מלון גרנד בבילון

1. המיליונר והמלצר

״כן, אדוני?״

ז׳יל, רב המלצרים המהולל של הגרנד בבילון, רכן טקסית אל הגבר הנמרץ בגיל העמידה שנכנס זה עתה לחדר העישון וצנח לכיסא נצרים בפינה ליד החממה. השעה הייתה רבע לשמונה בְּערב הביל במיוחד בחודש יוני, מעט לפני הגשת ארוחת הערב בגרנד בבילון. גברים מכל גודל, גיל ולאום, אך כולם כאחד בלבוש ערב חף מרבב, היו פזורים באפלולית האולם הגדול. מן החממה נישאו ריח פרחים קל, רשרוש מי מזרקה. המלצרים, שלוחי ז׳יל, נעו חרש על שטיחים עבים מן המזרח, מגשיהם מאוזנים כבידי להטוטנים, קיבלו הזמנות וביצעו אותן באותה אווירה של חשיבות תהומית שסודה שמור רק אצל מלצרים מהשורה הראשונה באמת. האווירה הייתה אווירת שלווה ורוגע, אופיינית לגרנד בבילון. נדמָה שלא ייתכן שום אירוע שיעיב על חדגוניות הקיום האריסטוקרטית הנינוחה באותו מוסד מנוהל לעילא. ועם זה, בערב ההוא נועדה לקרות התהפוכה הגדולה ביותר שידע הגרנד בבילון מימיו.

״כן, אדוני?״ שנה ז׳יל, והפעם הייתה בקולו נימה של מורת רוח אצילית: הוא לא היה מורגל בצורך לפנות אל לקוח פעמיים.

״אה!״ אמר הגבר הנמרץ שנראה בגיל העמידה והרים סוף־סוף את מבטו. בבורות מזהירה אשר לזהותו של ז׳יל הגדול, הוא הרשה לעיניו האפורות לנצנץ כשהבחין בהבעה שעל פני המלצר. ״הבא לי נשיקת מלאך.״

״סליחה, אדוני?״

״הבא לי נשיקת מלאך, והואל בטובך להזדרז.״

״אם מדובר במשקה אמריקני, לדאבוני איננו מחזיקים אותו, אדוני.״ קולו של ז׳יל הצטנן והתחדד, וגברים אחדים הציצו סביבם באי־שקט, כמבקשים למחות נגד כל שמץ הפרה בשלוותם. אך חזותו של האיש שז׳יל פנה אליו הניחה מעט את רוחם, כי הוא נראה כל כולו הגבר האנגלי למוד המסעות, אותו מומחה שיודע להבחין בין מלון למלון לפי חוש, ויודע מייד היכן מן הנסלח לעורר מהומה והיכן מוטב להתנהג בדיוק כמו במועדונך. הגרנד בבילון היה מלון שבחדר העישון שלו אדם מתנהג בדיוק כפי שהוא מתנהג במועדונו שלו.

״לא חשבתי שאתם מחזיקים אותו, אבל אני מתאר לעצמי שתצליחו לערבב אותו, אפילו במלון הזה.״

״זה אינו מלון אמריקני, אדוני.״ החציפות המחושבת של המילים הסתתרה בעורמה מאחורי נימת כניעות שפלה.

הגבר הנמרץ בן גיל העמידה הזדקף בכיסאו והישיר מבט שלֵו אל ז׳יל, המושך בפאות לחייו האדמוניות המפורסמות.

״קח כוס לליקר,״ אמר, בפסקנות מהולה בסבלנות טובת מזג, ״מזוג לתוכה מֵרֶסקינו, שמנת וקרם דֶה מַנְט בכמויות שוות. אל תערבב את המשקה; אל תנער אותו. הבא אותו לי. ושמע, אמור לברמן...״

״ברמן, אדוני?״

״אמור לברמן שירשום לפניו את המתכון, כי קרוב לוודאי שארצה נשיקת מלאך בכל ערב לפני הארוחה כל עוד מזג האוויר הזה יימשך.״

״אדאג שהמשקה יישלח אליך, אדוני,״ אמר ז׳יל באיפוק. זאת הייתה יריית הפרידה שלו, ובה הוא סימל שהוא אינו כמו מלצרים אחרים, ושכל הנוהג בו בחוסר כבוד עושה כן על אחריותו בלבד.

כעבור כמה דקות, בעוד הגבר הנמרץ בגיל העמידה טועם את נשיקת המלאך, הסתודד ז׳יל עם מיס ספנסר, המופקדת על לשכת הגרנד בבילון. לשכה זו הייתה חדר גדול למדי, ובו שתי מחיצות זכוכית נעות הצופות על המבואה ועל חדר העישון. רק חלק קטן מעבודת המשרד של המלון הגדול התבצע שם. המקום שימש בעיקר מאורה למיס ספנסר, שהייתה ידועה וחשובה לא פחות מז׳יל עצמו. ברוב המלונות המודרניים מפקח על הלשכה פקיד ממין זכר. אולם הגרנד בבילון בשלו. מיס ספנסר חלשה על הלשכה כמעט מיום שהגרנד בבילון זקף את ארובותיו האדירות השמיימה, והיא נשארה במשרתה למרות גחמות המלונות האחרים. לבושה תמיד להפליא בשמלת משי שחורה פשוטה, בתוספת סיכת יהלום קטנה, צמידים חסרי רבב ושיער צהוב מסולסל, היא נראתה היום בדיוק כפי שנראתה לפני מספר לא מוגדר של שנים. מה גילה — זאת איש לא ידע פרט לה ואולי לעוד אדם אחד, ולאיש לא היה אכפת. דמותה החיננית ושובת הלב הייתה חסרת דופי; ובערבים היא הייתה קישוט שימושי שכל מלון מהוגן עשוי להתגאות בו. לא היה שני לה בהיכרות עם לוח הרכבות של בראדשו, עם שירותי ספינות הקיטור ועם תוכניות התיאטרונים ואולמות הבידור; אך היא מעולם לא נסעה לשום מקום ולא פקדה תיאטרון או אולם בידור. נדמה שהיא מבלה את כל חייה במאורתה הרשמית, מוסרת מידע לאורחים, מטלפנת אל המחלקות השונות או שקועה בשיחה אינטימית עם מקורביה מקרב הצוות, כמו ברגע הזה.

״מי במספר 107?״ שאל ז׳יל את הגבירה בשחור.

מיס ספנסר בחנה את רישומיה.

״אדון תאודור רקסול, ניו יורק.״

״הוא באמת נראָה לי ניו יורקי,״ אמר ז׳יל אחרי שתיקה קצרה ומשמעותית, ״אבל האנגלית שלו לא נופלת משלי או משלך. הוא אמר שהוא ירצה ״נשיקת מלאך״ — מרסקינו ושמנת, כן? — בכל ערב. אני אוודא שהוא לא ישהה כאן יותר מדי זמן.״

בתגובה חייכה מיס ספנסר בעקמומיות. היה מן השעשוע במחשבה על תאודור רקסול כ״ניו יורקי״, והיא לא הייתה אישה חפה מהומור. מובן שהיא ידעה, וידעה שז׳יל יודע, שתאודור רקסול הזה הוא לבטח תאודור רקסול האחד והיחיד, האיש השלישי בהונו בארצות הברית, ועל כן כנראה בעולם כולו. יחד עם זה, היא התייצבה מייד לצידו של ז׳יל. ממש כפי שיש רק רקסול אחד, גם ז׳יל יש רק אחד, ומיס ספנסר חלקה בחוש את התרעומת שחווה זה האחרון למראה אדם כלשהו, ויהיה מיליונר או קיסר, המרהיב עוז להזמין ״נשיקת מלאך״, אותה תערובת לא מכובדת של מרסקינו ושמנת, בתחומי הגרנד בבילון. בימים ההם ריננו בעולם המלונאות שלצד הבעלים, שלושה אלים מושלים בכיפת הגרנד בבילון — רב המלצרים ז׳יל, מיס ספנסר, והחזק מכולם, רוקו, השף המהולל שהשתכר אלפיים בשנה והחזיק בקתת נופש לחופי אגם לוצרן. כל המלונות הגדולים בשדרת נורת׳מברלנד ועל רציף התמזה ניסו לפתות את רוקו לעזוב את הגרנד בבילון, אך לשווא. רוקו ידע היטב שאפילו הוא לא יוכל להתעלות על משרת הטבח הראשי בגרנד בבילון, מלון שאף כי מעולם לא פרסם את עצמו, ולא השתייך לחברה בערבון מוגבל, היה בלי קושי ראש וראשון למלונות אירופה — ראש וראשון ביוקר, ראש וראשון ביוקרה, ראש וראשון באותה תכונה מסתורית המכונה ״סגנון״.

הגרנד בבילון היה מבנה אציל ממדים, אך כיוון שניצב על רציף התמזה התגמד קמעה בהשוואה לאחדים משכניו הנפילים. היו בו שלוש מאות וחמישים חדרים בלבד, ופחות מחצי קילומטר משם נמצאים שני מלונות המונים שש מאות וארבע מאות חדרים, בהתאמה. מנגד, הגרנד בבילון היה המלון היחיד בלונדון שלו כניסה נפרדת אמיתית למבקרים בני מלוכה הנמצאת בשימוש קבוע. יום שבו לא אירח לכל הפחות נסיך גרמני או מהרג׳ה של מדינה הודית כלשהי היה לגרנד בבילון יום מבוזבז. כשפליקס בבילון — המלון נקרא על שמו, ולא בתור התייחסות כלשהי ל״בבל״ הלונדונית — כשפליקס בבילון ייסד את המלון ב־1869, הוא שם לעצמו למטרה לארח בני מלוכה, וזה היה סוד עליונותו המנצחת. בבילון זה, בנו של מלונאי ובנקאי שווייצרי עשיר, הצליח לקשור קשר עם דמויות בכמה וכמה חצרות מלוכה אירופיות, ולא חסך בהוצאות לשם כך. מלכים אחדים ונסיכות לא מעטות קראו לו פליקס, ודיברו בחיבה על המלון כעל מלונו ״של פליקס״; ופליקס נוכח שזה מועיל מאוד לעסקים. הגרנד בבילון נוהל בהתאם. ה״נימה״ של מדיניותו הייתה חשאיות, תמיד חשאיות, של שקט, פשטות, וריחוק. המקום היה כמו ארמון בעילום שם. לא היה שלט זהב בחזיתו או בראשו, אפילו לא מילת הסבר בכניסה. הלכת ברחוב צדדי הפונה מהסטרנד, ואז ראית מולך בניין חום פשוט ולו שתי דלתות מהגוני מסתובבות, ומאחורי כל דלת — פקיד; הדלתות נפתחו דומם; נכנסת; והנה אתה אצל פליקס. אם היה בכוונתך להתארח במקום אז אתה, או שלוחך, נתת את כרטיס הביקור שלך למיס ספנסר. בשום פנים ואופן לא שאלת לתעריף. ההתייחסות למחירים בגרנד בבילון הייתה דבר שלא ייעשה; המחירים היו מחירי עתק, אבל לעולם לא התייחסת אליהם. בתום שהותך הוצג חשבון, קצר וחף מפרטים יבשים, ואתה שילמת אותו בלי אומר. מולך — נימוס אצילי ותו לא. לא באת לשם לבקשת שום איש; איש לא ביטא תקווה שתשוב. תמרונים שכאלה היו הרבה למטה מכבודו של הגרנד בבילון; הוא עמד בפני המתחרים על ידי כך שהתעלם מהם; ועקב כך היה מלא כמעט בכל ימי העונה.

אם יש דבר אחד שחרה לגרנד בבילון יותר מכול — העביר אותו על דעתו, אם לומר זאת כך — הרי זה כשהשוו אותו, או חשבו אותו בטעות, למלון אמריקני. הגרנד בבילון התנגד בכל תוקף למנהגים אמריקניים של אכילה, שתייה ולינה — אך בייחוד למנהגים אמריקניים של שתייה. על כן יש להבין את מיאונו של ז׳יל, כשהתבקש מאת אדון תאודור רקסול לספק לו ״נשיקת מלאך״.

״יש מישהו עם אדון תאודור רקסול?״ המשיך ז׳יל את השיחה עם מיס ספנסר. הוא הטעים בשאט נפש כל הברה והברה בשמו של האורח.

״מיס רקסול — היא במספר 111.״

ז׳יל השתתק וליטף את פאת לחייו השמאלית הנחה על צווארונו הלבן הבוהק.

״היא היכן?״ חקר, בהטעמה מיוחדת.

״במספר 111. לא הייתה לי ברירה. לא הייתה בקומה ההיא שום סוויטה אחרת שכוללת חדר אמבטיה וחדר הלבשה.״ הייתה בקולה של מיס ספנסר נימת תירוץ מפצירה.

״למה לא אמרת לאדון תאודור רקסול ולמיס רקסול שאיננו יכולים לשכן אותם?״

״כי בָּאבּס היה בטווח שמיעה.״

רק שלושה אנשים בעולם היו מעלים על דעתם להתייחס לאדון פליקס בבילון בכינוי השובב אך הנבזי ״באבס״: שלושת אלה היו ז׳יל, מיס ספנסר ורוקו. ז׳יל המציא את הכינוי. איש מלבדו לא היה מוצא את השנינות או את החוצפה הדרושים לכך.

״כדאי שתדאגי שמיס רקסול תעבור הערב לחדר אחר,״ אמר ז׳יל אחרי שתיקה נוספת. ״בעצם, תני לי לסדר את העניין. להתראות! השעה שלוש דקות לפני שמונה. אנהל את חדר האוכל אישית הערב.״ וז׳יל יצא לדרכו, מחכך את כפות ידיו הלבנות הנאות לאט ובהרהור. היה לו מנהג לחכך ידיים בתנועה סיבובית משונה, והפעולה סימנה שיש באוויר התרגשות חריגה.

בשעה שמונה בדיוק הוגשה ארוחת הערב באולם האוכל העצום, אותו חדר מעוצב בפשטות אך מרהיב בלבן ובזהב. בשולחן קטן ליד אחד החלונות ישבה גבירה צעירה לבדה. שמלתה אמרה פריז, אך פניה אמרו ניו יורק ללא ספק. היו אלה פנים מיושבים ומכשפים, פניה של אישה המורגלת בכל רמ״ח אבריה לעשות בדיוק מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, איך שהיא רוצה: פניה של אישה שהרביצה במאות גברברים מוזהבים את רזי הציות ואשר, על ידי כעשרים שנות פינוק הורי, למדה לראות בעצמה מקבילה נשית לקיסר רוסיה. נשים כאלה נוצרות רק באמריקה, והן מגיעות לשיא פריחתן רק באירופה, שהיא לתפיסתן יבשת שנבראה בידי ההשגחה העליונה למען שעשוען.

הגברת הצעירה שליד החלון הציצה בתפריט במורת רוח. אחר כך סקרה את האולם במבטה, ואף כי התרשמה מן הסועדים, החליטה שהאולם עצמו קטן ומכוער למדי. אחר כך השקיפה מבעד לחלון הפתוח ואמרה לעצמה שאף על פי שנהר התמזה בשעת בין הערביים הוא סביר, הוא לא משתווה כלל אל ההדסון, שעל גדותיו החזיק אביה בקתה כפרית בשווי מאה אלף דולר. אחר כך חזרה אל התפריט, ובכיווץ שפתיים מצודדות אמרה שנראה שאין מה לאכול.

״סליחה שהתעכבתי, נֵלָה.״ היה זה אדון רקסול, המיליונר שהרהיב עוז להזמין ״נשיקת מלאך״ בחדר העישון של הגרנד בבילון. נלה — שמה האמיתי היה הלן — חייכה בזהירות אל אביה מולידה, ושמרה לעצמה את הזכות לגערה אם תמצא לנכון.

״אתה תמיד מאחר, אבא,״ היא אמרה.

״רק בחופשות,״ הוא הוסיף. ״מה יש לאכול?״

״כלום.״

״אז בואי נאכל את זה. אני רעב. כשאני מתבטל ברצינות אני רעב יותר מאי פעם.״

״׳מרק צח בריטניה׳,״ היא החלה לקרוא בקול מהתפריט, ״׳סלמון סקוטי ברוטב זֵ׳נוּאז, מקפא לובסטר׳. אלוהים אדירים! מי רוצה את הזוועות האלה בערב שכזה?״

״אבל נלה, זה הבישול הכי טוב באירופה,״ הוא מחה.

״אבא,״ אמרה היא, לכאורה בלי הקשר, ״שכחת שמחר יום ההולדת שלי?״

״האם אי פעם שכחתי את יום ההולדת שלך, בתי היקרה תרתי משמע?״

״באופן כללי היית אבא משביע רצון מאוד,״ היא ענתה במתיקות, ״וכדי לגמול לך, השנה אסתפק במתנת יום ההולדת הזולה ביותר שנתת לי. אבל ארצה אותה הערב.״

״ובכן,״ הוא אמר בַּסבלנות למודת הסבל, בַּמוכנות לכל הפתעה של הורה שאולף עד תום בידי נלה, ״מה הדבר?״

״הנה הוא. בוא נאכל הערב סטייק פילה ונשתה בקבוק באס. זה יהיה פשוט תענוג. אני אוהַב את זה.״

״אבל נלה יקירתי,״ הוא קרא, ״סטייק ובירה אצל פליקס! בלתי אפשרי! חוץ מזה, אי אפשר לתת לנשים צעירות שעוד לא מלאו להן עשרים ושלוש לשתות באס.״

״אני אמרתי סטייק ובאס, ולגבי הגיל — מחר אהיה בת עשרים וארבע.״

מיס רקסול חישקה את שיניה הלבנות הקטנות.

שיעול עדין נשמע. ז׳יל ניצב מעליהם. בחירתו לשרת את השולחן הזה במו ידיו נבעה ודאי מהרפתקנות טהורה. לא היה זה ממנהגו של ז׳יל לשרת שולחנות בארוחת הערב. הוא רק נכח והשקיף, כמו רב החובל בגשר הספינה בשעת משמרתו של החובל הראשון. אורחי המלון הקבועים הרגישו שנפל כבוד בחלקם אם ז׳יל בחר בשולחנם.

תאודור רקסול היסס שנייה אחת, ואחריה מסר את ההזמנה בנימה של אדישות משובחת:

״סטייק פילה לשניים, ובקבוק באס.״ היה זה המעשה האמיץ ביותר בחייו של תאודור רקסול, אף שלא פעם במשברי עבר כבר עמדה לו גבורת הלב.

״זה לא בתפריט, אדוני,״ אמר ז׳יל השלֵו.

״לא משנה. הבא את זה. אנחנו רוצים את זה.״

״טוב ויפה, אדוני.״

ז׳יל הלך לדלת השירות, העמיד פני מציץ מאחוריה ושב מייד.

״אדון רוקו שולח את ברכותיו, אדוני, ומצר על כך שאין ביכולתו להגיש הערב סטייק ובאס, אדוני.״

״אדון רוקו?״ חקר רקסול בקלילות.

״אדון רוקו,״ חזר ז׳יל איתנות.

״ומי הוא אדון רוקו?״

״אדון רוקו הוא השף שלנו, אדוני.״ על פניו של ז׳יל הייתה הבעה של אדם שהתבקש להסביר שייקספיר מיהו.

שני הגברים הביטו זה בזה. נראה בלתי נתפס שמלצר, ואפילו מלון שלם, יקרא תיגר על תאודור רקסול — רקסול הבל יתואר, שבבעלותו אלף מיל של מסילות ברזל, עיירות אחדות ושישים קולות בקונגרס. ועם זאת, כך היה. כשגבּה המנוון של אירופה דחוק אל הקיר, גם גדוד של מיליונרים לא יאגפה. על פניו של ז׳יל נחה הארשת הרגועה של איש חזק הבטוח בניצחונו. פניו אמרו: ״ניצחת אותי פעם אחת, אך לא הפעם, ידידי הניו יורקי!״

אשר לנלה, בהכירה את אביה היא חזתה מאורעות מעניינים, וחיכתה בביטחון לסטייק. הרעב לא הציק לה, והיא יכלה להרשות לעצמה לחכות.

״סלחי לי לרגע, נלה,״ אמר תאודור רקסול בשקט, ״אחזור בעוד כשתי שניות,״ והוא צעד החוצה מאולם האוכל. איש בחדר לא זיהה את המיליונר, כי לונדון לא הכירה אותו; זה היה ביקורו הראשון לאירופה זה יותר מעשרים שנה. אילו נמצא שם מי שיזהה אותו, ואילו הבחין אדם כזה בהבעת פניו, הוא היה רועד בציפייה לפיצוץ שיעיף את הגרנד בבילון כולו למי התמזה. ז׳יל פרש אסטרטגית לפינת החדר. הוא ירה; עכשיו תור היריב. ניסיון ארוך ומגוון לימד את ז׳יל שאורח היוצא להכניע מלצר מפסיד כמעט תמיד; כה רבים יתרונותיו של המלצר בעימות שכזה.