מכאן אני ממשיך



1

"אבא מת," מפטירה וֶנדי ביובש, כאילו זה כבר קרה פעם, כאילו זה קורה כל יום. הקוּלִיוּת הזאת שלה, בכל מצב, גם ברגעי משבר, יכולה לעלות על העצבים. "הוא מת לפני שעתיים."

"איך אמא?"

"אמא. אתה יודע. אותה מעניין כמה טיפ צריך להשאיר לחוקר מקרי המוות."

אני מוכרח לחייך, כמו תמיד כשאני נתקל בפטנט המשפחתי הרשום שלנו — חוסר היכולת להביע רגשות בנסיבות מצערות. אין אירוע שמחייב רצינות שהפוקסמנים לא ימהרו לגמד או לסרס דרך הסמל המסחרי הגנטי שלנו — אירוניה והתחמקות. אנחנו מתלוצצים, מקניטים ומעליבים זה את זה בימי הולדת, בחגים, על ערש דווי. עכשיו אבא מת, וּונדי מוצאת לה זמן להתחכם. זאת מחווה הולמת כלפי אבא, אלוף ההדחקה הרגשית.

"וזה עוד משתפר," אומרת ונדי.

"משתפר? אלוהים, ונדי, את מקשיבה לעצמך?"

"טוב, זה יצא קצת עקום."

"את חושבת?"

"הוא ביקש שנשב שבעה."

"מי ביקש?"

"על מי אנחנו מדברים? אבא! אבא רצה שנשב עליו שבעה."

"אבא מת."

ונדי נאנחת, כאילו זה ממש מתיש לנווט דרך יער האטימות הסבוך שלי. "בדיוק, מסתבר שזה הזמן הכי טוב לשבת שבעה."

"אבל אבא אתאיסט."

"אבא היה אתאיסט."

"את אומרת לי שהוא מצא את אלוהים לפני שמת?"

"לא, אני רק אומרת לך שהוא כבר מת, ושאתה צריך להתרגל לדבר עליו בלשון עבר."

אם אנחנו נשמעים כמו שני בני זונות קשוחים, זה מפני שככה גידלו אותנו. אבל למען ההגינות, אנחנו כבר מתאבלים עליו פה ושם איזו תקופה, מאז אובחן לראשונה לפני שנה וחצי. זה התחיל בכאבי בטן. בעודו הודף את תחנוניה של אמא שלי ללכת לרופא, אבא בחר דווקא להגביר את המשטר הקפדני שכפה על עצמו בשנים האחרונות, למצוץ טבליות של תרופה נוגדת חומציות. הוא היה מוצץ אותן כמו סוכריות ומותיר אחריו שובל של עיגולי נייר כסף עד שהשטיח זהר כמו מדרכה אחרי הגשם. ואז הופיע דם בצואה.

"אבא שלך לא מרגיש כל כך טוב," היתה אמא ממעיטה בטלפון.

"החרא שלי מדמם," אבא שלי רטן ברקע. בחמש־עשרה השנים שחלפו מאז יצאתי מהבית, אבא מעולם לא ניגש לטלפון. זאת תמיד היתה אמא, כשאבא ברקע, תורם הערות מזדמנות כשזה התאים לו. וככה זה היה גם בחיים, אמא תמיד במרכז הבמה, והוא, נדמה כאילו התחתן איתה כדי לשמש לה מקהלת ליווי.

בבדיקות ההדמיה גידולים ליבלבו כמו פרחים על המצע המושחר של דופנות התריסריון שלו. השלווה הסטואית המפורסמת של אבא לא הופרה בשל העובדה שבמשך שנה הוא ניסה להתגבר על סרטן קיבה גרורתי בעזרת סוכריות נגד צרבת. והיו כמובן הניתוחים הצפויים, ההקרנות, ואחר כך סדרות של טיפולים כימיים נואשים, שנועדו לכווץ את הגידולים אך במקום זאת כיווצו אותו. כתפיו הרחבות לשעבר הצטמצמו לידיות שלדיות שאבדו תחת מעטה עור מדולדל. לבסוף הגיע תורם של השרירים והגידים להתנוון, ומשם ההתפרקות לתהומות של כאב שהגיע לשיאו בעוד הוא שוקע לתוך תרדמת, זאת שממנה, ידענו, לא יתעורר עוד. ובאמת, בשביל מה להתעורר? למה להקיץ מתרדמה מבורכת לשלב סופי, כואב ומנוול של סרטן קיבה? לקח לו ארבעה חודשים למות. שלושה יותר ממה שנתנו לו האונקולוגים. "לוחם, אבא שלכם," הם אמרו כשביקרנו אצלו, והם דיברו שטויות כי הוא כבר היה גמור. אם רק היה בהכרה, בטוח שהיה מתרגז מהזמן הרב שלוקח לו לעשות דבר פשוט כל כך כמו למות. אבא לא האמין באלוהים, אבל היה כל חייו חבר של כבוד בכנסיית "או שתחרבן או שתרד מהאסלה".

כך שמותו לבסוף לא היה אירוע גדול כמו שהיה אקורד סיום עצוב.

"הלוויה מחר בבוקר," ונדי אומרת. "אני טסה לשם עם הילדים הלילה. בארי בפגישה בסן פרנסיסקו. הוא יתפוס את טיסת הלילה."

בעלה של ונדי, בארי, הוא מנהל בכיר בקרן גידור גדולה. עד כמה שאני מבין, משלמים לו בשביל לטוס ברחבי העולם במטוסים פרטיים ולהפסיד במשחקי גולף לעשירים כמוהו שצריכים קצת כסף מהקרן שלו. לפני כמה שנים העבירו אותו למשרד בלוס אנג'לס, בניגוד לכל היגיון, כי הוא ממילא בנסיעות כל הזמן. ונדי בטח היתה מעדיפה להישאר בחוף המזרחי, שם הקרסוליים העבים שלה וגופה המשתקם באיטיות אחרי היריון מושכים פחות תשומת לב. אבל היא מקבלת פיצוי הולם בתמורה לָאי־נוחות.

"את מביאה את הילדים?"

"תאמין לי, הייתי מעדיפה שלא. אבל שבעה ימים הם זמן ארוך מדי בשביל להשאיר אותם עם האומנת."

הילדים הם ריאן וקוֹל, בני שש ושלוש, בלונדינים עם פרצוף מלאך, שלא נולד החדר שהם לא הצליחו להרוס בשתי דקות, וסרינה, התינוקת בת השבעה חודשים של ונדי.

"שבעה ימים?"

"כן, זה הזמן שלוקח לשבת שבעה."

"אנחנו לא באמת הולכים לעשות את זה, נכון?"

"זאת היתה הבקשה האחרונה שלו," ונדי אומרת, ולרגע חמקמק אחד אני מדמה לשמוע עצב טרי בעומק גרונה.

"ופול מסכים עם זה?"

"פול הוא זה שסיפר לי על זה."

"מה הוא אמר?"

"הוא אמר שאבא רוצה שנשב שבעה."

פול, אחי, מבוגר ממני בשישה־עשר חודשים. אמא התעקשה שלא באתי לעולם בטעות, שהיא באמת התכוונה להיכנס שוב להיריון שבעה חודשים בלבד אחרי שילדה את פול. אבל אני אף פעם לא באמת קניתי את זה, בטח לא אחרי שאבא שלי מילמל פעם בקול עגמומי בארוחת ליל שישי, אחרי כמות הגונה של שנאפס אפרסקים, שבימים ההם האמינו שאי־אפשר להיכנס להיריון כל זמן שמיניקים. אשר לפול ולי — אנחנו מסתדרים מצוין כל זמן שאנחנו לא נמצאים יחד.

"מישהו דיבר עם פיליפ?" אני שואל.

"השארתי הודעות בכל מספרי הטלפון הידועים שלו. גם אם יש איזו סבירות שהם עדיין בשימוש, ושהוא לא בכלא, או מסטול, או מוטל מת באיזו תעלה, יש לנו את כל הסיבות להאמין שהסיכוי שהוא יופיע קלוש."

פיליפ הוא אחינו הצעיר, שנולד תשע שנים אחרי. קשה לעקוב אחר ההיגיון שעמד בבסיס תכנון המשפחה של הורי. ונדי, פול ואני בתוך ארבע שנים, ואז פיליפ, כמעט עשור שלם מאוחר יותר, כמו אפילוג מגושם. הוא פול מקרטני של המשפחה: נאה יותר מכולנו, תמיד מסתכל לכיוון אחר בתמונות משפחתיות, ולעתים קרובות נושא לשמועה שהוא מת. כתינוק זכה לסירוגין לפינוק ולהזנחה, מה שתרם כנראה רבות לעיצובו כבוגר דפוק באופן סופני. הוא מתגורר לאחרונה במנהטן, וכדי למצוא בעיר הזאת סם שהוא עוד לא ניסה או דוגמנית שהוא עוד לא השחיל, צריך לקום ממש מוקדם בבוקר. הוא נוהג להיעלם ממסכי הרדאר למשך חודשים ואז להופיע בביתך ללא הזמנה לארוחת ערב, שם הוא עשוי או לא להזכיר באקראי כי בילה בכלא, או בטיבט, או שזה אך נפרד משחקנית כאילו מפורסמת. לא ראיתי אותו קרוב לשנה.

"אני מקווה שהוא יצליח להגיע," אני אומר. "הוא יהיה הרוס אם לא."

"ואגב אחים קטנים ודפוקים, איך מתקדמת הטרגדיה היוונית הפרטית שלך?"

ונדי יכולה להיות משעשעת. כמעט מקסימה בחוסר הטאקט המושחז שלה. אבל אם יש גבול דק בין גסות רוח לרשעות, היא מעולם לא הבחינה בו. בדרך כלל אני מסוגל לסבול אותה, אבל החודשים האחרונים הותירו אותי חשוף, ממורט ומשולל יכולת להתגונן.

"אני חייב לסגור עכשיו," אני אומר, מנסה כמיטב יכולתי לא להישמע כמו אחד שהולך ומתפרק.

"בחייך, גָ'ד. הבעתי דאגה."

"אני בטוח שחשבת ככה."

"נו באמת, אל תתחיל להתגונן לי עכשיו. יש לי מספיק מזה מבארי."

"להתראות בבית."

"בסדר, תמשיך ככה," היא אומרת בגועל. "להתראות."

אני מחכה שהיא תנתק.

"אתה עדיין שם?" היא שואלת לבסוף.

"לא." אני מנתק ומדמיין אותה טורקת את הטלפון בצד שלה כשהיא פולטת קללות בקצב של מכונת ירייה.