מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו

 1

באתי לקבל את הפרס המגיע לי.

הוא שם, בארון. האמת היא שהוא כבר שלי. אבל מוזיקאי טוב מחכה בנימוס עד שהתווים האחרונים נשמעים. המנגינה של האיש הזה הגיעה אל סיומה, אבל האנשים המתאבלים עליו הגיעו ממרחקים להוסיף עוד כמה בתים. קוֹדה, אפשר לומר.

הבה נקשיב.

השמים יכולים לחכות.

אני מפחידה אתכם? אין סיבה. אני לא המוות. דמות נושאת חרמש ועטויה בברדס, מסריחה מריקבון? כמו שהצעירים אצלכם אומרים — תעשו לי טובה.

אני גם לא הישות היושבת על כס בית הדין של מעלה שמפניה אתם חוששים לקראת הסוף. מי אני שאשפוט חיים של מישהו? הייתי עם הרעים ועם הטובים. אני לא שופטת את העוולות שעשה האיש הזה. גם את מעלותיו אינני מודדת.

אני בהחלט יודעת עליו הרבה: אני מכירה את הכשפים שהוא הטיל עם הגיטרה שלו, את הקהלים שהוא הפנט בקולו העמוק והמתנשף.

את החיים שהוא שינה עם ששת המיתרים הכחולים שלו.

אני יכולה לשתף אתכם בכל זה.

או שאני יכולה לנוח.

אני תמיד מקצה זמן למנוחה.

אתם חושבים שאני ביישנית? לפעמים. אני גם מתוקה ומרגיעה וצורמנית וכועסת וקשה ופשוטה, נוסכת שלווה כמו גרגירי חול ניגרים, חודרת כמו דקירת סיכה.

אני המוזיקה. ובאתי לקחת את נשמתו של פרנקי פְּרֶסטוֹ. לא את כולה. רק את החלק הגדול למדי שהוא לקח ממני כשבא לעולם. לא משנה כמה מיטיבים להשתמש בי, אני תמיד רק משאילה את עצמי. אני לא רכוש. אתם מחזירים אותי ביציאה.

אני אאסוף את כישרונו של פרנקי ואחלק אותו לנשמות שזה עתה נולדו. ובבוא היום אעשה זאת גם עם כישרונכם. יש סיבה לכך שאתם מרימים מבט בפעם הראשונה שאתם שומעים מנגינה, או מתופפים ברגלכם לקצב התופים.

כל בני האדם מוזיקליים.

אחרת, מדוע העניק לכם האל לב פועם?

*

מובן שחלקכם מקבלים ממני יותר מאחרים. באך, מוצרט, אנטוניו ז‘ובים, לואי ארמסטרונג, אריק קלפטון, פיליפ גלאס, פרינס — אם לנקוב בשמם של כמה מבני דורכם. בכל אחד מהמקרים הרגשתי את ידיהם הזעירות מושטות אלי עם לידתם ואוחזות בי. אגלה לכם סוד: כך מוענקים כישרונות. לפני שהתינוקות פוקחים את עיניהם אנחנו מקיפים אותם ומופיעים בדמות צבעים בוהקים, וכשהם סוגרים את אגרופיהם הזעירים בפעם הראשונה, הם בעצם תופסים את הצבעים שהכי מושכים אותם. הכישרונות האלה נשארים איתם כל החיים. בני המזל (לדעתי הם בני מזל) בוחרים בי. בוחרים במוזיקה. מאותו רגע והלאה אני חיה בתוך כל המהום ושריקה שלכם, כל פריטה על מיתר או לחיצה על קלידי הפסנתר.

אין בכוחי להחזיק אתכם בחיים. זה מעבר ליכולתי.

אבל אני מפיחה בכם חיים.

וכן, אני הפחתי חיים באיש השוכב בארון, פרנקי פרסטו המסתורי שלי, שמעולם לא הובן כהלכה, שמת לא מזמן במהלך הופעה בפסטיבל לעיניהם של צופים רבים שרכשו כרטיסים זמן רב מראש. גופו התרומם לעבר קורות הגג וצנח על הבמה כקליפה ריקה מחיים.

התחוללה מהומה לא קטנה. אפילו היום, כאשר כולם מתאספים בבזיליקה להלווייתו, הם שואלים, “מי הרג את פרנקי פרסטו?“ כי אף אחד, הם אומרים, לא מת ככה מעצמו.

זה נכון.

*

האם ידעתם ששמו בכלל היה פרנסיסקו? המנהלים שלו ניסו להסתיר את זה. הם האמינו ש“פרנקי“ הוא שם שהמעריצים האמריקאים יתחברו אליו יותר בקלות. ולפי איך שהבנות הצעירות היו צורחות בהופעות שלו — “פרנקי! אני אוהבת אותך, פרנקי!“ — אני משערת שהם צדקו. שמות קצרים מתאימים יותר להיסטריה. אבל אי־אפשר לשנות את העבר, ולא חשוב בכמה כישרון אתה מעצב את העתיד.

פרנסיסקו היה שמו האמיתי.

פרנסיסקו דֶה אַסיס פַּסקוּאָל פרסטו.

דווקא אהבתי את השם.

הייתי איתו ביום שבו הוא הוענק לו.

*

כן. אני יודעת את כל הפרטים הבלתי ידועים על לידתו של פרנקי פרסטו, הפרטים שהיסטוריונים ומבקרי מוזיקה — ואפילו פרנקי בעצמו — תייגו תמיד כתעלומה.

אני יכולה לשתף אתכם, אם תרצו.

זה מפתיע אתכם? הרצון שלי לפתוח בסיפור נחשק כל כך? אם כך, למה להתעכב? אני לא מהכישרונות ה“אטיים“, כמו היגיון או מתמטיקה. אני המוזיקה. אם אני מברכת את קולכם, תוכלו לשיר החל בניסיון הראשון. להלחין? המוטיבים הטובים ביותר שלי נמצאים לא פעם בתווי הפתיחה. "מוזיקת לילה זעירה"? "דאם, ד־דאם, ד־דאם ד־דאם ד־דאם"? מוצרט פרץ בצחוק כשהוא ניגן את זה על הפיאנו־פורטה שלו. זה לקח לו פחות מדקה.

רוצים לדעת איך הגיע פרנקי פרסטו אל העולם הזה?

אני אספר לכם.

פשוט מאוד.

*

זה קרה כאן, בעיר הספרדית הקטנה ששמה וִיאַרֵיאָל. אני מעדיפה להתחיל כל דבר עם חתימת זמן, אז נתמקם באוגוסט 1936, במקצב לא סדיר של חמישה ושישה רבעים — זו היתה תקופה עקובה מדם בהיסטוריה של המדינה. מלחמת אזרחים. משהו שכונה בלחישות מהוסות “אֶל טרור רוֹחוֹ“ — הטרור האדום — הגיע אל רחובות העיר, ובאופן ספציפי יותר, לכנסייה העתיקה הזו. רוב הכמרים והנזירות כבר נסו מן העיר אל הכפרים.

הערב הזה זכור לי היטב. (כן, יש לי זיכרון. אין לי גפיים, אבל יש לי זיכרון אינסופי.) רעמים רעמו בשמים וגשם זלעפות ירד על המדרכה. אישה צעירה בהיריון מתקדם מיהרה אל הכנסייה לשאת תפילה למען התינוק שברחמה. שמה היה כַּרמֶנסיטָה. פניה הרזות היו קבועות במסגרת של עצמות לחיים גבוהות ושיער עבות וגלי בצבעם של ענבים כהים. היא הדליקה שני נרות, הצטלבה, הניחה את ידיה על בטנה הבולטת והתקפלה פתאום מכאב עז שתקף אותה. הלידה החלה.

היא זעקה. נזירה צעירה בעלת עיניים בצבע אגוז ורווח קטן בין השיניים מיהרה להרים אותה. “טְרַנקִילָה,“ היא אמרה וחפנה את פניה של כרמנסיטה בידיה. אבל לפני שהספיקו השתיים לצאת אל בית החולים, דלתות הכנסייה נפרצו.

הפושטים הגיעו.

הם היו אנשי מיליציה ומהפכנים, חדורי זעם על הממשלה החדשה. הם באו להחריב את הכנסייה, כפי שעשו בכל רחבי ספרד. פסלים ומזבחות חוללו, בתי תפילה נשרפו עד היסוד, כמרים ונזירות נרצחו בתוככי החללים הקדושים שלהם.

אפשר היה לצפות שנוכח מחזות אימה מעין אלו, חיים חדשים יתעכבו בקיפאון של הלם. אבל אין זה כך. לא שמחה ולא אימה יכולות לעכב לידה. פרנקי פרסטו לעתיד לא ידע דבר על המלחמה המשתוללת מחוץ לרחמה של אמו. הוא היה מוכן לכניסתו אל הבמה.

וגם אני.

הנזירה הצעירה החישה את כרמנסיטה אל תא נסתר במעלה מדרגות סודיות שנבנו לפני מאות שנים. בזמן שהפורעים החריבו את הכנסייה למטה, היא השכיבה את אמו של פרנקי על שמיכה אפורה בפינה שהוארה באור נרות. שתי הנשים נשמו נשימות מהירות, בקצב משותף שיצרו יחדיו, פנימה והחוצה.

“טרנקילה, טרנקילה,“ לחשה הנזירה שוב ושוב.

הגשם דפק על הגג כמו פטישי קסילופון. הרעם היה תוף טימפני. התוקפים הציתו אש בחדר האוכל בקומה התחתונה, והלהבות התפצחו כקולן של מאה קסטנייטות. המעטים שלא נמלטו מהכנסייה צרחו — צווחותיהם המתחננות בטונים גבוהים נענו בטון הפקודות הנמוך יותר שבקע בנביחה מפיותיהם של מבצעי הזוועות. הקולות הנמוכים, הקולות הגבוהים, האש המתפצחת, הרוח המצליפה, הגשם המתופף והרעם המרעים יצרו סימפוניה נזעמת, שהסתחררה בקצב גובר והולך לקראת קרשנדו, ובדיוק ברגע שבו פתחו התוקפים את קברו של פסקואל הקדוש במטרה לחלל את עצמותיו, החלו הפעמונים במגדל הבזיליקה לצלצל, וכולם נשאו את עיניהם מעלה.

בדיוק ברגע הזה פרנקי פרסטו נולד.

ידיו הזעירות נסגרו באוויר.

והוא לקח פיסה ממני.

*

רגע־רגע־רגע. האם אני מחויבת לסיפור המעשה הזה? עלי לחשוב על הקומפוזיציה. לספר סיפור על לידה זה דבר אחד, אבל לספר על חיים שלמים זה כבר דבר אחר לגמרי.

בואו ניפרד לרגע מהארון ונצא קצת החוצה. אנשים ממצמצים באורה של שמש הבוקר כשהם יוצאים ממכוניותיהם החונות לאורך הרחובות הצרים. רק מעטים הגיעו עד כה. לפי החישוב שלי (המדויק תמיד) פרנקי פרסטו ניגן עם שלוש מאות שבעים וארבע להקות בתקופת שהותו בעולם.

אפשר היה לצפות שזה יתבטא בלוויה גדולה.

אבל כל אחד מצטרף ללהקה במהלך חייו. רק חלקן מנגנות מוזיקה. פרנקי, תלמידי היקר, היה יותר מגיטריסט, יותר מזמר, יותר מאמן מפורסם שנעלם למשך חלק גדול מחייו. כילד הוא סבל מאוד, ובתמורה לסבלו הוא זכה במתנה. סט מיתרים שהעניקו לו כוח לשנות חיים.

שישה מיתרים.

שישה אנשים.

ולכן, אני משערת, הפרידה הזו תהיה מעניינת. וזו הסיבה שאשאר לשמוע את דבריהם של המתאבלים — הסימפוניה הבלתי רגילה של פרנקי, כפי שינגנו אותה האנשים שהכירו אותו. צריך עוד לפתור גם את העניין של מותו המוזר, ושל הדמות שעקבה אחריו בין הצללים רגע לפני כן.

אני רוצה לראות שזה מסתדר.

המוזיקה משתוקקת לפתרונות.

אבל לעת עתה, כדאי שאנוח. חלקתי כבר כל כך הרבה תווים. אתם רואים את אלה שיושבים על המדרגות של הכנסייה ומעשנים? זה עם מגבעת הטוויד העגולה? גם הוא מוזיקאי. חצוצרן. היו לו אצבעות זריזות פעם, אבל עכשיו הוא זקן ונאבק במחלה.

הקשיבו לו רגע.

כל אחד מצטרף ללהקה בחיים האלה.

פרנקי היה פעם בלהקה שלו.