מלון וולף 3: עוצמה

1

דלתות בית החולים נפתחות, ואחות נכנסת עם התיק שלה תלוי על כתפה. היא כנראה הגיעה למשמרת שלה.

אני צריכה לצאת מהמכונית ולהיכנס לשם. ג'ד שלח הודעה לפני שעה כדי לעדכן אותי שאבא התעורר, ואני באמת רוצה לראות אותו.

אבל אם איכנס לשם, אצטרך לעזוב את הנרי, ואני עדיין לא מוכנה לעשות זאת.

"אני כבר באיחור של שעות, אָבִּי. אני חייב להגיע למטוס שלי,״ הוא אומר בעדינות. ידו לוחצת את הירך שלי.

"אני יודעת. מצטערת, פשוט... מתי אתה חושב שתחזור לניו יורק?״

בדיוק התפייסנו בחדר שלו במלון ועכשיו הוא טס בחזרה לאלסקה. אני נשארת בפנסילבניה ואין לי מושג מתי אראה אותו שוב.

אני נלחמת בדמעות המאיימות לזלוג.

ונכשלת.

הוא מושיט יד כדי לנגב אותן מלחיי. אני אסירת תודה כל־כך שהנהג של הנרי יצא מהמכונית מייד לאחר שהוא עצר ליד שפת המדרכה, כדי לתת לנו פרטיות.

"קשה לומר. אני צריך להביא מהנדסים לאתר כדי שיבחנו אם הוא מתאים למדרון הסקי שאני רוצה להקים שם. אחר כך אטוס לקולורדו כדי להיפגש עם הבנאים שבנו את המסלולים במלון באספן.״

אני נלחמת בהתכווצות שלי. קשה לי לשמוע על אספן מבלי להיזכר באסון בערב הפתיחה החגיגי, שבו האמנתי שהנרי שוכב עם אישה אחרת ואפשרתי לליבי השבור להסיח את דעתי בעזרת מייקל, המעסה של הנרי.

סוף השבוע שבו, טכנית, בגדתי בהנרי.

התחרטתי על הכול כשזה קרה, כי ניצלתי את מייקל. אבל עכשיו, כשאני יודעת שהנרי שיקר לי, ושהוא מעולם לא שכב עם רושאנה מאפי...

אני הודפת את תחושת האשמה המבחילה הזו הצידה לעת עתה. "אין מישהו אחר שיכול לעשות את הדברים האלה? זאת אומרת, אתה המנכ"ל. אתה הבעלים של רשת מלונות וולף עכשיו." או לכל הפחות שולט בשישים ואחד אחוזים ממנה.

הוא מחייך. "'מפרץ וולף' הוא לא סתם מלון. את יודעת את זה. אני לא סומך על אף אחד בקשר אליו.״

אני מהנהנת ומנסה להשתלט על הרגשות שלי. ברור לי עד כמה 'מפרץ וולף' ואלסקה חשובים לו. הוא בילה שם כל קיץ בילדותו ומחשיב את המקום הזה כבית. "טוב, אז..."

"נשמור על קשר."

אני מזעיפה פנים. נשמור על קשר? זה נשמע כמו משהו שחברים אומרים זה לזה.

"היי," הוא אוחז בסנטר שלי בין האגודל והאצבע. "זה לא יהיה קל, אבי. הזהרתי אותך. אנחנו מנהלים חיים שונים מאוד, וכרגע את תקועה כאן. יש סיכוי שתהיי תקועה כאן הרבה זמן.״ הוא מעביר את כרית האגודל שלו על שפתי התחתונה, כדי לרכך את העובדה שציין זה עתה.

הוא צודק. הטרקטור שהתהפך על אבא גרם לו נזק רציני, שבר מספר עצמות וניקב את הריאה שלו. אומנם הפציעה יכלה להיות הרבה יותר חמורה, ובכל זאת יעברו חודשים עד שהוא יחזור לעמוד על הרגליים ולנהל את החווה.

"אני יודעת, זה פשוט..." אני מתבוננת בעיני הפלדה הכחולות שלו, עדיין נדהמת מהעובדה שהן יכולות להיראות לפעמים קרות ונוקשות כל־כך ובפעמים אחרות להמיס את ליבי ברכות ובחמימות שלהן. "מה זה? מה אנחנו?"

הנרי פיטר אותי הבוקר רשמית, בתור בדיחה יותר מכל דבר אחר. עזבתי בפתאומיות ולא הייתה לי הזדמנות להגיש את התפטרותי, אבל היה די ברור שאני מתפטרת. בכל אופן, אני כבר לא עובדת של רשת מלונות וולף, כך שהזוגיות שלו איתי אינה נוגדת את מדיניות החברה. אף על פי שהנרי היה אומר ודאי שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה עכשיו, כשחלק גדול מהרשת בבעלותו, אני חושבת שעדיין יפריע לו להתעלם באופן בוטה וגלוי כל־כך מכללי הארגון שלו. הוא מתגאה מאוד בתדמית של וולף.

הוא נאנח. "אנחנו נבין דברים תוך כדי. את צריכה לחזור עכשיו לבית החולים ולהיות עם המשפחה שלך, ואני צריך לחזור לעשות את מה שאני צריך לעשות. אוקיי?"

"אוקיי."

אני כבר מכירה את הנרי ויודעת שהשיחה לא תתקדם לשום מקום, לכן אני מהנהנת. האם יש לי צורך בהגדרה רשמית או שתספיק לי הידיעה שהנרי קיים בחיי ושאכפת לו ממני? אני יודעת שאכפת לו. הוא עזב הכול כדי לטוס איתי מאלסקה לפנסילבניה, ולא רצה שאשב במטוס עשר שעות לבדי אחרי התאונה של אבא שלי. הוא יצא מגדרו כדי לוודא שאבא שלי יטופל בידי המנתח הטוב ביותר בצפון אמריקה ושמשפחתי תתגורר במלון וולף בזמן שאנחנו כאן. בתיק שלו ישנה תמונה שלי – זו שהצלם היפני האצ'ירו צילם לפני זמן רב כל־כך.

אני יודעת שאכפת לו.

השאלה היא אם זה יספיק.

"טוב... אני מניחה שאראה אותך מתישהו?" אני מלטפת את קו הלסת החד והנאה שלו ומתפעלת מהתחושה שמעניק לי עורו הרך והמגולח.

"משהו כזה." הנרי מסובב את פניו כדי לנשק את קצות אצבעותיי ולאחר מכן רוכן קדימה כדי להצמיד את השפתיים שלו לשפתיי. לשונו מוצאת את דרכה פנימה ומתחככת בלשוני בריקוד איטי וארוטי, לא שערורייתי במיוחד, אבל לא ממש מתאים מול פתח בית החולים. "אני אוהב את הפה הזה שלך," הוא ממלמל ואוחז בעורפי כדי לנשק אותי חזק יותר.

ואני אוהבת אותך.

המילים ישבו על קצה הלשון שלי ואיימו להיפלט החוצה מאז שהוא עלה על המטוס אתמול בבוקר. איכשהו הצלחתי לעצור אותן. מוקדם מדי להביע אותן. רק עכשיו השלמנו.

הנרי מתרחק בנהמה. "טוב, את באמת צריכה ללכת, אחרת אפתח את הרוכסן של המכנסיים שלי כאן ועכשיו.״

הדם שלי מתחמם מעצם המחשבה, ואצבעותיי שוקעות בזרוע שלו. הבוקר הזה בכלל לא הספיק לי. "אולי זה מה שאני רוצה," אני מתגרה בו ותופסת את התנוך שלו בין שיניי.

"אני לא חושב שהאידיוט וההורים שלו ייהנו מהמופע הזה."

"מה?" אני מסתובבת ורואה את ג'ד עם הכומר אנדרבי ואשתו סלסט עומדים על המדרכה ונועצים מבטים.

הכומר וסלסט הגונים מספיק כדי להסיט את המבט כשנוצר בינינו קשר עין, אבל ג'ד ממשיך לבהות בי. תערובת של הלם וכאב ממלאת את פניו.

הם ראו אותי נכנסת עם הנרי אתמול. וכן, כשהם שאלו, אמרתי להם שהוא הבוס שלי. אם הם תהו מה קורה בינינו... הם קיבלו את התשובה עכשיו. "כדאי שאלך."

אני מושיטה יד לדלת.

ידו של הנרי אוחזת בירכי ומחזיקה אותי במקום. "רק כדי שנהיה ברורים," אני מסתובבת אל המבט הנוקשה שלו. "כשאני אומר 'בואי נראה לאן הדברים הולכים,׳ הכוונה היא שהוא ירחיק ממך את הידיים המזוינות שלו. וזה תקף גם לכל אידיוט אחר."

ייתכן שזה מוזר שהלב שלי מתמלא בתגובה לדבריו, אבל אני בכל זאת מחייכת. זו הדרך שלו לומר שאכפת לו.

"אני רוצה רק אותך, הנרי. תמיד."

הוא פותח את הפה ואני עוצרת את הנשימה, מצפה שהוא יגיד לי שגם הוא רוצה רק אותי. שהוא כבר מתגעגע אליי.

שהוא אוהב אותי.

"אתקשר אלייך מאוחר יותר."

זה הרמז שלי ללכת. "ביי, הנרי."

אני מאלצת את עצמי לצאת מהמושב האחורי. תודה לאל שג'ד והוריו כבר נכנסו, כך אוכל להתבונן בפרטיות במכונית המתרחקת של הנרי. גרוני חנוק מרוב רגש כלפי הגבר הזה.

אני פונה באנחה לעבר דלתות בית החולים.

ומתכוננת לקראת חיי החדשים בגרינבנק, פנסילבניה.

***

"אבא, אתה ער!" אני רצה אל המיטה שלו, אוחזת בידו ומתבוננת בו מלמעלה. הוא לא אדם חלש בשום אופן – חיים שלמים של עיסוק בחקלאות הפכו אותו לחזק, ועצמותיו רחוקות מלהיות זקנות ושבירות. אחרי הכול, הוא רק בן ארבעים.

ובכל זאת הוא שוכב כאן חלש ושבור, וידו רפויה בתוך ידי.

"אביגייל," הוא לוחש. "אימא שלך אמרה שהגעת הביתה."

אני מרגישה את המבט הכבד של אימא מעבר למיטה. היא כועסת עליי שהלכתי לראות את הנרי. "כן. הגעתי אתמול בערב. מה שלומך? משהו כואב לך?״

הוא מחייך, סוף־סוף. "אני לא מרגיש כלום. התרופות האלה נהדרות.״

שפתי התחתונה רוטטת מעט. קשה לי לראות אותו ככה. הוא מעולם לא נפצע לפני כן, וכמעט אף פעם לא היה חולה. "לא כדאי לך לריב עם טרקטורים."

הוא צוחק ומעווה את פניו, כאילו כואב לו.

"אל תצחק עכשיו. אתה צריך לנוח." לבסוף אני מסתכנת במבט לעבר אימא. עיניה תחומות בשקיות כהות ובתלתליה החומים, הקצרים והדהויים. דודה מיי הביאה לה בגדים, לכן היא יכלה להחליף את כתונת הלילה שלה לפחות, אבל אני יודעת שהיא לא הצליחה לישון היטב בכיסאות האלה. גופה השוקל מאה ושישים קילוגרמים גדול מדי בשביל לשבת בנוחות. "למה שלא תלכי לנוח קצת? הנרי אמר שהסוויטה תהיה שמורה לנו כל עוד נצטרך אותה. כל עוד אבא בבית החולים." האשפוז שלו יכול להימשך שבועות, וזו הייתה מחווה נדיבה נוספת של הנרי למשפחתי.

"אין צורך. לכומר אנדרבי יש בן דוד שגר ממש בצד השני של העיר. הוא אמר שיש שם חדר בשבילי.״

אני מזעיפה פנים. "אבל המלון נמצא במרחק של חמש דקות מכאן."

"כבר ניצלנו יותר מדי את נדיבותו של האיש הזה."

"מי זה הנרי?" אבא מתערב.

"הבוס שלה. הוא טס לכיוון הזה ונתן לאביגייל טרמפ במטוס שלו,״ אימא עונה בשבילי. היא גורמת לזה להישמע כאילו כל העניין היה לא יותר מאי נוחות קטנה, כאילו דבר לא קורה ביני ובין הנרי, אף על פי שהיא יודעת היטב שכן.

"טוב, זה נחמד מאוד מצידו," הוא מסתכל עליי. "אני רוצה להודות לו. הוא עדיין כאן?"

"לא, הוא הלך," מתפרצת אימא. "ואביגייל נשארת בבית."

למה המילים שלה נשמעות כמו עונש?

אבא מסתכל אליי. "זה נכון?"

אני נאנחת. "אני נשארת כל עוד תצטרך אותי. התפטרתי מהעבודה שלי באלסקה ואדחה את הלימודים בשנה כדי לעזור בחווה.״

הוא מזעיף פנים. "מצטער על הרשלנות שלי. אין לי מושג מה קרה.״

"שקט עכשיו. כל מה שחשוב הוא שאתה חי ומתאושש,״ אומרת אימא.

"זו התקופה העמוסה ביותר בשנה, ברנדט."

היא אוחזת בידו השנייה של אבא. "יהיה בסדר. עדיין יש לנו את ז'אן. אביגייל כאן עכשיו, וג'ד התפטר כדי שיוכל לעזור לנו עם החווה עד שיגיע הזמן לחזור ללימודים.״

"מה?" אני מתפרצת. אצטרך להתמודד עם הנוכחות של ג'ד בכל יום, כל היום, בששת השבועות הבאים?

"נהדר, נכון?" אימא מחייכת חיוך רחב. "יש לנו הרבה עזרה. הכומר יודיע בתפילה של יום ראשון הקרוב, אבל כבר יש אנשים שהציעו לעזור עם החיות והחציר,״ היא טופחת על ידו. "אלוהים הוא טוב. הוא שומר עלינו. זו המתנה שלו.״

שלו ושל הנרי, אם כי אני מניחה שאימא לא הזכירה את העובדה שהנרי משך ברוב החוטים ויצא מגדרו כדי להטיס לכאן את דוקטור אייזנהאואר.

אבא מחייך אל אימא, מרוצה מהתשובה שלה. לאחר מכן הוא פונה אליי. "עבר כל־כך הרבה זמן מאז שראיתי אותך, אביגייל."

"אני יודעת. התגעגעתי אליך כל־כך." לא הבנתי כמה עד עכשיו. הייתי מרוכזת כל־כך בצורך להתרחק מג'ד ומאימא, והשארתי גם אותו מאחור.

"את נראית חזקה יותר. והשיער שלך..." הוא מקמט את מצחו. "זה רק אני, או שהוא קצת יותר כהה?"

"אל תדאג, זה ייעלם בקרוב," אימא עונה בשבילי, שוב. "אביגייל שלנו תחזור אלינו תוך זמן קצר."

אני לא יכולה לעצור את המבט הנוקב שאני נועצת בה. לא, היא לא תחזור, אני רוצה לומר. אביגייל שלכם נעלמה לתמיד. אילו אבא היה בריא עכשיו, הייתי אומרת את זה, אבל אני לא רוצה להרגיז אותו.

"ספרי לי על אלסקה. איך היה?"

עוצר נשימה.

פוקח עיניים.

קורע לב.

משנה חיים.

בסופו של דבר, אני בוחרת לומר, "היא יפה, אבא. אתה באמת צריך לנסוע לשם יום אחד."

"את חושבת?" ניצוץ מופיע בעיניים שלו. אבא לא ביקר ביותר ממדינה אחת כל חייו.

"כן. הם יוצאים לצוד הרבה שם."

"באמת? וראית חיות בר?"

אני מחייכת. "ראיתי דוב גריזלי, אבא."

עיניו נפערות. "בכפר הנופש?"

אני מצחקקת. "לא. בקרחת יער. הנרי ואני אספנו עצים ו–"

"יקירי, אני חושבת שאתה צריך לנוח. אתה יכול לשמוע הכול על אלסקה כשתרגיש טוב יותר."

אבא מזעיף פנים. "את תיתני לילדה המסכנה לדבר, ברנדט? לא ראיתי אותה חודשים!"

ההלם על פניה של אימא זהה לתדהמה שלי. אבא אף פעם לא מרים את קולו.

הצפצוף הקצבי של מוניטור הלב שלו מתחיל להאיץ.

"אתה רואה? אתה צריך להירגע, רוג'ר. אביגייל, לכי להביא לו מים בבקשה.״

אני יוצאת מהחדר כדי לחפש אחות, ובמקום זאת מוצאת את סלסט אנדרבי.

"מה שלומו?" היא שואלת בקולה הרך ואוחזת בידי באופן אוטומטי. שכחתי כמה היא קטנה. אני מרגישה ענקית לידה, אף על פי שהגובה שלי הוא רק מטר ושבעים.

"נראה שהוא בסדר," אני מבטיחה לה. "אני הולכת להביא לו מים. את יכולה להיכנס."

"אני איכנס. רק שתדעי שדודתך מיי כבר הלכה. היא הייתה צריכה להתכונן למשמרת ארוחת הערב.״

"תיארתי לעצמי." ׳הפנינה׳ היא המרכז של גרינבנק, בייחוד בסופי השבוע.

"גם אנחנו צריכים לחזור הביתה בקרוב. הכומר רוצה ודאי להתכונן לדרשה של מחר.״ שמו הפרטי של אבא של ג׳ד הוא ג׳ורג׳, אבל סלסט קוראת לו 'הכומר' כשהיא מדברת עם מישהו אחר, גם איתנו.

"אוכל לנסוע איתכם? לא נעים לי שכל ניהול החווה נופל על ז׳אן.״

"כמובן." עיניה סורקות את הסווטשרט הפתוח של אוניברסיטת נורת' גייט. אני לובשת אותו עוד מאתמול. הוא חושף את הגופייה הצמודה מתחתיו. אילו אימא ראתה, היא לא הייתה מאשרת, כמובן, כי היא מציגה לראווה יותר מדי מהגוף שלי. "את נראית... שונה."

האם זה בגלל המזמוזים שהיא הייתה עדה להם לפני חצי שעה?

אין לי מושג מה היא מצפה שאגיד. אני רק מחייכת בתגובה. "אני צריכה להביא לו מים."

ידה מהדקת את אחיזתה. "בבקשה תסלחי לו, אביגייל. שניכם כל־כך טובים אחד בשביל השנייה."

אנחה נפלטת ממני. אני שונאת לאכזב את סלסט. היא אישה חביבה כל־כך ואוהבת, ההפך מאימא מכל הבחינות. בכל פעם שרצתי לבית של משפחת אנדרבי, ידעתי שהיא תקבל את פניי בחיוך ובעדינות שלה. כבר שנים אני מחשיבה אותה כאימא שנייה, בסתר.

בסופו של דבר היא משחררת אותי ונכנסת לחדר של אבא.

אני חוזרת לחדר חמש דקות לאחר מכן. הכומר כבר הצטרף אליהם, ואין לי מושג איפה ג׳ד.

"...היינו צריכים להיות סבלניים ולחכות שג'ד ימצא את דרכו חזרה אלינו. עכשיו הגיע תורה של אביגייל, ואנחנו חייבים להיות סבלניים שוב,״ ידו של הכומר מונחת על כתפה של אימא. "האיש הזה מעריך כסף וכוח מעל הכול. הוא ישתעמם בקרוב.״

"אבל הוא מנצל את התמימות שלה כמו–" היא מבחינה בי ומזדקפת בפתאומיות. המילים שלה נקטעות.

הם מדברים עליי.

עליי ועל כך שאני לא מספיק טובה עבור הנרי. שהוא ישתעמם ממני.

הכומר לא צריך להסתכל לאחור כדי לדעת שאני שם. בקול חזק הרבה יותר הוא אומר, "כולנו נתפלל להחלמה המהירה שלך, רוג'ר."

"זאת ברכה גדולה כל־כך שאתה בחיינו," אימא אוחזת בידיו. "תודה על כל מה שעשית כדי לעזור לנו. ג'ד הוא מתנה משמיים.״

"המשפחה שלך תטופל היטב בתקופה הזו."

כולם מסתובבים אליי, חיוכים רחבים ומזויפים מרוחים על פניהם.

"מוכנה, אביגייל?" שואלת סלסט.

"כן." אהיה לכודה איתם ברכב במשך תשעים דקות שלמות. אני כבר לא יכולה לחכות.

"האמת היא שאני רוצה לדבר איתה לרגע לבד," אומר אבא.

סלסט אוחזת בזרועו של בעלה. "נחכה לך בחוץ."

אבא מביט באימא ומחכה, אך היא אינה מבינה את הרמז. "גם את, ברנדט."

בפעם השנייה תוך עשר דקות, היא המומה. "על מה אתה כבר רוצה לדבר...״

"זה ביני ובין הבת שלי."

היא מפלסת את דרכה בנשיפה בין רהיטי חדר בית החולים ונעלמת מאחורי הדלת.

"אלוהים, האישה הזו תמיד הייתה כל־כך שתלטנית, או שפשוט צריך להיות מרותק למיטה בבית חולים כשהיא בוחנת כל נשימה שלי כדי להבין את זה?"

אני עוצרת את הצחקוקים שלי, כי אני לא בטוחה אם דבריו אמורים להצחיק אותי. "הכוונות שלה טובות."

הוא נאנח. "עכשיו שבי ותגידי לי מה באמת קורה עם הבוס הזה שלך."

מה אספר לו? ככל שאבא היה טוב אליי כשקרה כל האסון עם ג׳ד ואמר לי שהוא לא מספיק טוב בשבילי, אני יודעת שמאז ותמיד הוא חיבב אותו, ושהוא שמח שג׳ד יהיה בסביבה ויעזור לו בחווה. ג'ד תמיד היה להוט ללמוד את מלאכת חליבת הפרות, תיקון ציוד חקלאי, איך לגדל תבואה ומתי לארוז חציר. יש לו כישרון טבעי לזה. כולם הניחו שהוא ישתלט על החווה מתישהו.

האם גם אבא יגיד לי שהנרי ישתעמם ממני?

כי לא אוכל לשאת את זה. המחשבות האלה כבר קיימות בראשי והרבה.

"אביגייל..."

"אני אוהבת אותו," אני פולטת. "לא את ג'ד, אבא. כבר לא. יכול להיות שאף פעם לא אהבתי אותו באמת, כי זה אפילו לא קרוב למה שאני מרגישה כלפי הנרי." כרגע אני אפילו לא מחבבת את ג׳ד, אבל ייאמר לזכותו, הוא מתייצב תמיד כשהמשפחה שלי צריכה אותו.

"מה שאימא שלך אמרה על המטוס זה נכון? שהוא טס לכיוון הזה?״

אני מנידה בראשי. "הוא הגיע לאלסקה רק יום לפני התאונה שלך. הוא חוזר לשם עכשיו. והרופא שטיפל בך? הוא מנתח הטראומה הטוב ביותר בצפון אמריקה והנרי הטיס אותו לכאן במיוחד בשבילך.״

הגבות שלו מתרוממות. "אימא שלך יודעת את זה?"

"כן."

מבט של הבנה ממלא את עיניו כשהוא מהנהן. "היא לא רוצה שתהיי עם האיש הזה."

"אני יודעת, אבא. אבל זו לא הבחירה שלה. זו לא הבחירה של אף אחד חוץ ממני ומהנרי.״

ואני לא אתן לאיש להפריע לנו להיות שוב יחד.

הוא לוחץ את ידי קלות. "רק תזכרי שזה בא ממקום של אהבה. כולנו חוששים שהוא יפגע בך."

"כבר נפגעתי, יותר מדי, אבא. זוכר? בגלל ג'ד." המתנה משמיים, לדברי אימא.

חיוך עצוב עולה על שפתיו. "אני זוכר. אני שמח לראות אותך מאושרת שוב."

אני באמת מאושרת.

וחזקה יותר.

וחכמה יותר.

ומפוחדת.

"לכי. הם מחכים. אימא שלך כנראה מחפשת כוס כדי להצמיד אותה לדלת."

אני מצחקקת, כי הוא צודק. "אחזור לביקור ברגע שאוכל."

הוא מגחך בשקט. "נתראה בקרוב."

אימא ובני הזוג אנדרבי מחכים ממש מחוץ לדלת. אימא מתנפלת עליי מייד. "על מה דיברתם?"

"הוא רק רצה לשאול על הנרי."

"אז למה להוציא אותי מהחדר?"

אולי כי אחרת לא הייתי מצליחה להוציא מילה? אני מושכת בכתפיי.

היא פונה אל סלסט. "הוא מעולם לא עשה דבר כזה. אני אומרת לך, משהו לא בסדר איתו מאז שהתעורר. נראה לי שיש לו פגיעת ראש.״

"אולי את צודקת. אבל הרופאים היו רואים משהו בכל הבדיקות שהם ערכו, לא?" היא שואלת.

"מי יודע? אנחנו תמיד שומעים על דברים שהתפספסו. זוכרים את מטלית הניתוח שרופא השאיר בתוך האישה ההיא? הוא תפר ושלח אותה הביתה עם המטלית בפנים! האישה סבלה ייסורים עד שהאמינו לה.״ אימא מדברת כאילו היא מכירה את האישה באופן אישי, אבל אני בטוחה שזו רק כותרת שהיא ראתה פעם בעיתון ותייקה אותה במוחה לשימוש עתידי במידת הצורך. היא אוהבת לעשות את זה. אני חושבת שזה נותן לה תחושה שהיא בעלת ידע באוזני השומעים.

"את בהחלט צריכה לומר את זה לרופא, אם כך," מציע הכומר אנדרבי.

"כן, אתה צודק. אעשה את זה. אתם הולכים?"

"כן."

"בואי הנה, ילדה שלי," היא מושיטה יד אליי ומושכת אותי לחיבוק עז. למרות הכול, אין לי ספק שאימא אוהבת אותי מאוד. "אני שמחה כל־כך שאת בבית. החדר שלך נשאר בדיוק אותו הדבר. כל הבגדים שלך נמצאים בתוכו. את יכולה למצוא משהו הולם יותר ממה שהם גרמו לך ללבוש שם באלסקה."

היא פשוט לא מסוגלת להתאפק.

"ותגיעי לתפילה מחר, אביגייל, וגם לווידוי." בשקט, אבל חזק מספיק כדי שאשמע, היא ממלמלת, "רק אלוהים יודע כמה את זקוקה לזה."

הפעם אני לא טורחת להסתיר את גלגול העיניים שלי.

אילו רק ידעת, אימא.