מחר אני הולכת

תחפושות הילדים מלבלבות בחלונות הראווה שאנו עוברים על פניהם בדרך למקדונלד'ס. כובעים זוהרים, מנצנצים, בדים בוהקים ואווירת חג, החג שלי. תכף הכול ישתנה, אני אומרת לעצמי. שירלי ודניאל נלהבים מכל בגד, רוקמים בדמיונם שלל תחפושות לחג הזה, למסיבת בית הספר, לחגיגה אצל סבתא שבה כולנו מתחפשים ושבה יקבלו גם את מתנות הפורים הנדיבות שהם מצפים להן, וגם להכנת התחפושת המיוחדת לאירוע השנתי אצל החבר'ה שלנו, שהכרנו בזכות הילדים מאז שהיו בגן. מִימוּ, למה את תתחפשי השנה? שואלת אותי שירלי. אולי נתחפש לאותה הדמות? אני שותקת. רק בקושי הצליח יונתן להוציא אותי מן המיטה ולשכנע אותי לבוא איתם לארוחת ערב של יום שישי. אני לא רוצה לאכול. הבטן מתכתית, וכבר כמה ימים שאני מנסה תערובת של משחות שונות שיקלו על גירודי העור, כפי שהמליץ לי הרופא. נראה, אני עונה לשירלי בקול שמנסה להיות בוטח, אולי אתחפש למשהו במשותף עם אבא, אחרת הוא סתם יחבוש כובע. היא ממשיכה לדמיין את תלבושת הארנבת הלבנה־ורודה שציירה כבר לפני כמה ימים בדיוק רב, ודניאל מקניט אותה שהיא צריכה משהו יותר מגניב, יותר cool. יונתן שולח אליי מבט, אבל ראשי מוטה לצד, נשען על דלת המכונית, אני כבר לא פה.

אנו מגיעים למקדונלד'ס והילדים מזמינים המבורגר כפול, צ'יפס מוגדל, קולה, פנטה. יונתן מנסה לשנות את דעתם לגבי המשקאות המתוקים, המוגזים, להציע מיץ תפוחים או ענבים, אבל הם מרגישים כבר את החופש ומתעקשים. אני אנשנש משהו מהילדים, לא רעבה, אני מסבירה ליונתן, חוששת להדאיג אותו, מערערת בעצמי על תחושותיי. אני אומרת: אתה יודע מה, תזמין לי עוגת שוקולד, מנסה לפתות את עצמי בקינוח האהוב עליי. הוא מתבונן בי, את בטוחה שזה יעשה לך טוב? לא נראה לי, ומשלם על ההזמנה, בלי הקינוח. הדמעות זולגות ממני, אני אפילו לא יודעת למה בדיוק. תחושת העלבון על האין־אונים ואובדן השליטה, על אי־ההבנה של מצבי, מבלי שאגיד במילים, מבלי שאצליח להסביר זאת לעצמי אפילו. אני נכנסת לשירותים, מפחדת ממש להבהיל את הילדים, צל דמותי נגלה אליי. ומקרוב אני צהובה ומותשת. רוצה שנשוב כבר הביתה מיד, וחוששת מפני שעות הערב.

הילדים מתארגנים לשינה, ואני כבר במיטה. לפניהם. מתגרדת בלי הפוגה, מבקשת מיונתן שיביא לי מברשת שאיתה אוכל להבריש את עורי. אני מטביעה את ציפורניי בתוך כף היד, בשבילים הקצרים המסומנים בה, נוקבת בכפות הרגליים, במעלה השכמות, והכאב הפנימי, העמוק, אינו מרפה. תנסי להירגע, אומר לי יונתן, את ממש פוצעת את עצמך. אני מתקשרת לאמא, והפעם היא מערערת בנחישות על דבריה של רופאת המשפחה שהייתי אצלה בשבועות האחרונים ואמרה לי, נינה, זה הכול נפשי, את לחוצה עם עבודה, עם בעל, עם ילדים, זה טבעי. קחי אהיסטון אולי זאת אלרגיה, עכשיו יש הרבה אלרגיות. אמא מתעקשת שאלך ביום ראשון בבוקר ואעשה בדיקות דם, היא מפרטת בפניי את המדדים שחשובים בעיניה, ומבקשת שאעמוד על כך שיערכו גם בדיקות עבור ערכים של תפקודי כבד. שמעת? מתנודד קולה מרחוק.

בשבת אני כבר שוכבת במיטתי עם סכיני מטבח חדים. מעבירה אותם על גבי, לא חוששת מפציעה. הרי הגרד צורב ומציק יותר מכל כאב. יונתן והילדים יוצאים לטייל בנמל תל אביב, ואני שרועה במיטה, מדי פעם קמה, מתבוננת בעצמי, רזה הרבה יותר, כמעט מתפתה למדוד את אחד מזוגות המכנסיים שכבר היו צמודים מאוד על גופי, אך חוזרת ומטילה את עצמי למיטה, מנסה להגיע עם קצות אצבעותיי לשורש הגב הזועק.

הבוקר בא ועמו הקלה. אני מתאפרת, מסדרת את שערי, אומרת לעצמי, תתבונני רגע, אל תברחי מהמראה, כי אף פעם לא תהיי יפה יותר מהרגע הזה. אני מתקשרת לאמא ומספרת לה שאני חשה טוב יותר. אני לא יורדת מהקו, מתרה בי אמא, עד שאת לא הולכת למעבדה לעשות את הבדיקות. עד 17:00 יגיעו התוצאות, ואז נהיה יותר רגועים. אני סוקרת את לוח המטלות השבועי, עומדת נכוחה מול העבודה הרבה שהצטברה אצלי מן מהימים האחרונים, הכנת השיעור הקרוב, הגשת תקציר לכנס, שליחת מאמר שכמעט סיימתי, חוות דעת על עבודת מאסטר שהבטחתי להגיש כבר לפני כשבוע. אני יודעת שאמא לא תניח לי עד שאסיים עם הבדיקות, ורצה למרפאת קופת החולים הקרובה. לא כל התוצאות הגיעו, אני מודיעה לאמא, נחכה עד מחר ונראה.

בלילה יונתן משגיח עליי. מנסה למרוח את גבי, לחפור באצבעותיו המיומנות בגב, אך כעת גם הזרועות מגרדות גרד מציק ולמעשה כל שטחי העור הפכו לאתר רוחש שאינו פוסק. חירום, יוני, זה חירום, אני מודיעה לו. הלילה הזה אני לא נרדמת, לא מצליחה להתגבר על צרחות העור. ב־01:00 בלילה אני שומעת הודעת מייל שמגיעה, אני מדליקה את הטלפון ואלה הן הבדיקות שהתקבלו. יונתן מעיין בבדיקות החורגות באדום. מעולם לא היו לי ערכים חריגים, הכול היה תמיד מאוזן באמצע, אולי המוגלובין מעט נמוך. אדום. אדום. אדום. אדום. תפקודי כבד חריגים במיוחד, פי עשרה מקו הנורמה הגבוה. לפי מסקנתו של יונתן החריגות מצביעות על בעיה גסטרולוגית. נכון, אני אומרת לו, הרי אני אומרת לך כל הימים האחרונים בטן מתכתית, בטן מתכתית. הוא מנסה לקבוע לי תור למחר אצל גסטרולוג, אבל התור הבא הפנוי הוא בעוד שלושה חודשים. בוא נתקשר למכבי, אני מציעה לו, יש מוקד פתוח 24 שעות, ואולי הם יצליחו לקבוע לי לבוקר. המרכזנית עונה ומעבירה אותי לאחות התורנית במוקד הטלפוני. אני מקריאה לה את התוצאות שיש בהן סטייה, מבקשת ממנה תור, בבקשה, אני אומרת לה, אי אפשר לעמוד בזה, בבקשה. מיון, היא פוסקת, גשי עכשיו למיון. למה מיון? אני תמהה, אי אפשר לחכות לבוקר? יש לי שני ילדים קטנים בבית, שישנים כבר. אני מציעה שתיסעו למיון כמה שיותר מהר, עם תוצאות כאלה לא כדאי לחכות לבוקר.

יוני, זה חירום. אני מתקשרת לאחי שגר כמה רחובות ממני. מוֹסִי תארגן לך תיק ובוא אלינו. אנחנו צריכים לנסוע לבית חולים. יש לי תפקודי כבד גבוהים. אל תגיד כלום לאמא, ולילדים תסביר שלא הרגשתי כל כך טוב ונסעתי עם יונתן לראות רופא. מוסי מגיע בתוך דקות אחדות, ואני ממשיכה במתן הוראות באופן אוטומטי: תכין להם שני כריכים כטוסט, לשירלי מים בבקבוק, ושיצאו עם עליוניות כי עדיין קר. שירלי צריכה עזרה בהלבשה, דניאל יכול להסתדר לבד. אתה יודע לעשות קוקו מתוח? כן, אל תדאגי, יש לי שתי בנות, הוא מחייך אליי, עיניו אבלות. מכוסות. מזל שאמא ביקשה ממני להשאיר את הטלפון על צליל ושמעתי אותך מתקשרת, הוא מרים את גבותיו, כפי שלימד אותנו אבא, כדי לשוות מראה רציני לדברינו. ואל תגיד כלום לאמא, אני חוזרת על דבריי. היא כבר יודעת, תאמיני לי.

אני מכינה את התיק שלי, כעת הוא מאורגן היטב, על כל פרטיו, כאילו ציפיתי לכך כל חיי. מקסימום אני אחזור לקחת לך מה שחסר, אומר לי יוני. לא, אני אומרת לו, אני לוקחת הכול עכשיו. שקט בחלל הרכב. אני מחזיקה את התיק צמוד אליי, עונה לאחי שמבקש שאעדכן באופן רציף. חוששת שאחותי או אמא יבחינו שנצפיתי בווטסאפ בשעות האלה של הלילה וידאגו.

מיון של אמצע הלילה. יונתן ממלא את הטפסים, ואני מתיישבת בצד, מחכה שהפקידה תתפנה אלינו. קשישים, מלווים, וגם צעירים יותר, לבושים רובם בטרנינגים, בנעלי בית ובחלוקים של יציאה בחופזה בחשכה אל הניאונים הסגולים העצומים של בית החולים. קריאות, צעקות, תלונות, ניסיון לזרז את התורים. נינה, בואי, את נכנסת לאולטראסאונד, מבהילים אותי לראש התור, וכשאני יוצאת, מותירים אותי שכובה על המיטה הניידת במסדרון. כעת ניגשת אליי רופאה וממלאה פרטים נוספים. בריאה בדרך כלל? כן. מעשנת? לא. פעילות גופנית? באופן קבוע. את שתית? היא שואלת אותי. כן, בטח, אני עונה לה. כמה שתית? לא יודעת, אני משיבה, בקבוק קטן, תמיד יש איתי בקבוק, אני שותה, אני מבהירה לה. היא מתבוננת ביונתן, והוא מתעשת ראשון ומסביר לה — היא מתכוונת למים, היא שתתה מים. אה אה... מהנהנת הרופאה. רושמת בקצב מהיר. היה שינוי בימים האחרונים, עשית משהו שלא כרגיל, אכלת במקום שאת לא רגילה לאכול בו? תראי, אני אומרת לה, הייתי בים המלח עם חברות, אולי הגירודים הם מים המלח. ואכלת שם במלון? היא מגששת למצוא הסבר הגיוני למצבי. כן, אכלנו שם את כל הארוחות. טוב, היא פוסקת, כנראה נדבקת שם בנגיף, יש שם הרבה טבחים סודנים שהם מעסיקים, ואלה מביאים איתם גם מחלות מאפריקה. ניקח ממך דמים, ונשחרר אותך עם אנטיביוטיקה. יונתן מביט בי, נראה רגוע, אופטימי. אני לוגמת מים מן הבקבוק, מבקשת ממנו שיגרד מעט בגבי. לפתע מגיחה משלחת רופאים ואחיות, ועמם ראש המחלקה. הרופאה שהיתה עמי קודם לכן סוקרת בפניו את הנתונים שדלתה ממני ופוסקת שחרור, וטיפול בחיידק, כנראה בגלל ים המלח. ראש המחלקה מביט בתוצאות האולטראסאונד שלפניו. איך שחרור? הוא מערער על דעתה, את לא רואה כאן עיבוי בלבלב. קחו תפקודי כבד חדשים ומרקרים, והעבירו ל... אני לא שומעת את ההמשך, המילה לבלב מבתרת את גופי לשסעים של זרמי פחד עולים ויורדים, ואני רועדת מקור ומזיעה בבת אחת. מאמה־נינה, סבתי אהובתי, נפטרה מסרטן הלבלב כשבקושי הייתי בת 13, אני זוכרת את רגע הגילוי של מחלתה שהוסתרה מאיתנו. לבלב, אמרה אמא בטלפון לאחותה בארצות הברית, בשיחה שלא הייתי אמורה לשמוע. es cáncer. יוני, תן לי יד, אני מקיאה. המסדרון והמיטה מתמלאים בריחות הקיא, בסִיגֵי הגוף החזק שלי המוטלים כאן על הסדינים, על רצפת המיון. כוח עזר, כוח עזר, קוראת האחות למנקים, בפעם הבאה תשתדלי להקיא בשירותים, הנה כאן, יש שירותים, היא מצביעה על השלט המרוחק.

בוקר, והנה טלפון מוקדם של שירלי. מימו, מוסי אמר שאת אצל הרופא, שאת עכשיו בבית חולים ותחזרי רק בעוד כמה ימים. נכון, שירוּ קטנה שלי. אז אני ציירתי לך ציור של התחפושות ואבא יביא לך היום, טוב? בטח, אני מאמצת קול רם עד כמה שביכולתי, כבר דיברתי עם החברה שלי, המעצבת, והיא התחילה להכין לך את הארנבת. ואת, מימו? את תתחפשי איתי כמו שקבענו? כנראה לא, אני רועדת במיטה, סבתא אמרה שהיא רוצה להתחפש איתך. אני אתחפש עם אבא, בסדר?