מלון וולף 1: פיתוי

1

פברואר

"לא התכוונתי שזה יקרה, אבּיגֵייל. אני נשבע!"

"לא התכוונת שזה יקרה! לא התכוונת להכניס את–" דבריי נקטעים מפעם לפעם בגלל פרצי ההתייפחות. אני בקושי יכולה לראות את פניו של ג'ד מבעד לדמעות, שלא מפסיקות מאז שרצתי לחדר המעונות שלי. הן הותירו את עורי צורב ומתוח. ובכל פעם שאני חושבת שהן נגמרו, התמונה של ג'ד ושלה מבזיקה בראשי, וגל חדש שוטף אותי.

אני מנגבת את אפי המטפטף בשרוול הסווטשרט. כבר מזמן לא אכפת לי איך אני נראית.

"מי זאת בכלל?"

"לא מישהי חשובה." הוא מנגב את דמעותיו בכף ידו, מושיט את ידיו אל פניי וחופן את לחיי. "אַתְּ כל החיים שלי. תמיד היית כל החיים שלי. תמיד! את יודעת את זה, נכון? תגידי לי שאת יודעת את זה!"

אני מנסה לבלוע את הגוש החד שתקוע בגרוני, אבל הוא לא זז. ידעתי את זה. עד היום.

"אז למה החלטת לשבור לי את הלב?"

פניו הנאות מתכווצות, כאילו סטרתי לו. הלוואי שהיה לי האומץ לעשות את זה באמת. "לא היית אמורה לגלות."

אלוהים אדירים! "זה הופך את זה לטוב יותר?"

"לא, זה לא מה שאני אומר," הוא מרכין את ראשו לרגע. "תראי, אנחנו מתחתנים בשנה הבאה, ואז נהיה רק את ואני. היינו רק את ואני במשך כל השנים האלה. חוץ מזה," הוא בולע רוק, מהסס, "זה משהו שחשבתי עליו הרבה לאחרונה."

"על בגידה בי?"

"לא! על... את יודעת...״ הוא מתכווץ. "על סקס."

סקס? זה הסיפור? "למה לא אמרת לי? הייתי–״

"לא, אביגייל," הבעת פניו של ג'ד נעשית חמורה פתאום. "את ואני, אנחנו עושים את זה בדרך הנכונה ומחכים עד שנהיה בעל ואישה. את כל־כך תמימה. כל־כך טהורה," הוא רוכן קדימה ומצמיד את מצחו למצחי. "זה אומר הכול בשבילי שתיתני לי את זה בליל החתונה שלנו. אבל–״ מבט מבויש משתלט על פניו. "אני גבר. אצלי זה שונה.״

"במה זה שונה בדיוק?" מי זה האדם הזה שיושב מולי?

"כי אנחנו חלשים! זה משהו שאני צריך לעשות. אני צריך להוציא את זה מהמערכת שלי, אחרת אני פוחד שאעשה טעות בהמשך הדרך, כשזה יהיה חשוב באמת. תסמכי עליי בעניין הזה. את לא רוצה שאסטה בעתיד, כשיהיו לנו ילדים, נכון?"

אני מקשיבה, אבל אני לא מאמינה למילים שיוצאות מפיו של ג'ד. "אז אנחנו נפרדים?"

"לא," הוא מזעיף פנים. "לא בדיוק. אנחנו עושים הפסקה קטנה, אוקיי? רק עד שאצליח להתאפס על עצמי. אבל נועדנו זה לזה, את ואני." הוא מסיט קווצות שיער מפניי, כפי שעשה אלף פעמים בעבר. "אני אחזור אלייך. אני מבטיח."

אני כועסת ופגועה כל־כך, ולא מסוגלת להסתכל עליו עוד. אני מורידה את המבט אל טבעת ההבטחה הקטנה ממכונת ההפתעות, שהוא נתן לי ביום ההולדת השישה־עשר שלי, והבכי שלי משתיק את כל מה שהוא אומר.

אפריל

"תסתכלי ישר אל המצלמה כשאת עונה על השאלות,״ פוקדת האישה ונועצת בי את עיניה הכחולות והקרות מאחורי המשקפיים האופנתיים עם המסגרת הכהה והעבה. עם הפקעת הבלונדינית שעל ראשה, חליפת העסקים השחורה והצמודה ונעלי העקב בגובה עשרה סנטימטרים שהיא נועלת, היא יכולה לעבוד בתור ספרנית ביום וחשפנית בלילה, ולא כמגייסת כוח אדם.

אני מסדרת את המשקפיים הפרקטיים שלי, עם המסגרת המוזהבת הדקה. "אוקיי."

היא מניחה את הטלפון על החצובה, בעודי מתנועעת בעצבנות על השרפרף, מסיטה קווצות שיער ג׳ינג׳י סוררות מאחורי האוזן ומיישרת את החולצה שלי. לא התלבשתי כראוי לריאיון מצולם. חשבתי שיריד התעסוקה הזה יהיה כמו כל הירידים האחרים – התכוונתי לשוטט ליד דוכנים רגילים אחדים, לאסוף עלונים ולדבר עם נציגים, שרוצים להיות בכל מקום אחר חוץ מהספרייה בשיקגו ביום שבת.

באופן כללי, זה באמת מה שקורה, אבל הדוכן של רשת מלונות וולף שונה. הוא גדול פי שלושה מהאחרים, ומאויש במגייסים בלבוש מגוהץ ונקי ובעמדת ראיונות שמוצבת מאחורי מסך, כדי לזרז את תהליך הגיוס של העומדים בתנאי הקבלה הבסיסיים.

עמדתי בתנאי הקבלה הבסיסיים האלה רק משום ששיקרתי בטופס הגשת המועמדות שמילאתי לפני עשרים דקות. עכשיו אני מבועתת מהאפשרות שיעלו עליי.

"שם מלא, בבקשה."

תמיד שנאתי לעמוד מול מצלמה. אני מכחכחת בגרוני בעצבנות. "אביגייל מיטשל. אבל אני מעדיפה אַבִּי," אני ממהרת להוסיף. אימא שלי קוראת לי אביגייל, וכל האנשים האחרים בעיר שבה גדלתי קוראים לי אביגייל בגלל אימא. אף פעם לא אהבתי את זה.

הבעת פניה של המראיינת חתומה. לא אכפת לה איך אני מעדיפה שיקראו לי. "לאיזה תפקיד את רוצה להגיש מועמדות?"

"תחזוקה וגננות?" אני חושבת שזאת הייתה הכותרת הרשמית על הטופס.

"תארי בבקשה את הניסיון שלך וכיצד הוא יועיל לנו, אביגייל."

"אַבִּי," אני מכריחה את עצמי לחייך את החיוך הרחב ביותר שלי ומקווה שהעצבנות שלי לא תופיע בווידאו כשהם יצפו בו מאוחר יותר. "אין בעיה. טוב, קודם כול, אני אוהבת את הטבע. גדלתי בחווה וביליתי שנים באיסוף חציר, בהעמסת שקי דגנים ובסחיבת דליי מים לבעלי החיים. אז אל דאגה, אני חזקה מאוד.״ אנשים לא מאמינים שאני חזקה. הגוף הרזה שלי, שגובהו מטר שישים וחמישה סנטימטרים מתעתע, אבל מבט אחד עליו כשאני לבושה במכנסיים קצרים ובגופייה יעיד שאני נשית, אך מוצקה ושרירית, הודות לימים ארוכים בחוות מיטשל.

כבר סיפקתי את כל המידע הזה בטופס הכתוב, אבל אני מניחה שהם רוצים גם את הגרסה החיה. "אני מנהלת חברת גננות משלי כבר חמש שנים בגרינבנק, פנסילבניה, ומתחזקת נכסים מסחריים בהצטיינות.״ קטפתי פרחי שן הארי וכיסחתי דשא ברחבי העיירה הנידחת שלי בכל קיץ מאז שהייתי בת ארבע־עשרה. לקרוא למה שאני עושה ׳גננות׳ זה מגוחך אבל אם זה יעזור לי להשיג את העבודה הזאת, הרחק מהחיים הנוכחיים שלי, אגיד כל דבר.

"האם בין הנכסים האלה היו גם בתי מלון?"

"כן." לעולם אל תגידו ׳לא׳ בריאיון. תמיד תמצאו את הדרך לסובב את זה כדי שתוכלו להגיד ׳כן׳.

"ספרי לי בבקשה על בתי המלון האלה."

שיט. הנה. מעולם לא הייתי שקרנית טובה. "רק אחד, האמת. הוא נקרא 'הפונדק'. זה... צימר יוקרתי." שלושה חדרים בבית ויקטוריאני ישן, בניהולם של פרי וונדי רודס. שמעתי שאחד החדרים מעוצב בקונספט של חתולים. טפט חתולים, כריות חתולים. חתולים בכל מקום.

שפתיה הצבועות באדום של האישה מתהדקות, לכן אני די בטוחה שהתשובה שלי היא לא מה שהיא חיפשה. "אוקיי. תודה. אני גם רואה כאן שעבדת בסופי השבוע במלצרות במקום שנקרא 'הפנינה' במשך מספר שנים.״

"כן. זאת המסעדה של דודה שלי. עזרתי לה בתקופות העומס.״ היססתי אם לציין את דודה מיי כממליצה. אני לא יכולה להיות בטוחה שההמלצה שלה תהיה טובה במיוחד, אם המשמעות תהיה שלא אחזור לגרינבנק בקיץ. אימא תערוף את ראשה אם היא תגלה שהיא עזרה לזה לקרות.

"איזה סוג של בית עסק זה?"

"מסעדה משפחתית.״

"אז זו לא מסעדת יוקרה?"

אני נאנחת. "לא. לא הייתי קוראת לה ככה." הכנת כריכי הודו ומזיגת קולה ממכונה הם לא בדיוק מנות שמגישים במסעדת יוקרה.

"האם ניקית אי פעם בתים באופן מקצועי... לא," היא אומרת כשהיא רואה אותי מנידה בראשי. אני מעווה את פניי בבוז רק מעצם ההצעה. אילו עשיתי את זה, הייתי נאלצת להתמודד עם מצעים כל היום וזה נשמע לי כמו עינוי.

"אני רואה שעבדת גם בתור פקידת קבלה.״

סוף־סוף, משהו שאני יכולה לענות עליו בכנות ובחיוב. "כן. עבדתי במשרה חלקית במשרד של הכנסייה שלי במשך שנים. אני עדיין עובדת שם, כשאני חוזרת הביתה בקיץ.״

"מה בדיוק עשית בשבילם?"

"עניתי לטלפונים וקבעתי פגישות בשביל הכומר. אני גם מחשבת את ההכנסות וההוצאות של הכנסייה ומארגנת את הברביקיו למטרת צדקה בשביל הקהילה שלנו, שמתקיים באירוע איסוף התירס השנתי.״

זה משהו שאני לא מסוגלת לאלץ את עצמי לעשות שוב בקיץ הזה, אבל אעשה אותו בכל זאת, בעזרת מניפולציות רגשיות של אימא ושל הכומר, אם אחזור לגרינבנק.

היא סורקת את טופס המועמדות שלי. "אני רואה שאת לומדת עכשיו." היא משתתקת, ואני מבינה שאני אמורה לענות לה.

"כן. נשארה לי עוד שנה לסיום התואר הראשון באומנויות.״ הצד הימני של פניי בוער מחום המנורה. אני מתארת לעצמי שככה מתנהלת חקירה. מתי זה ייגמר?

"את יכולה להתחייב לחוזה של ארבעה חודשים, ממאי עד אוגוסט?"

"הבחינות בקולג' נורת' גייט מסתיימות בסוף החודש הזה, והלימודים מתחילים בספטמבר, אז זו לא תהיה בעיה."

היא מחייכת. "מעולה. ומה התוכניות שלך אחרי הקולג', אַבִּי?"

פניי נופלות עוד לפני שאני מצליחה לשלוט בהבעה שלי. השאלה הזו תופסת אותי לא מוכנה. היא מדברת על הקיץ הבא וכל מה שאני יכולה להתמקד בו הוא לעבור את היום, את מחר ואת הקיץ הזה. בתקווה שזה יהיה באלסקה.

האם זה השלב שבו אני אמורה לשקר ולומר שאני שואפת לקריירה ברשת מלונות וולף? אני מתלבטת לגבי התשובה במשך רגעים ספורים ולבסוף מחליטה לומר את האמת. "בכנות, אני כבר לא יודעת. הייתי אמורה להתחתן ולעזור בניהול החווה המשפחתית, אבל הארוס שלי ואני–״ אני עוצרת את עצמי בנשימה עמוקה ומחייכת במבוכה. כל־כך לא הולם לריאיון. "המצב האישי שלי תלוי באוויר כרגע," אני אומרת במקום זאת. קולי נעשה צרוד ועיניי צורבות ומאיימות לדמוע. הכול עדיין טרי מדי, כואב מדי. "כנראה אחזור הביתה. המשפחה שלי שם."

"ותעזרי לנהל את החווה?" היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש – את הצמה העבה שלי, שאני חייבת להתעסק איתה כשאני לחוצה, את החולצה המכופתרת הכחולה, האהובה עליי, שכנראה עברה כביסה אחת יותר מדי, את הג'ינס הסתמי שלי ואת הסניקרס שלי – ואני יודעת שהיא שופטת אותי. אני מזדקפת ומרגישה חסרת ביטחון אף יותר משהרגשתי מעצם העמידה מול מצלמה.

אני ממש לא דומה לה ולא לאף אחד מהמגייסות האחרות כאן. כולן מתוקתקות, עם שיער מטופח וצבוע יפה ופנים מאופרות באופן מושלם. אני לא מתאפרת הרבה, רק קצת ליפ־גלוס ולפעמים גם לק ורוד מנצנץ. אני לא משתמשת בספריי לשיער, ומעולם לא צבעתי את שערי, מתוך חשש שהצבע יהפוך לנורא אף יותר משהוא עכשיו.

"כן," זו תמיד הייתה התוכנית. אבל עכשיו אני מרגישה צורך להגן על עצמי. אני לא סתם עוד ילדת חווה שמתכננת לאפות פשטידות וללדת תינוקות חווה קטנים. "התחלתי עסק קטן לייצור סבון, קרם לחות ושמן אתרי לפני מספר שנים. הוא נקרא 'שמני מרווה'. אני רוצה להתמקד בהרחבה שלו.״ מרווה, על שם העשב האהוב עליי, אף על פי שהמוצרים שלי מורכבים מצמחים מסוגים שונים – נענע, לוונדר ועד לימון. עד עכשיו, עיקר המכירות שלי היה הודות ליריד חג המולד וליריד הקיץ השנתיים. אבל אני לא יכולה להתלונן – הכסף הזה ישלם על הטיסה שלי להומר, אלסקה, אם ברשת וולף יחליטו להעסיק אותי.

"וואו, את אישה צעירה עם הרבה יוזמה, ועסוקה כל־כך. גננות ועסק לייצור סבון, קולג׳, חקלאות..." אני לא מצליחה לקרוא את הטון של האישה ולדעת אם היא באמת מתרשמת. "ומה את עושה להנאתך, אַבִּי?"

אני נושכת את השפה התחתונה, כדי למנוע מעצמי לומר ׳אממ׳ בזמן שאני חושבת. מלונות וולף הם אחת הרשתות המפוארות ביותר בעולם. אני צריכה להישמע חכמה, אם אני רוצה לקבל את המשרה הזו. "כמו שציינת, אני די עסוקה בעבודה ובלימודים. כשיש לי זמן פנוי, אני מבלה אותו עם המשפחה ובכנסייה שלי, מחזקת את האמונה שלי,״ שנמצאת די בסיכון לאחרונה. "אני גם מתנדבת במקלט המקומי לחיות, גם כאן בשיקגו וגם בבית."

"אז את אוהבת חיות?"

"כן!" אני מהנהנת בנחרצות. "אני נרגשת לראות את הטבע של אלסקה."

החיוך שלה מאולץ. "כן. שאלה אחרונה. למה כדאי לנו להעסיק אותך ב׳מפרץ וולף׳ באלסקה?"

אני משפילה מבט אל העלון שבידי – תמונות של הרים מושלגים ואזורי טבע עצומים, עמקי קרחונים והרי געש.

אלפי קילומטרים של שלווה ושל כלום.

אלפי קילומטרים מהחיים הנוכחיים שלי.

הם לא רוצים להקשיב לסיפור הרקע העצוב שלי והוא ודאי לא יעזור לי להשיג את המשרה הזאת. אני משתדלת לחייך בעודי מביטה במצלמה, מבטי מתחנן בפני מי שאמור להחליט.

"כי אני חכמה, חרוצה, מתמידה ומוסרית. אני מכבדת אנשים ואוהבת אתגרים. מלבד זאת, תמיד רציתי לבקר באלסקה, וזו נראית הזדמנות מדהימה של פעם בחיים," אני מכחכחת בגרוני. "אין שום דבר שיסיח את דעתי. אני אתן ל׳מפרץ וולף׳ את כל מה שיש לי להציע הקיץ.״

היא לוחצת על כפתור ומקיפה את השולחן. "נהדר. תודה. אנחנו נהיה איתך בקשר."

"מתי תחליטו?" אנחנו כבר בתחילת אפריל. אם אתקבל לעבודה, אצטרך לטוס בעוד ארבעה שבועות.

"בקרוב. כבר איישנו הרבה משרות בעזרת מאגר העובדים הנוכחי של וולף, שמתעניינים בעבודה באלסקה. אנחנו רק סותמים מספר חורים של הרגע האחרון עם גיוס חיצוני.״ היא מכניסה את טופס המועמדות שלי לתיקייה אדומה. אלה המועמדים שנדחו?

"יש לי סיכוי? בכנות." אני לא מאמינה ששאלתי את זה, אבל כבר לא נשאר לי מה להפסיד.

"אנחנו נוטים להעסיק אנשים שכבר יש להם ניסיון ברשת מלונות יוקרה, אבל נהיה בקשר." היא מחווה בידה לעבר היציאה.

אני שומטת את כתפיי ומאלצת את עצמי לצאת, לפני שאתחנן בפניה שתגיד עליי מילה טובה.

אין סיכוי שאקבל את העבודה הזו.