מיומנה של אישה מתה

בשקט.

מילים ספורות שנלחשות כמו אוושה קלה שנעה בחלל. מילים שנעות להן לאט, רוקדות מחול חרישי, עולות במעלה החלל, נותרות עומדות, מתבוננות סביב, מחפשות אוזן להיכנס לתוכה, חודרות דרך חלונות, טסות בין מסדרונות, מחפשות פתח. מודעות לכך כי הן חסרות חיים עד אשר תלחשנה אל תוך אוזניים כרויות.

אוֹזֶן,

הִנֵּה אוֹזֶן.

המילים נצמדות אליה, שפתיים נדבקות אל תוך, נושפות, לוחשות לה, "אֶל אֶה מוֹרְט," משתהות, מחכות. ממתינות לאפקט שלהן על הגוף שמולן, וכשמזהות את הצינה העוברת בו, הן מקפצות בהנאה, פירואט מושלם בחלל, את שלהן הן עשו, הן קמו לתחייה.

אוֹזֶן,

הִנֵּה עוֹד אוֹזֶן.

ולה, הן לוחשות בערבית: "לַאקֶד מַאתֶת," היא מֵתָה. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, וממשיכות הלאה. הנה השכנה מהקומה השביעית, מנקה, מבשלת, והמילים מתבוננות בה, מתרגשות, הנה מה שייתן להן חיים.

אוֹזֶן,

הִנֵּה אוזֶן.

והן מסיטות קווצת שיער שמפריעה לחדירה, ולוחשות. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, והפעם מגיעה גם תגובה: "אל חמדולילה," אומרת השכנה. והן שוהות לרגע במקומן בחלל, יודעות כי מצאו את הגוף הנכון, הגוף שייחל לעשות את העבודה עבורן. והשכנה מניחה את סמרטוט המטבח שהחזיקה בידה, ניגשת אל מכשיר הטלפון שמונח במסדרון צר של בית שמתהדר בגוני אדום וזהב, מחייגת את מספרו של בעלה, וכמי שלא רוצה שהעולם יֵדע על שמחתה, מקרבת את שפתיה אל הפומית, ולוחשת: "לאקד מאתת."

והוא, בעלה, מן העבר השני של השיחה, שכבר שלושים שנים עובד בבית שחיטה, ומסורי הברזל שאיתם חתך את איברי החיות המסכנות פגעו לו בשמיעה, יצעק לה: "שו?" והיא, לוחשת, ״אחמד, אחמד! לאקד מאתת." "שו?" ישאל שוב, והיא תצעק, תוותר על החשש להיתפס בשמחתה: "אל יהודה, רוחי, אל יהודה, לאקד מאתת! לאקד מאתת! לאקד מאתת!" והוא, כדרכם של הגברים שלימדו אותם ששתיקה מעידה על עוצמה, יניח את שפופרת הטלפון, ירים עיניו אל התקרה, יקרב שתי אצבעות אל פיו, וינשק אותן, כמי שאומר תודה.

והמילים, מאושרות מאין כמותן, אצות רצות, מתרוצצות אל הרחוב, בוחנות ימינה, מסתכלות שמאלה, ומולן, הירקן, זה שתמיד מתגאה בחנותו הנקייה, "כמו בית מרקחת", זה שכל תנובת הארץ שבה הוא מתגורר עומדת מסודרת, מושכת וללא פגם.

אוֹזֶן,

הִנֵּה אוֹזֶן.

והן ממתינות, מחכות לרגע שבו הוא יתחיל להשפריץ מים טריים על האפרסקים הכתומים — אז, תקרבנה אל אוזנו ותלחשנה: ״אֶל אֶה מוֹרְט לָה פוֹל, אֶל אֶה מוֹרְט,״ והוא, שאומרים לו ״לה פול״, המשוגעת, מיד מבין במי המדובר. היתה רק אישה אחת שהיתה "לה פול". זו שנגעה בכל פרי, זו שמיששה ביד גסה, לחצה, פגמה, פלשה אל תוך בשרם הרך, הענוג, הבתולי של הפירות שכה אהב. זו שבמהלך המעשה הגס שלה עוד העזה לסנן בקול רם:

"סָה סֶה פָּה בּוֹן,"

"סָה סֶה פָּה בּוֹן."

והוא על כל "פה בון", אומר וִּי מאדאם, ומקלל בלבו את האמאמא של הסאל־ז׳וויף, היהודייה המלוכלכת, שנכנסה בכל בוקר אל חנותו היפה, כמו בית מרקחת, ולא קנתה דבר.

״אל אה מורט,״ לחש, ״סה סה בון!״

לאקד מאתת, אמרו לערבים, אל אה מורט אמרו לצרפתים. אל חמדולילה, לחשו כולם. היא מתה. רווח לכולם.

לָה־הוֹנְט.

חְשׁוּמָה.

הבושה.

סֶה־סָה לֶה פָּאִי פְּרוֹמִי, זו הארץ המובטחת? בקושי בת שלושים וחמש, וכבר יהירה כל כך. מה היא חושבת לעצמה, המדינה הקטנה הזאת, שהיא תעשה מה שבא לה, והעולם יגיד, וִּי, כן, המשיכי, תכבשי ארץ זרה?

אה אוֹן־פְּלוּס, ועוד יותר מכך, סֶה־פָּה לַפָּלֶסְטִין, סֶה־פָּה לֵאִיגִ׳יפְּט, שהם כבשו, סֶה־לֶה־לִיבּוֹן, זו לבנון! מה היא חשבה, זו הצעירה, רק בת שלושים וחמש, שהעולם יגיד? מה היא חשבה שצרפת תגיד, ומה אני אמורה להגיד, ובאיזה צד להיות?

והערבים? תביני אותי ראידה, אני מבינה את הערבים, אל תחשבי שלא. באמת, אני מבינה. מה זה שמדינה נכנסת ככה לחצר שלא שלה, ולוקחת מה היא רוצה? סֶה סֶה פֶה פָּה, לא עושים את זה. בטח לא אצלכם. אתם יש לכם כבוד. אצלכם גם מדינה זה משפחה. אבל צריך להגיד את האמת, הערבים באמת לא יודעים לדאוג לעצמם. ״נֵסֵפָּה?״ לא ככה?

״ככה.״

״קוָּאה?״

״ככה."

שאלת: ״לא ככה,״

עניתי: "ככה.״

״את מדברת אליי?״

״אני מדברת אלייך.״

״שבעים שנים לא דיברת אליי, עכשיו את מדברת אליי?״

״עכשיו אני מדברת אלייך.״

״זֶ׳ה דֶה וְיֶן פוֹל,״ אני משתגעת.

״את לא מוֹמוֹן. את לא משתגעת.״

״אז איך את עונה לי. איך זה יכול להיות?״

״את מתה.״

״מתה?״

״מתה.״

מה את אמורה לעשות כשאת מתה, מה את אמורה לעשות כשאת שוכבת על ספת הסלון ושום איבר בגוף שלך לא זז, מה את אמורה לעשות כשהעיניים שלך עדיין לא התרגלו לחשכה ששולטת בעולם, מה את אמורה לעשות כשכל חייך הבטיחו לך שיירת אוהבים, וקרן אור נוצצת, שיבואו לקראתך, שיעטפו אותך בחום, שילוו אותך אל העולם שמעבר, וכל מה שאת מקבלת זה ערבייה קטנה ששבעים שנים שתקה?

"לא אכפת לי מה שכתוב. תשלחו לי אותה לארץ,"

הוא צעק.

בגסות האופיינית לו, "תביאו לי אותה לארץ!"

ככה: ״תשלחו לי,״ ככה: ״תביאו לי.״ ככה. ככה מדבר. כי ככה הוא. אני יודעת שכולם מחפשים הסברים, בטח כאלה שקוראים בתוך יומנים. מחפשים רמזים בין המילים. נותנים פרשנות על רגעים, אבל יש לפעמים ואין הסברים. ככה. פשוט ככה. הבכור שלי, שכלל לא היה בכור, רק מכוּנֶה ככה כזכות מוקנית לזכר הראשון במשפחה מזרחית, הוא חרא. חרא אל אשתו, חרא אל האחיות שלו, במיוחד אל הגדולה, שלה הוא לא סולח על שהתחתנה עם גוי, ועוד גרוע מזה: אפילו לא מתביישת בכך. לפעמים, גם כשהם יוצאים מהבטן שלך, את פשוט חייבת להודות, יָלַדְתְּ חרא של בנאדם.

והגדולה שרגילה לצרחות של הבכור, שבכלל לא בכור, מרחיקה את הטלפון מאוזנה, וביד פותחת את המקרר ומעבירה מבט על כל מה שהותרתי אחריי: קצת ארטישוק אָה־לָה־בָּרִיגוּלד, קצת פלפל שַׁרְמוּלָה, קצת בוּלֶט עם אפונה, וכמה גבינות. הבכור עוד צרח. מילותיו הפכו לא ברורות, רק קולות נהמה עלו מן האפרכסת.

חוט ארוך יש לטלפון, חוט שאיתו הייתי מטיילת בכל רחבי הבית, שומעת את האחיות שלי מתלוננות ומעבירה סמרטוט אבק, שומעת את החברות שלי מדברות על קניות ומבשלות, שומעת את הרב מספר שקשה ואולי אפשר לעזור בכמה פרנקים, ומחליפה סדינים, ועכשיו ככה גם הגדולה, מסתובבת עם השפופרת ברחבי המטבח, והוא, ברקע, ״בההההה, בההה, בההה,״ היא עומדת מול דלת מקרר פתוחה לרווחה, והוא ״בההההה, בההה, בההה,״ היא פורסת פרוסה עבה מהבגט שעוד הספקתי לקנות אתמול ממש לפני שמַתִּי, והוא ״אהההה אהההה אההההה,״ היא מוציאה את גוש החמאה, פורסת פרוסה עבה, ומורחת על הבגט, והוא ״אההההה, גההה, זההה,״ היא מגיבה קצרות לאפרכסת: ״וִּי, וִּי,״ אומרת, לא צריכה יותר מזה, והוא: ״טטטטטה טטטטטטטה טטטטטטה,״ ממש כמו מכונת ירייה, והיא מחייכת אל עצמה, חוזרת אל המקרר, שולפת משם, בחיוך עוקצני, קציצת בוּלֶט עבה, מדמיינת את אחיה מתפוצץ על שהיא מערבבת חמאה ובשר, והוא ״בההההה, בההה, בההה,״ היא חותכת את הקציצה באמצעה, מניחה על הבגט המרוח בחמאה, ועליה מניחה, כחטא על פשע על חטא, חתיכת גבינת עִזים, והוא ״שההההה, שהההההה, שהההההה.״ היא פותחת פה גדול, מכניסה את הכריך, נוגסת, לא מוציאה, נוגסת עוד, ועוד, ועוד, חלל הפה שלה כבר נותר ללא מקום, והיא נוגסת, נוגסת, נוגסת, אחוזת היסטריה, נוגסת, נגיסות גסות, אלימות, מנוגדות לחלוטין למה שהיא, למה שהיתה, ואני, אני רוצה לצעוק לה: ״מָה פִיייי,״ בתי, ואחיה ברקע ממשיך ״דההההה, דהההה, דהההה,״ ואני מנסה ״מה פייייי, מה פיייייי,״ ואח שלה: ״טטטטטההה טטטטטה טטטטטטטה,״ והיא, בולסת, בולסת, דוחפת עם שתי הידיים את שאריות הלחם, ובוכה.

כלום לא יכולתי לעשות, והיא עומדת מולי, עדיין אוחזת בטלפון, דמעה אחת מנצנצת על לֶחְייה, שאריות קציצות על פניה, ואחיה, קולו הפך ברור: "טוּ מוֹן טוֹן?״ את שומעת אותי? ״הלו? את שומעת אותי?"

היא לוקחת נשימה ארוכה, ועונה: "שומעת, שומעת."

"תביאו לי אותה לארץ," הוא נובח.

"אתה רוצה, תבוא לקחת אותה לבד. שלום," צעקה, וטרקה לו את הטלפון.

צחקתי. צחוק ראשון מאז מַתִּי. כנראה שיש גם רגעים של שמחה במוות. שמחתי שטרקה לו את השפופרת בנזונה קטן. כן, אני הזונה, אבל לא היה אכפת לי. רגעים קטנים של הנאה בחיים היו לי עם הבכור, שבכלל לא היה בכור, והרגעים האלה היו תמיד רגעים של ניצחון עליו. ילד קטן, גם כשגדל, אגואיסט, גם כשלא מודה בכך, שחושב, כמו כל זכר במשפחה מזרחית, שהשמש זורחת לו מהתחת. ככה הסביבה גידלה אותו. לא אני, הסביבה, המעטפת. איתי תמיד ידע שהוא לא עושה עליי רושם, אף פעם לא ייחלתי לבנים, הסתדרתי מצוין עם הגדולה השקטה והמסודרת עד שהוא הגיע, אבל כל הסביבה, כל הסביבה וסביבתה, כל הסביבה וסביבתה וסביבתה של סביבתה, בשביל כולם הוא היה ה־בכור. לא צריך להוסיף עוד מילה.

והיא, היא, חכמה היתה, שתקה. לא כמו שאישה צריכה לשתוק כי ככה קבעו לה, שתקה כי הבינה שזו הדרך היחידה שיסתום לו את הפה. והנה, אני מתה, והיא תופסת תעוזה, לא רק מרימה עליו קול, גם טורקת לו טלפון. אולי היה טוב שאני מתה כדי שתעשה מה שהיא רוצה. עמדתי מאחוריה, הושטתי את מה שהיו פעם הידיים שלי, ועטפתי אותה. אף פעם לא חיבקתי. לא את בעלי, לא את הילדים שלי. לא היה בזה צורך, היתה בזה חולשה, והיא, הגדולה, היתה בדיוק הפוכה, ניצלה כל רגע כדי לשאוב מאחרים כוחות דרך מגע גופני. אולי הייתי צריכה. אז חיבקתי.

״היא לא יכולה להרגיש אותך מומון,״ אמרה ראידה שעמדה מאחוריי.

״היא כן,״ עניתי.

״היא לא.״

אולי את עצמי ניחמתי. גם מתים זקוקים לנחמה. הרחתי את הבגדים שלה. בגדי יוקרה שרכשה תדיר בבוטיקים היקרים שברובע השישה־עשר. בגדים שהריחו כמו פרחי יסמין שדי בניחוח שלהם כדי לקחת אותך אל ארץ רחוקה. העברתי יד בשיער החלק שלה, צבוע בגוונים שרק ספרי צמרת בשאנז אליזה יודעים ליצור. אבל היא לא עשתה סימן של מי שמרגישה את האמא שלה. התכופפה אל הכיור, דחפה אצבע אל הגרון, ואז עוד אצבע, אספה את שערה ביד השנייה, והקיאה את נשמתה.

״לָה פּוּבְר,״ מסכנה, אמרנו שתינו יחד. שתי נשים מתות שמרחמות על אישה אחת חיה.

הטלפון מצלצל.

אני ידעתי מי זה.

הטלפון מצלצל.

גם הגדולה ידעה מי זה.

הטלפון מצלצל.

פתחה את זרם המים.

הטלפון מצלצל.

כופפה את הראש,

הטלפון מצלצל.

שתתה, גירגרה,

הטלפון מצלצל.

שטפה את הפה.

הטלפון מצלצל.

סיבנה את הידיים.

הטלפון מצלצל.

התייבשה.

הטלפון מצלצל.

יצאה מן החדר.

לא הופתעתי על זה שמַתִּי. ידעתי שאמות. זה לא הגוף שהפך חלש, זו הנפש שוויתרה. כבר שבועות שבקושי הצלחתי להזיז את עצמי מהספה, שבה ישנתי, אל שולחן האוכל, שעליו ביליתי את רוב היום. אישה לבד, כבר שלושים שנים שמואיז שלי מת, עם שתי בנות, הגדולה והקטנה, מזדקנות, שעוד גרות אצלי בבית, ובן אחד, הבכור, שבכלל לא היה בכור שברח לישראל. אישה אחת לבד עם דלת אחת ושישה בריחים עליה.

״משוגעת,״ אמרו.

״למה צריכה שישה בריחים,״ שאלו.

אבל אני ידעתי. המנעול הראשון בא עם הדלת. השני הוספתי כשמואיז מת. השלישי כשפרצו לִגברת כהן מהקומה למטה. הרביעי כשהבכור, שכלל לא היה בכור, משך חזק את הדלת ושבר את השני. החמישי כשישראל עשתה עוד מלחמה עם הערבים ופחדתי על עצמי. השישי כשגברת בֶּרְדָה, היהודייה האחרונה בבניין, עזבה.

אבל נגמר הכוח. נגמר הכוח לפתוח, לסגור, לפתוח, לסגור, ועוד בריח, ועוד שרשרת, יה ראבי, כמה אפשר. אז נשארתי בספה. ובשולחן האוכל. ובמטבח. מהספה מסתכלת על החלון. משולחן האוכל מסתכלת על הטלוויזיה. מהמטבח מסתכלת על הסירים. וכל הזמן מדברת. לעצמי הם חושבים שאני מדברת, אבל לראידה דיברתי. לא ענתה, אבל אני דיברתי: תראי את זה ראידה, שמעת את זה ראידה, איזה חוצפה ראידה, זו בושה ראידה, מדברת, מדברת, מדברת. אף אחד לא עונה. עכשיו שאני מתה התחילה לענות.

"יותר מדי פלפל היית שמה מָה־פֵּטִיטִ־מוֹמוֹן," עכשיו היא אומרת.

"למה לא שמת עוד קצת כורכום, מה־פטיט־מומון," עכשיו היא צוחקת.

ואני לא.

צוחקת.

ובערב, לפני מותי, כאב לי קצת פה וכאב לי קצת שם, הראש דפק והרגליים כבר לא רצו לזוז. וראידה, אני מרגישה אותה איתי. היא רצתה שאקום. ואני מקללת אותה, ״לכי,״ אני אומרת לה, "אני רוצה לישון." והיא, הערבייה הקטנה, מתעקשת, אני מרגישה אותה דוחפת אותי מהגב, מכריחה אותי לעבור משכיבה לישיבה, ומישיבה לקימה. ואני עייפה. מה זה עייפה, מתה.

"בּוּקְרָה, ראידה," אני לוחשת לה, "בוקרה. מחר."

"לא בוקרה, לא," היא מתעקשת.

"יחר׳ב ביתק," אני לוחשת לה, מפחדת לצעוק שהבנות לא יתעוררו וידעו איזה אמא משוגעת יש להן מדברת עם ערבייה שלא ראתה שבעים שנים.

"בית שלי כבר נחרב מומון. נחרב. הצרפתים שלך הרסו לי אותו."

"מזל לא אמרת היהודים," אני אומרת לה.

"היהודים הרסו בתים של ילדים שלנו," היא עונה.

"גם אתם הרסתם לנו ראידה, גם אתם לנו."

"יאללה קומי."

"עייפה."

"קומי."

קמתי,

לקחתי נייר,

חיפשתי עט,

כתבתי,

בתנופה אחת כתבתי,

בבת אחת טייל העט על הנייר,

ובמכה אחת חתמתי את שמי.

הלכתי למטבח. קילפתי קלמנטינה, הסנפתי את הריח המשכר של הקליפה, נתתי לעסיס לזלוג במורד האצבעות שלי. חזרתי לספה. הורדתי את נעלי הבית. הנחתי את הקלמנטינה על שולחן הקפה. נשכבתי. נשמתי נשימה אחרונה. מַתִּי.

הן ישבו אחת מול השנייה. חולקות נקטרינה. הגדולה פורסת חתיכות בסכין ומעבירה לאחותה. הקטנה אוכלת ומגישה יד לעוד חתיכה. באמצע השולחן הפתק. מעבירות אותו מאחת לשנייה. זו קוראת שורה ומעבירה לשנייה.

״זה דף מהמחברת,״ שאלה הגדולה.

״כן,״ ענתה הקטנה.

״מהמחברת שליד הטלפון.״

״כן.״

״כתב יפה יש לה.״

״היה לה.״

״כן.״

אף אחת מהן לא יושבת במקום שלי סביב השולחן, כאילו אני עוד פה כדי לצעוק עליהן: ״לֶב טְוָּאה,״ קומי! שתי נשים מזדקנות, עייפות, מסתכלות אחת בשנייה, קוראות בנייר שהספקתי לכתוב לפני שהחלטתי למות, לא יודעות מה יעלה בגורלן.

הבכורה, בעלה עזב אותה כשהיתה בת ארבעים ושתיים. אפילו לא היתה לו ההגינות ללכת עם אישה אחרת. פשוט הלך. לא התווכח, לא רב, לא עשה עניינים. השאיר לה את הבית, השאיר לה הכול. לא גנב כסף מחשבון הבנק. פשוט הלך.

״סֶה פִינִי,״ אמר לה.

והיא, שסירבה להאמין שאדם קם בבוקר, ופשוט הולך, חיטטה במסמכים, שכרה חוקרים, הכתה בראשה בתסכול. "הוא משקר, אני יודעת שהוא משקר." אבל כולם ידעו שהוא לא משקר.

והיא שילמה כסף רב עבור מעקבים, גברים שמנמנים במכוניות קטנות, מעשני סיגריות ומקטרות, וכולם חזרו עם אותן התשובות:

"מיסייה דוּפּוֹנְטָל גר בסטודיו קטן, שלושים מטרים רבועים, בקומה השתים־עשרה, ברובע התשעה־עשר."

״מיסייה דופונטל גר לבד.״

״מיסייה דופונטל מטייל כל בוקר על הנהר. קונה עיתון. יושב על ספסל. מאכיל ברווזים.״

״מיסייה דופונטל יוצא לעבודה.״

״מיסייה דופונטל יוצא מהעבודה בשעה חמש בערב."

״מיסייה דופונטל קונה מצרכים במכולת השכונתית.״

״מיסייה דופונטל חוזר הביתה ולא יוצא עד למחרת."

והיא פיטרה את כולם ושכרה אחרים במקומם, חיכתה שמישהו ייתן לה תשובה שתרגיע את רוחה, איך גבר איתו חלקה מיטה אחת כל כך הרבה שנים, גבר שדאג לה, גבר שאף פעם לא הרים את קולו עליה. איך גבר שמעולם לא התלונן, גבר בלי שטויות בראש, גבר בלי רעשים חיצוניים, גבר של יין טוב ובגט חם, פשוט קם והולך. אבל התשובה לא הגיעה. מיסייה דופונטל הלך בלי סיבה.

והקטנה, זקנה כמו אחותה, בלה, עייפה, עכברה שמעולם לא נישאה, חמישים שנים ישנה באותו חדר בו גדלה, חיה על פי לוח משימות: פעם בעשר שנים מחליפה רהיטים בחדר, פעם בחמש שנים צובעת אותו, ובשאר הזמן יושבת, עובדת. שותקת.

"תקראי לי שוב,״ אמרה הגדולה.

״אוֹנְקוֹר?״ שאלה הקטנה.

״וִּי, מההתחלה."

"אני. מונה מויאל, שכולם קוראים לי מוֹמוֹן הקטנה, מורישה את כל הכסף בחשבונות שלי בצורה שווה בין שלושת הילדים שלי: אָבִי, ז'קלין ומדלין. אני רוצה אתם תקברו אותי בבית הקברות היהודי בפריז. לא להביא גופה שלי לישראל. קוברים אותי בפריז, אתם שומעים?״

״ממש שנאה את ישראל, אה?״ אמרה הגדולה בפליאה.

״בגלל אָבִי שנאה,״ האשימה הקטנה את אחיה הבכור.

״בטח בגללו. אבל שנאה? באמת שנאה?״

״שנאה מה שהיא עשתה לו.״

״מה עשתה לו ישראל? היה קיצוני כבר לפני.״

״נו, ומה את רוצה שאמא תגיד, שהבן שלה היה קיצוני כבר לפני. שהיא ידעה, שהיא היתה אחראית, שהדבר הזה יצא ממנה?״

״את צודקת.״

״להמשיך?״

״תמשיכי.״

״דוּזְיֶם שׁוֹז,״ דבר שני, המשיכה הקטנה, בקריאה יפה, יפה כמו שרק מי שאוהבת מילים יודעת לקרוא, ״הבית! אבא שלכם קנה לי אותו ב־1962, אסור לכם למכור אותו. אסור! אם אתם רוצים לגור שם, בבקשה, לא אכפת לי מי, העיקר אתם, או אבי, או ז׳קלין, או מדלין, אפילו כולם ביחד, לא אכפת, אבל לא מוכרים אותו. אם לא רוצים לגור בו, הבית עובר תרומה לבית הכנסת שאבא שלכם התפלל בו. גם להם אסור למכור אותו. רק להשתמש בו בתור בית כנסת, או לימודים. אסור למכור את הבית. ז׳אמה! אף פעם! שלכם. אמא."

"היא לא נשמעת לך עצבנית בפתק?"

"זה בטח מהכאבים שהיו לה."

"היתה עצבנית בלי קשר."

"זה לא כתוב בשבילנו, את יודעת."

״בשבילו, בטח, בשבילו.״

"רצתה להפחיד אותו."

"לא אותנו?"

"אותנו? אנחנו פחדניות גם בלי איומים על נייר ממחברת של ליד הטלפון."

״מסכן, הוא יפחד.״

״שיפחד.״

סופסוף שקט.

הלכו לרב.

״סֶה וָה מומון?״ את בסדר, שאלה ראידה.

״מה יכול להיות סה וה ראידה? ז׳ה סוִּי מורט!״ אני מתה.

״וזה כל כך רע למות?״

״לא רע, לא מרגישה כלום. אבל מה עם הילדים?״

״הילדים, מומון?״

״בסדר, לא הילדים,״ עניתי, ״הבנות.״

״הבנות יסתדרו מומון.״

התחלתי להסתובב קצת בבית.

עשה טוב מואיז כשבחר את הבית הזה. לבד קנה אותו. צילצל בטלפון אמר "קניתי לך בית מומון." ואמא שלי מתרגשת: "איזה בעל טוב," אמרה. ואני חשבתי שמטופש שגבר חושב שקנייה משותפת היא מתנה. "חמישה חדרים מומון," אמר לי בטלפון. "חמישה חדרים? איזה בעל טוב," אמרה אמא. ואני חשבתי על החדרים שאצטרך לנקות. "מטבח מודרני מומון," הוא הוסיף. "מטבח מודרני? איזה בעל טוב," התפעלה אמא. ואני חשבתי על הארוחות שאצטרך לבשל. "את תאהבי את הנוף מומון," אמר. "נוף יפה? איזה בעל טוב," אמא קבעה. ואני, שדמיינתי נופים אירופיים קרים, עצי אשוח תמירים, נהר סן גועש, שאנז אליזה רועש, ומגדל אייפל אחד עומד כמו כוכב ברקיע, קיבלתי נוף של בניינים צמודים, של כבישים מלוכלכים, של חוטי כביסה בכל המרפסות, של אנטנות בכל הגגות, של רעש, לכלוך וזוהמה.

"בשביל זה לקחת אותי מהבית של אמא שלי?" שאלתי אותו בלילה הראשון שהגעתי לדירה. "בשביל זה מואיז? סֶה־סֶה לָה מוּר, זאת אהבה?" לא ענה. לא ענה אז, לא ענה גם אחר כך. התרגלתי.

היו חמישה חדרים. לא שיקר. היה מטבח מודרני. לא שיקר. היה נוף. לא שיקר. אבל לא היה בית. לא היה העץ הגדול, שהיינו מטפסים עליו, צוחקים, ומתחבאים, בחצר הקדמית בבית של אמא. לא היו עצי לימון שנתנו כל כך הרבה פירות עד שאבא היה צועק "אוֹנְקוֹר אוּן טַארְט אוּ סִיטְרוֹן?" לא היו שיחי ההדס, לא היו עצי יסמין. לא היה בית.

היה קירות. היה גבר. היו ילדים.

״עד מתי אני פה,״ שאלתי אותה.

״את יהודייה, את יודעת עד מתי את פה מומון.״

״לה פין דה לה שבעה?״

״וִּי, ז׳וּסְק אָה לָה פִין דֶה לָה שִׁבְעָה,״ כן, ענתה הערבייה.

״זה לא הרבה.״

״זה מספיק.״

״הילדים ידעו שאני כאן?״

״הילדים מומון?״

״בסדר, לא הילדים. הבנות ידעו שאני כאן?״

״לא ידעו, אולי ירגישו.״

״אולי.״

חבל לא כתבתי להן עוד כמה מילים חוץ מהוראות. אולי ככה בתחתית הדף יכולתי לכתוב איך מכינים את הקציצות שכל כך אהבו. אין סיכוי שיזכרו. הפטנט היה מים. לא סתם בשר עם תבלינים. מים. לא הרבה. ככה, טיפה. "אַן גוּט דוּ," טיפת מים, כמו שאמא שלי היתה אומרת.

"כמה זה טיפה," שאלה אותי הקטנה פעם.

"טיפה," אמרתי לה, "את יודעת."

לא ידעה.

הבאתי את הקערה ליד הברז, פתחתי אותו, שמתי יד מתחת למים הזורמים, אספתי קצת, ושמתי בקערה.

"זה טיפה."

ניסתה גם היא. לא הצליחה.

"כל המים בורחים לי בין האצבעות," אמרה.

"לא רק המים בורחים לך בין האצבעות," אמרתי לה.

שתקה.

הלכה לחדר. למחשב שלה. לעבודה שלה. תמיד שתקה. מתמיד היתה שותקת. זה היה שקט יותר גרוע מרעש. גם כשהיתה אצלי בבטן שתקה. כמעט לא זזה. מה זה כמעט, כלום לא שמעתי ממנה. מה לא ניסיתי? חריף־חריף אכלתי, מלוח־מלוח אכלתי, וכלום. הלכתי הרבה, לא הלכתי בכלל, עשיתי ספונג׳ה, פאנלים, תריסים, עולה במדרגות, יורדת במדרגות, מחממת את הבית כמו קיץ בסהרה, מקררת את הבית כמו איגלו, וכלום. בלילות הייתי מחכה שהבית יתמלא בנשימות, והייתי יוצאת מהמיטה, לא מדליקה אור, ונתקלת בכוונה ברהיטים. פעם בגב של הספה, פעם בשולחן האוכל, וכלום. הגה לא הוציאה. הייתי מסתכלת על הבטן הענקית שעשתה לי וצועקת לה בלב, "תעשי איזה סימן בת של כלב, משהו!" אבל לא עשתה. לפעמים גם בוקס רציתי לתת לה, אולי היתה צריכה איזה אחד כזה שיעיר אותה, שתסתכל למעלה, שתשים לב שאני פה, שתפסיק להדאיג אותי כל כך. אבל לא הרבצתי. פחדתי, מסכנה, מה היא צריכה מכה ממי שֶׁשָּׂמָה אותה שם.

״היא הורגת אותי,״ הייתי אומרת לאמא שלי, והיא היתה צוחקת, ״יותר טוב לא מדברת, ממדברת יותר מדי.״

הכנסתי את הראש שלי לתוך המקרר. ראידה באה לידי. שמה את הפרצוף שלה בתוך הקציצות שהכנתי לשבת.

"הלוואי והייתי יכולה להריח. זֶ'ה סְוּי סוּר קֶה סָה סֶה בּוֹן," היא אומרת.

"וִּי," אני עונה, "לפעמים אני חושבת זה הדבר היחיד אני יודעת לעשות בחיים."

"כל אחד מה שהוא יודע לעשות. אני אפילו זה לא הספקתי."

"בת כמה היית, אני תמיד שוכחת."

״מה זה היית?״

״סליחה, בת כמה את?״

"שתים־עשרה."

"זה גיל קשה למות בו."

״זה גם גיל קשה לחיות בו.״

"לפחות היה לי אותך."

"אני זאת שהיה לה אותך."

הסתכלתי על הילדה הזאת שליוותה אותי כל חיי. ילדה שהכרתי מלידה, שטיפסה איתי על העץ הרחב, שאהבה אותי אהבה של אחות גדולה. שעמדה בשכונה מול ילדים שצעקו לעברי שמות גנאי. ילדה שלימדה אותי את השפה שלה וביקשה ממני ללמוד את השפה שלי. ילדה שלא היה אכפת לה שהצרפתים אוהבים את מי שדומים לי, ופחות את מי שדומים לה. ילדה שגרמה ללב שלי, שהבין כבר שהאסון קרה, לעצור בפעם הראשונה בחיי. ילדה שגרמה לי לעזוב את החיבוק האלים של אבא שצעק "מוֹמוֹן לא!" ולרוץ, לרוץ כמו הרוח, רק כדי לחפש אותה, לדעת שהיא בסדר, להיות בטוחה שגם מחר נטפס גבוה־גבוה על העץ הגדול ונשתף אחת את השנייה בפחד הגדול שתפס אותנו בגלל רעידת האדמה, והארץ פתחה את פיה בבורות ענקיים. ילדה שגרמה לי לרוץ, יחפה, מתעלמת מהאבנים הקשות, החמות, ששורפות לי את כפות הרגליים. ילדה שגרמה לי לצרוח "ראידה, אוֹ אֶה טוּ," "ראידה, פַּרְלֶה מְוָּאה," "ראידה סִילְטֶפְּלֶה," בבקשה, "ראידההההה זֶ'ה טוֹנְסוּפְּל," אני מתחננת.

וככה ימים ארוכים. כולם מחפשים. מסתובבים. מחכים לשמוע בשורות.

"אתה שמעת משהו?"

"לא, אֶה טְוָּאה?"

"גם לא,"

"ומאדאם גוזלן שמעה משהו?"

"לא. ריין דו טו."

"וההיא?״

״לא.״

״וההיא?״

״לא.״

״וההיא?"

"לא, לא, לא."

עד ששמעו. שמעו על בּוֹר אחד. מחוץ לעיירה הקטנה שלנו. שנפער גדול־גדול. וכולם שמעו. וכולם באו.

"זה לא יכול להיות היא," אמרתי לעצמי כשאני רצה. "זה רחוק מדי. אין סיבה שהיתה באה לפה. מה יש לה להסתובב כל כך רחוק מהבית?"

רציתי סיבה. אבל לא היתה סיבה. רציתי תירוץ שיסגור לי את המעגל. רציתי סיפור רומנטי, סיפור הרואי. אולי הלכה להביא פרח לילד שאהבה, אולי הלכה בעקבות מפה סודית שגילתה מטמון. אבל כבר אז ידעתי, ואולי המקרה הוא זה שלימד אותי: אין שום דבר רומנטי, או הרואי, לא במוות של ראידה, ולא בכלל בחיים ובמוות. היא פשוט טיילה, הלכה, הסתובבה. ושם האדמה רעדה, ותפסה אותה, ונפלה, ומתה. פשוט ככה.

וְהַבּוֹר היה גדול. יותר גדול מהבית שלנו. וכשאני הגעתי כבר היו רבים שעמדו על שפתו. ומתבוננים למטה. וכל מי שמביט משמיע קול שאם הלב היה נעצר זה היה הקול שהוא היה מוציא. וכל מי שמסתכל למטה, לוקח מיד צעד אחורה. ואני רצה, ובן־טולילה, האבא של מואיז שלמד איתי בבית הספר, מסתכל שנייה אחורה, ורואה אותי רצה, ואני רואה אותו מסתובב מהבור, ונעמד כמו חייל, והוא מסתכל עליי, ואני מסתכלת עליו, מבינה שהוא הבעיה שלי, שהוא זה שלא ייתן לי להסתכל, והוא לא עוזב את העיניים שלי, בוחן את הרגליים הקטנות שלי, מחַשב לאן אני אפנה, ואני מחליטה ללכת מסביב, ולוקחת שמאלה חזק, והוא פותח בריצה, לוקח ימינה, לאן אני הולכת, הוא הולך, ואני מתקדמת, והוא מתקדם, ואחרים מתחילים לשים לב, ולא רק הוא בא לקראתי, גם הם, ואני יודעת אין לי לאן ללכת, לא ייתנו לי לראות הבור.

"אני רק רוצה לראות אם ראידה שם," אני צועקת להם.

הם לא עונים.

"אני מבקשת. בבקשה. תנו לי לראות אם ראידה שם."

הם לא עונים.

"בבקשה. אני מתחננת. היא חברה שלי."

הם לא עונים.

"אני אוהבת אותה."

ובן־טולילה, אבא של מואיז, שלמד איתי בבית הספר, תופס אותי, ומחבק חזק.

"בואי מומון, ניקח אותך הביתה."

ואני, שכבר אז ידעתי לא להילחם עם גברים, מהנהנת, וצועדת איתו, וכמו בשיירה, גם שאר תושבי העיירה שבאו לבקר את הַבּוֹר, צועדים מאחורינו, ואני נושמת, מרגישה את הזרוע של בן־טולילה, האבא של מואיז, הולכת ונהיית רכה יותר, כבר לא אוחזת אותי חזק כל כך, ובכל נשימה שלי הופכת רפה יותר, ונשמתי עמוק, וספרתי עד חמש: ״אן. דה. טרואה. קאטר. סנק!" ופרצתי בריצה. ועקפתי את בן־טולילה, ורצתי בין האנשים ההמומים, משתחלת בין ז׳וז׳ט החירשת שעבדה אצל הירקן לבין אליהו הגבאי של הבית כנסת. רצה כמו רוח מִדבר, ומגיעה אל הבור. והם, שידעו שהפסידו, נותרו מאחור, מתבוננים בילדה, עוד לא בת שתים־עשרה, שעוצרת את עצמה כשהיא מגיעה אל הבור. וקול קולקטיבי, קול המעיד על עצירת נשימה, כשכולם רואים אותי מושיטה את ראשי קדימה ומורידה את מבטי מטה. ושם, בתוככי הבור, בין החול, האבנים, והאבק, שכבה שם ילדה אחת, ראידה קראו לה. ולא נבהלתי, גם לא הסטתי את המבט. רק ניסיתי לשנות את התפאורה. רציתי שהיא תשכב שם יפה, שהיא תיראה רומנטית, הרואית, שהשמלה שלה תסתדר בתנוחה של ז׳ורנל, שתיראה כמו מלאך בין תללי האבק, אבל בחיים לא משנים תפאורות. מה שיש זה מה שיש. ושם למטה שכבה סתם ילדה, ילדה עם רגליים שבורות, פנים פצועות, שמלה קרועה. סתם. ילדה. מתה. ילדה שקראו לה ראידה. חברה שלי. ומאז היא איתי. ועכשיו היא יושבת מולי. באה לקחת אותי, אלוהים יודע לאן, אחרי שמַתִּי. היא היחידה שבאה. והפנים שלה נשארו אותם פנים. והחיוך נשאר אותו חיוך. והשפתיים לוחשות לי בערבית, ״חביבתי, חביבתי.״

חדר העבודה אצל מיסייה לֶה־רַבִּין, כבוד הרב, החדר אליו הובילה אותן הרבנית, תוך שהיא צועדת עם מבט המדמה צער, מצקצקת שפתיים ואומרת מילים כמו: ״אוי אוי אוי, איזה אסון, אוי אוי אוי,״ נועד היה להיראות סגפני: מכתבה עשויה עץ, כיסאות כבדים, קיר ספרייה שכולו מכוסה בספרי קודש. בין הספרים הונחו כמובן קלישאות של סמלים יהודיים: פמוטים, מגן דוד, צילום של הכותל ויצירת אומנות חלקלקה בה דגלי צרפת וישראל ארוגים זה בזה.

הרבנית סימנה לַבָּנוֹת לשבת.

הן ישבו. סידרו חצאיות. הצמידו רגליים. הגדולה משלבת ידיים, הקטנה שומטת אותן לצדדים.

מיסייה לה־רבין, אדון הרב, נכנס.

הן קמו. הוא ישב. הן ישבו.

כבוד הרב עטה על פניו מסכת צער, ופתח:

"אישה טובה היתה."

הגדולה הינהנה. הקטנה לא נעה.

"צדיקה."

הגדולה שלפה ממחטה. הקטנה נשארה קפואה.

"הרבה צדקה נתנה."

הגדולה חייכה. הקטנה לא הגיבה.

"אהבה את כולם."

הגדולה כמעט הרימה גבה. הקטנה כמעט שיחררה חיוך.

"ואיזה משפחה הקימה. לתפארת!"

הגדולה משכה באפה. הקטנה בחנה את נעליה.

"מה היה שם האמא שלה?"

"זֶרְדוּדָה," ענו.

"אלג'יריה, כן?"

"כן."

"ואיזה בעל היה לה, צדיק!"

הגדולה לא הגיבה. הקטנה אורו פניה.

"לא הכרתי אותו."

הינהנו.

"אבל אבא שלי, הרב, הכיר."

הינהנו.

"ה' נתן. ה' לקח. יהי שם ה' מבורך."

"אמן," יחד ענו.

"הבן, איך קוראים לו?"

"אבי."

"אברהם?"

הינהנו.

"גר בישראל?"

הינהנו.

"יבוא ללוויה?"

לא הגיבו.

"אני לא מחכה איתה מתה. יבוא לא יבוא. אני קובר אותה."

שתקו.