מלחמת התשוקה 2

 1 כעבור כמה חודשים...

"מותק, חזרתי הביתה." הנחתי את התיק ואת תיק המחשב על הרצפה ברגע שסגרתי את דלת הכניסה. כשלא שמעתי שום תשובה, חלצתי את הנעליים ולקחתי אותן ביד לאורך הסלון ועד למטבח. עדיין לא ראיתי את הנרי בשום מקום. "הנרי?"

"אני כאן למעלה."

שלחתי מבט אומלל אל סלט הפסטה הקר שהיה מונח על השיש, והבטן שלי הזכירה לי שהשעה כבר אחרי שמונה ועדיין לא אכלתי ארוחת ערב. תפסתי מזלג ולקחתי לי כמה ביסים. לעסתי מהר ועליתי מיד לקומה השנייה.

מצאתי את הנרי בחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלנו, מקפל ארגז קרטון ודוחף אותו לפח האשפה הקטן. "היי," הוא אמר והצמיד נשיקה אל פי. הוא התרחק וליקק את השפתיים. "יש לך טעם של רוטב איטלקי."

הסתכלתי סביבי וניסיתי להבין מה הוא שינה עכשיו. התמזל מזלנו ומצאנו בית בצד הדרום־מזרחי של צֶ'רי קְריק. זה היה בית ישן בן שתי קומות, ששכר הדירה בו היה זול מהמקובל באזור. מאז שחתמנו על החוזה באוגוסט ניסינו כמיטב יכולתנו לחדש את פנים הבית, שהיה ישן מיושן. אבל בגלל הימים הארוכים של הנרי באקדמיה לשוטרים ושעות העבודה הרבות בעבודה שלי לא הספקנו לעשות הרבה. חג ההודיה כבר עמד בפתח ובסך הכול הספקנו להחליף את השטיח המרופש, לצבוע את הפאנלים בלבן ולהחליף את הצבע של הקירות.

הייתי עייפה מדי למשחקי בילוש, אז בסופו של דבר שאלתי, "טוב, מה עשית כאן?"

"הנה, אני אראה לך." הוא פשט את חולצת הטריקו מעל ראשו והחל לפתוח את כפתורי הפנינה של החולצה הירקרקה שלבשתי.

אלוהים, אפילו כשהיה כמעט קירח, הנרי ניחן ביופי עז שהרשים אותי בכל פעם מחדש. אפילו בשעה מאוחרת זו, כשהייתי כל כך עייפה שבקושי הצלחתי לעמוד, די היה בקִרבה אליו כדי להעביר גלים של גירוי בכל גופי. "איך אתה עושה את זה?"

"עושה את מה?" הוא שאל, ושלח יד אל אחורי גבי כדי לפתוח לי את החזייה.

"מתעורר בשש בבוקר ועדיין מצליח להיות כל כך מושלם בסוף היום?"

ידיו חפנו את השדיים שלי, ואגודליו רפרפו על הפטמות ואז החליקו מטה כדי להפשיט אותי מהחצאית והתחתונים. "דילגתי על אימון הכושר והלכתי לנוח."

אוקיי, זה מסביר הכול. אני בטוחה שגם אני הייתי נראית נהדר אם הייתי שוקעת בתנומת צהריים ברוכה.

"ואז יצאתי וקניתי לך משהו." עיניו נצצו בזמן שהסיט את וילון האמבטיה האפור והצביע על ראש המקלחת החדש והעשוי כרום, שהיה כפול, עם חלק אחד מקובע מעל וחלק אחד ידני. "את מתלוננת כבר שנים על ראש המקלחת שהיה לנו קודם."

נכנסתי לאמבטיה ופתחתי את הברז, וכמעט צווחתי מרוב עונג בתגובה לזרם החזק והישר. הנרי התפשט ונכנס אחרי, ושלח את ידו לראש המקלחת הידני. הוא סובב את כפתור הכוונון ואז כיוון את הזרם השוצף אל הכתף שלי. "איי, זה כל כך טוב," אמרתי, ואגב כך כופפתי את הראש ועצמתי את העיניים. כשהוא עיסה את הכתף השנייה שלי, הרגשתי שעוד רגע אני נמסה.

"אז איך עבר עלייך היום?" הוא שאל והמשיך במסאז' המים.

"לא משהו," אמרתי. "המחשב שלי הפסיק פתאום לעבוד אז הייתי צריכה לכבות ולהדליק מחדש, אבל העיגול המשיך והמשיך להסתובב והמחשב פשוט לא חזר לעבוד. נאלצתי לעבוד על האיי־מֶק הישן שלי עד סוף היום, וזה בהחלט חתיכת תסכול רציני."

"אני מקווה שלא נמחק לך שום דבר חשוב."

"לא. מזל שהכול שמור על השרתים. זה היה פשוט די מלחיץ כי אנחנו עדיין עובדים על הקמפיין ההוא של 'גוֹ בּיג'." חברת מוצרי הספורט "גו ביג" היתה הלקוח הגדול ביותר של "שֵייק דיזיין" עד כה, והרבה משאבים וכוח אדם הוקדשו למאמץ שאנשי החברה יהיו מרוצים. היינו בעיצומו של תהליך מיתוג מחדש של החברה ועיצוב של אתר אינטרנט חדש. הפרויקט היה קשה ומתיש גם כך, אבל בתור ראש הצוות הופעל עלי לחץ אדיר לספק תוצאות חיוביות ומהר. מותו של מחשב לא היה אירוע מרעיש משום בחינה, אבל הוא הוסיף דאגה ליום שגם כך היה מלחיץ.

הנרי הצמיד נשיקה רכה לצווארי והרחיק אותי ממחשבות על העבודה. "היי, תחזרי אלי. מספיק עם מחשבות על העבודה עד מחר בבוקר," הוא מלמל.

"קל להגיד," אמרתי, וכבר עמדתי לפרט באוזניו את רשימת המטלות שלי למחר, אבל פתאום הכו מים על הבטן שלי, בדרכם דרומה.

"תפשקי," הוא אמר והרחיק את רגלי זו מזו בעזרת כף רגלו. הוא קירב כף יד אל גבי וכופף אותי, וחשף את גבי בזמן שהשענתי את כפות ידי על הקיר. "אני אדאג שבחצי השעה הקרובה תשכחי מהכול."

"חצי שעה? המים החמים ייגמרו הרבה לפני ש... אה!"

הוא הגביר את זרם המים ומיקד אותו, וכיוון אותו ישר לדגדגן שלי.

"אני מתה על ראש המקלחת החדש," אמרתי בין אנקה לאנקה.

"גם אני." המים נעלמו והתחלפו בתחושה אחרת לגמרי של לשונו המחליקה בין קפלַי.

הצצתי בין הרגליים וראיתי אותו מחזיק את הזקפה שלו בזמן שליקק אותי ושילח גל אדיר של תשוקה אל ליבת גופי. "אני רוצה אותך."

הוא קם וגהר מעלי. "איפה את רוצה אותי?" הוא שאל ותחב את איברו לעבר החריץ של התחת שלי.

שלחתי יד לאחור, עטפתי את ידו באצבעותי והנחיתי אותו אל תוך הפתח שלי. "כאן, תמלא אותי."

"לאט או חזק?"

נשענתי אחורה אל האגן שלו ונאנחתי בזמן שראש הזין שלו חדר אל תוך החריץ שלי. "חזק. מהר."

הוא תפס אותי סביב החזה ונדחף לתוכי עד הסוף בתנועה אחת. "ככה?" הוא שאל בקול צרוד סמוך לאוזן שלי, ואז יצא החוצה ונדחף שוב, עד שהיטלטלתי קדימה מרוב עוצמה.

"ככה בדיוק."

הוא ציית לבקשתי, נישק את צווארי ונשך קלות את עורי בזמן שהמשיך בתקיפה שלו. הוא לא הפסיק למלמל דברים מתוקים וזדוניים בזמן שטחן אותי, והטפיחות הקולניות של גופו בגופי התערבבו עם צליל המים הזורמים.

עצמתי עיניים והתמסרתי לתחושות, והרשיתי לעצמי לתת להנרי לשלוט עד תום בעונג שלי. האיש לא טעה בי. הוא ידע בדיוק איך לגעת בי ואיך להביא אותי בשעטה אל האורגזמה, כששרירי רועדים ונאבקים להשיג אחיזה. כשהוא כיוון את זרם המים החזק אל הדגדגן שלי, פשוט נשברתי. "הנרי," סיננתי בזמן שדופנותי הפנימיים רעדו סביב איברו.

"הנה," הוא ציווה ודחף את ראש המקלחת אל כף ידי. עכשיו, כששתי ידיו היו חופשיות, הוא אחז אותי באגן ונתחב לתוכי מהר יותר.

החלשתי מעט את זרם המים וכיוונתי אותו בין רגלי היישר אל הביצים שלו. הוא השמיע קול של כאב, אבל כשהרחקתי ממנו את הזרם הוא נהם, "תמשיכי לכוון לשם. כן, לשם. אל תפסיקי. זין..." האגן שלו היטלטל בעוצמה כשהוא הגיע לשיא ונתחב לתוכי פעם אחת אחרונה.

הרגשתי את לבו הולם על גבי בזמן שהוא התנשם כנגד האוזן שלי. עברו כמה שניות ארוכות, אבל כשהוא התאושש, הוא יצא החוצה ושלח יד אל בקבוק השמפו.

הקרקפת שלי דגדגה בזמן שאצבעותיו עיסו את השמפו בשערי, וכל העצמות בגופי הפכו לג'לי. התמסרתי למגעו התקיף ועם זאת העדין ונאנחתי בעונג.

ואז הוא סיבן את הספוג ורחץ את כל גופי, ובילה זמן רב ברחיצה בין רגלי. שמתי לב שהוא כבר לא מרוכז בניקיון כשהאצבעות שלו נשלחו לשם, החליקו פנימה ומצאו בדיוק את הנקודה הרגישה.

"אני לא יכולה... אין לי כוחות לגמור שוב."

"אני רק רוצה לוודא שאת נקייה לגמרי," הוא אמר, ואצבעותיו שפשפו ועיסו. הוא הנמיך את פיו עד לפי ונישק אותי, ולשונו העירה אותי שוב לחיים.

התכווצתי סביב אצבעותיו והרגשתי חום מתפשט בתוכי. בלי שום הסבר הגיוני, התחלתי שוב לגמור. נשענתי על אריחי הקיר כשרגלי קרסו, וידו של הנרי מנעה ממני ליפול ארצה.

כשהאורגזמה שלי הגיעה אל סופה, הנרי סגר את ברז המים, לקח מגבת והושיט לי אותה.

"אני חושבת שלא נשאר לי כוח לעבוד," אמרתי ותהיתי איך אצליח לייבש את שערי, שלא לומר לעשות כל דבר אחר.

"זאת בדיוק המטרה. את הולכת לעבודה מוקדם, חוזרת הביתה מאוחר ואז ממשיכה לעבוד עד חצות." הוא הרים אותי ונשא אותי בידיו עד למיטה. "הערב מגיע לך לנוח קצת."

"אני עדיין רטובה," אמרתי וצחקתי, ואז ניסיתי להתיישב.

הוא תפס אותי בכתפי ולא נתן לי להתרומם, ובעיניו היה מבט מבודח. "אם ככה נצטרך לנגב אותך, נכון?" הוא אמר, ואז העביר את לשונו לאורך הבטן שלי וליקק מעליה טיפות מים.

לפַתי אותו באחורי הראש והייתי כל כך מותשת שיכולתי רק להיאנח. "אתה עוד תהרוג אותי מרוב אורגזמות."

הוא הרים את מבטו וחייך. "אני לא מצליח לחשוב על דרך טובה יותר למות."

"שֶרמַן." קולו העמוק של הבוס שלי, קוֹנוֹר מֶקדֶרמוֹט, הדהד מעבר למקבץ תאי העבודה בשעה שיצא אל מחוץ למשרדו והניח את כפות ידיו על מותניו. "אלי למשרד."

קארי, מעצבת בכירה בצוות שלי, הציצה מעל למחיצה. "מה עשית?"

"אין לי מושג." שמרתי את הקובץ, יישרתי את החולצה שלי והתכוננתי לבאות.

כשנכנסתי למשרדו המוקף קירות זכוכית, קונור נשען על שולחנו ושילב את כפות ידיו על חזהו. "שבי, בבקשה."

התמקמתי על הכיסא העגול שגולף מחתיכה אחת דקה של עץ, ועמד קרוב במידה מביכה למקום שקונור עמד בו. הוא היה בחור אירי, באמצע שנות השלושים לחייו, עם שיער כהה בגוון חציל ועיניים ירוקות מקסימות שברגע זה היו ממוקדות בפני.

"שם המשפחה שלי עכשיו הוא לוֹגַן," אמרתי בניסיון לפוגג את המתח. קונור היה ידוע לכול כחובב נשים, והיתה לו כריזמה טבעית שנראה כי הפכה אותו לפלרטטן בעל כורחו. בתור המנכ"ל של "שייק דיזיין" הוא לבש חליפות יקרות אבל התגלח רק לעתים נדירות, כך שהיה במראה שלו שילוב מורכב של עידון וחספוס, מקצוענות וחוצפה. אין פלא שנשים נפלו לרגליו.

"אני מצטער, לפעמים אני שוכח," הוא אמר במבטא אירי קל. הוא שיכל את כפות רגליו זו מעל זו ובחן אותי למשך עוד כמה שניות מטרידות.

ניסיתי להישיר אליו מבט, אבל זה קצת הטריד אותי, כאילו העובדה שגבר אחר נראה מושך בעיני היא מעשה של בגידה.

"טוב לך אצלנו?" הוא שאל, ועברו כמה שניות עד שעיכלתי את השאלה.

"כן, מאוד." הרמתי גבה. "למה?"

"אני עוקב אחרייך כבר כמה זמן. את עובדת המון שעות ומפגינה מסירות ניכרת ל'גו ביג'. רק רציתי לוודא שאת מאושרת." הוא חייך אלי חיוך ערמומי. "אני פשוט רוצה לוודא ששום חברה אחרת לא מנסה לגנוב אותך."

החזרתי לו חיוך. "אני שמחה לשמוע."

"אז מה אני יכול לעשות כדי להקל עלייך את החיים?"

"לשכנע את המנהלים של 'גו ביג' להסכים מעכשיו לכל הצעה שלי?"

הוא צחקק. "נראה לי שבשביל זה צריך נס."

"אם ככה, אני יכולה לקבל עוד מעצב לצוות?" שאלתי.

הוא נשף נשיפה ממושכת דרך האף. "פחדתי שתגידי את זה. גם זה בלתי אפשרי, כי כל המעצבים שלנו עסוקים בפרויקטים אחרים. אבל אני אדאג שימצאו עוד מעצב פרילנסר."

משכתי בכתפיים. "מה עם מכונת שייקים למטבחון?" שאלתי בצחוק.

"נראה לי שאת זה דווקא כן אפשר לארגן," הוא אמר בצחוק גדול.

"מה עם שבוע חופש לכולנו בחג ההודיה?"

"עכשיו את סתם מגזימה."

משכתי בכתפיים. "תמיד שווה לנסות."

הוא עדיין חייך ואז הזדקף והצביע על הדלת. "טוב, אם יש עוד משהו שתצטרכי — משהו הגיוני — הדלת שלי תמיד פתוחה."

"תודה, אני אזכור את זה," אמרתי, ואז חלפתי על פניו ולרגע הרחתי את הבושם היקר שלו.

"אלזי," הוא אמר בחיוך שיכול להתפרש באלף דרכים שונות. "אני שמח שאת עובדת בצוות שלי."

"גם אני," מיהרתי לומר ואז יצאתי, קצת מבולבלת. כשחזרתי לשולחני, הטלפון שעליו צלצל מיד.

"פְּסְסְט," אמרה קארי מעבר לקו. קמתי כדי להסתכל מעל למחיצה וראיתי את קארי מצמידה את הטלפון אל אוזנה ומכסה את השפופרת ביד אחת. "מה האליל הסקסי רצה ממך?" היא לחשה וקרצה לי.

חייכתי. "שום דבר. הוא רק רצה לוודא שטוב לי כאן."

"אז הוא לא כופף אותך על השולחן והצליף לך על הישבן כי לא הכנת את המצגת כמו שצריך?"

חזרתי להתיישב והחנקתי צחוק של הפתעה. קארי ואני בילינו יחד שעות רבות בחודשים האחרונים ונעשינו חברות טובות. דבר אחד שמאוד חיבבתי אצלה הוא האהבה העזה והגלויה שלה לרומנים ארוטיים, בייחוד סדרה אחת על מיליארדר מיוסר. "זה רק עניין של זמן עד שיאשימו אותך בהטרדה מינית," אמרתי בשקט. "קונור הוא לא כריסטיאן גריי."

"אבל הוא יכול להיות," אמרה קארי וצחקקה. "אי־אפשר לדעת איך הוא כשדלת המשרד סגורה."

"הקירות שם מזכוכית."

"אז הוא גם אקסהיביציוניסט."

"את מטורפת."

"את מתה על זה."

"את משליכה את הפנטזיות שלך על בחור שהוא לגמרי אנושי."

"תני לי לילה אחד איתו ואני אהפוך אותו לאליל."

"את לא נורמלית." איחלתי לה הצלחה בתוכניות הפיתוי שלה וסיימתי את השיחה, ועדיין המשכתי לצחוק לעצמי גם כשחזרתי לעבוד.

באותו יום כשהגעתי הביתה, הנרי כבר התחיל להכין את ארוחת הערב.

חלצתי את הנעליים ושטפתי ידיים בכיור, ואז נעמדתי על קצות האצבעות ונתתי לו נשיקה. התנתקתי כי הבחנתי בעיניים האדומות שלו. "מה קרה?" שאלתי בזמן שהתחלתי לקצוץ פלפלים על קרש החיתוך.

"ריססו אותנו היום בתרסיס פלפל," הוא אמר ושפך שמן לתוך הווֹק. "עמדנו אחד ליד השני והתיזו לנו את התרסיס בפרצוף. זה היה... לא כיף."

הסתכלתי למטה אל המרכיבים שעל השיש. "אז לא הספיק לך מפלפלים ליום אחד? החלטת שאתה רוצה גם לאכול אותם?"

הוא משך בכתפיו. "בשבוע הבא נקבל שוֹקים בטֵייזר."

"איפה? בביצים?"

הוא השתעל. "בואי נקווה שלא. אוי, זה נשמע כמו הדבר הכי מכאיב בעולם."

"אז נוכל להכין באותו יום אשכי כבש," אמרתי בנימה מקנטרת ותקעתי בו מרפק.

"את חולת נפש," הוא אמר, קירב אותי אליו וטפח לי על הראש עד שבלגן לי את כל השיער.

"די, תפסיק," אמרתי והנפתי מולו פרוסת פלפל. "אני ארסס אותך שוב אם לא תיזהר."

הוא הרים ידיים בתנועת כניעה. "אני נכנע."

מצב הרוח הטוב נמשך גם בזמן ארוחת הערב, כששוחחנו על היום שעבר עלינו תוך כדי אכילת עוף וירקות מטוגנים. ידעתי שלא תמיד זה יהיה כך, שברגע שהוא יהפוך רשמית לשוטר השעות שנבלה יחד יהיו אקראיות במקרה הטוב. אז נאחזתי ברגע והתענגתי על האפשרות לבלות במחיצת אהבת חיי, תוך ניסיון להתעלם מהעתיד.

הנרי ואני לא חזרנו לקליפורניה לכבוד חג ההודיה. במקום זה בילינו חלק נכבד מהיום במיטה, התכרבלנו בין השמיכות וצפינו בטלוויזיה בשידורי המצעד של "מייסי'ס" לכבוד החג. היה משהו רומנטי בהחלטה לבלות את החג הראשון שלנו כזוג נשוי לבדנו ולפתוח במסורת חדשה משלנו.

"מתי כבר נאכל?" שאל הנרי, שחיבק אותי בזרוע אחת.

התמתחתי והנעתי את האצבעות בידיים וברגליים. "תרנגול ההודו אפילו עוד לא הפשיר. ולא בישלנו שום דבר אחר."

"אבל. אני. כל. כך. רעב," הוא אמר ואחז בבטנו כדי להדגיש את דבריו.

צחקתי בתגובה לעודף הדרמטיות וצבטתי אותו במותן, כי לא הצלחתי למצוא אפילו גרם של שומן בשום מקום אחר. "מסכנוני קטן, אתה רעב בחג ההודיה."

"זאת לא תהיה הפעם הראשונה," הוא אמר. "זוכרת את חג ההודיה ההוא כשיצאנו לעשות סקי וג'ייסון שכח להזמין לנו מקום במסעדה?"

הנהנתי, וגל של רגש שטף אותי למשמע שמו של אחי. נזכרתי בזמנים שקדמו למותו, לפני שלכולנו נשבר הלב. ג'ייסון, הנרי ואני נסענו אז יחד לוֵוייל, קולורדו, לסוף־שבוע של סקי. היות שלא הזמנו מקום לשום מסעדה, הלכנו בסוף למכולת וקנינו לחם ופרוסות של נקניק הודו, ואכלנו את הסנדוויצ'ים במלון.

"איך אפשר לשכוח? ג'ייסון מרח על הלחם רוטב מצנצנת כי הוא חשב שזה יהיה טעים. זה היה זוועתי אבל הוא בכל זאת אכל את הסנדוויץ'," אמרתי וצחקתי בהנאה מהזיכרון.

"טעמתי את זה. זה לא היה כל כך נורא," אמר הנרי. "אפילו שהיה עדיף אם הוא היה מוצא מיקרוגל ומחמם את זה."

"אין מצב. זה היה דוחה."

"זאת היתה חופשה כיפית," הוא אמר, וקולו נעשה עצוב ומהורהר.

"כן, נכון." נאנחתי. "אני מתגעגעת אליו."

הנרי כחכח בגרונו והפנה את תשומת לבו בחזרה לטלוויזיה, ורק נהם "כן" חרישי. אבל למרות תגובתו הנונשלנטית, ידעתי שהוא מתגעגע לחבר הכי טוב שלו. הוא ואחי הבכור, ג'ייסון, גדלו יחד. הם עברו יחד טירונות בעתודה הצבאית, למדו יחד באוניברסיטה ואפילו שירתו יחד בחיל האוויר. ג'ייסון היה חלק מהנרי בדיוק כמו שהיה חלק ממני ואפילו עכשיו, כמעט שש שנים אחרי מותו של ג'ייסון, הזיכרון שלו הכאיב כמו כאב פנטום של איבר חסר, תזכורת יומיומית לאדם שאהבנו ואיבדנו.

האֵבל המשותף על אח — ולא משנה אם זה אח ביולוגי או רגשי — כרך את גורלו של הנרי בגורלי בקשר של אובדן משותף שלא יינתק לעולם.

לא רציתי להמשיך להתרפק על העבר, לכן קמתי מהמיטה, לבשתי מכנסי יוגה וחולצת טריקו ואספתי את השיער בפקעת. "בוא, נתחיל לבשל."

בדיוק כשהוא לבש מכנסי טרנינג אפורים של חיל האוויר, הטלפון התחיל לצלצל. הוא הסתכל על שם המתקשר שעל הצג לפני שענה על השיחה. "הלו?"

הרמתי לעברו גבה בניסיון לפענח על פי קולו אם השיחה היא מאמא שלי או אולי מג'ולי, האישה שאחי התכוון להתחתן איתה.

"בֶּרגֶן!" אמר הנרי, וקולו לבש את הנימה הבטוחה בעצמה שהיתה לו תמיד כשדיבר עם חבריו הגברים. "היי גבר, מה העניינים איתך?"

שמחתי שהשיחה לא מיועדת לי, וירדתי למטה להתחיל להכין אוכל. כעבור כמה דקות הנרי הגיע למטבח. "זה היה חבר ותיק שלי, ברגן. שירתנו יחד בקוריאה," הוא אמר, ואז נעמד ליד השיש וקטף לעצמו כמה תרמילי שעועית ירוקה.

החלקתי יד לתוך תרנגול ההודו וחיפשתי את האיברים הפנימיים שצריך להוציא. "אוף, איפה הם?" מלמלתי, ועיוויתי את הפרצוף בגלל כל הדברים הקרים והדביקים שנאלצתי לנגוע בהם.

"זה נראה לך מעוות שהרגע הזה שאת תוקעת יד בתחת של העוף נראה לי סקסי בטירוף?"

"עוד לא ראית מה אני יודעת לעשות עם ברווז," נהמתי, ואצבעותי נגעו במעטפת הפלסטיקית של הכבד, הלב והקורקבן. הוצאתי אותם וזרקתי אותם לכיור. "אז מה ברגן עושה היום?" שאלתי בזמן שהנחתי את ההודו על המחבת ומרחתי עליו שתי שקיות שלמות של תערובת למרק בצל, טריק שלמדתי מאמא שלי.

"הוא נוהג בדנוור בדרכו לקולורדו ספרינגס. יש לנו מספיק אוכל לעוד מישהו?"

"כן, בטח," אמרתי, ואחרי שסיימתי להכניס את תרנגול ההודו לתנור פניתי לעזור לו במשימתו עם השעועית הירוקה. "אתה רוצה להזמין אותו לארוחת ערב?"

הוא חייך בביישנות. "כבר הזמנתי אותו," אמר, וכרסם בתרמיל שעועית.

פעמון הדלת צלצל כעבור כמה שעות, עוד לפני שסיימתי להתארגן. שמעתי את הנרי פותח את דלת הכניסה שבקומה התחתונה ומברך את חברו לשלום, וקולותיהם הגבריים העמוקים הדהדו ברחבי הבית.

מיהרתי להתלבש ואז התאפרתי. הסתכלתי על עצמי במראה וניסיתי להחליט מה לעשות עם השיער, אבל העצלנות ניצחה, אז פשוט אספתי אותו בסיכה על הראש והשארתי רק כמה קווצות שנפלו למטה. "אוקיי, זה מספיק," אמרתי בקול וירדתי למטה לפגוש את האורח שלנו.

ברגן, איש גבוה עם עור שוקולד יפהפה, ראש מגולח וחיוך בוהק, קם ברגע שנכנסתי לחדר. "את בטח גברת לוגן המקסימה," הוא אמר והושיט את ידו. "הנרי מדבר עלייך כבר שנים."

חייכתי ולחצתי את ידו. "ואתה בטח מר ברגן המסתורי."

"מייג'ור ג'קסון ברגן, גברתי." הוא חיכה עד שהתיישבתי ורק אז התיישב גם הוא.

"אני שמחה שהצלחת להגיע בזמן, אבל אם תקרא לי 'גברתי' עוד פעם אחת, אתה לא מקבל אוכל."

"כן, אדוני," הוא אמר בהצדעה קטנה, והעור סביב עיניו התקמט בשעה שחייך.

"עמוד נוח." הרמתי את בקבוק הבירה של הנרי משולחן הקפה ולגמתי ממנו.

"היי, זה שלי," אמר הנרי, ונגע באצבעותיו הקרות בצווארי לאות נקמה.

"אחי, אתה לגמרי שפוט שלה," אמר ברגן והשתעל לתוך כף ידו.

הנרי צחק, נשען אחורה על הספה והניח את זרועו על כתפי. "כן, נראה לי שכן."

ברגן חייך. "טוב לשמוע, אחי."

אכלנו את ארוחת חג ההודיה בערך בארבע וחצי אחר הצהריים, והעברתי את המנות סביב השולחן ללא אומר בזמן שערמנו אוכל על צלחותינו. שנים של בישול עם אמי תכנתו אותי להכין אוכל בכמויות גדולות הרבה יותר מהנחוץ, כך שלמרבה המזל היה לנו מספיק אוכל גם לאדם גדול ממדים עם תיאבון גדול לא פחות.

"אז מה, ברגן," אמרתי אחרי שאכלנו כמה דקות. "איך היה הנרי באוֹסאן?"

השניים החליפו ביניהם מבט קצר שמיד עורר את חושי החשדניים. "בהתחלה הוא היה במצב נורא," אמר ברגן כלאחר יד. "הוא היה מדוכא ומעצבן, ולא הפסיק לטחון על משמעות החיים ועל זה שכל אחד מאיתנו צריך למצוא את עצמו."

"מה, לא הייתי כל כך נורא," אמר הנרי, ושטף את האוכל שבפיו בעזרת בירה. "אז בכל מקרה, מה אתה עושה בקולורדו ספרינגס?"

ברגן הבין את הרמז והמשיך לדבר על העבודה החדשה שלו במטה ההגנה האווירית והגנת החלל של ארצות הברית. נשענתי לאחור בכיסא והקשבתי, בעודי לועסת בהרהור ועוקבת אחרי פניו של הנרי בזמן שהם החליפו ביניהם סיפורים וחוויות. משהו באופן שבו דיבר — בזהירות, אחרי ששקל כל מילה — נתן לי הרגשה שהנרי הקפיד מאוד בדברים שיוצאים מפיו.

היה משהו שהאיש הזה לא סיפר לי, ומפני שאני מי שאני, הייתי נחושה לגלות מהו הדבר הזה.

אחרי הארוחה, ברגן והנרי פינו את הכלים וסידרו הכול, וציוו עלי להישאר בסלון ולנוח. הדלקתי את הטלוויזיה והתחפרתי מתחת לשמיכה על הספה במצב נעים של נמנום.

עיני החלו להכביד עלי אבל פתאום נזכרתי במשהו. במאמץ רב קמתי מהספה כדי להזכיר להנרי לשים את העוגה בתנור, אבל צליל השיחה השקטה שלהם הקפיא אותי במקומי לפני קיר המסדרון.

"היא לא יודעת מה קרה באוסאן," אמר הנרי בשקט, בקול שכמעט לא הצלחתי לשמוע מעל לרעש המים הזורמים.

"לא סיפרת לה?"

"לא. זה לא בדיוק משהו שאתה רוצה לספר לאשתך, כן?"

נכנסתי למטבח, כי החלטתי שמוטב לשמוע את התשובה ישירות מפי הסוס ולא לצותת מאחורי הקיר. "אז מה הסוד הגדול?" שאלתי את השניים שעמדו ליד הכיור ומיד עטו הבעות זהות של "אכלנו אותה".

ברגן נשם נשימה עמוקה. "אני הולך לשירותים," הוא אמר ויצא מהמטבח, בלי לטרוח להאט או לשאול איפה בעצם השירותים.

שילבתי את זרועותי על חזי ונעצתי בבעלי מבט שהצליח להיות מתנשא אפילו שהוא גבוה ממני.

הוא גירד את מצחו. "זה לא כזה סיפור גדול."

"אז למה הסתרת אותו ממני?"

הלסת שלו התהדקה ועיניו נעשו זהירות, והזכירו לי את האדם הזר ההוא שחזר מחצי שנת שירות באפגניסטן. "הסיבה שאני מסתיר את זה ממך היא לא כי אני רוצה לפגוע בך, כן?" הוא אמר, וקולו נהיה מתוסכל. "זה לא קשור אלייך בשום צורה."

"באמת, הנרי?" שאלתי. הסתכלתי לכיוון המסדרון כדי לוודא שהאורח שלנו עדיין מחוץ לטווח שמיעה. "אז חזרנו למצב הזה?"

הוא העביר את כף ידו על ראשו, תנועה עצבנית שנשארה אצלו אפילו כששערו היה קצוץ. "אלז, יש כמה דברים שאני לא יכול להגיד לך."

"זה מסווג?"

הוא מצמץ כמה פעמים ואז אמר, "לא."

"אז למה אתה לא יכול לספר לי?"

"כי זה אישי."

"אני אשתך. אני חושבת שיש לי זכות לשמוע גם דברים אישיים."

"יש כמה דברים שעדיף שנשמור בסוד."

"למה? מה המטרה של כל זה?" שאלתי. "אני מספרת לך הכול."

הוא הסתער על הנושא במרץ רב. "אני אמור להאמין שסיפרת לי כל דבר קטן על עצמך, כל פרט קטן ומביך?"

"כן, כמעט הכול." הנדתי את ראשי. "בכל מקרה, אנחנו לא מדברים עכשיו עלי. אנחנו מדברים על זה שאתה שוב שומר ממני סודות."

הוא עקף את השיש והתקרב אלי במבט מיואש. "אלז, למה אנחנו לא יכולים לעזוב את זה בינתיים ולהמשיך ליהנות מהיום הזה?" הוא שאל, ושפשף את זרועותי.

"למה אתה לא יכול פשוט לספר לי? לא משנה במה מדובר, זה לא יכול להיות יותר גרוע ממה שהדמיון שלי יכול להנפיק."

הוא קירב את גבותיו זו לזו ועיניו סרקו את פני. "זה כן יכול להיות יותר גרוע." אמר, ולא הוסיף.

ברגן נשאר אצלנו עד שעה מאוחרת. הוא והנרי חיסלו עוד ועוד בירות והמשיכו לספר זה לזה סיפורים, וכשהגיעה שעת חצות היה ברור שאין סיכוי שברגן יהיה מסוגל לנהוג במצבו. הצעתי לו את מיטת האורחים, והוא קיבל את ההזמנה בשמחה, גם אם לא ברוב חן, שכן הוא חלץ את נעליו בבעיטה וקרס על הכרית עם הפנים למטה.

הנרי היה בדרך כלל חמוד ופטפטן כשהיה שיכור, אבל הוא הרגיש שאני מצוברחת ומוטרדת ולא ניסה שום דבר במיטה. הפניתי לו את הגב, וגוש התסכול שבבטן שלי הלך וגדל. כמה פעמים קרה שהוא שמר מפני סוד ובסוף הכול התפוצץ לו בפרצוף? היה אפשר לחשוב שבשלב זה הוא כבר ילמד לקח.

נעצתי מבט בספרות הדיגיטליות של השעון, והזעם רחש בי. כשכבר לא יכולתי להתאפק, התיישבתי וטלטלתי אותו בכתף. "תתעורר."

הוא זז ומיד הסתכל סביבו כדי לראות מה קורה. "מה? מה העניין?"

ניסיתי לנצל את מצבו המעורפל ואמרתי, "ספר לי מה קרה בקוריאה."

הוא נשכב על הגב באנחה, כיסה את עיניו בזרועו ונאנח. הוא היה שקט זמן רב כל כך, שכבר חשבתי שהוא נרדם, אבל בסוף הוא נאנח אנחה עמוקה ואמר, "הסתובבתי באיזו סמטה וכמה גברים כיתרו אותי ותקפו אותי."

"מה? למה?"

הוא משך בכתפיו. "כסף. אולי כי נראיתי כמו אמריקאי מגודל וטיפש."

"נפצעת קשה?"

"קשה מספיק בשביל אשפוז," הוא אמר בקול כועס.

"איפה? איך?" לא הצלחתי לחשוב מה לומר מעבר לשאלות הנמהרות האלה. איך זה שלא ידעתי שהנרי נפצע קשה כל כך? איך זה שלא הרגשתי את זה באיזו צורה?

"אני לא רוצה להמשיך לדבר על זה, אלזי. בבקשה," הוא אמר. "סיפרתי לך מה קרה, אל תכריחי אותי לשחזר שוב את הלילה ההוא."

אחר כך לא הצלחתי להירדם, ודמיינתי את הנרי מותקף ולא מסוגל להגן על עצמו, וכשהשעון המעורר צלצל בשש בבוקר החלטתי שדווקא טוב שלא ישנתי, כי השינה שלי היתה ללא ספק רדופה ממילא בחזיונות אלימים ואיומים.