מלאך משמיים

עמק הלואר, צרפת

נובמבר 1565

צ'ונסי בילה עם בת איכרים על גדתו הירוקה של נהר הלואר כשפרצה הסערה, ומאחר שהניח לסוס לשוטט באחו, נאלץ להסתמך על שתי רגליו בלבד שיביאוהו לטירתו. הוא תלש אבזם כסף מנעלו, הניחו בכפה של הנערה וצפה בה כשמיהרה להתרחק, וחצאיותיה כבדות מבוץ. אחר כך משך את מגפיו על רגליו ופנה הביתה.

גשם עז הקדיר את סביבתה הכפרית של טירת דה לאנז'ה. צ'ונסי דילג בקלילות מעל לקבריו השקועים והתחוחים של בית–הקברות. אפילו בערפל הסמיך ביותר ידע למצוא מכאן את דרכו הביתה בלי חשש שיילך לאיבוד. הלילה לא היה ערפילי, אך האפלולית שהביאה עימה מתקפת הגשם היתה מתעתעת דיה.

צ'ונסי הבחין בתנועה בזווית עינו ומיהר להפנות את ראשו שמאלה. במבט ראשון נראה כאילו מלאך גדול שהשתופף על מצבה סמוכה הזדקף למלוא גובהו, אך הנער לא היה עשוי אבן וגם לא שיש, והיו לו זרועות ורגליים. פלג גופו העליון היה עירום, כפות רגליו חשופות, ומכנסי איכרים נתלו ברפיון על מותניו. הוא זינק מעל המצבה, קצות שערו השחור נוטפים גשם. הגשם זלג על פניו הכהות כשל בן ספרד.

ידו של צ'ונסי נשלחה אל ניצב חרבו. "מי שם?"

שמץ חיוך עלה על שפתי הנער.

"אל תשחק משחקים עם הדוכס דה לאנז'ה," הזהיר צ'ונסי. "שאלתי לשמך. ענה לי."

"דוכס?" הנער נשען על עץ ערבה מעוקם. "או ממזר?"

צ'ונסי שלף את חרבו. "חזור בך! אבי היה הדוכס דה לאנז'ה. וכעת אני הדוכס דה לאנז'ה," הוסיף באופן מגושם, וקילל את עצמו על כך.

הנער ניענע בראשו בעצלתיים. "אביך לא היה הדוכס הזקן."

צ'ונסי רתח לשמע העלבון המחוצף. "ואביך שלך?" תבע לדעת והניף את חרבו. הוא עדיין לא הכיר את כל אריסיו, אבל החל ללמוד. הוא יצרוב את שם משפחתו של נער זה בתודעה. "אשאל שנית," הטעים בקול נמוך, והעביר יד על פניו למחות את הגשם. "מי אתה?"

הנער התקרב והרחיק מעליו את הלהב. לפתע נראה מבוגר יותר מכפי שהניח צ'ונסי, אולי אפילו מבוגר בשנה או שנתיים מצ'ונסי עצמו. "בן לזרע השטן," השיב.

פחד לפת את צ'ונסי בבטנו. "אתה הוזה ומשוגע," סינן מבעד לשיניו. "סור מדרכי."

האדמה תחת רגליו של צ'ונסי נטתה. פרצי זהב ואדום זינקו מאחורי עיניו. הוא רכן כשציפורניו חופרות בירכיו, נשא מבטו אל הנער, מיצמץ והשתנק וניסה להבין מה מתרחש. ראשו המה כאילו אינו נתון יותר תחת פיקודו.

הנער רכן כדי להישיר מבט לעיניו של צ'ונסי. "הקשב היטב. אני צריך ממך משהו. לא אעזוב עד שאקבל אותו. אתה מבין?"

צ'ונסי חרק בשיניו, ניענע בראשו כדי לבטא אי אמון והתרסה. הוא ניסה לירוק אל הנער, אבל הרוק שלו זלג על סנטרו ולשונו סירבה לציית לו.

הנער כרך את זרועותיו סביב צ'ונסי; חומן חרך אותו והוא זעק בכאב.

"אני צריך שתישבע לי אמונים," אמר הנער. "כרע על ברכך והישבע."

צ'ונסי פקד על גרונו לצחוק בלעג, אבל זה התכווץ והקול נחנק בו. ברכו הימנית פקה כאילו בעטו בה מאחור, אף שלא היה שם איש, והוא מעד קדימה לתוך הבוץ. הוא רכן הצידה והקיא את בני מעיו.

"הישבע," חזר הנער.

חום הציף את צווארו של צ'ונסי, והוא גייס את כל כוחותיו לאגרף את כפותיו לאגרופים חלושים. הוא צחק על עצמו, אך לא היה בו כל שעשוע. לא היה לו מושג כיצד, אבל הנער עורר בחילה וחולשה בקרבו, ואלו לא יסורו עד שלא יישבע אמונים. הוא יאמר את אשר צווה, אבל בליבו נשבע להשמיד את הנער בעבור ההשפלה הזאת.

"אדוני, אני שלך," סינן צ'ונסי בארס.

הנער הרים את צ'ונסי על רגליו. "פגוש אותי כאן בראשית החודש העברי חשוון. במהלך השבועיים שבין מולד הירח למלואו אזדקק לשירותיך."

"שבועיים?" כל גופו של צ'ונסי רעד מעוצמת זעמו. "אני הדוכס דה לאנז'ה!"

"אתה נפיל," אמר הנער בשמץ חיוך.

מענה מגונה כבר עמד על קצה לשונו של צ'ונסי, אבל הוא בלע אותו. דבריו הבאים נאמרו בארסיות קפואה. "מה אמרת?"

"אתה שייך לגזע הנפילים התנ"כי. אביך האמיתי היה מלאך שנפל משמיים. אתה חצי בן תמותה." הנער נשא את עיניו האפלות להביט בעיניו של צ'ונסי. "וחצי מלאך שנפל."

קול מורהו של צ'ונסי עלה מנבכי זיכרונו, מקריא פסוקים מהתנ"ך, מספר על בני תערובת שנוצרו כשמלאכים שגורשו מהשמיים הזדווגו עם בנות תמותה. גזע מטיל מורא ורב–כוח. צינה, שלא נבעה כולה מדחייה, עברה בגופו של צ'ונסי. "מי אתה?"

הנער פנה מעליו והתחיל להתרחק, ואף שצ'ונסי רצה לרדוף אחריו, הוא לא הצליח להורות לרגליו לשאת את משקלו. כשכרע שם על ברכיו ומיצמץ מבעד לגשם, ראה שתי צלקות גסות על גבו העירום של הנער. הצלקות חברו ליצירת צורת V הפוכה.

"אתה - נפלת?" קרא. "פשטו מעליך את כנפיך, נכון?"

הנער - המלאך - יהיה מי שיהיה, לא פנה לאחור. צ'ונסי לא נזקק לאישור.

"השירות שאני עתיד לספק," צעק, "אני תובע לדעת במה מדובר!"

קול צחוקו החרישי של הנער הידהד באוויר.