מלחמת האזרחים

מבוא יונתן פרייס

מלחמת האזרחים: האם היא חיבור היסטוריוגרפי?

אחד הדברים הראשונים המזדקרים לעינו של הקורא במלחמת האזרחים (Bellum Civile) הוא היותו חיבור שנמסר לנו במקוטע, החסר גם את תחילתו וגם את סופו. הוא נפתח בפתאומיות, באמצע ישיבת הסֶנָט הרת-הגורל שהתקיימה ב-1 בינואר בשנת 49 לפנה"ס, מקיף פחות משנתיים מתוך ארבע ומחצה שנותיה של מלחמת האזרחים שהתנהלה בין יוליוס קיסר לפומפיוס וממשיכי דרכו, ונפסק לפתע כפי שהתחיל – בשלבו הראשון של המאבק בין חילות קיסר לחילות פומפיוס באלכסנדריה של מצרים, בשלהי שנת 48 לפנה"ס. עיון מדוקדק יותר יגלה לנו שזהו חיבור בלתי מוגמר גם מבחינה אחרת – כיצירה ספרותית: הוא אינו אחיד בקצבו ובמידת היותו ממוקד ומפורט; סיפור העלילה נפרשׂ בו לעתים במלואו, אך לעתים הוא חפוז, מוּתווה בקווים כלליים ומַקשה עלינו לעקוב אחריו; לא תמיד ברור הקשר בין אירועיו, ועל אחת כמה וכמה בין שלושת ספריו; יש שהכרונולוגיה ורצף ההתרחשויות בו מעורבבים ואינם סדורים; פה ושם הטיית הדברים המסופרים לכאן או לכאן היא גלויה ובוטה מדי, יותר מן הראוי ליצירה מוגמרת.

אך למרות החסרונות הללו ראו הקוראים במלחמת האזרחים, למן ימיו של קיסר ועד זמננו, לא רק מסמך בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה, אלא גם יצירה ספרותית מבריקה, המתייחדת בשליטתה הגמורה ברטוריקה וברמתה האמנותית הגבוהה. קיקרו התכוון בפירוש לשתי הרשומות (commentarii) של קיסר כאשר אמר עליהן: "הן עירומות, זקופות ויפות-תואר" (Brutus 262). אַוּלוּס הירטיוּס, הלֶגָט של קיסר ומי שהשלים את מלחמת גאליה, וכנראה גם כתב את מלחמת אלכסנדריה, קבע (בהקדמתו לספר השמיני): "הכול מסכימים כי גם אם יש יצירות מופלאות אחרות, אין בהן גם אחת העולה ביופיָה על רשומותיו של קיסר". שני חוקרים בני ימינו הכתירו את מלחמת האזרחים כ"יצירת מופת שלא נשלמה"; חוקר אחר, בספר המוקדש כולו לניתוח החיבור והערכתו, כתב: "במלחמת גאליה ובמלחמת האזרחים נוכל למצוא את שתי הדוגמאות המובהקות והאלגנטיות ביותר של הפרוזה הלטינית"; ויש גם מי שעמד על "הסתירה בכתיבתו של קיסר בין הפַּשטוּת לכאורה והשלֵמוּת למעשה". על אלה אפשר היה להוסיף עוד כהנה וכהנה.

אין ספק שיש גם הממעיטים בערך כתיבתו של קיסר; רובם נמנים על מי שאינם רוחשים כבוד לו ולפועלו. גם קוראים בני העת העתיקה וגם בני דורנו ציינו לגנאי את ההטיות ועיווּת העובדות במלחמת האזרחים, ויש שפסלו את החיבור משום שראו בו סניגוריה שמלמד קיסר על עצמו, כמעט ללא סימוכין היסטוריים. אבל גם אותם מותחי ביקורת התפעלו מסגנונו של קיסר, מכשרונותיו, ממבטו החד והחודר ומן הלטינית המבריקה שבפיו.

אם כך, איך אמורים אנו להבין את מלחמת האזרחים, המוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית? מה מאפיין "יצירת מופת בלתי מוגמרת" זו? מה היו כוונותיו של קיסר בעת שחיבר אותה, כיצד עלה בידו להטות את פני הדברים לטובתו – ומה הן העובדות ההיסטוריות לאמיתן שהתרחשו בזמנים ובמקומות המתוארים בה? האם יעלה בידינו לקרוא בה בלא שנהיה אף אנו מוּטים לטובתו של המחבר? לא קל להשיב על שאלות אלה; פשטותה וצביונה הבלתי-מִתחכם בעליל של היצירה, וכן טבעה המקוטע, עושים את קריאתה, במקור כבתרגום, למשימה מאתגרת; יתר על כן, אין בידינו (ומעולם לא נכתב) דיווח חלופי, אובייקטיבי לחלוטין, שיספר לנו על ה"עובדות" שבבסיסה, דיווח שאליו נוכל להשוות את תיאור ההתרחשויות בפי קיסר. אם ברצוננו להתחקות אחריהן, יהיה עלינו ללקט מידע ממקורות שונים, שאינם כה מפורטים כתיאורו של קיסר את מעשיו, ולכל אחד מהם נקודת ראות, השקפה ואינטרסים משלו. בלית ברירה מסתבר שיש להעדיף את מלחמת האזרחים של קיסר על פני כל מקור אחר.

יתר על כן, קיסר נמנע במתכוון מלכתוב היסטוריה של ממש, שהיתה מחייבת אותו לנהוג לפי המוסכמות ההיסטוריוגרפיות של בני דורו, כגון להצהיר בגלוי על כוונותיו ושיטות עבודתו; להביא רקע היסטורי שיבהיר את השתלשלות הדברים; להסביר נסיבות וסיבות; לפַתח ולהרחיב את דמויותיהן של הנפשות הפועלות; להצביע על נקודות חשובות ואירועים מכריעים; לציין התרחשויות בו-זמניות וכדומה – כל הדברים המייחדים נרטיב היסטורי הראוי לשמו. במקום כל אלה חיבר קיסר, שיצא כמנצח ממאבק קשה, אכזרי ומכונן עם הצד שכנגד, דיווח אישי ומסוגר על האירועים הפוליטיים והצבאיים שבהם היו מעורבים הוא או שליחיו. את ההתרחשויות האלה הִרצה – בגלוי, ובלא להתנצל כלל – מזווית הראייה האישית שלו, והגיש לקורא תיאור כמעט גולמי ובלתי מלוטש, הנראה כלקוח היישר מזירת הקרבות: קיצורו של דבר, הוא כתב את מלחמת האזרחים.

קיסר קרא לשתי יצירותיו, זו הנסבה על העימות הממושך בגאליה (58-52 לפנה"ס) וזו המתארת את מאבקו בפומפיוס ובממשיכי דרכו, לא "היסטוריה", או "ספרי השנים" (annales), אלא "רשומות" (Commentarii). מונח זה מציין בלטינית חיבורים מסוגים שונים, שרובם אינם משתייכים לתחום הספרות, כגון רשימות של פריטי מידע; פרוטוקולים של התוועדויות, כינוסים או מועצות, למשל של אחוות הכוהנים העליונה ברומא (commentarii pontificum); יומנים אישיים; טיוטות של נאומים; דיווחים של מגיסטרים ושרי צבא שנכתבו בתוקף תפקידם, וכדומה. בדרך כלל לא נועדו רשומות אלה להיות מוצגות בפומבי, אלא נכתבו בידי רושמי זכרון-דברים לשימושם-הם, או נשמרו בארכיונים פרטיים וציבוריים.

במאה הראשונה לפנה"ס, התקופה שבה חי ופעל יוליוס קיסר, לבשו ה"רשומות" צביון חדש: הם נכתבו כדיווח עובדתי, ללא כחל ושׂרק, על פועלם של אנשי ציבור חשובים ברומא. עם אלה נמנה המצביא הדיקטטור סוּלָה (מת ב-78 לפנה"ס), שפרסם דין וחשבון על הקריירה הפוליטית והצבאית שלו.אף על פי שרק קטעים מעטים השתמרו לנו מן הרשומות האלה, מכל מקום אנו למֵדים מהן שכוונתו של סולה היתה להצדיק באמצעותן את פעולותיו השנויות במחלוקת, בראש וראשונה את תפיסת השלטון ברומא ואת הוצאתם להורג של רבים מאזרחיה לאחר שכלל את שמם ברשימת האנשים שהוצאו מחוץ לחוק (proscriptiones), ובכך הפקיר את חייהם ורכושם. לחיבור זה לא היו כל יומרות ספרותיות והוא לא נמנה עם סוגה ספרותית מסוימת; סולה כתב אותו כנראה כחומר גלם להיסטוריונים. קיקרו, שפנה להיסטוריון שמלאכתו בכך כדי שיעלה על הכתב בפירוט את פועלו כקונסול, הבטיח לספק לו לשם כך commentarii – רשומות (Cicero, Epistulae ad Familiares 5.12). היסטוריון זה לא עמד בדיבורו, כמוהו כשאר מיודעיו של קיקרו שאליהם פנה באותה בקשה; בסופו של דבר כתב קיקרו את רשומותיו אלה ביוונית, ואחר כך תרגם אותן ללטינית (Epistulae ad Atticum 1.19.10). הוא לא התכוון לפרסם אותן כדיווח היסטוריוגרפי; אך גם אם עיטר אותן בקישוטי רטוריקה יותר מן המקובל לגבי רשומות, עדיין נשארו ראשי-פרקים אלה בחזקת חומר-גלם שאינו ראוי להיות מובא בפני קהל הקוראים. קיקרו היטיב להכיר את מתכונת ה"רשומות" ביוונית (hypomnemata), כגון אלה של אַרַטוֹס, שר הצבא היווני בן המאה השלישית לפנה"ס, שהסניגוריה שלימד על עצמו ועל פועלו בשדה הקרב היתה גולמית וחפוזה, רחוקה מרחק רב מטקסט מלוטש.

גם אנשי ציבור שקדמו לקיסר התחילו לכתוב אוטוביוגרפיות (כגון Commentarius de vita sua של מרקוס אַימיליוּס סקַאוּרוּס, שחי בסוף המאה השנייה לפנה"ס). אך אלה, שלא כרשומותיו של קיסר, נכתבו בגוף ראשון והיו בגדר דין וחשבון על חיי המחבר. סוגה זו של זכרון-דברים אישי הוסיפה להיכתב לאורך כל שנותיה של הרפובליקה וגם לאחר מכן, בידי הקיסרים הרומים; אך היקפן של יצירות אלה, נקודת הראות שממנה יצאו, יומרותיהן האמנותיות וליטושן הרטורי – כל אלה היו שונים מן המצופה מרשומות שאינן אלא יומנו של שר צבא.

מבַשריהן היווניים והרומיים של רשומות קיסר הרגילו אפוא את הקורא לצַפות לחומר-גלם לכתיבת ההיסטוריה, לאו דווקא לחיבור היסטורי מוגמר; כלומר, לדיווח גרידא – אולי אף כזה שנכתב במוצהר כדי לשרת את האינטרסים של המחבר – על התקופות בחייו שבהן עמד לשירות הכלל, בין כמפקד, בין כמגיסטרט ובין כמושל פרובינקיה. הציפיות האלה היו ידועות היטב לקיסר. הוא כתב והפיץ ברבים גם את מלחמת גאליה וגם את מלחמת האזרחים כדין וחשבון עובדתי, נטול קישוטים ומליצות, על פועלו הציבורי כשר צבא שלידו נמסר הפיקוד על הלגיונות הרומיים. אך בניגוד לקיקרו, שלא התכוון לפרסם את הרשומות שלו, ולמחברי רשומות אחרים, שלא התיימרו לכתוב חיבור היסטורי, או משהו החורג מדיווח אישי בתכלית, גולל קיסר בפומבי ולעיני כול את תיאוריהן של המלחמה בגאליה ושל מלחמת האזרחים. הוא כתב שני תיאורים אלה בגוף שלישי, כטקסט היסטורי אובייקטיבי ובעל המאפיינים הרטוריים היָאים לניסוח מוסמך של ידע, ועם זאת עורר בלב הקורא את הרושם שאין זו אלא העלאה על הכתב של עובדות הנמסרות כפי שהן, בפשטות וללא קישוטים. כך הגשים והכזיב בעת ובעונה אחת את הציפיות שפיתח הקורא. העובדה ששני סיפורי המלחמה שלו הם חיבורים ספרותיים מהודרים במַסווה מתוחכם של דיווח גרידא, היא דוגמה נוספת לפועלו של קיסר לאורך כל הקריירה שלו כמדינאי וכמפקד: לנצל דברים לטובתו, לכופף אותם ולהטותם, לכתוב מחדש לפי צרכיו את הכללים והחוקים – וכל זאת בלא להסב את תשומת הלב לשינויים הקיצוניים שחולל.

בני דורו של קיסר, כגון קיקרו ואַוּלוּס הירטיוס שנזכרו לעיל, הכירו כבר בהיבט זה של הישגיו הספרותיים. קיקרו מציין, כאמור, כי רשומות המלחמה של קיסר "הן עירומות, זקופות ויפות-תואר", אך מוסיף:

אבל בעוד שכוונתו היתה לספק חומר-גלם לאנשים המבקשים לכתוב היסטוריה, ואולי עלה בידו לשמח את לבם של אלה ששיפוטם לקוי, שהתעתדו להפעיל את מלקחי-הסלסול שלהם [כלומר: סלסולי מילים] על החומר שלו, את בעלי הדעה השקולה הרתיע [קיסר] מכתיבה, שכן אין לך דבר היָאה יותר לַכְּתבים ההיסטוריים מן התמציתיות הבהירה והנשגבת. (Brutus 262)

כאן אומר קיקרו במפורש כי על אף חזותן המַטעה של רשומות המלחמה של קיסר, והכוונות המיוחסות להן, למעשה הן אינן אלא חיבורים ספרותיים מוגמרים, שאין כל סיכוי לשַפר אותם באמצעות יישום כישוריו הספרותיים של מישהו זולת מחַברן. והירטיוס, שנואש ממשימת השלמתה של יצירת קיסר, מודה ומתוודה:

הכול מסכימים כי גם אם יש יצירות נפלאות אחרות, אין בהן גם אחת העולה ביופיָה על רשומותיו של קיסר. הן פורסמו כדי שלא תימנע מן הסופרים ידיעת המאורעות הכבירים הללו; אך כה גדול היה שבחן בפי כול, עד כי נדמה כי במקום להעשיר אותם נמנעה מהם הזדמנות זו. עם זאת, הערצתנו להישג זה גדולה מזו של האחרים. הכול יודעים עד כמה מצוינות הן רשומותיו ועד כמה הן נטולות טעויות, ואילו אנו יודעים גם באיזו קלות ובאיזו מהירות השלים קיסר את העלאתן על הכתב. הוא ניחן לא רק בכשרון כתיבה נפלא ובסגנון רהוט, אלא גם ביכולת מדהימה להסביר במדויק את כוונותיו.

מסתבר אפוא שגם בני זמנו של קיסר, וגם בני דורות רבים מספור שבאו אחריהם, זיהו בשתי הרשומות של קיסר חיבור המשתייך לזן חדש, שהפך קטגוריה ספרותית-למחצה שקדמה לו לסוגה היסטוריוגרפית העומדת בזכות עצמה.

סגנונו של קיסר, שנודע לכאורה באי-תחכומו, בהיותו נגיש לכול ונטול סלסולים, התאים מאין כמוהו לכתיבת הרשומות, אך גם חיזק את הדמות שביקש קיסר לשַוות לעצמו: דמותו של אדם המקורב לעם. הוא דיבר בפשטות, ללא יומרות; ועם זאת, כנואם מעולה וכאמן הלשון והסגנון נחשב לשני רק לקיקרו. "יש בו כוח כה רב, חדוּת-המחשבה ולהט אשר כאלה, עד כי נדמה שהוא מדבר באותה עוצמה שבה הוא לוחם, אך הוא הלביש את כל אלה בלשון צחה להפליא, שעליה שקד שקידה מיוחדת" (Quintilianus, Institutio Oratoria 10.1.3). יתר על כן, קיסר חיבר מסה למדנית על האנאלוגיה בשפה הלטינית, שהעידה על רגישותו להבדלי גוון בלשון, והקדיש אותה לקיקרו; קיקרו מצידו הילל את יכולתו של קיסר להוסיף "עיטורים האופייניים לסגנון הרטורי" לבחירתו המדויקת במילים הלטיניות (Brutus 250-3). נראה כי ברשומות של קיסר משתקפת יכולת רטורית שאינה נופלת מזו ששימשה אותו בנאומיו, אף שככל נואם הראוי לשמו ודאי התאים את סגנונו לקהל המאזינים לדבריו.

אין ספק שקיסר היטיב לעשות כאשר בחר לנסח את דבריו בצורת רשומות; כך השיג כמה מטרות בעת ובעונה אחת. בראש וראשונה סייעה לו כתיבה זו לעשות רושם, או להעמיד פנים, של מי שרק מעלה על הכתב את המידע על אירועים שאותם יזם הוא עצמו, או שבהם היה מעורב. בסגנונו החסכני וה"רזה", ובשימוש שעשה בגוף שלישי לאורך כל הטקסט, עלה בידו להציג את רשומות המלחמה שלו, שהן למעשה מסמך מוּטֶה, כדיווח ישיר משדה הקרב. הואיל והמאבק התנהל גם בזירה הצבאית וגם בזירה הציבורית, מביא קיסר את המתרחש בישיבות הסֶנָט כשם שהוא מספר על העימותים בין החילות משני הצדדים. אך יש לזכור שאת דעותיו בתחום הפוליטי חיווה קיסר בדרך כלל בנאומים שהביא בטקסט, לא כמחבר הרשומות וכמספר על ההתרחשויות. נראה שבדרך כלל לא נכללו ב"רשומות" שנכתבו בדורו נאומים בדיבור ישיר (או נכללו רק במידה מועטת); מכאן שבמלחמת גאליה ובמלחמת האזרחים מהווים הנאומים עוד עדות לקיומה של סוגה ספרותית שהיא בת-כִּלאיים ויש בה משום חידוש, אף על פי שבחיבורים אלה לא נטש קיסר את עמדתו ככותב דיווחים עובדתיים. יתר על כן, על ידי כתיבת "רשומות" התחמק קיסר מן הצורך שמציבה כתיבת "היסטוריה" בפני המחבר: להצהיר במפורש על כך שאינו מוּטה לכאן או לכאן בחיבורו זה (ראו הכרזתו הנודעת של טקיטוס, האומרת שהוא כותב היסטוריה sine ira et studio, "בלא חרון-אף ובלא משוא-פנים", ספרי השנים, 1.1). השימוש בגוף שלישי, שבו הוא מציג את עצמו כ"קיסר" או כ"גאיוס קיסר", מציב אותו במישור אחד עם שאר הנפשות הפועלות ומגביר את רושמה של האובייקטיביות. ונקודה אחרונה: ברשומות הצליח קיסר ליצור מראית עין של חיבור שנכתב למען קהל מצומצם: הקוראים הרומיים יכלו לחוש שהם "מאזינים בסתר" לדיווח רשמי פנימי, אף על פי שכל בר דעת היה עומד מיד על טבעה האמיתי של מלחמת האזרחים.

הרקע של מלחמת האזרחים: המאבק הממושך בין הרומאים לבין עצמם

בחירתו ברשומות אִפשרה לקיסר להימנע מהוספת מבוא מפורט על מקורות העימות הפנימי ברומא ומניתוח היסטורי. הימנעות זו גם שירתה את מטרותיו המיידיות, שהיו פוליטיות ותעמולתיות במובהק. עצם ההתרחשויות שאותן הוא מגולל עשויות אמנם להעלות שאלות בדבר הסיבות לסכסוך וגם להשיב עליהן, אך קיסר אינו נוגע בכך ישירות, כפי שהיה עושה היסטוריון. היסטוריונים שחיו בתקופות מאוחרות יותר אכן דנו בדברים הללו. קיסר ודאי הניח שהקוראים בני דורו יודעים על המתרחש במידה שתאפשר להם להבין על מה הוא כותב, בעוד שבני הדורות הבאים (ביניהם גם הקוראים בזמננו) יזדקקו להסברים.

הרצאת הדברים במלחמת האזרחים מתחילה בינואר 49 לפנה"ס ומסתיימת בספטמבר 48 לפנה"ס; היא מקיפה את ההתרחשויות העיקריות, אך אינה מביאה את כל ההתפתחויות החשובות בשלב זה של המאבק הממושך, שהחל אף לפני הולדתו של קיסר (100 לפנה"ס) ונמשך שלוש-עשרה שנים מתישות לאחר הירצחו ב"אֵידֵי מַרס" – ב-15 במרס בשנת 44 לפנה"ס. ואמנם במות קיסר, כאשר לקח אַוּלוּס הירטיוּס על עצמו את המשימה להשלים את הרשומות שלו, לא נראה באופק קץ המלחמה הקשה; בהקדמתו לספר השמיני של מלחמת האזרחים מציין הירטיוּס: "הִשלמתי [...] לא כולל מלחמת האזרחים, שסיומה אינו נראה לעין – אלא רק עד סוף ימיו של קיסר". בהערה זו אפשר לחוש בעליל את ההיוואשות מסיומה של המלחמה המתמשכת.

מרבית חוקריה של התקופה ההיא הכירו בכך ששורשיו של עימות הדמים בין קיסר לפומפיוס עמוקים הרבה יותר מן הקרע הסופי שהתחולל בין שני בעלי-הברית לשעבר בשנת 49 לפנה"ס, הנקודה שבה מתחילה מלחמת האזרחים; כמעט כולם עמדו על כך שהמלחמה קשורה קשר בל יינתק להתפשטותה של האימפריה הרומית על פני כל אגן הים התיכון במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, התרחבות שהביאה עמה רוב עושר ועוצמה – אך הם חלוקים בדעותיהם עד להיכן מגיעים אותם שורשים. האם הם נטועים בברית הטריוּמווירט הראשון שכרתו קיסר ופומפיוס עם אריסטוקרט נוסף, עתיר נכסים וכוח, הוא מרקוס ליקיניוס קרַסוס, עשר שנים קודם לכן, בשנת 60 לפנה"ס, על מנת להשתלט על רומא ולערער בשיטתיות כל התנגדות לגיטימית להם ולשלטונם? באותם ימים היה פומפיוס המצביא הנודע ביותר ברומא, מי שלזכותו נזקפו הנצחונות על המתקוממים בספרד, על העבדים המורדים באיטליה, על שודדי-הים בים התיכון ועל יריבי רומא במזרח (באסיה הקטנה, בפונטוס, בסוריה ובארץ ישראל), שם כונן לעצמו בסיס כוח אישי.

ואולי נוכל לעקוב אחר שורשי העימות בין קיסר לפומפיוס עד לימי עריצותו של פובליוס קורנליוס סוּלָה, שהיה המצביא הרומי הראשון שעלה בראש חילותיו על העיר כדי לאכוף עליה את רצונו הפוליטי (ב-88 לפנה"ס)? סוּלָה היה גם הראשון שהתמנה לדיקטטור לכל ימי חייו, כהונה שהבטיחה לו שלטון בלי מְצָרים, ובכך היה ממפַלסי הדרך בפני הכוח האדיר הטמון בשלטון אבסולוטי על פי חוק (הוא נפטר ב-79 לפנה"ס, אחרי שפרש מן הדיקטטורה, צעד שקיסר מתח עליו בשעתו ביקורת קשה); הוא היה אף הראשון שעשה שימוש ברשימות אזרחים המוּצאים מחוץ לחוק (proscriptiones), על מנת לסלק מן הזירה את מתנגדיו ולהפקיע את רכושם.

ואפשר שמלחמת האזרחים התחילה למעשה עשרים שנה קודם לכן, בסדרת הקונסוּלַטים הארוכה ללא תקדים של גאיוס מַריוּס (104-100 לפנה"ס), מי שהיה הוא עצמו בן למשפחה לא אריסטוקרטית – והראשון שגייס לגיונות של חיילים רומיים חסרי כול, החָבים לו את נאמנותם ומסורים לו יותר מאשר לרומא, ובכך בישר את בואו של דור המצביאים שכוננו להם צבא אישי?

כמה רומאים בעלי הלך רוח פילוסופי, שמבטם ההיסטורי הרחיק ראות יותר מן האחרים, כמו המדינאי סקיפיו אַימיליאנוּס וכנראה גם ההיסטוריון ליוויוס, סברו שהעימות נעשה בלתי נמנע כאשר כבשו הרומאים את האגן המזרחי של הים התיכון במאה השנייה לפנה"ס; אז הציפו את רומא גלים של עושר ומותרות שלא נראו כדוגמתם עד אותם ימים, והביאו באורח בלתי נמנע לרפיון הרוח הרומית המקורית, האמוּנה על אומץ וגבורה ומסתפקת במועט, ולהשחתת המידות.

אחרים, כגון ההיסטוריונים פּוֹסידוניוס וסַלוּסטיוּס והמדינאי סקיפּיוֹ נַסיקָה, גרסו שהסכסוך בא לעולם כאשר החריבה רומא את אויבתה הגדולה, קרתגו, בשנת 146 לפנה"ס, והסירה מעליה את אימתה המבעיתה, זו הנקראת בלטינית metus hostilis, חרדת האויב. עתה, משלא ניצב עוד בפניה כוח חיצוני או איוּם קיומי שאליו תכַוון את נשקה, הופנו יצריה האלימים של רומא כלפי פנים. כל התיאוריות האלה משקפות את נסיונותיהם של הרומאים עצמם להבין מדוע שוקעת מדינתם לתוך כוחנוּת, אנרכיה ויד כול בכול.

אחד הפירושים למקורותיה של מלחמת האזרחים ברומא הראויים ביותר לעיון – שאכן היה נר לרגליהם של רבים מספרי הלימוד על תולדות רומא שנכתבו בימינו – הוא פרי הגותו של מי שחיבר את הדיווח ההיסטורי הרצוף (והקדום ביותר שהשתמר לנו) על מלחמת האזרחים ברומא: ההיסטוריון הרומי ממוצא יווני, בן המאה השנייה לסה"נ, אַפּיאנוּס מאלכסנדריה. הוא גרס שאת שורשי העימות אפשר למצוא ברציחתו של טריבון העם טיבֶּריוס סֶמפּרוֹניוּס גרַקכוּס בשנת 133 לפנה"ס, בעת שפרצו חילוקי הדעות בעניין הרפורמות האגרריות שביקש לחולל. וכך כתב אַפּיאנוס: "העם והסֶנָט הרומי היו לא אחת חלוקים זה על זה בכל הקשור בחקיקת החוקים, חיסול החובות, חלוקת האדמות או בחירת המגיסטרטים". במילים אחרות: הרפובליקה הרומית, כמו כל מדינה חזקה שהשלטון נחלק בין חבריה ושמוּר לכל אחד מהם, ניהלה את ענייניה בהליכים תחרותיים פומביים; העימות היה חלק מן הפוליטיקה והעיד על חוסנה. "מעולם לא הונפה חרב באספה הכללית, ומעולם לא התחולל טבח אזרח בידי אזרח – עד אשר נפל טיבריוס גרַקכוס, בכהונתו כטריבון העם ובבקשו לקַדם חוקים חדשים, קורבן ראשון למהומות מִבית". קיצורו של דבר, מקורה של מלחמת האזרחים ברומא בשפיכות הדמים הפוליטית הראשונה בעיר, ברצח טיבריוס גרַקכוס ב-133 לפנה"ס.

הבעיות שביקש טיבריוס גרַקכוס לפתור העיקו על רומא מאז כיבושיה הראשונים מחוץ לשטחי איטליה. מסעות המלחמה הממושכים הרחק מארצם אילצו את החיילים הרומיים, רובם איכרים המעבדים את נחלת אבותיהם, לנטוש את אדמתם – שהיתה לשממה בהעדרם; בעיותיהם של חסרי הקרקע לא נפתרו, והמתרוששים הללו זרמו אל רומא, שהתקשתה יותר ויותר לפרנס את המוני המובטלים שבה; החובות תפחו והלכו; הִדלדלו מקורות כוח האדם שנדרש על מנת למלא את השורות בלגיונות; ובינתיים צברו רומאים אמידים הון עתק על ידי עושק וגזל, הוסיפו את קרקעות המדינה על קרקעותיהם ורכשו חוות ענקיות שעבדים עיבדו אותן. לבעיות חמורות אלה הוצעו פתרונות שונים, אך כולם נכשלו. סוּלָה עצמו ניסה להנהיג בכוח שורה של רפורמות, שנועדו להחזיר את הסמכות והכוח הפוליטי לידי הסֶנָט, אך בתוך עשר שנים הושמו כל מאמציו לאַל. יוליוס קיסר, בהיותו ל"דיקטטור לכל ימי חייו", נקט שורה של צעדי רפורמה מדהימים בכל תחומי החיים ברומא, מן החוקה ועד לכלכלה ולמערכת בתי הדין, לרבות תיקונים בלוח השנה (שנקרא על שמו "הלוח היוליאני"), אך רוב האמצעים הללו (למעט השינויים בלוח השנה) לא שרדו שנים רבות לאחר הירצחו.

אַפּיאנוס זיהה אפוא את רציחתו של גרַקכוס כתחילתה של מלחמת האזרחים הואיל והיתה זו הפעם הראשונה שבה נעשה ברומא שימוש באלימות ככלי במאבק מדיני וחוקתי; ברגע שהוכתמה החרב בדמו של אחד האזרחים, ולא בשדה הקרב, לא יכלו עוד הרומאים להחזיר אותה אל נדנהּ.

אַפּיאנוס היה היסטוריון בעל מבט חד וחודר. הוא כתב את תולדות רומא כמאתיים שנה לאחר מות קיסר, כאשר לא נותר מן הרפובליקה אלא זיכרון היסטורי קלוש, אך האימפריה האדירה שכוננה רפובליקה זו היתה עדיין רבת עוצמה. לרשותו עמדו כמה מקורות שבכתב שלא השתמרו לנו, וגם אחדים המצויים בידינו, ביניהם מלחמת האזרחים שחיבר קיסר. אַפּיאנוס כתב בראש וראשונה בהשראת ההיסטוריוגרפיה היוונית, והיא שהניעה אותו לראות את מלחמת האזרחים הרומית – הנקראת בפיו "סטַסיס" (stasis), כלומר מאבק פנימי – כמצב מתמשך והולך, שהתממש לראשונה ברציחתו של טיבריוס גרַקכוס ב-133 לפנה"ס, התגלם בשנית בהריגת אחיו, גאיוס גרַקכוס, בנסיבות דומות ב-121 לפנה"ס, ונמשך עד נצחונו הסופי של אוקטביאנוס (לימים הקיסר אוגוסטוס) על אנטוניוס וקליאופטרה ב-31 לפנה"ס. יותר ממאה שנות "סטַסיס", מ-133 עד 31 לפנה"ס, מצטיירות אפוא כרצף של מאבקים מדיניים וחברתיים מחמירים והולכים, כשֶסע ההולך ומתרחב, כמחלוקת שאין לה פתרון, כהסלמה באלימות שנוקטים שני הצדדים כאמצעי ליישוב סכסוכים – הסלמה המוכתבת, כדברי אַפּיאנוס, על ידי "שאפתנותם של הבריות שלא תדע שׂובעה, תאוות השלטון האיומה, התמדתם העיקשת וזדון לבם, הלובשים אלפי צורות שונות".

מנקודת ראות זו היה אפוא העימות בין קיסר לפומפיוס רק אירוע אחד מני רבים, מסימניה של מחלה אנוּשה, שאותה מתאר אַפּיאנוס כך:

המחלוקות לא נפסקו עם המעשה המתועב הזה [רציחתו של טיבריוס גרַקכוס]... אלימות ויהירות מופרזת השתררו כמעט ללא הרף, ועמה זלזול מחפיר בחוק ובמשפט. ככל שהתגבר הרֶשַע כן התפרצו גולים, עבריינים, או אנשים המתמודדים זה עם זה על אחת הכהונות, או מִשרות הפיקוד, בהתקוממות גלויה נגד השלטונות, מתגודדים בחבורות שוחרות מְדָנים וקמים על מולדתם. במקומות רבים התלקטו ראשי חֶבֶר מרֵעים בשאיפה לצבור כוח ועוצמה, אחדים מהם ממאנים לפזר את הגייסות שהפקיד העם הרומי בידיהם, אחרים אף מקַבצים להם שכירי חרב על דעת עצמם, ללא הרשאה מטעם הציבור. כל אימת שהשתלט אחד הצדדים על העיר [רומא], קידש הצד שכנגד מלחמה – לכאורה על יריביו, אך למעשה על ארצו. הם הסתערו על העיר כאילו היתה זו עיר עוינת, והמוני אזרחים נפלו קורבן למעשי רצח אכזריים ללא הבחנה.

חוקרים רבים בני זמננו מסכימים פחות או יותר עם הגדרתו של אַפּיאנוס את מלחמת האזרחים ברומא כעימות אחד כולל, שיש לו עילות חברתיות, מדיניות וצבאיות המגיעות עד לשורשי הדברים – סכסוך שנמשך כמאה שנים, שהקרבות בין חילותיהם של שרי צבא רומיים לא היו אלא גילוייו האלימים, אך אין לראותם כאירועים העומדים בפני עצמם. אפילו בתקופות שלוות יחסית תסס מאבק זה מתחת לפני השטח כמוּרסה שאינה נרפאת. לפי השקפה זו הסתיימה מלחמת האזרחים, בעיצומו של דבר, רק כאשר נהרסה ונחרבה מן היסוד אותה ישות פוליטית שבה התחוללה, כלומר הרפובליקה הרומית, ורומא נעשתה לקיסרות, השקולה כנגד מלוכה העוברת בירושה – דבר שמייסדיה של הרפובליקה (ב-509 לפנה"ס) נשבעו שלעולם לא יניחו לו להתממש. כפי שכתב אוגוסטוס, הקיסר הרומי הראשון ויורשו של יוליוס קיסר: "אני כיביתי את להבות מלחמות האזרחים" (Res gestae divi Augusti 34.1). אוגוסטוס התיימר אפוא להציב בשנית את הרפובליקה על כנה ("כאשר היתה בידי, בהסכמת הכול, שליטה מוחלטת במתרחש, העברתי את הרפובליקה משליטתי אל ריבונותם של הסנט והעם הרומי"), בעוד שלמעשה חלק לה את מהלומת המוות.

יש לציין שרק מעטים מן הרומאים שחיו באותה עת היו שותפים לנקודת המבט ההיסטורית שממנה השקיף אַפּיאנוס על האירועים. רוצחיו של קיסר סברו, מתוך קוצר ראִייה בל-ייאמן, שבמעשה שעשו עלה בידם להסיר את המכשול הגדול ביותר מדרכה של הרפובליקה. אפילו קיקרו, שקונן בלשון כה צחה על מוסריותם המִדרדרת של בני דורו ועל ירידת קרנה של הרפובליקה, כתב בתקופת גדולתו של יוליוס קיסר, בשנות ה-40 של המאה הראשונה לפנה"ס, שורה של מסות פילוסופיות המתארות חברה ושלטון סדורים ומאורגנים היטב, בצאתו מתוך ההנחה שכל אלה עודם אפשריים. בשנים 46-45 לפנה"ס נאם קיקרו שלושה נאומים, שמהם השתמעה אזהרה חמורה לקיסר: עליו לשַקם את הרפוליקה. נראה אפוא שגם הוא האמין כי הרפובליקה תוכל להאריך ימים ושנים אם רק יעלה בידה להדביר את האלימות שהשתלטה עליה.

באיגרת ששלח קיקרו לקסיוס, מי שעתיד להיות אחד מרוצחיו של קיסר, הצדיק את החלטתו-הוא ואת החלטת קסיוס לחדול מהתנגדותם ליוליוס קיסר לאחר מפלת פומפיוס בקרב פַרסַלוּס: "בעיצומו של דבר, איש לא האשים אותנו על החלטתנו זו – למַעט אלה שגרסו כי מוטב לה לרפובליקה שתיכחד כליל מאשר שתתקיים בדמותה המוקטנת והמוחלשת" (Epistulae ad Familiares 15.15). כל עוד היתה הרפובליקה קיימת, עדיין נשקפה להם התקווה שיוכלו לחדש את ימיה כקדם. אך רוצחיו של קיסר וקיקרו (שלא היה מעורב במזימה להורגו) נוכחו לדעת, למרבה הזוועה, עד כמה מוטעית היתה סברתם שהריגת עריץ אחד תוכל להחזיר להם את החירות: היא רק הטביעה את רומא במרחץ דמים, נורא אף יותר מזה של המלחמות בין קיסר לבין תומכיו של פומפיוס; אם כי ייתכן שהאמונה באפשרות להשיב את הנורמות והסדר על כנם היתה חיונית מבחינה פסיכולוגית לשמירה על שפיוּת הדעת בתקופה כה סוערת.

האם הצטיירה מלחמת האזרחים אצל בני דורו של קיסר כנסבה על ציר מסוים? השאלה בעינה עומדת, גם אם נסכים עם הניתוח הפילוסופי-היסטורי שניתח אַפּיאנוס את אירועיה, וגם אם נביא בחשבון את כל הבעיות והסיבוכים הקשורים בצבא, בשחיתות, בחובות המצטברים, במצוקתם של חסרי הקרקע, וכדומה. את התשובה לשאלה זו אפשר להחיל גם על כמה ממלחמות האזרחים הגדולות של העת החדשה (אם לא על כמה סכסוכי דמים קשים במאות העשרים והעשרים ואחת). מלחמת האזרחים האמריקנית נסבה, לפחות להלכה, על בעיית העבדות ועל דוקטרינת "זכויותיהן של המדינות". מלחמת האזרחים באנגליה נסבה לכאורה על ריבונות המלך לעומת סמכויות הפרלמנט. מלחמת האזרחים בספרד היתה עימות בין הפאשיזם לרפובליקניזם. מובן שכל אותן מלחמות אזרחים היו מורכבות יותר מאשר סכסוך הנסב על סוגיה אחת ותו לא, אבל יש מידה רבה של אמת בתיוּגים הללו. האם נסבה מלחמת האזרחים הרומית על בעיה חברתית או מדינית אחת מסוימת?

כל אימת שהתחדשה הלחימה במלחמת האזרחים הזאת היתה רטוריקת הסכסוך מעלה סוגיות מדיניות וחברתיות, בין השאר את סוגיית סמכותם של המגיסטרטים מן הסיעה העממית לעומת סמכות הסֶנָט, או את בעיית החובות ושאר בעיות כלכליות, כגון זו של חסרי הקרקע והמובטלים, או את השחיתות בבתי המשפט ובהליכי החקיקה. עם זאת יש לציין כי ההתלהמות הפוליטית והסיסמאות שריחפו באוויר באותה עת אכן שיקפו בעיות קיימות ועומדות. אך מלחמת האזרחים הרומית לא היתה התקוממות עממית או מהפכה חברתית, והרעיונות המדיניים והחברתיים המוצהרים שבשמם יצאו הצדדים לקרב – לרבות קיסר ופומפיוס עצמם – לא היו חזקים יותר מדחף ההישרדות של כל אחד מהם, ומשאיפתם לשמור על סמכויותיהם ולקדם את עצמם. על המאה האחרונה בתולדות הרפובליקה הרומית חלשו סכסוכי דמים בין שרי צבא תקיפים, העומדים בראש חילות המסורים להם אישית – ומתחרים בראש וראשונה על השלטון ועל הנחלת תבוסה ליריב. מחויבותם של החיילים למפקדיהם היתה כה עמוקה, עד כי היו מסוגלים להתעמת למענם גם עם ידידיהם ושארי בשרם. מחויבות זו נבנתה בשנים של שירות צבאי ולחימה באויביה של רומא ובהשראת הכריזמה של המפקד, והתבססה גם על קבלת חלק הארי של הביזה לאחר ניצחון על עיר בצורה, ועל הבטחה למענק ראוי לשמו עם הפרישה משורות הצבא; היא נבעה גם מתחושת הנאמנות, אומץ הלב והיושרה שהיתה חלק ממידותיו התרומיות של האזרח הרומי (אף כי באותה עת כבר הועם זוהרן של מידות אלה). המבנה ההיררכי המובהק של החברה הרומית הקדומה – שאפשר לראות בו את אחד המקורות לבעיותיה החברתיות והכלכליות של רומא ולאי יכולתה לפתור אותן – לא השתנה לרגל מלחמת האזרחים, או עם המרת הרפובליקה באוטוקרטיה.

לאחר נצחונו המוחץ ניסה קיסר, כסוּלָה בשעתו, לחולל רפורמות מרחיקות לכת, כפי שציינו לעיל. אך בדומה לשאר העימותים בין מפקדים רומיים התנהלו בין קיסר לפומפיוס מאבק כוחות אישי ותחרות על הצטיירות בציבור כדמות האומרת כבוד. קיקרו, שבסופו של דבר נטה לעֵבר פומפיוס כנציגו הרשמי של הסֶנָט, לא השלה את עצמו באשר למטרתו האמיתית של כל אחד מן היריבים – להשיג שליטה מוחלטת. "סלע המחלוקת הוא עתה ידו של מי תהא על העליונה, תוך העמדת הציבור כולו בסכנה", כתב לידידו אַטיקוּס בדצמבר שנת 50 לפנה"ס (מכתבים לאטיקוס, 7.3); ולאחר פרוץ מלחמת האזרחים, בפברואר 49 לפנה"ס, כתב לו: "שניהם מתכוונים רק להתגבר זה על זה (dominatio), ואינם נותנים את דעתם על רווחת הכלל ומעלותיו" (שם 8.11). לקיקרו ולאחרים כמוהו היה ברור כי "הניצחון יביא עמו רעות חולות וגם את הוודאות שבסופו של דבר ישלוט כאן עריץ", בין אם יהיה זה קיסר ובין אם יהיה זה פומפיוס (שם, 7.5). קיסר אומר על עצמו (מלחמת האזרחים, ספר ראשון, פרק 9): "אשר לו [לקיסר], כבודו עמד תמיד בראש מעייניו, והוא חרד לו אף יותר מאשר לחייו".

אמנם אמת הדבר שבמלחמת האזרחים חוזר קיסר ואומר כי הוא מייצג את הרפובליקה לנוכח נסיונות לנצל לרעה את השלטון ושאר עבֵרות שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור, אך גם פומפיוס וממשיכי דרכו מבקשים להצטייר כמגנים עליה מפני אותם עבריינים. כל צד הוקיע את הצד שכנגד כפושע אלים, לא רומאי כלל ועיקר. פירושו של דבר הוא שגם קיסר וגם פומפיוס זיהו את האינטרס הפרטי שלהם עם האינטרס של הרפובליקה: כל המועיל להם והמזיק לאויביהם – מועיל לרפובליקה ומזיק לאויביה. ובעוד פומפיוס מבקש להצטייר כמייצג את סמכותם הלגיטימית של הסנט והמדינה, וקיסר כמייצג את סמכותו ורצונו של העם, ידעו שניהם כי ברוב המקרים לא רק סיבות אידיאולוגיות טהורות הניעו את תומכיהם להצטרף אליהם. כפי שכותב קיסר (מלחמת האזרחים ספר ראשון, פרק 33): "פומפיוס, בעוזבו את העיר [רומא], הודיע בסֶנָט כי לדידו אין הבדל בין הנשארים בעיר לבין הנמנים עם מחנה קיסר" (כלומר, כולם נמנים עם אויביו). אך קיקרו הכיר בכך שקיסר נוטה חסד רב יותר ליריביו: "פעמים רבות שמענו אותך [קיסר] באומרך שאנו מתייחסים לכול כאל אויבינו אלא אם כן הם עומדים לצידנו, בעוד אתה רואה בַּכול את מי שעומדים לצידך בתנאי שאינם נגדך" (Pro Ligario 11.33).

קיצורו של דבר, אנשים הלכו אחרי קיסר או אחרי פומפיוס משום הנאמנות והידידות שהם רוחשים להם, חישובי התועלת שתצמח להם מכך, התמרמרות ומחאה חברתית או פוליטית. אחרי שנרצח קיסר כתב אחד מידידיו, גאיוס מַאַטיוּס, במכתב מלא צער לקיקרו: "לא אחר קיסר הלכתי במחלוקת פנימית זו, אלא אחר ידיד שאותו לא נטשתי אף על פי שמעשיו לא היו לרוחי. מעולם לא נתתי את הסכמתי למלחמת האזרחים או למקור הפולמוס..." (Epistulae ad Familiares 11.28). אפילו האידיאולוגים המובהקים שבמחנה פומפיוס – קיקרו, קַטוֹ, ברוטוס – שחלמו על השבת עטרת הרפובליקה ליושנה, התקבצו בשל שנאתם לקיסר ופחדם ממנו יותר מאשר בשל תמימות דעים ואחדות אידיאולוגיות.

לסיכום, למעשה יש להאמין למה שאומר קיסר במלחמת האזרחים על מניעיו, במיוחד על מה שנתפס אצלו כעלבונות פוליטיים וזלזול בכבודו האישי, כגון המעמד הפותח את הספר, שבו תוקפים אותו בסֶנָט. היו אלה דברים שבנפשו, והם שהלהיטו את אש המלחמה. אך אנו, המשקיפים על המתרחש ממרומי הפרספקטיבה ההיסטורית, רואים בתלונותיו אלה ובחילוקי הדעות הללו רק סימפטומים שעל פני השטח של חולי אנוש, שאפשר לתאר אותה כהִפָּרמות כל המארג של השיטה הפוליטית והכלכלית ברומא, זו שהעלתה אותה לגבהים מסחררים של אימפריה עולמית והון עתק. למשך זמן קצר, בין נצחונו הצבאי המכריע על אויביו מבית ובין רציחתו, ניצב קיסר בפסגתה של מעצמה אדירה זו; הוא לא האמין שבתוך רומא עצמה נותרו לו יריבים קשים או מסוכנים.

תוכנה של מלחמת האזרחים וזמן חיבורה

החיבור שלפנינו אינו נפתח במחנה צבא, אלא באולם הסֶנָט; ואכן הסֶנָט והגופים המחוקקים של רומא הם אחת מזירות הקרב שמתאר קיסר. כך מתייחדת מלחמת האזרחים, למן שורותיה הראשונות, מרשומות המלחמה השכיחות, בהביאה בפני הקורא קודם כול אירוע של פוליטיקה פנימית; באירוע זה מצדיק קיסר את עצמו – ומצייר את יריביו ומניעיהם כבלתי לגיטימיים.

ישיבת הסֶנָט הזאת, שהתקיימה ב-1 בינואר בשנת 49 לפנה"ס, היתה הרת גורל. שני שרי הצבא הגדולים אינם נוכחים בה: קיסר נמצא בפרובינקיה שלו ופומפיוס – מחוץ לעיר רומא, אך קולם מהדהד באולם הסֶנָט. הסעיף העיקרי שעל סדר היום הוא האיגרת ששלח קיסר, ובה הוא מעלה מחדש את הצעתו שגם הוא וגם פומפיוס יפרשו מן הפיקוד על צבאותיהם ויימנעו מעימות גלוי. קיסר מתאר כיצד חסמו מתנגדיו בסֶנָט, בראשותם של שני הקונסולים החדשים (שנבחרו לכהן באותה שנה) ובגיבויו-מרחוק של פומפיוס, את ההצבעה על הצעתו; כיצד כפו על הסֶנָט החלטה המכריזה על יוליוס קיסר כעל אויב העם אם לא יניח את נשקו עד לתאריך מסוים; וכיצד סילקו מרומא את שני הטריבונים של העם, שייצגו את האינטרסים של קיסר (שישה ימים אחרי הישיבה נמלטו טריבונים אלה אל מחנה קיסר שברַוֶונָה). הסֶנָט חוקק אפוא את "צו החירום" שלו, החליט את החלטתו הסופית והמכרעת (Senatus Consultum Ultimum), המסמיכה את הקונסולים לנקוט את כל הצעדים הנחוצים לשם הגנה על המדינה – צעדים שהסתכמו בהכרזת מלחמה על קיסר. מעמד פתיחה זה מסתיים בדברי קיסר עצמו, המביא את הנאום שנשא באוזני חייליו, שבו הוא תובע את עלבונו ומחליט לנקום את נקמת העוול שנעשה לו.

מן הראוי לקרוא את הקטעים הפותחים את החיבור הזה לאט וביסודיות, אולי אף יותר מפעם אחת, ולהקדיש להם (ולהערות הנלוות אליהם כאן) תשומת לב מיוחדת, על מנת לעמוד על מלוא משמעותם של הנושאים והמסרים שביקש קיסר להעביר לקהל קוראיו, בסגנון החסכני והפשוט האופייני לו. בתחילת מלחמת האזרחים משתדל קיסר לבסס מבחינה חוקית ומשפטית את מעמדו בַּמלחמה שאת קורותיה הוא מביא בשלושת הספרים של רשומותיו אלה.

קודם כול יש לתת את הדעת על כך שמניעיהם של אויבי קיסר, כפי שהוא מתאר אותם כאן, אינם אלא אינטרסים פרטיים ותו לא: את מעשיו של הקונסול לֶנטוּלוּס מכתיבים לו חובותיו הרבים, השוחד שקיבל משליטים זרים ויהירותו השאפתנית; קַטוֹ שומר טינה לקיסר זה זמן רב; מֶטֶלוּס סקיפיו, חותנו של פומפיוס, חותר לצבור כוח והשפעה, וכן הלאה. איש מהם אינו מציב את האינטרסים של הרפובליקה בראש מעייניו. המתינות ושיקול הדעת נעלמו, והקיצוניות שולטת בכול: לֶנטוּלוּס מפיל את אימתו על האספה באלימות מילולית ובאיומים באלימות פיסית; מתנגדיו של קיסר מעַוותים את ההליכים הקבועים בחוק ואינם מתחשבים בתקדימים, ללא כל הגינות ויושר – לפחות כפי שמציג אותם קיסר.

חשוב גם לראות שקיסר מבחין בין יריבו העיקרי, פומפיוס, לבין האחרים. "פומפיוס, שאויבי קיסר הסיתוהו, ושאיפתו שאיש לא ישווה לו בסמכותו היתה חזקה מכול, ניתק את עצמו לגמרי מחברוּתו עם קיסר והתפייס עם אויביהם המשותפים", אומר יוליוס קיסר (ספר ראשון, פרק 4), וגורמים מסוימים "הם שהניעו את פומפיוס לנטות מדרך הישר ופגעו ביכולת שיפוטו" (פרק 7). פומפיוס "הגדול" מתואר אפוא כאדם חלש אופי הנתון להשפעת הזולת, הפועל בהשראת שאפתנותו ותחושת הכבוד העצמי שלו, ה"דיגניטַס" (dignitas), כיָאה לכל מדינאי או מצביא רומי – אך לא כאדם רע מטבע ברייתו, או מושחת כתומכיו. הוא מתמהמה ואיטי בהחלטותיו, יהיר ומתרברב, אינו פועל בהיגיון, מושפע בקלות ומניח לשאפתנותו לסנוור אותו – כל המאפיינים שהיפוכם הוא העושה את האדם למפקד דגול. בפַרסַלוּס נקט פומפיוס החלטה אסטרטגית שגויה, הרת גורל, לפי עצתו של גאיוס טריאַריוּס – החלטה שעליה אומר קיסר בתימהון, ואף בקורטוב של צער: "נראה שהיה זה שיקול מוּטעה ונטול היגיון מצד פומפיוס" (ספר שלישי, פרק 92). אפילו מותו המבַזה של פומפיוס, שאינו יאה למעמדו, מתואר בקצרה ככל האפשר (פרק 104) – תיאור שבו משתקפים צערו וחרטתו של קיסר, אולי אף כעסו, אך לא שמחתו לאיד יריבו. פומפיוס, בעל בריתו וידידו לשעבר של קיסר, מצטייר באחרית ימיו כאדם הראוי לרחמים, שהֵפֵר את נאמנותו למידותיה הטובות של רומא ולמוסדות שלטונה, שהמיט חרפה על עֲבָרו כמפקד ללא רבב, שבגד במולדתו כשם שבגד בעצמו. לאחר מפלתו בפַרסַלוּס נמלט פומפיוס אל לַריסָה שביוון, תוך שהוא משקר במצח נחושה לקנטוריונים העומדים על משמר מחנהו: שר הצבא המהולל היה לפחדן עלוב (פרקים 94-96). אך הוא אינו מתואר כמפלצת. זהו פיתוי שלא כל המנצחים במלחמה השכילו לעמוד בו. לעומת זאת משתדל קיסר לתאר את המושחתים הסובבים את פומפיוס כמי שהיטו את לבבו. הבחנה זו בין פומפיוס לבין אוהדיו ויורשיו נמשכת במלחמת האזרחים לכל אורכה.

כך קובע אפוא יוליוס קיסר בפתיחת חיבורו זה שהוא עצמו נגרר למלחמה כבעל כורחו, שהסיתוהו לכך רומאים שרק מניעים פרטיים מן השפָלים ביותר עמדו לנגד עיניהם, אנשים שהֵפֵרו את עקרונות הרפובליקה ופגעו בתהליכיה, ולפיכך בגדו ברומא. ואילו הוא, קיסר, נשאר מייצגה הנאמן של הרפובליקה, עמד לה כחומת מגן בצוּרה ונאלץ לצאת לקרב על מנת לשַמר את חוקיה ומשפטיה ולגונן על כבודו-הוא.

מאותו מושב גורלי של הסֶנָט הרומי עובד מרכז הכובד של העלילה אל מחנהו של קיסר, שבו הוא נושא נאומים בפני חייליו ואחר כך פולש לאיטליה (ספר ראשון, פרקים 7-12). אפשר אפוא לסכם את המתרחש במלחמת האזרחים בראשי פרקים אלה:

ספר ראשון: פרקים 1-6 מושב הסנט ברומא, והשתלשלות העניינים המוליכה לקיפאון (ינואר 49 לפנה"ס).

פרקים 7-13 קיסר ברַוֶונָה, נואם בפני חייליו ומשתלט על איטליה (לאחר שחצה את הרוביקון, 10 בינואר).

פרק 14 פומפיוס והסנט יוצאים מרומא.

פרקים 15-23 קיסר צר על קורפיניום שעליה מגן דומיטיוס אַהֶנוֹבַּרבּוּס. העיר נופלת בידי קיסר, החונן את אויביו.

פרקים 24-29 פומפיוס הודף את מאמציו החוזרים ונשנים של קיסר לנהל עמו משא ומתן, מתקדם אל בּרוּנדיסיוּם ומצליח להעביר את צבאו בים האדריאטי אל אֶפּירוּס (מצפון ליוון של ימינו), הוא מסכל את מאמציו של קיסר לעצור בעדו.

פרקים 30-33 צבא קיסר כובש את סיקיליה וסרדיניה. קיסר ברומא. תומכי פומפיוס מסכלים את עצתו. יוצא אל גאליה (מרס-אפריל 49).

פרקים 34-36 התחלת המצור על מַסיליה שבגאליה. קיסר יוצא אל ספרד (אפריל-מאי 49).

פרקים 37-55 התחלת המערכה של קיסר על אילֶרדָה שבספרד (יוני 49).

פרקים 56-58 הקרב הימי במַסיליה (יוני 49).

פרקים 59-87 קיסר מביס את צבא פומפיוס באילֶרדָה. חונן את המוּבָסים (יולי-אוגוסט 49).

ספר שני: פרקים 1-16 נפילת מַסיליה (יולי-אוגוסט 49).

פרקים 17-22 מושל ספרד הרחוקה, מתומכי פומפיוס, נכנע. קיסר חונן את המוּבָסים, לרבות בני מַסיליה (אוגוסט 49).

פרקים 23-44 קוּריוֹ, הלֶגָט של קיסר בפרובינקיה אפריקה, מוּבָס ונרצח בידי המושל וַרוּס, מתומכי פומפיוס, ויוּבָּה מלך נומידיה (אוגוסט 49).

ספר שלישי: פרקים 1-2 קיסר מתמנה לדיקטטור, נבחר לקונסול ברומא, עורך את צבאו בבּרוּנדיסיוּם.

פרקים 3-5 פומפיוס עורך את צבאו באֶפּירוּס (ינואר 48).

פרקים 6-13 קיסר מעז וחוצה את הים האדריאטי בחורף, נוחת באֶפּירוּס ועמו שבעה לגיונות, מתקבל בברכה בערים בסביבה; שני הצבאות חונים ליד דירַקיוּם (ינואר 48).

פרקים 14-19 מצור ימי על צבא קיסר. נכשל המשא ומתן עם פומפיוס (ינואר 48).

פרקים 20-22 אי שקט פוליטי ברומא ובאיטליה (ינואר-מרס 48).

פרקים 23-30 אנטוניוס מצליח לחלץ את החילות מבּרוּנדיסיוּם וחובר אל חילו של קיסר באֶפּירוּס (מרס-אפריל 48).

פרקים 40-41 מֶטֶלוּס סקיפּיוֹ, חותנו של פומפיוס ומושל הפרובינקיה סוריה, מגיע למקדוניה בראש צבאו. עימותים בין החילות במקדוניה ובתֶסַליה (אפריל 48).

פרקים 41-72 התעמתות ממושכת ליד דירַקיוּם. קיסר נוחל כמה מפלות. פומפיוס גובר עליו, אך נסוג (אפריל-יולי 48).

פרקים 73-81 קיסר מנסה לעודד את חילותיו, עושה את דרכו אל תֶסַליה (יולי 48).

פרקים 82-99 פומפיוס וקציניו, הבוטחים-בעצמם ברוב יהירותם, נענים לקיסר ונערכים לקרב ליד פַרסַלוּס, שם מנחיל להם קיסר מפלה ניצחת ב-9 באוגוסט 48. פומפיוס מצליח לברוח.

פרקים 100-101 קרבות ימיים בסיקיליה ובאיטליה (אוגוסט48).

פרקים 102-104 פומפיוס נמלט למצרים, שם הוא נרצח (ספטמבר 48)

פרקים 105-112 קיסר מגיע למצרים ומוציא להורג את רוצחי פומפיוס. תחילתה של מלחמת אלכסנדריה (אוקטובר-נובמבר 48).

בניגוד למלחמת גאליה, הנחלקת לשבע שנות-מלחמה נפרדות, שלכל אחת מהן מוקדש ספר משלה, חלוקתה הכרונולוגית של מלחמת האזרחים אינה כה סדורה. הספר הראשון מקיף שמונה חודשים (ינואר-אוגוסט, שנת 49 לפנה"ס) ונכללים בו הסכסוך הפוליטי ברומא, השתלטותו של קיסר על איטליה, הקרב על אילֶרדָה שבספרד ותחילת המצור על מַסיליה שבגאליה. סופו של המצור על מַסיליה מתואר בספר השני, המקיף רק שני חודשים (יולי-אוגוסט באותה שנה) ומספר גם על מפלתו של קוּריוֹ, הלֶגָט של קיסר בפרובינקיה אפריקה. הספר השלישי מדלג קדימה ופותח בפעילותו הפוליטית של קיסר ברומא (דצמבר שנת 49 עד ינואר 48 לפנה"ס), עובר לקרבות הקשים ביוון, המגיעים לשיאם בקרב פַרסַלוּס (אוגוסט שנת 48 לפנה"ס) ובנצחונו המוחץ של קיסר בקרב זה, ואז ממשיך עד למותו של פומפיוס במצרים (ספטמבר שנת 48 לפנה"ס) ובואו של קיסר לשם – הוא מקיף כאחד-עשר חודשים. מבנה בלתי אחיד זה של הספרים השונים משקף לדעתנו את אילוצי פרסומו של מלחמת האזרחים, כפי שנַראה להלן.

סופו של הספר השלישי מותיר בנו את הרושם שקיסר נטש את החיבור בחטף במקום להביא אותו לכלל סיום, כמתחייב מן ההיגיון הפנימי של הדברים: הרי קרב פַרסַלוּס מציין במובהק את קץ המלחמה בפומפיוס. הספר השלישי רק התחיל לתאר את מאבקו של קיסר ביריביו במצרים (ואינו מזכיר כלל את פרשת קלאופטרה, שקשה לנו לשוות בנפשנו איך היה קיסר מצליח להתמודד איתה במלחמת האזרחים, ובכלל) – וכבר נקטעת העלילה. המילים האחרונות שבו, "זו היתה תחילתה של המלחמה באלכסנדריה", לא נכתבו בידי קיסר: הן נוספו מאוחר יותר, בידי עורך שניסה לחַפות על התחושה שלמעשה אין לספר סוף מוגדר. המשפט האחרון שכתב קיסר הוא אפוא זה המספר כיצד הוציא קיסר להורג את מורהו של מלך מצרים הצעיר, משפט שלאמיתו של דבר אינו כלל בגדר סיום.

בעוד שכמעט כל החוקרים בני ימינו מסכימים שקיסר נטש את החיבור לפני שהביא אותו לכלל גמר וסיכום, הם חלוקים בדעותיהם באשר לסיבת הנטישה. כל העדויות מצביעות על כך שקיסר כתב כל אחד מספרי מלחמת האזרחים סמוך להתרחשות האירועים המתוארים בו; הואיל וקיסר חי עוד שלוש שנים וחצי לאחר המאורע האחרון שנרשם בחיבור זה, אין לראות את מותו כעילה לקיטועו. נוכל אפוא לשער שקיסר הפסיק לכתוב את מלחמת האזרחים משום שהרגיש שהוא אינו משרת עוד את מטרתו. מעמדו של קיסר, המגמות הפוליטיות ברומא, מאזן הכוחות בשדה הקרב – בכל אלה חלה תמורה מהירה בשתי השנים הראשונות למלחמתו בפומפיוס ובממשיכי דרכו, ובסופה של שנת 48 לפנה"ס היו הנסיבות, קהל הקוראים ויעדיו של קיסר עצמו שונים בתכלית ממה שהיו בתחילת שנת 49 לפנה"ס.

מסתבר אפוא שסוגיית צביונו המקוטע של החיבור קשורה קשר הדוק לסוגיית תאריך כתיבתו ונסיבות פרסומו – ויש לזכור שבעת העתיקה "פרסום" של ספר לא היה אלא הקראתו של כתב היד בפומבי (דבר שאותו לבטח לא עשה קיסר), או חלוקת כמה מעותקיו לידידים ומכרים, על מנת שיעתיקו אותם גם הם ויפיצו את העותקים בקרב מיודעיהם, וכן הלאה.

שאלת התאריך (או התאריכים) של כתיבת שלושת ספריה של מלחמת האזרחים ופרסומם היא אחת הסוגיות שנדונו באריכות בידי חוקריו של החיבור, אך הדעות חלוקות בעניינה. קיסר לא הותיר ראיות של ממש גם באחד משלושת ספריו לתאריך כתיבתם ולנסיבותיה. בשעתו יצא לו שם של מי שכותב במהירות, תוך כדי מסעותיו הצבאיים וניהול קרבותיו (סווטוניוס, קיסר, 56.5). עם זאת אין לנו ראיות חיצוניות, או אזכור מפורש, לרושם שהותירה מלחמת האזרחים על בני דורו (כגון קיקרו). היו חוקרים שביקשו למצוא הדים ללשונו של החיבור בכמה ממכתביו ונאומיו של קיקרו, אך ממצאיהם קלושים ולא התקבלו על דעת הרוב.

בדיון מסתמנות שתי עמדות עיקריות (ולהן וריאציות רבות):

א.שלושת הספרים נכתבו סמוך למאורעות המתוארים בהם, ואפילו תוך כדי התרחשותם, והתפרסמו זמן קצר לאחר מכן, אם בהמשכים ואם כחיבור מוגמר. דעה זו מבוססת על ניתוח מפורט של המגמות התעמולתיות וקהל הקוראים של כל ספר, ויוצאת מן ההנחה שקיסר התכוון להפיץ אותם ברבים על מנת להשיג את מטרותיו.

ב.שלושת הספרים נכתבו סמוך למאורעות המתוארים בהם, או אף תוך כדי התרחשותם, אך התפרסמו רק לאחר מותו של קיסר. דעה זו נשענת על הֵעדרו של אזכור ישיר למלחמת האזרחים במקורות בני אותו דור; על ההנחה שקיסר לא היה מפרסם חיבור שיש בו דברים כה רבים שאינם תואמים זה את זה, ושאין לו סיום הולם; ועל הערות עקיפות ל"רשומות" של קיסר לאחר הירצחו, שאותן אנו מוצאים במקורות אחרים.

במחקר בן זמננו הוצעו גם תאוריות אחרות, אך שתיים אלה נמנות עם הסבירות מכול. הדיון בשאלה זו לא הסתיים עדיין, ונראה שלא יבוא על פתרונו אלא אם כן תימצאנה ראיות חדשות. אך התיאוריה הראשונה מציעה הסבר ברור וכולל יותר לטבעו של החיבור ולנסיבות כתיבתו. הקורא במלחמת האזרחים יבחין ודאי (גם הודות להערות הנלוות אליו כאן) כי הבעיות הנדונות בכל אחד משלושת ספריו של החיבור קשורות קשר הדוק למתחולל בו – ולנופיו הפוליטיים המשתנים במהירות. דבר זה גם יסייע לנו להבין את חלוקתן הבלתי שווה של ההתרחשויות על פני שלושת הספרים: קיסר כתב בתגובה על המאורעות ותוך כדי התרחשותם. אם כך, נוכל גם להניח שהוא נחפז לפרסם כל ספר מיד לאחר שסיים את כתיבתו, כדי שיותיר מיד את רישומו על הקוראים. החיבור כולו ניכר בזיקתו ההדוקה לרפובליקה ובדבֵקותו בה, שלא השתנו בחלוף העתים. קיסר עושה בו מאמצים רבים להביא הצדקה חוקתית לעמדותיו ולמעשיו: לבו נתון כל הזמן לרטוריקה ולפרטים של המאבק הפוליטי היומיומי ולהלכי הרוח בציבור. עיסוקו המתמיד של החיבור באירועים המתהווים, בסופרים ובמדינאים בני דורו, והדיאלוג שהוא מנהל עם כל אחד מהם, מַקשים על הקורא בן המאה העשרים ואחת להזדהות איתו ולהעריכו, אך סגולותיו אלה עושות אותו לסביר יותר בהֶקשר שבו נכתב.

למשל, בספר הראשון ובספר השלישי מתייחס קיסר ישירות לחששותיו של הציבור בעקבות כיבושיו באיטליה. בתחילת הספר השלישי הוא מצביע שוב ושוב על כך שבשנת 48 לפנה"ס נבחר לקונסול בבחירות סדירות – ועל ההליכים החוקיים והלגיטימיים שבהם ניסה לפתור את בעיית חובותיהם של הלוֹוים. בעת שיריביו היו עדיין במלוא אונם, ובעת שקרבות גדולים נכונו לו ומעמדו החוקי ברומא היה עדיין בלתי ברור, פרסם קיסר את הספר השלישי שסופו מקוטע, לאחר שתיאר בו את קרב פַרסַלוּס והתחיל את השלב הבא של ייצוב שלטונו.

אך לאחר שהביס את חילות פַרנַקֶס וצבאו בקרב זילה (Zela) שבפּוֹנטוּס בשנת 47 לפנה"ס, שנה אחת אחרי סוף מלחמת האזרחים, ובתום נצחונו המכריע בתַפּסוּס שבפרובינקיה אפריקה בתחילת שנת 46 לפנה"ס, כמעט שנתיים לאחר מותו של פומפיוס והתמנותו-הוא לדיקטטור (לעשר שנים ב-46 ולכל ימי חייו ב-44 לפנה"ס), ומקץ השתלטותו על הזירה האזרחית ברומא – נעשו דקוּיותיהם של ההליכים החוקיים ברפובליקה חשובים פחות בעיניו של קיסר. נדמה כאילו זנח את שאיפתו לרַצות את יריביו באמצעות פשרות חוקתיות; וכאשר חדל מהן, חדל גם מכתיבת מלחמת האזרחים. העברת המסר היתה עדיין בנפשו, אך עתה עשה זאת באמצעים אחרים, כגון טביעת מטבעות שפרסמו את מסריו בכל העולם הרומי, הקמת הפורום היוליאני (Forum Iulium) ליד הפורום הרומי (Forum Romanum), על השושלתיות המשתמעת מכך, ופנייה אל צורות ספרותיות אחרות, כגון מכתבו אל קיקרו הנקרא Anticato (שלא השתמר לנו), שבו הוא מגיב על הסניגוריה שמלמד קיקרו על קַטוֹ, אחד מאויביו הבלתי מתפשרים של קיסר. הוא כתב חיבור זה לאחר שזנח את כתיבת מלחמת האזרחים. אם אמנם התפרסם מלחמת האזרחים בשתי השנים הראשונות של המלחמה, אפשר שבאותה עת קראו בו רק אלה שהתעניינו בגרסתו של הדיקטטור למאורעות, וייתכן שאיש לא קרא בו בשנות המהומות שפרצו לאחר הירצחו.

הנושאים הנידונים במלחמת האזרחים

א. מלחמה ומלחמת אזרחים

במלחמת אזרחים טיפוסית נכנסים היריבים לעימותים רטוריים, שבאמצעותם מבקש כל אחד מהם להצטייר כגורם הלגיטימי היחיד המייצג את המדינה, או את הישות שעליה הם נלחמים – ואת יריבו כאויבהּ הבלתי לגיטימי, העומד מחוץ לחוק. פומפיוס ותומכיו, ובמיוחד קבוצת הסנטורים האריסטוקרטים, שדיברו בזכותו בסֶנָט ונלוו אליו ביוון, אמנם ניסו להציג את קיסר כגורם בלתי לגיטימי אשר כזה: הם תיארו אותו ואת תומכיו כחבורת שודדים פורעי חוק, שאזרחותם הרומית נשללה מהם עקב פשעיהם. משימה זו לא היתה קשה במיוחד, שכֵּן כאשר עזב קיסר את הפרובינקיה שלו, חצה את הרוּבּיקוֹן והשתלט על רומא באמצעות צבא רומי, הוא הֵפֵר את החוק ברגל גסה: זמן קצר לפני כן, כפי שציינו לעיל, חוקק הסֶנָט הרומי, ובראשו שני הקונסולים לאותה שנה, צו חירום החלטי (Senatus Consultum Ultimum), האומר כי "הקונסולים, הפּרַיטורים, הטריבונים של העם והפרוקונסולים שבקרבת העיר רומא יפעלו על מנת שהרפובליקה לא תינזק"; בתוקף מעשהו הפך אפוא קיסר לבוגד, לאויב העם המסוכן ביותר לשלומה ולרווחתה של רומא.

זה היה המסר שבפי פומפיוס ותומכיו, וזה היה ודאי עיקרם של הנאומים שנשא פומפיוס באוזני חייליו על מנת להסיתם נגד קיסר וצבאו. פומפיוס עצמו לא טבע מטבעות באותה תקופה, אך עמיתיו עשו כן, ובמטבעותיהם נראו האֵלים הרומיים מימי קדם; היה בכך כדי לציין כי רומא כולה מתעוררת כאיש אחד וקוראת לבניה להיחלץ להגנתם של האח המבוערת, הבית והמסורת. מכאן נוכל להסיק איך היו פני הדברים נראים אילו היתה ידו של פומפיוס על העליונה במלחמת האזרחים – והוא עצמו, או אחד מתומכיו שניחן בכשרון ספרותי, היו מעלים את קורותיה על הכתב.

קיסר השקיע את מיטב מאמציו וכישוריו לא רק בהגנה על עצמו, על מעמדו ומעשיו, אלא גם בהוקעת יריביו כבוגדים האמיתיים; במלחמה מעין זו היה זה לא רק צעד הכרחי מבחינה פוליטית, אלא גם עניין חיוני מנקודת ראות פסיכולוגית. חציית הרוביקון אינה נזכרת כלל במלחמת האזרחים: בפרק 8 של הספר הראשון מסתיר המשפט התמים לכאורה, "לאחר שעמד קיסר על נטיית לבם של חייליו, יצא לעבר אַרימינוּם עם הלגיון הזה ושם נפגש עם הטריבונים שנמלטו אליו", את העובדה המכרעת שאַרימינוּם (רימיני של ימינו) נמצאת על הגדה-שמנגד של הרוביקון, מול רַוֶונָה (ראו הערה באותו מקום), שממנה יצא קיסר כלפי דרום בראש צבאו.

לא במקרה מנצל קיסר, בפרק שלאחר חציה בלתי-מתועדת זו (פרק 9 בספר הראשון), את ההזדמנות (הנראית כאילו המציא אותה לצרכיו) של היענות לשליחיו של פומפיוס – ומשמיע שוב הצהרה ארוכה בזכות עצמו. חשוב היה לו לכונן את מעמדו הלגיטימי כבר בתחילה, תוך שהוא מגן על תוקפנותו. גם הדרך שבה בחר לפתוח את חיבורו זה, כלומר בישיבת הסֶנָט שהיתה כה עוינת אותו, שבה הושתקו כל ההצעות המתונות וכל נסיונות הפשרה באווירה של התלהמות ומשטמה, או בשל שאפתנותם של כמה אנשים – פתיחה שלאחריה באו כמה פרקים של תיאורי המשא ומתן בין שני המחנות – סיפקה לקיסר הזדמנות לשטוח את טענותיו החוקיות והאישיות כבסיס לעלילה כולה. כפי שציינו לעיל, כמעט כל הצדקותיו את עצמו במלחמת האזרחים משובצות בנאומיו, אם במענהו לשליחיו של פומפיוס ואם בדברי העידוד לחייליו. בשיטה זו עלה בידי קיסר להשמיע את טענותיו בקולו של "קיסר" כשחקן ההיסטורי, ולא של קיסר האיש, מחבר הרשומות.

אף על פי שלא היה לו כל יסוד להאשים את פומפיוס ובעלי בריתו בהפרת החוק, כפי שהטיחו הם בפניו, עדיין יכול קיסר לטעון שהיתה כאן מצידם התכחשות לתקדים, למנהג הרומאים מימי קדם ולרצון העם: מאימת תומכיו של פומפיוס נשללה מן הטריבונים של העם האפשרות להטיל וטו, שהיא הבסיסית שבזכויותיהם, ושחיקתה של זכות זו אינה אלא התעלמות מִתקדים, "מנהג חדש" בלשונו של קיסר, ולמעשה הפרת חוק בעליל. הוא מדגיש (פרק 5 בספר הראשון) כי "צווי החירום שפרסם הסֶנָט [...] לא ננקטו [בעבר] אלא נגד בני בליעל חצופים כאשר עמדה העיר על סף חורבן, והכול נואשו מלהצילה", וכן (פרק 7) כי "מעולם לא יצא מלפני המַגיסטרַטים צו האומר שיש לנקוט אמצעים לבל ייגרם נזק לרפובליקה, צו הקורא לעם הרומי לאחוז בנשק, אלא במקרים של חוקים מסוכנים, של אלימות הטריבּוּנים, של מרי אזרחי ושל השתלטות על מקדשים ומעוזים החולשים על כל סביבותיהם", וכל אלה לא התרחשו עתה. גם יציאת הקונסולים אל מחוץ לתחומי רומא מתוארת כ"דבר שלא אירע קודם לכן", והתופעה ש"ליקטורים נִלוו לאנשים פרטיים" עומדת "בניגוד לכל מה שהיה נהוג בעבר" (פרק 6). קיסר מספר כיצד מחה בפני שליחיו של פומפיוס ואמר להם שהוא "נפגע עד עמקי נשמתו כאשר גזלו ממנו אויביו את ההטבות שהעניק לו העם הרומי" (פרק 9) ואת הפיקוד על הצבא שקיבל מידי העם. יתר על כן, "מי שדיבר [בסֶנָט] במרירות ובאכזריות רבה יותר, זכה לתשואות רמות יותר בקרב יריביו של קיסר" (פרק 2). מכל ההֶצבֵּר המרשים הזה של מאמרי ההצדקה-העצמית בפתיחת החיבור משתמע, שאויבי קיסר פעלו בניגוד לכל תקדים והפרו את כללי ההגינות, בעשותם שימוש בתפקידים לגיטימיים של הרפובליקה למטרות בלתי לגיטימיות בעליל. קיצורו של דבר, "שוב אי אפשר היה להבדיל בין חוקי האֵלים לבין חוקי האדם, וכולם נרמסו בערבוביה" (פרק 6).

קיסר ממחיש את הלגיטימיות שלו באמצעות מעשיו: לכל אורך מלחמת האזרחים הוא פועל כמי שהרפובליקה עומדת בראש מעייניו, ומניח לאנשים אחרים לתת תוקף לחוקיות של פועלו זה. הוא זוכה בתמיכת העם כאשר הוא צועד בראש צבאו לרוחב איטליה (ספר ראשון, פרקים 11-24) וגם ביוון (ספר שלישי, פרקים 10-13). בספרד מוציא קיסר, המושל המקובל על נתיניו, "צו המורֶה על היום שבו יפגוש בעיר קורדובה את ראשי כל המדינות ואת המגיסטרטים שלהן. כאשר התפרסם הצו ברחבי הפרובינקיה, לא היתה גם מדינה אחת שלא שלחה נציגים מן הסֶנָט שלה לקורדובה, ושום אזרח רומי, יהיה ייחוסו אשר יהיה, לא נעדר משם באותו יום" (ספר שני, פרק 19). באסֵפות פומביות אחרות מנהיג קיסר שמיטת חובות, משיב לאזרחים רומיים את רכושם שנגזל מהם, משבח ומהלל את חייליו ומורה להחזיר לאחד המקדשים את הכסף ואת האוצרות שנלקחו ממנו (ספר שני, פרק 21) – קיצורו של דבר, פועל כמגיסטרט רומי מוסמך, טוב ומיטיב, והכול מכירים לו תודה. דוגמאות לכך פזורות בכל מלחמת האזרחים.

בחיבור זה אנו מוצאים גם היבט אחר של רטוריקת מלחמת האזרחים: העימות בין קיסר לפומפיוס כמעט אף פעם אינו נקרא בשם זה. בדרך כלל מנסה כל אחד משני היריבים במלחמת אזרחים להתעלם מן העובדה שמשני צידי המתרס עומדים אזרחים, ולתאר את העימות כמאבק קיומי של המדינה, שאותו צד מייצג אותה, בָּאויב האלים והמסוכן, הוא הצד שכנגד. אך דמוניזציה זו של האויב היא דווקא מסממניה המובהקים של מלחמה רגילה, שבה קל הרבה יותר להבחין בין אזרחים המשתייכים ליֵשות מדינית מסוימת לבין זרים מבחינה תרבותית, אתנית וגיאוגרפית; ואילו מלחמת אזרחים נוטה מטבעה לטשטש הבדלים אלה. אמנם אמת הדבר שבני דורם של קיסר ופומפיוס (כגון קיקרו באיגרותיו) מדברים על העימות כעל "מלחמת אזרחים" (bellum civile), אך קיסר קורא לו בחיבורו, ברוב המקרים, "מלחמה" (bellum) ותו לא. היה זה מפַתה לתאר את היריב כגורר את האנשים למלחמת אזרחים עקובה מדם, אך קיסר העדיף להימנע מכך בדרך כלל, ונראה שגם התעמולה של פומפיוס הלכה באותה דרך.

קיסר יצא כמנצח ממלחמת האזרחים, ודבר זה תרם לכך שדיווחו עליה השתמר והגיע אלינו בחיבורו הנוכחי. הנושאים והמוטיבים של מלחמת האזרחים אכן באו לשרת את צרכיו של המחבר, אך אַל לו לקורא לשכוח שמטרתו העיקרית של קיסר לא היתה ליישב חשבונות אישיים, כלומר להתנקם ביריביו ולהשחיר את פניהם, אלא לִצפות קדימה ולהניח את היסוד לשלטונו לאחר תום הקרבות. אמנם אמת הדבר שמלחמת האזרחים, כפי שציינו לעיל, נועדה להיות כלי נשק מיידי במלחמת המילים והתעמולה שהתנהלה בעת פרסומה, וכאשר כתב קיסר את שני ספריה הראשונים לא ידע כיצד יסתיים העימות; עם זאת היו גם הוא וגם פומפיוס משוכנעים כי מי שינחל בו ניצחון יהיה שליטהּ האחד והיחיד של רומא. בשני ספרים אלה משתקף אותו שלב במלחמת האזרחים שבו עדיין לא היתה ידו של קיסר על העליונה ברומא ובפרובינקיות שלה, ועדיין נצנצה התקווה (אמיתית או מדומה) להתפייסות בין השניים וליישוב הסכסוך בדרך חוקתית. קיסר השתעשע עדיין ברעיון לכונן שוב את הרפובליקה כפי שזכר אותה מימים עברו. הספר השלישי מקיף את תבוסתו של פומפיוס ואת רציחתו, וברור שנכתב אחרי מות פומפיוס בנובמבר 48 המתואר בו. באותה עת היה בידי קיסר לצַפות – ולא היתה זו ציפייה בלתי הגיונית – שינצח בקרבות הממשמשים ובאים וייעשה לשליטהּ הבלתי מעורער של רומא.

תמורה זו שחלה בהשקפת עולמו של קיסר תוך כדי כתיבת מלחמת האזרחים נרמזת גם בשינויים בלשון. למשל, בתחילת החיבור הוא מכנה את יריביו inimici, כלומר אויבים אישיים, אך בהמשך הם נקראים בפיו adversarii וכן hostes. מונח אחרון זה מציין במפורש את היותם "אויבים חיצוניים לעם". כך אנו עדים לַמעתק מתלונות אישיות על העוולות שעוללו לו לזכרון-דברים למען העתיד, המניח את היסוד לכינון השלום, הסדר, המשפט והחוק שבמרכזם ניצב קיסר. אך כאשר תכפו נצחונותיו הצבאיים ובאו בזה אחר זה, נטש קיסר גם את החזון הזה וחדל לכתוב את מלחמת האזרחים.

לצורך בנייתה-מחדש של המדינה בעתיד השתדל קיסר להגביל את האחריות למתרחש ולהקטין את האפשרות של האשמה בפלילים למספר קטן של יריבים: ככל שיתמעט מספר האנשים שיש לסלקם, כן ייטב לבניית המדינה. למעשה נקט מדיניות זו למן ראשיתה של מלחמת האזרחים. הוא שאף ליצור את הרושם שסיעה קטנה היא שהטילה את אימתה על רומא, והיא זו שמִפניה גונן עליה. וכך הוא מתאר את המצב במושב הסֶנָט הפותח את החיבור:

רוב הסנטורים, מבוהלים מגערותיו של הקונסול ונפחדים מנוכחותם של אנשי הצבא ומאיומי ידידיו של פומפיוס, נאלצו בעל כורחם לאמץ את דעתו של סקיפּיוֹ, לאמור: על קיסר לפרק את צבאו לפני המועד שנקבע; אם לא יעשה כן, ייחשב כמי שחורש רעה על הרפובליקה. (ספר ראשון, פרק 2)

כלומר, הצעדים הקיצוניים שננקטו נגד קיסר נכפו בידי מיעוט נפשע על הרוב המפוחד של חברי הסֶנָט. והוא חוזר ומאשר זאת: "מן הרוב נשללה הזכות להביע דעה חופשית" (פרק 3). נושא זה, של מיעוט המשליט בכוח את דעתו על הרוב הממאן – גם במחנה פומפיוס וגם ברומא – עובר כחוט השני במלחמת האזרחים: קיסר מבקש תמיד "להגן על חירותו זו של העם הרומי, שסיעת המעטים מאיימת עליה".

ושוב צופה קיסר אל העתיד, לתקופה שבה ישלוט ברומא בתום המלחמה; קרוב לוודאי שהוא אף נזכר בידידותו עם פומפיוס ובקשרי החיתון שלו עמו, שנקטעו בחטף, ומבחין – לאורך כל מלחמת האזרחים – בין פומפיוס לבין תומכיו וממשיכי דרכו, כפי שציינו לעיל. שמו של פומפיוס עורר עדיין, גם לאחר מותו, עניין והערכה, ועדיין נותרו בחיים אנשים רבים ממחנהו שקיבלו באי רצון את חסדיו של קיסר החונן את יריביו המוּבסים, ולא ראו בעין יפה את נסיונותיו לעודד אותם לחזור ולמלא תפקיד פעיל בחיים המדיניים. קיסר מתייחס לפומפיוס בכעס מהול ברחמים, אך כנבלים האמיתיים מצטיירים כל אותם סנטורים שהתנגדו לפשרה והסיתו את פומפיוס, שהתעוהו מדרך הישר ומנתיב ההיגיון. קיסר מוקיע את לוקיוס קורנֶליוס לֶנטוּלוּס, מֶטֶלוּס סקיפּיוֹ, טיטוס לַבּיֶינוּס (שהיה מבחירי מפקדיו של קיסר בגאליה וערק אל מחנה פומפיוס) וכמה אחרים, בין שהוא נוקב בשמם ובין שהם נשארים אלמונים; הוא מקצר ככל האפשר את רשימת האשֵמים. אחרים, שקיסר רחש להם כבוד, או אף קיווה שישתתפו בממשלו בעתיד, אינם נזכרים כלל; עמהם נמנה קיקרו, הבולט בהעדרו. אך קיסר נוקב, כאמור, בשמם של כמה ממנהיגיהם של תומכי פומפיוס על מנת לחרוץ את דינם כפועלים אך ורק מתוקף האינטרסים הפרטיים שלהם, כיהירים, תאבי בצע, אכזריים, מעמידי פנים ומפונקים, שלבם נתון למותרות – היפוכם של בעלי המידות התרומיות הרומיות הנחוצות למנהיגים אחראים ושקוּלים. הם גם בוטחים בעצמם יתר על המידה ומתהללים בנצחונותיהם בטרם עת (ראו למשל פרקים 53 ו-69 בספר הראשון, פרק 72 בספר השלישי). סימן מובהק להתהדרותם היתרה, שהתפרסם עד כדי כך שגם מחברים אחרים מצטטים אותו, הוא מראהו של מחנה פומפיוס כפי שהתגלה לעיני אנשיו של קיסר לאחר שפומפיוס נסוג ממנו:

במחנה פומפיוס אפשר היה למצוא ביתני עץ מהודרים, ערוכים בכלי כסף לרוב, אוהלים שהונחו בהם מצעי צמחים רעננים, ואת אוהליהם של לוּקיוּס לֶנטוּלוּס ואחרים, המחוּפּים בעלי קיסוס; גם כל השאר העיד על שפע ומותרות, והראה עד כמה בטחו בנצחונם. על פי הדברים הללו ניכר בהם, שבהיותם להוטים אחר מותרות שאין בהם חפץ, לא דאגו כלל ולא חששו לאחריתם.

הקורא בן זמנו של קיסר היה מזהה מיד את המותרות הללו כאות להתנוונות מוסרית, לשחיתות המושפעת מתרבות המזרח שאינה יאה לרומאים. גאוותנותם של הסנטורים שבמחנה פומפיוס ותאוות השלטון שלהם מתבטאות גם בדברים הבוטים שמספר עליהם קיסר בלא לחוס עליהם, כיצד התקוטטו לפני קרב פַרסַלוּס על המשרות שתיפולנה בחלקם אחרי נצחונם, שבו בטחו: "דוֹמיטיוּס, סקיפּיוֹ ולֶנטוּלוּס ספּינטֶר, שהתחרו מדי יום על משרת הכהונה של קיסר, הִדרדרו לשפל המדרגה, תוך שהם מטיחים זה בזה בגלוי דברי בלע ונאצה: לֶנטוּלוּס התפאר באריכות ימיו עלי אדמות, דוֹמיטיוּס התרברב בהשפעתו וסמכותו ברומא, סקיפּיוֹ בטח בקִרבתו לפומפיוס" (ספר שלישי, פרק 83). כל מי שהיה קורא את הדברים הללו בשעתו היה סולד מהם.

דיוקנם של תומכי פומפיוס העוינים את קיסר מצטייר אפוא בצבעים קודרים, אך יש לציין שמחבר מלחמת האזרחים אינו מגיע עד כדי השמצת הקיצונית של המחברים הרומיים בני דורו – ברטוריקה הרומית רווח אז הנוהג להכפיש את היריב ללא סייג. אמנם אמת הדבר שקיסר חורץ את דינם של אויביו המושבעים לשבט ולא לחסד, אך לפי המסורת הספרותית של זמנו היה בידו גם לפקפק במוצאם, להאשימם בסטיות מינית ובשתייה לשוכרה, במומי גוף ובשאר דברים שבעינינו הם נראים כהוצאת דיבה ותו לא. אך קיסר העדיף להתמקד במה שעשוי היה לערער את הלגיטימיות של תביעתם לייצג את רומא ולשלוט בה. בכללותו של דבר היו מידותיהם המגונות של תומכי פומפיוס היפוכן של המידות הטובות של קיסר: בעוד שהם ביקשו רק לשרת את האינטרסים הפרטיים שלהם, ויתר קיסר על שלו למען הרפובליקה; בעוד שהם היו חמדנים ואכזריים, היה קיסר רב חסד וחונן את אויביו; בעוד שהם היו עיקשים, היה קיסר מוכן תמיד לפשרות; בעוד שהם היו פזרנים ושחצנים, היה קיסר מחמיר עם עצמו ואוהד את האחרים; בעוד שהם היו מוגי לב והפכפכנים, היה קיסר אמיץ לב והחלטי. אנשי פומפיוס אינם מתוארים אפוא כמפלצות נטולות רגש אנושי, אלא כרומאים המַשלים את עצמם בתקוות שווא, הרסנים ומושחתים, שבמקום שאתה מוצא את גנוּתם אתה מוצא את שבחו של קיסר.

קיסר נזהר מאוד בכותבו על החיילים הרומיים משני צידי המתרס. האמת היתה שגם הוא וגם פומפיוס עמדו בראש לגיונות רומיים שאנשיהם היו מסורים להם אישית, וקיסר מדבר דרך שגרה על "צבאנו" ו"נִסינו" בדרך שתרַמז לקוראיו הרומיים ש"צבאנו" שקול ל"צבא רומא" (אחד החוקרים בני זמננו מנה 115 דוגמאות לשימוש לשוני זה במלחמת האזרחים). והחיילים נענו לו: "חיילי הלגיון השלושה-עשר שנכחו במקום, לאחר שנקראו להתייצב עם תחילת המהומות, הודיעו שהם מוכנים להגן על המצביא העומד בראשם ועל הטריבּוּנים של העם מפני כל עוול" (ספר ראשון, פרק 7), ובכך שבו ואישרו את מעמדו הלגיטימי כמנהיג רומא. זה היה גם מנהגו במלחמת גאליה: הוא היה מייצגה של סמכות רומא בשדה הקרב, המדווח לרומא על המתרחש בו. דבר זה עשה את המשימות שנטל קיסר על עצמו למשימות לאומיות, לא אישיות. משום כך אין הוא מזכיר כלל את מרד החיילים בפּלַקֶנטיָה (פּיאצֶ'נצָה) שבאיטליה, כפי שהוא מסופר בפי אַפּיאנוּס (מלחמת האזרחים, 194.2) וההיסטוריון בן המאה השלישית לסה"נ קַסיוּס דִיוֹ (41.26 ואילך) – השמטה כה בוטה עד כי יש חוקרים הרואים בה קטיעה מכוונת של הטקסט. אך עניין זה דומה לאי הזכרתה של חציית הרוביקון: הם נוגדים עד כדי כך את מגמתו של קיסר במלחמת האזרחים ואת הצהרותיו על עצמו בחיבור זה, שקיסר העדיף להתעלם מהם.

את אנשיו של פומפיוס מכנה קיסר "צבא פומפיוס", תחבולה לשונית מתוחכמת שנועדה לחתור תחת הלגיטימציה של המפקד וחייליו. מצד שני הוא אינו נִלאה מלהראות עד כמה הוא עצמו מקפיד לפטור מעונש את חייליו וקציניו של פומפיוס שנפלו בידיו, לשחררם או לספחם אל שורות צבאו, ובכך הוא מדגיש את ה"רומיוּת" של הלגיונות. באילֶרדָה שבספרד, למשל, מעודד קיסר את התפייסותם והתקרבותם זה לזה של הלוחמים משני הצדדים, ורק פֶּטרֶאיוּס, אחד ממפקדיו מחרחרי המלחמה של פומפיוס, מסַכּל את ההסכם ביניהם (ספר ראשון, פרקים 74-77). קיסר מדגיש את משאלתו להגיע לכלל ניצחון בלא שפיכות דמים באילֶרדָה (פרק 82), באיטליה ובכל שאר המקומות: "הוא [קיסר] סירב להילחם גם כאשר היו התנאים, השעה והמקום נוחים לו, ובלבד שלא ייגרע דבר מסיכויי השלום", הוא אומר בנאום שהשמיע באוזני חיילי פומפיוס המובסים באילֶרדָה (פרק 85). הוא נוקט אותה מדיניות של רדיפת שלום, חנינה וחסד לאנשי פומפיוס גם במַסיליה, וזמן קצר ביותר לפני הקרב המכריע בפַרסַלוּס הוא מזכיר לאנשיו כי "תמיד נרתע מלהעמיד את חייליו בסכנה של שפיכות דמים, ואף נזהר לבל ישלול מן המדינה את אחד מצבאותיה" (ספר שלישי, פרק 90). קיסר ידע כי המוניטין שיצאו לו בתום המלחמה כרוחש כבוד לכל החיילים הרומיים, גם לאלה שלחמו בה לצידו של פומפיוס, יסייעו לו בשיקום המדינה הרומית כשוך הקרבות.

ב. בניית דימויו של קיסר במלחמת האזרחים

כפי שציינו לעיל, קיסר מחבר מלחמת האזרחים מתאר את קיסר המדינאי ואיש הצבא כרפובליקאי צרוף, היפוכם של יריביו, המערערים את מוסדותיה וערכיה של הרפובליקה הרומית. דימויו של קיסר במלחמת האזרחים הוא רפובליקני מכף רגל ועד ראש, והוא מעצב את עצמו כמעט כסמל הרפובליקה, כלומר כסמל העם הרומי. אם ביקש קיסר לצאת מן המלחמה כמנצח ללא עוררין, היה עליו להימנע מליצור את הרושם שהוא שליט עריץ או שרירותי, הנוטה להתנהגות חמומת ראש ואינו חולק כבוד לחוקי רומא ולמוסכמותיה – כל אותן תכונות שבהן האשימו אותו יריביו. לפיכך עשה בחיבורו זה שימוש במוטיבים שמטרתם לכונן את מעמדו כמדינאי הוגן וישר, שלמשמעתו יסורו האנשים ללא פחד ויוכלו לסמוך עליו בתום המלחמה: הוא היה מושל ומפקד רב חסד, צודק וארך אפיים, הנוהג על פי החוק והנהלים הרומיים ודואג לרווחתם ולבטחונם של אזרחי רומא.

סגולתו העיקרית היא ה-clementia שלו (ובלקסיקון של מלחמת האזרחים lenitas, וכן misericordia, חסד וחמלה): מנהגו להעניק חנינה לאויביו המוּבסים ולספח אותם אל מחנהו – כלומר לצרף אותם מחדש אל הקהילה הרומית הלגיטימית – או להניח להם ללכת לאן שלִבם חפץ. כמה מיריביו אלה שבו אל פומפיוס. לא היתה זו מדיניות שהמציא קיסר למען מלחמת האזרחים, אלא מדיניותו המוצהרת מאז פרוץ המלחמה. זמן קצר לאחר נצחונו בקוֹרפיניוּם הוא מכריז:

הבה נראה אם בדרך זו [של חנינה] נוכל להחזיר לעצמנו את האהדה שרוחשים לנו כולם ולנחול ניצחון בר קיימא, ביודענו שאחרים, שעשו מעשי אכזריות, לא הצליחו להימנע מכך שיחושו כלפיהם רגש של משטמה, או לתרום להישרדות נצחונותיהם לזמן ממושך יותר, חוץ מאשר לוקיוס סוּלָה, שאינני רוצה לחקותו. יהא זה הנוסח החדש של הכיבוש: להציב את הרחמים ונדיבות הלב כמגן לנו. (Epistulae ad Atticum 9.7c)

קיסר שלח מכתב זה לשני ידידים קרובים בחודש מרס שנת 49 לפנה"ס כדי לשכך את חששותיהם של הלוחמים לצד פומפיוס לאחר נצחונו של קיסר בקוֹרפיניוּם שבאיטליה. יתר על כן, בשנת 44 לפנה"ס תכנן קיסר להקים מקדש ל-Clementia Caesaris, "חנינות קיסר", שבו יוצב פסלו הלוחץ את ידה של האֵלה קלֶמֶנטִיָה (אַפּיאנוּס, מלחמת האזרחים, 2.106; פלוטארכוס, קיסר, 57; קַסיוּס דִיוֹ, 44.6.4), וזמן קצר לפני הירצחו טבע מטבע ובו אותה סיסמה (Clementia Caesaris). כתיבתה של מלחמת האזרחים נועדה לשרת אותה מטרה עצמה, והוא התמיד במדיניותו זו בכל נצחונותיו בשדה הקרב, עד אשר נרצח (ראו Epistulae ad Atticum 11.7).

"חוץ מאשר לוקיוס סוּלָה, שאינני רוצה לחקותו": למן תחילת המלחמה הרחיק קיסר את עצמו מזִכרו האימתני של סוּלָה, הדיקטטור האחרון ששלט ברומא שלטון ללא מְצָרים. וכאמור, סוּלָה היה גם הראשון שעלה על רומא בראש צבאו, מי שהפריז בניצול הדיקטטורה שבידו – והעביר חלחלה מפני הישנוּת מעשיו (שאכן עתידים היו להינקט גם בידי אוקטביאנוס, יורשו של קיסר) – חיסול אויביו הפוליטיים באמצעות הכללת שמותיהם ברשימות של מוּצאים אל מחוץ לחוק, שגופם ורכושם הפקר. השתלטותו של קיסר על איטליה העלתה מתהום הנשייה את רוח הרפאים של סוּלָה. האסטרטגיה של קיסר במלחמת האזרחים היתה להעתיק את התנהגותו של סוּלָה ואת הרטוריקה שלו אל יריביו. הקונסול המתלהם לוקיוס קורנליוס לֶנטוּלוּס, ששמותיו הראשונים כשמות הדיקטטור קורנליוס סוּלָה, הוא הראשון מבין תומכי פומפיוס הננקב בשם במלחמת האזרחים (ספר ראשון, פרק 1), וקיסר מתאר אותו כמתרברב כי "יהיה לסוּלָה השני כאשר תינתן לו סמכות הפיקוד העליונה" (פרק 4). אמירה מעין זו היתה מפחידה רומאים רבים. קיסר שם לו למטרה לא לאַפשר עוד את קיומם של איוּמים מעין אלה.

במלחמת האזרחים אנו מוצאים דיווח מפורט על חסדי קיסר למן נצחונו הראשון, בקוֹרפיניוּם, עד לאחרון שמסופר עליו בחיבור, בפַרסַלוּס. לאחר קוֹרפיניוּם קרא אליו קיסר את כל הסנטורים והקצינים יריביו ו"התלונן שאינם מכירים לו תודה על החסדים הרבים שגמל להם; הוא שילח אותם מעל פניו ללא פגע" (פרק 23), ואז השביע את חייליו של פומפיוס את שבועת הנאמנות וסיפח אותם אל צבאו. בפַרסַלוּס, כאשר התחננו חייליו המוּבסים של פומפיוס שירחם עליהם, "השמיע באוזניהם כמה דברים בעניין נדיבות לבו, כדי להרגיעם לבל יפחדו. הוא חנן את כולם ופקד על חייליו לא לפגוע בהם, ולבל יחסר איש מהם דבר מרכושו" (ספר שלישי, פרק 98). קיסר השקיע מאמצים רבים בשמירה במחנהו שלו על שלֵמותה של המדינה הרומית.

בהעניקו חנינה לחיילי יריביו חיזק קיסר את חילותיו, אושש את הלגיטימיות שלו (בכך שעוד ועוד חיילים רומיים קיבלו על עצמם להישמע לו) והגביר את האחדות בצבא – לא רק למען קרבות העתיד, אלא גם לשם הגנת הרפובליקה בתום המלחמה. והוא הדין בסנטורים ובמגיסטרטים בכירים אחרים שקיסר סלח להם: הוא התכוון לנצל אותם להנחתם של יסודות המדינה הרומית. בעת ובעונה אחת הפך קיסר את כל מי שקיבלו ממנו חנינה לאסירי תודה לו אישית, ובכך חיזק את מעמדו וקבע כי זכותו של המפקד שניצח בקרב להשפיע מחסדו על אויביו שנחלו מפלה, שכֵּן היה בידו גם להרוג אותם. החיילים שמחו לקבל על עצמם את מרותו, אך הסנטורים התמרמרו על כך. כפי שכתב מאוחר יותר פלוֹרוּס בקיצור תולדות רומא (Epitome) שלו: "יכולתו [של קיסר] להעניק חסדים היתה קשה מנשוא לבני חורין" (ספר שני, 92); במקום לחזק את נאמנותם לו, היא הניעה אותם לבגוד בו.

נוסף על חסדי קיסר מעלה מלחמת האזרחים קווים נוספים לדמותו: קיסר כשר צבא מעולה ונועז, שלעולם אינו מתיירא; קיסר כרודף שלום, גם כאשר נוגדים מאמציו את האינטרס המיידי שלו ונראים כברכה לבטלה (כמו לאחר שאוניותיו נוחתות בחופי יוון והוא מנסה לשווא לשדל את פומפיוס לבוא עמו לכלל הסכם, כמסופר בספר שלישי, פרק 10); קיסר כמנהיג המלכד סביבו המונים ומעורר את אהדת הציבור; קיסר כמחזק את נאמנות תומכיו וגם את זו של אויביו הנהנים מן החנינה שהעניק להם, ועוד. אין זה מפליא שקיסר מכתיר את עצמו בכל המעלות האלה, שהן היפוכם של חסרונות פומפיוס ותומכיו, אך יש לתת את הדעת על הדרכים הספרותיות שבהן עלה בידו לעשות זאת.

יצירות ההמשך של מלחמת האזרחים

שתי רשומות המלחמה שיצאו מתחת ידו של קיסר מקיפות כאמור את השנים 58-52 לפנה"ס (מלחמת גאליה) ו-49-48 לפנה"ס (מלחמת האזרחים). אַוּלוּס הירטיוּס, הלֶגָט הנאמן של קיסר, לקח על עצמו גם לגַשר על פני פער השנים בין זו לזו, וגם להשלים את סיפורה של מלחמת האזרחים עד הירצחו של יוליוס קיסר ב-15 במרס בשנת 44 לפנה"ס. לפיכך כתב הירטיוּס את הספר השמיני של מלחמת האזרחים, וכנראה גם את החיבור הנקרא מלחמת אלכסנדריה. היתה זו משימה לא קלה, הוא אומר, בשים לב לפרוזה המעוּלה של קיסר ולסגנונו הרהוט. ואכן, עוצמת אישיותו המדינית והצבאית של קיסר, החלטיוּתו השקוּלה, כשרונו הספרותי ולשונו הלטינית הבהירה בולטים במיוחד בהשוואה לכתיבתם של ממשיכי דרכו, מחברי מלחמת אלכסנדריה, מלחמת ספרד ומלחמת אפריקה, המתארים את הקרבות שניהל קיסר ואת הנצחונות שנחל על חילות פומפיוס ממותו של פומפיוס עצמו ועד לאמצע שנות הארבעים של המאה הראשונה לפנה"ס, כאשר עלה בידו לשוב אל רומא כמנצח במלחמת האזרחים. בשלהי שנת 46 לפנה"ס חגג קיסר ברומא חגיגת ניצחון מפוארת, כפולת-ארבע – בגאליה, אלכסנדריה, פּוֹנטוּס והפרובינקיה אפריקה – ובכך לטשטש את טבעה של מלחמת האזרחים כסדרה של מלחמות חוץ. לאחר שנה, ב-45 לפנה"ס, נערך לו טריומף בפעם האחרונה בחייו, לציון נצחונו על יריביו הרומיים בספרד. שלוש יצירות אלה, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת ספרד ומלחמת אפריקה, התחברו ופורסמו זמן קצר לאחר מותו של קיסר.

בעוד שרוב החוקרים סבורים כי אַוּלוּס הירטיוּס הוא שכתב את מלחמת אלכסנדריה, אין מי שחולק על כך שמלחמת ספרד ומלחמת אפריקה התחברו בידי קצינים אחרים בצבא יוליוס קיסר, שכנראה היטיבו להילחם מאשר לכתוב. נדמה שהירטיוּס – אם אמנם היה מעורב בשניים האחרונים – רק ערך את דבריהם. מלחמת ספרד ומלחמת אפריקה לא נכתבו בידי אותו אדם, שכן סגנונן של שתי יצירות אלה שונה בתכלית. מסתבר אפוא שלסדרה השלֵמה של רשומות המלחמות שניהל קיסר היו לפחות ארבעה כותבים.

על הלשון הלטינית בכל אחת מיצירות ההמשך של מלחמת האזרחים נמתחה ביקורת קשה, גם בעת העתיקה וגם בימינו. הספר השמיני של מלחמת גאליה מאת אַוּלוּס הירטיוּס נכתב בלטינית נכונה מבחינה לשונית אך דלה ונטולת ברק, החסֵרה את נמרצותה וחיוניותה של הפרוזה שהוציא קיסר מתחת ידו. מלחמת אפריקה נפסל בידי רבים כחיבור החוזר על עצמו, "חיוור ודל ביטוי", שאינו מניח את הדעת לא בתוכנו ולא בלשונו; בעיקר מציינים מבקריו לגנאי את הֵעדר התיאור המפורט של קרב תַפּסוּס, שהתנהל באפריל 46 לפנה"ס ותוצאותיו חרצו את גורלה של הפרובינקיה כולה; קַטוֹ התאבד זמן קצר לאחר מכן. מלחמת ספרד, ששפתו הלטינית כמעט אינה עוברת את מבחן התקינות הלשונית, הוכתר בתואר המפוקפק "הספר הגרוע ביותר שנכתב אי פעם בלטינית".

ערכם האמיתי של ממשיכי דרכו של יוליוס קיסר בכתיבת רשומות המלחמה שלו הוא כפול: ראשית, הם מספקים לקורא מידע היסטורי שאינו מצוי בשום מקור אחר, ושנית, הם מדגימים לנו כיצד נראה commentarius אמיתי, דיווח עובדתי על המתרחש, ללא השבחים הסמויים והגלויים שמעתירים המחברים על המפקד העליון. הם מהווים גם עדות חשובה לשפה הלטינית המדוברת והלא-ספרותית; על רקע היצירות הללו מתבלטים הישגיו הספרותיים של קיסר ביתר שאת.

עם הקריאה בהמשכיה של מלחמת האזרחים מצטיירות לנגד עינינו דמותו של המפקד העליון והמלחמה עצמה כפי שנראו מבפנים, מתוך המחנה הצבאי. כאן, שלא כמו במלחמת האזרחים, הסֶנָט והמאבקים האזרחיים מצויים רק ברקע, מרוחקים ממרכז העניינים. פרטיהם של חיי היומיום, הנראים כבלתי רלוונטיים במבט כולל ומקיף, מתברר שהם בעלי חשיבות רבה – בהיותם חלק מעולמם של המחברים. אירועים בעלי משמעות, כגון פגישתם של יוליוס קיסר וקליאופטרה וכל מה שאירע בעקבותיה, אינם נזכרים כלל ברשומות מלחמת אלכסנדריה. יתר על כן, טבעה של המלחמה כמלחמת אזרחים – בין רומאים לרומאים – נעדר מהמשכים אלה: יריביו של קיסר נדמים כאן כשקולים כנגד האויבים הברבריים שהכניעו חילות רומא בגאליה. קיסר הקפיד במיוחד להימנע מהשוואה מעין זו. יתר על כן, בהמשכים אלה אנו מוצאים אידיאליזציה בלתי מוסווית של קיסר כמפקד ומדינאי, המייצג את רומא ומרחיב את גבולות שלטונה, עוצמתה ותפארתה בכיבושיו הרבים.

המשכים אלה חושפים אפוא בדרכם הם, נטולת הניואנסים, ולעתים גם בלטינית רצוצה, כיצד נראה קיסר בעיני חייליו, ואולי גם בעיני חלק נכבד של האוכלוסייה הרומית. זהו קיסר שונה מזה המצטייר בידי קיסר עצמו במלחמת האזרחים. אבל זהו קיסר שהצליח לרכוש לו שליטה מוחלטת ברומא לפני שהופל ממרומי כוחו בידי עמיתיו וידידיו לשעבר, שדמות דיוקנו נראתה להם באור שונה לחלוטין.