מיסטיקה בשירה העברית במאה העשרים

ספר זה מבוסס על ההנחה שיצירות רבות בספרות העברית החדשה מתארות חוויות מיסטיות. ואולם האם מוצדק לראות ביצירות ספרות עברית שנכתבו במאה העשרים, בעיקר בידי סופרים חילונים, חלק בלתי-נפרד מן הספרות המיסטית היהודית לדורותיה? האם אפשר לדבר ברצינות על מיסטיקה מחוץ למסגרת חיים דתית כלשהי?

גרשם שלום, החוקר שבנה את הבסיס למחקר מדעי של המיסטיקה היהודית, כתב כי 'אין מיסטיקה כשהיא לעצמה, אלא רק מיסטיקה של מערכת דתית מסוימת - מיסטיקה נוצרית, מוסלמית, יהודית וכו' [...] רק בזמננו היכתה שורשים הסברה כאילו קיימת מין דת מיסטית מופשטת [...] ואילו ההיסטוריה מראה שהמיסטיקאים הגדולים דבקו באמונת הדתות הגדולות'. בעקבות דברים אלה כתב חוקר הפילוסופיה והמיסטיקה היהודית יוסף בן-שלמה: 'המשפט "כל מיסטיקה מבוססת על דת" יכול לשמש אמת מידה להבנת התופעה המיסטית. בכך היא מובחנת מתחומים אחרים של הרוח האנושית. במובן זה פרוסט ורמבו ודומיהם אינם מיסטיקאים'. לעומת עמדה זאת, ששוללת אפשרות של מיסטיקה שאינה חלק מדת מסוימת, יש חוקרים שרואים בה התנסות אנושית כללית, שגם אם יש בה 'דתיות', היא משותפת ביסודה לאנשים דתיים ולאנשים חילונים.

אי-ההסכמה בדבר אופייה של ה'מיסטיקה' מקורה בהבנות שונות של המושג, ואכן, חילוקי דעות גדולים בין חוקרי המיסטיקה בכל הנוגע למהותן של 'מיסטיקה' בכלל ו'מיסטיקה יהודית' בפרט עלולים לשמוט את הקרקע מתחת לכל טיעון בנושא זה. נראה אפוא שכל העוסק בתחום זה חייב קודם כול להבהיר לְמה כוונתו ב'מיסטיקה', וזאת אעשה להלן.

ספר זה אינו עוסק במיסטיקה כתופעה חברתית - אזוטרית או פופוליסטית - ואינו מתמקד בפרקטיקות, בטקסים, בפולחן, בהתכנסויות ובחוגי העשרה. גם החוויות שחווה הסופר או המשורר בזמן הכתיבה או לפניה, אורח חייו והתרבות שהוא חי בה אינם מענייננו. הספר עוסק בטקסטים ספרותיים שמתארים ומביעים חוויות ותובנות מיסטיות.

בניגוד לתפיסה המדגישה את גילויי התרבות הייחודיים, השליליים או 'הקונטינגנטיים' (כלומר, המותנים בנסיבות תרבותיות משתנות) של המיסטיקה, אני מסכימה עם חוקרי מיסטיקה הרואים בה התנסות אוניברסלית, שקיומה או הצורך בה אינם מותנים בשייכות לדת ממוסדת או לתרבות ספציפית, וסבורים שגם אנשים חילונים יכולים לחוות או להשיג חוויות ותובנות מיסטיות. מה מפתיע הדמיון בין תיאורי חוויות מיסטיות של אנשים בני תרבויות שונות ובין הביטויים הלשוניים וסמלי היסוד שהם משתמשים בהם! 'כל המיסטיקאים מדברים אותה לשון', קבעה אוולין אנדרהיל. 'האחידות [בין טקסטים מיסטיים ששייכים לדתות שונות] בולטת יותר במיסטיקה מאשר בדת ומגיעה לעתים לניסוחים זהים מילה במילה', כותב בן-שלמה.

אין ספק שהתרבות מעצבת את החוויה המיסטית ואת דרכי ביטויה, כשם שהיא מעצבת חוויות יסוד אחרות; וכמו בנוגע לחוויות יסוד אחרות, התרבות יכולה להשפיע מאוד על המודעות ועל מידת המרכזיות של המיסטיקה; אך בתקופה זו של הדגשה פוליטית-לוחמת של הפרטיקולריות התרבותית, הלאומית, האתנית, המגדרית ומה לא, ההתבוננות במיסטיקה כבסיס מסתורי לאחדות רוחנית של האנושות נחוצה במיוחד.

בשיאה, כוללת החוויה המיסטית תחושת עונג עזה של התרוממות רוח וחריגה מגבולות האנוש הרגילים בכיוון של שלמות אישית ויצירת מגע אינטימי עם הוויה אלוהית מסתורית, אפופת יופי וטוב, עד כדי התמזגות מלאה והתבטלות עצמית. היא כוללת גם התנתקות ממצוקות פיסיות ונפשיות, מאבל ומאובדן, מדחפים אנוכיים ומצרכים חומריים. התנתקות זו מאפשרת תחושה של חוסר תלות והתרוממות רוח, ויחד עם הרגשת ההתבטלות העצמית היא מעניקה לאדם תחושות של ערך, גדוּלה וכבוד מלכות. התובנה המיסטית כוללת אפשרות של פריצה וטשטוש הגבולות בין העולם האנושי לאלוהי ובין העולם החומרי לרוחני. שינוי הפרספקטיבה שממנה נשקפת המציאות מביא לידי צמצום חשיבותו של עולם החומר ומצוקותיו. עד כאן בקיצור מרבי תפיסתי הלא-חדשנית את מהותה של המיסטיקה כחוויה וכתובנה.

האם אדם שאינו דתי במובן המקובל של המילה אכן יכול לחוות חוויה מיסטית אמתית? הזיהוי המובן מאליו של מיסטיקה עם דת קשור בשורשיו של מחקר המיסטיקה במחלקות לתאולוגיה נוצרית באוניברסיטאות באירופה במאה השבע-עשרה, שם התמקדו מייסדי התחום בחקר טקסטים בעלי אופי תאולוגי-נוצרי. הם ראו במיסטיקה הנוצרית את הביטוי הנעלה ביותר של חיי הדת, וב'דת' וב'מיסטיקה' תופעות שמאורגנות ברצף הייררכי. כיום המיסטיקה נחקרת במגוון של תחומי מחקר - ובכלל זה היסטוריה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, אמנות וספרות - ועם זה באופן מסורתי היא עדיין שייכת למדע הדתות. במסגרת זו היא נלמדת באופן האינטנסיבי ביותר על-ידי מומחים לתחום, שמצוידים בידע, ברקע המחשבתי ובשיטות המחקר מתחום התאולוגיה והפילוסופיה.

ההתמקדות בהיבט החווייתי של המיסטיקה החלה במאה התשע-עשרה בפילוסופיה הגרמנית ששמה את הדגש בחיי הנפש (בעיקר אצל פרידריך שלינג ופרידריך שליירמכר), ונמשכה במחשבה ובספרות הנאו-רומנטיות בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. במאה העשרים ראו מרטין היידגר ולודוויג ויטגנשטיין בתפיסת המציאות המיסטית צורה ראשונית, אוניברסלית, של ההכרה האנושית. הבנת המיסטיקה כפעילות נפשית-רוחנית אוניברסלית התפתחה מאוד במאה העשרים, ונציגה המובהק של גישה זו, ויליאם ג'יימס, חלוץ ה'מיסטיקה הפלורליסטית', טען שלמושג 'אלוהים' לא חייב להיות פירוש על-טבעי. התאולוג הגרמני רודולף אוטו כתב ש'למיסטיקאי יש אלוהים אחר מזה של המאמין האורתודוקסי', וניטשה, כדרכו, הרחיק לכת וכתב: 'אני מיסטיקאי ואינני מאמין בשום דבר'.

המחקר ההשוואתי של המיסטיקה פנה תחילה אל דתות המזרח הרחוק, אף שבהן אין כל אמונה באלוהים. במאה העשרים התרחבה היריעה, וחוקרי המיסטיקה כללו בה אפילו תופעות ששייכות לתרבות האסקימוסית. בעקבות התרחבות זו הוגמש המושג 'מיסטיקה' והודגש המתח בין המיסטיקה לדת הממוסדת, אפילו בנצרות. התפיסה המודרנית של המיסטיקה היהודית כחוויה 'רליגיוזית' של התאחדות עם קדושה, גם ללא אלוהים, הייתה מקובלת על מרטין בובר ועל חוקרים וסופרים יהודים אחרים שפעלו במחצית הראשונה של המאה העשרים.

כיום חקר המיסטיקה ער מאוד לחשיבותו של ההקשר התרבותי בעיצובם של האמונות, אורח החיים ואף החוויה, ויש חוקרים הסבורים שאת ההתנסות המיסטית עצמה וגם את הפירוש המושגי-מילולי שלה מתנות ומעצבות הנחות היסוד המובנות מאליהן בתרבות שהמיסטיקן חי בה. על בסיס תפיסות כאלה של מושג המיסטיקה, יש מקום לטענה שגם לאנשים שחיים בתרבות חילונית יכולות להיות חוויות ותובנות מיסטיות, אלא שהן מעוצבות, מתנסחות ומפורשות באופן שהולם תרבות זו.

בעקבות הטיעון בדבר אופיין המיסטי של יצירות בספרות העברית החדשה עולה שאלה בסיסית נוספת: האם יהודים שאינם מקיימים אורח חיים דתי (כלומר אינם מקיימים את רוב דיני ההלכה, המצוות, המנהגים ואורחות החיים המקובלים על שומרי ההלכה בני זמנם) יכולים ליצור מיסטיקה יהודית? כך לדוגמה סיפרה יונה וולך להלית ישורון:

פגשתי את אלוהים, וחיי נהפכו על-פיהם [...] התחיל אור, באותה תקופה הסתובב לי אור בראש [...] ואיש ירד מהשמים עם כל המזלות, וראיתי את בריאת העולם. [...] זה גרם לי לשנים רבות של הסתגרות ושל מחשבה [...] הייתי שומעת אותו מגיל קטן. הייתי אוהבת אותו נורא [...] ראיתי ענן ערפל שנבעלתי לתוכו, ואחר כך חזרתי הבייתה.

לשאלה: 'האם אדם לא-דתי יכול לדעתך להגיע להתגלות מיסטית?' ענתה בריאיון המשוררת וחוקרת המיסטיקה היהודית חביבה פדיה: 'אם בלא-דתי הכוונה לכך שהוא אינו שומר מצוות, אז בוודאי שכן'.