מים אחרים

1.נסיך

קווי זוהר כתום נגלו ונעלמו ברפרוף מהיר ותמרה פתחה את כנף החלון לשחרר. בחדר פשטו ריחות אורנים ואבק מהרחוב המשתפל לוואדי ואד רפה של טחב מהאבן הפראית בחזית הבית.

אחר־צהריים שרבי, רחוב נווה שאנן, ירושלים. חיים חדשים.

הפרפר נרעד, במעוף סיבובי הטיח עצמו פעמיים ברשת עד שמצא את הדרך לפתח והשאיר סימנים אפרפרים של פירורי כנפיים. הרחיקה אִתו אל בין האורנים, כתומה וחסרת משקל, והשהתה את הנחיתה חזרה לסנדלים שעל רצפת המוזאיקה בחדר.

החדר. בבוקר עוד היה עירום ועכשיו שני מדפים כחולים תלויים לצד המיטה ועליהם אוגדן של ‘נויפירט – סטנדרטים לבנייה’ תומך את פרנק לויד רייט ומיס ואן דר רוהה ליד ז’ק פרוור וזך עם כל החלב והדבש.

הניחה בזהירות קטע ממודל צף בחוף בת־גלים ומראת נחושת מעוטרת על רגל. קירבה לאוזן קונכייה ארגמנית כולאת נהמות ים להתגעגע. ערימת ספרי ‘עם עובד’ עוד ממתינה על השטיח הצהוב.

עד שמצאה את הנקודה המדויקת למתלה התמונה וייצבה את המסגרת, התרכך אור השמש בזהב עלJudith אוחזת בציצת הראש של הולופרנס. החזה מתריס מבעד לרדיד שקוף ועפעפיה סגורים למחצה במבט מצועף של תשוקה להמית. עמדה לשוב להתקנא בקלימט שהפליא כל כך לחשוף סודות נשיים ונלכדו פניה שלה במראה – מבט דרוך בעיניים כהות עם זהרורים מתחת לקשת עדינה של גבות. המצח גבוה מדי, תמיד היה. קו מתאר הלחי מתעגל בכבדות רכה ומסתיים בסנטר עגול. התנחמה בגלי השיער הדק שהזהיב בשמש והחזירה לעצמה חיוך ילדותי עם ניב אחד בולט, תעודת עניות למיישר השיניים.

ריח חריף של צמר גמלים עלה מהשטיח ולמרות ששתיים מהקופסאות עוד לא נפתחו, כבר מחלחלת בה שמחה –

אולי ברגע זה ממש מתחיל הדבר שאליו גידלה את עצמה כל השנים.

השאירה מאחור שמיכת צמר גפן כבדה מדי בבית אבא-אמא וחמש שנים בדירת סטודנטים מאובקת בחיפה. לילות לבנים בעיניים טרוטות, ערימות דגמי קרטון וגיליונות נייר משורבטים בעיפרון או משורטטים ברפידוגרפים דקים. אם ישאלו אותה עכשיו, היא באמת ובתמים רואה באדריכלות מעשה בריאה; מושך בתנועות הפנימיות של החיפוש עם כל הייסורים והציפייה להרכבת הפסיפס השלם. עד הרגע המרגש מול הדבר הממשי, החי. עד חדווה והתעלות רוח.

***

הערב יורד ומביא אתו רעב למשהו חמקמק שאין לו שם. נזכרה במודעה של “דרך חדשה” – מפגש ודיון במועדון הסטודנטים –וממילא כבר מספיק עבודות להיום.

‘אל תבנו עליי עם האוכל, אני יוצאת’ זרקה לדודי, התלבשה בזריזות, ירדה בדילוגים במדרגות ונפנפה לאיה שכבר הייתה עסוקה בצמצום נזקים של איזה תבשיל שהקדיחה במטבח. הרגישה דקה וקלה בשמלה שקנתה בשוק: גלימה עם הדפסים בצבעי כחול וטורקיז כמו הים, שפתחים לה משני הצדדים, מזמינים את הרוח ללטף את גופה חידודים של ציפייה.

האוויר טרי. הקשיבה לרחשיו בסימפונות. ירדה ברחוב הקטן ונכנסה בשער הדרומי של האוניברסיטה, גבעת רם. ריח מריר עלה משיחי השיבא בגדר הגן הבוטני לעקצץ בנחיריים.

אין כמו הימים האלה להשתכר מירושלים. בחגיגיות הרגע תמרה מתירה למילים גבוהות להידחק כאילו זו השפה היחידה לדבר את העיר הזאת – כמו מטרונית מזדקנת רבת שמלות היא מתמלאת מחדש בלשד נעורים וחושפת אוצרות. שבעה ממלחמות, נפתחת לרוחות של תקווה.

מאז שהגיעה הנה, שבוע בסך הכל, מהדהדת באוויר שמחת התיקון לפיצול הכפוי של שנים וברקע מקהלה של קולות נבואיים משיחיים וקולות מייסרים בשוטים ועקרבים.

חצתה את הרחבה המרוצפת מעבר למדשאות. קול בקע מאולם קטן ליד הקפטריה. מה יש בו? – סמכות יש ולוחמנות והכרה בערך עצמו, וכבר מנקר בה קצה של היסוס – ככה להיכנס באיחור? עמדה רגע, בלעה רוק, פתחה את הדלת וחצתה את מעגל היושבים בפנים חתומות. בקלילות מופגנת חתרה לכיסא פנוי.

עדיין מתנשמת הרימה את המבט אל פניו של הדובר וראתה אותו ואת מיליו שהשיקו כנפיים בחלל. ‘... שהצדק שלנו לא חייב להיות העוול שלהם! ועיוור מי שלא רואה את המקום שנפלנו אליו. רק להביט במראה ולשאול מה קרה לנו. יפי הבלורית? קלגסים אני רואה, אטומים. שנבין: להקשיח את הלב זה לאבד כל סיכוי, ואני חוזר – רק לראות את האדם, כל אדם..’ הקול הנלהב הלם את הפנים הנעריות צרובי השמש, הניצוץ בעיניים ורעמת התלתלים הבהירה. המילה ‘קלגסים’ התחככה במחילות האוזן, לא התקבלה לה טוב, אבל מכאן כבר ממילא לא שמעה יותר, רק הלכה שבי אחרי הלסת החזקה וליוותה את תנועת השפתיים.

הוא ראה אותה נכנסת, אין ספק. עם השמלה-גלימה בכחול ים והסנדלים הדקים, קווצות השיער אסופות ברישול בסיכה על הקודקוד וגולשות על הכתפיים, הגזרה שיפתה בחודשים האחרונים והמבט הזה שלה, המשתאה.

‘אז אולי נרים סופסוף הפגנה אחת בזמן ובמקום הנכון,’ בחורה גסת תווים השתלחה מתוך חולצת פלנל. קולות אחרים גברו עליה, טיפסו זה על זה והיו לבליל צעקני – ‘ומי אשם בביזיון ה־אנ’לא יודע איך לקרוא לו, של שבוע שעבר?’ משופם קטן ירה גיצים ‘אז תשכחו מהבחור הזה והליצנים שלו. רק נזק הם עושים!’ ‘מה מה?’ ‘בדיוק!’ ‘ושמישהו יתקן כבר את הנוסח העלוב של השלט!’ ‘את מירה’לה, אין לך את הכישורים אז תעשי לי טובה...’ ‘את כל זה כבר שמענו!’ ‘אז איפה מוקי לעזאזל?’

הדובר לא איבד את השלווה, רשם נקודות להצבעה.

בדקות שהצליחה להתיק את המבט ממנו הסתכלה סביב. אנשים ‘משלנו’. העיניים נכונות, הלוואי שיתוקנו עוולות ויזוז כבר משהו למקום של שקט. אז מה לכל הרוחות מציק לי? התחשבנות קטנה ותוקפנית שצצה פה? עוד רגע ומשענת הכיסא כבר לא מתאימה לה לגב ומיחושים דקים מטפסים מהמותניים לשכמות.

פעם ידעתי את הכוח המרומם של המון משולהב. תא קטן בגוף רב איברים, צעדתי מזיעה וסוערת בין החניכים שלי בשורות “השומר הצעיר”. הראש התפוצץ מפעימת הרקות – אנחנו המעטים מאוחדים מול העולם – ‘קום התנערה עם חלכה...!’ דגל אדום, פנים אדומות וגרון קרוע במצעד האחד במאי.

בחור שמנמן ומקריח קרע אותה מהחיזיון הנשכח: ‘מספיק ליילל! לא בשביל זה אנחנו פה. אני כבר אביא את מוקי יחד עם הרמקולים!’

אבל בלילה אחר, היא זוכרת מצוין, נשארה בבית. לא הלכה עם החברים להדביק על לוחות המודעות את הכרזות “יבוטל הממשל הצבאי” ולא נלקחה למשטרה עם רמי ועידית שישבו שם עד הבוקר. לא בריקדות ולא לשבש סדרים, רק לפלס בעדינות את הדרך. לחוס על כולם, את זה היא יודעת. בוויכוח הפנימי שדוחק אותה לפינה היא קופצת להצהיר שלעולם לא תוותר על מה שחשוב באמת – מהפיכות יכולות להתבשל גם בשקט. אולי.

השפתיים שלו בשרניות ולחות, טעונות כוח ואמונה. זה הדבר, אמונה! החיבור השלם למילים מעורר בה קנאה גדולה ומאיר כתר נסתר לראשו. נסיך.

כשהתחילו רחשים של סיום קמה תמרה ויצאה. בלי להמתין, עברה במעבר המקורה וירדה לדשא. חלפה על פני האישה של הנרי מור הישובה בגוף הברונזה שלה עטופה תכריכים, עם ראש מצומצם וישבן מפואר. יושבת ומניבה בדיחות רעות.

נרעדה מצינת הערב הירושלמי וזירזה צעדים כששמעה טיפוף סנדלים מהיר מאחור, ריצת סוס פראי. הוא הגיע מתנשף ולקח אוויר – ‘מה ברחת?’ הרימה כתפיים כמו אומרת: סתם ככה. ריגוש חלף בעמוד השדרה שלה, ריקד מהצוואר עד האגן והיה למערבולת גואה. הוא הציע להסיע אותה ו... ‘עוד לא הצגתי את עצמי, גיורא. אולי תרצי לשתות אתי משהו?’

כאילו היססה לרגע ושניהם ידעו. כן.

בבית התה של יאן, על כריות רקמה ומשי, ברך אל ברך, בחנו זה את זו באפלולית. נתנו למילים למלא את הרווח ההולך וקטן ביניהם. הוא אמר: ‘רק ככה נצליח, בפעילות עיקשת ובהפגנות’ היא שמעה: ‘נצליח’ ואמרה: ‘כן, אלה ימים מכריעים’ משמע ‘אולי לך חיכיתי כל הימים.’

‘אם תרצי, אביא אותך למקום סודי שאני אוהב לחשוב שהוא שלי’ – ברק חלף בעינו – ‘שלי ושל אחד, דוד המלך. מאמינים שהוא נקבר ממש על־ידו.’

הפורד הישן קרטע במורד עמק המצלבה, עלה וחצה את רחביה עד טרה־סנטה והלאה. המוסכים של ממילא חשוכים, אבל החומה מוארת באור חגיגי. חמימות מפעפעת. עוד טיפוס מאומץ בשביל המתפתל חובק הר ציון, והרכב עצר ונח.

ירדו בדרך צרה ותלולה. אט־אט היא מובלת, ידה דביקה בידו, בעיניים עצומות ו... ‘עכשיו תפתחי!’ – האוויר עמד בשקט מכונן – זה המקום אליו השמיים יורדים ונוגעים בך, עוטים לך גלימת מלכות ואת אדוני הארץ. אור גדול נאסף מאלפי נורים בגיא בן־הינום.

עמדו על מרפסת רחבה נישאת על עמודי אבן מגולפים. גיורא אמר: ‘הארמון חרב מזמן, אפשר רק לדמיין אותו מתרומם כאן, צופה אל הוואדי’ והיא הפליגה לטוות אותו מחדש בחוטים של אור מתוך החושך. הביטה בהילת התלתלים ובשפתיים שהפריחו קודם מילים עזות ועכשיו שקטו. עוד רגע ינבעו ברכות אל צווארה. היה אפשר למשש את היופי ולרקום אגדה. מתוך החמדה העוטפת, הנוהרת, הממלאת. עוברת מהאחד לשנייה וחוזרת.

***

בבוקר במשרד, תמרה מחפשת את היחס הנכון בין גובה לרוחב של קשת בכניסה למנהרה הסמוכה לכותל. מעליה נבנית בהשגחתה הישיבה של הרב נגר שעתיד להצטלם מחלונה הקרוע תוקע ברוב טקס בשופר הפוטוגני שלו ישירות אל הקהלים ברחבת הכותל.

בצהריים הלכה לשם ברגל, כבכל יום. מהמשרד של ברחנא במרכז העיר לשער יפו ופנימה, לאורך רחוב דוד האפוף ריחות של תבלינים-בשמים-מי שטיפה עכורים, גללי חמורים ועשן נרגילות. התחמקה מהסוחרים חלקי הלשון אף שנהנתה משיכרון הריחות ומבוהק הרקמה בוורוד וכתום על שמלות כהות. כמו בכל יום אבל בצעדים חדשים, יותר אוויר מאדמה, כבמין מחול. הערב תראה אותו שוב. קבעו להיפגש במאורה של הארמני מול המצודה לפיצה חמה ישר מהטאבון ולהמשיך משם לרחבת מלון ‘פלאזה’, למשש ספרים בדוכני “שבוע הספר העברי”.

כשהופיע בפתח הייתה מאושרת לראות שלא נגרע ממנו דבר באור היום. נכנסו פנימה לחלל המערה החצובה בסלע והתיישבו על שרפרפים נמוכים. בחנה את ידיו. יפות. גם העיניים, אפילו שהצטמצמו למבט נוקשה ומרוחק לשמע דבריה הנלהבים על תוכניות הבנייה ברובע היהודי – ‘אני לא משוכנע בכלל שההתערבות הבוטה הזאת טובה לנו,’ משהו תוסס ומריר התגנב לקולו ‘ההיפך. עוד נשלם על זה. תראי איך אנחנו מתנפלים ומנכסים לעצמנו הכול בכוח, בגסות.’ פתאום כבה החשמל. בחוץ התעוררה המולה. בסמוך אליהם קם מישהו ונשמע קול נפץ של כוס. נתזים הרטיבו את כפות הרגליים שלה בין רצועות הסנדלים. כשחזר האור קמו שניהם ופנו לרחוב המלך ג’ורג’, לרחבה שלצד מלון ‘פלאזה’.

נוגעים לא נוגעים, חלפו בין דוכני הספרים. ‘הי גיורא,’ שמעה תמרה ופנתה לראות נער ערבי צנום טופח לו על השכם. ‘ומה אתה עושה פה?’ ענה הוא וחיבק אותו, לחי אל לחי.

‘אני כאן בדוכן עצמאי,’ השיב הבחור, ‘עם ספרי השירה של מחמוד דרוויש. אפילו שניסו להעיף אותנו, באנו בדלת האחורית.’

תמרה זנחה אותם לרגע. בדוכן שממול עמד אחד לאחד נדב בר־און, שחקן ובדרן ידוע, איש שקנה לו שם במעלליו, בחוצפה, בהומור גס. אחד שלוקח בחן. אולי בעמקי לבך אתה רוצה לטעום כמוהו מחופש חף מרגישויות שיקנה לך זכויות־על. עכשיו הוא סופר. מעריצות צעירות צבאו על הדוכן שלו.

‘אז בשביל מה כל הניבולי־פה האלה?’ אמרה לו נערה בגופייה דקה ‘אתה חושב שזה מדבר אלינו, הצעירים?’ והוא ‘אני חושב שזאת ספרות אמיתית, בלי להתייפייף, זה החיים, חרא טהור.’ אמר, בחן את מתווה החזה הרענן מעבר לגופייה, קרץ לה וחתם על הספר.

בינתיים שב גיורא. המשיכו לשוטט בין הדוכנים עד שנעצרו ליד ערימה של ספרי שירה והתחילו לדפדף. ‘הנה, יש כבר משהו ששנינו אוהבים.’ אמר והיא חשה את החספוס בקצות האצבעות שלו על זרועה והשיבה לו בנגיעה רכה בכתף. ריח של ידיים קודמות עלה מספר של נ. אוריאל, משורר. התעכבה עליו, שלפה עט ופתק מעוך, צד אחורי של חשבון ישן, ורשמה מתוך הכתוב:

“אל הר המוריה

אברהם המאכלת והילד –

אל הר המור

איילות השדה על אפיקי מים –

עד שיפוח יום ונסו הצללים.

אצבעותי מור עובר על כפות המנעול

ולפתח חטאת רובץ.”

הוא קרא, לקח את העט והוסיף בחדווה של ילד מתחת לשורה התחתונה: ‘פתחי את הדלת ילדה, זאת ירושלים.’ חיכה שתקרא, טמן את השיר בספר ואת הספר בתיק הצד שלו.

עד שירד הלילה פנו לביתו. שם קיבלה מידו את הספר וגם סלט ירקות קצוץ קטן קטן עם טחינה וחביתה וקפה שחור, על שולחן עץ מוכתם. הוא ישב מולה במטבח הדחוק, ליד ארונות מצהיבים ואריחי חרסינה, ליטף את לחיָהּ וחיפש את העיניים לתת בהן מבט עם עטרה של זוהר ירוק ולהגיד תראי איך מצאתי אותך. אחר־כך העניק לה שפע רוך והיא השיבה לו משלה עם כל השמחה השברירית שאצרה בשבילו.

לפנות בוקר נשמעה דפיקה בהולה בדלת, תובענית. גיורא קפץ לקום ולפתוח. שברי שיחה נשמעו מהכניסה, נרעשים ומהוסים. ‘אני חייב ללכת,’ אמר ולקולו גוון חדש, מעשי וקשה. ‘יש סיכוי שאני נוסע, נדבר.’ העביר אצבע חפוזה על לחיה ויצא. תמרה בחנה את קירות החדר החשופים שהיו מנוקדים בקילופי טיח, עקבות של פלקטים שנעקרו. נשארה עם התמיהה שדבקה בה ולא נפוגה גם כשהגיעה למשרד וגם אחר־כך.

בערב בבית קידמה אותה איה בחיוך מגשש, מתרווחת בפינת האוכל: ‘יש לך הודעה מאיזה מישהו, גיורא נדמה לי – הוא טס דחוף לאיטליה ולא יוכל להתקשר כמה ימים. ושלא תדאגי.’ ‘וזה הכל?’ שאלה והתחילה לעלות לחדר. סקרה את הקרטונים וערימת הספרים שקפאו, השתרעה אפרקדן על המיטה עם כל הבגדים ולא קמה עד הבוקר.

***

ארבעה ימים שלמים ולילות טרופי שינה לא שמעה מגיורא. הטלפון שלו לא פעיל והראש שלה קודח. תמרה משקעת את עצמה בדחיפות לפוגג את הזרות של הבית, מוצאת בזה מפלט. טורחת עם איה ודודי להזיז רהיטים, למקם חפצים שהביאו איתם עם ריחות מוכרים.

דודי בחדר השני מרים כיסאות ומגלגל שטיח.

כמעט שנתיים עברו מאז הלילה ההוא באכסניה בפירנצה, שם רוקנו ביחד בקבוק קיאנטי שלם ומסמסו את התודעה כל־כך עד שהחמיצו את הרגע האינטימי המיוחד שלא חזר עוד. מאז נשארו ידידים והיום הם שותפים לדירה.

הוא מבוסס יחף במי שטיפה במכנסיים מופשלים והיא מציצה בהערכה – ‘שאפו!’

לימים יתברר כמה נדיר המחזה הזה – שכבות אבק ילכו ויתעבו על השולחן שלו. אבל מה שנזנח בניקיון מקבל כוח בדיבור, שם הוא מקפיד על דקויות ולא משאיר פינה שכוחה. אין דרך מעודנת לצאת משיחות הבירור שהוא אוהב לפתח לוויכוחים מתישים.

הסבלנות שלה קצרה. לפחות עד שתשמע מגיורא. ובכלל דודי – איך הוא לא רואה? – חוזר ומנפנף באמירה המשומשת ‘לחיות את הרגע’ כמו באיזה גילוי, ובינתיים עושה בדיוק ההפך. הולך ומתאבן לו לאִטו במשרד הממשלתי המשמים... בית קברות לרגעים...

‘הפסקת אוכל!’ איה קוראת להם מהמטבח שבקומת הקרקע.

את איה ירשה מאחותה נועה. הן היו אחת לשנייה הבונוס של קורס לעיצוב המוצר וגם כשהסתיים המשיכו לחלוק אהבה לקולנוע ולצילום. איה לא נחה, התכניות שלה עולות על גדותיה. יוזמות משלהבות ומריצות אותה למרחקים קצרים, לעצב, לייצר או לשווק, כל פעם עד העניין הבא. שום דבר לא שוקט על השמרים אצל איה.

אין לה תיאבון עכשיו ובכל זאת יורדת עם דודי לפינת האוכל. יושבים בכיסאות עץ צבועים בלכה ירוקה סביב השולחן העגול ומביטים החוצה. מהגינה נשקפת צמיחה סבוכה של גפנים, שיחי אחירותם ועצי רימון.

מאפה הכרובית שעל השולחן מפיץ ריח כמו שרק כרובית יודעת ותמרה ממהרת לחתוך לעצמה מלפפון – וסופרת בחלון ניצני אשכולות זעירים של הגפן.

שלושתם אהבו את הגינה מהרגע הראשון. לילך ריחני גדל בה פרא ליד ערוגת צמחי תבלין שטיפחה בעלת הבית.

‘אפשר לעשות כאן מסיבות גן נהדרות’ אמרה איה ‘תארו לכם נורות זוהרות תלויות מהעצים ומגשים עם גביעים של יין מרסאלה מתוק!’

גם דודי ‘מת על הבלגן הירוק הזה!’, התוודה שעד היום לא היה לו אפילו עציץ. לולא חשה כל־כך רע הייתה תמרה מכריזה שהיא מרגישה בדיוק במקום הנכון. הזיכרונות שלה רוויים ריחות של הדרים וגויאבות.

***

‘איזה חמסין נפל עלינו היום,’ דודי הסתובב מצד לצד עם הקפה של הבוקר ביד אחת ועיתון בשנייה. ‘שמעתי חדשות, אז הבאתי עיתון. היית מאמינה? שישראלים, חיילי מילואים שלנו, לגמרי במודע ישתפו פעולה עם רשת ריגול סורית!’ האוויר עמד והעיק על החזה ואובך עכור כיסה את העלווה של עץ הרימון מבעד לחלון. על כל העמוד הראשון של העיתון היו מרוחים הפנים של גיורא ושל עוד אחד ממושקף. ‘עצרו אותם בלוד, כתוב, בשדה התעופה. פעילים ב”דרך חדשה”, יפי־נפש, יעני. יש הוכחות שהיו במחנה אימונים בסוריה, תורגלו לאסוף ולהעביר חומרים למודיעין שלהם.’

תמרה לא הצליחה לקרוא את המאמר עד סופו. המילים מרצדות כמו עדת חרקים. חסר לה אוויר. קבס. בעירה שורפת ומפוררת אותה מבפנים. מה קרה פה לעזאזל, מה התערבב בראש הזה היפה עם הליריות והכוח והכריזמה... עדיין גואה בה הריגוש עם הריח והמגע והמילים הרכות. ומה אני, ואיפה החושים שלי והעיניים... כאילו נכפה עליה לחזור ולהתבונן שוב ושוב בתצלומים. כן, אין ספק, התלתלים והמבט והלסת החזקה. והכתר.

בקושי עלתה לחדר והתיישבה על המיטה. ספר השירים שנתן לה עדיין מונח פתוח על השידה. אחזה בו והתחילה תולשת את הדפים, קורעת לאט לאט ובהתכוונות לפי הסדר לפתיתים קטנים וממוללת אותם לעיסה לחה. אחר־כך עצמה עיניים, לא לחשוב על כלום... בצהריים סידרה מוכנית את ערימת הספרים של “עם עובד” במקום המיועד וידעה שעליה לקום וללכת לעבודה למרות החמסין והיובש הנורא.

איגָרָא רמא ובֵירא עמיקתא – ככה זה בארמית, וזו הרי רק התחלה.