מכשפה לשבוע אחד

פרק 1

המכשפה מופיעה עם הרוח

אֶלְזי פּיקְלְס השגיחה על החנות המשפחתית בזמן שהמכשפה הגיעה העירה עם הרוח.

שֵם העיר היה סְמוֹלבְּרידג' – שפירושו גשר קטן — מפני שהייתה קטנה והיה בה גשר. הגשר נמתח מעל נהר שזרם בעצלתיים, נהר הזרזיף. החיים בסמוֹלברידג' התנהלו לאיטם, חדגוניים ושלווים, כמו הנהר. זו הייתה עיר קטנה, אפרורית ומשמימה, שתושביה שכבו לישון מוקדם — פשוט מפני שלא היה להם מה לעשות.

החנות שכנה בסמטה צרה ממש ליד הרחוב הראשי, ונקראה בשם המפואר "הכּולבו של פיקלס". אבל המקום לא היה מפואר כלל וכלל. החנות הייתה אפֵלה וקודרת והציעה למכירה כל מיני חפצים זולים שאין בהם עניין. מסננות לעלי תה, דליים, נרות, משחת נעליים, מהדקי ניירות. הקופה לא הרבתה לצלצל. למעשה, רוב המבקרים בחנות באו לפטפט ולא קנו כלום. היו שבועות שבהם ההכנסה מהחנות לא הספיקה לקניית המזון הדרוש למשפחה.

היום ההוא היה שבת שטופת שמש. הרחוב הראשי המה אנשים שיצאו לקניות או טיילו להנאתם, ילדים, תרנגולות, ופה ושם גם חזירים שאיבדו את דרכם. הכלב המשוטט של סמולברידג' שכב לו פְּשוט רגליים בלב העיר, הכשיל עוברים ושבים בדרכם והתענג על השמש.

הכולבו שקק חיים כתמיד. אלזי מכרה זוג שרוכים. אביה מכר מגב. שניהם הקשיבו לתלונות על כאבי גב או על שכנים מעצבנים. עוד יום של עסקים דלים ואוזניים כואבות. הכול כרגיל.

ואז...

השעון שעל בניין העירייה צלצל שנים־עשר צלצולים. צהרי היום.

הצלצול האחרון גווע...

והכול השתנה!

רוח פתאומית החלה לנשוב בעוצמה. ייללה, העיפה כובעים ופיזרה שאריות אשפה שהתגלגלו על פני המדרכות. רוח אימתנית. רוח שעוקרת עצים וממוטטת ארובות.

הרחוב הראשי התרוקן. כולם מיהרו לתפוס מחסה, להדק חצאיות ולאחוז במטריות מתעופפות. בעלי החנויות נאבקו להגיף תריסים. ילדים נקראו לחזור הביתה, דלתות נטרקו. הכלב המשוטט נעלם. כמו בסרטים, כשהאקדוחן מופיע וכולם נסים על נפשם.

"תראי מה זה," אמר אביה של אלזי. "מזג האוויר התהפך. בטח לא יגיעו עוד הרבה לקוחות. אולי אנוח לי איזה חמש דקות."

"שאתלה את השלט סגור?" שאלה אלזי.

"לא. כלל שירות לקוחות מספר שמונה: פִּתחו את החנות שעות רבות ככל האפשר. תסתדרי לבד, נכון? קדימה, חמודה, תתחילי לעשות לנו כסף."

הלוואי, חשבה אלזי כשאביה דשדש בכבדות במעלֵה המדרגות.

צריך רק לקוח עשיר אחד שמתלהב מדברים זולים ולא מעניינים. אם כי כל הסחורה בכולבו לא שווה הרבה, חשבה עכשיו אלזי.

בחוץ הוסיפה הרוח להשתולל ברחובות השוממים, תרה אחר חפצים שתוכל להעיף ממקום למקום. במזג אוויר מוזר וסוער שכזה לא ייכנס אף לקוח, לא עשיר ולא עני.

אלזי נאנחה קלות. היא אהבה את אימא ואת אבא ואת שלושת אחיה הקטנים, אַרתי, טוֹבּי וטוֹד התינוק. ולא הפריע לה לעבוד בחנות. אבל לפעמים קיוותה להרפתקאות מלהיבות, כמו בספרים.

אלזי אהבה לקרוא, וכבר קראה כמעט את כל הספרים בספרייה הקטנטנה של סמולברידג'. היא לא לקחה ספרים הביתה, כי חששה שהאחים שלה יגרמו להם נזק. אבל את הסיפורים הטובים ביותר זכרה בעל־פה.

כמעט תמיד מסוּפר בהם על אח קטן שיוצא להרפתקאות וזוכה באוצר. הבּנות בסיפורים תמיד רוקדות או ישֵנות. הן מעבירות את הזמן בהמתנה לנסיך שיבוא להציל אותן, ואז מתחתנות בשמלות לבנות ותפוחות ובנעליים יפות להפליא. אף אחת מהן לא עובדת בחנות.

אלזי קפצה והתיישבה על הדלפק והביטה במגפיים המרופטים שלה. היא דמיינה שהיא נועלת נעליים יפהפיות. נעליים כחולות עם סרטים. בדיוק כמו אלה שראתה בחלון הראווה של הסנדלר. בקרוב יחגגו בסמולברידג' את חגיגות האביב, כמו תמיד, בתהלוכה עם מוזיקה וריקודים. כמה הייתה רוצה לרקוד בנעליים הכחולות האלה! אבל לצערה זה חלום שלא נועד להתגשם. כי בניגוד לנסיכות מהאגדות, היא לא יכלה לרכוש אותן.

אבל מה אכפת לי לקוות, חשבה אלזי.

פתאום נשמעה דפיקה חזקה על החלון. אלזי הרימה את מבטה וראתה אותה. את המכשפה. היא הציצה מבעד לזגוגית. עיניים ירוקות, פנים חיוורות. קווצות פרועות של שיער אדמוני סביב ראשה.

לרגע אחד ארוך הצטלב מבטה של המכשפה עם מבטה המופתע של אלזי...

ואז היא נעלמה.

טראח! הדלת נפתחה לרווחה! הפעמון הישן והחלוד נפל והתרסק! הרוח פרצה פנימה, גרפה הכול, וכשלא מצאה את מבוקשה הסתובבה ויצאה ברעש מחריש אוזניים.

ולפתע פתאום הייתה המכשפה בתוך החנות.

לאוזניה של אלזי הגיעו כבר כל השמועות על הלקוחה המוזרה הזו. שמה היה מָגֶ'נְטָה שַׁארְפּ, והמקומיים כינו אותה "המכשפה האדומה" — משלוש סיבות:

גם אלמלא הייתה מג'נטה שארפ מכשפה, אנשים היו מדברים עליה. היא לא נולדה בסמולברידג' ולא התחנכה בה — מה שהיה קצת חשוד. היא הופיעה בעיר לעיתים רחוקות, רק כאשר נזקקה לתיקון סוליה במגף או לגרביים חדשים — או לצורך כל מטלה משעממת אחרת מהסוג שנהוג לדחות עד כמה שאפשר. וכאשר כבר ביקרה בעיר, היא לא ממש טרחה להתחבב על אנשים. רק נכנסה ויצאה בסערה, התעלמה מכולם ורקעה ברגלה בעצבנות כשנאלצה להמתין.

בכל פעם שהופיעה, מזג האוויר היה גרוע. שלג פתאומי, ברד, ערפל כבד. מזג אוויר מטריד שאף פעם לא היו מוכנים לקראתו בלבוש מתאים. הקפדנים מבין התושבים סלדו מהעובדה שהיא לבשה תמיד בגדים אדומים, שהיו בעיניהם איומים וצעקניים — בִּמקום בגדים שחורים ובלויים ומגבעת מכשפות מחודדת, כפי שניתן לצַפּות ממכשפה מכובדת. גם בלי צחוק מקרקר, בלי יבלות, בלי מטאטא — היא הייתה שונה. מוזרה. לא רצויה.

אמרו שהיא מתגוררת במגדל בלב יער שְפּיציפּוֹרֶן, אף שאיש בעצם לא ראה אותו. כולם נמנעו מלהיכנס ליער העצום שהשתרע ממש עד שולי העיר והיה עתיק וקצת מפחיד. מסוג המקומות שסודות אפלים עלולים להתחבא בהם.

שמועות רבות נפוצו על אודות המגדל. אחדים אמרו שהוא עשוי מזכוכית, אחדים אמרו מִקרח, ואחרים — משַיִש. היה ברור שאין להם מושג ממה הוא באמת עשוי, הם הרי לא ידעו אפילו איפה הוא נמצא. וכשאלזי העירה להם על כך הם רק משכו בכתפיים ואמרו, "ובכל זאת..." בנימה מלאת משמעות.

אבל כל זה לא הטריד את אלזי. העיקר שנכנסה לקוחה שאולי תקנה ממנה משהו.

אלזי קפצה ותפסה את מקומה ליד הקופה, חייכה חיוך מזמין ואמרה בעליצות: "אפשר לעזור לך?"