מכנען למצרים

יוסף, יוסף, יוסי אייכה קראה לו דודתו בלהה ששימשה כאמו מאז מות אמו רחל, בלידת אחיו בנימין בדרך.

מה קרה? מה את צועקת?

אביך מבקש שתיכנס אליו.

הא, תגידי, לא הבנתי את זה מהצעקות שלך.

יוסף עוזב את הילדים ורץ לאוהל אביו, מסדר את גלימתו, מעביר את אצבעותיו בשערו כמסרק, חולץ את סנדליו ונכנס לאוהל. עומד מול אביו בדממה ומחכה.

יעקב, רוקם עוד תך אחד בבגד הצבעוני המונח על ברכיו, מרים את עיניו ומחייך אל בנו חיוך רחב ואוהב.

יוסף כורע על ברכיו ומנשק את ידיו הגדולות והגרמיות של אביו.

יעקב פורש את הכותונת ומציג אותה בפני יוסף.

יפה יפה, גם לתפור ולרקום אמך הספיקה ללמד אותי לפני מותה. קח קח.

לך לפינה, שם מאחורי הווילון תמדוד.

מה, זה בשבילי?

כן ודאי, למי עוד אחפוץ להעניק כותונת פסים שתזכיר לי את האישה שאהבתי יותר מכול. נו, לך תמדוד, אני רוצה לדעת אם קלעתי למידותיך, או שעליי לפרום הכול ולהתחיל מהתחלה.

הלכתי לפינת האוהל, נושא את הכותונת על זרועי. פשטתי את כותונת הפשתן האפורה מעליי ולבשתי את כותונת הפסים.

בזהירות הכנסתי את ראשי בפתח המיועד לו, גיששתי למצוא את השרוולים והסתבכתי לגמרי.

זה פה? שלחתי את ידי, לא כאן, הראש כבר תפס את מקומו.

שלחתי את ידי לכיוון אחר, לא. הגעתי לשולי הכותונת. אוף, התחלתי להתעייף כבר.

אתה מסתדר שם, או שאבוא להלביש אותך למרות שבע-עשרה שנותיך?

הכול בסדר, הכול בסדר, אל תטרח, צעקתי, כשמצאתי סוף-סוף את השרוולים. יישרתי את הכותונת על גופי והתפעלתי מיופייה.

נו, צא משם כבר, כמה זמן לוקח לך להתלבש? בגילך התלבשתי תוך דקה.

יצאתי אל אבי, שהתפעל כמוני מיצירת האומנות שתפר.

הכותונת הלמה אותי מאוד, השרוולים הרחבים בשוליהם, הצווארון שנופל מאחור עד חצי גבי, שיוו לי מראה מלכותי ביותר.

התקשיתי להסתיר את התלהבותי, למרות שאבי השריש בנו את מידת הצניעות והענווה, חייכתי אליו.

אני כבר אוהב את כותונת הפסים הזאת, בלי קשר למה שזה עושה לך.

בסדר, בסדר קשקשן, יש לי בקשה אליך.

כן, בוודאי אבי מה שתבקש, עכשיו יותר מתמיד לא אתחמק.

מבקש אני שתצא לראות את שלום אחיך ואת שלום הצאן. הם יצאו לפנות בוקר ועדיין לא חזרו.

עבדתי קשה מאוד להקים את העדר הזה אצל סבא לבן. הוא רימה אותי וסיבן אותי על ימין ועל שמאל.

מיד-מיד, רק אקח נאד מים קרים, אחבוש את כובעי ואצא.