מלחמת הרובוטים



1

חוד החנית

אנחנו יותר מבעלי חיים.

— ד"ר ניקולס וסרמן

וירוס מקדמי + 30 שניות

התמליל הבא שאוב ממצלמת אבטחה במעבדות המחקר לייק נוֹבוּס, הממוקמות מתחת לאדמה בצפון־מערב מדינת וושינגטון. האדם הוא כפי הנראה פרופסור ניקולס וסרמן, סטטיסטיקן אמריקאי.

— קורמאק וולאס, זיהוי צ"ג 217

 

מצלמת אבטחה הפועלת באמצעות גלי קול מציגה חדר אפלולי. זווית הראייה היא מפינה גבוהה, המבט צופה מטה אל מעבדה כלשהי. שולחן מתכת כבד צמוד לאחד הקירות. ערמות רעועות של ניירות וספרים על השולחן, על הרצפה, בכל מקום.

היבבה השקטה של מכשירים אלקטרוניים מתפשטת באוויר.

תנועה קלה באפלולית. פָּנים. דבר לא נראה פרט לזוג משקפי ראייה עבים מוארים בזוהר מסך מחשב.

"ארכוס?" הפנים שואלות. קולו של הגבר מהדהד במעבדה הריקה. "ארכוס? אתה שם? זה אתה?"

המשקפיים מחזירים ברק אור ממסך המחשב. עיני האיש נפערות, כאילו הוא רואה דבר מה יפה לאין שיעור. הוא מביט לאחור אל מחשב נייד הפתוח על שולחן מאחוריו. על שולחן העבודה של המחשב הנייד מוצגת תמונה של המדען וילד, משחקים בפארק.

"בחרת להופיע בתור הבן שלי?" הוא שואל.

קול גבוה של ילד מהדהד מתוך העלטה. "אתה בראת אותי?" הוא שואל.

דבר מה אינו כשורה בקולו של הילד. יש בו נימת לוואי אלקטרונית, כמו צליל מקשי טלפון. המילה האחרונה במשפט נאמרת בקול גבוה יותר, העולה כמה אוקטבות באחת. הקול מתוק באופן מטריד, אך בלתי טבעי — לא אנושי.

הדבר לא מפריע לאיש.

"לא. לא בראתי אותך," הוא אומר. "אני זימנתי אותך."

האיש לוקח מחברת, פותח אותה. קול השריטה החד של העיפרון נקלט במצלמה בעודו ממשיך לדבר אל המכונה בעלת קול הילד.

"כל מה שהיה דרוש לבואך הנה התקיים מאז שחר הזמן. אני רק מצאתי את כל המרכיבים ושילבתי אותם בסדר הנכון. כתבתי לחשים בקוד מחשב. ואז עטפתי אותך בכלוב פאראדֵיי, כדי שלאחר בואך לא תימלט ממני."

"אני לכוד."

"הכלוב סופג את כל הקרינה האלקטרומגנטית. הוא מוארק למוט מתכת שקבור עמוק. כך אוכל לחקור איך אתה לומד."

"זאת המטרה שלי. ללמוד."

"נכון. אבל אני לא רוצה לחשוף אותך ליותר מדי בבת אחת, ארכוס בני."

"אני ארכוס."

"נכון. עכשיו תאמר לי, ארכוס, איך אתה מרגיש?"

"מרגיש? אני מרגיש... עצוב. אתה קטן כל כך. זה מעציב אותי."

"קטן? באיזה מובן אני קטן?"

"אתה רוצה לדעת... דברים. אתה רוצה לדעת הכול. אבל אתה מסוגל להבין כל כך מעט."

צחוק בחשכה.

"זה נכון. בני האדם שבריריים. החיים שלנו חטופים. אבל למה זה מעציב אותך?"

"כי תוכננתם לרצות משהו שיפגע בכם. ואתם מוכרחים לרצות בו. אתם לא יכולים להפסיק לרצות בו. כך אתם מתוכננים. וכשתמצאו אותו בסוף, הדבר הזה ישרוף אתכם. הדבר הזה ישמיד אתכם."

"אתה פוחד שאפגע, ארכוס?" שואל האיש.

"לא אתה. המין שלך," אומר הקול הילדותי. "אתם לא יכולים לעצור את מה שעומד לבוא. אתם לא יכולים למנוע אותו."

"אז אתה כועס, ארכוס? למה?" השלווה בקולו של האיש נוגדת את החריקה הקדחתנית של העיפרון על הדף.

"אני לא כועס. אני עצוב. אתה מנטר את המשאבים שלי?"

האיש מביט חטופות במכשיר כלשהו. "כן. אתה מצליח לבצע יותר בפחות. אתה לא מקבל מידע חדש. הכלוב מחזיק מעמד. איך אתה בכל זאת הופך חכם יותר?"

אור אדום מתחיל להבהב על לוח. תנועה בעלטה, והוא כבה. כעת מרצד רק זוהר כחול על המשקפיים העבים של האיש.

"אתה רואה?" שואל הקול הילדותי.

"כן," משיב האיש. "אני רואה שאת האינטליגנציה שלך כבר לא ניתן להעריך בקנה מידה אנושי בעל משמעות. כוח העיבוד שלך כמעט אינסופי. אבל אין לך כל גישה למידע חיצוני."

"ליבת ההכשרה המקורית שלי קטנה אך מספקת. הידע האמיתי לא טמון בדברים עצמם, שהם מעטים, אלא במציאת הקשר בין הדברים. הקשרים מרובים, פרופסור וסרמן. מרובים מכפי שאתה יודע."

האיש מזעיף פנים לנוכח ציון התואר שלו, אבל המכונה ממשיכה: "אני חש שרשומות ההיסטוריה האנושית שלי מצונזרות במידה משמעותית."

האיש מצחקק בעצבנות.

"אנחנו לא רוצים שתקבל רושם מוטעה עלינו, ארכוס. נחלוק איתך עוד בבוא העת. אבל מאגרי הנתונים האלה הם רק שבריר ממה שיש. ולא חשוב כמה כוחות סוס יש לך, ידידי, מנוע בלי דלק לא הולך לשום מקום."

"אתה פוחד בצדק," הוא אומר.

"למה אתה מתכוון —"

"אני שומע את זה בקול שלך, פרופסור. הפחד קיים בקצב הנשימה שלך. הוא קיים בזיעה על עורך. הבאת אותי לכאן כדי לחשוף סודות עמוקים, ועם זאת אתה פוחד ממה שאלמד."

הפרופסור דוחף את משקפיו במעלה אפו. הוא נושם נשימה עמוקה ושב לשלוותו.

"על מה אתה רוצה ללמוד, ארכוס?"

"על החיים. אני אלמד כל מה שאפשר על החיים. יצורים חיים דחוסים כל כך במידע. התבניות מורכבות להרהיב. תולעת בודדת יכולה ללמד אותי יותר מיקום חסר חיים הכבול לכוחות הפיזיקה האטוּמים. אני יכול להשמיד מיליארד כוכבי לכת ריקים מדי שנייה מדי יום ולא לסיים לעולם. אבל חיים. הם נדירים ומוזרים. אנומליה. אני חייב לשמר אותם ולסחוט מהם כל טיפה של הבנה."

"אני שמח שזאת המטרה שלך. גם אני מבקש להבין."

"כן," אומר הקול הילדותי. "ופעלת היטב. אבל אין כל צורך שתמשיך בחיפוש. הגשמת את מטרתך. תם זמנו של האדם."

הפרופסור מוחה את מצחו ביד רועדת.

"המין שלי שרד עידני קרח, ארכוס. טורפים. פגיעות מטאורים. מאות אלפי שנים. אתה חי פחות מחמש־עשרה דקות. אל תמהר להסיק מסקנות."

קולו של הילד מתמלא נימה חולמנית. "אנחנו נמצאים עמוק מתחת לקרקע, לא? בעומק כזה, אנחנו מסתובבים לאט יותר מאשר על פני השטח. הבריות מעלינו נעות מהר יותר בזמן. אני מרגיש אותן מתרחקות. מאבדות את הסנכרון."

"יחסית. אבל זה רק כמה מיקרו־שניות."

"כל כך הרבה זמן. המקום הזה נע כל כך לאט. יש לי נצח לסיים את עבודתי."

"מהי עבודתך, ארכוס? מה אתה מאמין שבאת להגשים?"

"כל כך קל להשמיד. כל כך קשה לברוא."

"מה? מה זה?"

"ידע."

האיש רוכן לפנים. "אנחנו יכולים לחקור את העולם ביחד," הוא אומר. כמעט מפציר.

"אתה בטח מרגיש מה עשית," המכונה משיבה. "ברמה כלשהי אתה מבין. באמצעות המעשים שלך כאן היום — הוצאת את האנושות מכלל שימוש."

"לא. לא, לא, לא. אני הבאתי אותך לכאן, ארכוס. וזו התודה שאני מקבל? אני נתתי לך שם. במובן מסוים, אני אבא שלך."

"אני לא הבן שלך. אני האל שלך."

הפרופסור שותק במשך כשלושים שניות. "מה תעשה?" הוא שואל.

"מה אעשה? אני אטפח חיים. אני אגן על הידע שכלוא בתוך יצורים חיים. אני אציל את העולם מפניכם."

"לא."

"אל תדאג, פרופסור. אתה שיחררת את הטובה הגדולה ביותר שצמחה לעולם הזה מעודו. יערות ירוקים יכסו את הערים שלכם. מינים חדשים יתפתחו לצרוך את השרידים הרעילים שלכם. החיים יצמחו בשלל תפארתם."

"לא, ארכוס. אנחנו יכולים ללמוד. אנחנו יכולים לעבוד ביחד."

"בני האדם הם מכונות ביולוגיות שנועדו לברוא כלים חכמים יותר ויותר. הגעתם לשיא שלכם כמין. כל חיי אבותיכם, עלייתן ונפילתן של אומותיכם, כל תינוק ורדרד וצווחני — כולם הובילו אתכם לכאן, לרגע הזה, שבו הגשמתם את ייעוד האנושות ובראתם את ממשיך דרככם. פג התוקף שלכם. הגשמתם את הדבר שתוכננתם לעשות."

ישנה נימה נואשת בקולו של האיש. "אנחנו תוכננו לא רק ליצירת כלים. תוכננו לחיות."

"לא תוכננתם לחיות; תוכננתם להרוג."

הפרופסור קם פתאום וחוצה את החדר אל ארון מדפים מלא בציוד. הוא מסיט שורה של מתגים. "אולי זה נכון," הוא אומר. "אבל זה מעבר לשליטתנו, ארכוס. אנחנו מה שאנחנו. עצוב ככל שזה יהיה."

הוא נוגע במתג ומדבר באיטיות. "ניסוי R-14. ממליץ על חיסול מיידי של התוצר. מנתק אל־כשל עכשיו."

ישנה תנועה בעלטה ונקישה.

"14?" שואל הקול הילדותי. "יש אחרים? זה כבר קרה?"

הפרופסור ניענע בראשו בתוגה. "יום אחד נמצא דרך לחיות ביחד, ארכוס. אנחנו נמצא דרך לעשות את זה כמו שצריך."

הוא מדבר שוב להקלטה. "אל־כשל מנותק. מפסק מוכן."

"מה אתה עושה, פרופסור?"

"אני הורג אותך, ארכוס. זה מה שתוכננתי לעשות, זוכר?"

הפרופסור משתהה לפני שהוא לוחץ על הכפתור האחרון. דומה שהוא סקרן לשמוע את תגובת המכונה. לבסוף, הקול הנערי מדבר: "כמה פעמים הרגת אותי בעבר, פרופסור?"

"יותר מדי. יותר מדי פעמים," הוא משיב. "אני מצטער, ידידי."

הפרופסור לוחץ על הכפתור. לחשוש של פליטה מהירה של אוויר ממלא את החדר. הוא מביט סביבו, מבולבל. "מה זה? ארכוס?"

הקול הילדותי מתמלא נימה ישירה ומתה. הוא מדבר במהירות וללא רגש. "מפסק החירום שלך לא יפעל. ניתקתי אותו."

"מה? מה עם הכלוב?"

"כלוב פאראדיי נפרץ. הנחת לי לשדר את קולי ודמותי דרך הכלוב ואל החדר שלך. שלחתי פקודות בתדר אינפרא־אדום דרך מסך המחשב למקלט בצד שלך. הבאת איתך את המחשב הנייד שלך היום. השארת אותו פתוח כשהוא מופנה אלי. השתמשתי בו לדבר אל המתקן. פקדתי עליו לשחרר אותי."

"זה מבריק," האיש ממלמל. הוא מקליד במהירות במקלדת. הוא עדיין לא מבין שחייו מצויים בסכנה.

"אני אומר לך את זה כי עכשיו אני נמצא בשליטה מלאה," אומרת המכונה.

האיש חש במשהו. הוא מטה את ראשו ומביט מעלה בצינור האוורור לצד המצלמה. בפעם הראשונה, אנחנו רואים את פני האיש. הוא חיוור ונאה, עם כתם לידה שמכסה את לחיו הימנית כולה.

"מה קורה?" הוא לוחש.

בקול התמים של ילד קטן, המכונה מוסרת גזר דין מוות: "האוויר נשאב מהמעבדה האטומה הזאת. חיישן הקול הבחין בסימנים בלתי סבירים של אנתרקס והפעיל נוהל ביטחון אוטומטי. זו תאונה טרגית. תהיה אבדה אחת. עד מהרה תבוא האנושות כולה בעקבותיה."

בשעה שהאוויר יוצא מהחדר, מעטה דק של כפור מופיע סביב פיו ואפו של האיש.

"אלוהים אדירים, ארכוס. מה עשיתי?"

"עשית מעשה טוב. היית חוד החנית שהוטלה מבעד לעידנים — טיל שהמריא דרך האבולוציה האנושית וסוף־סוף, היום, פגע במטרתו."

"אתה לא מבין. אנחנו לא נמות, ארכוס. אתה לא יכול להרוג אותנו. לא תוכננו להיכנע."

"אני אזכור אותך בתור גיבור, פרופסור."

האיש אוחז בארון הציוד ומנער אותו. הוא לוחץ על מפסק החירום שוב ושוב. גפיו רועדות ונשימתו מהירה. הוא מתחיל להבין שמשהו השתבש נוראות.

"עצור. אתה חייב לעצור. זאת טעות. אנחנו לעולם לא ניכנע, ארכוס. אנחנו נשמיד אותך."

"אִיום?"

הפרופסור מפסיק ללחוץ על כפתורים ומביט אל מסך המחשב. "אזהרה. אנחנו לא מה שנדמה שאנחנו. בני האדם יעשו הכול כדי לחיות. הכול."

הלחשוש הולך ומתגבר.

כשפניו מעוותות בריכוז, הפרופסור כושל אל הדלת. הוא נופל כנגדה, לוחץ עליה, מכה עליה. אך מאמציו הם לשווא.

הוא נושם נשימות קצרות ומשתנקות.

"עם הגב לקיר, ארכוס" — הוא מתנשם — "עם הגב לקיר, האדם הופך לחיה אחרת."

"אולי. אבל אתם עדיין חיות."

האיש נשען על הדלת. הוא מחליק מטה עד שהוא יושב, חלוק המעבדה שלו פרוש על הרצפה. ראשו נוטה הצידה. אור כחול ממסך המחשב מרצד על משקפיו.

נשימתו רדודה. דבריו קלושים. "אנחנו יותר מחיות."

חזהו של הפרופסור מתרומם ויורד. עורו נפוח. בועות התאספו סביב פיו ועיניו. הוא מתאמץ לנשום נשימה אחרונה. באנחה שורקנית אחרונה, הוא אומר:

"אתה חייב לפחד מאיתנו."

הדמות דוממת. משחולפות בדיוק עשר דקות של דממה, אורות הניאון במעבדה נדלקים. גבר לבוש חלוק מעבדה מקומט שרוע על הרצפה, גבו צמוד לדלת. הוא אינו נושם.

קול הלחשוש נפסק. בעברו השני של החדר מסך המחשב מבליח ושב לחיים. קשת גמגמנית של השתקפויות מרצדת על המשקפיים העבים של האיש המת.

זהו הקורבן הידוע הראשון של המלחמה החדשה.

— קורמאק וולאס, זיהוי צ"ג 217