1
אדם
עובדה מלאכית מס' 34
כל הנוצתיים חייבים להרוויח את הנוצות שלהם
אחרי שנתיים.
שנת 2038
היורשת החמקמקה של אליסיום הייתה כאן, בלונדון. עומדת מול הבחורה שזה עתה עמדתי להיפרד ממנה.
נאיה מורו.
למלאכים אין שמות משפחה, אבל לבת של שרף אשר כן היה. גיחכתי, ושתי הבנות הסתכלו עליי.
"מורו, הא?" השם היה מוכר. כנראה ראיתי אותו איפשהו בדירוג ההולוגרמי. זה גם לא היה שם כזה נדיר. "זה מהצד של אבא או של אימא שלך?" התגריתי בבלונדינית בעלת הכנפיים השחורות והנוצצות.
כן, זה היה נמוך, אפילו בשבילי, אבל איך היא הצליחה לשקר בלי לאבד נוצה? האם צאצאים של השבעה קיבלו יחס אחר? זה יכול להסביר את הדחיסות של כנפיה. ידעתי שהיא לקחה על עצמה משימות, שמעתי עליהן ולא רק מהאבות שלי, אלא גם מהנוצתיים האחרים, אבל היא השיגה יותר מתשע מאות נוצות בחמש שנים, וזה היה הישג שאף אחד לא השיג לפניה.
"אימא שלי." עיניה היו ממוסגרות בריסים ארוכים ונצצו כמו כנפיה. הייתי מרותק אליה כל־כך, שלקח למוח שלי כמה שניות להיזכר מה שאלתי. נכון. שם המשפחה שלה.
בחנתי את הרצפה בחיפוש אחר נוצה. אחרי הכול, אימא שלה מלאכית. אבל לא היה שום צבע שחור נוצץ על המדרכה. ואז הבנתי שהיא כנראה דיברה על האימא הביולוגית שלה.
"למה אתה מתעניין בשם המשפחה שלי, אדם? לך אין?"
היא שאלה את זה בנועם, אפילו שלא היה שום דבר נעים בקול שלה. אם כבר, זה נשמע כמו אתגר. לא הייתי אחד שבורח מאתגרים, אבל לא רציתי לאבד עוד נוצות כרגע. בקצב שבו הרווחתי אותן, העדפתי לא לאבד יותר מאחת בשבוע.
אמי צעדה אליי ולקחה את ידי. "שם המשפחה של אדם הוא טוביאסון."
נאיה בחנה את פניי. "מה את אומרת."
אמי לחצה חזק יותר על ידי. "טוב, אנחנו היינו בדרך הביתה."
"איזה מזל יש לי." נאיה חייכה, חושפת שיניים לבנות ומושלמות. מובן שהשיניים שלה יהיו מושלמות. אחרי הכול, היא לא הייתה אנושית. ושערה... הוא היה מלא בתלתלים, כאילו בילתה את כל אחר הצהריים בין סדינים.
הורדתי מעצמי את היד של אמי, קיפלתי את כנפיי והלכתי מהר משם. התכוונתי לעזוב את לונדון בבוקר, אבל החלטתי להקדים את עזיבתי ללילה.
כשהגעתי לבית הלבן בעל הדלת השחורה המבריקה והעמודים היווניים הלבנים, שהיה תקוע בין בתים צרים זהים, בעלי דלתות שחורות ועמודים לבנים, שמעתי את הצלצול המוכר. הוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי של הג'ינס, נשענתי על עמוד ופתחתי את ההודעה.
גלינה: ראית את החדשות, אהוב? רוצח סדרתי צובע את שיקגו באדום. תפגוש אותי בעיר הרוחות?
לינק לכתבה הופיע על המסך. לחצתי עליו ורפרפתי בכתבה.
גלינה: ביג די חושב שכדאי שתישאר בלונדון כדי לשמור על הפמיליה, אבל אני חושבת שיהיה נחמד לאחד את החבורה. עבר יותר מדי זמן.
אני: אני מאמין שאוכל להיות על הקו.
גיף של רקדנית עם הידיים באוויר הופיע על המסך.
גלינה: מצוין. כולם כבר בדרך. השגתי לנו בית פגז שנוכל להשתמש בו בתור בסיס.
לא שאלתי איך היא השיגה את הבית. לגלינה היו דרכים להשיג כל מיני דברים מאנשים אחרים, מלאכים ובני אדם.
גלינה: אלא אם כן אתה מעדיף לישון אצל אמי. או אצל החוטאת הבאה שלך.
אני: אני צריך לשנות מקום, או שהאבות שלי יתחילו לחשוד. תשלחי לי את הכתובת. ניפגש שם בעוד כמה שעות.
החזרתי את הטלפון לכיס ונענעתי את הרגל בחוסר סבלנות. יכולתי לשמוע את אפה נוזף בי על כך שחוסר סבלנות מוחק את המתיקות של החיים. אבל בתור אחד בן מאתיים הסבלנות באה לו בקלות. כשגם אני אהיה כלוא בעולם המלאכים ולא יהיה לי משהו טוב יותר לעשות, גם אני אלמד לשבת על התחת ולחייך אל אנשים עוברים.
אמי ונאיה התקרבו אליי, מפטפטות על אלוהים יודע מה. אולי על מזג האוויר בלונדון, או על הדירה של אמי ומה שבא איתה, שזה היה בעיקרון כלום.
"לא ברחת מהבית, נכון?" אמי שאלה כשהן הגיעו אליי סוף־סוף. נאיה סידרה את התיק על כתפה, החזירה את כנפיה למקומן, הזיזה את שערה המשוגע הצידה והתיישבה על המזוודה הקטנה שלה.
"למה את חושבת ככה?"
אבדון שבשמיים, הקול שלה.... מחוספס וקצת מגרגר. אם היורשת תחליט לא לעלות בסוף, היא תמיד תוכל לעבוד במוקד טלפוני לחרמנים. המחשבה גרמה לי לחייך. אבא שלה היה מת על זה.
אמי הצביעה עליה. "רק מוודאת. אני לא רוצה להסתבך."
"אני תיירת עם משימה לגלות את העיר שלך ואת האנשים שלה." היא הצביעה סביבה על השכונה הצבעונית בהתרגשות שכמעט גרמה לי להאמין לה, אבל כל הנוצתיים ידעו שנאיה רצתה דבר אחד בלבד, להגיע לאליסיום כמה שמהר יותר. היא רדפה נוצות, לא יצאה לטייל.
"אולי תוכלי להראות לי את המקומות האהובים עלייך בעיר? אלא אם כן את עסוקה מדי בהתמחות שלך."
בילוי זמן עם אמי כנראה היה טקטיקת השיקום של נאיה. למרות כל העבודה שעשיתי על הבחורה הזאת בין משימות השורים שלי, היא עדיין לא הצליחה להתאפק ולקחה דברים שלא היו שייכים לה. עיניה הכחולות של אמי נצצו והיא עלתה על המדרגות לבית משפחתה.
"אני בדרך כלל עסוקה עם אדם."
לוח הזמנים שלך עומד להתפנות, מותק.
רציתי להרגיש רע, אבל מה שהרגשתי הייתה הקלה. החבר הכי טוב שלי, נואה, היה מתחבר לכל דבר שזז — חיה, בן אדם, או מלאך — אבל אני הפוך. לא התחברתי לכלום. במיוחד לא לבני אדם. מה הייתה המטרה בזה? הייתי בדרך לאליסיום, ואפילו שחלק מבני האדם בסוף ימצאו את עצמם שם, לא תכננתי לחכות שהמלאכים יאספו את הנשמות שלהם ויסיעו אותם דרך החריצים.
אמי הכניסה את המפתח שלה למנעול ואז הביטה אליי מעבר לכתפה. "יש לך עדיין חפצים בדירה, אדם, או שהבאת הכול אליי?"
רציתי שהמנעול ייפתח כבר כדי שאוכל להיכנס ולצאת כמה שמהר יותר, אבל המנגנון העתיק היה עקשן יותר מדאב, כשהיינו מבקשים ממנו עזרה. אפילו שכל עניין השמירות היה הרעיון שלו, הוא לא לכלך את הידיים.
"המנעול יכול להיתקע לפעמים," אמי הסבירה לפני שהוסיפה בגאווה, "הוא ענתיקה."
בהתחשב בכך שמבטה של נאיה עדיין היה מרוכז בי, לא נראה שהמנעול עניין אותה יותר מדי. כששמעתי את המנעול נפתח דחפתי את עצמי מהעמוד, פתחתי את הדלת והחזקתי אותה לבנות.
"אדם?" שאלה אמי.
"מה?" הטון הקשה שלי גרם לה להביט בי בעיניים רחבות. "סליחה. מה?" הפעם הצלחתי לשמור על טון רגוע. הייתי הרבה דברים, אבל אף פעם לא הייתי בן־זונה לנשים. למה הנוכחות של נאיה הפכה אותי לכזה? אני לא יודע.
"שאלתי אם נשארו לך דברים בדירה שנאיה שוכרת עכשיו ממני."
אמי שיחקה בקצה הקוקו החום שלה, משהו שעשתה כשהרגישה לא בנוח. רציתי להגיד לה שהדירה ריקה, שתמיד הייתה ריקה מכיוון שהשתמשתי בה רק כדי שיהיה לי תירוץ להיות בקרבתה, אבל שיניתי את דעתי. "אולי כדאי שאלך לבדוק. אני לא רוצה שנאיה מורו תיתקל שם במשהו שיגרום לה להסמיק."
"אין צורך להתעלל בשם המשפחה שלי, אדם. אפשר פשוט נאיה."
חייכתי.
"אלך להביא את המפתח."
אמי עלתה במדרגות לקומה הראשונה. כששמעתי את הדלת למעלה נפתחת ונסגרת, סובבתי את הראש כדי לבחון את הנוצתית הבלונדינית מקרוב באור הצהוב של חדר המדרגות. נזכרתי ששמעתי כמה נוצתיים באחווה מדברים על הגוף שלה אחרי שפגשו אותה במסיבה שלא הייתי בה. חשבתי שהם מגזימים, אבל לנאיה בהחלט היו קימורים מרשימים. "תגידי, נאיה, במקרה בחרת את אמי רוג'רס?"
היא לא הורידה ממני את העיניים כשענתה במילה אחת. "לא."
רויטל איטח (בעלים מאומתים) –