מיומנויות אפלות 3: מלכת האוויר והחושך

1 מוות משגיח

היה דם על בימת המועצה, דם על המדרגות, דם על הקירות והרצפה והשרידים המנותצים של חרב התמותה. לאחר מכן, אמה זכרה את זה כמעין ערפל אדום. קטע שירה חלף בראשה שוב ושוב, משהו על כך שאי אפשר לדמיין שיש באנשים כל כך הרבה דם.

אומרים שהלם מרכך מהלומות כבדות, אבל אמה לא הרגישה מרוככת. היא ראתה ושמעה הכול: אולם המועצה מלא שומרים. הצרחות. היא ניסתה לפלס את דרכה לג'וליאן. גל של שומרים הופיע לפניה. היא שמעה עוד צעקות. "אמה קרסטיירס ניתצה את חרב התמותה! היא השמידה אחד מכלי התמותה! תעצרו אותה!"

לא היה לה אכפת מה יעשו לה. היא הייתה חייבת להגיע לג'וליאן. הוא עדיין היה על הקרקע עם ליבי בזרועותיו, ומנע כל ניסיון של השומרים לקחת ממנו את גופתה.

"תנו לי לעבור," אמרה. "אני הפּראבָּטאי שלו, תנו לי לעבור."

"תני לי את החרב." היה זה קולה של הקונסולית. "תני לי את החרב, אמה, ותוכלי לעזור לג'וליאן."

היא התנשפה והרגישה את טעם הדם בפיה. אלק היה על הבימה כעת, וכרע ברך לצד גופתו של אביו. האולם עצמו היה מלא בהמוני דמויות ממהרות. ביניהן הבחינה אמה במארק שנשא את טיי מחוסר ההכרה אל מחוץ לאולם והדף בני נפילים אחרים בדרכו. הוא נראה חמור סבר יותר מכפי שראתה אותו אי פעם. קיט היה איתו. היכן דרו? שם – היא הייתה לבד על הקרקע. לא, דיאנה הייתה איתה, חיבקה אותה ובכתה. והנה הלן, נאבקת להגיע לבימה.

אמה צעדה לאחור וכמעט מעדה. רצפת העץ הייתה חלקה מדם. הקונסולית ג'יה פנהאלו עדיין הייתה מולה והושיטה את ידה הדקה לאחוז בקורטנה. קורטנה. החרב הייתה חלק מהמשפחה של אמה, חלק מהזיכרון שלה מאז ומתמיד. היא עדיין זכרה שג'וליאן הניח אותה בידיה אחרי שהוריה מתו, איך היא הצמידה אליה את החרב כמו ילדה והתעלמה מהחתך העמוק שהלהב הותיר בזרועה.

ג'יה ביקשה ממנה למסור חלק מעצמה.

אבל ג'וליאן היה שם, לבדו, רכון באבל, ספוג דם. והוא היה חלק ממנה יותר מאשר קורטנה. אמה מסרה את החרב. כשהרגישה אותה נתלשת מאחיזתה, כל גופה התמלא מתח. היא כמעט חשבה שהיא יכולה לשמוע את קורטנה צורחת כשנפרדה ממנה.

"לכי," אמרה ג'יה. אמה שמעה קולות אחרים, כולל זה של הוראס דירבורן. קולות רמים, דורשים שיעצרו אותה, שיש להגיב על השמדת חרב התמותה ועל היעלמותה של אנבל בלאקתורן. ג'יה צעקה על השומרים, אמרה להם לפנות את כולם מהאולם: זה היה זמן לאבל, לא לנקמה – את אנבל ימצאו – לך בכבוד, הוראס, או שילוו אותך החוצה, זה לא הזמן – אלין עזרה לדרו ולדיאנה לקום, עזרה להן לצאת מהחדר...

אמה כרעה ברך לצידו של ג'וליאן. הריח המתכתי של דם הקיף אותם. ליבי הייתה צורה ממוטטת בזרועותיו, עורה היה בצבע של חלב דל שומן. הוא הפסיק לקרוא לה לשוב, נענע אותה כאילו הייתה ילדה והניח את סנטרו על ראשה.

"ג'ולס," לחשה אמה, אבל המילה הייתה מרה על לשונה: היא קראה לו בשם הזה בילדותו, והוא היה מבוגר כעת, הורה אבל. ליבי לא הייתה רק אחותו. במשך שנים, הוא גידל אותה כבת. "ג'וליאן." היא נגעה בלחיו הקרה, ואז בלחיה הקרה עוד יותר של ליבי. "ג'וליאן, אהוב, בבקשה, תן לי לעזור לך..."

הוא הרים את ראשו לאט. הוא נראה כאילו מישהו שפך עליו דלי מלא דם. הדם כיסה את חזהו, צווארו, הכתים את סנטרו ולחייו. "אמה." קולו היה בקושי לחישה. "אמה, שרטטתי כל כך הרבה אירָצֶה—"

אבל ליבי כבר הייתה מתה כשגופה נחת על עץ הבימה. לפני שג'וליאן נשא אותה בזרועותיו. שום רונה ושום אירָצֶה לא היו עוזרות.

"ג'ולס!" הלן הצליחה לבסוף לפלס דרך בין השומרים. היא הטילה את גופה לצד אמה וג'וליאן כשהיא מתעלמת מהדם. אמה צפתה בהלם כשהלן הוציאה בזהירות את רסיס חרב התמותה מגופתה של ליבי והניחה אותו על הקרקע. הוא הכתים את ידיה בדם. היא חיבקה את ג'וליאן וליבי, ולחשה מילים מרגיעות מבין שפתיים לבנות מאבל.

החדר התרוקן סביבם. מגנוס נכנס בהליכה איטית מאוד ונראה חיוור. שורה ארוכה של האחים השתקנים באה בעקבותיו. הוא עלה לבימה ואלק קם על רגליו ונפל בזרועותיו של מגנוס. הם התחבקו ללא מילים כשארבעה מהאחים כרעו ברך והרימו את גופתו של רוברט לייטווד. ידיו שולבו על חזהו ועיניו נעצמו בקפידה. מלמולים שקטים של "אָוֶוה אַטְקוּאֶה וָאלֶה, רוברט לייטווד," הדהדו מאחוריו כשהאחים נשאו את גופתו מהחדר.

הקונסולית התקרבה אליהם. היו איתה שומרים. האחים השתקנים המתינו מאחוריהם כמו רוחות רפאים, כמו נייר קלף מטושטש.

"אתה מוכרח לעזוב אותה, ג'ולס," אמרה הלן בקולה העדין ביותר. "צריכים לקחת אותה לעיר השתקנים."

ג'וליאן הביט באמה. עיניו היו קודרות כשמי חורף, אבל היא קראה את המסר בהן. "תנו לו לעשות את זה," אמרה אמה. "הוא רוצה להיות האדם האחרון שיישא את ליבי."

הלן ליטפה את שערו של אחיה ונשקה למצחו לפני שקמה. "ג'יה, בבקשה," אמרה.

הקונסולית הנהנה. ג'וליאן קם לאט כשליבי מעורסלת בזרועותיו. הוא החל ללכת לעבר המדרגות שירדו מהבימה, כשהלן לצידו והאחים השתקנים בעקבותיהם, אבל כשאמה קמה גם היא, ג'יה הושיטה יד לעצור אותה.

"רק בני משפחה, אמה," אמרה.

אני בת משפחה. תני לי ללכת איתם. תני לי ללכת עם ליבי, צרחה אמה ללא קול, אבל היא סגרה את פיה בחוזקה. היא לא יכולה להוסיף את העצב שלה לאימה הקיימת. ואין לשנות את כללי עיר השתקנים. החוק מחמיר, אבל זה החוק.

התהלוכה הקטנה נעה לעבר הדלתות. הקוהורטה עזבה, אבל כמה שומרים וציידי צללים אחרים נשארו בחדר. מקהלה שקטה של "ברכה ופרדה, ליביה בלאקתורן" ליוותה אותם.

הקונסולית פנתה, קורטנה נצצה בידה כשהיא ירדה במדרגות וניגשה לאלין, שהביטה כשנשאו משם את ליבי. אמה החלה לרעוד בכל גופה, רעד שהתחיל עמוק בעצמותיה. היא לא הרגישה בודדה כל כך מעולם – ג'וליאן הלך ממנה, ושאר בני משפחת בלאקתורן נראו במרחק מיליון קילומטר ממנה, כמו כוכבים רחוקים, והיא רצתה את ההורים שלה בעוצמה מכאיבה שהייתה משפילה כמעט, והיא רצתה את ג'ם והיא רצתה שקורטנה תהיה שוב בידיה והיא רצתה לשכוח שליבי דיממה ומתה וקרסה כמו בובה שבורה כשחלון אולם המועצה התנפץ והכתר השבור לקח את אנבל – עוד מישהו חוץ ממנה ראה את זה?

"אמה." זרועות חיבקו אותה, זרועות מוכרות ועדינות שהקימו אותה. זאת הייתה כריסטינה, שוודאי חיכתה לה בכל המהומה, ונשארה בעיקשות באולם כשהשומרים צעקו שעל כולם לעזוב, נשארה כדי להיות לצדה של אמה. "אמה, בואי איתי, אל תישארי כאן. אני אטפל בך. אני יודעת לאן נוכל ללכת. אמה, קוֹראסוֹנסיטָה. בואי איתי."

אמה הניחה לכריסטינה לעזור לה לקום. מגנוס ואלק התקרבו אליהן. פניו של אלק היו מתוחות ועיניו אדומות. אמה עמדה כשידה שלובה בידה של כריסטינה והביטה באולם, שנראה לה כעת מקום שונה לחלוטין מכפי שהיה כשהגיעו כמה שעות קודם לכן. אולי מפני שהשמש זרחה אז, חשבה, כששמעה במעורפל את מגנוס ואלק מדברים עם כריסטינה על כך שייקחו את אמה לבית שהוקצה למשפחת בלאקתורן. אולי כי החדר החשיך, וצללים כיסו את הפינות כמו צבע.

או אולי כי הכול השתנה כעת. אולי כי שום דבר לא יהיה כשהיה.

"דרו?" הלן נקשה קלות על הדלת הסגורה של החדר. "דרו, אני יכולה לדבר איתך?"

היא הייתה די בטוחה שזה החדר של דרו. בית התעלה ליד המעון של הקונסולית ברחוב פרינסווטר הוכן בשביל משפחת בלאקתורן לפני הישיבה, כיוון שכולם הניחו שהם יבלו כמה ימים באידריס. דיאנה הראתה את הבית להלן ואלין מוקדם יותר, והלן העריכה את מגע ידיה האוהב והקל של דיאנה בכל מקום: היו פרחים במטבח, ושמות הודבקו על דלתות החדרים – החדר עם שתי המיטות הצרות נועד לתאומים, החדר של טאבי היה מלא בספרים ובצעצועים שדיאנה הביאה מדירתה מעל חנות כלי הנשק.

הלן עצרה מול חדר קטן עם טפט פרחוני. "לדרו, אולי?" אמרה. "זה חדר יפה."

דיאנה הביעה ספק. "לא, זה לא מתאים לדרו," אמרה. "אולי אם היו עטלפים על הטפט, או שלדים."

הלן נרתעה.

אלין אחזה בידה. "אל תדאגי," לחשה. "תזכי להכיר אותם מחדש." היא נשקה ללחיה של הלן. "זה יהיה קלי קלות."

ואולי זה היה נכון, חשבה הלן כשבהתה בדלת עם הפתק שכתוב עליו דרוסילה. אולי אם הכול היה מתנהל כשורה. כאב חד של אבל התעורר בחזהּ. היא הרגישה כפי שדמיינה שמרגיש דג שנתפס בקרס, מתפתל ומפרפר כדי לחמוק מיתד הכאב הנעוצה בבשרו.

היא זכרה את הכאב הזה ממותו של אביה, כשרק המחשבה שעליה לדאוג למשפחה שלה ולטפל בילדים אפשרה לה להמשיך. היא ניסתה לעשות אותו דבר כעת, אבל היה ברור שהילדים – אם אפשר באמת לכנות אותם כך; רק טאבי ילד באמת, והוא בבית האינקוויזיטור. למרבה המזל, הוא החמיץ את האימה באולם המועצה – לא מרגישים בנוח לידה. כאילו היא זרה.

זה רק גרם לכאב לדקור עמוק יותר בחזה שלה. היא הצטערה שאלין לא איתה, אבל אלין הלכה להיות עם הוריה כמה שעות.

"דרו," אמרה הלן שוב, ונקשה על הדלת בכוח רב יותר. "בבקשה, תפתחי לי."

הדלת נפתחה באחת והלן משכה את ידה כדי לא להכות את דרו בכתף בטעות. אחותה עמדה מולה במבט נוקב כשהיא לבושה בגדי ישיבת מועצה שחורים שלא היו לפי מידתה, צמודים מדי במותניים ובחזה. עיניה היו אדומות עד כדי כך שנראה שהיא מרחה צללית עיניים בצבע ארגמן על עפעפיה.

"אני יודעת שאולי את רוצה להיות לבד," אמרה הלן. "אבל אני צריכה לדעת שאת—"

"בסדר?" אמרה דרו בחדות. הרמיזה הייתה ברורה: איך ייתכן שאני בסדר?

"שורדת."

דרו הסבה את מבטה לרגע. שפתיה הקפוצות רעדו. הלן רצתה עד כאב לתפוס את אחותה הקטנה ולחבק אותה, לאחוז בה כפי שעשתה לפני שנים, כשדרו הייתה עוללה עקשנית. "אני רוצה לדעת מה שלום טיי."

"הוא ישן," אמרה הלן. "האחים השתקנים נתנו לו שיקוי הרגעה, ומארק יושב איתו. גם את רוצה לשבת איתו?"

"אני..." דרו היססה, והלן הצטערה שהיא לא יכולה לחשוב על משהו מנחם לומר בקשר לטיי. היא חרדה ממה שיקרה כשהוא יתעורר. הוא התעלף באולם המועצה, ומארק נשא אותו אל האחים, שכבר היו בגארד. הם בדקו אותו בשקט מאיים וקבעו שהוא בסדר מבחינה גופנית, אבל שהם ייתנו לו צמחי מרפא שיגרמו לו להמשיך לישון. שלפעמים המוח יודע מתי הוא צריך להפסיק לפעול כדי להכין את עצמו להחלמה. אף על פי שהלן לא ידעה איך לילה של שינה, או אפילו שנה של שינה, יכינו את טיי לאובדן אחותו התאומה.

"אני רוצה את ג'ולס," אמרה דרו לבסוף. "הוא כאן?"

"לא," אמרה הלן. "הוא עדיין עם ליבי. בעיר השתקנים." היא רצתה לומר שהוא יחזור בכל רגע – אלין אמרה שטקס ההשכבה של אדם בעיר השתקנים כהכנה לשרפת גופתו הוא קצר – אבל היא לא רצתה לומר לדרו משהו שיתגלה כלא נכון.

"ואמה?" קולה של דרו היה מנומס אך ברור: אני רוצה את האנשים שאני מכירה, לא אותך.

"אני אלך לחפש אותה," אמרה הלן.

היא בקושי הספיקה להסתובב והדלת של דרו נסגרה מאחוריה בצליל נקישה קל אך נחוש. היא מצמצה כדי להרחיק את הדמעות מעיניה – וראתה את מארק עומד במסדרון לא רחוק ממנה. הוא התקרב בשקט עד כדי כך שהיא לא שמעה שהוא התקרב. הוא אחז בידו פתק מקומט שנראה כמו הודעת להבה.

"הלן," אמר. קולו היה צרוד. אחרי כל השנים עם הציד, האם יתאבל כפי שמתאבלים בני הפיות? הוא נראה מוזנח, תשוש. היו קמטים אנושיים מאוד תחת עיניו ובזוויות פיו. "טיי לא לבד – דיאנה וקיט איתו, והוא ממשיך לישון. רציתי לדבר איתך."

"אני צריכה למצוא את אמה," אמרה הלן. "דרו רוצה אותה."

"החדר שלה שם. בהחלט נוכל לקרוא לה לפני שנלך," אמר מארק, והצביע לקצה המרוחק של המסדרון. הבית היה מכוסה בלוחות עץ בצבע דבש, ואור מכשפות האיר אותו באור חמים. ביום אחר זה היה מקום יפה.

"נלך?" אמרה הלן, מבולבלת.

"קיבלתי הודעה ממגנוס ואלק בבית האינקוויזיטור. אני מוכרח ללכת לקחת את טאבי ולספר לו שאחותנו מתה." מארק הושיט יד לעברה, ופניו התעוותו בכאב. "בבקשה, הלן, בואי איתי."

כשדיאנה הייתה צעירה, היא ביקרה במוזיאון בלונדון שהאטרקציה המרכזית שלו הייתה היפהפייה הנרדמת משעווה. העור שלה היה כמו נר חיוור, והחזה שלה התרומם וירד כשהיא "נשמה" בעזרת מנוע קטן שהושתל בגופה. משהו בקיפאון ובחיוורון של טיי הזכיר לה כעת את נערת השעווה. הוא שכב במיטתו, מכוסה חלקית בשמיכות, והנשימה הייתה התנועה היחידה שלו. כפות ידיו היו רפויות ופרושות משני צידי גופו. דיאנה רצתה יותר מכול לראות את האצבעות שלו נעות, משחקות באחת היצירות של ג'וליאן או בחוט האוזניות שלו.

"הוא יהיה בסדר?" שאל קיט בחצי לחישה. קירות החדר כוסו בטפט צהוב עליז, ושתי המיטות כוסו בשמיכות טלאים. קיט יכול היה לשבת על המיטה הריקה שנועדה לליבי, אבל הוא לא עשה את זה. הוא השתוחח בפינת החדר כשגבו צמוד לקיר ורגליו מקופלות. הוא לטש מבט בטיי.

דיאנה הניחה יד על מצחו של טיי. הוא היה קריר. היא חשה משותקת בכל גופה. "הוא בסדר, קיט," אמרה. היא משכה את השמיכה וכיסתה את קיט. הוא זע ומלמל, הדף אותה ממנו. החלונות היו פתוחים – הם חשבו שהאוויר יועיל לטיי – אבל דיאנה חצתה את החדר לסגור אותם כעת. אימה הייתה טרודה תמיד במחשבה שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למישהו הוא הצטננות, ומתברר שלא שוכחים מה שההורים אמרו.

מחוץ לחלון היא ראתה את קווי המתאר של העיר בשעת ערביים מוקדמת ואת הירח הזורח. היא חשבה על דמות על סוס שחוצה ברכיבה את השמיים העצומים. היא תהתה אם גווין יודע על מאורעות אחר הצהריים, או שמא היא תיאלץ לשלוח לו הודעה. ומה יעשה או יאמר כשיקבל אותה? הוא בא אליה פעם בעבר כשליבי, טיי וקיט היו בסכנה, אבל מארק היה צריך לזמן אותו אז. היא עדיין לא הייתה בטוחה אם הוא עשה את זה כי הוא מחבב את הילדים באמת, או שהוא רק פרע חוב.

היא עצרה כשידה על הווילון. למעשה, היא ידעה מעט על גווין. כמנהיג הציד הפראי, הוא היה מיתולוגי כמעט יותר מאשר אנושי. היא תהתה כיצד מרגישות בריות רבות־עוצמה ועתיקות עד כדי כך שהן הפכו לחלק ממיתוסים וסיפורים. איך יכול להיות לו אכפת מהחיים הקטנים של בן תמותה בהתחשב בהיקף החוויות שלו?

אבל הוא חיבק אותה וניחם אותה בחדר השינה הישן שלה כשהיא סיפרה לו את מה שהיא סיפרה רק לקטרינה ולהוריה, והוריה מתו. הוא נהג בטוב לב – הלוא כן?

תפסיקי. היא פנתה חזרה אל החדר. זה לא הזמן למחשבות על גווין, גם אם חלק ממנה קיווה שהוא יבוא שוב לנחם אותה. לא כשטיי עלול להתעורר בכל רגע לעולם של כאב חדש ונורא. לא כשקיט משתוחח צמוד לקיר כאילו נשטף אל חוף בודד לאחר אסון בים.

היא עמדה להניח את ידה על כתפו של קיט והוא נשא אליה את מבטו. לא היה זכר לדמעות על פניו. עיניו היו יבשות גם לאחר מותו של אביו, היא זכרה, כשהוא פתח את דלת המכון בפעם הראשונה והבין שהוא צייד צללים.

"טיי אוהב דברים מוכרים," אמר קיט. "הוא לא יֵדע היכן הוא כשהוא יתעורר. אנחנו צריכים לדאוג שהתיק שלו יהיה כאן, וכל מה שהוא הביא מלונדון."

"התיק שם." דיאנה הצביעה על התרמיל של טיי מתחת למיטה שהייתה צריכה להיות של ליבי. בלי להביט בה, קם קיט וניגש אליו. הוא פתח את התרמיל והוציא ספר – ספר עבה, כרוך בסגנון מיושן. הוא הניח אותו ללא מילים על המיטה סמוך לכף ידו השמאלית הפרושה של טיי. דיאנה ראתה את הכותר המוטבע בזהב על הכריכה, והבינה שגם ליבה המשותק יכול לחוש דקירות כאב.

'שובו של שרלוק הולמס'.

הירח זרח, ומגדלי השדים של אליקנטה זהרו באורותיהם.

עברו שנים רבות מהפעם האחרונה שמארק היה באליקנטה. הציד הפראי טס מעליה, והוא זכר שראה את אידריס נפרשת מתחתיו כשהאחרים מהציד הפראי הריעו וייללו, משועשעים מכך שטסו מעל אדמת בני הנפילים. אבל ליבו של מארק הלם תמיד מהר יותר למראה מולדת ציידי הצללים. הרובע הכסוף הבוהק של אגם לין, הירוק של יער ברוסלינד, בתי האבן הגדולים בכפר, ואליקנטה מבליחה על ההר. וקירן לצידו, מהורהר, מביט במארק כשמארק הביט באידריס.

המקום שלי, בני עמי, הבית שלי, חשב אז. אבל העיר נראתה שונה מגובה הקרקע: פרוזאית יותר, ריח מי התעלות נישא באוויר בקיץ, הרחובות מוארים באור מכשפות בוהק. הדרך לבית האינקוויזיטור לא הייתה ארוכה, אבל הם הלכו לאט. עברו כמה דקות עד שהלן דיברה לראשונה:

"ראית את הדודה שלנו בארץ הפיות," אמרה. "ננה. רק את ננה, נכון?"

"היא הייתה בחצר המבורכת." מארק הנהן, שמח שהשתיקה הופרה. "כמה אחיות היו לאימא שלנו?"

"שש או שבע, אני חושבת," אמרה הלן. "רק ננה טובת לב ביניהן."

"חשבתי שאת לא יודעת היכן ננה נמצאת."

"היא לא דיברה איתי על המיקום שלה, אבל היא יצרה איתי קשר יותר מפעם אחת מאז שנשלחתי לאי ראנגל," אמרה הלן. "אני חושבת שהיא חשה בליבה אהדה כלפיי."

"היא עזרה להסתיר אותנו, ולרפא את קירן," אמר מארק. "היא דיברה איתי על שמות הפיות שלנו." הוא הביט סביב. הם הגיעו לבית האינקוויזיטור, הבית הגדול ביותר בחלק הזה של הרחוב, עם מרפסות מעל התעלה. "לא חשבתי שאחזור לכאן. לא לאליקנטה. לא כצייד צללים."

הלן אחזה לרגע בכתפו והם ניגשו יחד אל הדלת. היא נקשה, וסיימון לואיס המוטרד למראה פתח את הדלת. עברו שנים מאז שמארק ראה אותו, והוא נראה מבוגר יותר: כתפיו היו רחבות יותר, שערו החום היה ארוך יותר, וזיפים כיסו את הלסת שלו.

הוא חייך אל הלן חיוך עקום. "בפעם האחרונה שאת ואני היינו כאן, הייתי שיכור וצעקתי אל החלון של איזבל." הוא פנה אל מארק. "ובפעם האחרונה שראיתי אותך, הייתי תקוע בכלוב בארץ הפיות."

מארק זכר את סיימון מביט אליו מבין הסורגים של כלוב מעשי ידי הפיות, מארק זכר שאמר לו, אני לא בן פיות. אני מארק בלאקתורן מהמכון בלוס אנג'לס. לא משנה מה הם יאמרו או יעשו לי. אני זוכר מי אני.

"כן," אמר מארק. "סיפרת לי על אחיי ואחיותיי, על הנישואים של הלן. הייתי אסיר תודה." הוא קד קידה קטנה, מכוח ההרגל, וראה את מבטה המופתע של הלן.

"הלוואי שהייתי יכול לספר לך יותר," אמר סיימון בקול רציני יותר. "ואני מצטער כל כך. על ליבי. גם אנחנו מתאבלים כאן."

סיימון פתח את הדלת לרווחה. מארק ראה מבואה מפוארת עם נברשת גדולה תלויה מהתקרה. משמאל היה חדר משפחה, היכן שרייף, מקס וטאבי ישבו מול אח ריקה ושיחקו בערמה קטנה של צעצועים. איזבל ואלק ישבו על הספה. זרועותיה היו כרוכות סביב צווארו והיא בכתה בשקט על חזהו. יבבות שקטות וחסרות תקווה שהדהדו בליבו, אקורד תואם של אובדן.

"תאמר בבקשה לאיזבל ולאלק שאנחנו מצטערים על אובדן אביהם," אמרה הלן. "לא התכוונו להפריע. באנו לקחת את אוקטביאן."

באותו רגע הגיע מגנוס מהמבואה. הוא הנהן אליהם וניגש אל הילדים. הוא הרים את טאבי בזרועותיו. על אף שטאבי נהיה גדול מכדי שיישאו אותו, חשב מארק, אבל במובנים רבים טאבי היה צעיר לגילו, כאילו האבל המוקדם הותיר אותו ילדותי יותר. כשמגנוס התקרב אליהם, החלה הלן להרים את ידיה, אבל טאבי הושיט את זרועותיו אל מארק.

בהפתעה קלה, לקח מארק בזרועותיו את נטל אחיו הצעיר. טאבי התפתל, עייף אך ערני. "מה קרה?" אמר. "כולם בוכים."

מגנוס העביר יד בשערו. הוא נראה עייף מאוד. "לא סיפרנו לו שום דבר," אמר. "חשבנו שעליכם לעשות זאת."

מארק התרחק מהדלת בכמה צעדים, והלן באה בעקבותיו עד שעמדו בריבוע האור מהמבואה. הוא הושיב את טאבי על המדרכה. כך בישרו בני העם היפה בשורות רעות, פנים אל פנים.

"ליבי איננה, ילד," אמר.

טאבי נראה מבולבל. "איננה? לאן היא הלכה?"

"היא עברה לארצות הצללים," אמר מארק. הוא התקשה עם המילים. בארץ הפיות, מוות הוא דבר שונה מאוד מכפי שהוא בשביל בני אנוש.

עיני בלאקתורן הכחולות־ירוקות של טאבי נקרעו לרווחה. "אז נוכל להציל אותה," אמר. "נוכל לצאת בעקבותיה, נכון? כמו שהחזרנו אותך מארץ הפיות. כמו שיצאתם בעקבות קירן."

הלן השמיעה צליל קטן, "אוי, אוקטביאן," אמרה.

"היא מתה," אמר מארק בחוסר אונים, וראה את טאבי מתכווץ למשמע המילים. "חיי בני תמותה הם קצרים – ושבריריים בפני הנצח."

עיניו של טאבי התמלאו דמעות.

"מארק," אמרה הלן, וכרעה ברך כשהיא מושיטה ידיים אל טאבי. "היא הייתה אמיצה כל כך," אמרה. "היא מתה כשהגנה על ג'וליאן ואמה. אחותנו – היא הייתה עשויה ללא חת."

הדמעות החלו לזלוג על פניו של טאבי. "איפה ג'וליאן?" אמר. "לאן הוא הלך?"

הלן שמטה את ידיה. "הוא עם ליבי בעיר השתקנים – הוא יחזור בקרוב – תן לנו להחזיר אותך הביתה לבית התעלה—"

"הביתה?" אמר טאבי בבוז. "שום מקום כאן הוא לא הבית."

מארק הבחין שסיימון בא לעמוד לצידו. "אלוהים, ילד מסכן," אמר. "תקשיב, מארק—"

"אוקטביאן." היה זה קולו של מגנוס. הוא עדיין עמד בפתח, והביט מטה אל הילד הקטן והרטוב מדמעות שמולו. הייתה בעיניו תשישות, אבל גם חמלה עצומה: חמלה שמגיעה עם גיל מופלג.

נראה שהוא היה אומר עוד, אבל רייף ומקס הצטרפו אליו. הם ירדו במדרגות ללא אומר וניגשו אל טאבי. רייף היה גבוה כמעט כמוהו, על אף שהיה רק בן חמש. הוא הושיט את זרועותיו לחבק את טאבי, וגם מקס עשה זאת – ולהפתעתו של מארק, נראה שטאבי נרגע מעט, התיר את החיבוקים, הנהן כשמקס אמר לו משהו בקול שקט.

הלן נעמדה, ומארק תהה אם הייתה על פניו אותה הבעה שהייתה על פניה, הבעה של כאב ובושה. בושה שלא יכלו לנחם אח צעיר שבקושי הכיר אותם.

"זה בסדר," אמר סיימון. "תשמע, ניסיתם."

"לא הצלחנו," אמר מארק.

"אי אפשר לתקן אֵבל," אמר סיימון. "רב אמר לי את זה כשאבי מת. רק זמן יכול לתקן אבל, ואהבת האנשים שאכפת להם ממך, ואת זה יש לטאבי." הוא אחז לרגע בכתפו של מארק. "שמור על עצמך," אמר. "שלא תדעו עוד צער, מארק בלאקתורן."

"מאיפה זה?" אמר מארק.

"זאת ברכה," אמר סיימון. "זה עוד משהו שהרב לימד אותי."

מארק הרכין את ראשו בהכרת תודה. בני פיות ידעו את הערך של ברכה שניתנה ללא תמורה. אבל חזהו עדיין היה כבד. הוא לא יכול היה לדמיין שהצער של משפחתו עשוי להסתיים בקרוב.