מכשירי התופת 3: נסיכה מכנית

1 מהומה רבתי

חתונה בשני – סגולה לכושר,

בשלישי לאושר ועושר,

רביעי הוא היום הטוב בעולם,

חמישי יאה אך ורק לפחדן,

שישי עלול להוביל לאובדן,

ושבת הוא חסר המזל מכולם.

– שיר עם

"דצמבר הוא חודש ממוזל לנישואים," אמרה התופרת; היא דיברה בפה מלא סיכות ועשתה זאת בקלילות מרשימה שמעידה על ניסיון רב־שנים. "כמו שאומרים, 'כשהשלג יורד בדצמבר חזק, התחתנו, ואהבה מלבכם לא תרחק.'" היא נעצה סיכה אחרונה בשמלה ונסוגה צעד אחד אחורה. "שם. מה דעתך? זה עוצב בהשראת אחד הדגמים של ווּרת' בכבודו ובעצמו."

טסה הביטה בהשתקפותה במראה שבחדר השינה שלה. השמלה נתפרה ממשי בגוון עמוק של זהב כמנהג ציידי הצללים, שהאמינו כי לבן הוא צבע היאה לאבלות ולא לכלולות, אף שהמלכה ויקטוריה עצמה קבעה אופנה חדשה של נישואים בלבן. תחרה עדינה קישטה את מחוך השמלה ההדוק וצנחה מטה מהשרוולים.

"זה מקסים!" שרלוט מחאה כפיים ורכנה קדימה. עיניה החומות ברקו מרוב אושר. "טסה, הצבע הזה הולם אותך להפליא."

טסה הסתובבה מצד אל צד מול המראה. הזהב הוסיף ללחייה את הצבע שחסר להן כל כך. מחוך שעון החול עיצב וקימר את גופה בכל המקומות הנכונים, והמלאך המכני שנתלה על צווארה ניחם אותה בתקתוקו הקצוב. מתחתיו השתלשל תליון הירקן שג'ם נתן לה. היא האריכה את השרשרת כדי שתוכל לענוד את שניהם בו־זמנית, כי התקשתה לוותר על מי מהשניים. "את לא חושבת שהתחרה קצת מצועצעת מדי?"

"מה פתאום?" שרלוט נשענה לאחור, ומבלי משים הניחה על בטנה יד מגוננת. היא תמיד הייתה צנומה, כחושה מכדי להזדקק למחוך, וכעת, משהרתה, העדיפה ללבוש שמלות בית נוחות, שבהן נראתה כמו ציפור קטנה. "זה יום כלולותייך, טסה. אין תירוץ יותר טוב מזה לקישוטיות מצועצעת. דמייני לעצמך."

טסה בילתה לילות רבים כשהיא נישאת על כנפי הדמיון. היא עדיין לא ידעה היכן בדיוק תינשא לג'ם, כי חברי המועצה דנו בנושא ולא הגיעו להכרעה. אבל בכל פעם שדמיינה את יום כלולותיה, זה היה בכנסייה, והיא צעדה במעבר, אולי שעונה על זרועו של הנרי, ולא הפנתה את מבטה לא שמאלה ולא ימינה, אלא קבעה אותו בארוסה כיאה לכלה. ג'ם לבש אצטלה – לא מדי קרב, אלא מדים ייצוגיים שעוצבו במיוחד לאירוע, ממש כמו מדי צבא מהודרים: שחורים עם רצועות זהב סביב מפרקי הידיים, וגם רונות מוזהבות שעיטרו את אזור הצווארון.

הוא נראה צעיר כל כך. שניהם היו צעירים כל כך. טסה ידעה שלא מקובל להינשא בגיל שבע־עשרה או שמונה־עשרה, אלא שהם היו במרוץ נגד השעון.

שעון חייו של ג'ם, לפני שיסיים את הספירה לאחור.

היא הניחה את ידה על צווארה, חשה ברטט המוכר של המלאך המכני שלה, בכנפיים שגירדו את כף ידה. התופרת נשאה את מבטה בדאגה. היא הייתה סתמית, לא בת נפילים, אבל בורכה במתנת הראייה כמו כל משרתיהם של ציידי הצללים. "את רוצה להסיר את התחרה, מיס?"

עוד לפני שטסה הספיקה לענות, נשמעה דפיקה על הדלת, ואז קול מוכר. "זה ג'ם. טסה, את שם?"

שרלוט הזדקפה בבהלה. "אוי! אסור לו לראות אותך בשמלת הכלולות!"

טסה בהתה בה מוכת הלם. "למה לא?"

"כך נהוג אצל ציידי הצללים – זה מביא מזל רע!" שרלוט זינקה ממקומה. "מהר! הסתתרי מאחורי הארון!"

"מאחורי הארון? אבל –" טסה ייללה בכאב כששרלוט אחזה במותניה ודחפה אותה אל מאחורי הארון כמו שוטר שמנסה להתמודד עם פושע המתנגד למעצר. לאחר ששוחררה מאחיזתה של זו, הברישה טסה את שמלתה ועיוותה את פניה אל שרלוט, ושתיהן הציצו מאחורי הרהיטים והביטו בתופרת, שהביטה סביבה במבוכה ואז פתחה את הדלת.

ג'ם תחב פנימה את ראשו הכסוף. הוא נראה פרוע מעט, ומקטורנו ישב עקום על כתפיו. הוא הביט סביבו בתמיהה, ומבטו נח על שרלוט וטסה, שהסתתרו למחצה מאחורי הארון. "אוה, תודה לאל," אמר. "לא היה לי מושג לאן נעלמתן. גבריאל לייטווּד נמצא למטה, והוא מעורר מהומה רבתי."

"תכתוב להם, ויל," ביקשה ססילי הרונדייל. "אנא. רק מכתב אחד."

ויל העיף לאחור את שערו הכהה ספוג־הזיעה ונעץ בה מבט זועם. "תתמקמי בעמדה," נבח לעומתה. הוא הצביע בקצה הפגיון שבידו. "שם, ושם."

ססילי נאנחה והזיזה את כפות רגליה. היא ידעה שהיא לא בעמדה; היא עשתה זאת בכוונה, כדי להתגרות בוויל. היה קל מאוד להתגרות באחיה. לפחות את זה היא זכרה, עוד מאז שהיה בן שתים־עשרה. גם באותם ימים כל ניסיון להתגרות בו – למשל, שיטפס על הגג התלול של בית האחוזה שלהם – הוביל תמיד לאותה תוצאה: להבה כחולה של זעם בעיניו, לסת זקורה קדימה בהתרסה, ולפעמים גם רגל או זרוע שבורות.

אבל האח הזה, ויל הבוגר כמעט, היה כמובן שונה לגמרי מהאח שזכרה מילדותה. הוא התבגר והפך להיות נפיץ עוד יותר, מסוגר עוד יותר בתוך עצמו. הוא ניחן ביופייה של אמם, וקולל בעקשנותו של אביהם – ואולי גם בנטייתו לחטאים, כך חששה, אף שאת זה ניחשה רק מכל הלחשושים ששמעה בקרב דיירי המכון.

"הניפי את הלהב," אמר לה ויל. קולו היה קר וענייני כמו של האומנת שלה.

ססילי הניפה את הלהב שבידה. נדרש לה זמן להתרגל לתחושה המוזרה של האצטלה כנגד עורה: הטוניקה והמכנסיים הרופפים, החגורה סביב מותניה. אבל כעת היא התהלכה בהם באותה נינוחות כמו בכתונת הלילה הרפויה ביותר שלבשה אי־פעם. "אני לא מבינה למה אתה לא מוכן לשקול מכתב אחד. בסך הכול מכתב אחד."

"אני לא מבין למה את לא מוכנה לשקול חזרה הביתה," ענה לה ויל. "אם רק תסכימי לחזור בעצמך ליורקשייר, תוכלי להפסיק לדאוג להורים שלנו, ואני אוכל לארגן –"

ססילי קטעה את דבריו; היא שמעה את הנאום הזה כבר אלף פעם. "אתה מוכן לשקול הימור, ויל?"

ססילי שמחה, וגם התאכזבה קלות, לראות את הזיק שניצת בעיניו של ויל, בדיוק כמו זה שראתה בעיניו של אביה בכל פעם שהוצע לו הימור ג'נטלמני. כל הגברים צפויים כל כך.

"איזה מין הימור?" ויל פסע צעד אחד קדימה. גם הוא לבש אצטלה; ססילי ראתה את הסימנים שהקיפו את מפרקי ידיו, את רונת המנֶמוֹסינָה שעיטרה את גרונו. נדרש לה זמן לראות ברונות יותר מאשר קעקועים משחיתים, אבל כעת כבר התרגלה אליהן – בדיוק כשם שהתרגלה לאצטלה, לאולמות המהדהדים של המכון ולדייריו המוזרים.

היא הצביעה על הקיר שלפניהם. מטרה עתיקה צוירה על הקיר בשחור: בול פגיעה בתוך עיגול גדול יותר. "אם אפגע במרכז המטרה שלוש פעמים ברציפות, אתה חייב לכתוב מכתב לאימא ולאבא ולספר להם מה שלומך. אתה חייב לספר להם על הקללה ולהסביר למה עזבת."

פניו של ויל נותרו אטומות כחומה, כמו בכל פעם שפנתה אליו עם הבקשה הזאת. אבל, "את בחיים לא תצליחי לפגוע שלוש פעמים בלי להחמיץ, ססי."

"אם כך, אתה יכול להתערב איתי ללא חשש, ויליאם." היא השתמשה בכוונה בשמו המלא. היא ידעה שזה מעצבן אותו, במיוחד כשהיא פנתה אליו כך, אף שוויל התייחס לזה כמו לשם חיבה בכל פעם שג'ם פנה אליו כך. אולי משום שהיה חברו הטוב – בעצם לא, הפּראבָּטאי שלו; כי אלה שני דברים שונים בתכלית, כפי שלמדה מאז הגיעה למכון. ואולי זה משום שנותרו לו זיכרונות מהימים שדידתה אחריו על רגליה השמנמנות וקראה לו ויל, ויל במבטא ולשי חסר נשימה. היא מעולם לא קראה לו "ויליאם", רק "ויל" או גווילֶם, כשמו הוולשי.

עיניו הצטמצמו, אותן עיניים כחולות כהות שצבען היה זהה לשלה. בכל פעם שאמם ציינה בחיבה שוויל יהיה שובר לבבות בבגרותו, נהגה ססילי להביט באמה בספקנות רבה. ויל עדיין היה אז דק כמו שרוך וארך־גפיים, כחוש ופרוע ומלוכלך תמיד. אבל עכשיו היא ראתה את זה במו עיניה; היא ראתה את זה כבר ברגע שנכנסה לראשונה לחדר האוכל של המכון, והוא קם ממקומו בתדהמה, והיא חשבה לעצמה: לא ייתכן שזה ויל.

הוא הפנה אליה את העיניים הללו, את עיניה של אמה, והיא ראתה בתוכן את הזעם. הוא לא שמח לראותה כלל ועיקר. במקום הילד הכחוש שנשמר בזיכרונה, עם סבך השיער השחור הפרוע כשערו של צועני והעלים שנתלו תמיד בבגדיו, עמד מולה גבר גבוה ומאיים למראה. המילים שרצתה לומר התמוססו על לשונה, והיא עמדה מולו ללא אומר והשיבה לו במבט נוקב משלה. וכך היה מאז, ויל סבל את נוכחותה כאילו הייתה אבן שנתקעה לו בנעל, מטרד שולי אבל קבוע.

ססילי נשמה נשימה עמוקה, הרימה את סנטרה והתכוננה לזריקת הסכין הראשונה. ויל לא יָדע, לעולם לא יֵדע, כמה שעות בילתה בחדר הזה לבדה, כמה שעות התאמנה, למדה לאזן את משקל הסכין שבידה, עד שגילתה שהטלה מוצלחת של הסכין מתחילה מאחורי הגוף. היא החזיקה את זרועותיה ישרות מולה, ואז משכה את זרועה הימנית לאחור, אל מאחורי ראשה, לפני שהטילה קדימה את משקל גופה ועמו גם את הסכין. קצה הלהב כוּון היישר אל המטרה, ואז היא שחררה את הסכין ומשכה את ידה לאחור, כשהיא עוצרת את נשימתה.

קצה הלהב ננעץ בקיר, בדיוק במרכז המטרה.

"אחת," אמרה ססילי וחייכה אל אחיה בתחושת עליונות.

הוא נעץ בה מבט קר כאבן, ואז שלף את הסכין מהקיר והושיט לה אותה שוב.

ססילי השליכה אותה שנית. גם בזריקה השנייה, כמו בראשונה, טס הלהב היישר אל מטרתו וננעץ שם, רוטט קלות כמו אצבע מלגלגת.

"שתיים," אמרה ססילי בקול נוגה משהו.

ויל זקר את סנטרו כששלף את הסכין בשנית ומסר אותה לאחותו. היא נטלה אותה מידו בחיוך. ביטחון עצמי זרם בעורקיה כמו דם חדש. היא ידעה שהיא מסוגלת. מאז ומעולם הייתה מסוגלת לטפס גבוה כמו ויל, לרוץ מהר כמותו, לעצור את נשימתה בדיוק כמוהו...

היא זרקה את הסכין. הלהב פגע במטרה, והיא זינקה באוויר ומחאה כפיים בהתלהבות, ולרגע שכחה את עצמה בשיכרון הניצחון. קווצות משערה השתחררו מסיכותיהן וצנחו על פניה; היא הדפה אותן לאחור וחייכה אל ויל. "אתה תכתוב את המכתב הזה. הפסדת בהימור!"

להפתעתה הרבה, הוא השיב לה בחיוך. "אה, אין בעיה, אני אכתוב אותו," אמר. "אני אכתוב אותו, ואז אשליך אותו לאש." הוא הרים את ידו, כמו כדי לעצור את התפרצות הזעם שלה. "הבטחתי שאכתוב אותו אם אפסיד. מעולם לא התחייבתי לשלוח אותו."

נשימתה של ססילי נעתקה בקול אנקה. "איך אתה מעז להוליך אותי שולל!"

"אמרתי לך שלא קורצת מהחומר המתאים לציידי צללים, אחרת לא היית נופלת בפח בקלות שכזו. אין לי שום כוונה לכתוב מכתב, ססי. זה מנוגד לחוק, וזה סוף פסוק."

"כאילו שמעניין אותך בכלל מה אומר החוק!" ססילי רקעה ברגלה, וזעמה התגבר מיד כפל־כפליים, כי היא תיעבה נערות שרקעו ברגליהן בכעס.

ויל צמצם את עיניו. "ואותך לא מעניין להיות ציידת צללים. מה דעתך על זה? אני אכתוב מכתב ואמסור לך אותו, אם תבטיחי לקחת אותו הביתה בעצמך – ולא לחזור לכאן לעולם."

ססיל נרתעה לאחור. היו לה זיכרונות רבים ממריבות קשות עם ויל, למשל, על בובות החרסינה שלה שניפץ לרסיסים כשהשליך אותן מחלון עליית הגג. אך במוחה נחרתו גם רגעים של רוך – למשל, כשאחיה חבש את ברכה החבולה, או כשקשר שוב את סרטי שערה שהשתחררו. הרוך הזה נעדר לחלוטין מוויל שעמד כעת לפניה. אימא בכתה המון בשנה־שנתיים הראשונות לאחר לכתו של ויל; היא נהגה לחבק את ססילי אל לבה ולומר שציידי הצללים כבר "יעקרו מתוכו את כל האהבה". הם אנשים קרים, אמרה לבתה, אנשים שאסרו עליה להתחתן עם בעלה. מה הוא מחפש אצלם בנה, ויל הקטן שלה?

"אין לי שום כוונה ללכת," אמרה ססילי ונעצה באחיה מבט יוקד. "ואם תתעקש שעליי ללכת, אני – אני –"

הדלת של עליית הגג נפתחה, ובפתח עמדה צלליתו הכהה של ג'ם. "אה," אמר, "אני רואה שאתם מאיימים זה על זה. האם ככה זה נמשך כל אחר הצהריים, או שרק התחלתם?"

"הוא התחיל," אמרה ססילי והחוותה בסנטרה אל ויל, אף שידעה שאין בזה שום טעם. בתור הפּראבָּטאי של ויל, ג'ם אמנם נהג בה בנדיבות המאופקת השמורה בדרך כלל לאחיות הקטנות של חברים טובים, אבל תמיד־תמיד צידד בוויל. הוא היה חביב אבל תקיף, והעמיד תמיד את ויל מעל כולם.

כלומר, כמעט מעל כולם. ג'ם הדהים אותה יותר מכל דיירי המכון כשהגיעה לשם לראשונה – הוא ניחן ביופי חריג, כמעט אל־טבעי, עם השיער והעיניים הכסופים ותווי הפנים העדינים כל כך. הוא נראה כמו נסיך מספר אגדות, וייתכן שהייתה שוקלת לטפח כלפיו חיבה מיוחדת, אלמלא היה ברור מעל לכל ספק שהוא מאוהב עד מעל לראש בטסה גריי. עיניו עקבו אחריה לכל מקום שפנתה, וקולו השתנה כשדיבר אליה. ססילי שמעה פעם את אמה אומרת בשעשוע שאחד מבני השכנים הביט בנערה מסוימת כאילו הייתה "הכוכב היחיד בשמים", וכך בדיוק הביט ג'ם בטסה.

ססילי לא נטרה לה טינה על כך: טסה הייתה טובת לב ונחמדה אליה, אם כי מעט ביישנית, ופרצופה היה תחוב תמיד בספר, בדיוק כמו ויל. אם ג'ם אוהב נערות מסוג זה, היא והוא כנראה לעולם לא היו מתאימים – וככל ששהותה במכון התארכה, היא גם הבינה עד כמה זה היה מוסיף ומסבך את יחסיה עם ויל. הוא גונן על ג'ם בכל כוחו, ואין ספק שהיה עוקב אחריה בעיני נץ למקרה שאי־פעם תסב צער לחברו או תפגע בו בדרך כזו או אחרת. לא – מוטב שתישאר מחוץ לכל הסיפור הזה.

"בדיוק חשבתי לקשור את ססילי בצרור ולהשליך אותה לאגם בהייד פארק כמאכל לברווזים," אמר ויל, שהעיף לאחור את שערו הרטוב וקידם את פניו של ג'ם בחיוך נדיר. "אשמח לקבל קצת עזרה."

"לצערך הרב, יהיה עליך לדחות מעט את התוכניות שלך לחסל את אחותך. גבריאל לייטווּד מחכה למטה, ויש לי שתי מילים בשבילך. שתיים מהמילים האהובות עליך, במיוחד כצמד."

"'אידיוט מוחלט'?" שאל ויל. "או 'דג רקק'?"

ג'ם גיחך. "אבעבועות שֵדים," אמר.

סופי איזנה את הטַס ביד אחת בקלילות שמעידה על שנים של תרגול, ובידה השנייה נקשה על דלת חדרו של גדעון לייטווּד.

היא שמעה דשדוש רגליים חפוז, והדלת נפתחה לרווחה. גדעון עמד לפניה במכנסיים, בכְתֵפות ובחולצה לבנה ששרווליה מופשלים עד המרפקים. ידיו היו רטובות, כאילו זה עתה העביר את אצבעותיו בשערו שהיה גם הוא לח. לבה החסיר פעימה. היא אילצה את עצמה להזעיף את פניה אליו.

"מר לייטווּד," אמרה. "הבאתי לך את הלחמניות המתוקות שביקשת, וברידג'ט הכינה לך גם צלחת כריכים."

גדעון נסוג צעד לאחור והניח לה להיכנס לחדר. הוא נראה ככל החדרים במכון: רהיטים כבדים מעץ כהה, מיטת אפריון גדולה, אח ענקית וחלונות גבוהים, שבחדר הזה השקיפו אל החצר שמתחת. סופי חשה היטב במבטו שנח עליה כשחצתה את החדר, והניחה את הטס על השולחן שליד האח. היא הזדקפה ופנתה בחזרה אליו, כשידיה שלובות מעל לסינרה.

"סופי –" פתח ואמר.

"מר לייטווּד," היא קטעה אותו. "תרצה עוד משהו?"

הוא נעץ בה מבט ספק־מרדני ספק־עצוב. "הייתי מעדיף שתקראי לי גדעון."

"אמרתי לך שאסור לי לקרוא לך בשם שבו הוטבלת."

"אני צייד צללים, כך שלא הוטבלתי. אנא ממך, סופי." הוא פסע צעד אחד לעברה. "לפני שעברתי להתגורר במכון, היה נדמה לי שאנחנו מפתחים קשרי ידידות. אבל מהיום שהגעתי, הפגנת כלפיי רק קור."

ידה של סופי נעה אל פניה מבלי משים. היא זכרה היטב את אדון טדי, בנו של המעסיק הקודם שלה, היא זכרה איך היה תופס אותה בפינות חשוכות ומצמיד אותה אל הקיר, ואת ידיו המזדחלות מתחת לשמלתה, היא זכרה איך היה ממלמל באוזנה שכדאי לה להיות נחמדה אליו, אם היא יודעת מה טוב בשבילה. המחשבה על כך העלתה קבס בגרונה גם לאחר שנים.

"סופי." קמטי דאגה הופיעו בזוויות עיניו של גדעון. "מה קרה? אם פגעתי בך באיזשהו אופן, אם העלבתי אותך, אנא ממך, אמרי לי מה עשיתי כדי שאוכל לתקן –"

"לא פגעת בי וגם לא העלבת אותי. אתה ג'נטלמן ואני משרתת; כל דבר שמעבר לכך יהיה בלתי הולם. בבקשה, מר לייטווּד, אל תעורר בי אי־נוחות."

גדעון, שהחל להרים את ידו, מיהר לשמוט אותה בחזרה לצד גופו. הוא נראה כה שבור, עד שלבה של סופי התרכך קמעה. אבל אני עלולה להפסיד הכול, ולו אין מה להפסיד, הזכירה לעצמה. זה גם מה שאמרה לעצמה מאוחר בלילה, כששכבה במיטתה הצרה, ובמוחה הבליח שוב ושוב זיכרון של זוג עיניים בצבע סערה. "חשבתי שאנחנו חברים," אמר.

"אני לא יכולה להיות חברה שלך."

הוא פסע צעד אחד קדימה. "ואם אבקש ממך –"

"גדעון!" היה זה הנרי, שעמד קצר־נשימה בפתח החדר, ולגופו אחת המותניות המחרידות שלו, כולה פסים בירוק ובכתום. "אחיך פה. הוא למטה –"

גדעון פער את עיניו. "גבריאל פה?"

"כן. והוא צעק שזה קשור לאבא שלך, אבל סירב לומר לנו במה מדובר אלא בנוכחותך. הוא נשבע שלא יאמר מילה. קדימה, בוא."

גדעון היסס, ומבטו רפרף מהנרי אל סופי, שהשתדלה בכל כוחה להיות בלתי נראית. "אני..."

"עכשיו, גדעון." הנרי דיבר בחריפות שכזו רק לעתים נדירות, וכשעשה זאת, הרושם היה מבהיל ממש. "הוא כולו מגואל בדם."

גדעון החוויר והושיט את ידו אל החרב שנתלתה ליד הדלת על צמד וָוים. "אני בא."

גבריאל לייטווּד נשען על הקיר שליד דלת הכניסה אל המכון; הוא לא לבש מקטורן, וחולצתו ומכנסיו היו ספוגים כתמים ארגמניים. בחוץ, מבעד לדלת הפתוחה, הבחינה טסה בכרכרה של משפחת לייטווּד שעמדה למרגלות המדרגות, עם סמל הלהבה שהוטבע בצדה. נראה שגבריאל נהג בה בעצמו.

"גבריאל," אמרה לו שרלוט חרישית, כאילו ניסתה להרגיע סוס פראי. "גבריאל, ספר לנו מה קרה, אנא ממך."

גבריאל – גבוה וצנום, שערו החום דביק מדם – עיסה את פניו והביט סביבו בעיניים פראיות. גם ידיו היו מגואלות בדם. "איפה אחי? אני חייב לדבר עם אחי."

"הוא תכף יורד. שלחתי את הנרי לקרוא לו, ואת סיריל להכין את כרכרת המכון. גבריאל, האם נפצעת? אתה זקוק לאירָצֶה?" שרלוט נשמעה אימהית, כאילו הנער הזה מעולם לא קרא עליה תיגר מאחורי כיסאו של בנדיקט לייטווּד, מעולם לא קשר עם אביו כדי להרחיקה מהמכון.

"זה הרבה מאוד דם," אמרה טסה והתקרבה אליו. "גבריאל, זה לא הדם שלך בלבד, נכון?"

גבריאל הפנה את מבטו אליה. זו הפעם הראשונה שראתה אותו חף מכל העמדת פנים, חשבה לעצמה טסה. בעיניו ההמומות היא ראתה רק פחד – ובלבול. "לא… הדם הוא שלהם –"

"שלהם? מי זה הם?" את השאלה שאל גדעון, שמיהר לרדת במדרגות ובידו הימנית חרב שלופה. לצדו ירדו גם הנרי וג'ם, ומאחוריהם ויל וססילי. ג'ם נעצר על המדרגות בבהלה, ורק אז עלה על דעתה של טסה שהוא ראה אותה בשמלת הכלולות שלה. עיניו נפערו, אבל האחרים כבר חלפו על פניו, והוא נישא עמם במורד המדרגות כמו עלה נידף.

"אבא נפגע?" המשיך גדעון ונעצר לבסוף מול אחיו. "ואתה?" הוא הרים את ידו ואחז בפניו של אחיו, ידו חפנה את סנטרו של גבריאל וסובבה את פניו אליו. אף שגבריאל היה גבוה יותר, עובדת היותו האח הצעיר ניכרה היטב בפניו – בתחושת ההקלה למראה אחיו, וגם בזיק של טינה שהבליח בעיניו לנוכח הטון הקשה.

"אבא..." ניסה גבריאל לומר. "הוא תולעת."

ויל פלט צחקוק קצר. הוא לבש אצטלה, כאילו ירד זה עתה מחדר האימונים, ושערו הלח התקרזל סביב רקותיו. הוא לא הביט בטסה, אבל היא כבר התרגלה לזה. ויל כמעט אף פעם לא הישיר אליה מבט, אלא אם כן לא הייתה לו בררה. "טוב לשמוע סוף כל סוף שאתה מסכים איתנו, גבריאל, אבל זו דרך מוזרה לנסח את זה."

גדעון נעץ בוויל מבט מוכיח והפנה את תשומת לבו בחזרה אל אחיו. "מה זאת אומרת, גבריאל? מה אבא עשה הפעם?"

גבריאל הניד את ראשו. "הוא תולעת," שב ואמר ביובש.

"אני יודע. הוא המיט חרפה על משפחת לייטווּד, והוא שיקר לשנינו. הוא בייש את אמנו והרס אותה. אבל אנחנו לא חייבים ללכת בדרכו."

גבריאל התנתק מאחיזתו של אחיו, ולפתע פתאום חשף את שיניו בזעף. "אתה לא מקשיב לי," אמר. "הוא תולעת. תולעת. הוא נראה כמו נחש ענקי. מאז שמוֹרטמָן הפסיק לשלוח לו את התרופה, מצבו החמיר. הוא עבר שינוי. הפצעים שכיסו את זרועותיו, הם התפשטו על כל גופו. על ידיו, על צווארו, על פ־פניו..." עיניו הירוקות של גבריאל נחו על ויל. "זה אבעבועות, נכון? אתה בקיא בזה, נכון? אתה לא אמור להיות מומחה או משהו?"

"לא צריך להגזים, אני לא המצאתי את זה," אמר לו ויל. "אני בסך הכול מאמין שזה היה קיים. יש תיעוד – סיפורים ישנים בספרייה –"

"אבעבועות שֵדים?" שאלה ססילי ועיוותה את פניה בבלבול ובחוסר אמון. "על מה הוא מדבר, ויל?"

אחיה פצה את פיו, וסומק קל עלה בלחייו. טסה החניקה חיוך. חלפו שבועות מאז שססילי הגיעה למכון, ונוכחותה עדיין הטרידה את ויל והכעיסה אותו. נדמה שלא ידע כיצד להתנהג בחברתה של אחותו הצעירה, שכבר לא הייתה הילדה שזכר, והוא עמד על כך שנוכחותה איננה רצויה. ובכל זאת, טסה ראתה אותו עוקב אחר ססילי במבטו, ובעיניו ראתה את אותה אהבה מגוננת שהייתה שמורה אצלו בדרך כלל לג'ם. מן הסתם, הדבר האחרון שרצה להסביר לאחותו הוא דבר קיומן של אבעבועות שדים, וכיצד נדבקים בהן. "זה לא משהו שאת צריכה לדעת," מלמל.

עיניו של גבריאל נפנו אל ססילי, ושפתיו נפשקו קלות בהפתעה. טסה ידעה שהוא מעכל את נוכחותה של ססילי. הוריו של ויל היו כנראה יפים להפליא, חשבה טסה, כי ססילי הייתה יפת־תואר בדיוק כמו ויל, עם אותן רעמה של שיער שחור בוהק ועיניים מדהימות שנצצו בכחול עמוק. ססילי הישירה אליו מבט נועז, והבעת פניה סקרנית; היא ודאי תהתה מי זה הנער הזה שהפגין סלידה כלפי אחיה.

"אבא מת?" שאל גדעון והרים את קולו. "אבעבועות השֵדים הרגו אותו?"

"הן לא הרגו אותו," אמר גבריאל. "הן שינו אותו. הוא החליף צורה. לפני כמה שבועות הוא העביר את משק הבית כולו לצ'יזיק. הוא סירב לומר מדוע. ואז לפני כמה ימים הוא נעל את עצמו בחדר העבודה. הוא סירב לצאת, גם כדי לאכול. הבוקר ניגשתי אל חדר העבודה כדי לנסות לשכנע אותו שיצא. הדלת נקרעה מציריה. הבחנתי ב... שובל של חומר דביק לאורך כל הפרוזדור. עקבתי אחריו למטה, ומשם החוצה אל הגן." הוא הביט בחבורה שעמדה כעת בדממה במבואה. "הוא הפך לתולעת. זה מה שאני מנסה לומר לכם."

"אני מניח שאי אפשר פשוט, אה, לדרוך עליו?" שאל הנרי, מפר את הדממה.

גבריאל הביט בו בתיעוב. "חיפשתי אחריו בכל הגן. מצאתי חלק מהמשרתים. וכשאני אומר 'חלק', אני מתכוון בדיוק לזה. כי הם – נקרעו לגזרים." הוא בלע את רוקו והשפיל את מבטו אל בגדיו המגואלים בדם. "ואז שמעתי קול – מעין יללה צורמנית. הסתובבתי וראיתי אותה מסתערת עליי. תולעת ענקית ועיוורת כמו דרקון מהאגדות. הפה שלה היה פעור ומלא בשיניים חדות כפגיונות. הסתובבתי ונסתי על נפשי אל האורוות. היא המשיכה להזדחל אחריי במהירות, אבל זינקתי על גג הכרכרה ויצאתי מהשערים בדהרה. היצור – אבא – לא עקב אחריי. לדעתי, הוא חושש להיראות בציבור."

"אה," אמר הנרי. "אם ככה, היא גדולה מכדי לדרוך עליה."

"לא הייתי צריך לברוח," אמר גבריאל והביט באחיו. "הייתי צריך לעמוד איתן ולהילחם ביצור. ואולי היה אפשר לדבר איתו. אולי אבא עדיין נמצא שם בפנים."

"ואולי הוא היה קורע אותך לשניים," אמר לו ויל. "מה שאתה מתאר, החלפת הצורה, הוא השלב האחרון באבעבועות השדים."

"ויל!" שרלוט הניפה את ידיה בתסכול. "למה לא הזהרת אותנו?"

"אתם יודעים, כל הספרים בנושא נמצאים בספרייה," השיב לה ויל בנימה של עלבון. "זה לא שמנעתי מכם לקרוא אותם."

"כן, אבל אם חשבת שבנדיקט עלול להפוך לנחש אימתני, יכולת לפחות לציין זאת," אמרה לו שרלוט. "ככה סתם, מתוך עניין לציבור."

"קודם כול," השיב לה ויל, "לא היה לי מושג שהוא יהפוך לתולעת ענקית. השלב הסופי באבעבועות השדים הוא החלפת הצורה לשד. אי אפשר לדעת איזו צורה הוא ילבש. חוץ מזה, התהליך כולו נמשך שבועות. חשבתי שאפילו אידיוט מדופלם כמו גבריאל היה מבחין במתרחש ומתריע על כך בפני מישהו."

"בפני מי?" שאל ג'ם, והשאלה בהחלט הייתה במקומה. ככל שהשיחה התארכה, הוא התקרב אט־אט אל טסה. כעת הוא עמד לצדה, וכפות ידיהם התחככו זו בזו.

"בפני חברי המסדר. הדוור. בפנינו. מה זה משנה בפני מי," אמר ויל והעיף מבט זועף בגבריאל, אך נדמה שהצבע חזר מעט לפניו של זה, והוא רתח מזעם.

"אני לא אידיוט מדופלם –"

"עצם העובדה שאתה לא מדופלם איננה מוכיחה אינטליגנציה," מלמל ויל.

"וכמו שכבר אמרתי, אבא נעל את עצמו בחדר העבודה שלו בשבוע האחרון –"

"וזה כשלעצמו לא עורר בך חשד?" שאל אותו ויל.

"אתה לא מכיר את אבא שלנו," התערב גדעון בקול השטוח שאפיין אותו במיוחד כשהשיחה עסקה באורח בלתי נמנע במשפחתו. הוא פנה בחזרה אל אחיו, הניח את ידיו על כתפיו של גבריאל ודיבר חרישית, בקול מדוד שאיש מהם לא הצליח לשמוע.

ג'ם, שעמד ליד טסה, שילב את הזרת שלו בזרת שלה. הייתה זו מחווה שגרתית של חיבה, וטסה התרגלה לכך בחודשים האחרונים, עד שלפעמים הייתה מושיטה את ידה מבלי משים בכל פעם שארוסה עמד לצדה. "זו שמלת הכלולות שלך?" לחש באוזנה.

טסה ניצלה מהצורך לענות בזכות הופעתה של ברידג'ט, שנשאה בידיה אצטלה, וגדעון פנה פתאום אל שאר הנוכחים ואמר, "צ'יזיק. אנחנו חייבים ללכת. לפחות אני וגבריאל."

"לבד?" שאלה טסה, שמרוב הפתעה דיברה ללא רשות. "אבל למה שלא תבקש עזרה מאחרים –"

"בגלל המסדר," אמר לה ויל, ועיניו הכחולות נצצו. "הוא לא רוצה שחברי המסדר ידעו מה קרה לאביו."

"אתה היית רוצה שידעו?" שאל גבריאל בכעס. "אילו זו הייתה המשפחה שלך?" שפתיו התעקלו בגיחוך. "לא משנה. אתה גם ככה לא יודע נאמנות מהי –"

"גבריאל." הייתה נזיפה בקולו של גדעון. "אל תדבר כך אל ויל."

גבריאל נראה מופתע, וטסה התקשתה להאשים אותו. כמו כל דיירי המכון, גם גדעון היה מודע לקללה שהוטלה על ויל, לאמונה שהזינה את עוינותו ואת חוסר הנימוס שלו, אך הסיפור יועד לאוזניהם בלבד, ומעולם לא סופר לאיש מחוץ לכותלי המכון.

"אנחנו נצטרף אליכם. מובן שנצטרף אליכם," אמר ג'ם, ששחרר את ידה של טסה ופסע צעד אחד קדימה. "גדעון עשה לנו שירות גדול, וזה לא משהו שנוכל לשכוח, נכון, שרלוט?"

"בוודאי שלא," אמרה שרלוט והסתובבה. "ברידג'ט, אצטלה –"

"למרבה הנוחות, אני כבר לבוש באצטלה," אמר ויל, שעה שהנרי הסיר מעליו את מקטורנו והחליף אותו באצטלה ובחגורת נשק; גם ג'ם נהג כמותו, ופתאום רחשה המבואה פעילות – שרלוט לחשה באוזנו של הנרי, וידה ריחפה מעל בטנה. טסה הסבה את מבטה מהרגע האינטימי בין השניים והבחינה בצמד הראשים הרכונים, האחד כהה והשני בהיר. ג'ם עמד לצדו של ויל כשבידו האסטלה וצייר רונה על גרונו של חברו. ססילי הביטה באחיה והזעיפה פנים.

"גם אני כבר באצטלה, למרבה הנוחות," הכריזה.

ויל זקף את ראשו בפתאומיות, וג'ם מלמל במחאה ובזעף. "ססילי, בשום פנים ואופן לא."

"אין לך שום זכות לומר לי כן או לא." זיק ניצת בעיניה. "אני הולכת איתכם וזהו."

ויל העיף מבט בהנרי, שמשך בכתפיו בהתנצלות. "זו באמת זכותה. היא מתאמנת כבר כמעט חודשיים –"

"היא עדיין ילדה קטנה!"

"גם אתה יצאת לקרב בגיל חמש־עשרה," אמר לו ג'ם חרישית, וּויל הסתובב אליו באחת. לרגע נדמה שכולם עצרו את נשימתם, אפילו גבריאל. ג'ם הישיר אל ויל מבט ארוך, נוקב, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שטסה חשה בדברים שהועברו ביניהם ללא אומר.

ויל נאנח, ועיניו נעצמו למחצה. "תכף תגידו לי שגם טסה רוצה לבוא."

"בוודאי שאני רוצה לבוא," אמרה טסה. "אני לא ציידת צללים, אבל גם אני התאמנתי. וג'ם לא הולך לשום מקום בלעדיי."

"את לבושה בשמלת הכלולות שלך," מחה ויל.

"נו, אחרי שכולכם ראיתם אותה, אין שום סיכוי שאתחתן בשמלה הזאת," ציינה טסה. "זה מביא מזל רע, אתה יודע."

ויל מלמל דבר־מה בוולשית – בלתי מובן לחלוטין, אך טון דבריו היה כשל אדם שהובס. מצדו האחר של החדר חייך ג'ם אל טסה חיוך קלוש ומודאג. דלת המכון נפתחה לרווחה, וקרן של שמש סתיו חזקה פלשה לתוך המבואה. סיריל עמד בפתח, קצר נשימה.

"הכרכרה השנייה מוכנה," אמר. "אז מי מצטרף אלינו?"

לכבוד: הקונסול ג'וֹזאיָה ויילנד

מאת: המועצה

אדון נכבד,

כפי שידוע לך היטב, תקופת כהונתך כקונסול מגיעה אל קצה בתום עשר שנים. הגיעה העת למנות לך יורש.

אשר לנו, אנו שוקלים ברצינות את מינויה של שרלוט בראנוול לבית פיירצ'יילד. היא עשתה עבודה מצוינת כראש המכון בלונדון, ואנו מאמינים שהמינוי יהיה מקובל גם עליך, שהרי אתה מינית אותה לתפקיד לאחר מותו של אביה.

בשל הערכתנו הרבה כלפיך ומאחר שדעתך חשובה לנו, נשמח לשמוע מה דעתך בנושא.

בכבוד רב,

ויקטור וייטלוֹ, אינקוויזיטור, בשם המועצה