1
האופק זוהר בגוון ורוד בהיר. אני נכנסת דרך דלתות המרפסת ומתבוננת בקו הרקיע של מנהטן, עיניי עדיין עצומות למחצה בגלל הפרשי השעות. המראה הזה מבטיח יום חם ומחניק נוסף, 'שובר שיאים', לפי החדשות. למרבה המזל התחמקנו מהגרוע מכול אתמול, משום שהטיסה שלנו מצרפת הגיעה לשדה התעופה רק מאוחר בערב.
אני משוטטת סביב הבריכה שנמצאת על הגג – נקייה לחלוטין ומזמינה כל־כך – אל הכיסא־נוח שהנרי שרוע עליו, לבוש רק בתחתוני בוקסר. בידו כוס וויסקי, והבקבוק הריק למחצה עומד על רצפת הבטון לידו. "בוא למיטה," אני אומרת בשקט ומתיישבת על קצה הכיסא. "תשלים כמה שעות שינה לפני שתצטרך להתחיל את היום." השעה חמש בבוקר. הנרי אמור להיפגש עם מנהל בית ההלוויות בעשר, כדי לדון בסידורי ההלוויה של אביו. והוא שיכור.
רגע ארוך חולף עד שעיניו הכחולות מתנתקות מהשמיים, עוברות אליי וסוקרות באיטיות את סדין המשי הלבן שאני מחבקת אל גופי העירום. למרות זאת אין רעב במבט שלו. "הוא היה אמור למות מסרטן, לא בזמן שהוא מזיין בחורה בת עשרים וחמש," הוא ממלמל. תשומת ליבו מתרחקת שוב, הפעם אל קו הרקיע של העיר.
כשהנרי שיתף את הפרטים על הגורם להתקף הלב של ויליאם וולף, לא ידעתי מה לומר. הנושא הזה עדיין מביך. "היו לו בעיות לב?"
"לחץ הדם שלו היה בעייתי, אבל הוא לקח תרופות. זה היה תחת שליטה.״
"והוא עדיין הרגיש טוב?"
"עד כמה שידוע לי. הוא לא הזכיר שום דבר בפניי, וסקוט אמר שהוא לא דיבר איתו כל השבוע.״
אני מחליקה את ידי מעלה ומטה על זרועו השרירית במחווה מרגיעה, נלחמת בדחף הטבעי של אצבעותיי לשוטט על עורו החשוף, וחורטת בזיכרוני כל עיקול מושלם. "החיים לא הוגנים תמיד."
"אל תביני אותי לא נכון. מבין כל הדרכים שאפשר למות בהן... אבל זה? זה פשוט קרה מוקדם מדי," הוא ממלמל במרירות.
"מה עם הבחורה?" אני אפילו לא יכולה לדמיין את התחושות שעוברות בך כשאת שוכבת עם גבר והוא מת באמצע.
"היא הייתה היסטרית באותו לילה, אבל אני בטוח שהיא תהיה בסדר."
"היא הכירה אותו טוב?"
הנרי מגחך בעגמומיות. "תלוי איך את מגדירה 'טוב'. הוא שכב איתה במשך מספר שבועות. היא חשבה שהיא מאוהבת. סקוט אומר שהיא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר," הוא לוגם מהוויסקי. "זה טוב בשביל אבא שלי."
"תזכיר לי בן כמה הוא היה?"
"שישים ושלוש." הוא אומר באופן מעט לא ברור. מעולם לא שמעתי את הנרי מדבר ככה, אבל כשחושבים על זה, הוא פתח את בקבוק הוויסקי ברגע שעברנו דרך הדלת.
"הוא נראה טוב יחסית למישהו בן שישים ושלוש." שגוסס מסרטן. נכון, פגשתי אותו רק פעם אחת באלסקה לפתיחה החגיגית של מלון וולף במפרץ, וזה היה לפני מספר חודשים.
הנרי נאנח. "כשהוא סיפר לי על האבחנה, הוא אמר שאין לו על מה להתלונן, בהתחשב בעושר שהוא נולד לתוכו. הוא היה חייב להפסיד איפה שהוא. זה היה ההיגיון שלו.״
כל העושר שהוא נולד לתוכו... מכרה זהב ורשת מלונות וולף העולמית והיוקרתית, שיצרה רווחים עצומים עבור משפחתו של הנרי, והם כבר לא יודעים מה לעשות איתם. "נשמע כאילו הוא חי עם זה בשלום, לפחות."
"כן. וגם אני התחלתי להתרגל לזה, אבל חשבתי שנשארו לי עוד כמה שנים איתו. מתברר שלא," קולו של הנרי נעשה צרוד. "קודם סבא וסבתא שלי, ועכשיו הוא. הוא היה כל מה שנשאר לי, ותוך רגע הוא לא קיים יותר.״
אין טעם להזכיר להנרי שיש לו אח, כי סקוט וולף הוא נחש ערמומי, ואיש מאיתנו לא רוצה להיות בחברתו. הנרי לא בקשר עם אימא שלו כבר כמעט עשרים שנה, ולא נראה שיש רצון כלשהו להתפייס.
אני בולעת את הגוש שחוסם את גרוני. "יש לך אותי. אני יודעת שזה לא אותו הדבר, אבל אני כאן בכל זמן שתצטרך אותי ובכל דרך שתצטרך אותי," אני מחלצת את הכוס מהיד שלו. "ואולי כדאי שנירגע עם הוויסקי, בינתיים.״
הנרי נועץ בי את אחד ממבטיו הנוקשים והבלתי ניתנים לפיענוח במשך אחת... שתיים... שלוש שניות, והבטן שלי מתכווצת מייד מפחד מפני המחשבות האפלות שעלולות להיווצר בראשו.
בסופו של דבר הוא מגחך. הצחוק שלו מריר. "את צודקת. אני צריך להשאיר קצת בשבילך. את תצטרכי את זה יותר ממני..."
זו לא הפעם הראשונה שהוא מזכיר לי שהימים הקרובים יהיו מסע ייסורים עבורי, וזה גורם לי להילחץ למדי. כבר פגשתי את אחיו והספקתי לשנוא אותו. הוא אחד הגורמים שהפרידו בינינו בשל השקרים והמניפולציות שלו. זה קרה כשהייתי העוזרת האישית של הנרי והיינו צריכים להסתיר את מערכת היחסים שלנו מפני כולם, כולל אביו של הנרי.
ויליאם וולף מת, ואני כבר לא עובדת עבור מלונות וולף.
הנרי רוכן קדימה בפתאומיות כדי לאחוז בעורפי ולנשק אותי בחוזקה על השפתיים. הטעם המתוק והמעושן של האלכוהול משתלט על חושיי. אני מצפה שהוא ימשוך את הסדין שלי ויזיין אותי ממש כאן, תחת שמי הבוקר, אבל הוא מתרחק באותה מהירות. הוא קם מהכיסא, מרים את זרועותיו מעל לראשו כדי להתמתח, דוחף את התחתונים שלו כלפי מטה ומניח להם ליפול על הרצפה. הוא קצת לא יציב כשהוא צועד אל שפת הבריכה ולא מביט סביבו כדי לוודא שאיש אינו צופה. אנחנו בגובה של שמונים קומות בערך, בפנטהאוז של 'מגדל וולף'. השעה מוקדמת וניתן לשער שאיש אינו צופה מאחד מהבניינים הגבוהים סביבנו.
אם כי להנרי לא אכפת.
הוא צולל פנימה. המים ניתזים מעט לאוויר, והוא מגיח בקצה השני של הבריכה, אוחז במעקה ביד אחת, ואת השנייה הוא מעביר בשערו החום, הערמוני והגלי, ומסיט אותו לאחור מפניו. אני שוקלת לשחרר מעליי את הסדין ולהיכנס אחריו, אבל הוא מתחיל לשחות ומבצע הקפות. גופו החטוב נע במים במהירות ובעוצמה.
אני ממשיכה לשבת ולהתפעל בשקט מהנרי וולף העשוי ללא חת, בעוד השמש מתרוממת באופק מאחוריו. אני תוהה איזה גיהינום יביאו איתם הימים הקרובים.
***
אני משתדלת שלא להתעסק עם קצה המכפלת שלי כשאנחנו עוברים דרך הדלתות הראשיות של בית ההלוויות. אני לבושה בשמלה פשוטה, שחורה וצנועה שקניתי אתמול ב׳סאקס׳. חשבתי שהיא תתאים לאירוע. התאמתי לה נעלי עקב שחורות קלאסיות, במחיר שגרם לי להיחנק, שמשלימות את המראה המאופק שבו בחרתי. ניסיתי ככל יכולתי להיראות כמי שמתאימה לעמוד לצידו של הנרי והתקנתי את האיפור והשיער במשך שעתיים כמעט.
הנרי עומד זקוף והדור כהרגלו, בחליפה שחורה מחויטת, בעניבה ובגרביים תואמים, שבחרתי בשבילו בזמן שהוא התקלח.
"מוכנה?"
"אתה מוכן?" אני מעיפה מבט אל פניו הנאות – פנים שמושכות את תשומת ליבן של נשים מכל הגילים באופן מיידי, כפי שנוכחתי בצפייה מהצד אין־ספור פעמים – ובוחנת את מסכת הפלדה. הוא לא הסיר אותה מהרגע ששחה חמישים הקפות בבריכה, גם לא אחרי שהתפכח. זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותו מרפה מהשליטה. מאותו רגע הוא נכנס אל הפנטהאוז ויצא ממנו – בעיקר יצא – וחילק את הזמן שלו בין המשרד הראשי לבין סידורי הקבורה של אביו. הוא משדר עסקים כרגיל, רגשותיו מוסתרים מפני כולם.
גם מפניי.
לא הצקתי לו בדרישה שישתף אותי בתחושות ובמחשבות. הוא ידבר כשיהיה מוכן.
הנרי מחליק יד על גבי התחתון. חום גופו חודר מבעד לבד הדק של השמלה. הוא בולע רוק ומוביל אותי במסדרון של בית ההלוויות המפואר בלב מנהטן.
הטקס יתחיל בעוד עשרים דקות, ואף על פי כן זרם של אנשים מכל הגילים כבר מתחיל למהר לעבר דלתות הכניסה לאולם הגדול, שם ממתינה גופתו של ויליאם וולף. אני לא אמורה להיות מופתעת, החדשות על מותו הפתאומי הגיעו ל׳ניו יורק טיימס׳.
אין־ספור עיניים ננעצות בנו כשאנחנו מתקרבים, והבטן שלי מתהפכת מרוב לחץ. רובם מתבוננים באיל ההון רב העוצמה שצועד לצידי, אבל חלק מאותם צופים סקרנים בוחנים גם אותי.
"הוא הכיר הרבה אנשים," אני ממלמלת בקול רם, כדי שהנרי ישמע, והלחיים שלי מתחילות לבעור בגלל תשומת הלב לה אני זוכה.
"אנשים רבים שעובדים ב'וולף' יגיעו לכאן היום כדי לחלוק כבוד, ובטח גם שותפים עסקיים ואנשי תקשורת.״ הנרי מחייך חיוך מאופק ומהנהן לעבר זוג בגיל העמידה כשאנחנו חולפים לידו.
"מה אתה רוצה שאגיד אם ישאלו איך הכרתי את אבא שלך?" זו שאלה שהייתי צריכה לשאול לפני שיצאנו מהלימוזינה.
"את האמת. שלא הכרת אותו בכלל, אבל את מכירה את הבן שלו טוב מאוד.״
"זה רעיון טוב?"
"כמובן." הנרי מביט בי מלמעלה, הגבה שלו מזדקרת ברוגז מעצם השאלה שלי.
"אני פשוט לא בטוחה שחשבת על זה עד הסוף." אומנם לא הסתרנו את מערכת היחסים שלנו, אך גם לא הכרזנו עליה באופן רשמי. כשניכנס לחדר גדוש בעובדי וולף ובאנשי תקשורת, החדשות על העוזרת האישית לשעבר שצועדת פנימה יחד עם 'אחד הרווקים הנחשקים בעולם', יתפשטו כמו אש בשדה קוצים. האם הנרי מוכן לזה?
האם אני מוכנה לזה?
"אני די בטוח שכן." החיוך הקטן ביותר עולה על שפתיו של הנרי כשהוא מחליק את ידו החזקה והמחוספסת לתוך ידי ומוביל אותי דרך המוני המבטים הבוחנים אל עבר זוג דלתות האלון הכבדות.
אני לא יכולה לשלוט בגל ההתלהבות שעובר בגופי מעצם הפעולה הפשוטה הזו, למרות מה שקורה סביבנו. אני מכירה את הנרי. הוא לא היה עושה את זה אלמלא היו לו כוונות רציניות לגביי.
הדלתות נסגרות מאחורינו בחבטה מבשרת רעות ולוכדות אותנו בתוך האולם עם גופתו של ויליאם וולף.
וסקוט וולף.
הריגוש הקטן שלי נעלם מייד כשאני מבחינה באחיו הבכור של הנרי עומד בקצה המרוחק של החדר, שבו ארון קבורה מגולף ומעוטר מונח על דוכן מתכת ומוקף בחמישים זרי פרחים לפחות – מחבצלות לבנות ועד זרים של חמניות צבעוניות.
היה לי ברור שסקוט יהיה כאן, ועל אף זאת אינני מצליחה לשלוט בתגובה של גופי, ברגע שהוא נעמד מולי. לא ראיתי אותו כבר חודשים, מאז היום שבו יצא בסערה מבקתה מספר אחת ב׳מפרץ וולף׳, מדמם, אחרי שספג מהנרי אגרופים שבהחלט הגיעו לו.
סקוט פונה לעברנו. עיניו הכחולות־אפורות נפערות כשהוא רואה אותי לצד הנרי.
"מעניין," ממלמל הנרי.
"מה?"
"הייתי בטוח שהוא כבר שמע עלייך." הוא אומר, ונימת שעשוע בקולו.
למרבה הצער אני לא משועשעת כמוהו. אני מביטה בפניו של סקוט. הן אינן מפוסלות או נאות כמו פניו של הנרי, אך הן בהחלט מתקשחות כשהוא מבין שהוליכו אותו שולל.
הנרי מבחין בחשש שלי ולוחץ את ידי פעם אחת במחווה מרגיעה. "סקוט, אתה זוכר את אבי מיטשל."
"איך אני יכול לשכוח?" חיוך קטן ומזויף מופיע על שפתיו הדקות. "את שקרנית טובה יותר ממה שחשבתי, אביגייל."
אני מניחה שהוא מתייחס ליום שבו הוא דחק אותי לפינה במעלית וניסה לגרום לי להודות שהנרי מזיין אותי – העוזרת האישית שלו – בעיצומן של בעיות משפטיות סביב העובדה שהוא זיין את העוזרת האישית הקודמת שלו.
אף על פי שנכשל, הוא הצליח לשתול זרעים רעילים של ספק ושקרים מוחלטים לגבי הנרי, עד ששכנעתי את עצמי שהנרי שוכב עם נשים אחרות. זה היה ללא ספק היום הגרוע בחיי. גרוע פי אלף מהיום שבו תפסתי את ג'ד בוגד בי.
אני מכחכחת בגרוני. הייתי רוצה לומר לאידיוט הזה דברים רבים כל־כך – לעזאזל, הייתי רוצה להרים את זר הוורדים הלבנים הענקי מאחוריו ולנפץ את אגרטל הקרמיקה הכבד על ראשו – אבל זה לא הזמן או המקום לנקמה. "אני מצטערת על האובדן שלך."
עיניו מדלגות אל הנרי. הוא לא מיומן כל־כך בהסתרת הכעס כמו אחיו. "חתיכת בן זונה."
"תירגע...״
"יש לך את החוצפה להביא את הזונה שלך להלוויה שלו?"
כל השעשוע נעלם מפניו של הנרי. "אם תקרא לה ככה שוב, אתה תצטרף לאבא בארון הזה," הוא מזהיר בטון מקפיא כקרח.
למרות זאת, סקוט לא נרתע בקלות רבה כל־כך. "שיקרת לו בפנים כשהוא שאל אותך אם זיינת אותה."
"סיפרתי לו על אבּי לפני שהוא מת. המצפון שלי נקי. מה לגבי המצפון שלך?"
עיניי נפערות בהפתעה כשתשומת ליבי נודדת שמאלה אל המקום שבו שוכב האיש המכובד. עדיין מלכותי, אפילו כגופה. לא היה לי מושג שהנרי סיפר עלינו לאביו.
עיניו של סקוט מצטמצמות כשהוא מתבונן באחיו לרגע ארוך, כאילו הוא מנסה לקרוא משהו בין השורות. "שיקרת לאבא בפנים, ובכל זאת אני זה שכל האש הופנתה אליו."
הנרי משחרר את ידי וצועד קדימה. הוא גבוה בחמישה־עשר סנטימטרים מאחיו, ועכשיו הוא מתנשא מעליו. "אבא הפנה אליך את האש כי ניסית להפליל אותי באונס, כדי שתוכל להשתלט על מלונות וולף," הוא אומר דרך שיניים חורקות. אגרופיו קפוצים לצידי גופו והוא נראה כמי שמוכן להכות את סקוט, שוב.
"רק וידאתי שאבא יודע מי הבן היקר שלו באמת," סקוט יורה בחזרה ומנפח את החזה כדי לפצות על הבדלי הגובה ביניהם.
"מישהו שינהל את העסק המשפחתי ביושרה?" הנרי מתקדם צעד קדימה עד שהם קרובים מאוד זה לזה. סקוט מסרב להירתע. "מישהו שאין לו בעיה לספק את הנשים בחייו? שתמיד ישר איתן?"
האחים וולף הצליחו בדרך כלשהי להציף את האולם במתיחוּת. אני מתלבטת אם לחצוץ ביניהם כדי למנוע את הפיצוץ, או להתחבא מאחורי הארון כדי להתגונן מפני הרסיסים.
הדלת מאחורינו נפתחת בחריקה, ואדם לבוש בחליפה עובר דרכה. "סליחה, אבל הקהל בחוץ די גדול. אכפת לכם שנתחיל להכניס אנשים כדי לפנות את הלובי? אם כולכם מוכנים, כמובן," הוא נשמע סקפטי. ודאי חש בכאוס הממשמש ובא.
"כן, אנחנו מוכנים. תודה לך." הנרי נושם נשימה עמוקה, מתרחק שני צעדים לאחור וממלמל בשקט לסקוט, "תתרחק מאיתנו."
אני נאנחת בהקלה. בלינדה, המנהלת של 'מפרץ וולף', שמכירה את הגברים במשפחת וולף היטב, העירה פעם שהנרי וסקוט לא יכולים להיות באותו חדר יחד יותר מחמש דקות מבלי להתפרץ זה על זה.
עכשיו אני מבינה.
שלוש השעות הבאות יהיו ארוכות.
***
אני מניחה יד על כתפו של הנרי ומושכת את תשומת ליבו לפני שהאורח הבא מתקרב אליו כדי לומר את דבריו. "אני הולכת להביא לך מים. כבר חוזרת." אנחנו עומדים באותו המקום כבר שעתיים וחצי, משמאל לארון, ומברכים אין־ספור אנשים. כולם זרים לי, אבל אני מחייכת ומקבלת את תנחומיהם כחלק מהמשפחה, כי מה עוד אני אמורה לעשות כשאני עומדת ליד הנרי?
"תודה," הוא עונה, קולו צרוד מרוב דיבור.
אני מפלסת את דרכי בתוך הקהל, שמחה להזיז את רגליי, אף על פי שהן כואבות בגלל נעלי העקב. למרבה המזל, סקוט נשאר בצידו השני של ארונו של ויליאם וולף, רחוק ועסוק, הודות לשטף המבקרים, וכך נמנעות בעיות נוספות. כרגע הוא מנחם את בקי, האישה שאיתה היה ויליאם בלילה שבו מת. היא מתייפחת. היא התגלמות של כל מה שהייתי מצפה מגבר מבוגר ועשיר כמו ויליאם, אבל בו־זמנית גם מפתיעה. היא יפהפייה וצעירה, עם עור שזוף, שפתיים אדומות תפוחות, עצמות לחיים גבוהות וגזרה של שעון חול. אני בטוחה בתשעים אחוזים שהשיער שלה – בגוון בלונד פלטינה, שמגיע עד מותניה – הוא תוצאה של תוספות שיער יוקרתיות.
היא הסיבה שככל הנראה ויליאם נטל כדור ויאגרה בלילה שבו מת, משהו שדוח הנתיחה הראשוני חשף. כשהנרי גילה זאת, הוא השליך כוס אל הקיר בסלון, והיא התנפצה לרסיסים. הוא אמר שוויליאם ידע שאסור לו להשתמש בכדורים האלה בגלל בעיות לחץ הדם שלו, אבל הוא נטל גלולה בכל זאת, כי הצורך ליהנות מהצעצוע שלו, בת העשרים וחמש, גבר על הסכנות. הוא כמובן לא ציפה שההשלכות יהיו כה חמורות.
מחוץ לאולם אני מוצאת אזור שירות ובו קנקנים של קפה, תה חם ומקרר מלא במשקאות קרים. אני שולפת ממנו שני בקבוקי מים קרים, פותחת אחד ולוגמת לגימה ארוכה.
"העבודה אצל מר וולף כאוטית כל־כך תמיד?" שואל מיילס מאחוריי וגורם לי לקפוץ בבהלה.
אני בולעת את המים ומחייכת אל העוזר של הנרי חיוך מלא אהדה. "כן."
הוא נאנח, לוגם מבקבוק המים שלו ומנגב טיפה שזולגת על סנטרו. "אפשר היה לחשוב שהוא יאט קצת את הקצב עם כל מה שקורה עכשיו," הוא מחווה לעבר אולם ההלוויות, "אבל הבחור רק עובד קשה יותר."
"זו פשוט הדרך שלו להתמודד. הוא יירגע בקרוב.״ נראה לי. בכל לילה הנרי נכנס למיטה אחרי שאני נרדמת, וכשאני מתעוררת הוא בדרך כלל מזיע החוצה את כל המתח בחדר הכושר הביתי שלו או משוחח בטלפון. ההוכחות היחידות שיש לי שהוא באמת ישן לצידי הן שעון הזהב שלו, שמונח על שידת הלילה, והריח המגרה של הבושם על הכרית.
מאז השהות בצרפת לא חלקנו יותר מנשיקות עדינות.
אם הנרי עובר ארבעה ימים בלי סקס, בעוד אני מוכנה ומזומנה להעניק לו את כל מה שהוא רוצה... כן... אין ספק שהוא סובל.
מיילס מעביר יד בבלורית החומה והמתולתלת שלו. "הוא ביקש ממני לעשות אלף דברים בערך, ועכשיו יש לי אלף עדכונים בשבילו. אני לא רוצה להציק לו, אבל אני יודע שהוא יבקש עדכון סטטוס ברגע שייכנס למשרד בציפייה שהכול כבר מטופל. לא יהיו לי תשובות בשבילו, והוא יחשוב שאני אידיוט ויפטר אותי. אני לא רוצה שיפטרו אותי. אני אוהב לעבוד אצלו." הוא מעווה את פניו מרוב לחץ.
אני זוכרת את ההרגשה הזאת טוב מדי, כשחשבתי שאני לא יכולה לעשות דבר אחד נכון כשמדובר בהנרי. "אבקש ממנו שיפנה לך זמן ברגע שהוא יהיה מוכן, כדי שתוכל לברר כל שאלה שיש לך."
מיילס נאנח בהקלה. "תודה. בטח זה לא היה ככה כשעבדת בשבילו. את יודעת, כי שניכם הייתם..." מבטו יורד אל החזה השופע שלי. אומנם הוא מכוסה היטב בשמלה הזו, אך עדיין בולט. "זאת אומרת, כי ברור שהוא היה דלוק עלייך, אז... לא, רגע! אני מתכוון..." הוא מתכווץ.
אני פורצת בצחוק. בדרך כלל השיחות שלי עם מיילס מתקיימות רק כשהוא מאשר את לוח הזמנים של הנרי או מזמין עבורי טיסות. הוא נשמע מקצועי וחכם כל־כך במיילים ובהודעות. אני תוהה אם הוא תמיד תזזיתי כל־כך פנים אל פנים, או שזה רק בגלל המצב הנוכחי. אני מאמינה שזו האפשרות השנייה, כי הנרי לא היה סובל עוזר מטומטם לאורך זמן.
הוא מחייך אליי חיוך נבוך. "אני חושב שזה מגניב. את יודעת, שהנרי וולף התאהב בך. הוא יכול להשיג כל אישה שהוא רוצה. נשים יפהפיות זורקות את עצמן עליו כל הזמן, אבל הוא חושב רק עלייך. זאת אומרת, גם את יפהפייה. כאילו, את ממש לוהטת. אבל את שונה מכל האחרות. את נורמלית. פאק, אני צריך להפסיק לדבר. בבקשה אל תגידי לו שאמרתי משהו. הוא יפטר אותי."
אני מצחקקת. "הוא לא ישמע את זה ממני."
מיילס נאנח. "טוב, אני חוזר למשרד. אם הוא יצטרך אותי, אני שם."
אני מתבוננת בבחור הגבוה והצנום מתרחק במהירות, ושעשוע על פניי.
"הוא בהחלט ממהר."
אני מסתובבת אל אישה מבוגרת ומושכת – באמצע שנות החמישים לחייה, בערך – שממלאת ספל קפה. היא לבושה בחליפת מכנסיים שחורה ומחויטת, שמבליטה את מותניה הצרים ואת הקימורים שלה. שערה הזהוב נח על כתפיה בתספורת קצרה ומעוצבת.
"הוא פשוט עמוס קצת עכשיו. הוא העוזר של הנרי וולף.״ אני לא יודעת למה אני מוסיפה את החלק האחרון.
הבזק של הבנה חולף בעיניה הכחולות והנוקבות של האישה. "הוא לא יחזיק מעמד הרבה זמן בעבודה אצל וולף, אם הוא לא ילמד נימוסים."
משהו בה מוכר כל־כך, אבל אני לא מצליחה להניח עליו את האצבע. "את עובדת בשביל רשת מלונות וולף?"
"פעם עבדתי, לתקופה קצרה. לפני הרבה מאוד זמן." היא מצחקקת ומערבבת את הסוכר בקפה שלה. כף המתכת מצלצלת ברכות כנגד הפורצלן. "ואת?״
"פעם. גם לתקופה קצרה.״
"טוב, נחמד מצידך לבוא כדי לתת כבוד. הכרת את ויליאם?"
"לא. זאת אומרת, פגשתי אותו פעם אחת, אבל לא הכרתי אותו. אני מכירה את הבן שלו. הנרי. אני מכירה אותו היטב.״ אני מגמגמת בניסיון לומר את התשובה שהנרי אמר לי לתת קודם לכן. לא הייתי צריכה להשתמש בה עדיין.
האישה מפסיקה לערבב את הקפה. מבטה הסקרן בוחן את תווי פניי, כאילו היא רואה אותי באמת בפעם הראשונה. "ואיך הנרי מתמודד עם המוות של אביו?"
"טוב, עד כמה שאפשר."
"עובד הרבה?"
"יום ולילה," אני מזעיפה פנים מעט. "את מכירה את הנרי?"
"לא ממש," היא מחייכת בעצב. "אבל אני מתארת לעצמי שהוא דומה מאוד לאביו."
"ככה שמעתי." בקבוקי המים הקרים מתחילים לטפטף בידיי. נעדרתי יותר מדי זמן. "אם כבר מדברים על הנרי, אני צריכה להביא לו מים לפני שהוא יאבד את הקול שלו." משום מה, המילים ׳המשך יום נעים׳ לא נשמעות הולמות כרגע, לכן אני פשוט מרימה את הבקבוק כסימן, מחייכת ומסתובבת לכיוון האולם.
הקהל הצטמצם קצת. נותרה חצי שעה עד לסגירת החדר למבקרים. אני חולפת על פני קבוצות האנשים שמפוזרות בחדר עד שאני מגיעה אל הנרי, מושיטה לו את הבקבוק שלו ללא מילים ומניחה יד על זרועו במחווה מנחמת.
הוא מפסיק לדבר בפתאומיות, ואני חשה שהפרעתי לשיחה פרטית.
כשאני מפנה את המבט אל פניה של האישה שאיתה הוא מדבר, אני בטוחה שקטעתי שיחה פרטית.
אני לא יודעת מי זו, אבל היא מהממת. שערה הברונטי הארוך משתרע מכתפיה ועד אמצע גבה, כמו יריעות של משי. עיניה מזכירות לי עיני חתול – רחבות, בצורת שקד, וירוקות. והרגליים שלה... הן ארוכות מאוד. כלומר, הן ארוכות כל־כך ונראות לא טבעיות.
לפי האופן שבו היא מביטה בי מבעד לריסיה העבים, וזוויות הפה המלא שלה שצונחות בשמץ של סלידה, נראה שהיא החליטה שאני לא ברמה שלה.
הנרי מכחכח בגרונו. "אבי... זו קירה. קירה... אבי מיטשל.״
החזה שלי מתכווץ.
זו קירה? קירה האחת והיחידה? העוזרת לשעבר של הנרי? זו שניהלה איתו רומן? זו שהאשימה אותו באונס שקרי? זו שכמובן עדיין מאוהבת בו בטירוף, לפי המבט בעיניה?
אצבעותיי שוקעות בשריר הבולט של הנרי. "איזו עזות מצח," אני אומרת בלחישה.
"אבי... תזכרי איפה אנחנו," הנרי מזהיר בשקט.
נכון. בהלוויה של אביו. ככל שזה מגיע לה וככל שאני רוצה לעשות את זה – סטירה בפניה היא לא הדבר הנכון לעשות כרגע.
במקום זאת אני נצמדת לגופו הקשה של הנרי ומחייכת חיוך מזויף וגדול. "שלום, קירה. נחמד כל־כך לפגוש אותך סוף־סוף." אני נשמעת כמו טילי, הבחורה הדרומית הרכלנית מ'מפרץ וולף', שיודעת לומר מילים מתוקות עם מרירות חותכת. אני משחררת את זרועו של הנרי כדי להושיט יד.
היא לוחצת את ידי קלות, מחייכת חיוך מאולץ ומתכווצת. אני מבחינה בהיעדר הטבעת על הקמיצה בידה השמאלית, ומניחה שבעלה לא נשאר בסביבה לאחר שגילה שהקשר המיני שניהלה עם הבוס שלה היה בהסכמה מוחלטת.
"תודיע לי אם אתה חושב שזה יכול לעבוד," היא אומרת. עיניה ממוקדות בהנרי, והתעלמותה ממני ברורה.
"תודה שבאת,״ הוא עונה בקול יציב. נראה שהוא אינו מוטרד מנוכחותה.
אומנם הנרי שלי, אבל בכל זאת מתחשק לי להקיא כשאני צופה בה מסתובבת ומתרחקת, ורגליה הארוכות מודגשות על ידי החצאית השחורה הצמודה שלה. "אני מתערבת שהיא אפילו לא יכולה למצוא מכנסיים לדברים האלה," אני ממלמלת.
הנרי מגחך. "אל תהיי ילדותית."
אני נאנחת ומזכירה לעצמי שהנרי לא נמשך לחוסר ביטחון. "למה היא צריכה את העזרה שלך?"
הוא פותח את הבקבוק ולוגם ממנו. תור המנחמים הצטמצם, ויש לו הפסקה סוף־סוף. "היא רוצה לעבוד אצלי שוב."
הפה שלי נפער. "במלונות וולף?"
הוא עוצר, כאילו הוא מתלבט מה לומר. "אצלי. בתור העוזרת שלי."
"אתה פאקינג צוחק עליי. איזה אומץ!" אני פולטת בקול קצת חזק מדי. "טוב... יש לך את מיילס, אז... אתה בסדר. אתה לא צריך עוד עוזרת." הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע הוא העבודה של מיילס. אני לא רוצה את האישה הזאת ליד הנרי.
"יש לי את מיילס," הנרי מסכים ולוגם לגימה נוספת, ארוכה. אני לא מצליחה לפענח את הטון שלו, והפרנויה שלי מתחילה להתגבר.
אני מנמיכה את קולי כדי להזכיר לו, "והיא האשימה אותך באונס."
"נכון," הוא אומר יותר מדי ברוגע.
"הנרי!"
הוא מסתובב כדי להניח את כף ידו החמה על לחיי, עיניו הכחולות כקריסטל מביטות עמוק אל תוך עיניי. "אני לא צריך עוזרת חדשה. היא האשימה אותי באונס ואני יודע שלא תאהבי את זה. אז לא, אין שום סיכוי שקירה תחזור ל'וולף' בשום תפקיד.״
"אה," אני נושמת לרווחה. "התמודדת איתה יפה."
"הקשבתי לה רק כדי להרחיק אותה ממני. לא התכוונתי לגרום לדרמה כאן," שפתיו מתעקלות לחיוך סקסי. "את, לעומת זאת... חשבתי שאת הולכת לעקור את העיניים שלה."
חיוך מבויש עולה על פניי. "סליחה, התעוורתי מרוב כעס. לא הצלחתי לחשוב בהיגיון."
ידו נעצרת על גבי התחתון. "זה בסדר. נראה לי שאהבתי את זה," קצות אצבעותיו מחליקים מטה כדי לגעת בגומי של התחתונים שלי דרך השמלה. "אני גם מוכן להמר על כסף שאת תנצחי."
אני מכחכחת בגרוני ומסתכלת עליו בחשש. אין ספק שיש אנשים שצופים. "דרך אגב, אתה צריך לפנות קצת זמן למיילס."
הגבות של הנרי מתרוממות בשאלה.
"נתקלתי בו בלובי. הוא נראה לחוץ בטירוף.״
הוא נאנח. "כנראה העמסתי עליו יותר מדי."
"העמסת על עצמך יותר מדי."
עוד אנחה. "אני לא רוצה שהוא יתפטר. הוא טוב."
אני תוהה מה הנרי היה אומר אילו חזרתי על דבריו של מיילס. או שהוא יצחק, או שיפטר אותו. הכול אצלו שחור או לבן, והצבע האפור מופיע רק לעיתים נדירות. "פשוט תקדיש לו קצת זמן כדי שהוא יוכל לשאול מספר שאלות ולבצע את העבודה שלו. תגרום לו להרגיש שאתה מעריך אותו, והוא לא ילך לשום מקום. מסיבה מוזרה כלשהי, הוא אוהב לעבוד אצלך," אני מוסיפה ביובש.
הנרי מחייך, השעשוע האמיתי הראשון שראיתי על פניו מזה ימים. "את בטוחה שאת לא רוצה את העבודה שלך בחזרה?"
"אני בטוחה. הבוס מסוגל להיות עריץ אמיתי.״
"עריץ,״ הוא רוכן קרוב יותר אליי ומנמיך את קולו. "ספרי לי... איזה דברים הוא גרם לך לעשות?"
השאלה הזו כל־כך לא הולמת, אבל אני מניחה שהנרי זקוק להסחת הדעת הזו. אני נושכת את השפה התחתונה, כאילו אני חוככת בדעתי. "טוב, פעם אחת הוא קשר את הידיים שלי ו..." אני מרגישה דמות מרחפת מאחורינו ומחכה שנעצור את השיחה. פי נסגר ולחיי בוערות, ואני נבוכה מהסיכוי ששמעו אותי, בייחוד בגלל המקום שבו אנחנו נמצאים.
האישה שפגשתי באזור השירות קודם לכן עומדת שם.
הנרי רוכן אל אוזני ולוחש בשובבות, "אני זוכר את היום הזה. נצטרך לשחזר אותו מאוחר יותר.״ אבל כשהוא פונה כדי לברך את האורחת האחרונה שלו, כל גופו מתקשח.
"שלום, הנרי," אומרת האישה באותה נימת קול רכה. היא נמוכה ממני במספר סנטימטרים ונאלצת להטות את ראשה כדי להסתכל עליו.
הוא לא עונה לרגע. כשהוא מדבר סוף־סוף, קולו נעשה נוקשה. "תודה שבאת."
אני מרגישה את עיניו המאיימות של סקוט נעוצות בנו, אבל אני לא מצליחה להסיט את תשומת ליבי מחילופי הדברים המוזרים.
היא מחייכת חיוך רחב, כאילו הכול כשורה. "מה שלומך?"
"נפלא."
"יופי. קיוויתי שתהיה כאן."
"כמובן שאני כאן. זו ההלוויה של אבא שלי.״
"כן, אני יודעת. אבל קיוויתי שנוכל לדבר."
"אז דברי." דבר בטון של הנרי אינו מזמין שיחה.
לאחר רגע של מבוכה, היא מסתובבת אליי ומושיטה יד. "אני מצטערת, לא אמרת לי את שמך קודם."
"אממ..." אני מעיפה מבט בפניו המאובנות של הנרי. "אבי מיטשל."
"היי, אבי. אני קריסטל מקגווייר," היא מביטה בעיניו של הנרי. "אני אימא של הנרי."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.