מי את באמת מריאל ואנס

ישובה הייתה מולי, שולחן משרדי גדול ממדים חוצץ בינינו, כפות ידיה בחיקה, שלובות זו בזו, והיא אינה פוכרת באצבעותיה הגרומות. התקבל הרושם שהיא מתודרכת כהלכה או מורגלת למצב עצמה בבואה לראיון אצל מעסיק אפשרי.

במבט ראשון התקשיתי להעריך את גילה. כבת עשרים ושלוש או מעט יותר. רזה, רזה מדי, עצמות לחייה בולטות, חולצתה המשיית והתכלכלה תלויה ברישול מוקפד על כתפיה. שתיקתי בוודאי העיקה עליה, אף כי חלף פרק זמן קצר מאז נענתה להזמנתי והתיישבה. היא היישירה אליי את עיניה, מבטה יציב, לא תקיף, ואם ניחשתי נכונה – מודאג מעט. המתינה. בסקירה מרפרפת נוספת לא זיהיתי ולו טבעת אחת באצבעותיה, גם אוזניה חפות מעגילים ומכל שרידי ניקוב מתכתי. אפה ושפתיה היו אף הם נקיים מתכשיטים וממתכות למיניהם.

לשמאלי עמדתו של ריצ'י, או כפי שנברא ברשומות הממשלתיות בבריטניה: ריצ'רד מנקין, עוזרי לניהול חברת 'טילרסון נכסים ואחזקות'. בזווית עיני קלטתי את ריצ'י, בוחן ביסודיות את צדודיתה של הצעירה, עיניו אינן משות ממנה ולו לרגע. מגרעת ראשונה בהערכתי את סיכוייה להתקבל למשרה הפתוחה שפרסמתי. זו המרואיינת האחת־עשרה בשלושת הימים האחרונים. תהליך הגיוס מייגע אותי, וברישומיי כבר החלטתי על מועמד מספר חמש.

"שלום לך, בוקר טוב, שמי אוליביה אובראיין, המודעה פורסמה בשמי, אני מנהלת את עסקי האחזקות של חברת טילרסון ממשרד זה. האם הסבירו לך בחברת ההשמה לשם מה נדרשת או מה תכלית הגיוס המבוקש?"

סוף סוף זכיתי לשמוע יותר מ"בוקר טוב, שמי מריאל ואנס." קולה היה נעים, והאנגלית שבפיה אומנם קלחה אך היה בה גוון של היגוי זר. דיקלמתי בדיוק מרבי את שורת הכישורים הנדרשים כפי שפורטו, אך לא הייתי מרוכזת בשל נוכחותו של ריצ'י, אשר ללא כל בושה נעץ מבטים מורעבים בצעירה המתוחה.

"כן, מריאל, אני מציעה משרה במקום הזה. חברתנו מציעה מגוון רחב של בתים ודירות כאן בלונדון להשכרה לטווח ארוך והמיועדים לבעלי אמצעים. נאמר כך, מרביתן דירות יוקרה באזורים נחשבים. אנו מתגברים את כוח האדם בשל התרחבותנו במהלך השנים האחרונות, וזקוקים לדובר אנגלית וצרפתית לאחר שזיהינו שמספר השוכרים הצרפתים עולה בהתמדה. מדובר בעיקר באנשי עסקים שהעבירו את מרכז פעילותם ללונדון. חיוני שנוכל לתקשר איתם בשפתם, מאחר וחלקם אינו שולט באנגלית מדוברת ובמונחים חוזיים. בשוכרים אלה יטפל מי שיאייש את המשרה המוצעת, וביתר הזמן הרי יתבקש מאליו למלא תפקידים משרדיים אשר מחייבים כמובן נאמנות מלאה למעסיק. לעיתים לא מזומנות ידרוש התפקיד מענה לקריאות טלפוניות לאחר שעות העבודה המקובלות, בעקבות תקלות בדירות שאנו משכירים. עלייך להביא זאת בחשבון אם נתרצה שתינו, כמובן."

מריאל הנהנה בראשה להסכמה. ככל שהריאיון התארך ניכר היה שאינה מתעניינת במיוחד בשעות ובתנאי העבודה וכן בשכר שטרם ננקב. תשובותיה היו לקוניות ועיניה הירוקות אפורות נתלו בי, כולה משדרת דריכות. כשנשאלה אם רצונה להוסיף או לשאול דבר מה השיבה, "כן, בבקשה. אם אתקבל, אהיה חייבת לצאת מדי שלושה חודשים לערך לארבעה או חמישה ימים לפריז, כדי לבקר את אמי. כמו כן, את שכרי אני מעדיפה לקבל בהמחאה או במזומן." כך, בקצרה, ולא יספה.

פטרתיה בזאת שאתקשר בתוך יומיים שלושה ואודיעה דבר. נטלה מעילה והודתה בנימוס, בעוד שני זוגות עיניים עקבו אחריה בעניין בצאתה.

נפניתי לריצ'י בחדות, מוכיחה אותו על מבטו שננעץ ללא הפוגה בצעירה. "זה מביך," הוכחתי אותו. "אתה חייב להניח שמריאל זו ערה לרעב שבעיניך. הרי לא היית מעז לנהוג כך בנוכחותה של סנדרה, אשתך החוקית. אגב, מה שלומה?"

ריצ'י לא הגיב. הוא התיישב מולי, חיוכו כובש, מרוכך. אדם רם קומה ושרירי, כבן שלושים ושלוש. גבר נאה. זו לא הייתה משרה שהתכוון לה. הוא נקלע אליה. מכל מקום, דמות הפלייבוי שלו הסתירה אדם נבון, יעיל ומסור. אני נוהגת להקשיב לו, לרוב.

"ליווי, תקשיבי, אכן התקשיתי להתיק ממנה את עיניי. זה לא שצירפתי אותה בדמיוני למיטתי, שם רק מקומה של סנדרה מובטח. אני מתפלא עלייך. כאישה את אמורה להפנים כמה עובדות בולטות. האחת, בלי להעליב כי את יפה, למריאל זו פנים יפים כשם שלא ראיתי מקרוב בחיי. אני נדהם. לו פנית אליי במהלך המפגש איני בטוח שהיית מקבלת מענה הגיוני. מצטער, ננעלתי, וזו עובדה. עכשיו הביטי שוב בתצלום שקיבלת מחברת ההשמה. שנית, אין לך יכולת לבדוק ולוודא את שליטתה בדיבור ובקריאה בצרפתית. את זאת ייתכן שסנדרה תוכל לוודא, הלא שליטתה בשפה מעולה. שלישית, הגברת משדרת עצבות, מלנכוליות שבשתיקה. דיבורה בוגר ומנומס, אך אני מתקשה להבין את טיבה. רביעית, היא לא הציגה המלצות, אף לא ממקום עבודה אחד כאן, בבריטניה. איני מבין כיצד חברת ההשמה שלחה אותה בלא ממליצים. זה שווה בדיקה. היא צעירה, וייתכן שעבדה בפריז או בכל מקום אחר בצרפת. איננו יודעים."

כן, אין זה מעניינו של ריצ'י להתערב בתחומי ניהולי, אך טיפש הוא לחלוטין לא. מודע היטב לחוזק קשרי העבודה שלנו, עמדתו נחשבת. אכן, הבחורה מסקרנת, ריצ'י מדייק, סיכמתי לעצמי במחשב. ביום המחרת אדון בראיונות עם אחי הגדול – למעשה אחי למחצה – דויד טילרסון, בעליה היחיד של החברה.

אף מרואיין אחר לא העסיקני עת נעלתי את המשרד בסופו של יום עבודה ממושך. רק דמותה של אותה מריאל ואנס עלתה וצפה בראשי כל אותו הערב, טורדת את מחשבותיי ללא הרף בדמות עיניה הנאות, אפה המסותת, הסולד, הזרוע בנמשים בהירים כשלי. שפתיה המלאות של המועמדת עלו מאליהן בעיני רוחי ללא הרף. ניסיונותיו של בן זוגי הטרי לחלץ ממני את מה שטרד אותי או לגרור אותי לחדר השינה עלו בתוהו. אם באמת אהב אותי כפי שביטא זאת, הוא יבין.

מוקדם מן הצפוי הקצתי לבוקר סגרירי. דמותה של מריאל זו צפה ועלתה שוב ושוב בתודעתי, ללא שליטה. צנים בריבה וקפה חזק שיגרו אותי בשעה מוקדמת למשרד. דויד עתיד היה להצטרף אליי בתשע בבוקר. נתתי מבט אחרון בטרבור, שנאלץ אמש לכבוש את יצרו ונותר ישן ושרוע אלכסונית במיטתי. האיש מסוגל לישון תשע שעות רצופות. ברצותו ידאג לעצמו, מרגיש בביתי כבביתו שלו.

משנחלץ דויד מהחיבוק שהרעפתי עליו עת הופיע בדלת המשרד ומשלא שעיתי לתחנוניו לווסת קמעה את מפגשינו, במיוחד בפרהסיה, ניכר בו שהיה נבוך וכפי הנראה בירך בליבו שטקס זה לא התרחש לעיני אשתו, קתי. אני אוהבת אותו, את אחי. שערי ודמי אדמוניים וטמפרמנטיים, ואין בי כל כוונה ורצון להשתנות.

דויד נושא שני דרכונים, ישראלי ובריטי, הכרתו חצויה וטרם השלים בה את הכפילויות בחייו. גבר מרשים, גבה קומה, הוא מסביר לא אחת שגופו האתלטי מקורו כנראה בגנטיקה טובה, שכן אינו מרבה לעסוק בספורט ולשמור על תפריטי בריאות. חזותו צעירה הרבה מגילו, כחמישים ושתיים.

עובדות חייו גלויות ברובן לאחר שסיכם את חייו הבוגרים בשני ספרים, שהופצו בעשרות בודדות של עותקים בין בני המשפחה הרחבה וידידים ומקורבים לעסקים ולליבו. דויד יליד מדינת ישראל, למד הנדסת תעשייה וניהול והועסק בזמנו כנציג מכירות בכיר בחברת תקשורת בינלאומית. הוא הודה בפניי בפה מלא שלמד מה שלמד למען הוריו כמו גם בשל לחצים חברתיים, אף שהעדיף תמיד טבע, אוויר פתוח וקשר חם עם הסובבים. עיצוב אופיו הושלם בהיותו קצין צנחנים בשירות חובה ולאחר מכן בשירות מילואים ארוך שנים, שבמהלכן הוכיח את עצמו כאדם, כלוחם ואישיות פיקודית.

כך אירע שפגישתו הראשונה עם קתרין, היא קתי, אשתו הבריטית, אירעה בנסיבות טרגיות במיוחד שבהן הייתה מעורבת אישה דומיננטית נוספת מעברו. הם מצאו עצמם ניצולים יחידים מהתרסקות מטוס נוסעים בים האגאי. הנשים נפגעו בגופן בזמן נטישת המטוס, ובטרם שקע האחרון למצולות עם יתרת נוסעיו הציל דויד במו ידיו ותושייתו את חייהן.

מפגש זה הוליד בהמשך חיבור בל יינתק בינו ובין קתי. בעקבות נישואיהם היגר דויד שלא מרצונו אחר בבת עינו ללונדון, והביאו לעולם שלושה צאצאים. שם גם הכרנו שנינו בגיל מאוחר, מאוחר מדי, לאחר שאבינו הביולוגי המשותף, אלכס טילרסון, מייסד ומקים חברת האחזקות הקרויה על שמו, טרח לספר בגוף ראשון וללא ענווה יתרה מי הפרה את אמי בשעתו. לגבי דידי, הוא לא היה קיים עד אז בחיי, ולא הזלתי דמעה כשהלך בטרם עת לעולמו. את פירות יוזמותיו וכישרונותיו, נכסיו והשקעותיו, ירש דויד, בנו האהוב, שאף הוא למד בגיל מאוחר למדי מאמו ומאלכס על דבר זהותו של אביו הביולוגי, בשונה מאביו הרשום בתעודת הלידה שלו.

כך נעשה אחי עשיר מופלג אף שעולם הפיננסים, האחזקות, הנכסים וההשקעות היה זר לו. הוא עדיין זר בו ואינו משתלב מרצון בחוגים המתאימים, פועל כפרילנסר ובעבר הודה לא פעם בפניי שהיה מעדיף למסור את מושכות הניהול השוטף של החברה לאדם אחר. במהלך השנתיים האחרונות אני הוא האדם האחר. מאז שנכנסתי לתפקידי, דויד משוחרר לחיי משפחה, מרבה לבקר בישראל, פעיל, מתנדב ותורם ביד רחבה למטרות צדקה ואינו מתלונן. כך גם כשאנו מקיימים דיונים סדירים המוקדשים למצב העסקים ולקידומם. דויד פתוח לשינויים, מצניע לכת, אך סמכותי והחלטי ובעל המילה האחרונה. אנו מחוברים בעבותות ולא רק בדמנו, במיוחד לאחר שהוא שינה את מסלול חיי הצנוע שלא הבטיח רבות, ונתן בי את מלוא אמונו ומבטחו.