1
וייפר
לא היה דבר ששנאתי יותר משעות הבוקר המוקדמות. ובכל זאת, מצאתי את עצמי באולפן 'אלקטריק סאונד' בנוהו, מנהטן, לפני עלות השחר, מחכה לפגוש עוד בחור שהתיימר להיכנס לנעליו של טרנט נוקס.
זאת הייתה הפעם השלישית השבוע שקיליאן שלף אותנו מהמיטות כדי שנגיע לאולפן, והחרא הזה התחיל להימאס.
עברו כמעט שבעה חודשים וחצי מאז שהסולן המהולל שלנו עזב באמצע כתיבת אלבום חדש, וכשבעה חודשים וחצי מאז החלטתי שאני שונא אותו שנאת מוות. טרנט נוקס נטש את 'טי־בי־די' ואת חבריו ללהקה בתקופה הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת. בדיוק חזרנו מסיבוב הופעות עולמי שהיה הצלחה מסחררת, ועמדנו לשוב אל אולפן ההקלטות כשהוא החליט שהוא צריך ללכת 'למצוא את עצמו'. מה שהשאיר את כולנו עם הזין ביד.
כבר הזכרתי את העובדה שאני שונא אותו שנאת מוות?
"וייפר?" קולו של קיליאן, נגן הבס של 'טי־בי־די' וחברי הוותיק, חדר אל מחשבותיי הלא נעימות והחזיר את תשומת ליבי אל הסיבה שבגללה הייתי ער לפני הצהריים. "אתה מוכן?"
התגברתי בקושי על הדחף לגלגל את עיניי. מוכן? בהתחשב בעובדה שמעולם לא ציפיתי למצוא את עצמי במצב המזוין הזה מלכתחילה, התשובה הייתה – 'פאק, לא'. אבל לא יכולתי להגיד את זה לקיליאן אחרי כל מה שעברנו, ואם הוא רצה לנסות למצוא מישהו שיחליף את טרנט, מי אני שאעצור בעדו? "אני מניח," הגבתי בחוסר התלהבות.
נחירה מצידו השני של החדר גרמה לי להסב את מבטי אל סלייד, המתופף שלנו, שהיה שרוע על ספת הקטיפה האדומה וסובב בין אצבעותיו את מקלות התיפוף. "כן, אתה נשמע ממש נלהב."
"אתה יכול למצוץ לי את הזין."
"היית רוצה," גיחך סלייד. הגבתי בהרמת אצבע משולשת.
"שלושת האחרונים לא היו כאלה גרועים," אמר קיליאן בניסיון להפיק את המיטב מהמצב המחורבן שנקלענו אליו.
"'לא היו כאלה גרועים' לא מתאים לי, קיל," אמרתי. "למרות שאני לא רוצה להודות בזה, טרנט היה תותח על הבמה -"
"בן זונה," רטן סלייד, ואני הנהנתי בתגובה. טרנט באמת היה בן זונה, ואני דאגתי ליידע בכך את כל אלה ששאלו אותי למה הוא עזב. אבל סטיתי מהנושא, דבר שקרה לעיתים קרובות, בכל פעם שחשבתי על כך שהחלום שלי עומד להתפוגג בגלל אדם ארור אחד. ניגשתי אל קיליאן ואמרתי, "מי שייכנס דרך הדלת הזאת צריך לכל הפחות להשתוות לרמה של טרנט, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני. אני לא מוכן להתפשר." אם כבר, רציתי יותר. רציתי מישהו טוב יותר, אם הוא היה קיים, רק כדי שנוכל לדחוף את זה לטרנט בפנים.
"אתה צודק." קיליאן הביט בסלייד ואז בשעון. "איפה ג'אגר?"
"אחי, אני לא יודע. הלך לצחצח נעליים? לאסוף בגדים מניקוי יבש? תבחר באפשרות המתאימה. אתה יודע שגם אם צריך אותו, הוא זקוק להתראה של יותר משעתיים כדי להופיע."
הערתו של סלייד הוציאה ממני גיחוך, אבל קיליאן הניד בראשו. מאז שהצלחנו בגדול, הקלידן שלנו, ג'אגר, פיתח אובססיה למוצרי יוקרה; בגדים יוקרתיים, מכוניות יוקרה, וכפי שהוא נהג לומר, נשים יוקרתיות. הדבר היוקרתי היחיד שאני רציתי לאחרונה היה אלכוהול. באותו רגע הייתי מסתפק בשוט של כל דבר שיעזור לי להחזיק מעמד בשעות הקרובות, שבמהלכן אשמע זמרים שאפתניים שרים גרסאות כיסוי ללהיטים שלנו.
"אתה מוכן לשלוח לו הודעה ולבדוק איפה הוא?" קיליאן הביט בחטף בטלפון שלו, קרא הודעה והוסיף, "היילו צריך להגיע בכל רגע."
רגע... "לבחור קוראים היילו? מה זה השם הדפוק הזה?"
קיליאן שיגר מבט נוקב לכיווני. "מה שתגיד, וייפר."
"אתה יודע למה אני מתכוון. היילו לא בדיוק מתכתב עם 'טי־בי־די'. אנחנו לא מקהלת כנסייה."
"תודה שהבהרת לי את זה, אבל כרגע לא היה מעניין אותי גם אם הוא היה כומר, כל עוד הוא יכול לשיר. אתה רוצה לשבת על התחת עוד שבעה חודשים?"
פלטתי אנחה והתיישבתי ליד אחד החלונות. שילבתי את זרועותיי ונכנעתי לעובדה שלא אוכל לברוח מזה אלא אם אפרוש, ולא הייתי טיפוס תבוסתני. אבל לפני שיתחיל הבוקר המשמים הזה, הייתי צריך דבר אחד. "אתה חושב שאוכל לקבל כוסית משקה מתישהו במאה הזאת?"
"תשע בבוקר," ציין קיליאן.
"איפשהו בעולם כבר צהריים עכשיו. ואם אתה רוצה שאשב ואקשיב במשך שעות לחובבנים שלועסים חצץ ואז יורקים את השירים שלנו, אזדקק למשהו שישכך את הכאב, אוקיי?"
קיליאן נענע בראשו. "כל דבר שיעזור לך להחזיק מעמד." הוא פתח את הדלת וביקש ארבע כוסות וויסקי. לפני שמישהו הגיב, קיליאן הרים יד ונופף לעבר המסדרון, ולא היה צריך להיות גאון כדי לדעת שהיילו הגיע.
"היי," אמר קיליאן בזמן שהתכוננתי נפשית לעוד אודישן מייסר, "אני מקווה שמצאת את המקום בקלות."
לא שמעתי את התשובה, אבל קיליאן חייך. כשהוא סובב את ראשו לתוך החדר והביט בי, הבנתי היטב את המסר בעיניו. תהיה נחמד.
אבל קיליאן היה אמור לדעת מה יקרה. היינו חברים כמעט שלושים שנה, ואם יש דבר אחד שהוא ידע בוודאות זה שאני לא בחור נחמד.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.