מלאכים בכתום

פרק 1. דז'ה־וו

סוכות 2023 היה המהנה ביותר בחייו של אלי ביר. בשנים הקודמות, בחגים שנחגגו בצל הקורונה, הגיעו פחות יהודים מהרגיל לחגוג את חגי תשרי בירושלים. אבל בסוכות ההוא ירושלים הייתה מלאה בחוגגים מישראל ומהעולם. כל המלונות היו בתפוסה מלאה וכולם התרגשו מאד לפגוש שוב בני משפחה וחברים. זמן שמחתנו אכן היה שמח, ורחובות ירושלים מלאו שירה וריקודים.

אף שהיה עסוק בארגון המופע השנתי של איחוד הצלה, אלי מצא זמן להיענות לכמה וכמה קריאות לעזרה בירושלים. הוא למד מזמן שחשוב לו לשמר את כישוריו הרפואיים, והיציאה לקריאות גם חיזקה את החיבור שלו עם אלפי מתנדבי איחוד הצלה.

ביום הרביעי של חול המועד ערך איחוד הצלה את מופע סוכות השנתי שלו. כל הכרטיסים לערב — בו הופיעו ישי ריבו, עקיבא תורג'מן ומרדכי שפירו — נמכרו מראש. האולם בבנייני האומה היה מלא מפה לפה באלפי אנשים שהגיעו להביע את תמיכתם באיחוד הצלה. באמצע ההופעה עלה אלי לבמה ופנה לקהל בבקשה לגייס כסף עבור רכישת הדפיברילטורים הטובים ביותר הקיימים בשוק. מכשירים באיכות כזו אינם זולים: כל אחד כזה עולה 36 אלף דולר. 15 אנשים נענו לקריאתו ותרמו דפיברילטורים חדשים, בעוד שאחרים תרמו כסף עבור ציוד זול יותר.

בסך הכול הערב היה מוצלח מאד.

בהושענא רבה הצטרף אלי למניין שארגן חברו דוד גפנר. הם שרו ורקדו במשך שעות, ולאחר מכן התקיימה סעודה חגיגית שנמשכה עד סמוך לשמחה תורה. אלה היו ימים יפים ומעוררי השראה. איש לא חלם על האסון המתבשל בדרום.

***

אלי ומשפחתו התארחו במלון מצודת דוד לרגל שמחת תורה. שיא החג היה בלילה: הוא היה מוקף בחברים טובים, וכולם שרו, רקדו ונהנו מהאווירה החגיגית, נלהבים מהצלחת ההופעה בסוכות. עד שהמשפחה הלכה לישון כבר היה מאוחר מאוד.

הטלפון של אלי צלצל בשש וחצי בבוקר. מכיוון שזה היה המכשיר של איחוד הצלה הוא ידע שמדובר במקרה חירום ועליו לענות.

על הקו היה חתנו אהרון בן־הרוש. ואם אהרון מתקשר אליו בשש וחצי בבוקר שמחת תורה, אין ספק שמדובר במצב חירום אמיתי.

אלי ענה לטלפון. "מה קרה?"

"טלפון מהמוקד", ענה חתנו. "הם מחפשים אותך".

"מה קרה?"

"אחד המתנדבים שלנו נורה".

"השעה שש וחצי בבוקר שמחת תורה", אמר אלי. "מי בדיוק ירה במתנדב שלנו?"

התרחיש נשמע מוזר, כמעט לא מציאותי, והוא נתקף בהרגשה מבשרת רעות.

"יש מתקפת טילים אינטנסיבית בדרום הארץ".

התחושה מבשרת הרעות החמירה.

"כמה אנשים יש לנו בכוננות במוקד כרגע?"

"אנחנו במצב שבת. יש שם רק עשרה אנשים".

אף שהוא עדיין לא ידע בדיוק מה קורה, לאלי היה ברור שמתפתח מצב של פיקוח נפש משמעותי ויהיה צורך בכל מי שניתן יהיה לגייס.

"תוציא קריאה לכל המתנדבים שלנו. תגיד להם שאנחנו צריכים עוד אנשים ותבהיר שזה בראש סדר העדיפויות".

בדרך כלל, בשבתות וחגים, אין צורך ביותר מעשרה אנשים במוקד. אבל מה שהיה נכון בכל חג רגיל, כבר לא היה רלוונטי לאותו בוקר.

אלי לבש את החליפה שלו. זה היה חג, אחרי הכול. הוא פנה לאשתו, גיטי, שהתעוררה מהשיחה, ושאל: "מה את מתכננת לעשות?"

"יש פצועים", היא ענתה. "אני נוסעת לדרום".

הם נפרדו ואלי יצא מהחדר לכיוון מטה איחוד הצלה, בעוד גיטי מתכוננת לצאת לדרום. בדרך ללובי הוא נתקל בפרמדיק מניו יורק שבא לחגוג את החג בירושלים. שמו היה צ'רלס גרוס, והוא היה פרמדיק בהצלה בניו יורק במשך שלושים ושש שנים. אלי ביקש מצ'רלס להצטרף אליו ולעזור. צ'רלס הסכים מיד, מבין שמתפתח מצב שעלול לדרוש התגייסות של כולם.

למרות כל מה שקרה באותו הבוקר, אלי לא העלה על דעתו שהוא עומד לחוות יום שייחרט בזיכרונו לנצח.

***

הנסיעה אל מטה איחוד הצלה ארכה דקות ספורות בלבד. העיר עדיין הייתה שקטה והתנועה ברחובות הייתה דלילה. מעט מאוד אנשים ידעו מה קורה בדרום, מרחק שעה וחצי נסיעה בלבד. עד מהרה אלי החנה את רכבו ונכנס בדלתות המטה, עושה את דרכו אל המוקד.

המוקד המבצעי הוא הלב הפועם של איחוד הצלה, המקום בו מקבלים את קריאות החירום וממנו המתנדבים מקבלים הנחיות ופרטים לאן עליהם להגיע. אלי מיד שלח קריאה חוזרת: צריכים עוד חמישים איש במוקד, וצריכים אותם עכשיו.

ההודעה נשלחה למתנדבים, שרבים מהם כבר היו בבתי הכנסיות שלהם. ברגע שהם הסתכלו במכשירים וראו את ההודעות שנשלחו, הם נכנסו לפעולה. השעה המוקדמת בה נשלחה ההודעה הבהירה להם שישראל נמצאת תחת מתקפה ולא מדובר במצב רגיל.

כשיצא מהבניין, אלי ראה אנשים זורמים לעבר איחוד הצלה. מתנדבים הגיעו מכל הכיוונים, כולם רצים, רצים, מבינים שהזמן יקר.

כשעמד ברחוב, צופה בזרימה הקדחתנית של המתנדבים, אלי נזכר בתמונות שראה מפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־1973, חמישים שנה קודם לכן. גם אז נאלצו יהודים לעזוב את בית הכנסת באמצע התפילה כדי ללכת לחזית ולהגן על ארצם מפני האויב שתקף אותם מסיבה אחת פשוטה: כי הם היו יהודים.

הסצנה לפניו נראתה לו כמו הסוג הגרוע ביותר של דז'ה־וו שניתן להעלות על הדעת.

"הסתכלתי על המתנדבים מגיעים בריצה לבניין ומתחילים לעטות אפודים וקסדות חסינות ירי לפני שנכנסו לאמבולנסים שחיכו לרדת דרומה", מספר אלי. "אומנם אזעקות נשמעו גם בירושלים, אבל האיום העיקרי היה בדרום הארץ, ושם היה צורך ברוב האמבולנסים שלנו. וכך צפינו בצוות אחר צוות אוספים ציוד, עולים על האמבולנסים ונוסעים לאזור מלחמה.

"כבר ידענו מהמתנדבים שלנו בדרום ששוחטים שם אנשים, והודיעו לי שמתנדבים עושים את דרכם דרומה מבני ברק, מתל אביב ואפילו מחיפה. איחוד הצלה גייס את חייליו ויצא למלחמה".

בסוף היום הראשון היו לאיחוד הצלה 1,700 מתנדבים בדרום, שם הם פעלו במסירות נפש והצילו חיים תחת אש.

***

כשאלי הגיע למטה איחוד הצלה, אחד הטלפונים הראשונים שעשה היה למשה לוי, סמנכ"ל תכנון ואסטרטגיה.

"אתה יודע מה קורה?"

"כן".

"איפה אתה עכשיו?"

"אני כבר בבית שמש. אנחנו פותחים את המחסן הראשי".

המחסן הוא שטח ענק בגודל ארבעה קילומטרים רבועים, עמוס בכל סוג של ציוד שמתנדבים עשויים להזדקק לו, החל מאפודים חסיני כדורים וקסדות ועד תרופות מכל סוג, דפיברילטורים, מוניטורים, אלונקות, מכלי חמצן, ציוד טראומה, אינפוזי ועוד ציוד רב. מהחדר הזה נשלח ציוד לכל חלקי הארץ כדי שלאמבולנסים ולמתנדבים יהיה את כל מה שהם צריכים כדי לבצע את עבודתם.

"במשך שנים התעקשתי שנשמור על המחסנים שלנו מלאים בציוד — למקרה שתפרוץ מלחמה ונצטרך גישה להרבה ציוד בבת אחת", אומר אלי. "לא הופתעתי שפתאום מצאנו את עצמנו במלחמה, אבל הופתעתי מהכיוון שממנו היא באה. תמיד דמיינתי מתקפה של חיזבאללה בצפון. אבל האיום הגיע מהדרום, ולפי מה ששמעתי באותם רגעים היה ברור שהמדינה כולה הופתעה".

לא עבר זמן רב עד שנודע כי מחבלי חמאס פרצו את גדר ההפרדה ודהרו בעוטף על טנדרים ואופנועים, מותירים שובל של מוות אחריהם בכל מקום.

חתנו אהרון התקשר לעדכן אותו במצב. לאלי נודע כי אחד המתנדבים בדרום ותושב שדרות, הרב חיים סאסי, נורה כמה פעמים ונפצע. מאוחר יותר ילמדו על הפעולות האמיצות שעשה הרב סאסי כשהוא תחת אש.

אלי קיבל אז עדכון מהמוקד כי ראש סניף איחוד הצלה בשדרות, נהוראי דרשן, הותקף בעת שהיה בדרכו לקריאה בעיר. טנדר טויוטה מלא מחבלים ריסס את רכבו בכדורים, ונהוראי שרד בקושי.

האירועים התרחשו בקצב מסחרר ולאיחוד הצלה עדיין היו חסרים פרטים רבים על מה שקורה, אבל מרגע לרגע התברר להם שהם מתמודדים עם משהו גדול בהרבה ממה שהם חשבו בתחילה. הם עדיין לא ידעו שהתקיפה הייתה חסרת תקדים בהיקפה, אבל ההבנה הזו תתחיל לחלחל כאשר מאות שיחות יגיעו לאיחוד הצלה בשעות הקרובות: שיחות מאנשים שהסתתרו במכוניותיהם, בין מכוניות ברחוב, בבתיהם ומתחת לשיחים. אנשים דיווחו שהם השאירו את התינוקות שלהם מוסתרים בבתיהם ועמדו להסגיר את עצמם — אבל הם רצו שמישהו ידע שהם השאירו את הילדים שלהם מאחור כדי שהם יחולצו כשיהיה בטוח לעשות זאת.

זו הייתה סצנה מתוך סרט אימה, ואף אחד לא ידע כמה גרוע יהיה הרגע הבא.

***

בינתיים הגיעה גיטי למפקדת איחוד הצלה, שם הצטרפה לצוות אמבולנס שיצא בכיוון דרום. לאלי היה קשה לדעת שאשתו ואם ילדיו, האישה שהייתה שותפתו בבניית איחוד הצלה, נוסעת היישר לאזור מלחמה. הוא נפרד ממנה והסתכל איך האמבולנס דוהר ברחוב, עם סירנות מייללות ואורות מהבהבים, ואז הוא הסתובב ונכנס שוב לבניין.

זמן קצר לאחר מכן יצא גם חתנו אהרון דרומה כדי לנהל את כל המבצע בשטח. מאוחר יותר, אשתו של אהרון ובתו של אלי, אביגיל, יצאה גם היא לדרום. כעת היו שלושה מבני משפחתו הקרובים ביותר פועלים תחת אש להצלת חיים.

אלי לא הרשה לעצמו לחשוב על הסכנה שבה הם נמצאים, אלא השקיע עצמו לחלוטין בטיפול במשימות דחופות. מאות טלפונים הגיעו למוקד, והם שמעו כל הזמן על עוד יישוב, עוד מושב או קיבוץ, ואפילו ערים כמו שדרות ואופקים שהותקפו. הוא עמד במוקד והקשיב לכמה מהשיחות שהגיעו בטלפון, לאנשים שבוכים ומתחננים לאיחוד הצלה בבקשה לבוא ולהציל אותם. ולבו נשבר כששמע הורים מתחננים בבכי למישהו שיציל את ילדיהם.

"לא אכפת לי מעצמי, אבל בבקשה תצילו את הילדים שלי..."

וזה המשיך, המשיך והמשיך.

זה היה יותר מדי. איש לא היה מצויד להתמודד עם לחימה בעשרות נקודות שונות, פרושות על פני שטח כה גדול.

קצב האירועים היה כמעט בלתי אפשרי. אלי פולק, מנכ"ל איחוד הצלה, שוחח בטלפון עם המשטרה ועם משרדי ממשלה שונים ועסק בפרטים רבים, כולל הלוגיסטיקה של שליחת ציוד, אמבולנסים ומתנדבים למקום בו הם היו צריכים להיות. דובי מייזל, סמנכ"ל המבצעים, דאג שכל חלקי הפאזל יהיו במקום לקראת המלחמה.

כשהבינו שהאמבולנסים אוזלים, המטה הוציא הוראה שכל מתנדב שעדיין נחוש לרדת דרומה צריך לעשות זאת ברכבו. בזמנים רגילים זה לא חוקי להסיע חולים ברכבים פרטיים, אבל זה לא היה זמן רגיל. ההחלטה הזו הצילה אינספור חיים מכיוון שהמתנדבים הצליחו להביא לבית החולים עוד פצועים שאחרת היו נאלצים להמתין באמצע אזור מלחמה עד שיתפנה אמבולנס להסיע אותם.