מיקה בחיים האמיתיים

1

מפוטרת.

מיקה מצמצה. "סליחה, מה אמרת?" היא שאלה את גרג במשרד שלו, שהיה בגודל של קופסת נעליים. למעשה, זה לא היה באמת משרד. זה היה תא שנחצב מתוך החדר הגדול של מכונות הצילום במשרד עורכי הדין קנדי, סמית ומקדוגל. אבל גרג התייחס לחלל הזעיר כאילו הוא משרד פינתי בקומה השלושים. הוא אפילו קישט אותו — עץ בונסאי בפינת השולחן שלו, חרב סמוראי זולה מוצמדת במעוקם לקיר. גרג היה גבר לבן וחובב תרבות יפן, לפי הגדרתו. יותר מפעם אחת הוא ניסה לשוחח עם מיקה ביפנית, והיא התנגדה — היא דיברה יפנית שוטפת, אבל לא איתו. אז כן, זה הטיפוס.

גרג נשען לאחור בכיסאו. "זה לא ממש צריך להפתיע אותך," אמר, הצמיד את אצבעותיו זו לזו בצורת משולש והניח אותן מתחת לסנטרו נטול השיער. "אני בטוח ששמעת את השמועות."

מיקה הנהנה ללא הבעה. שותף בכיר, שהביא לקוחות רבים והכניס רווחים רבים, עזב לאחרונה לטובת חברה אחרת. חלוקת הרווחים הידלדלה. היא פרשה את ידיה. "אבל אני מרוויחה עשרים דולר לשעה." פרוטות בהשוואה למשכורות של שאר השכירים. האם בעלי הסמכות חשבו שלפיטורים של עוזרת משרדית תהיה השפעה ולו הקטנה ביותר על הצרות הכלכליות שלהם?

גרג הניף יד. "אני מבין," אמר. "אבל את יודעת איך זה עובד בדברים האלה, אלה שבתחתית הסולם..." הוא הניח למילותיו להתפוגג.

"בבקשה." היא שנאה להתחנן, במיוחד בפני גרג. "אני צריכה את העבודה הזאת." היה לה טוב בקנדי, סמית ומקדוגל. העבודה היתה קלה. השכר היה טוב. הוא הספיק לה כדי לשלם שכר דירה וחשבונות כל חודש ונשאר עוד קצת כדי לקנות מצרכים, בעיקר מזן הגבינות הרכות. וחוץ מזה, הבניין היה ממוקם ליד המוזיאון. היא הלכה לשם בהפסקת הצהריים שלה, הניחה לאוכל להתעכל בעודה מתבוננת בציורים של מונה ומשוטטת במחלקת העתיקות, מעניקה שלווה לנפשה. "מה עם סטפני?" היא התקבלה לעבודה אחרי מיקה.

"לסטפני יש יותר ניסיון כסייעת משפטית מאשר לך. ההחלטה התקבלה על סמך השאלה מי מכן היא נכס מועיל יותר עבור החברה. תראי, אני בטוח שתמצאי משהו אחר. למרבה הצער, לא תהיי זכאית לדמי אבטלה מאחר שעבדת כאן פחות משנה, אבל אני אתן לך מכתב המלצה מצוין." גרג התחיל לקום על רגליו. הדיון הסתיים.

"אני אסכים לקיצוץ בשכר," פלטה מיקה. מבטה הושפל לרצפה, סמוך למקום שבו היתה שרועה גאוותה. היא לא הצליחה להתמודד עם זה. דמעות איימו לזלוג. בת שלושים וחמש ומפוטרת מעוד עבודה. שוב.

גרג הניד בראשו. "אני מצטער, מיקה. אין מה לעשות. היום זה היום האחרון שלך."

• • •

הריח הקלוש של פופקורן עבש. נרות ריפוי רגשי במבצע. מה היה בחנות הספציפית הזו ששאב אליה את מיקה? היא עמדה במחלקת כלי הבית, בחנה כרית שעליה רקומה האמרה בכסף אפשר לקנות ארבעה קירות, אבל לא בית. האנה, בצידו השני של קו הטלפון, צחקה. "אז אני רוצה להבין. הוא הזמין אותך לצאת בזמן שהוא פיטר אותך?"

"מיד אחרי שהוא פיטר אותי," תיקנה מיקה. גרג ליווה אותה אל שולחנה, צפה בה בזמן שארזה את חפציה, ואז שאל אם היא רוצה ללכת אחר כך לסרט או אולי לפסטיבל פריחת הדובדבן באוניברסיטה בסוף השבוע הבא. היא הרגישה מושפלת וזועמת עד עמקי נשמתה.

האנה השמיעה עוד נחירת צחוק.

פיה של מיקה התעקם לחיוך. "בבקשה אל תצחקי. אני במקום פגיע מאוד כרגע."

"את בסניף של טארגט," ציינה האנה.

מיקה הטתה את ראשה והתבוננה בכרית. היא עוצבה על ידי זוג שהתעשר כקורח מעיסוקו: הענקת מראה מיושן לבתים חדשים. הסוד היה טמון בלוחות העץ המחוספסים. הכרית יכולה להיות שלה תמורת 29.99 דולר. "מעולם לא חשבתי שיפטרו אותי וגם יטרידו אותי מינית, הכול באותו היום. זה הישג חדש." מיקה עקפה את הכרית והמשיכה למחלקת היין. הארנק שלה היה קל יותר, אבל בקבוק יין בחמישה דולר היה צורך חיוני.

האנה נאנחה באהדה. "היה יכול להיות יותר גרוע. זוכרת את הפעם ההיא שפיטרו אותך מחנות הדונאטס בגלל ששמרת לך קופסה של חטיפי מייפל במקפיא ואכלת אותם בין הכנת ההזמנות?"

"זה היה בקולג'." מיקה תחבה את הטלפון בין אוזנה לכתפה. לאחר שסיימה לבחור יין, היא היתה עכשיו במעבר המזון, ומילאה את הסלסילה שלה בחטיפי גבינה זולים. אם כבר קלאסה, אז עד הסוף.

"או מהעבודה ההיא כמטפלת בגלל שנתת לילדים לראות את הניצוץ?"

"הם אמרו שהם רוצים סיפור על רוח רפאים," התגוננה.

"ומה עם הפעם ההיא כשכתבת ספרות מעריצים למבוגרים בלבד על הטורף, והשארת את המסמך פתוח במחשב שלך בעבודה?"

בלבול התפשט על פניה. "זה מעולם לא קרה." האנה צחקה שוב. מיקה שפשפה את מצחה והרגישה כאילו נפלה מעץ, פגעה בכל ענף בדרך למטה, ואז נחתה בבור של נחשים ודובים. "מה אני אעשה?"

"אני לא יודעת. אבל את בחברה טובה. גיליתי הבוקר שפרל ג'אם בחרו בגארט לסיבוב ההופעות הקיצי שלהם." האנה היתה מתורגמנית לשפת הסימנים ללהקות, וגארט, שחצה לאחרונה את הקווים מחוגי הרוק האלטרנטיבי הנוצרי, החל לכרסם בטריטוריה שלה. "בטח אצטרך לעשות עכשיו כל מיני הופעות של אדמה רוח אש. גארט המזדיין הזה. בואי הביתה. נאכל ונשתה את הרגשות שלנו יחד."

"אני באה." מיקה ניתקה והכניסה את הטלפון לתיק. דקה חלפה. מיקה תעתה ללא מטרה. הטלפון שלה צלצל. אולי זאת שוב האנה. או אמא שלה — הירומי כבר השאירה לה הודעה באותו בוקר. קפצתי עכשיו לכנסייה ופגשתי את חבר הקהילה החדש. קוראים לו הייאטו, והוא עובד בנייקי. נתתי לו את המספר שלך.

הטלפון צלצל שוב. לפעמים הירומי התקשרה פעמיים, שלוש פעמים ברציפות, ועוררה בה בהלה. בפעם הקודמת מיקה ענתה חסרת נשימה, מושיטה כבר את ידה למפתחות, מוכנה לצאת לבית החולים. מה קרה?

לא קרה כלום, השיבה הירומי. למה את נשמעת כל כך לחוצה? רציתי להגיד לך שיש מבצע על עופות בפרד מאייר...

מיקה הקשיבה, והכעס עלה בה. את לא יכולה להתקשר כל כך הרבה פעמים. חשבתי שמשהו לא בסדר, היא אמרה.

על כך הגיבה הירומי בלעג, אני מצטערת שאני לא מתה יותר בשבילך. הצלצול נמשך. מיקה הוציאה את הטלפון מהתיק והציצה במסך. מספר חסום.

מסקרן. היא החליקה כדי לענות. "הלו?" אמרה, וגבותיה התלכדו. לעזאזל, חשבה באיחור. זה יכול להיות חבר הקהילה החדש הזה, הייאטו. היא הריצה בזריזות בראשה תירוצים אפשריים. הטלפון שלי הולך למות. אני הולכת למות.

"אה, וואו! ענית! כבר לא הייתי בטוחה שתעני!" אמר קול צעיר היפר־חיובי. ואז הקליטה נהיתה עמומה, כאילו מישהו שם יד על הרמקול של הטלפון. "היא ענתה. מה לעשות?" אמר הקול למישהו ברקע.

"הלו?" מיקה דיברה בקול חזק יותר.

"סליחה, חברה שלי סופי כאן. את יודעת, כאילו, לתמיכה נפשית? אני מדברת עם מיקה סוזוקי?"

"כן." מיקה הניחה את הסלסילה לרגליה. "מי זאת?"

"זאת פני. פנלופי קלווין. אני חושבת שאני הבת שלך."

• • •

מיקה הצליחה לא להפיל את הטלפון גם כשכל איבריה נעשו רפויים. גם כשהדם זרם נמרצות בוורידיה וראייתה היטשטשה, ואז הפכה לראיית מנהרה. גם כשחזרה אחורה בזמן, בחזרה לבית החולים, אל פני כתינוקת שזה עתה נולדה. היום ההוא חזר בהבזקים שכל אחד מהם עצר מחדש את פעימות לבה. מחזיקה את פני בעיקול זרועה. מנשקת את מצחה. מחליקה את שערה כדי להניח על ראשה כובע דקיק עם פסים בצבעי כחול־ורוד. הכול כל כך יפהפה ובלתי נסבל.

"את עוד שם?" שאלה פני. "הגעתי למיקה סוזוקי הנכונה? שילמתי למין שירות כזה שעושה חיפוש אונליין. השתמשתי בכרטיס האשראי של אבא שלי בשביל להירשם לתקופת ניסיון חינם. הוא יהרוג אותי אם הוא יגלה! אבל אין מה לדאוג, אני אבטל את זה לפני שהם יתחילו לחייב."

ואז דממה. פני חיכתה שמיקה תגיד משהו. היא עצמה את עיניה, ופקחה אותן. "זה חכם מאוד," מלמלה, רועדת. לשבת. היא צריכה לשבת. היא מעדה לאחור לתוך כיסא גן מפלסטיק, נאחזה במשענת היד כדי להחזיר לעצמה את שיווי המשקל, ופרקי אצבעותיה הלבינו. איך היא הגיעה למחלקת ריהוט גן?

"אני יודעת, נכון? אבא שלי תמיד אומר: 'אם רק היית משתמשת בכוחות שלך למטרה טובה!'" פני הנמיכה את קולה באוקטבה, וחיקתה את קולו של אביה. מיקה כמעט חייכה. כמעט. "אז, זאת מיקה סוזוקי הנכונה? אין הרבה מיקה סוזוקי באורגון. שתי המועמדות האחרות היחידות היו מבוגרות יותר. כלומר, אני מניחה שהן יכלו להיות האמא הביולוגית שלי. היתה הרי למשל את הגברת ההיא שילדה תאומים בגיל חמישים? אבל הייתי די בטוחה שזאת את... את שם?"

מיקה הזיעה, והטלפון היה חלקלק כנגד אוזנה. היא נשמה פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. "אני כאן."

"ואת מיקה סוזוקי? מסרת תינוקת לאימוץ לפני שש־עשרה שנה?"

רקותיה החלו לפעום. "כן. מסרתי," אמרה מיקה בגרון ניחר. היא חלמה בסתר לבה על הרגע הזה. על היום שבו תשמע את קולה של בתה. תדבר איתה. לפעמים הפנטזיה היתה על גבול ההזיה. במהלך השנים חשבה שראתה את פני כמה פעמים. זה היה מגוחך. היא ידעה שפני גרה במערב התיכון. אבל אז היא היתה רואה ילדה קטנה כהת שיער עם פוני, וגופה של מיקה היה מתמלא ודאות. היא היתה מרגישה משיכה בלתי נראית. זו הבת שלי, היא היתה חושבת, ואז כל הוודאות היתה יוצאת ממנה כמו אוויר מתוך בלון כשהילדה היתה מסתובבת, והאף לא נראה דומה, או שהעיניים היו ירוקות ולא בצבע חום עמוק. לא פני. מתחזה.

מיקה שחררה את כיסא הגינה מלפיתת המוות שלה, ורגליה התנודדו כשקמה ועמדה. היא החלה לשוטט במעברים. היא היתה צריכה לזוז. זה עזר לה להרגיש מקורקעת, להחזיק אותה בהווה. עזר לגרש את סערת הרגשות המתבשלת.

"איזה מדהים!" צווחה פני.

"אני לא מאמינה שמצאת אותי," אמרה מיקה, עדיין פשוט המומה כל כך. היא חלפה על פני תצוגה של טבליות מגנזיום בבקבוקים סגולים.

"זה לא היה קשה. השם שלך סופר ייחודי ומגניב. הלוואי שהיה לי שם יפני," נאנחה פני בכמיהה.

"אה." מיקה קימטה את מצחה ולא ידעה מה לומר. היא בחרה את השם של פני. היא עשתה מזה עניין גדול, התעקשה שזה יהיה חלק מההסכם המשפטי. אתם יכולים לקבל את הבת שלי, אבל אתם לא יכולים לקבל את השם שלה. גברת פירסון אמנם השתדלה מאוד שהאימוץ ייראה פחות כמו עסקה, אבל בחלקים מסוימים לא היתה ברירה. היו עורכי דין. משא ומתן. מסמכים משפטיים מחמירים שנטו מעט לטובת המשפחה המאמצת. אבל השם... השם היה של מיקה. בהתחלה היא שקלה את השם הולי — צמח שפורח בחורף. ביפן, השם נבחר באופן מסורתי לפי התקוות שתלית בילד. תרגום שמה של מיקה בקאנג'י היה "ניחוח יפהפה". זה אמר למיקה הרבה על הערך שלה בעיני אמה. כמו אביזר. כמו משהו שנועד למשוך אנשים. היא לא רצתה את זה בשביל הילדה שלה. לכן בסופו של דבר, מיקה בחרה בפנלופי, שמשמעותו "אורגת", מ"האודיסאה של הומרוס". זה היה שם חזק, גמיש ושאפתני; הוא התאים לחיים שמיקה רצתה עבור בתה. לאדם שהיא חשבה שבתה עשויה להיות. למשפחה שאולי תשתייך אליה.

היא גם קיוותה ששם שיישמע יותר אמריקאי יקל על חייה של פני. למיקה היו באמתחתה שנים של הגייה שגויה ואיות שגוי של שמה. קראו לה מיקי אינספור פעמים. היא רצתה שפני תיטמע. אבל לא נראה שזה הזמן המתאים לומר את כל זה. במקום זאת היא אמרה, "הצטערתי לשמוע על אמא שלך." כשגברת פירסון הודיעה למיקה לפני חמש שנים שקרוליין קלווין גוססת מסרטן, היא התחננה שיקשרו בינה לבין פני, נשבעה שהיא מרגישה את האבל של בתה לוחץ על עורה כמו מגהץ לוהט.

היא צריכה אותי, אמרה מיקה.

אני אנסה, השיבה גברת פירסון, סוכנת האימוץ. ואז תומס קלווין דחה את הבקשה. אני מצטערת, מיקה, אמרה גברת פירסון, לקרוליין אין הרבה זמן. סרטן. שלב ארבע. פתאומי מאוד. הוא רוצה שהם יהיו רק שלושתם בימים האחרונים לחייה.

"כן." קולה של פני התעמעם. "זאת היתה תקופה קשה. בדיוק עכשיו ציינו את יום השנה החמישי. אני קצת לא מאמינה שעבר כל כך הרבה זמן."

שוב השתררה בקו דממה. מיקה המשיכה ללכת. אל יעד לא ידוע. סערה התחוללה בגופה. היא עברה ליד המעבר של בדיקות ההיריון. לפני כמעט שבע־עשרה שנה היא חיפשה בכל פינה במכונית של האנה אחר כסף קטן שיספיק לה כדי לקנות בדיקה בחנות של הכול בדולר, ואז השתינה על המקל בשירותים של חנות מכולת סמוכה. היא בקושי הספיקה לנגב כששני הפסים הוורודים הופיעו ועולמה התמוטט.

מיקה קלטה שהיא שותקת יותר מדי זמן. "היא כתבה לי מכתבים, אמא שלך, ושלחה לי חבילות עם תמונות שלך, עם ציורים שציירת. היה לה כתב יד יפה," היא פלטה. מיקה לא ידעה הרבה על הזוג שאימץ את פני. היא בחרה אותם מתוך עשרות אלבומים משפחתיים. היא נהגה לבהות בתצלומים של הוריה לעתיד של פני. בתומס, עורך דין לזכויות יוצרים, שצולם בקולג' עם קבוצת החתירה שלו. היא היתה מתמקדת בידיו האוחזות במשוטים, בשקע הזעוף שבין עיניו הירוקות. מיקה נזכרה שחשבה אז, הוא חזק. הוא יגן על פני. ואז היתה מסתכלת על קרוליין, גם היא בקולג', לבושה בסווטשירט עם אותיות יווניות, מחייכת חיוך רחב. קל היה לדמיין אותה מחייכת באותו אופן אל פני, ואומרת דברים נפלאים כמו אני גאה בך. אני כל כך שמחה שאת הבת שלי. אני אהפוך עולמות בשבילך.

"באמת היה לה כתב יפה. הוא היה מושלם," אמרה פני בחמימות. זה לא הפתיע את מיקה. קרוליין נראתה מושלמת בכל תחום בחייה. "שלי כל כך מרושל. תמיד שאלתי את עצמי, אולי זה משהו גנטי?"

מיקה לא חשבה שזה משהו גנטי. אבל היא כמהה לקשר עם פני, לכל חיבור אפשרי ביניהן. "גם לי יש כתב יד נוראי."

"באמת?" נימה של תקווה נשזרה בקולה של פני.

מיקה האטה. נרגעה קצת. "אני אוהבת לדמיין שזה גופן שאני המצאתי. יקראו לו 'יותר מדי קפה ודונאטס'."

פני צחקה. זה היה צליל נעים, עמוק וכן. הבת שלה. "או 'תסדרי את הבלגן שלך'."

לבסוף, מיקה עצרה במעבר של חומרי הניקוי. הוא היה ריק מאדם. היא נשענה לאחור, שאפה לקרבה את ריח הכביסה הנקייה. היא חשבה שעם הזמן הזיכרון של פני, של מה שקרה בעבר, אולי ידהה, אבל הוא רק הלך והתחדד על רקע הזיכרונות המטושטשים, החשובים פחות, מעברה הקרוב. סיום הלימודים בקולג', העבודה הראשונה שלה בשכר, אפילו חלק מההיריון — השעון שלא מפסיק לתקתק שחק את כל הקצוות המחוספסים האלה. אבל פני, התינוקת, התינוקת של מיקה, נשארה, יד יצוקה בבטון. היא הצטערה שלא ידעה אז מה שהיא יודעת עכשיו. שהיא תתעורר כל יום ותחשוב על פני. בת כמה היא. מה היא אולי לובשת. אל מי היא אולי מחייכת. שאהבתה תיאחז בציפורניים ובשיניים, ולא תסכים להרפות.

"את בסדר?" אמא עם שני ילדים הגיחה מעבר לפינה.

מיקה הזדקפה בבת אחת. "בסדר. אני בסדר." לאחד הילדים נמרח שוקולד על כל הפרצוף. הוא ליקק מעגל אטי סביב שפתיו. האמא חיכתה שמיקה תתחיל לזוז לפני שהמשיכה בעצמה.

"יש איתך עוד מישהו?" שאלה פני.

"לא, אני עושה קניות. אני בטארגט," אמרה מיקה לפני שהספיקה לחשוב על מה שהיא אומרת. היא רצתה לתת לעצמה אגרוף בפרצוף. חזק. מה פני תחשוב? אישה בוגרת בטארגט ביום רביעי אחר הצהריים. האם היא תתהה מדוע מיקה לא בעבודה?

פני קיללה. "אני מצטערת. הייתי צריכה לשאול אם נוח לך לדבר עכשיו. אני צריכה להניח לך."

מיקה לא אהבה את איך שזה נשמע. האיום שהחוט הדק והעדין הזה ייקטע שוב. האם גם פני הרגישה את זה? את זרימת האושר הזו ביניהן, כמו אנרגיה. "לא. זה בסדר."

"אני ממילא צריכה לסיים. אבא שלי יחזור הביתה בקרוב."

לא. תמשיכי לדבר. אני אקשיב לך גם אם תקריאי את מלחמה ושלום. היא החניקה דחף פתאומי לבכות. "בטח. היה נחמד לדבר איתך." מיקה יצאה מהחנות. השמים היו אפורים — אביב בפורטלנד. כמה עורבים חיטטו באשפה במגרש החניה. היא מצמצה וראתה, בצד הפנימי של עפעפיה, להקה אחרת של עורבים. מלפני זמן רב, נלחמים על אבטיח שהושלך לפח. היא הדפה מעליה את הזיכרון. "אם תצטרכי פעם משהו. אם אוכל פעם לעשות משהו..."

"בעצם." פני נשפה נשיפה קולנית. "הייתי רוצה להמשיך לדבר. אני רוצה להתקשר אלייך שוב. אולי אפילו בסקייפ? יהיה נחמד לראות זו את זו פנים אל פנים."

"אה," אמרה מיקה, המומה מכדי לנשום, מבולבלת מרוב תדהמה. פני רצתה אותה. פני רצתה אותה. ומיקה חשה שמפלחת אותה כמיהה כה עזה, עד שחששה שהיא עלולה להתפורר לפירורים. לכן היא דיברה מתוך דחף, מתוך תשוקה משתוללת, וענתה, "כן, בטח. אני אשמח."