מכה על חטא

סאם

"נאמר לי שנפגשנו בלונדון, מר לֶרוּ, אבל אינני זוכרת אותך," היא אומרת ומנסה לזקוף את גווה, ליישר את המקומות המסרבים להתיישר.

"נכון. אכן נפגשנו. אבל פגישה קצרה." וזה לא היה בלונדון, בעצם, אלא באמסטרדם. היא זוכרת טקס הענקת פרסים בלונדון שבו לא נכחתי. אני זוכר את הכנס באמסטרדם שאליו הוזמנתי לשאת דברים, כחוקר צעיר ומבטיח שמתמחה ביצירתה. היא אחזה אז בידִי באופן שובה לב. היא צחקה והתנהגה כנערה והיתה קצת שתויה. הפעם אני לא רואה שום סימן לשכרות. מעולם לא פגשתי בה בלונדון.

היתה, כמובן, גם הפעם ההיא.

"אנא, קראי לי סאם," אני אומר.

"העורך שלי אומר עליך דברים טובים. אבל אני לא אוהבת את המראה שלך. אתה נראה טיפוס מתורבת," היא אומרת, מרפה קצת את שפתיה אחרי ההברה האחרונה, וטורי שיניה נפרדים. לשון אפורה מבצבצת לרגע.

"לא ידעתי את זה," אני אומר, ומסמיק בעל כורחי.

"אתה באמת טיפוס מתורבת?" היא מפשקת שוב את שפתיה, ושיניה מנצנצות. אם זה נועד להיות חיוך, זה לא נראה כמו חיוך.

"אני חושב שלא."

"אני לא זוכרת את פניךָ. גם לא את הקול שלך. אין לי ספק שהייתי זוכרת את הקול הזה. את המבטא הזה. לדעתי לא ייתכן שנפגשנו. לא בגלגול הזה, כמו שאומרים."

"זאת היתה פגישה קצרה מאוד." אני כמעט מזכיר לה שהיא היתה שתויה אז. היא מעמידה פנים שאין לה עניין בפגישה הנוכחית, אבל בחזות המשועממת שלה ניכר מאמץ רב מדי.

"עליך לדעת שהסכמתי לפרויקט הזה בגלל לחץ כבד. אני אישה זקנה מאוד, אבל זה לא אומר שאני עומדת למות בקרוב. אתה, למשל, בהחלט עלול למות לפנַי, ואף אחד לא ימהר לכתוב את הביוגרפיה שלך. אתה יכול להיהרג בתאונה היום אחר הצהריים. להידרס בכביש. או כשיחטפו לך את המכונית."

"אני לא איש חשוב."

"נכון." שמץ של גיחוך מבצבץ בזווית אחת של פיה. "קראתי את המאמרים שלך, ואני לא חושבת שאתה אידיוט. ובכל זאת, אני לא ממש אופטימית." היא נועצת בי את עיניה ומנענעת בראשה. ידיה מונחות על מותניה והיא נראית מגושמת קצת, על כל פנים מגושמת יותר ממה שאני זוכר.

"הייתי בוחרת בעצמי את כותב הביוגרפיה שלי, אבל אני לא מכירה אף אחד שיסכים לקחת על עצמו את המשימה הזאת. אני סיוט." יש איזה רמז דק לילדותיות הנערית שראיתי אצלה באמסטרדם, משהו שמזכיר פלירטוט, אבל לא ממש, כאילו היא מקווה להיראות מושכת בעינֵי כל גבר רק משום שהוא גבר. עלי להודות שעדיין יש בה איזשהו יופי.

"אני בטוח שרבים היו קופצים על ההזדמנות," אני אומר, והיא נראית מופתעת. היא חושבת שאני מחזיר לה פלירטוט, ומחייכת חיוך שנראה כמעט אמיתי.

"ואני לא הייתי בוחרת אף אחד מהם." היא מנידה את ראשה, כמו מורה נוזפת, ולוטשת את עיניה ממרומי האף המפורסם. אני אולי גבוה, אבל היא גבוהה ממני, ענקית ממש. "הייתי כותבת את האוטוביוגרפיה שלי, אבל זה נראה לי כמו בזבוז זמן. מעולם לא כתבתי על חיי. אני לא ממש מאמינה שיש ערך בזה שאדם כותב על חייו. למי אכפת מהגברים שאהבתי? למי אכפת מחיי המין שלי? למה כולם רוצים לדעת מה עושָה סופרת במיטה? אני מניחה שאתה מצפה לשבת."

"איך שאת מעדיפה. אני יכול לעמוד."

"אתה לא יכול לעמוד כל הזמן."

"אני יכול, אם זה מה שאת רוצה," אני אומר ומחייך, אבל הלך הרוח הפלרטטני חלף. היא מזעיפה פנים, מצביעה על כיסא עם משענת ישרה ומחכה עד שאתיישב, ואז בוחרת לעצמה כיסא בצד האחר של החדר, כך שאנחנו נאלצים לנהל דו-שיח בצעקות. חתול עובר וקופץ אל חיקה. היא מזיזה אותו ומעמידה אותו בחזרה על הרצפה.

"החתול לא שלי. הוא של העוזרת האישית שלי. אל תכתוב בספר שאני גברת שמגדלת חתולים. אני לא. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני משוגעת זקנה שמגדלת חתולים." על גב ספריה המוקדמים יש תמונה — תצלום ששימש את יחסי הציבור בעשר השנים הראשונות של הקריירה שלה: היא מחזיקה בו גור ברדלס, פיו פעור, לשונו משתרבבת החוצה כמו הלשון שלה כעת. זה מעלה על הדעת תינוק יונק, או קורבן של שבץ.

"המו"ל הבריטי שלי התעקש על הברדלס הטיפשי הזה," היא עתידה לספר לי אחר כך, "כי זה מה שסופרת אפריקאית אמורה להחזיק — חיית בר צמודה לחזה שלה, והיא מיניקה את היבשת... כל הפנטזיות האימפריאליות השחוקות האלה."

"איך אתה צופה שזה יתנהל?" היא שואלת עכשיו. "אנא, אל תצפה שאתן לך גישה למכתבים וליומנים שלי. אני מסכימה לשוחח איתך, אבל אין לי שום כוונה לנבור ולהוציא מסמכים ואלבומים משפחתיים."

"חשבתי שנתחיל בסדרה של ראיונות."

"כדי שנרגיש בנוח?" היא שואלת. אני מהנהן, מושך בכתפי, מוציא מכשיר הקלטה דיגיטלי קטן. היא משמיעה נחרת בוז. "אני מקווה שאתה לא מצפה שניהפך לחברים במהלך הסיפור הזה. אני לא אצא איתך לטייל בגן שלי או לבקר במוזיאונים. אני לא 'יוצאת לשתות'. אני לא אעניק לך מחוכמת הזִקנה. אני לא אלמד אותך איך לחיות חיים טובים יותר. זה קשר מקצועי, לא סיפור אהבה. אני אדם עסוק. אני עומדת לפרסם ספר חדש בשנה הבאה, 'מכה על חטא'. אני מניחה שאצטרך לתת לך לקרוא אותו, בבוא הזמן."

"אני מכבד ומקבל כל מה שתחליטי."

"כמו שאמרתי, קראתי את המאמרים שלך. אי-אפשר לומר שאתה לגמרי טועה."

"אולי תוכלי לתקן כמה מהטעויות שלי."

קלר לא פתחה את הדלת בעצמה כשהגעתי. מארי, העוזרת האישית בעלת עיני החיפושית, הוליכה אותי אל חדר אורחים שהשקיף על הגן הקדמי וכביש הגישה הארוך, על החומה ההיקפית הגבוהה בצבע בז' שעליה סבך חוטי תיל שעוצבו ונצבעו כך שייראו כמו קיסוס מטפס, ועל השער החשמלי שחוסם את הכביש. מצלמות אבטחה ניטרו את האחוזה. קלר בחרה לקיים את הריאיון הראשון בינינו בחדר קר. אולי זה חדר האורחים היחיד שלה. לא — בבית גדול כל כך יש בוודאי חדר אחר, טוב יותר, שפונה אל הגנים האחוריים ואל ההר המתנשא מעל העיר. היא תיקח אותי אליו בפעם הבאה, או שאיכשהו אצליח לגלות אותו בעצמי בעתיד.

פניה צרות יותר מכפי שהן נראות בתצלומים שלה. אם לפני חמש שנים, באמסטרדם, היתה מלאוּת בלחייה, הרי שבינתיים בריאותה התערערה, ועכשיו פניה סדוקות, כמו קרקעית של אגם בשעת בצורת. אין שום דמיון למה שרואים בתצלומים, אפילו לא באחד. נחשול שערה הפראי והבלונדיני הכסיף, ואף על פי שנעשה קלוש ויבש, עדיין יש בו משהו מזוהרו הישן. בטנה התרחבה. היא כמעט ישישה, אבל לא נראית בגילה האמיתי — היא נראית יותר בת שישים מאשר בגיל שלה, יהיה אשר יהיה. עורה שזוף, ובקו הלסת שלה יש קשיחות פלסטית. למרות הגבנון הקל שעל גבה, היא משתדלת להישאר זקופה. אני חש הֶבזק של זעם לנוכח הגאוותנות שלה. אבל אין זה תפקידי לשפוט אותה. היא מי שהיא. אני פה למטרה אחרת.

"אני מקווה שהבאת איתך אוכל ושתייה. אני לא מתכוונת להאכיל אותך בזמן שאתה ניזון ממני. תוכל להשתמש בשירותים שבקצה המסדרון מצד שמאל. זכור בבקשה להוריד את המושב כשתסיים. זה יעורר בי חיבה כלפיך." היא מצמצמת את עיניה ונדמית שוב כמגחכת, אבל איני מצליח להבין אם היא מתלוצצת או מדברת ברצינות.

"אתה מתכוון להקליט את השיחות האלה?"

"כן."

"וגם לכתוב תוך כדי?"

"כן."

"זה מופעל?"

"כן. זה מקליט."

"ובכן?"

"אני די צפוי. הייתי רוצה לפתוח בהתחלה," אני אומר.

"לא תמצא שום רמזים בילדות שלי."

"אם תסלחי לי, לא זה העניין. אנשים רוצים לדעת." האמת היא שכמעט שום דבר לא ידוע על חייה, מלבד העובדות הדלות שפורסמו ברבים ומעט הדברים שהיא הואילה בטובה לחשוף בראיונות קודמים. הסוכן שלה בלונדון פירסם תקציר ביוגרפי רשמי של עמוד אחד לפני חמש שנים, כשההתעניינות בה גאתה. "סבא וסבתא משני הצדדים היו איכרים."

"לא. סבי מצד אבי היה בעל חוות יענים. הסבא השני היה קצב."

"והורייך?"

"אבי היה עורך דין, סנגור. איש מבני משפחתו לפניו לא למד באוניברסיטה. אמי היתה בלשנית, אשת אקדמיה. כמעט לא ראיתי אותם. היו נשים — נערות — שטיפלו בי. די הרבה נערות. אני חושבת שאבי סיפק לא מעט שירותים מקצועיים לשם שמים."

"האם זה השפיע על ההשקפה הפוליטית שלך?"

היא נאנחת ונראית מאוכזבת, כאילו לא הבנתי בדיחה כלשהי.

"אין לי השקפה פוליטית. אני לא אדם פוליטי. ההורים שלי היו ליברלים. צפוי היה שגם אני אהיה ליברלית, אבל אני חושבת שהורי היו 'ליברלים' בדרכם המאולצת של רבים כל כך מבני דורם. מוטב שנדבר במושגים של שמאל וימין, או של פרוגרסיביות ורגרסיביות, או אפילו של דיכוי. אני לא מאמינה בקביעוֹת מוחלטות. אוריינטציה פוליטית היא אליפסה, לא רצף. אם תרחיק די הצורך בכיוון אחד, תמצא את עצמך בערך במקום שבו התחלת. אבל אלה עניינים פוליטיים. והלוא פוליטיקה היא לא הנושא שעל הפרק, נכון?"

"לא בהכרח. אבל האם את סבורה שכסופרת קשה למתוח ביקורת על הממשלה?"

היא משתעלת ומכחכחת בגרונה. "לא, ודאי שלא."

"אני מתכוון לשאול — האם העובדה שאת סופרת מקשה עלייך יותר למתוח ביקורת על הממשלה?"

"מקשה עלי יותר ממה?"

"יותר מאשר אילו היית אזרחית פרטית, למשל."

"אבל אני כן אזרחית פרטית, כפי שכינית זאת. מניסיוני למדתי שממשלות לא שמות לב במיוחד לדברים שיש לאזרחים פרטיים לומר, אלא אם כן הם אומרים אותם פה אחד."

"אני מניח שמה שאני מנסה לשאול —"

"ובכן, שאל."