מיסטר סקווישי

מאוחר יותר עתיד טֶרֶנְס וֶלֶן לזכות בעיטור קרב במלחמה בהודו־סין, ותצלומו בלוויית סיפור דרמטי ומחמיא על־אודותיו יופיעו בדיספַּאץ', אם כי שום אדם שמירנדה ואני שמענו עליו לא ידע לקבוע את מקום הימצאו לאחר שחרורו ושובו אל החיים האמריקאיים.

זה הסיפור על איך שפרנק קוֹלדוֶל, כריס דֶמֶטֵייז, מֶנְדי בְּלֶם ואני נהיינו, במילים של מקומון העיר, "ארבעת בני הערובה בלא יודעין", ואיך שהברית המוזרה והמיוחדת בינינו והטראומה סביב מקורהּ השפיעו על החיים והקריירות העתידיים שלנו כמבוגרים. הנקודה המרכזית החוזרת ונשנית במאמרים שהתפרסמו בדיספּאץ' קבעה שארבעתנו, שהוגדרנו כולנו כתלמידים איטיים או בעייתיים, שלא היתה לנו התושייה לברוח משיעור האזרחות יחד עם הילדים האחרים, אנחנו הם אלה שיצרו את "נסיבות לקיחת בני־הערובה" שהצדיקו קיפּוּד חיים.

אתר הטראומה המקורית היה שיעור אזרחות של כיתה ד', השיעור השני, בבית הספר היסודי ע"ש ר. ב. הֵייז כאן בקולומבוס. לפני הרבה מאוד זמן. בשיעור הזה נדרשו מקומות ישיבה קבועים, וכולנו קיבלנו מכתבות שהוברגו לרצפה בטורים מסודרים. השנה היתה 1960, תקופה של להט פטריוטי נטול התלבטויות. זו היתה תקופה שהיום מתייחסים אליה כאל תקופה תמימה יותר. אזרחות היה שיעור חובה מטעם המדינה והוא עסק בחוקה, בנשיאי ארה"ב ובזרועות השלטון. ברבעון השני ממש בנינו דגמים של זרועות השלטון מעיסת נייר עם מסלולים ושבילים כדי להמחיש את איזון הכוחות שהאבות המייסדים שילבו בתוך המערכת הפדרלית. אני עיצבתי את העמודים הדוריים של הזרוע השיפוטית מגלילי הקרטון שבתוך חבילות של מגבת נייר קוֹרוֹנֶט, שהיה המותג המועדף על אמא שלנו. היה זה במהלך התקופה הקרה והאינסופית כמדומה בחודש מארס כשהמורה הקבועה שלנו לאזרחות נעדרה שהנושא הנלמד היה יחידת החוקה, וקראנו בעיון את החוקה האמריקאית על הטיוטות והתיקונים השונים שלה בפיקוחו של מר ריצ'רד א. ג'ונסון, מורה מחליף לאורך זמן. לא היה אז מונח מוכּר לחופשת לידה, אף על פי שההיריון של גב' רוזמן היה ניכר לפחות מאז חג ההודיה.

חדר שיעורי האזרחות בבית ספר ר. ב. הייז היה מורכב משישה טורים בני חמש מכתבות כל אחד. המכתבות והכיסאות היו מוברגים היטב זה אל זה ואל הרצפה ולמכתבות חוברו בצירים לוחות ניתנים להרמה, בדומה לכל המכתבות בכיתות בתי הספר היסודיים בעידן ההוא שלפני תרמילי הגב וילקוטי הספרים. בתוך המכתבה שהוקצתה לך אפסנת את העפרונות מס' 2, דפי כתיבה, דבק ושאר אביזרים חיוניים לחינוך בבית הספר היסודי. שם גם נדרשת להניח את ספר הלימוד שלך מחוץ לטווח הראייה בזמן מבחן כיתתי. אני זוכר שדפי הכתיבה בעידן ההוא היו אפורים בהירים, רכים וחלקלקים עם שורות רחבות מאוד בכחול מנוקד; כל המשימות שהושלמו על הנייר הזה נראו מטושטשות במקצת.

בקולומבוס, עד כיתה ו' נקבעה לך כיתת־אם. זה היה חדר כיתה ספציפי, שם אחסנת את מעיל החורף שלך ואת הערדליים על וו ועל ריבוע של נייר עיתון, בהתאמה, לאורך הקיר; הוו הספציפי של כל תלמיד צוין בחתיכת בריסטול צבעוני עם השם הפרטי והאות הראשונה של שם המשפחה באותיות דפוס כתובות בטוש. שם, תחת לוח המכתבה הנפתח בכיתת־האם שלך, אפסנת את המטמון המרכזי של הציוד הלימודי שלך. בשעתו, המאפיין העיקרי לבגרותם של תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון פישינגר שמעבר לכביש היה שלא היתה להם כיתת־אם אלא שהם עברו מחדר לחדר בהתאם לשיעורים ואפסנו את החומרים שלהם בלוֹקֵר עם מנעול־קוד שהיה עליך לשנן ואז להשמיד את פיסת הנייר עם הקוד הרשום עליה כך שאף אחד לא יוכל לפרוץ ללוקר שלך. שום דבר מכל אלה לא רלוונטי באופן ישיר לסיפור על איך קרה שהרביעייה הבלתי־סבירה המורכבת ממני עצמי, מכריס דֶמֶטֵייז מפרנקי קולדוול וממֶנדי בְּלֶם המוזרה והמופרעת נאלצה, עקב הנסיבות, להתמזג למה שעתיד היה להיות מוכּר באופן בלתי רשמי יותר כ"הארבעה", חוץ אולי מהעובדה שאמנות ואזרחות היו שני השיעורים היחידים שנלמדו מחוץ לכיתת־האם שלנו. בשני השיעורים האלה נעשה שימוש במתקנים ובחומרים מיוחדים, כך שלרשות שניהם עמדו חדרים משלהם ומורים מקצועיים, והתלמידים הגיעו אליהם בהתאמה מכיתות־האם ובשעות קבועות. במקרה שלנו מדובר בשעה השנייה. הטור שבו התקדמנו מכיתת־האם אל חדרי האמנות והאזרחות של גב' בָּארי וגב' רוזמן בהתאמה היה שקט, אלפביתי, ומפוקח בקפדנות. סוף שנות החמישים ותחילת השישים לא היו תקופה של התרופפות משמעת ושל אי־סדר, מה שהפך את מה שקרה בשיעור האזרחות ביום הנידון לטראומטי אף יותר וגרם לכמה מתלמידי הכיתה (שאחד מהם היה טֶרֶנְס וֶלֶן, שהיה אולי קצת רכרוכי בתור בן מהעידן ההוא, ולפעמים נעל סנדלים ולבש מכנסיים קצרים מעור, אבל ממש הצטיין בכדורגל, והיה לו אבא מהנדס הידראולי מגרמניה המערבית שהשיג אזרחות אמריקאית, וגם יכול לגלגל את העיניים למעלה באופן שחשף את הרקמות הריריות שבתוכן ואז להקיף ככה את מגרש המשחקים, מה שהקנה לו חותם יוקרתי מסוים) לעזוב לתמיד את בית הספר היסודי הֵייז, היות שעצם השהייה בבניין, היא לבדה עוררה זיכרונות ורגשות טראומטיים ועיקשים.

רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שהאירוע ליד הלוח בשיעור האזרחות עשוי להיות המקרה הדרמטי והמרגש ביותר שאהיה מעורב בו במהלך חיי. כמו גם במקרה של אבי, אני חושב שבסופו של דבר אני אסיר תודה שלא הייתי מודע לכך בשעתו.

מקום הישיבה שלי עכשיו, מן הסתם למגינת לבה של גב' רוזמן אילו היתה שם, היה סמוך לחלון.

חדר כיתת האזרחות של גב' רוזמן, שדיוקני כל 34 נשיאי ארה"ב היו תלויים בו במרחקים שווים זה מזה על כל ארבעת הקירות ממש מתחת לתקרה, כמו גם מפות תבליט גלולות של שלוש־עשרה המושבות המקוריות של מדינות הברית ומדינות הקונפדרציה בסביבות 1861 ושל ארצות הברית הנוכחיות, כולל איי הוואי, וארונות פלדה מלאים בסוגים מסוגים שונים של צרכים נוספים, הכיל בעיקר שולחן מתכת גדול למורה ולוח צפחה שחור בחזית החדר, וסך של 30 מכתבות וכיסאות מוברגים, שבהם אנחנו, כיתה ד' של המחנכת מיס וְלַסטוֹס, היינו ערוכים בשישה טורים בני חמישה תלמידים כל אחד. מאחר שמר ג'ונסון היה ממלא מקום, השתעשענו בשינוי סדר הישיבה הרגיל של גב' רוזמן ובהפיכת מקומותינו בטורים ממזרח למערב בחדר הכיתה, מה שאומר שרוזמרי אֶהֶרְן ואמילי־אן בַּאר מוקמו במכתבות הראשונות בטור הקרוב ביותר אל מתלי המעילים (שהיו ריקים תמיד מאחר שחדר כיתת האזרחות של גב' רוזמן לא שימש ככיתת־אם לאף אחד) ודלת הכיתה, והשני מבין התאומים סוֶרינגֶן מוקם בחזית הטור המזרחי ביותר, סמוך לראשון מבין שני החלונות הגדולים שבקיר המזרחי, שאת תריסיהם הכבדים ניתן היה להוריד לצורך הקרנת שקופיות או סרט היסטורי מזדמן. אני ישבתי במכתבה שלפני האחרונה בטור המזרחי ביותר, מה שהיה טעות לוגיסטית שגב' רוזמן לעולם לא היתה מניחה לה לקרות, היות שהוגדרתי כבעל מיומנויות הקשבה לקויות וכך גם שויכתי לקטגוריה הקשורה – מילוי הוראות – וכל מורה במשרה מלאה בכיתות הנמוכות בבית הספר ר. ב. הייז ידע שאני תלמיד שיש להושיבו הרחק ככל האפשר מחלונות וממקורות אחרים של הסחת דעת אפשרית. סבכת תיל מרושתת היוותה חלק בלתי נפרד מכל שמשות החלונות בבניין בית הספר וזאת כדי להקשות על שבירת החלון בכדור מחניים תועה או באבן שהטיח איזה ונדאל. זאת ועוד, התלמיד שישב ממש לשמאלי בטור הבא בסידור המפוברק היה סַנְגֵ'יי רַבּינדְרָנַת, שלא הפסיק לרגע ללמוד בטירוף, וגם היה לו כתב־יד מופתי, והיה אולי זה שמבין כל התלמידים בבית הספר ר. ב. הייז הכי כדאי היה לשבת לידו בזמן מבחנים. רשת התיל, שחילקה את החלון ל־84 ריבועים קטנים ואף הוסיפה טור של 12 מלבנים דקים במקום שבו הטור האנכי הראשון ברשת כמעט נגע בגבול הימני של החלון, עוצבה כך בין השאר על מנת להפוך את החלונות לפחות מושכים ולצמצם את הסיכוי שתלמיד יאבד את הריכוז או ישקע בהרהורים על הסצנה שבחוץ, שבשיעורי האזרחות של חודש מארס כללה בעיקר שמים אפורים ושִלדות עצים עירומים ושוליים הרוסים של מגרשי כדורגל ושדה פנימי לא מגודר של מגרש בייסבול שמשחקי הליגה הקטנה התקיימו בו כל שנה בין ה־21 במאי ל־4 באוגוסט. מאחור, ובהקצרה חזקה מאוד – בהיותו חסום בשדרות טאפְט ומתפרש על פני שלושה ריבועים בלבד בקצה השמאלי התחתון של החלון – היה מגרש הבייסבול המגודר והתקני במידותיו של תיכון פישינגר, שם הנערים הגדולים שיחקו בייסבול במסגרת קבוצות הנוער של הלגיון האמריקאי במטרה להישאר בשיא הכושר שלהם לקראת עונת התיכונים. כל אביב נסדק קומץ חלונות בבית הספר שלנו בידי ונדאלים; במגרשי הכדורגל היו אי־אלו אבנים חשופות, שלפחות את מחציתן או אף יותר מכך ניתן היה להכניס אל שדה הראייה המכויל בלי להזיז את הראש באופן ניכר לעין. גם את כל השדה הפנימי הריק והעזוב של מגרש הבייסבול ניתן היה לראות באמצעות תזוזה או שתיים עדינות ביותר, השדה הפנימי הזה היה בוצי בכל מקום שלא היה בו שלג. אני אחד שתמיד היה לו שדה ראייה טוב, ובחלק ניכר משלושת השבועות של מר ג'ונסון על חוקת ארה"ב נכחתי בשיעורי האזרחות בעיקר בגופי בלבד, בעוד שתשומת הלב האמיתית שלי כוונה בזווית העין אל המגרשים והרחוב שבחוץ, שהכיול של רשת החלון חילק לריבועים נפרדים שנדמו לי ממש כמו שורות פאנלים של רצועות קומיקס, סטוריבורדים של סרטים, תעלומות הקומיקס של אלפרד היצ'קוק, וכדומה. מובן מאליו שהעיסוק האינטנסיבי הזה היה קטלני מבחינת מיומנויות ההקשבה שלי במהלך השיעור השני, שיעור האזרחות, בכך שהוא גרם לקשב שלי לא רק לשוטט בעצלתיים אלא גם לבנות באופן אקטיבי פנטזיות סיפוריות, שהיו מאורגנות בתמונות נפרדות ויצרו רצף לינארי, ושרבות מהן נפרשו בפירוט רב. מה שאומר שכל דבר שהיה מאיזושהי בחינה ראוי לציון בנוף שבחוץ – למשל פיסת פסולת ססגונית שריחפה מריבוע תיל אחד אל הבא אחריו, או אוטובוס עירוני שזרם באדישות מימין לשמאל לאורך שלוש שורות הריבועים האופקיים הנמוכים ביותר – הפך לדחף לדמיין בחשאי סטוריבורדים של סרטי־קולנוע או קומיקס, שבהם ניתן להשתמש בכל אחד מהריבועים הנותרים של רשת החלון כדי להמשיך ולהעמיק את נראטיב הפאנלים – לאמיתו של דבר האוטובוס העירוני הרגיל למראה נחטף בידי מי שהיה אז האויב המר של באטמן, רֶד קומנדו, שבסצנות פְּנים בריבועים סמוכים מחזיק בבני־ערובה, ביניהם מיס וְלַסטוֹס, כמה ילדים עיוורים מבית הספר המדינתי לעיוורים ולחירשים, ואת אחי הבכור המפוחד והמורה שלו לפסנתר גב' דוּדְנה, עד שלתוך האוטובוס הנוסע חודרים באטמן יחד עם (מאחורי המסכה הקישוטית הקטנה שלו) רובין, שנראה מוכּר באופן ראוי לציון במיוחד, בסדרה של תמרונים אקרובטיים בעזרת חבל וקרס אחיזה שכל אחד מהם מילא והנפיש ריבוע רשת אחד של החלון, ואחר כך קפא לתמונה חיה בעוד תשומת לבי עוברת אל הפאנל הבא, וכך הלאה. הקונסטרוקציות המדומיינות האלה, שלעתים קרובות תפסו את שטח החלון כולו, היו עבודה מאומצת ומרוכזת; האמת היא שהיה להן אך דמיון קלוש למה שגב' קליימור, גב' טיילור, מיס וְלַסְטוס או הורי כינו חלומות בהקיץ. כשקרתה הטראומה הראשונית עדיין הייתי בן תשע; יום הולדתי העשירי עתיד היה לחול ב־8 באפריל. התקופה שבין גיל שבע עד כמעט עשר ממילא היתה מטרידה ומציקה (בעיקר להורי), לא ידעתי לקרוא בשום דרך שנחשבת לראויה ומקובלת. אני מתכוון לכך שיכולתי לסרוק עמוד מן הספר "מִיָּם אל ים זוהר: סיפורה של אמריקה במילים ובתמונות" (שהיה ספר החובה בשיעורי האזרחות של כל בתי הספר היסודיים במדינה באותם ימים) ולספק כמות מסוימת של מידע מדיד, למשל מספר המילים המדויק בכל עמוד, מספר המילים המדויק בכל שורה, ולעתים קרובות המילה ואפילו האות שמספר המופעים שלה בעמוד נתון הוא הגדול ביותר או הקטן ביותר, למשל, כמו גם מספר המופעים של כל מילה, ולעתים קרובות נשמר המידע הזה בזיכרוני זמן רב אחרי קריאת העמוד, אך למרות זאת לא יכולתי, ברוב המקרים, להפנים או למסור בדרך משביעת רצון מהי המשמעות של אותן מילים והצירופים השונים שלהן (מכל מקום, כך אני זוכר את התקופה), וכתוצאה מכך היו הביצועים שלי הרבה מתחת לממוצע כשנבחנתי בהטמעת שיעורי הבית ובהבנת הנקרא. להקלת כולם, בעיית הקריאה התהפכה, כמעט באותה מסתוריות שבה הופיעה, אי־שם בסביבות יום הולדתי העשירי.

מאוחר יותר התברר שלמר ג'ונסון, במקור מאֶרְבַּן קְְרֶסְט הסמוכה, לא היתה היסטוריה מתועדת של הפרעה נפשית או של התנהגות פלילית מכל סוג, לפי דיווחי העיתונות.

הפעם האחרונה שירד שלג היתה בתחילת מארס. הנוף שנשקף מחלון הכיתה מזרחה, במילים אחרות, היה עכשיו בעיקרו בוץ ושלג מלוכלך. השמים שבכל זאת היו שם היו חסרי צבע ושמוטים במקצת, כמו משהו ספוג מים או עייף מאוד. השדה הפנימי של מגרש הבייסבול היה כולו בוץ, עם מקף קטן של שלג בראש לוח המגיש. בדרך כלל במהלך השיעור השני התנועה הממשית היחידה בחלון היתה של פסולת או של רכב כלשהו בשדרות טַאפְט, וביום הטראומה, החריג היחיד היה הופעת הכלבים. זה קרה רק פעם אחת לפני כן, בשלב מוקדם יותר של יחידת החוקה, אבל לא חזר על עצמו עד עכשיו. שני הכלבים נכנסו אל החלק הימני העליון של רשת החלון מחורשת עצים שבצפון־מזרח והתקדמו באלכסון למטה בכיוון רחבת־השער הצפונית של מגרשי הכדורגל. ואז הם התחילו להקיף זה את זה במעגלים מצטמצמים בהדרגה, מן הסתם מתכוננים להזדווג. סצנריו דומה כבר נפרש פעם בעבר, אבל מאז לא חזרו הכלבים במשך כמה שבועות. הפעולות שביצעו נראו הולמות הכנה לפעילות מינית. הגדול מבין שני הכלבים טיפס על גב הכלב האחר מאחור וחיבק ברגליו הקדמיות את הגוף המנומר והחל לדחוף שוב ושוב כשהוא מבצע סדרת פסיעות זעירות ברגליו האחוריות בעוד הכלב האחר מנסה לברוח. זה תפס מעט יותר מריבוע אחד ברשת התיל של החלון. הרושם החזותי היה של כלב אחד גדול, מורכב מבחינה אנטומית, שסובל מסדרת פרכוסים. זה לא היה מחזה נחמד, אבל הוא היה מלא חיים ולא ניתן היה לגרוע ממנו עין. אחד משני בעלי החיים היה גדול יותר ושחור עם מרכיב חום־אפור על החזה, ייתכן שרוטוויילר מעורב למרות העובדה שנעדר רוחב הראש האופייני לרוטוויילר גזעי. גזע הכלב הקטן יותר שמתחתיו לא ניתן לזיהוי. לדברי אחי הגדול היה לנו כלב למשך תקופה קצרה כשמן הסתם הייתי קטן מכדי לזכור, כלב שלעס את בסיס הפסנתר ואת רגלי שולחן האוכל האליזבתני, רהיט עתיק מרהיב מהמאה ה־16 שאמא שלנו מצאה במכירה של חפצים יד שנייה וששוויו, כשהוערך, נאמד בלמעלה ממיליון דולר, מה שגרם לכלב המשפחה להיעלם יום אחד כשאחי חזר מהגנון וגילה שגם הכלב וגם השולחן נעדרים, והוא הוסיף שהורי לקחו את זה קשה, את כל העסק, ושאם אזכיר אי־פעם את נושא הכלב או אשאל את אמא שלנו עליו או אקשה עליה ואצער אותה הוא יכניס את האצבעות שלי לציר הארון שבהול ויישען על הדלת עם כל המשקל שלו עד שהאצבעות שלי יהיו כל כך מעוכות עד שבלית ברירה יקטעו אותן והנגינה שלי בפסנתר תהיה עלובה עוד יותר מעכשיו. גם אחי וגם אני התעסקנו בצורה אינטנסיבית בלימודי פסנתר באותה תקופה, אף על פי שרק הוא הפגין הבטחה אמיתית, והמשיך פעמיים בשבוע עם גב' דוּדְנָה עד שהקשיים שלו עצמו הגיחו באופן כזה דרמטי בגיל ההתבגרות המוקדם. הכלבים המחוברים היו רחוקים מכדי שאפשר יהיה לוודא אם יש להם קולרים או תגים, אבל קרובים מספיק כדי שאוכל להבחין בהבעת הפנים של הכלב הדומיננטי שלמעלה. היא היתה אטומה ויחד עם זאת משולהבת – אותו סוג הבעה שרואים על פניו של בן־אנוש כשהוא עושה משהו שהוא חש צורך כפייתי לעשות ועם זאת הוא לא מבין למה בדיוק הוא רוצה לעשות אותו. ואולי זה בכלל לא היה הזדווגות אלא פשוט כלב אחד שמפגין את השליטה שלו על האחר, עניין רווח, כך למדתי מאוחר יותר. נראה שזה נמשך הרבה זמן, ובמהלך הזמן הזה הכלב שחטף, התחתון, פסע כמה וכמה פסיעות קטנות, כושלות, שהעבירו את שני בעלי החיים לאורך ארבעה פאנלים נפרדים בשורה הרביעית מלמטה ובכך שיבשו את רצף הפעילות של הסטוריבורד בשני הצדדים. קולר ותגים מהווים סימן בר־תוקף לכך שלכלב יש בית ובעלים ושאינו בעל חיים משוטט, שהוא עניין לדאגה, כך הסביר מרצה אורח ממחלקת בריאות הציבור בכיתת האם. זה היה נכון במיוחד לגבי תג החיסון נגד כלבת, אשר תקנה של מחוז פרנקלין קבעה שהוא בגדר חובה, מסיבות מובנות. את ההבעה העגומה אך הסטואית על פני הכלב המנומר שלמטה היה קשה יותר לאפיין. אולי היא היתה פחות מובחנת, או מוסתרת על ידי רשת המגן של החלון. אמא שלנו תיארה פעם את הבעת הפנים של דודתנו טינה, שסבלה מבעיות פיזיות קשות, כ"למודת סבל".

מרי אַנְטֶרְבְּרָאנֶר, המוכּרת גם בפי הקבוצה של אוֹהֶמְקֶה ולוּאֶלין על מגרש המשחקים כברתה השמנה, היתה הילדה היחידה שפה ושם שיחקה עם מנדי בְּלֶם אחרי הלימודים. אחי, שלמד באותה כיתה עם האחות הגדולה של מנדי בלם, ברנדי, אמר שהבְּלֶמים מוכּרים היטב כמשפחה מופרעת, שהאבא שלהם תמיד מסתובב בבית כל היום בגופייה וזהו, ושהחצר שלהם נראית כמו מגרש גרוטאות, ושהרועה הגרמני שלהם היה מנסה להרוג אותך אם רק התקרבת אל הגדר של משפחת בְּלֶם, ושפעם, כשברנדי לא ניקתה את הגללים של הכלב, מלאכה שככל הנראה הוטלה עליה, לכאורה האבא התנודד החוצה רותח מזעם והכריח אותה לשכב בחצר ולשים את הפנים בתוך הגללים; אחי אמר ששני בנים מכיתה ז' ראו את זה, כל אחד בנפרד, ושזאת הסיבה שברנדי בלם (שגם היתה קצת קשת תפיסה) היתה מוכּרת בתיכון פישינגר בתור "ילדת החרא", דבר שבלי ספק לא היה יכול לתרום להרגשה הטובה של נערה בשנות העשרה המוקדמות, ולא משנה כמה שכל יש לה או אין לה בקודקוד.

הפעם הנוספת היחידה שמר ג'ונסון החליף מורה אמיתי באחד השיעורים שלנו היתה במשך שבועיים בכיתה ב', כשלגב' קלֵיימור, המחנכת שלנו, קרתה תאונת דרכים והיא חזרה עם צווארון לבן גדול ממתכת וקנבס סביב הצוואר שאף אחד לא הורשה לחתום עליו, ולא יכלה לסובב את הראש לשום צד עד סוף שנת הלימודים, ואז פרשה לפלורידה עם הכנסה מובטחת. כזכור לי, מר ג'ונסון היה בעל קומה ממוצעת של אדם מבוגר, עם התספורת הצבאית, ז'קט החליפה והעניבה המתבקשים, ומשקפיים בעלי מסגרת למדנית שחורה כמו זאת שהרכיבו כל מרכיבי המשקפיים באותם ימים. נראה שהוא היה מורה מחליף בעוד כמה כיתות ושיעורים בבית הספר ר. ב. הייז. הפעם היחידה שמישהו ראה אותו מחוץ לכותלי בית הספר היה כשדניז קוֹן ואמה ראו את מר ג'ונסון בסופּר ודניז סיפרה שהעגלה שלו היתה מלאה אוכל קפוא, דבר שאמא שלה קישרה עם העובדה שהוא לא היה נשוי. אני לא שמתי לב אם מר ג'ונסון ענד טבעת נישואים או לא, אבל בכתבות ב"דיספאץ'" לאחר מכן לא נכתב שהוא הניח אחריו אישה אחרי שהרשויות פרצו לכיתה. אני גם לא זוכר את הפנים שלו מעבר לאופן שבו הן התקיימו בתצלום ב"דיספאץ'" אחרי המקרה, שברור היה שנלקח מאחד מספרי המחזור שלו מהאוניברסיטה כמה שנים קודם לכן. מלבד מקרים של בעיה בולטת כלשהי או אפיון מובהק, את רוב פרצופי המבוגרים לא היה קל לבחון בדקדקנות בגילנו אז – עצם היותם מבוגרים האפיל על כל שאר האפיונים. למיטב זיכרוני הפנים של מר ג'ונסון היו כאלה שהאפיון היחיד שקל לזכור היה שהן נראו קצת נוטות או מופנות בזווית כלפי מעלה במקומן בחזית הראש שלו. זה לא היה קיצוני אלא עניין של מעלה או שתיים בלבד – דמיינו שאתם מחזיקים מסכה או תמונת דיוקן כך שהם פונים אליכם ואז מטים ומרחיקים אותם מעלה או שתיים מעל המרכז הנורמלי. כאילו, במילים אחרות, חורי העיניים שלהם מביטים עכשיו טיפה למעלה. וזה, יחד עם מה שהיה יציבה גרועה או בעיה שכרוכה בצוואר כמו אצל גב' קליימור, גרם למר ג'ונסון להיראות כאילו הוא מכווץ את הפנים או נרתע טיפה ממה שהוא עצמו אומר. זה לא היה בוטה או בולט מאוד, אבל גם קולדוול וגם טוד לוּאֶלין הבחינו שניהם בתכונת ההתכווצות של מר ג'ונסון, והעירו על כך. לואלין אמר שהמורה המחליף נראה כאילו הוא מפחד מהצל של עצמו, כמו מיילס או'קיף או פֶסטוּס מהסדרה "איש החוק" (שכולנו שנאנו אותו – אף אחד לא רצה להיות פסטוס בהפקות שעשינו ל"איש החוק"). ביום הראשון שלו כמחליף של גב' רוזמן הוא הציג את עצמו לפנינו כמר ג'ונסון וכתב את זה על הלוח בכתב פאלמר מושלם כמו שעשו כל המורים בעידן ההוא; אבל היות ששמו המלא חזר והופיע לעתים קרובות כל כך ב"דיספאץ'" במשך כמה שבועות אחרי האירוע, הוא נוטה עכשיו להישאר בזיכרוני יותר כריצ'ארד אלן ג'ונסון ג'וניור, בן 31, במקור מאֶרבַּן קרֶסט הסמוכה, שהיא פרוור שינה קטן מחוץ לקולומבוס גופא.

לפי סיפורו של אחי וכיד הדמיון הטובה עליו בילדותו, השולחן העתיק שהיה ברשותנו לפני שהייתי מספיק מבוגר בשביל להיות מודע למה שקורה היה עשוי עץ אגוז מסוקס, עם מספר רב של יהלומים, ספירים ואבני־חן בוהקות משובצות בלוח העליון בצורת דיוקן פניה של מלכת אנגליה אליזבת הראשונה (1603-1533) כפי שהן נראות מצד ימין, ולאכזבה מאובדנו היה חלק בכך שאבא שלנו נראה לעתים קרובות כל כך מצוברח כששב הביתה בסוף היום.