מזל עקרב

1

הוא עמד בתחנת אוטובוס חשוכה בכביש נטוש. זמן קצר קודם לכן ירד מרכב שעצר לרגע, הסתובב וחזר כלעומת שבא. השעה היתה אחרי עשר בלילה. באוויר עמדה רטיבות הגשם שפסק, והוא קיווה שלא יתחדש בקרוב.

פנסים האירו מרחוק. זה קרה מוקדם משציפה. הוא נדרך, סידר את הכומתה בכותפת, וידא שהמחסנית במקומה והרים יד בתקווה.

המכונית התקדמה במהירות, מאירה את דרכה בתאורה לבנה מסנוורת. הכביש הלח ניעור לחיים, זוהר לקראתה. נדמה היה שתחלוף על פניו ודריכותו כבר רפתה בדרכה לאכזבה כשהרכב נעצר בפתאומיות, יציב ומתריס על הכביש החלק. חלון חשמלי נפתח בזמזום.

"לאן?"

הוא הביט פנימה אל איש מבוגר שרכן מעט לעבר החלון, לא מתאמץ לחשוף פנים.

"לכיוון תל אביב."

"תל אביב תל אביב, או ליד?"

"גבעתיים, האמת."

"נו, אז תגיד גבעתיים. קדימה. עֲלֵה. זה לילה המזל שלך."

"לאן אתה מגיע?"

"אתה מודאג? אני נראה כמו אחד שחוטף אנשים? אל תדאג, החמאס הפסיקו לשלוח זקנים במרצדס. יאללה, קדימה. עלה."

"אתה יכול לפתוח את הבגאז'?"

"הוא מפוצץ. אתה יכול לזרוק את התיק מאחור."

הוא התלבט לרגע.

"נו?! אל תדאג, זה לא יקלקל את העור. יאללה, תפתח דלת וזרוק. בוא, קר."

הוא הניח את התיק על המושב האחורי והתיישב ליד הנהג, חגר את חגורת הבטיחות ומיקם את הנשק בין ברכיו, הקנה פונה מטה. כשסיים, הרכב כבר יצא לדרך, ועיניו נמשכו אל תאורת הפנים הכחולה.

"חתיכת כלי יש לך בין הרגליים," הנהג צחק.

"תודה רבה," אמר ומיהר להוסיף, "התכוונתי על הטרמפ."

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לשים את הרובה מאחורה? אתה מלחיץ אותי." הנהג המתין לרגע ואז אמר, "טוב, לא רוצה — לא צריך. אני הצעתי."

הוא התרווח במושב, עצם עיניים ומילא את ריאותיו באפטר־שייב חזק שהתערבב במחנק סיגריות, חמצמצות זיעה וריח של מושבי עור. הרגיש מעט מסוחרר. לנגד עיניו עלה חדר פרטי אפלולי: ויסקי עם קרח, גברים גוהרים מעל בד לבד ירוק, מארחת עם מחשוף ומיני.

"אני מקווה שאתה לא מתכוון לישון לי עכשיו."

מיד פקח את עיניו והביט בנהג. בן שישים ומשהו. גוף כבד. זרועותיו העבות מתחו סוודר צמוד וכרסו כמעט לא הותירה מרווח בינו לבין ההגה.

"לא, לא. ממש לא תכננתי להירדם."

"כי אם כן, אז אני מוריד אותך עכשיו, שתישן פה במדבר. החוזה בינינו שאני לוקח אותך צפונה ואתה לוקח לי את השעמום. מעביר לי ת'זמן בכיף. זאת אומרת שחוץ מזה שאתה לא ישן, אתה גם לא שותק."

"דיל," ענה והתאמץ להישמע חביב. "גם לי מתאים הסידור הזה."

הנהג הנהן לאישור העסקה.

"אז מה, מר גבעתיים, אתה גר שם או איזה חברה?"

"גר."

הם נסעו לבדם בכביש החשוך. אף רכב לא האיר מלפנים ואלומות פנסים לא שוטטו מאחור. אורות של יישוב נצצו מרחוק.

"וואלק, מה נעמדת שם? באמת חשבת שתתפוס טרמפ?"

"מה יכולתי לעשות? הורידו אותי מהבסיס וחזרו. חוץ מזה, הנה — תפסתי."

"תפסת? תפסת תחת עכשיו שאתה יושב במרצדס," ענה הנהג בלי הומור.

"לא, סתם, לא התכוונתי. זה היה בצחוק."

"זה בסדר, הכול בסדר. היה לך מזל. בדיוק כשעברתי על ידך חשבתי על מישהי מפעם, אחת שידעה לעשות לי מצפון. ותאמין לי שאין הרבה כאלה. אתה בנאדם מאמין?"

"באלוהים? לא."

"אמונה בכלל. אם עמדת שם כנראה אתה מאמין במשהו. איך העסק עובד לדעתך? בלי השגחה? בלי שמירה?"

"אמא שלי תמיד אומרת שאדם אוכל את מה שהוא מבשל."

"יפה. צנחן של אמא. אני אומר שרוב העולם מבשל בשביל מעט אנשים שאוכלים." הנהג הפנה אליו את מבטו. "אני אוכל טוב, כמו שאתה מבין," הוא הרהר לרגע. "אתה צלף טוב?"

הוא שתק ועשה את עצמו שלא שמע את השאלה.

"אם פתאום מתחילים לירות עלינו, תדע להשיב אש?" הטעים הנהג בטון של קריין חדשות.

לרגע נשמע היה שדיבר על תסריט אפשרי, כזה שצריך להתכונן אליו.

"למה שיירו עלינו?" שאל מופתע.

"אנא עארף, פה זה הדרום הפרוע, לא? אומרים שהמשטרה לא משתלטת על מה שקורה כאן."

"אני לא מודאג."

מוביל טנקים שפנסים כתומים ריצדו על גגו הופיע מעבר לעיקול, המרחק אליו הלך והתקצר עד שחלף על פניהם והדף אוויר הרעיד את המכונית.

"יא אללה, קצת הוא זז בכביש והלך עלינו, מועך אותנו לקיבינימט."

"כן."

שניהם ישבו דוממים, מחכים שהסמי־טריילר האימתני ייוותר הרחק מאחור.

*

"הרבה שנים בגבעתיים?" קרע הנהג את השקט.

"נולדתי שם."

"אף פעם לא הבנתי מקום כמו גבעתיים. הרי הסיפור זה תל אביב, שם הקטע, אז למה לגור ליד? תגור בצנטרום, איפה שהדברים קורים. למה בצד? אם נגיד אתה רוצה אדמה או שקט, אני מבין, אבל אם עיר — אז עיר." הנהג הביט בו. "גבעתיים," חזר ואמר בטון מזלזל.

"אתה יודע, גם יש עניין של כסף." הוא ניסה להיות חיובי וענייני.

"בחייך, גם גבעתיים לא זול. מי שיכול להרשות לעצמו גבעתיים, שיתאמץ וימצא משהו בתל אביב. אף פעם לא מספר שתיים, רק נאמבר ואן, ככה אני חושב."

הוא שתק. העדיף שלא להרגיז את הנהג שנאם, ומבטו נדד חליפות בינו לבין הכביש. על ידיו היו כפפות עור שחורות דקות ועל מפרק שמאל ענד שעון זהב גדול עם רצועת חוליות מבריקה. ניחש שזה רולקס ובחר שלא לשאול.

"תגיד, אתה מכיר את השלט הזה, הלבן, בכניסה לעיר? איפה שכתוב גבעתיים? אתה בטח מכיר, אתה הרי משם."

"כן, מכיר."

"איך כתבו 'גבעתיים' בצורה של שתי גבעות, הא? תמיד כשאני רואה את השלט אני חושב מי המטומטם שהחליט על זה. כאילו גבעתיים היא שתי גבעות אז ככה גם נכתוב, פחחח," אמר הנהג בטון המזלזל שכבר הכיר. "אתה יודע מה זה מזכיר לי?"

"מה?" שאל וליטף ביד ימין את ידית האחיזה של הנשק.

"לי זה מזכיר שדיים, אתה גר בעיר גבעתיים עם השדיים. אבל אולי זה רק אני," גיחך הנהג.

הוא רצה לענות לו, להתנגד, אבל התאפק. עבורו סימל השלט תמימות. בילדותו למד להבין את משמעות שם העיר דרך השלט, כשגדל חשב שדווקא היה שמח אילו יותר מילים היו מקבלות ביטוי חזותי. באחד המפגשים עם יועצת בית הספר כתב את המילה גירושים באותיות שחורות כבדות שנזלו על הדף, והיא רק התפעלה שידע לכתוב מילה מסובכת כזו. במשך שנים חלף הלוך ושוב על פני השלט. בהתחלה הוריו מקדימה והוא מאחור, בהמשך רק עם אמא, והוא עדיין במושב האחורי — תקופה ארוכה נאחזה במבנה גופו הקטן כתירוץ לכך שימשיך לשבת מאחור, והוא ידע שהיא מסרבת להיפרד מילדותו. מאוחר מדי התרצתה והסכימה שיעבור לשבת לצדה. לבסוף נהג בעצמו, לבד או איתה לידו, חולף על פני השלט וקורץ לעברו בלב — אי קטנטן יציב בתוך התכונה מסביב. אהב לחשוב שכולם בתנועה, אבל בסוף נחזור לאותו המקום.

"רוצה לשמוע עוד משהו מצחיק? אתה יודע שהשלט הזה, 'גבעתיים', בכלל נמצא בשטח של תל אביב? אתה מבין? רצו מקום אטרקטיבי אבל לא מצאו בכל גבעתיים, היו צריכים רשות מעיריית תל אביב לשים שלט של העיר שלהם. עיר דמיקולו או לא? תגיד אתה."

הוא שתק. הוא לא ישתף פעולה, גם לא ייגרר לפרובוקציות. יש עוד דרך ארוכה לעבור יחד.

"בכלל איך קוראים לך?" שאל הנהג, נזכר שעוד לא עשו הכרה.

"אני? ניר."

"אה, ניר מגבעתיים, ושם משפחה יש?"

"יש, נץ."

"ואללה, שם של לוחם בצנחנים. ניר נץ, בחיי. בכלל שם של טייס, אז למה לוחם בצנחנים? בטח ניסית. ניסית או לא להיות טייס?"

"ניסיתי."

"לא נורא, שֵם זה לא מספיק בשביל להיות טייס, אבל אתה רואה? ישר קלעתי. עם שם כזה איך תהיה באפסנאות? ניר נץ. נשמע הורים טובים, משכילים, אשכנזים על בטוח."

"כן," ענה ניר וחשב על אמא שבחרה בשם ניר ועל אבא, שהביא איתו שם ממוקד מטרה — חץ. הוא בחר שלא לומר אותו לנהג. בשם האמיתי טמונים זרעי הפרידה של הוריו. ההוכחה שמעולם לא התאימו. אמא עם המחשבה העמוקה, הטהורה. בילדותו חזרה וסיפרה לו שבחרה בשם קצר, ניר, בעל משמעות ארוכה — שדה חרוש, התחלה חדשה, חיבור לאדמה ולטבע, תקווה לעתיד טוב. סיימה ואמרה שהכול יש בו. אבא, לעומת זאת, היה עם הרגליים על הקרקע. ענייני וחד.

"אני, יש לי שם של אפסנאות. בגלל זה גם לא התגייסתי. אבל שלא תבין, מכבד חיילים קרביים, מאוד, בשבילי זה פחות התאים. גם לא רצו אותי." הנהג הפנה אליו לרגע מבט ובקול שקט יותר שאל, "אז למה בחרת קרבי? ליד הבית לא עדיף?"

"זה חשוב," ניר עצר ואז בכל זאת הוסיף, "למדינה."

"פחחח, למדינה? למה? למדינה יש רגליים, עיניים, מחשבות משלה? סתם סיסמה."

"חשוב לאנשים שגרים כאן. לך, לי. שנוכל להמשיך לחיות פה."

"לי זה לא חשוב שתהיה קרבי. אני מכבד את זה, אבל זה לא חשוב לי."

"אולי לך לא, אבל לרוב האנשים זה חשוב." לרגע התלבט אם לספר על המאמצים לשכנע את אמו לחתום על טופס ההסכמה. חשב שגילוי לב מצדו יכול לעזור לקרב ביניהם, אבל החליט שמוגזם לנהוג כך כבר בתחילת הדרך. אביו חתם מרחוק דרך עורך דין, כנראה בלי להניד עפעף. אמא היתה סיפור אחר. לילות ארוכים של ויכוחים וריבים, בעיקר כשהיה חוזר מאימוני קורס ההכנה לצה"ל. התעקש שחינכה אותו לתרום, והיא אמרה שהחיים שלו הם מעל לכול. דבר לא עזר עד היום שבו עמד בכניסה לבית והודיע לה שאם יֵצא, לא יחזור. בתנועה כועסת ונכנעת היא תלשה את הטופס מהמקרר, חתמה והלכה בלי מילה לחדרה.

הכביש התעקל שמאלה בחדות. האורות הגבוהים האירו את ההר ממול, מרחפים מעל תהום עמוקה שהיו צונחים אליה אילולא סובב הנהג את ההגה. "אז למה הרוב לא קרביים?" שאל אחרי הפנייה.

"לא כולם רוצים וגם לא כולם יכולים."

"ולא לכולם זה חשוב, נכון? אני, למשל, אם היית שואל אותי הייתי אומר לך שתעשה מה בראש שלך."

ניר התלבט איך לענות. הטיפוס הזה נתן לו טרמפ ולכן ציפה שישתוק מול תפיסת העולם שלו. אבל אי אפשר לא לענות בכלל. "נולדתי וגדלתי פה וכמו כולם אני מקבל מהמדינה ולכן אני גם תורם," אמר. הוא השתדל להציג עמוד שדרה ובכל זאת לא להתעמת.

"יעני אתה עושה עסקים עם המדינה. מי שמקבל — נותן. תאמין לי שלא כולם מקבלים מהמדינה. אולי בגלל זה באמת לא נתתי."

"זה לא עסקים, זה ערכים. מוסר."

"הופה," הנהג צחק, אבל בקולו נמהל רמז לכעס. "אתה, אולי בגלל שקיבלת, מרגיש שאתה צריך לתת, אבל אני כבר אומר לך שאל תצפה לקבל בגלל שנתת. מקבל מי שמשלם בכסף. לא בזיעה וגם לא בדם." הוא השתתק לרגע. "אבל יאללה, די, טָחַנו את זה מספיק. נו, ועכשיו איך קוראים לי? תנחש. נראה אותך. אם אתה מצליח בחמישה ניחושים, אני נותן לך את המרצדס."

ניר שתק.

"מה? מרצדס לא בא לך טוב? חדשה מהניילונים, אולי חודש על הכביש, יאללה תנחש, הרבה זמן יש לנו, אנחנו."

מצב הרוח שלו לא התאים למשחקי ניחושים. חוץ מזה, ככל ששהה יותר בחברתו של הנהג, כך סבל אותו פחות. ובכל זאת ידע שהוא צריך למצוא חן בעיניו.

"אני יודע?! אולי יהודה."

"מה יהודה? זהו? שם אחד. אני מציע לך מרצדס ואתה עושה טובה וזורק שם אחד?"

"יהודה, נסים, משה, יוסי ו..." הוא חשב רגע. "אלון."

"תאמין לי, רחוק לא תגיע ככה. משה ויוסי קוראים לכל בנאדם שני, ובשביל זה אני לא מציע מרצדס. נסים אתה בטח רואה עלי שאני לא מהעדה, ואלון זה של ילדים בגילך. בקיצור, לא רציני." הנהג הסיט את הידית מאור גבוה לנמוך ומיד בחזרה. "בקיצור, אני מנחם, נעים מאוד, ואתה הפסדת מרצדס. אתה עוד לא מכיר אותי, אצלי מילה זו מילה." הוא חיכה רגע, וכשניר לא הגיב הוסיף, "האמת, כולם קוראים לי מני, ואלה שבאמת מכירים אותי קוראים לי סמיילי."

"סמיילי?"

"או, אני רואה שנדלקת סוף־סוף. כן, סמיילי, כמו הסימן הזה שאתם שולחים בטלפון כל הזמן. אז אני הייתי סמיילי עוד הרבה קודם."