מלחמת האהבה 2: נקודת רתיחה

אומרים שהסקרנות הרגה את החתול. אני החתול בתרחיש הזה, אבל אני מקווה שלא אמות. זה ממש יהיה דפוק.

כשאני יוצאת מהמכונית שלי בחניון חשוך של בר האופנוענים 'הדרקון' בפאתי גרין ואלי, טנסי, אני מתחילה ברצינות לפקפק בשפיותי.

מה אני עושה?

ברור שאני רוצה תשובות, אבל אני גם די בטוחה שיש דרך לעשות את זה לאור יום ובמקום בטוח יותר. עם זאת, שעות העבודה שלי כובלות אותי לבית החולים מריוויל, וכשאני לא במשמרת, אני ישנה. ככה זה כשאת בוגרת קולג' טרייה שמחויבת לשעות סיעוד במיון, מנסה לסיים את הכשרת עוזרת הרופא שלך, ואין לך ותק – את מקבלת שעות מחורבנות ואת כל החרא שאף אחד אחר לא רוצה או אוהב לעשות. ממש הרבה חרא. אבל אני מזכירה לעצמי שזה לא תמיד יהיה ככה ושאני אוהבת את העבודה שלי. תקראו לי משוגעת, אבל אני דווקא אוהבת לקחת את החולים הקשים ולעשות את הדברים שאף אחד אחר לא רוצה לעשות.

אני תמיד מוכנה לאתגר, מה שיכול גם להסביר למה אני כאן. בבר חשוך שיש לו מגרש חניה מלא באופנועים. זה מקום הבילוי של מועדון האופנועים הידוע לשמצה, 'מהומות הברזל'.

עד לפני שבוע לא ידעתי מיהם. מעולם לא שמעתי עליהם. לא גרתי בגרין ואלי זמן רב, וכמו שאמרתי, כשאני כאן, אני בדרך כלל ישנה. אז אחרי מפגש מביך עם כמה מהם בתחנת הדלק, הזכרתי את זה בפני אימא שלי בביקור השבועי אצלה.

תגובתה היא הסיבה שאני כאן הערב.

במשך השנים היא הייתה חשאית כל כך בקשר... ובכן, בקשר לכל דבר. אם אני שואלת אותה על העבר שלנו או על אבא שלי, היא מעבירה נושא באדישות ומציינת שטוב לנו בלעדיו ושהילדות שלי עברה ללא אירועים מיוחדים.

אבל משהו בתוכי תמיד התקומם נגד זה. שקרים, זה מה שהבטן שלי אומרת. האחות שבי רוצה לרדת לעומק העניין – לעומק העניין של חיי.

כשאני שולחת את היד אל הידית של דלת הכניסה, היא נפתחת בתנופה, וגבר בגודל של בניין רץ החוצה וכמעט מפיל אותי. אני מציצה מאחוריו אל החלק הפנימי של הבר, יש שם כאוס מוחלט – שולחנות הפוכים, בקבוקי בירה מנופצים, כמה כיסאות שבורים ואנשים בכל מקום.

כמה נשים מצטופפות יחד בפינה, ממש ליד הדלת, וקבוצות של גברים שוכבים על הרצפה. ודם... הרבה דם.

אני רוצה לברוח.

אני שונאת אלימות.

אבל אני לא יכולה לברוח.

הצורך שלי לעזור לא מאפשר לי.

אנשים סובלים ואני יכולה לעזור.

כשאני נכנסת בעיוורון אל הבר החשוך, אני כורעת ברך ליד קבוצת הגברים הראשונה שאני מגיעה אליה. "אני אחות," אני מודיעה וזוכה במבטים קשים ומבולבלים. "תנו לי לעזור לו." ברור שלגבר יש פצע רציני בבטן. הדם הספוג בחולצה שלו אומר לי שכנראה מדובר בפצע דקירה, אבל לא גדול מדי או עמוק מדי. הודות להכשרה שלי כעוזרת רופא, אני מיומנת בטיפול בפצעים ובתפרים. בסופו של דבר שני הגברים שמגוננים עליו זזים הצידה ונותנים לי להתקרב. אני מושכת את ידו המדממת של האיש ורואה שהפצע קטן, אולי שני סנטימטרים, גדול במידה הנכונה שלהב יוכל להיכנס ולצאת בצורה נקייה. הוא לא יורק דם, רק נאנק מכאבים, לכן אני עוברת על סדרת השאלות שאני נוהגת לשאול במיון.

מה השם שלך?

אתה יכול לספר לי מה קרה?

מה רמת הכאב שלך?

רוב השאלות נענות ברטינה, לכן במקום להיות תלויה במטופל שלי שייתן לי פרטים, אני מתחילה לעבוד. "יש לי תיק חירום במכונית שלי," אני אומרת לאיש מימיני. "זו מוסטנג..." אני משתתקת לרגע. "המכונית היחידה בחניון. התיק אפור והוא במושב האחורי." בלי לחכות לאישור או לכל סוג של הסכמה, אני שולחת את ידי לשולי החולצה של הבחור וקורעת אותה.

"זה לוהט."

אני פונה בחדות לשמאלי ורואה את הגבר השני עומד מעליי, צופה בכל מהלך שלי, אבל לא כי אני מטפלת בחברו. המבט שלו מרושע. הוא איכשהו נדלק ממה שאני עושה, וזה מעצבן אותי ממש.

"לך תמצא מגבות," אני דורשת, לא נותנת לו לבלבל אותי. אני טובה בזה – בחסימת אנשים ובהתמקדות במשימה שעומדת על הפרק. זה מה שאני עושה. זה המקום שבו אני מרגישה הכי נכון והכי נוח. במקומות שבהם יש טראומה ותוהו ובוהו, אני מוצאת שלווה.

אחרי שאני חובשת את הבחור הראשון, מגיע עוד אופנוען ענק שתופס את זרועי, מוביל אותי למיטת בית חולים מאולתרת שבה שוכב בחור מבוגר שמתפתל מכאבים ואוחז בכתפו.

"אני יכולה להסתכל?" אני שואלת ומושכת את תשומת ליבו, כנראה כי מלבד כמה נשים שראיתי כשנכנסתי, אני הבחורה היחידה בסביבה. למעשה, לא ראיתי שוב את הנשים האלה וייתכן שכרגע אני האישה היחידה בבר. סביר להניח שזה אמור להלחיץ אותי ולגרום לי לברוח, אבל אני חדורת מטרה עכשיו. הבר האפלולי הזה בצד הדרך הפך לחדר המיון שלי. אני לא אעזוב עד שאהיה בטוחה שכולם ישרדו.

לא ממש משנה אם הם שומרי חוק או פורעי חוק.

אני לא רופאה. לא נשבעתי את שבועת הרופאים. אבל הקדשתי את חיי להצלת אנשים. ומשהו אומר לי שנועדתי להיות כאן. איזו סיבה אחרת יכולה להיות לאישה שנמנעת מכל סוג של אלימות להיכנס לבר מייד אחרי קרב?

היקום רוצה שאהיה כאן, לכן אני אשאר עד שהפצע האחרון יהיה תפור, ואחר כך אנסה להבין מה קרה.

"תחזיק את התיק שלי," אני אומרת לאיש שהלך אחריי מאז שהוציא את הציוד שלי מהמכונית. "אני אצטרך את האלכוהול ואת הגאזה."

החתך הזה לא עמוק, אבל ממוקם באזור שיגרום לזקן הזה להתחרט שהוא לא נשאר בבית הלילה.

"יכול להיות שזה יכאב למשך כמה זמן," אני אומרת לו ושולחת יד אל האלכוהול המושט אליי. "וזה הולך לשרוף קצת."

האם אני נהנית לגרום לגברים מבוגרים לבכות? לא. אבל זה קצת מספק כשאני יודעת שהם הביאו את הכאב על עצמם. אני לא בן אדם ציני, אבל אני מאמינה בקארמה.

חצי שעה לאחר מכן, כשכל אלו שהיו להם פצעים גלויים טופלו, אני אוספת את מה שנשאר מהציוד ​​שלי ומתחילה להכניס הכול לתיק בצורה הכי מסודרת שאני יכולה. הכול יצטרך לעבור חיטוי או אולי אפילו להיזרק, אבל אתמודד עם זה מאוחר יותר.

כרגע הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה להסתלק מכאן בהקדם האפשרי ולהיכנס למקלחת חמה.

"לא כל כך מהר," אחד הגברים שפגשתי קודם רושף לעברי ומניח את ידו הגדולה על ידי. "הבחורים רוצים לדבר איתך."

בחורים?

אני מציצה מאחוריי, מביטה סביב וממש לא רואה בחורים. אני רואה גברים – חלקם שריריים, אחרים רזים יותר, אבל כולם לובשים אפודי עור ומדיפים ריח של סכנה.

מישהו מדליק את האורות, ואז הכול איכשהו נראה יותר ופחות מפחיד בו־זמנית. פחות כי אין פינות אפלות להסתתר בהן, ואני יכולה לראות את כל הפרצופים. אבל זה כנראה מה שעושה את זה מפחיד יותר.

כי אני יכולה לראות את כל הפרצופים.

כל זוג עיניים.

וכולן עליי.

הן מאיימות.

חלקן מלאות בוז.

כמה מהן בוהות בי.

אבל כולן מטילות בי ספק.

"מי את?" האיש ששואל את השאלה עומד ליד הבר, נשען עליו כאילו הוא מחזיק אותו, או שאולי הבר הוא זה שמחזיק את האיש. עיניו מצומצמות, והדיבור שלו איטי ומתמשך, אבל אני לא יכולה לדעת אם זה בגלל האלכוהול או שזה הדיבור הרגיל שלו. אילו הייתי צריכה לנחש לפי הריח שממלא את המקום הזה, הייתי בוחרת באופציה הראשונה.

"אני, אה..." אני מתחילה להגיד, מגמגמת מעט כשאני מחליקה את שערי לאחור ותולה את התיק שלי על הכתף, מרגישה איכשהו מוגנת בזכות משקלו על הגב שלי. מלבד זאת, אני מקווה שזו תזכורת בולטת שעזרתי לכמה מאנשיו שמצבם היה הרבה יותר גרוע אלמלא הייתי מופיעה כאן. עם מעט המידע שזורם בעורקיי, אני מזדקפת ומתחילה מחדש. "אני פרנקי ריבס."

בעיניו יש הבהוב של הכרה, בדיוק התגובה שקיוויתי לה לפני שעה כשנכנסתי לחניון.

זה מה שרציתי: להיכנס לכאן, לגשת למישהו, להגיד לו את שמי ולקבל תגובה.

"אתה מכיר את אבא שלי?"

כשהשאלה יוצאת מפי, החדר סביבי משתתק.