מכתבים 1939-1942

 

כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה.

נולדתי כבן שלישי להוריי. הבן הבכור, יוסף, נפטר בגיל צעיר משחפת ונקבר בוינה. לא הכרתי אותו. בבית נשמרה פינה בארון לזכרו עם צעצועים, צבעי מים ועוד. לי, כילד, לא נתנו לגעת בדברים, למרות שהשתוקקתי לכך מאד. ההורים לא דיברו אודותיו ורק דודים שבאו לבקרנו הזכירו אותו. אמא לקחה אותי פעם אחת איתה לעלות על קיברו. זכור לי כי לא היתה מצבה. בית הקברות היה בפרבר ולא שימש יותר לקבורה.

האח השני שלי היה מתתיהו, הוא נולד בשנת 1912. אחי זכה לטיפול מיוחד מצד אמא, כי היא כנראה היתה בטראומה אחרי מות יוסף, וגידלה את מתתיהו מתוך חרדה ופחד. זה התבטא בפינוקים רבים, אוכל ועוד. בקיצור, הדאגה של ההורים היתה רבה. גם אני, שנולדתי בשנת 1923, זכיתי לאותה מסירות ודאגה לשלומי מתוך אותם מניעים. להזכירכם, שאבא שלי היה בן 50 כשנולדתי ואמא בת 44.

משפחתנו גרה בוינה במחוז ה-20, בכתובת 22 BAUERLEGASSE.

גרנו בדירת שלושה חדרים – חדר גדול, חדר קטן, מטבח ושירותים. ההורים ואני ישנו בחדר הגדול, אחי בחדר הקטן.

ברז מים היה בפרוזדור, משותף לעוד שתי משפחות. בבניין היו ארבע קומות ובכל קומה שלוש דירות. בקומת המרתף היה חדר כביסה, וכן הוקצב לכל דירה חדרון (מחסן) במרתף. אנחנו אכסנו שם את מלאי הפחם לכל החורף. הירידה למרתף היתה חוויה מיוחדת שלי כילד. לכך נדרשו הכנות, ועצם הכניסה למקום חשוך וקר בעזרת נר (לא היתה תאורה) היתה מעשה גבורה עבורי. את הפחם להסקה העלינו מהמרתף אחת לשבוע – עבודה שגם אני הייתי שותף בה. מכאן יובן שהבישול וחימום הדירה היו בעיקר בעזרת פחם למרות שבדירה היו גם גז וחשמל. את הפחם קיבל אבא כעובד רכבת במחיר זול והיה כדאי להשתמש בו.

בכל בית היה שוער ומתפקידו היה לנעול את דלת הכניסה לבית בשעה 10 בערב. מי שאיחר היה נאלץ להעיר אותו ולשלם עבור הפתיחה. היה גם סידור בטחוני מצד המשטרה. אם קיבלת אורח ששהה יותר מ-24 שעות בדירתך היה עליך לדווח לתחנת המשטרה.

הזכרונות שלי מתחילים בערך מגיל ٥.

אבא עבד עד שנת 1930 כפקיד של שמירת חפצים בתחנת רכבת צפון. את העבודה הזאת הוא קיבל כפנסיונר של הרכבת. התחנה היתה במרחק הליכה של כ-45 דקות הליכה מביתנו. בימים שאבא עבד בצהריים היתה אמא מביאה לו את הארוחה.

הזכרון הראשון שלי הינו מהדרך אל מקום העבודה של אבא כאשר אמא, בנוסף לאוכל, היתה לוקחת גם אותי על הידיים. זה בוודאי לא היה לה קל. הליכה ברגל היתה שגרתית לתושבי העיר. מה עוד שדמי הנסיעה בחשמלית היו די יקרים.

משפחתנו היתה עניה. לא תמיד נמצאה הפרוטה בכיס – בעיקר לקראת סוף החודש. ההורים חישבו כל הוצאה בקפידה. עיקר הדאגה היה אוכל – שתמיד היה. מצרכים אחרים, כגון ביגוד, נרכשו בהתאם ליכולות הכספיות ולעתים נדחתה הקניה. זכור לי שדמי הכיס שלי – אם קיבלתי – היו לרוב די צנועים.

אבא יצא לפנסיה עם סיום מלחמת העולם הראשונה – בשנות 1920 בערך. הוא זכה לפנסיה מינימלית. כאמור, הוא הועסק עד שנות ה-30 כפקד בתחנת רכבת וזה, כמובן, הוסיף קצת הכנסה. משנת 1930 אחרי שפוטר ממשרה זו, חיינו רק מכספי הפנסיה.

אני נכנסתי לבית הספר, לכיתה א', בשנת 1929. אחי, מתתיהו, סיים את לימודיו בשנת 1933. באותה שנה הוא התקבל לעבודה ככימאי במפעלי הגז העירוניים. הוא עבד עם אחד המנהיגים הסוציאליסטים, שהיה מנהל המעבדה, בזמן המהפכה השלטונית. בשנת 1934 פוטרו כל עובדי המעבדה והמנהל נאסר. במשפחתנו היה חשש גדול שמא ירצה השלטון החדש גם לבוא חשבון גם עם עובדי המעבדה האחרים, וכולנו נשמנו לרווחה כאשר זה לא קרה.

מכל מקום, חוויתי את ימי המהפך, שמענו די מקרוב את ההפגזות נגד המורדים הסוציאליסטים. היתה זו ראשית התקופה האפלה של תולדות אירופה.

מאז שפוטר, היה אחי מחוסר עבודה. כל נסיונותיו למצוא עבודה לא צלחו. הוא המשיך להתגורר בבית עד שנישא להִילְדָה בשנת 1938 ועבר להתגורר בבית אשתו, להם היה בית גדול.

שנות הילדות עד גיל בר-המצווה זכורות לי כשנים רגילות, בהן חוויתי את כל מה שעיר גדולה יכולה להעניק. כאמור, הסתובבתי יחד עם חברים (לא רק יהודים) וחרשנו את רחובות העיר ברגל. בקרבת מקום מגורנו היה מרכז העיר ובהליכה של פחות משעה הגעת לשם בקלות. הבילוי של יום ראשון (יום המנוחה) היה בשבילי לרוב באיזור השעשועים PRATER. ביום זה המקום היה עמוס מבקרים ונהנינו לבקר שם עם חברים, למרות שלרוב לא היה לנו כסף לשלם עבור בילויים. תמיד חזרנו הביתה מלאי חוויות בסוף היום. באזור המגורים שלנו היו גם גנים ציבוריים נרחבים בהם טיילנו ושיחקנו. עם ההורים טיילנו הרבה – גם הם אהבו לצאת בעיקר כאשר מזג האויר היה נח. שמעתי מאבי סיפורים רבים בעת הטיולים האלה. היו אלה חוויות של אושר ונתנו לי גם ידע רב על משפחתנו שלא את כולם הכרתי (לא היו לנו קרובים בוינה, מלבד בת דודה אחת, אלמנה, שחיה בוינה עם שלושת בנותיה).

אני למדתי בבית ספר עממי (עד כיתה ד') שהיה בקרבת מקום, ברחוב WASNER. לאחר מכן עברתי לבית ספר של כיתות המשך, מכיתה ה' ועד כיתה ח' – ברחוב GREISENECKER וסיימתי בשנת 1937 את כיתה ח'.

זכיתי ללמוד תחת השלטון הסוציאליסטי מספר שנים. נהניתי מיתרונות של אותו משטר. כל אמצעי הלימוד נמסרו ללא עלות: ספרים, מחברות, כלי כתיבה, כלי הנדסה ועוד. בחורף היה מועדון בשעות אחה"צ, עם חימום, בו יכולת להכין שיעורי בית, לשחק וכו'. אחת לשבוע הוקרן סרט באורך מלא תמורת פרוטות. בהפסקת הבוקר חולק לכל אחד בקבוק חלב. פעמיים בשנה עברו כל התלמידים בדיקות שיניים וכן בדיקות כלליות מדי פעם.

האוירה היתה מאד טובה ונינוחה. כל זה כמובן השתנה עם החלפת השלטון בשנת 1934.

עם סיום שנת הלימודים של כיתה ח', התחלתי ללמוד בגימנסיה בכיתה החמישית, במגמה כללית.

שיטת הלימודים בגימנסיה היתה יותר קפדנית, והמעבר מבית הספר העממי (אותו סיימתי בהצטיינות) היה די קשה בשבילי. בכיתה החמישית התחלתי ללמוד לטינית, נוסף לצרפתית. מאד שנאתי לטינית, אולם עמדתי בכך. יתר המקצועות נלמדו בשיטות של מבחנים קשים ולפי התוצאות קיבלנו את הציונים. היה זה בשבילי חדש. המורים היו פרופסורים (חלקם גם לימדו את אחי עשור קודם) ונשמר הדיסטנס בין תלמיד למורה. הם פנו אלינו בגוף שלישי, ואנחנו, כשפנינו אליהם, נאלצנו לעמוד בכללי נימוס מאד קפדניים. כל חיי ביה"ס התנהלו עדיין כבימי שלטון הקיסר עד מלחמת העולם הראשונה.

מובן שהשלטון הימני גם שלט בכל (מורים בעלי דעות פוליטיות שונות פוטרו, למשל). בגימנסיה היה מספר התלמידים היהודיים די גדול ורשמית לא היתה אנטישמיות. למרות זאת, היו פה ושם סימנים שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח.

בתחילת יום הלימודים הונהגה תפילה קתולית. המורים נאלצו ליישר קו עם השלטון החדש, וכמובן נאלצו גם התלמידים לעשות כן (בזמן התפילה הנוצרית עמדנו גם אנחנו, היהודים). התלמידים חוייבו להשתתף בהפגנות של השלטון. לדוגמה, השלטון הימני רצה לחגוג את האחד במאי ולהדגיש שזה לא יום של אחדות הפועלים, אלא מציין את הצרכים הלאומיים של אוסטריה. לכן, נאלצו תלמידי בתי הספר להתייצב באצטדיון הגדול של וינה, לשמע נאומים ולשיר שירים לאומיים.

היתה זו הכנה טובה להחדיר לדור הצעיר את סממני השלטון הטוטליטארי, שהפך בבוא הזמן להכנעה מוחלטת לדרישות המפלצת הנאצית. בשנים אלה חלה, כמובן, ירידה משמעותית בבטחון האישי של היהודים.

מאוחר יותר זה פרץ, כאשר התחיל הכיבוש הנאצי. עם כניסת גרמניה לאוסטריה בתאריך 13/03/1938 רוכזו כל התלמידים היהודיים בכיתות נפרדות, עם כניסה נפרדת. סיימנו את שנת הלימודים 1938, ולא אפשרו לנו להמשיך ללמוד. כך סיימתי את לימודי הפורמליים בכיתה החמישית של הגימנסיה.

בתקופה הזו כבר היה ברור שאין כל סיכוי שיהודים יוכלו להמשיך ולחיות את חייהם שם, וכולם חיפשו דרך להימלט.

העולם מסביב היה סגור וכל המדינות שמרו על כללי הגירה קפדניים ובדקו בשבע עיניים כל פניה של אזרחים לקבלת היתר כניסה (ויזה) לארצם, בעיקר של יהודים.

הסיכויים לקבלת ויזה שאפו לאפס. בכל אלה, בכל זאת, היו מספר קטן של אפשרויות הגירה. לדוגמה, אם היה לך כסף לקנות כרטיסים לשנגחאי (סין) קיבלת ויזה – מספר היהודים שניצלו את האפשרות הזו עברו שם את המלחמה, אמנם בתנאים קשים, אך ניצלו מהזוועות. באוסטריה, היהודים חיפשו ובדקו כל אפשרות לברוח וכמובן, רצו להציל את רכושם. מבחינה כלכלית הם היו במצב של חנק מידי השלטון הנאצי. כך הם החלו את דרך הייסורים שלהם, שבסופה הביאה להשמדתם. אז עדיין אפשרו הגרמנים את יציאת היהודים. מובן שלצעירים היו אפשרויות כגון עליה בלתי-לגלית לפלסטינה, שאורגנה ע"י התנועות הציוניות. צעירים עד גיל 16 נכללו במסגרת עליית הנוער ונתקבלו אשרות כניסה לפלסטינה עבורם – אני נכללתי בסידור זה, וכך, לאושרי, ניצלתי. גיסתי, הִילְדָה ואחי, מתתיהו הצטרפו לטרנספורט בלתי-לגלי וכך גם הם הגיעו ארצה. למבוגרים כמו הורינו, לא התאימו אפשרויות אלה, מה-גם שאבא קיווה לקבל את הפנסיה שלו – דבר שיכול היה להבטיח את חייהם כאן. לצערנו לא התגשם הדבר, הוא האמין אמנם לשמועות שכאילו הדבר עומד להתבצע. באין האונים הזה נשארו הורינו בוינה עד גירושם.

כאן אולי המקום לספר על המשפחות של ההורים.

משפחת אבי – בית SCHNITZER

כל המשפחה התגוררה בעיירה בשם ANDRYCHOV בפולניה.

לאבי היו אח אחד ושתי אחיות שגרו עם משפחתם בעיירה. סבתא שלי נפטרה שם בשנת 1936.

דודה KAROLA היתה נשואה ל-EBEL. כנראה לא היו לה ילדים.קרובת משפחה בשם ידג'ה, שחייתה בארץ, היתה, כנראה, בתו של EBEL מנישואים קודמים. דודה HELENA היתה נשואה ל-STAMBERGER והיו להם שני ילדים: STEFEK ו-ANITA (אניטה בגילי, והתכתבה איתי בעברית לאחר שעליתי ארצה). דוד MUNDI, התחתן עם יוליה בשנת 1940.

דודה הלנה הגיעה כנראה לטהרן – אינני יודע איך – ונפטרה שם מטיפוס. כל היתר נספו בשואה.

משפחת אמי – בית BLUM

לאמא היו שני אחים ושלוש אחיות.

דוד ISIDOR BLUM גר באוסיג, צ'כיה. דוד SIGMUND BLUM גר בברנו, צ'כיה. דודה ELSA SCHLADNICH גרה בטפליץ, צ'כיה. דודה THERESE LEDERER גרה בפראג, צ'כיה. דודה JANETTE KOHNSTEIN גרה עד 1939 ביוגוסלביה.

כל תולדות המשפחה עד כמה שזה שמור בזכרוני נמצא גם כחלק מהמשך הספר. נדמה לי שבהמשך יש פרטים נוספים שבינתיים כבר הספקתי לשכוח. מכל מקום ממשפחתי בחו"ל לא נשארו חיים אחרי השואה.

הורי נשלחו מוינה למחנות השמדה בריגה בתאריך 26/01/1942. לאור התאריך הזה אני משער שהם נספו ב-28/01/1942. בהתאם לכך, אני נוהג להדליק ביום זה נרות זכרון לזכרם.

מקור המידע אודות גורל ההורים נמצא בשני כרכים של ספר זכרון (בהוצאה גרמנית) בשם BUCH DER ERINNERUNG - BOOK OF REMEMBERANCE. שני הספרים נמצאים ברשותי – שמות ההורים, תאריכי לידה וכתובת אחרונה רשומים שם בעמוד 441 בספר 1.

עזבתי את וינה בתאריך 01/01/1939.

הייתי בטרנספורט של "עליית הנוער" שאורגן ע"י הסוכנות היהודית. במסגרת זו הועלו בני נוער יהודיים מארצות בהן היתה מצוקה אנטישמית גדולה. תחילה מגרמניה, לאחר מכן מכל הארצות שנכבשו ע"י הגרמנים והמשטר הנאצי.

הטרנספורט שלנו היה השני שיצא מאוסטריה. אני צורפתי לטרנספורט הזה יחסית תוך זמן קצר הודות לקשריו והתערבותו של אחי שהיה חבר פעיל בתנועת "החלוץ", ומאחר שחלוקת האשרות במסגרת עליית הנוער נעשתה על פי מפתח מפלגתי – היה באפשרותו להשפיע על קובעי השמות. כך יצאתי כנציג מפלגה של הציונים הכלליים.

ההכנות לעליה נעשו די מהר – בדיקות בריאות, חיסונים ועוד. הקהילה היהודית הקימה מחסן ציוד למיעוטי יכולת, ושם הושלם גם חלק מהציוד שהיה חסר לי (להורי לא היו מספיק אמצעים). ברור שכל ההכנות האלה דרשו מפגשים במרכז הקהילה, הרבה הסתובבויות ברחוב, והטרור וההגבלות הפיזיות כלפי היהודים בכלל, הכבידו מאד.

היציאה נקבעה לתאריך 02/01/1939 בתחנת הרכבת הדרומית, בשעה שמונה בערב. המגבלה היתה שלכל ילד יהיה רק מלווה אחד. לכל ילד אישרו לקחת 5 לירות סטרלינג להוצאות (לי לא היה כלום). נפרדתי מההורים בתחנת החשמלית הקרובה לביתנו – פרידה קשה עם הרבה דמעות – אכן זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את הוריי.

בחוץ היה קור ושלג ושנת 1939 הרת הגורל זה עתה החלה. עד כמה שאני זוכר הייתי די באופוריה, כי כל מחשבותיי נסבו שעוד מעט נעזוב את כל הצרות האיומות לקראת חיים חדשים. מרגע זה התפללתי שלא תקרה שום תקלה או תחבולה שיכולה לצוץ במוחם השטני של הנאצים ברגע האחרון. מחלון קרון הרכבת נפנפתי לשלום לאחי – בשעה עשר בלילה יצאה הרכבת לדרכה.

הלחץ והפחד השתחררו בפתאומיות כאשר עברנו את ביקורת הדרכונים של השוטרים הגרמניים והרכבת עברה לאיטליה. אז, פתאום, השתחררנו ובשירת "התקווה" אדירה נפתח בפנינו עולם חדש, משוחרר.

עברנו את מעבר ברנר והתקרבנו ליעד שלנו – עיר הנמל טריאסט.

למרות שלא הצלחתי להירדם בלילה, הייתי ערני ובהתרגשות גדולה – לראות בפעם הראשונה את הים. האמת שדי התאכזבתי כי היה זה בוקר אפור, שמיים קודרים של גשם, ומי הים הכחולים היו בצבע אפור.

מכל מקום, ירדנו מהרכבת בטריאסט והגענו ברגל לבית העולים של הסוכנות, שם היה עלינו לחכות למועד העליה לאניה, בשעות אחר הצהריים. ניצלנו את הזמן וטיילנו באזור הנמל באוירה של חופש, משוחררים מפחד השלטון הנאצי. מרוב חוויות קצת שכחתי להתגעגע להורים.

אחר הצהריים עלינו לאניה בה הפלגנו ארצה. שם האניה היה JERUSALEMME. קיבלתי מקום בתא עם עוד שלושה – ארגנתי את המזוודה, מאד שמרתי על מעט הרכוש שלי, שלמעשה היה קטן בהרבה ממה שהיה לרוב הילדים שבאו מבתים אמידים. כבר אז למדתי להסתפק במועט והייתי מאושר עם המעט שלי.

מסלול האניה היה לאורך הים האדריאטי, והגעה דרך קפריסין לתל אביב. בדרך היא עגנה בנמל ברינדיזי באיטליה ובלרנקה בקפריסין. שלושת ימי ההפלגה עברו בסדר – ארוחות מסודרות, הכרנו חברים, והתכוננו להגיע בסוף ליעד – ארץ ישראל (אז עדיין תחת שלטון בריטי – PALESTINE).

היינו כ-500 בני נוער, ולכולם היו מקומות קליטה מסודרים מטעם עליית הנוער. בראש המפעל המבורך הזה עמדה הגב' הנרייטה סאלד, ולה עוזרים שליוו אותנו בכל צעד. את הטרנספורט שלנו ניהל וליווה אהרון מנצ'ר (אחיו היה המורה שלי בגימנסיה), עסקן ידוע, אשר התחייב לחזור לוינה עם הגיענו לארץ. הוא חזר ונספה בשואה מאוחר יותר. הוא נחשב בעיני מוקיריו כגיבור במעשיו הציוניים כמחנך. זכרו הונצח בסרט "הילדים מרחוב מרק אורל".

היינו מחולקים לקבוצות לפי מקומות היעד שלנו בארץ – וכמובן, לפי השתייכות למפלגה ולזרם ציוני. אני הייתי בקבוצה שנועדה להיקלט במושב כפר ויתקין ולישובים אחרים. בקבוצה שלי היו 60 בני נוער. קבוצות אחרות היו מיועדים למוסדות חינוך.

באניה יצרתי קשר יותר קרוב עם החניכים שהיו בקבוצה שלי. היו מספר חניכים שלמדו יחד איתי בגימנסיה. דבר זה, כמובן, עזר להסתגל למצב החדש והיה חשוב מאד עבורי.

העגינה בנמלי איטליה היתה מאד מעניינת, וכל מה שקשור להתנהלות נוסעים בים. מזג האויר היה שמשי במיוחד, בניגוד גמור לחורף שעזבנו באוסטריה. התרגלנו לראות את התנפלות הסוחרים אשר ניהלו את עסקיהם, וסיפקו פירות ומטעמים אחרים בעומדם על הרציף, בעזרת חבלים וסלים. היתה זו חוויה מאד מעניינת בשבילי משום שבוינה לא הכרנו סוג זה של מסחר. עד שהאניה יצאה מהים האדריאטי הנסיעה היתה חלקה והתנהלה בסדר. הצרות עבורנו התחילו כאשר האניה יצאה לים הפתוח. הגלים היו די גבוהים וטלטולי האניה גברו ואיתם, כמובן, מחלת הים. במשך שלושה ימים הקיאו כולם את נשמתם – כמובן לא בא אוכל לפינו, בקושי עברנו את התלאות האלה. למדנו באיזה צד של האניה לעמוד בשביל להקיא לכיוון הנכון. לתלאות האלה בא גם סוף.

יום לפני הגיענו ארצה עגנה האניה בנמל לרנקה בקפריסין. כאן ממש הרגשנו את האווירה הים-תיכונית של סוחרי המקום. הרעש וההמולה שהם הקימו היו מחרישי אזניים, ולראשונה ראינו פרי הדר טרי, שכאמור נרכש ע"י הנוסעים והועלה לסיפון בסלים.

הגענו למחרת לחוף תל אביב. על האניה עלו פועלי נמל יהודיים שבאו לעזור לפרוק את המטען. כמו כן, עלו אנשי משטרה בריטיים לבדיקת הניירות. המפגש עם הפועלים היהודיים היה מאד מרגש. הם ארגנו מעגלים של הורה על הסיפון ואנחנו היינו באופוריה. הרגשנו נפלא ולראשונה חשנו את הידידות והאחווה של העם היהודי!!

מרוב התרגשות החלטנו לעשות להם טוב, אספנו את התפוזים שחילקו לנו בארוחה ונתנו אותם להם לאות תודה. ברור שטעינו בגדול עם המתנה הזו, כי בידיהם היו תפוזי "יפו" בכמות בלתי מוגבלת, והם, כמובן, פתחו מספר ארגזים של פרי הדר וכיבדו אותנו ביד נדיבה.

האניה עגנה מחוץ לשובר גלים שבנייתו הסתיימה כחצי שנה לפני כן. מטרתו של נמל זה היתה להחליף את נמל יפו ולהוות תשובה למצב הבטחוני הגרוע ששרר בארץ בגלל המאורעות. היינו מהראשונים שנהנו מהשירות הזה.

ממקום עגינת האניה, כשני ק"מ מהחוף, ירדנו לסירת מנוע קטנה, לאחר בדיקת השלטונות הבריטיים. קבוצה של כ-20 איש בכל פעם. הים לא היה שקט ודי טלטל אותנו. הכניסה לתוך איזור שובר הגלים היתה די צרה ונדרשה מיומנות גדולה של המפעילים להביא את המטען האנושי בבטחה אל החוף. בזמן שהגעתי לחוף, נתקעה סירה אחרת בקיר המזח ונפצעו מספר נוסעים. אין ביכולתי לתאר את הרגשתינו כאשר דרכו רגלינו על אדמת המולדת – עייפים ומרוצים היינו, וזכינו לקבלת פנים של אנשי עליית הנוער ואנשי כפר ויתקין.

כאשר יצאנו מתחום הנמל ראינו את בתי תל אביב . מזג האויר היה קייצי – ילדים הסתובבו בחוץ והכל היה נפלא – אנחנו מנסים לקלוט את הנוף והסביבה ועדיין מרגישים כמו בחלום. הרגשנו גם את המציאות היותר קשה של המאורעות – ליווי של שוטרים יהודיים (גפירים), חלונות האוטובוס הממוגנים ועוד. אותנו, כמובן, הדריכו איך להתנהג.

השתוקקנו כבר להגיע ליעד הסופי שלנו. הנסיעה לכפר ויתקין היתה די ארוכה כי עדיין לא היו כבישי אספלט בכל מקום. על מנת להגיע לכפר ויתקין ירדנו מהכביש הסלול באיזור נתניה, ומשם המשכנו בדרכי חול שלא אפשרו מעבר קל. ברוב המקרים היה צריך לרדת ולעזור לדחוף את האוטובוס על מנת להוציא אותו מהחול. בדרך זו, כמובן, למדנו להכיר לראשונה איך מתנהלת נסיעה בארץ. הגענו בשעות הצהריים לכפר ויתקין. המושב היה עדיין צעיר, בתים לא גדולים, ללא רשת כבישים סלולים, הילדים ברובם צעירים מאתנו, ובסקרנות רבה בחנו אותנו ה"ייקים" – העולים החדשים.

במרכז הכפר כבר עמד בית העם. העמידו אותנו על הבמה ומולנו היו משפחות חברי המושב שאמורים לקלוט אותנו בבתיהם. כל אחד מאיתנו נפגש לראשונה עם המשפחה הקולטת ונלקחנו לבתים החדשים שלנו.

העברית עדיין לא היתה שגורה בפינו והשיחות התנהלו ביידיש.

אותי קלטה משפחת כשר שהתגוררה די קרוב לבית העם. בעלת הבית, בשם מֶנָה, היתה אישה צעירה יחסית ואלמנה. בעלה, יצחק, נהרג ע"י שודדים ערביים כאשר נהג בעגלה לשפת הים להביא זיפזיף לבניה. למשפחה היו שתי בנות – ציפורה ורות. כמו כן התגוררו בבית אמה של מנה, שעזרה בניהול משק הבית, ועובד פרדס שהגיע מפתח תקוה ושהה בבית בשכירות עד לסיום עונת הקטיף – אני חלקתי איתו את חדר השינה.

במבט לאחור אין לי מילים לתאר את קבלת הפנים הלבבית והאהבה שהרגשתי בבית הזה מרגע שרגלי דרכה בו.

לאור הרבה דברים שקרו במשך תקופת שהותי שם (והיו גם בעיות) השתדלתי להחזיר מכל הלב – אולי חלק קטן – של האהבה שזכיתי לקבלה מכל המשפחה.

לאחר שנקלטנו עשינו הכרה עם המושב. ראשית, היה זה חודש חם מבחינת מזג האויר – הסתובבנו בבגדי קיץ. למדנו להכיר את החמורים שהיו כמעט בכל בית ושימשו להובלה (בשבילנו שעשוע כמובן, די הרבה הפילו אותנו כאשר ניסינו לרכב עליהם).

לחברת הנוער היו כמובן סידורים משלה וארגון מסודר של נוהלי לימוד ועבודה – כל אלה בפיקוח הסוכנות היהודית ובראשם הנרייטה סאלד.

כל יום, עד הצהריים, עבדנו במשק של חבר המושב בו גרנו.

היה לנו מדריך ראשי, חבר הכפר, ומורים. הסוכנות בנתה עבורנו בית כיתות שם למדנו כל יום אחר הצהריים במשך ארבע שעות. כמובן שהיה דגש על לימוד השפה העברית, אולם גם למדנו היסטוריה, ספרות, הכרת המולדת, ציונות וכו'.

חילקו אותנו לארבע כיתות לימוד, לפי רמת הידע בעברית שהיתה לנו. חלקנו למדנו עברית בוינה, ואני ביניהם, כך שצורפתי לכיתת הרמה הגבוהה.

חבלי הקליטה היו רבים כי עבורנו היה הכול חדש, ולקח לנו זמן להבין ולהסתגל. תחום העבודה החקלאית שהיינו צריכים להיכנס אליו היה לגמרי חדש עבורנו, העירוניים. כמובן שהיה גם קושי בהבנת השפה העברית. למרות כל אלה נהנינו מכל רגע. כאמור, היה מזג אויר אביבי עד חודש פברואר. זה אפשר לנו ללכת בבגדי קיץ ממש.

את העבודה החקלאית לימדו אותנו חברי המושב. מאחר שלא היו להם עדיין משקים מפותחים, התבססה העבודה על מגרש בגודל של שלושה דונם ליד הבית. שם היו לכל אחד מבנים של לול ורפת. היו להם חלקות אדמה נוספות: 10 דונם פרדס וכן שטח של אדמה כבדה שעובד במשותף. כל אלה לא הספיקו על מנת שמשפחה תוכל להתקיים מפרי עבודתה. לכן היה על חברי המושב לעבוד בעבודת חוץ לפרנסתם. מכאן נבעה החשיבות שהיתה לבואנו, משום שהיינו, בעצם, כח העבודה היחיד במשק. כך אף התבלט היתרון שלנו, אותו המושבניקים ידעו להעריך. יחד עם עבודות החוץ שלהם הם חיו חיים מאד צנועים. בעצם, אותו חבר מושב עבד בשתי משרות. לא פעם ניתן היה לראות חבר מושב מתקן דבר מה בלילה לאור פנס. הם השקיעו כוחות רבים על מנת לעבד ולקדם את בניית המשק. זה, כמובן, היה כרוך בעבודה קשה ונתן את אותותיו בבריאות, עד שהתקבלה החלטה של ועד המושב שאסרה עבודת חברים בשבת.

ההשתלבות שלנו היתה ברוב המקרים חיובית. אני, במיוחד, הייתי רוב הזמן לבד והוטלו עלי משימות די קשות לביצוע – הייתי הגבר היחיד במשק. הוראות והסברים קיבלתי מבעלת הבית – אישה מקסימה ונבונה שפרנסה את משפחתה ע"י עבודתה כמוכרת בצרכניה. היא זו שגם עזרה לי להתגבר על קשיי הקליטה ונתנה לי גם את הרגשת הבית. מלבדה, גם אמה מאד אהבה אותי. הבנות היו עדיין צעירות אולם הסתדרנו יפה, ידענו גם קצת מריבות אבל לרוב היתה לנו שפה וחוויות משותפות, שזוכרים עד היום כאשר אנו נפגשים.

עוד קצת על העבודה.

תפקידי היה לטפל בלול התרנגולות. לדאוג לנקיון המבנים, למלא את מיכלי האוכל והשתיה, לאסוף ביצים. זה היה סדר יום קבוע. אחרי ארוחת הבוקר היו לי כל מיני עיסוקים. עיבדנו חלק מהמגרש לגידול ירקות, זרענו תפוחי אדמה, וגידלנו גם ירק למאכל התרנגולות. פעם בשבוע הייתי נוסע לחלקת הפרדס ומשקה אותו. זו היתה עבודה די קשה כי היה צריך לחפור בורות בעלי דופן טובה על מנת שמי ההשקיה לא יתפרצו ויגרמו להצפה. עבודה קשה בחום של חודשי הקיץ. המים הגיעו בתעלה פתוחה והיה עלי לכוונם לבורות העצים – להמתין שהבור יתמלא ואז להעביר את הזרם לעץ נוסף.

התפרץ לך או פספסת משהו – החול נשטף בקלות – היה צורך בהרבה עבודה לתקן זאת.

אספקת ירק גם היתה מחלקות אדמה רחוקות יותר, שהיו ממוקמות ב"אדמה הכבדה". לשם כך היה עלי להגיע עם חמור שעל גבו שקים בהם אפשר היה להעמיס את כמות הירק. היה לנו חמור קטן שמאד לא אהב את המעמסה הזו. לדעתי, מכרו לנו אותו בזול כי הוא לא היה שווה הרבה. על כל פנים, זו היתה רכיבה של חצי שעה על מנת להגיע לשדה. בדרך כלל היינו תמיד מספר חבר'ה שהיו באותה משימה. אם הגעת מבלי שחמור הפיל אותך מגבו – התחילו הצרות כאשר מילאת את השקים בירק. אם לא דייקת לחלק את המשא באופן שווה על גב החמור, הופל המשא כולו עם התנועות הראשונות של החמור. להרים מהאדמה את השקים ששקלו די הרבה היתה משימה קשה לאדם בודד. לא תמיד היה מי שיעזור לך ואז הזעת טוב. זו היתה דרך ייסורים לרוב, ומאד לא אהבתי את זה. אבל אם היו מספיק חבר'ה נהנינו מסוג העבודה הזו כי בכל זאת, צרת רבים – חצי נחמה.

צעירים היינו וידענו גם לשמוח. יצרנו קשרים יפים עם בני המקום, למרות שהם היו צעירים מאתנו. מפליא אותי עד היום איך הם למדו להבין את השפה הגרמנית הוינאית שדיברנו בינינו. בדרך זו הבנו שאין סודות בפניהם.

מובן מאליו הוא שיום-יום חיכינו למכתבים מהבית. פקיד הדואר של הכפר היה אדם מבוגר, לא חכם מדי ועקשן גדול. התעמתנו איתו הרבה.

את מרפאת הכפר ניהלה מרים, אשתו של המדריך שלנו, מרגולין. היו להם שתי בנות, וַחֲבֵרִי – צבי ניגל – גר אצלם (אבי ואביו של צבי עבדו שניהם ברכבת האוסטרית). מרים היתה מהאחיות ששלטו ביד רמה ובתוקף (כמו פנינה שמיר אצלנו בגניגר). בכפר היה גם רופא, ד"ר ואל. הוא הסתובב בכפר על סוס לבן. את הרגלי ההיגיינה הראשונים קיבלנו ממנו. אלה היו כללי התנהגות חשובים. לדוגמה, לא היינו רגילים להתרחץ יום-יום – הוא הכניס לנו את הנוהג של מקלחת מדי יום. סבלנו גם משפעות קשות כאשר התחלף מזג האויר לחורפי ממש – להפתעתנו, שכן היינו מורגלים במזג אויר חורפי בוינה!

כמובן, סבלנו מאד מפרונקלים (נפיחויות כואבות עם מוגלה).

בתקופה הזו (שנת 1939, טרם פרוץ מלחמת העולם) הגיעו ארצה הרבה פליטים – רבים בעלייה בלתי-לגלית (כמו אחי ואשתו), ביניהם היו הרבה בעלי השכלה. המשותף לכולם היה שמקומות עבודה מתאימים לכישורים שלהם לא היו בנמצא. מי שיכול היה לעבוד עבודה פיזית נכלל בין המאושרים שמצאו עבודה בחקלאות, בפרדסים, בשכר זעום מאד. המוסדות הלאומיים הושיטו עזרה מינימלית – דיור באוהלים ובמחנות עבודה בישובים הקיימים. מעט האוכל הספיק בקושי, אולם לאור המצב העגום בעולם – שמחו רובם שהם ניצלו מגורל גרוע ביותר. החיים שלנו נכנסו לדפוסים מסודרים. קיבלנו בית מסודר, לימודים, חברה, למדנו לעבוד בחקלאות, קיימנו פעילות חברתית ערה ונהנינו מהחיים.

העיבה עלינו מאד העובדה שלא היה ביכולתנו לעזור להורים שלנו שנשארו שם. במכתבים הרבים הם תמיד הביעו את רצונם להתאחד איתנו ולבנות יחד חיים חדשים בארץ ישראל. לאחי ולי לא היתה כל אפשרות להגשים בקשתם זו.

פלסטינה ויתר הארצות החופשיות הסתגרו בתוך הגבולות שלהם והמעבר בגבולות, בעיקר ליהודים, כמעט ולא היה אפשרי. צעירים יותר מהורינו יכולים היו לנסות ולקבל אשרות כניסה למדינות העולם השלישי (דרום אמריקה, סין ועוד), וגם זה התאפשר רק אם היה להם מספיק כסף לשלם את הוצאות הדרך. אפשרות נוספת היתה להצטרף לטרנספורטים של העלייה ב' – דבר שהיה מוגבל בעיקר לצעירים יותר, ולא התאים להורינו שהיו כבר מעל גיל שישים – מה-גם שלא נמצא בידיהם סכום הכסף הדרוש. הם קיוו עד הרגע האחרון שיוכלו לקבל את כספי הפנסיה.

בדאגה גדולה העברתי את חודשי השנה טרם המלחמה. בתקופה ההיא משפחת אחי עדיין לא היתה בארץ. ניסיתי ולא הצלחתי להגיע למכרים של משפחת אבי ובני עירו מפולניה – כל זה על מנת לנסות לגייס אותם לעזרת הוריי. אחרי זמן מה יצרתי איתם גם קשרי מכתבים – אולם בקשותיי לא נשאו פרי. עם ההורים, לעומת זאת, שמרתי על קשר – מכתביהם עדיין שמורים איתי. לפחות הם היו מאושרים שאחי ואני ביחד בארץ ותמיד הפצירו בנו לשמור על קשר.

הפגישה הראשונה שלי עם אחי התקיימה בחודש מרץ 1939. הוא הגיע ארצה עם גיסתי הִילְדָה. את הימים הראשונים בילו העולים הבלתי-לגליים במקומות מסתור (בשל רדיפות האנגלים). האניה שלהם הגיעה ארצה תוך שבעה ימים – היתה זו נסיעה מאד מוצלחת. הם ירדו בחוף הרצליה. כעבור כשבוע הנפיקו להם תעודות זהות של פלסטינה ושהותם הפכה כשרה.

אחי הגיע לבקר אותי בשבת כאשר נסע בטרמפים מחיפה לכפר ויתקין. אני הייתי באותו זמן על שפת הים. השמועה שאחי מחפש אותי מצאה אותי בבגד-ים ואני מרוב התרגשות התחלתי לרוץ לקראתו מבלי לנעול משהו – ללמדכם שכל הדרך היה חול עמוק אשר הספיק כבר להתחמם. עד היום אני מרגיש את הצריבה הנוראית בכפות הרגליים, עד שלבסוף חיבקתי את אחי. הרבה אינני זוכר, אבל הוא הביא לי דברים מהבית, עוגות של אמא, את המצלמה, וכן ספרים ותעודות שנשארו בבית. הוא כמובן ביקר אצל מנה בבית והתרשם.

לי ירדה אבן מהלב. כבר לא הייתי לבד בארץ חדשה וזו היתה הרגשה נפלאה!

ברור שמעתה נפגשנו לעתים והיה ביתו גם לביתי.

באותם ימים של חודשי האביב היינו עסוקים בלימודים ובעבודה. כל יום למדנו משהו חדש. הידע בעברית גדל וכך העמקנו את קשרינו עם צעירי הכפר. היו אז בכפר גם צעירים אשר הוריהם, מחו"ל, רכשו בכפר חלקות אדמה. הם עיבדו את האדמות האלה (בעיקר פרדסים) והיו החלוצים של הוריהם, שרובם עדיין חיו בעיקר באירופה ובארה"ב. הם היוו את המתיישבים הראשונים במושבים סביב כפר ויתקין, בית חרות, בית ינאי ועוד. הם השתייכו ל"הגנה" כפעילים רציניים, הכול נוהל בסודיות כמחתרת, כאשר בארץ עדיין השתולל המרד הערבי הגדול, והחיים התנהלו בהתאם לכללי ההגנה על מנת להגן על היישוב. אנחנו, כמובן, היינו צריכים לשמור על ההוראות הקפדניות לבטחוננו האישי. לא הרשו לנו לעזוב את תחום הכפר אלא בליווי מבוגר, לרוב עם נשק. היה משטר שמירה בלילה ואנחנו נאלצנו להסתגל למציאות הזו. נפשנו יצאה להצטרף לכוחות הבטחון. הקשבנו לסיפורים וחשקנו להימנות על חברי המחתרת, ולבסוף כעבור כחצי שנה הגיע הזמן בו הוכנסנו בטקס מרשים לשורות ההגנה. היה זה בשעת לילה, ולראשונה בחיי אחזתי ברובה בעת ההשבעה ל"הגנה". אני עדיין זוכר את ההתרגשות שאחזה בי אז. כיהודי נרדף, משולל זכויות, ותחת שלטון אכזרי של הגרמנים חשתי פתאום גאווה עצומה – היה בידי נשק ויכולתי להגן על עצמי!

כמובן שהתחלנו להתאמן על מנת להיות ראויים להיות חברי מחתרת.

מלבד חיי השגרה התקרבו גם ענני המלחמה שעתידה היה לפרוץ בראשית ספטמבר 1939. איש לא ציפה למה שעומד לקרות ואת החומרה הגדולה לעם היהודי. ידענו שיהיו הרבה בעיות. עוד הספקתי לשלוח מכתב להורים ובו הבטחה לשמור על קשר ולדאוג להביא אותם ארצה. בזאת נותקו קשרי הדואר שלנו. הקשר חודש כעבור זמן מה, כאשר ההורים מצאו דרך לכתוב לנו מכתבים ששלחו לקרובים ביוגוסלביה אשר הועברו אלינו על ידם, דבר שנמשך עד שנת 1941, כאשר גם יוגוסלביה נכבשה ע"י הנאצים.

כפי שכבר ציינתי, עד פרוץ המלחמה, התנהלו החיים על מי מנוחות. המאורעות שקעו ונפסקו לגמרי עם פרוץ המלחמה. במשך הזמן יצאנו למספר טיולים גדולים ברחבי הארץ. הטיול הראשון היה לתל אביב. לראשונה באנו במגע עם יושבי העיר שהיתה די פרימיטיבית עבורנו, שבאנו מעיר גדולה ומפותחת. הרגשנו די כאליטה בהיותנו אנשי ההתיישבות – תושבי כפר. גם העירוניים התייחסו אלינו בכבוד רב. העיר, כאמור, היתה בתנופת בניה ודי הוקסמנו מהבניינים הלבנים שנבנו לפי שיטת ה"באוהאוס". העיר היתה אז די קטנה ואפשר היה בקלות יחסית לעבור מקצה לקצה.

טיול מקיף וגדול ערכנו במשך שבעה ימים להכרת ארץ ישראל הצפונית. יצאנו מכפר ויתקין במשאית דרך איזור חדרה, פרדס חנה ובנימינה והגענו לחורבות קיסריה. בחלקי המבצר התגוררו צ'רקסים ויוצאי דרום יוגוסלביה אשר הובאו ארצה ע"י העותמאנים ושירתו כאן במשטרה הטורקית. כל זה, על מנת להפריד את השלטון ע"י מוסלמים שאינם בני המקום. הם, כמובן, הפסיקו לשרת כאשר האנגלים היו בשלטון. הם היו די עלובים ובקושי התפרנסו. היה ביניהם אחד שדיבר כמה מילים בגרמנית ומצא מזה פרנסה כמדריך תיירים. ברור שאז טרם שיקמו את ההריסות, ובסך הכל אפשר היה להתרשם מגודלו של המבצר וסביבתו. הבחור הערבי כיבד אותנו במים טובים וקרים שהחזיק במרתף בתוך ג'ארות – כדי חימר בעלי דפנות שהזיעו וכך קיררו את המים (אנחנו השתמשנו בהם הרבה כשעדיין לא היו מקררים בדירות).

מקיסריה הגענו לזכרון יעקב. המושבה מאד הרשימה. ביקרנו בבית אהרונסון, ראינו את הטחנה הנסיונית של הברון. התרשמנו במיוחד מגודל העצים שגדלו במושבה, וכן מהמבנים, שכבר היו אז די עתיקים. היו גם כמה כבישים סלולים באבנים שהוסיפו לנוי. כאן עזבה אותנו המשאית, שעד אז סחבה את כל התרמילים שלנו. היה עלינו להגיע לעין השופט ללינת לילה. גם המדריך שלנו לא ידע בדיוק את הדרך ולכן חיפש מורה דרך שגם יהיה בעל עגלה (לסחיבת התרמילים). וכך מצאנו בחור תימני בעל עגלה. הדרך מזכרון יעקב לעין השופט היתה די בסדר והגענו ליעדנו, למרות החום והצמא. הקיבוץ אירח אותנו יפה והעמיד ללינת לילה צריף ששימש מועדון. אינני זוכר פרטים נוספים, אולם קמנו אחרי שנת לילה והמשכנו דרכנו לכיוון נהלל בעמק יזרעאל. את נהלל תיארו לנו, די בצדק, כסמל רוחני ומעשי של מושב ותמיד דיברו בה שבחים. כאן נוצר הרעיון והתגשם! התרגשנו לקראת הביקור, היינו מאד סקרנים לראות את היישוב הזה וכמובן להשוות אותו לכפר שלנו. בנהלל היתה גם חברת נוער מאוסטריה שהוותק שלה היה גדול בשנה משלנו.

היות שמבנה המשק בנהלל היה מבוסס כולו על עיבוד המגרשים וחיו רק מתוצאות העבודה של המשק – החברים עבדו רק עבודה עצמית והשקיעו את כל יכולתם במשק – בעצם חיו מפרי עמלם בלבד. המושב זכה למוסדות מסחריים, בית ספר חקלאי ע"ש חנה מייזל ועוד. החניכים של חברת הנוער העולה עסקו בעבודות שונות, ידעו לחרוש עם סוסים וידעו גם לטפל בבעלי חיים (רפת). ברור שלנו לא היה מושג מכל אלה, משום שמשקי כפר ויתקין היו נחותים גם בגודל וגם באפשרויות. העיבודים נעשו ע"י מכונות שבהמות עבודה סחבו – דבר שלא ידענו כמעט בכפר ויתקין, וכן היו גם רפתות של מספר פרות. אפשר להגיד שבני עליית הנוער שם עלו עלינו – הם ידעו לחרוש שדות, לחלוב, ועבודות חקלאיות נוספות שאנחנו אפילו לא הכרנו. היתה זו סיבה מספקת להשוויץ בפנינו ובאמת קינאנו בהם. הביקור בנהלל הסתיים בהרגשה שלמדנו עוד פרק חשוב בתולדות ההתיישבות. המשכנו את דרכנו לכיוון עפולה. היה כבר חם למדי ועשינו הפסקת שתיה בגניגר. זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי שם. קיבל אותנו חבר בשם רפאל וקיבלנו הסבר על הקיבוץ – אינני זוכר יותר מלבד את שדרת הברושים היפהפיה במרכז הישוב.

לעפולה הגענו בשעות הצהריים. התמקמנו בתחנת הרכבת כי רצינו להגיע לדגניה ברכבת. היתה זו עבורנו הפעם הראשונה של נסיעה ברכבת המנדטורית. לא אשכח נסיעה זו כל חיי! היה לי עבר של ידע ונסיון הודות לסיפורים ששמעתי מאבי, וכמובן השוויתי הכל לידע שלי.

שאלנו את המדריך מתי תגיע הרכבת. לא היתה בפיו תשובה מדויקת. הוא אמר שנהיה שקטים, היא תגיע. אמרנו שאין לנו כרטיסים ואיך נעלה לקרונות בלי כרטיסים. דבר זה נחשב בעיניים הייקיות שלנו כבלתי אפשרי! הרי החוק דורש לקנות כרטיסים מראש (כך חונכנו באוסטריה). הוא הרגיע אותנו ואמר – יהיה בסדר!

כך למדתי את השיעור הראשון של התנהגות אזרחית בפלסטינה: עלינו לרכבת. הכרטיסן הסתודד עם המדריך שלבסוף העביר סכום כסף לידו. חשבנו שאז נקבל כרטיסים ויהיו בידנו שמא תבוא ביקורת – לא דובים ולא יער – לא קיבלנו שום דבר ולנו היה נדמה שנעשתה עבירה חמורה כלפי השלטון ועוד נישא בתוצאות.

הגענו לצמח, ירדנו מהרכבת, היינו מרוצים וכנראה שגם הכרטיסן היה שבע רצון שכספי השוחד נכנסו לכיסו הפרטי. התחלנו להעריך את מדריכנו שהצליח בחצי מחיר להעביר אותנו ברכבת. הבנתי שזו הנורמה ויהיה עלי להתרגל.

הטיול שלנו נמשך דרך עמק הירדן והקיבוצים שם. איך לי זכרונות מיוחדים מלבד שהתרשמנו מאד מהקיבוצים דגניה וכנרת ומכל הסביבה של הכנרת והירדן. גם הרגשנו היטב את החום והיתושים של עמק הירדן.

המשכנו משם צפונה לגליל העליון. התפעלנו מאיזור דן וממקורות הירדן. נכנסנו לחורשות העבותות בתוך מי הירדן (תל דן כיום). רגלינו קפאו בתוך המים הקרים שירדו מן החרמון. הוזהרנו שאנו נמצאים באיזור הגבול עם סוריה ועלינו להיזהר מהיתקלות עם חיילים סוריים – הם היו אז תחת מרות צרפתית. בסך הכל עבר בשלום וחזרנו משם לכפר גלעדי מלאים בחוויות ורשמים. הביקור הזה השאיר רושם גדול וכאשר עמדנו לסיים את שנות הלימודים בעליית הנוער שקלנו, כמה חברים ואני, לנסות שנת הכשרה באחד מקיבוצי הגליל, דבר שירד מהפרק מסיבות שונות. ביקרנו גם בצפת – אני זוכר רק את המפגשים עם ילדי החרדים אשר דיברו יידיש ביניהם. מאד הפליא אותי שדבר כזה קיים בארץ ישראל.

חזרנו לשגרת הלימודים לאחר הטיול. מסביב השתוללה המלחמה ואיזור הים התיכון קיבל חשיבות רבה כעורף. בריטניה השקיעה רבות על מנת לפתח את יצור אמצעי המלחמה. היתה תנופת בניה אדירה – הוקמו שדות תעופה, פותחו הנמלים, וברור שכל הרזרבות רוכזו כאן. מכל אלה נהנו גם תושבי האיזור. השוק השחור פרח, אך כמעט שלא היה מחסור באוכל. לאור ההתפתחות הזו נמצא פתרון טוב לכל הפליטים שהגיעו ארצה. רובם הועסקו ע"י הבריטים וזה סימן את הסוף לאבטלה הנוראה. המאמץ המלחמתי הבריטי היה במלאו התנופה והרגשנו שגם אנחנו כאן תורמים להצלחתו.

עוד כמה ציוני דרך שנשארו בזכרוני לטוב.

ראשית נוהלו כל ענייני עליית הנוער ע"י הסוכנות. זכור לי כי תמיד המדריכים שלנו התייעצו עם נציגי הסוכנות שלנו בכל הבעיות שהיו לנו. השמועה גרסה כי הנרייטה סאלד טיפלה אישית בכל הנושאים שפנו אליה. היא גם ביקרה אותנו וזה היה מאורע גדול עבורנו. כמוה, היה גם סגל עוזרים נאמן שדאג לשלומנו. היתה בנוסף גם ועדת נוער מטעם הכפר, וכמובן המדריכים שלנו שהיו מופקדים על שלומנו ובראשם המדריך הראשי היקר – חבר הכפר, חיים מרגולין. אפשר לומר שהודות לכל אלה היו לנו שנתיים מאד פוריות, עברנו את חבלי הקליטה בארץ חדשה ללא הורים, שפה חדשה, ההסתגלות לעבודת כפיים והתבססות מעשית בארצנו כיהודים חופשיים.

התרשמות עמוקה מאישיותו של בן גוריון היתה לי כאשר הוא ביקר בכפר לרגל הרצאה מדינית-פוליטית בסמינר המדריכים של הנוער העובד והלומד שהתקיים בכפר. היה זה ימים ספורים אחרי שנחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (חלוקת פולין), בן גוריון נאם בנושא זה וקבע נחרצות – גרמניה והיטלר הם אויבינו שרוצים להשמידנו. כל מי שכורת ברית איתם הוא אויבנו ועלינו לשנות את גישתנו בהתאם. כלומר, ברית המועצות הפכה להיות אויבת!

קביעה זו זעזעה הרבה מאיתנו כי היינו בדעות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מוצהרות, והאמנו, כיהודים, שמשם תבוא הגאולה. אני עדיין מרגיש את צדקת דבריו בנושא זה. זו היתה התגלות של מנהיג אמיתי.

עוד זכור לי כי במסגרת הלימודים נשלחו אלינו מרצים בנושאים שונים. זכור לי ביקורו של ד"ר פרידיונג – תלמיד של ד"ר זיגמונד פרויד – בענייני מין. נושא שהיה מאד אקטואלי בגילנו. קראנו הרבה על הנושא אך לא תמיד הבנו. מובן שהרצאה מסוג זה היתה מאד עניינית ונמשכה עד שעות הלילה. ללא ספק, היתה זו אחת ההרצאות המעולות שקיבלנו מבר-סמכא ברמה בינלאומית.

המדריך מרגולין, מלבד העניינים השוטפים, טיפל גם בהכשרה שלנו לקראת סיום שהותנו בכפר בתום השנתיים. הוא דאג להעשיר את הידע שלנו לגבי האפשרויות השונות שקיימות עבורנו בארץ ישראל. הוא שם דגש – וזה היה די טבעי – שבבוא הזמן נשתייך למגזר החקלאי של ההתיישבות העברית. רובנו ספגנו את האוירה של הכפר והתקרבנו למגזר העובד של ארץ ישראל. רוב החברים מחברת הנוער שלנו עברו למחנה שבראשו עמדו ההסתדרות ותנועת העבודה. על מנת להעמיק את הידע שלנו הוזמו נציגים של צורות ההתיישבות להרצות את תורתם לפנינו. זכורות הרצאותיהם של אנשי תנועת המושבים – יעקב אורי, נתן חופשי; נציג תנועת הקיבוצים – לביא. אפשר להגיד שלכולם היה עניין רב להעביר את הנושא שלהם ולהלהיב אותנו. כל זה בוודאי נתן לנו די חומר מחשבה. ברור שלכל אחד היתה אפשרות לבחור את דרכו.

כשסיימנו את שנות ההכשרה, כל אחד פנה לדרכו.

במסגרת עליית הנוער נשלחו מספר נערות להכשרה נוספת למשק הפועלות בעיינות, במטרה להקנות להן ידע נוסף בענפי החקלאות, שיביא תועלת לכשיצטרפו לגרעין להתיישבות שיקום מחברת הנוער. הגרעין שנוסד להקמת מושב עובדים עבר לבאר טוביה להכשרה ולגיבוש. יחד עם שני חבריי – שמואל בן-ציון (רוסטהולדר) ועמנואל קרייזל, החלטנו להכיר את צורת ההתיישבות הקיבוצית. פנינו לקבוצת גניגר וקיבלו אותנו לשנת הכשרה. כעבור שנה החלטנו להישאר ונתקבלנו לחברות.

לא נשכח שבאותו הזמן התנהלה מלחמת העולם. הצלחות הגרמנים היו גדולות ושאיפתם לכבוש את איזורנו היתה ממשית. הרבה צעירים התגייסו לשורות הצבא הבריטי, ליחידות פלסטיניות. הן היו הגרעין שממנו נוצרו בשלב מאוחר יותר היחידות היהודיות "הבריגדה". חלק מחברי חברת הנוער אמנם התגייסו לצבא הבריטי, וחלק התגייסו ליחידות ה"גפירים" (שוטרים של משטרת המנדט הממונים על הישובים העבריים). מספר חברים התגייסו לפלמ"ח שנוסד אז.

הגרעין מכפר ויתקין שצורפו אליו קבוצות נוספות של יוצאי עליית הנוער עבר טלטלות רבות. מבאר טוביה הם עברו לשימרון ליד נהלל. משם הם עברו לבית אשל שהיה אחד משלושת התצפיות בנגב. לאחר מלחמת השחרור הם ייסדו את מושב היוגב.

רשם: משה שניצר, קיבוץ גניגר, אוקטובר 2010