מחר תזרח השמש

1

ריני

הדעה הרווחת בספרות המחקרית היא שלעתים רחוקות ילדים זוכרים מאורעות מתקופת הילדות המוקדמת. לריני, לעומת זאת, יש תמונות מוחשיות מאוד הצרובות בזיכרונה. מדי פעם, כאשר היא שרויה בהלך הרוח המתאים, הן חולפות לנגד עיניה.

אחד הזיכרונות המוקדמים של ריני הוא תמונה שלה יושבת על החזה של אביה, שהיה נתון בגבס, בעוד הוא מסרק ומלטף את התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלה בידיו האוהבות.

אביה של ריני לקה בשחפת עמוד השדרה וגובס מצווארו עד מותניו. במשך תקופה ארוכה מאוד היה מרותק למיטתו. למעשה, אלה הם זיכרונותיה המוקדמים ביותר של ריני מאבא שלה: שוכב על גבו, בגבס, מסרק את שֹערה ומספר לה סיפורים.

היא היתה אז בקושי בת שלוש.

ריני היתה בת יחידה. היא נולדה ב־22 בספטמבר 1939, באותו חודש בו צבא גרמניה פלש לפולין. אנדרלמוסיה מוחלטת שררה בארץ כולה.

ריני נולדה על שולחן המטבח, המיילד היה רופא המשפחה. שנות חייה הראשונות עברו עליה בבית הכפר המשפחתי בפאתי בוריסלב (טוסטונוביצה), עיר בקרבת לבוב. ביתם שכן באזור יפה ושלו, שבתיו נבנו משני צדיו של נהר. על גדות הנהר צמחו עצי ערבה בוכייה גבוהים.

למשפחה היה גן יפהפה ובו עצי דובדבן, תפוח ושזיף, ושני עצי אגוז עתיקים מאוד. בגן הירק צמחו עגבניות ושאר ירקות. סמוך לחלון חדר השינה של הוריה של ריני התנשא קיר של גבעולי שעועית גבוהים על תרמיליהם הכבדים. בבית הסמוך גרה ננה האהובה של ריני. גם ביתה של ננה היה מוקף גן שופע, ובו עצים ופרחים וכל מיני ירקות.

לננה היה בית נפלא ומרובה חדרים. חדרי הקומה השנייה נקראו חדרי מיטות, אולי מפני שבכל אחד מהם היתה מיטה גדולה, רחבה ורכה מאאאוד. ריני אהבה את ריח המצעים על המיטות. בחופשות נהגו הדודים והדודות שלה לבוא עם ילדיהם לבית של ננה ולשהות בו תקופה ארוכה, ואז כולם בילו יחד ונהנו מאוד.

המטבח היה גדול מאוד, והטבחיות היו עסוקות ללא הרף בהכנת המאכלים המיוחדים לחגים. ננה והמבוגרים נהגו לשבת בסלון וללגום יין, בעוד הילדים משחקים במחבואים בשאר חלקי הבית, בעיקר בחדרי השינה.

לפעמים כשהילדים היו צמאים, הם הלכו על קצות אצבעות אל המטבח וביקשו לשתות, והטבחית היתה נותנת לכל אחד ואחת מהם פיסת שוקולד וכוס משקה וקורצת בחשאי אל ריני, בלי שאף אחד יראה.

לפעמים היו הילדים רעשנים מדי, ואחד המבוגרים היה גוער בהם ודורש שיהיו בשקט, אבל ננה תמיד אמרה, "תנו להם ליהנות, זה הזמן שלהם וזה עושה לי נחת."

לאחר ארוחת הערב, שתמיד התארכה מאוד, הילדים המותשים היו בשלים לשינה. האומנת השכיבה אותם במיטות, ועד מהרה כולם נרדמו.

בבוקר הם היו הראשונים להתעורר. הטבחית הגישה להם ארוחת בוקר והשגיחה שיאכלו בשקט. לאחר מכן יצאו לשחק בגן. הם היו מאושרים. ריני חוותה ימים מאושרים רבים אצל ננה.

אבל לאחר פרוץ המלחמה הכול השתנה. כעת, אין יותר חופשות, אין ביקורים של הדודים והדודות. רק ננה וההורים של ריני. ריני המשיכה לבלות את מרבית שעות היום אצל ננה, אבל זה היה שונה.

ריני לא הבינה למה מדי פעם ננה מחבקת אותה ומאמצת אותה אליה — חזק מדי — כאילו רצתה להספיג אותה לתוך גופה הרך והחמים, שאת ריחו הענוג ריני אהבה כל כך. ריני היתה אז מישירה מבט אל עיניה של ננה ורואה שהיא מחייכת אליה בעצב, ונדמה לה שעיני התכלת היפות והטובות של ננה עומדות להזיל דמעות.

ננה נהגה ללוות את ריני חזרה לביתה, ואז שתיהן היו יושבות לצד מיטתו של אבא. ננה ואבא דיברו בלחש. ריני תהתה... זה נראה לה משונה — למה הם לא מדברים כרגיל? למה הם לא מתבדחים וצוחקים? הרי אבא שלה מרותק למיטה כבר המון זמן, וברור שהוא נהנה מהביקורים של ננה.