשביל הדיוק: אצל מלכה ויעקב אוחיון, סבתא וסבא שלי.