מישהו מסתכל עלייך

הגבר מאחורַי עומד קרוב מספיק כדי ללחלח את צווארי בהבל פיו. אני מזיזה את כפות רגלי בכמה סנטימטרים ונלחצת אל מעיל חורף אפור שמדיף ריח של כלב רטוב. נדמה לי שלא הפסיק לרדת גשם מתחילת נובמבר, ואד קל עולה מהגופים החמים המצטופפים יחד. תיק מסמכים נתקע בירכי. הרכבת רוטטת בפנייה, ואני נשארת זקופה הודות למשקל האנשים המקיפים אותי, נשענת בהסתייגות ביד אחת על המעיל האפור לצורך תמיכה זמנית. בטאוור היל הקרון יורק החוצה עשרה נוסעים ובולע עוד עשרים, כולם נחושים לנסוע הביתה לסוף השבוע.

"נא להתפרש בכל הקרון!" נשמעת הודעה.

אף אחד לא זז.

המעיל האפור נעלם, ואני שמחה לתפוס את מקומו כי עכשיו אני מגיעה למעקה, ומפני שעכשיו הדנ"א של הגבר הזר לא נספג בצווארי. התיק שלי נמשך אחורה, ואני ממקמת אותו לפנַי. שני תיירים יפנים נושאים תרמילים ענקיים על חזיהם ותופסים מקום של שני אנשים נוספים. אישה בצד השני של הקרון רואה אותי מביטה בהם; היא קולטת את מבטי ומעווה את פניה בסולידריות. אני מקבלת את קשר העין לרגע קט, ואחר כך משפילה את המבט אל רגלי. הנעליים סביבי מגוונות: נעלי הגברים גדולות ומצוחצחות, מתחת לשולי מכנסיים עם פסים דקים; נעלי הנשים גבוהות וצבעוניות, ואצבעותיהן דחוסות לחודים בלתי־אפשריים. בין הרגליים אני רואה זוג גרבונים אלגנטיים; גרבי ניילון שחורים אטומים, שמסתיימים בנעלי התעמלות לבנות. בעלת הגרבונים מוסתרת, אבל אני מדמיינת שהיא בת עשרים ומשהו, ושזוג נעליים בעלי עקב גבוה למשרד תחוב בתיקה הגדול או במגירה בעבודה.

אף פעם לא נעלתי עקבים במשך היום. הייתי כמעט ילדה כשהריתי את ג'סטין, ולא היה מקום לעקבים בקופה של טסקו או כשטיילתי עם פעוט ברחוב הראשי. עכשיו אני מספיק מבוגרת כדי לדעת שלא כדאי לי. שעה ברכבת בדרך לעבודה ועוד שעה בדרך הביתה. למעוד על מדרגות נעות מקולקלות. להידרס על ידי עגלות תינוק ואופניים. ובשביל מה? בשביל שמונה שעות מאחורי שולחן. אשמור את העקבים שלי לימי חג. קיבלתי על עצמי תלבושת אחידה של מכנסיים שחורים ומגוון חולצות אלסטיות שלא דורשות גיהוץ, אלגנטיות מספיק כדי להיחשב לבגדי עבודה, עם קרדיגן שאני שומרת במגירה התחתונה לימים עמוסים שבהם הדלת נפתחת בלי הרף והחום נעלם עם כל לקוח אפשרי.

הרכבת עוצרת ואני מפלסת לי דרך לרציף. מכאן אני נוסעת ברכבת העילית, ואם כי לעתים קרובות היא עמוסה באותה מידה, אני מעדיפה אותה. לא נוח לי להיות מתחת לפני האדמה, אני לא מסוגלת לנשום, אף על פי שאני יודעת שהכול בראש שלי. אני חולמת לעבוד במקום קרוב שאוכל ללכת אליו ברגל, אבל זה לא יקרה לעולם: העבודות היחידות שכדאי לעבוד בהן נמצאות באזור 1; המשכנתאות הסבירות היחידות נמצאות באזור 4.

אני חייבת לחכות לרכבת שלי, וליד מכונת הכרטיסים אני לוקחת גיליון של ה"לונדון גאזט", שהכותרות שלו קודרות בהתאם לתאריך היום: יום שישי, 13 בנובמבר. המשטרה סיכלה עוד מתקפת טרור: שלושת הדפים הראשונים מלאים עד אפס מקום בתמונות של חומרי נפץ שנתפסו בדירה בצפון לונדון. אני מדפדפת בין תמונות של גברים מזוקנים, והולכת לחפש את הסדק באספלט מתחת לשלט הרציף, במקום שבו תיפתח דלת הקרון. אני מתמקמת כך שאוכל להחליק למקום החביב עלי לפני שהקרון יתמלא: בקצה השורה, במקום שבו אוכל להישען על מחיצת הזכוכית. שאר הקרון מתמלא במהירות, ואני מעיפה מבט באנשים שעדיין עומדים, ומרגישה הקלה מהולה באשמה על שאין ביניהם אף זקן או מישהי שרואים עליה שהיא בהיריון. כפות רגלי כואבות למרות הנעליים השטוחות, כי רוב היום אני עומדת ליד ארונות התיוק. אני לא אמורה לתייק. יש עובדת שבאה לצלם את פרטי הנכסים ולדאוג שהארונות יהיו מסודרים, אבל היא נסעה למיורקה לשבועיים, וממה שראיתי היום היא לא תייקה במשך שבועות. מצאתי בתי מגורים עם נכסים מסחריים, והשכרות מעורבבות עם מכירות, ועשיתי טעות כשציינתי את זה.

"אז כדאי שתסדרי אותם, זואי," אמר גרהם. כך שבמקום לקבוע עם לקוחות, עמדתי במסדרון הקריר ליד המשרד של גרהם והצטערתי שפתחתי את הפה. "האלו וריד" הוא לא מקום עבודה רע. עבדתי שם יום בשבוע בניהול ספרים, ואז מנהלת המשרד יצאה לחופשת לידה וגרהם ביקש ממני להחליף אותה. הייתי מנהלת חשבונות, לא עוזרת אישית, אבל המשכורת היתה סבירה ואיבדתי כמה לקוחות, ולכן קפצתי על ההזדמנות. חלפו שלוש שנים ואני עדיין שם.

עד שאני מגיעה לתחנת קנדה ווטר, הקרון כמעט התרוקן והאנשים היחידים שעומדים עושים את זה מבחירה. הגבר לצדי יושב בפישוק כזה שאני חייבת לשבת בזווית, וכשאני מסתכלת על שורת הנוסעים מולי, אני רואה עוד שני גברים שיושבים כמוהו. הם עושים את זה בכוונה, או שזה איזה צורך מוּלד להיראות גדולים יותר מכל השאר? האישה שמולי מזיזה את שקית הקניות שלה ואני שומעת צליל ברור של בקבוק יין. אני מקווה שסיימון זכר להכניס בקבוק למקרר: זה היה שבוע ארוך וכרגע אני רק רוצה להתכרבל על הספה ולראות טלוויזיה.

בדפים הפנימיים של ה"לונדון גאזט", מישהו שהגיע לגמר של "אקס פקטור" מתלונן על "לחצי התהילה", ורוב הדף מוקדש לדיון בחוקי פרטיות. אני קוראת בלי לקלוט את המילים: מביטה בתמונות וסוקרת את הכותרות כדי שלא ארגיש לגמרי מחוץ לעניינים. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שקראתי עיתון שלם, או ישבתי לראות את החדשות מההתחלה עד הסוף. אני תמיד מציצה ב"חדשות סקַיי" כשאני אוכלת ארוחת בוקר, או קוראת את הכותרות מעל לכתפו של מישהו בדרך לעבודה.

הרכבת נעצרת בין סידֶנהם לקריסטל פאלאס. אני שומעת אנחה מתוסכלת מקצה הקרון אבל לא טורחת לבדוק מי פלט אותה. כשאני מעיפה מבט בחלונות כבר חשוך, ואני רואה רק את פני מחזירות אלי מבט; חיוורות עוד יותר מאשר במציאות, ומעוותות בגלל הגשם. אני מורידה את המשקפיים ומשפשפת את הגומות שהם משאירים משני צדי האף. אנחנו שומעים רחש של הודעה ברמקול, אבל היא עמומה כל כך ובמבטא כבד כל כך שאי־אפשר לדעת במה מדובר. זה יכול להיות כל דבר, מבעיה באיתות ועד גופה על הפסים.

אני מקווה שזאת לא גופה. אני חושבת על כוס היין שלי ועל סיימון המעסה את כפות רגלי על הספה, ואחר כך מרגישה אשמה שאני קודם כול חושבת על הנוחות שלי ולא על ייאושו של איזה מתאבד מסכן. אני בטוחה שזאת לא גופה. גופות נמצאות בבוקר יום שני, לא בערב שישי, כשהעבודה נמצאת במרחק מבורך של שלושה ימים.

חריקה בוקעת מהרמקול ואחריה דממה. לא משנה מה הסיבה לעיכוב, זה לא ייגמר מהר.

"זה לא סימן טוב," אומר האיש שלצדי.

"הממ," אני אומרת בנימה לא מחייבת. אני ממשיכה להפוך את דפי העיתון שלי, אבל אני לא מעוניינת בספורט ועכשיו יש בעיקר מודעות וביקורות תיאטרון. בקצב הזה אגיע הביתה אחרי שבע: נצטרך לארגן משהו קל לארוחת הערב, במקום העוף בתנור שתכננתי. סיימון מבשל במשך השבוע, ואני מבשלת בשישי בערב ובסוף השבוע. הוא היה עושה גם את זה אם הייתי מבקשת ממנו, אבל אני לא מסוגלת. אני לא אבקש ממנו לבשל בשבילנו - בשביל הילדים שלי - כל ערב. אולי אקנה משהו בדרך.

אני מדלגת על מדור העסקים ומסתכלת על התשבץ, אבל אין לי עט. במקום זה אני קוראת את המודעות, במחשבה שאולי אמצא עבודה לקייטי - או אפילו בשבילי, אם כי אני יודעת שלא אעזוב את "האלו וריד". העבודה משתלמת ועכשיו אני יודעת מה אני עושה, ואילולא הבוס שלי, היא היתה מושלמת. הלקוחות נחמדים לרוב. בדרך כלל אלה חברות סטארט־אפ שמחפשות משרדים, או עסקים מצליחים שמוכנים לעבור למקום גדול יותר. אנחנו לא מתעסקים הרבה במגורים, אבל הדירות מעל החנויות מתאימות לקונֵי בית ראשון ולמי שמחפש מקום קטן יותר. אני פוגשת די הרבה אנשים שנפרדו לאחרונה. לפעמים, אם מתחשק לי, אני מספרת להם שאני יודעת מה הם עוברים.

"והכול הסתדר?" שואלות הנשים תמיד.

"זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים," אני אומרת בביטחון. זה מה שהן רוצות לשמוע.

אני לא מוצאת עבודות לבנות תשע־עשרה שרוצות להיות שחקניות, אבל אני מקפלת פינה בדף עם מודעה למנהלת משרד. לא יזיק לדעת מה השוק מציע. לשנייה אני מדמיינת איך אכנס למשרדו של גרהם האלו ואתפטר, איך אגיד לו שאני לא מוכנה שהוא ידבר אלי כאילו אני טינופת על סוליית נעליו. אחר כך אני רואה את המשכורת שמציעים למנהלת המשרד, ונזכרת כמה זמן נדרש ממני להתקדם בשיניים ובציפורניים למשהו שאני יכולה להתפרנס ממנו. כנראה זה הרע במיעוטו, נכון?

הדפים האחרונים של ה"גאזט" מלאים בתביעות פיצויים ובענייני כספים. אני מתעלמת בכוונה ממודעות להלוואות - בשערי הריבית האלה צריך להיות מטורף או נואש - ומציצה בתחתית הדף, שם מתפרסמות מודעות אישיות.

אישה נשואה מחפשת אקשן דיסקרטי. סמס אנג'ל ל־69998 וקבל תמונות.

אני מעקמת את האף יותר בגלל המחיר המופרז להודעה מאשר בגלל השירות המוצע. מי אני שאשפוט מה אחרים עושים? אני עומדת להפוך את הדף ולקרוא על משחק הכדורגל של אמש, כשאני רואה את המודעה מתחת לזו של אנג'ל.

לשנייה אני חושבת שהעיניים שלי עייפות: אני ממצמצת חזק, אבל זה לא משנה כלום.

אני כל כך שקועה במה שאני קוראת עד שאני לא שמה לב שהרכבת שוב זזה. היא מזנקת לפתע ואני מיטלטלת הצדה, מרימה את ידי אוטומטית ונוגעת בירך של הגבר לצדי.

"סליחה!"

"זה בסדר - אל תדאגי." הוא מחייך ואני מאלצת את עצמי לחייך בחזרה. אבל לבי הולם ואני בוהה במודעה. גם היא מזהירה לגבי תעריפי השיחות כמו שאר המודעות, וגם למספר שבה יש קידומת 0809. כתובת האתר היא findtheone.com. אבל אני מביטה דווקא בתמונה. היא חתוכה קרוב לפנים, אבל אפשר לראות בבירור שיער בלונדיני וחֵלֶק מגופייה שחורה. היא מבוגרת משאר הנשים שמסרסרות בסחורה שלהן, אבל בתמונה כזאת מטושטשת קשה לנקוב בגיל מדויק.

אבל אני יודעת בת כמה היא. אני יודעת שהיא בת ארבעים.

כי האישה שבמודעה היא אני.