מחול ואפר

 1 פירנצה

"לסנטינו יש נכד, ידעת?" שאל אביה של אווה.

"לנונו יש נכד?" שאלה אווה.

"כן, לנונו, לסבא. גם אם אינו באמת הנונו שלך. את יודעת את זה, נכון?"

"הוא כן הנונו שלי, כי הוא אוהב אותי כל כך," הסבירה אווה.

"כן, אבל הוא לא אבא שלי, והוא לא היה אביה של אמך. לכן הוא אינו סבא שלך," הסביר אביה בסבלנות.

"כן, באבו. אני יודעת," אמרה אווה בכעס. היא לא הבינה למה הוא מתעקש. "אז פאביה היא לא באמת סבתא שלי." כשאמרה את הדברים בקול רם, נדמה היה לה שהיא משקרת.

"כן. בדיוק. לסנטינו ולפאביה יש בן, את מבינה. הוא עזב את פירנצה ונסע לאמריקה כשהיה בחור צעיר, כי שם היו לו יותר הזדמנויות. הוא נישא לבחורה אמריקאית ונולד להם ילד קטן."

"בן כמה הילד?"

"אחת־עשרה או שתים־עשרה. הוא מבוגר ממך בשנה או שנתיים."

"איך קוראים לו?"

"קוראים לו אנג'לו — כמו לאבא שלו, אני חושב. אבל, בבקשה, בת שבע, תקשיבי רגע. תפסיקי לקטוע את דבריי." באבו של אווה נהג להשתמש בשמה המלא רק כשהסבלנות שלו הלכה ואזלה, לכן היא האזינה ונצרה את לשונה.

"אמו של אנג'לו מתה," אמר אביה בעצב.

"בגלל זה נונה בכתה אתמול, כשהיא קראה את המברק?" אווה כבר הספיקה לשכוח שאינה אמורה להתערב.

"כן, סנטינו ופאביה רוצים שהבן שלהם יביא את הילד לאיטליה. יש לו כל מיני בעיות בריאות, משהו שקשור ברגל, מסתבר. הם רוצים שהוא יגור כאן. איתנו. לפחות למשך זמן מה. אחיו הגדול של סנטינו הוא כומר, והם חושבים שהילד יכול ללמוד בסמינר בפירנצה. הוא קצת גדול מכדי להתחיל, אבל הוא למד בבית ספר קתולי באמריקה, לכן אינו מפגר מאוד בלימודים. ייתכן אפילו שהוא מתקדם מאוד."

אביה אמר את הדברים כאילו הוא חושב בקול רם, ולא כאילו הוא מנסה להסביר לאווה משהו שהיא אמורה להקשיב לו. "ואני אעזור בכל דבר שאוכל," הרהר.

"אני חושבת שאנחנו נהיה חברים," אמרה אווה, "כי שנינו איבדנו את אמא שלנו."

"זה נכון. והוא יזקק לחברה, אווה."

אווה לא הצליחה לזכור את אמא שלה — היא מתה משחפת כשאווה היתה קטנה. היה לאווה זיכרון מעורפל, שבו היא נראית שוכבת דוממת מאוד במיטה, בעיניים עצומות. אווה היתה אז כבת ארבע, אבל היא עדיין זוכרת את גובה המיטה ואת תחושת ההצלחה הנהדרת, שחשה כשהצליחה לטפס עליה בעודה אוחזת בכינור הזעיר שלה. היא רצתה לנגן לה שיר.

היא זחלה לצד אמה ונגעה בלחי הרותחת מחום שלה, שבערה באודם המחלה וגרמה לה להיראות כמו בובת סמרטוטים. אמא שלה פקחה את עפעפיה באיטיות, ועיניה היו מזוגגות ומסוממות, מה שהעצים את הדמיון שלה לבובה חסרת חיים. היא הפחידה את אווה, הדמות הזו, הכמעט חסרת חיים ובעלת העיניים המזוגגות הכחולות, שבהתה בה. ואז אמה של אווה אמרה את שם בתה, והוא נפלט מבין שפתיה צורם וחורק כמו פיסת נייר ישנה.

"בת שבע," היא לחשה, והמילה לוּותה בשיעול, שטלטל את גופה וגרם לה לרעוד. האופן שבו אמרה את השם, הלחישה הצרודה, האופן שבו נאנחה כשנפלטו מפיה ההברות, כאילו זו המילה האחרונה שתאמר בחייה — כל אלה גרמו לאווה לשנוא את שמה במשך תקופה ארוכה, ואחרי מות אמה, בכל פעם שאביה קרא לה בת שבע, היא היתה בוכה ומכסה את אוזניה.

ואז "באבו" שלה התחיל לקרוא לה אווה.

זה כל מה שאווה זכרה מחיי אמא שלה, מתקופת החיים הקצרה שבילו יחד, והיא ניסתה לשכוח גם את זה. זה לא היה זיכרון אהוב. היא העדיפה לנצור את תמונת אמה ולהעמיד פנים שהיא זוכרת את האישה המקסימה עם השיער החום הרך ועם עור החרסינה, המחזיקה את אווה בחיקה ויושבת ליד קאמילו הצעיר כל כך, אשר שיבה טרם זרקה בשיערו השחור, ומתחת לעיניו החומות המחייכות ניבטו פניו הרציניות.

אווה ניסתה לזכור את עצמה כתינוקת בתמונה הזו, הילדה הקטנטנה היושבת בחיק אמה ונועצת את עיניה באישה המחזיקה אותה. אבל למרות ניסיונותיה לא הצליחה להיזכר באישה. אווה אפילו לא נראתה כמו אמה. היא נראתה ממש כמו אבא שלה, קאמילו, בעל העור הבהיר והשפתיים הוורודות.

קשה היה לה לאהוב מישהי שהיא לא מכירה או להתגעגע אליה.

אווה תהתה האם אנג'לו, נכדו של סנטינו, אהב את אמא שלו. היא קיוותה שלא אהב אותה מדיי. לאהוב מישהו ואז לאבד אותו גרוע פי כמה מאשר לא להכיר אותו כלל.

*

"למה אתה כל כך עצוב?" שאלה אווה, אוספת את ברכיה תחת כתונת הלילה הארוכה שלבשה. היא מצאה את אנג'לו בספרייה של אבא שלה, דלתות המרפסת פתוחות, הגשם צונח בעוצמה אל אריחי השביל הוורדרדים שמתחת, והוא מתבונן בסערה. היא לא חשבה שהוא יענה — הוא עדיין לא ענה לה. כבר שלושה חודשים, שהוא מתגורר בווילה שלהם יחד עם הנונו ועם הנונה שלו, ואווה עשתה כל מה שביכולתה כדי להתיידד איתו. היא ניגנה בשבילו בכינור. היא רקדה בשבילו. היא התפלשה במי המזרקה בתלבושת בית הספר שלה ונענשה רק כדי לגרום לו לצחוק. לפעמים הוא צחק, וזה גרם לה להמשיך לנסות ביתר מרץ. אבל הוא מעולם לא דיבר איתה.

"אני מתגעגע לאמא שלי."

לבה של אווה זינק בהפתעה. הוא דיבר איתה. באיטלקית. אווה ידעה שאנג'לו הבין אותה, כשדיברה אליו, אבל היא ציפתה שידבר אנגלית, כמו אמריקאי.

"אני לא זוכרת את אמא שלי. היא מתה כשהייתי בת ארבע," אמרה בתקווה שיאמר דבר מה נוסף.

"את לא זוכרת שום דבר?" הוא שאל.

"אבא שלי סיפר לי דברים. אמא שלי היתה אוסטרית, לא איטלקייה כמו באבו שלי. שמה היה אדל אדלר. שם יפהפה, נכון? לפעמים אני כותבת אותו בכתב יד הכי יפה שאני יכולה. השם שלה נשמע כמו שם של כוכבת קולנוע אמריקאית. היא אפילו נראתה קצת כמו כוכבת. אבא שלי אומר שזאת היתה אהבה ממבט ראשון." היא ליהגה, אבל אנג'לו הביט בה בעניין, לכן היא לא הפסיקה.

"בפעם הראשונה, שבה באבו שלי ראה את מאמה שלי, הוא היה בווינה, בנסיעת עסקים, מכר בקבוקי יין. לבאבו יש חברה לייצור זכוכית, אתה מבין. הוא מוכר בקבוקים לכל היקבים. באוסטריה מייצרים יין טוב מאוד. באבו נתן לי לטעם ממנו." היא חשבה שאנג'לו צריך לדעת עד כמה היא מתוחכמת.

"גם היא ניגנה בכינור?" שאל אנג'לו בהיסוס.

"לא, מאמה לא היתה מוזיקלית. אבל היא רצתה שאני אהיה כנרת גדולה, כמו סבא אדלר שלי. הוא היה מפורסם מאוד. וכך גם הדוד פליקס." היא משכה בכתפיה. "ספר לי על אמא שלך."

הוא שתק מספר שניות, ואווה חשבה שהוא עומד לחזור שוב לשתיקתו.

"היה לה שיער כהה, כמו שלך," הוא לחש. הוא הושיט את ידו באיטיות ונגע בשיער שלה. אווה עצרה את נשימתה, כשליטף תלתל ארוך ואז שמט את ידו.

"מה היה צבע העיניים שלה?" שאלה ברכות.

"חום... כמו שלך."

"היא היתה יפה כמוני?" שאלה ללא יהירות. כולם תמיד אמרו לאווה שהיא יפהפייה, והיא קיבלה את זה ללא התרגשות מיוחדת.

הנער הטה את ראשו הצידה והרהר. "אני חושב שכן. בעיניי היא היתה יפה. והיא היתה רכה." הוא אמר את המילה באנגלית, ואווה קימטה את אפה משום שלא היתה בטוחה שהבינה. "רכה? Soffice o grassa?"

"לא, לא Grassa, לא שמנה. בעיניי היא היתה כולה מנחמת. היא היתה כל כך... רכה." התשובה הזו היתה כל כך חכמה, כל כך מדויקת, כל כך עתיקה, שהיא לא יכלה אלא להביט.

"אבל... גם הנונה שלך רכה," אמרה בסופו של דבר בניסיון למצוא משהו לומר, ולא משנה מה.

"לא באותה צורה. נונה טורחת. היא מנסה לגרום לי להיות מאושר. נונה רוצה לתת לי אהבה. אבל זה לא אותו דבר. מאמה היתה אהבה. והיא אפילו לא היתה צריכה לנסות. היא פשוט... היתה."

הם ישבו והתבוננו בגשם, ואווה חשב על אימהות, על דברים מקסימים ורכים ועל הבדידות שהגשם עורר בה, גם אם לא היתה לבדה.

"אתה רוצה להיות אחי, אנג'לו? אין לי אח. זה ישמח אותי מאוד," היא אמרה והתבוננה בצדודית שלו.

"יש לי אחות," לחש אנג'לו בלי לענות לה ובלי להסיט את עיניו מהגשם. "היא עדיין באמריקה. היא נולדה... ואז מאמה שלי מתה. ועכשיו היא באמריקה, ואני כאן."

"אבל אבא שלך נמצא איתה."

הוא טלטל את ראשו בעצב. "הוא נתן אותה לדודה שלי. היא אחותה של מאמה. היא רצתה תינוקת."

"היא לא רצתה אותך?" שאלה אווה בתמיהה. אנג'לו משך בכתפיו כאילו זה לא משנה.

"איך קוראים לה... לאחותך התינוקת?" תבעה אווה לדעת.

"פפה קרא לה אנה, על שם מאמה."

"אתה עוד תפגוש אותה."

אנג'לו הפנה אליה את פניו, ובצל שהטילה המנורה הקטנה שעל שולחנו של קאמילו היו עיניו אפורות יותר מאשר כחולות.

"אני לא חושב. פפה אמר שאיטליה היא כעת הבית שלי. אני לא רוצה שאיטליה תהיה הבית שלי, אווה. אני רוצה את המשפחה שלי." קולו נסדק, והוא השפיל את מבטו אל ידיו, כמו התבייש בחולשתו. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הגה את שמה, ואווה הושיטה את ידה אל ידו.

"אני אהיה המשפחה שלך, אנג'לו. אני אהיה אחות טובה. אני מבטיחה. אתה יכול אפילו לקרוא לי אנה, כשנהיה לבדנו, אם תרצה."

אנג'לו בלע את רוקו. גרונו התכווץ וידו התהדקה סביב כף ידה.

"אני לא רוצה לקרוא לך אנה," אמר והחניק בגרונו בכי.

הוא חזר והביט באווה, מנסה להסתיר את הדמעות. "אני לא רוצה לקרוא לך אנה, אבל אני רוצה להיות אחיך."

"אתה יכול להיות בן משפחת רוזלי, אם תרצה. לבאבו לא יהיה אכפת."

"אני אהיה אנג'לו רוזלי ביאנקו." הוא חייך ומחה את אפו.

"ואני אהיה בת שבע רוזלי ביאנקו."

"בת שבע?" הפעם הגיע תורו של אנג'לו לזקור גבה.

"כן, זה שמי. אבל כולם קוראים לי אווה. זה שם עברי," אמרה בגאווה.

"עברי?"

"כן. אנחנו עברים."

"עברים?"

"אנחנו יהודים."

"מה זה אומר?"

"אני לא לגמרי בטוחה," היא משכה בכתפיה. "אני לא הולכת לשיעורי דת בבית הספר, ואני לא קתולית. רוב החברים שלי אינם מכירים את התפילות שלנו ואינם הולכים לבית הכנסת. חוץ מבני הדודים שלי לוי וקלאודיה. גם הם יהודים."

"את לא קתולית?" שאל אנג'לו בהלם.

"לא."

"את מאמינה בישוע?"

"למה אתה מתכוון במילה מאמינה?"

"את מאמינה שהוא אלוהים?"

אווה קימטה את המצח. "לא, אני לא חושבת. אנחנו לא קוראים לאלוהים ישוע."

"אתם לא הולכים למיסה בכנסייה?"

"לא, אנחנו הולכים לבית הכנסת. אבל לא לעתים קרובות," היא הודתה. "באבו שלי אומר שאנחנו לא צריכים ללכת לבית הכנסת כדי לדבר עם אלוהים."

"אני למדתי בבית ספר קתולי, ובכל יום ראשון הלכתי לכנסייה. מאמה ואני תמיד הלכנו למיסה." ההבעה הנדהמת לא משה מפניו של אנג'לו. "אני לא יודע אם אני יכול להיות אחיך, אווה."

"למה?" היא צווחה בתדהמה.

"כי אנחנו לא בני אותה דת."

"יהודים וקתולים אינם יכולים להיות אחים ואחיות?"

אנג'לו השתתק וחשב. "אני לא יודע," הודה בסופו של דבר.

"אני חושבת שהם יכולים," היא אמרה בנחישות. "באבו ודוד אוגוסטו הם אחים, והם לא מסכימים על הרבה דברים."

"אז טוב. נסכים שנסכים על כל הדברים האחרים," אמר אנג'לו ברצינות, "כדי לכפר על זה."

אווה הנהנה באותה רצינות ממש. "על כל השאר."

*

"למה את תמיד מתווכחת איתי?" נאנח אנג'לו והניף את זרועותיו באוויר.

"אני לא תמיד מתווכחת איתך!" טענה אווה.

אנג'לו גלגל את עיניו וניסה לנער מעליו את הצל שדבק בו. היא עקבה אחריו לכל מקום, ובדרך כלל לא היה לו אכפת, אבל כל הבוקר הוא לימד אותה לשחק בייסבול — איש באיטליה אינו משחק בייסבול — והרגל שלו הציקה לו עכשיו. הוא רצה שאווה תסתלק כדי שיוכל לטפל ברגלו.

"אז מה בדיוק לא בסדר ברגל שלך?" שאלה אווה, כששמה לב למצוקה שלו. היא כבר לימדה את אנג'לו את יסודות הכדורגל, וגם אם לא יכול היה לרוץ היטב, הוא יכול היה להגן ולשמור. הוא היה שוער מעולה. ועם זאת בכל הזמן שבילו במשחקים משותפים הוא מעולם לא דיבר על הרגל שלו, והיא גילתה סבלנות מפתיעה, מחכה שהוא עצמו יחשוף את הסוד. נמאס לה לחכות.

"הכול בסדר איתה... לא ממש. היא פשוט לא שלמה."

אווה עצרה את נשימתה באימה. רגל חסרה — זה היה נורא פי כמה ממה שדמיינה לעצמה.

"מותר לי לראות?" התחננה.

"למה?" אנג'לו נע במקומו באי נוחות.

"כי אף פעם לא ראיתי רגל חסרה."

"טוב, זאת הבעיה. את לא יכולה לראות את מה שלא נמצא שם."

אווה נאנחה בייאוש. "אני יכולה לראות את החלק שכן נמצא שם."

"זה יחייב אותי להוריד מכנסיים," התריס בניסיון לזעזע אותה.

"אז מה?" אמרה בזדוניות ומשכה בכתפיה. "התחתונים המסריחים שלך לא מעניינים אותי."

כשהוא זקר את הגבות בהפתעה, היא המשיכה במתיקות. "בבקשה, אנג'לו? איש לא מראה לי דברים מעניינים. כולם מתייחסים אליי כמו אל תינוקת."

כולם באמת התייחסו אל אווה כאילו היתה נסיכה זעירה. היא שיתפה פעולה, ואנג'לו שם לב לכך שהיא לא נהנית מזה במיוחד.

"בסדר. אבל גם את חייבת להראות לי משהו."

"מה, למשל?" היא קימטה את המצח בהבעת ספק. "הרגליים שלי רגילות לגמרי. כל הגוף שלי רגיל. מה אתה רוצה שאראה לך?"

אנג'לו שקע לרגע במחשבות. אווה היתה בטוחה, שהוא יבקש לראות את החלקים הנשיים שלה. אם יתפסו אותם, נונו יחבוט בהם ונונה תצטלב ותשלוף את החרוזים השחורים שלה ותתחיל להתפלל. אבל היא היתה סקרנית כל כך, שלא אכפת היה לה לקבל תשובות לשאלותיה בקשר לחלקיו הגבריים.

"אני רוצה שתראי לי את הספר הזה שבו את כותבת. אני רוצה שתקראי לי ממנו," אמר אנג'לו.

אווה הופתעה, אבל הבקשה שלו היתה בטוחה יותר, לכן היא נזקקה לחמש שניות בלבד כדי לענות.

"טוב," ידה נשלחה במהירות על מנת ללחוץ את ידו. ממבטו של אנג'לו היא הבינה, כי העסקה שזה עתה חתם גורמת לו דאגה. הנכונות שלה ללחוץ את ידה גרמה לו בוודאי לחשוב שהוא יצא מופסד. הוא בוודאי חושב שהיא כותבת עליו. היא באמת כתבה עליו, אבל לא אכפת היה לה שהוא יידע.

למרות זאת הוא לחץ את ידה והחל למשוך למעלה את המכנס מעל רגלו הימנית. כל הנערים האחרים בפירנצה לבשו מכנסיים קצרים רוב ימות השנה, אבל לא אנג'לו. אנג'לו נראה כמו גבר קטן, במכנסיו הארוכים ובנעליים השחורות הגבוהות המכוערות שלו.

"חשבתי שאתה חייב להוריד את המכנסיים," היא נשפה בכעס, משום שלא אהבה את העובדה שזה עתה שיקר לה.

"רציתי רק לראות מה תגידי. את לא ליידי, זה בטוח."

"אני ועוד איך ליידי! אני פשוט לא ליידי מטופשת, שעושה עניין גדול מתחתוניו המדולדלים של ילד."

הוא מתח את רגלו לעברה וחשף את מתקן הפלדה המתכוונן, שהיה רתום לברכו ולחלק העליון של רגלו בצד אחד ולנעל השחורה בצד השני.

אווה נגעה במתכת ביד מתוחה. היא היתה מרותקת.

"זה עוזר לי ללכת. פפה שלי הכין לי את זה." הבעת פניו השתנתה כמו תמיד, בעת שהזכיר את אביו. אביו של אנג'לו היה מסגר, והוא הבטיח ללמד את אנג'לו כדי שיוכל גם הוא להכין חפצים ממתכת. אנג'לו לא נזקק לשתי רגליים כדי ליצור דברים בידיו. אבל זה היה לפני שאמא שלו מתה. עכשיו אביו חי באמריקה, אנג'לו חי באיטליה, ואיש לא לימד אותו לעבד מתכת.

"אתה יכול להסיר את זה?" אווה רצתה לראות אותו במלוא תפארתו חסרת הרגל. אנג'לו פתח את הסוגרים ואת הרצועות וגנח גניחה קטנה, כאילו חש הקלה.

הוא הוריד את הרגל התותבת שלו, ואווה נעצה בה את עיניה. הרגל הסתיימה ממש מעל הברך. עיניה של אווה היו פעורות לרווחה, ושפתיה היו פתוחות, אך לא בקע מהן קול.

אנג'לו נראה נבוך. אולי אפילו התבייש קצת, כאילו עשה משהו רע. היא הושיטה את ידה ומיהרה לאחוז בידו.

"זה כואב?" העור נראה רך, והוא לבש גרב עבה, שנועד להגן על העור מפני משקל המתקן והחיכוך שלו. אלא שלבישת התותבת לא היתה פשוטה כמו נעילת נעל, והגוש המשונה שמתחת לברכו היה אדום ומגורה.

"זה לא ממש נוח ללבוש רגל ממתכת, אבל אני אוהב להיות מסוגל ללכת. הרבה זמן השתמשתי בקביים. ניתן לכוון את המתקן הזה, והוא יגדל איתי, לפחות בשנים הקרובות. אני עדיין יכול ללכת בעזרת קביים, אם הרגל שלי מתעייפת."

"איך איבדת את הרגל?"

"אף פעם לא היתה לי רגל."

"נולדת בלעדיה?"

"אמא שלי אמרה, שהרופא חושב שחבל הטבור היה כרוך סביב הרגל שלי, והיא לא קיבלה אספקת דם. היא לא גדלה כמו שצריך, וחלקים ממנה מתו. הרופאים הסירו את החלקים המתים אחרי שנולדתי." הוא משך בכתפו. "ממה אמרה, שאם לא אעשה מזה סיפור גדול, זה יהיה בסדר."

"חלק מהרגל גדל כמו שצריך." עיניה של אווה היו נעוצות בשריר של ירכו החשופה, ואנג'לו הסמיק והחל מיד לחבר מחדש את רגל המתכת שלו, כדי שיוכל להפשיל בחזרה את המכנסיים. המבוכה שלו גרמה גם לאווה להסמיק. היא רק רצתה שיידע, כי הרגל שלו נראתה לה בסדר.

"אני מתאמן כל יום. אני קופץ, מזנק וכורע כך שהרגליים שלי חזקות. הרופאים אמרו לי, כי ככל שאהיה חזק יותר, כך אוכל לעשות יותר דברים. אני מאוד חזק," הוא הוסיף בביישנות, ועיניו נעו לעבר פניה של אווה לפני שמיהר והסיט שוב את מבטו.

אווה קמה לפתע ויצאה מהחדר. אנג'לו התבונן בגבה המתרחק תוהה אם היא הולכת ממנו, אבל היא חזרה עוד לפני שהספיק לרכוס מחדש את התותבת. היא החזיקה בידה ספר והתיישבה לידו על המיטה. הוא התקרב אליה מיד, וכמעט נפל על הרצפה. והיא תהתה אם היא גרמה לו לרעוד בתוכו. לעיתים כך הרגישה בקרבתו. אבל היא די נהנתה מהתחושה הזו. הוא הציץ לעבר אווה, והיא זיהתה את המבט — באבו היה מביט בה כך כשעשתה משהו שלא הבין.

"אתה לא רוצה לראות את הספר שלי?" שאלה.

אני רוצה שתראי לי," התעקש ולא לקח את הספר בידו.

"טוב, אז זה ספר הווידויים שלי." היא פתחה את כריכת העור הרכה והפכה מספר עמודים בלי לאפשר לו לראות מה בדיוק כתוב בהם.

"הכתב שלך יפה מאוד, אבל אני לא קורא היטב איטלקית. לדבר זה דבר אחד, אבל אני קורא אנגלית בלבד."

אווה הנהנה ושמחה שאינו לא יכול לקרוא בקלות את המחשבות ואת המילים שלה.

"חשבתי שזה היומן שלך." הוא נשמע מאוכזב. "בפני מי את מתוודה?" הוא שאל.

"הו, זה ללא ספק היומן שלי. אני מתוודה בו על כל מיני דברים. דברים מאוד פרטיים." היא החוותה לעברו בגבותיה, כדי שיידע שמה שהוא עתיד לשמוע הוא מידע מסווג בהחלט. בדרך כלל היא כתבה על חוויות היומיום שלה, אבל היא היתה חייבת לגרום לזה להישמע מעניין.

"תקראי לי וידוי אחד," התעקש אנג'לו.

"חשבתי שאתה מאוד ביישן," אמרה ביובש. "אתה לא. אתה די שתלטן, למעשה. אני שמחה."

אנג'לו טפח בידו על הספר כדי להסיט את תשומת לבה של אווה ממנו אל הדפים.

"בסדר. אני אקרא לך את הווידוי, שכתבתי עליך כשרק הגעת לאיטליה."

"עליי?"

"כן. זה ימצא חן בעיניך, אני חושבת."

"אני כל כך שמחה שאנג'לו כאן. נמאס לי להיות כל הזמן בחברת מבוגרים. באבו אומר שאני חכמה יותר ובוגרת יותר מילדים בני גילי, כי גדלתי כשאני מוקפת באנשים זקנים. זה טוב, אני חושבת. אבל נמאס לי מאנשים זקנים. אני רוצה לשחק מחבואים ותופסת, ואני רוצה שיהיה לי למי לספר את הסודות שלי. אני רוצה לגלוש על המעקה, לקפוץ על המיטה, לטפס מבעד לחלון חדר השינה ולשבת על הגג עם חבר, ולא רק עם החברים הקיימים בדמיוני.

אנג'לו רק בן אחת־עשרה, שנתיים מבוגר ממני, ואני כבר בגובה שלו. הוא די קטן. נונה אומרת שזה נורמלי. בנות מתבגרות יותר מהר. היא אומרת שהוא ידביק אותי. אבל הוא מאוד נאה, ויש לו עיניים יפות. הן ממש יותר מדיי יפות לבן. זאת, כמובן, לא אשמתו. גם השיער שלו מתולתל כמו של בת. הוא יהיה חייב להסתפר קצר ולעולם לא ללבוש שמלה, אחרת יהיה יותר יפה ממני, ואני לא חושבת שהרעיון הזה מוצא חן בעיניי."

אנג'לו החמיץ פנים לעבר אווה, והיא גיחכה נוכח המבוכה שלו.

"אתה באמת מאוד יפה, אתה יודע," היא הקניטה. "גם אם האף שלך גדול מדיי ביחס לפנים."

"אני לא חושב שאת צריכה לחשוש שמא אהיה יפה ממך," נחר בבוז. "את הילדה הכי יפה שראיתי בחיי." כשהבין מה אמר, כוסו פניו שוב בסומק.

"זה לא מצא חן בעיניי," מיהר לומר. "קראי לי עוד אחד."

והיא קראה. היא קראה באוזניו וידוי אחד ואחריו עוד אחד וכן הלאה, והוא האזין בסבלנות כמו כומר.