דם ואפר 4 – מלחמת שתי המלכות – חלק ב’

25

קווצות מדובללות של שיער גלי הסתירו את רוב פניו של קסטיל. כל מה שיכולתי לראות היה פיו – שפתיו הפעורות וניביו החשופים.

נהמה רטטה מחזהו, שלא היה אמור להיות שדוף כל־כך. עצמות כתפיו בלטו בחדות, כמו השלשלאות המעוותות שכבלו אותו לקיר. ידעתי שהכבלים עשויים מעצמות של אלוהיים שמתו מזמן. הם לא נועדו כדי להחזיק אותו. הם לא השפיעו עליו כלל.

הכוונה הייתה למנוע ממישהי כמוני לשבור אותם.

אזיקי אבן צלמוות כבלו את קרסוליו, את מפרקי ידיו… ואת גרונו. את הפאקינג גרון שלו. ועורו – בשם האלים, לא היה אפילו סנטימטר אחד שלא כוסה בשריטות חדות. בשום מקום, מעצם הבריח ועד למכנסיו. הבד לאורך שוק רגלו הימנית היה קרוע, וחשף פצע משונן שנראה זהה לנשיכת עורבתן. התחבושת המלוכלכת על ידו השמאלית...

בשם האלים.

חשבתי שהתכוננתי נפשית, אבל לא הייתי מוכנה. לא הייתי מוכנה לראות מה עשו לו.

"קסטיל," לחשתי והתחלתי לצעוד קדימה.

הוא התרומם על רגליו והניף את ידיו באוויר. נעצרתי בחדות כשהשרשרת על צווארו משכה אותו לאחור. כפות רגליו החשופות, שהיו מוכתמות בדם יבש, החליקו על האבן הלחה. איכשהו, הוא שמר על שיווי משקלו. הוא נאבק בכבלים, והשלשלאות חרקו כשהוא הטיח את ראשו לאחור.

בשם האלים. עיניו...

יכולתי לראות רק פס דק של זהב.

המתת שלי התעוררה ופרצה מתוכי בלי שליטה, כפי שלא קרה מזה זמן רב. התחברתי אליו ונרתעתי כשהרגשות שלו שטפו אותי בגל אפל ומכרסם של רעב כואב.

תאוות דם.

הוא שקע בתאוות דם. באותו רגע הבנתי שהוא לא יודע מי אני. כל מה שהוא חש היה צורך בדמי, אולי הוא חש את המהות הקדמונית שבדם שלי. לא הייתי מלכתו. לא הייתי חברתו או אשתו. לא הייתי ׳הלהבה התאומה׳ שלו. לא הייתי דבר מלבד מזון. אבל מה שכאב אף יותר היה שידעתי שהוא לא יודע מי הוא.

החזה שלי עלה וירד במהירות כשניסיתי להסדיר את נשימתי. רציתי לצרוח. לבכות.

מעל לכול, רציתי לשרוף את הממלכה.

עיניו הכמעט שחורות נדדו אל הפתח, ונהמתו התגברה והעמיקה.

"לא הייתי עומד קרוב מדי," ייעץ קאלום. "הוא כמו חיה נגועה בכלבת."

ראשי זינק בחדות לעבר המתחיה. מיליסנט עמדה מאחוריו. "אדאג שתמות," הבטחתי. "וזה יכאב."

"את יודעת," הוא אמר בנימה מדודה, נשען על האבן בעודו משלב את זרועותיו ומחווה בסנטרו לעבר קסטיל, "הוא אמר את אותו הדבר."

"אם כך, אדאג שהוא יזכה לראות את זה במו עיניו."

קאלום צחק. "כמה נדיב מצידך."

"אין לך מושג." הפניתי את מבטי ממנו, לפני שאיאלץ לגלות איך מתחיה שורד עריפת ראש.

קסטיל עדיין נעץ מבטו במתחיה. המיקוד שלו היה קאלום, אף על פי שהייתי קרובה אליו בהרבה. הדרך שבה הוא התמקד במתחיה העניקה לי תקווה שהוא לא לגמרי אבוד.

שהוא עדיין שם, ושאוכל להגיע אליו – להזכיר לו מי הוא. לעצור אותו לפני שיהפוך למפלצת במקום לאדם.

זינקתי קדימה ואחזתי בזרועו. הוא סובב את ראשו לעברי ונשף בחדות. עורו היה חם – חם מדי. ויבש. הוא קדח מחום. פסעתי צעד נוסף, קרוב יותר אליו.

"שיט," מיליסנט קראה מהמסדרון.

קסטיל היה כמו נחש צפע. הוא זינק ישר אל גרוני. אבל ציפיתי למהלך הזה ותפסתי אותו בסנטר. החזקתי את ראשו. תחושת הזיפים המחוספסים של לסתו בכף ידי הייתה מוזרה. הוא איבד מסת גוף ניכרת, ואני הייתי חזקה, אבל רעבונו העניק לו כוח של עשרה אלים. זרועי רעדה כששלחתי את המהות מתוכי ואפשרתי למתת לצוף מעל לפני השטח.

אור לבן כסוף זהר מידיי ושטף את עורו, שלא היה אמור להיות כה יבש ולוהט. הזנתי את מגעי בזיכרונות מאושרים – הזיכרונות שלנו במערה, כשחדלנו להעמיד פנים. של שנינו על הברכיים מול ג'ספר, אוחזים בטבעות בידינו. הדרך שבה הוא הביט בי בשמלה הכחולה במפרץ סייאון. האופן שבו גופינו התאחדו בגינה, על הקיר. תיעלתי את האנרגיה הזו אליו והתפללתי שריפוי פצעיו הפיזיים יקל מעט על רעבונו הנורא וירגיע אותו מספיק כדי שיזכור מי הוא. קיוויתי שהריפוי יאפשר לו הפוגה זמנית שתקהה את להב הרעב, וכך הוא יוכל לשתות מבלי לגרום נזק רציני. אילו אפשרתי לו להיזון באותו רגע, זה מה שהוא היה עושה. וזה היה פוגע בו. הורג חלק ממנו.

עווית חלפה בגופו של קסטיל. שריריו התכווצו לחלוטין, אך בחלוף רגע הוא הפסיק להתנגד לאחיזתי. ולאחר מכן הוא נסוג במהירות מאחיזתי. מעדתי, כמעט נפלתי, בזמן שהוא לחץ את גבו אל הקיר. הזוהר הכסוף התפוגג ממני, ממנו. הוא עמד בראש מורכן, וחזהו עלה וירד במהירות. החתכים הרבים, הבלתי ניתנים לספירה, על זרועותיו, על חזהו ועל בטנו הפכו לסימנים ורודים חיוורים. אור הנרות לא הגיע עד לגופו התחתון, ולכן לא ראיתי את הפצע שעל רגלו, אבל הנחתי שגם הוא החל להחלים. אך ידו...

היכולות שלי לא יכלו לתקן זאת.

השניות התארכו, והצלילים היחידים היו נשימותיו החטופות וחבטה עמומה ומחזורית מלמעלה. גלגלי עגלה?

"קאס?"

כל גופו רעד, והשלשלאות זזו. הוא הרים את ראשו, ופניו… גם הן היו רזות יותר, כמו שהיו בחלום הראשון. הזיפים על לסתו וסנטרו התעבו. שקעים עמוקים יותר נוצרו מתחת לעיניו וללחייו.

אבל עיניו… הן נפקחו, והיו עדיין באותו גוון זהב מהמם. "פופי."

קסטיל

היא עמדה מולי, להבה זוהרת שהצליחה להאיר מבעד לערפל האדום של צימאון הדם. היא הייתה אמיתית.

המלכה שלי.

הנשמה שלי.

המושיעה שלי.

פופי.

זה לא היה חלום ולא הזיה, כמו אלה שרדפו אותי בשעות ובימים האחרונים. פופי אמרה שתבוא לשחרר אותי, והיא הגיעה. הדפתי את הקיר והתרחקתי ממנו. שרשראות העצם קרקשו ונמתחו. הרצועה סביב גרוני התהדקה, אבל פופי כבר זזה. לפני שהספקתי לפלוט את האוויר ששאפתי, היא הייתה בזרועותיי. איכשהו, מצאתי את עצמי על הרצפה, אבל היא נשארה בזרועותיי. חמימה. מוצקה. רכה. היא חיבקה אותי בחוזקה ולחצה את לחייה אל לחיי. הייתי מטונף. בטח הסרחתי לגמרי. רצפת התא הייתה דוחה. שום דבר מזה לא עצר אותה מלהדביק נשיקה מהירה ללחיי, למצחי ולגשר אפי.

לא רציתי שהיא תיגע בטינופת הזו, אבל לא הצלחתי להתרחק ממנה. ממגעה. מהתחושה שלה בזרועותיי. מהניחוח הקלוש של יסמין שנשמתי פנימה לתוכי.

המתת שלה הצילה אותי כשעמדתי על סף התהום וגרמה לי לשוב לעצמי, אבל זו הייתה היא – פשוט היא – ששמרה עליי, כדי שלא אתדרדר לשם שוב.

אצבעותיי שקעו בשערה, והתעוררתי לחיים בזכות מגעה בעורי.

פופי הייתה… בשם האלים, היא הייתה העוגן שלי. עצם נוכחותה אסף את כל הרסיסים השבורים שלי ואיחד אותם מחדש.

רעד חלף בגופי כשהיא החליקה את אצבעותיה בשערי והעבירה את ידיה אל לחיי. היא קפאה כשנגעה בזיפים המחוספסים והרטובים.

"זה בסדר," היא לחשה בקול עבה, מנגבת את הרטיבות באגודלה ולאחר מכן בשפתיה. "זה בסדר. אני כאן."

אני כאן.

נדרכתי. אצבעותיי התהדקו בצמתה. היא באמת הייתה בתא הזה איתי. ולא היינו לבד.

עיניי נפערו כשהתחלתי לסרוק את החלל בחיפוש אחר קירן.

ילד הפלא חיכה בפתח עם החיוך המזדיין שלו. השפחה עמדה לצידו בזרועות שלובות, שקטה ויציבה. היא לא חייכה. מעבר להם, בצללים, צפו בנו שומרים נוספים. אבירים שפניהם כוסו בשחור.

כל גופי קפא. זה לא היה חילוץ.

הידקתי את זרועי סביב מותניה של פופי. ניסיתי להזיז אותנו ככל שיכולתי למרות השלשלאות הארורות. הצלחתי לגונן רק על חצי מגופה באמצעות גופי.

סובבתי את ראשי ולחצתי את פי אל המרווח שליד אוזנה. "מה קרה?" דיברתי בשקט, מבלי להסיר את מבטי מהכניסה אפילו לשנייה.

"תפסו אותנו מחוץ ל׳שלושת הנהרות׳."

הבהלה שניקבה את ליבי כשראיתי את החץ בולט מהחזה שלה חזרה להכות בי, וליבי החל לפעום בקצב מטורף.

פופי חשה בכך. ידעתי שהיא חשה.

היא נשקה ללחיי בשפתיים חמות ורכות. "זה בסדר," היא חזרה ואמרה, מלטפת את עורפי. "קירן וריבר איתי. הם בטוחים."

ריבר… לקח לי רגע להיזכר בדראקן, אבל ההקלה מהידיעה שהיא לא לבד עם הנחשים האלה הייתה קצרה מאוד. "הם פגעו בך?"

"היא נראית פגועה?" קאלום התערב.

"אני נראה כאילו אני מדבר איתך?" נהמתי.

"אני מופתע לראות שאתה מדבר בכלל," השיב המתחיה הזהוב. "המלכה שלך בטח עשויה מקסם, כי בפעם האחרונה שראיתי אותך, כל מה שיכולת לעשות היה לבעבע מהפה."

ראשה של פופי זינק לכיוון המתחיה. "שיניתי את דעתי. אהרוג אותך בהזדמנות הראשונה שתהיה לי."

המתחיה גיחך. "אז את לא נדיבה כפי שחשבתי."

"מה דעתך על עסקה?" אמרתי לפופי, משחרר את אצבעותיי מצמתה. הנחתי להן להחליק לאורך שערה העבה. "מי שיגיע אליו ראשון, יזכה בכבוד."

"עשינו עסק," היא השיבה.

"איומים אינם נחוצים," הגיע הקול ששנאתי יותר מכול.

השפחה זזה הצידה כשהמלכה איזבת' יצאה מבין הצללים. עיניי הצטמצמו למראה דמותה העוטה בגדים צחורים. משכתי את פופי קרוב יותר אליי. הייתי מכסה את כולה אילו יכולתי.

"והם גם חסרי תועלת," המשיכה איזבת'. "אף אחד מכם, גם לא בתי היקרה, יכול להרוג את המתחיים שלי. הדראקן שלכם או יותר נכון אלו שנותרו, נשארו עם הצבא שלכם."

פופי התכווצה, והמראה הזה, ההבנה איזו מכה מלכת הדם הנחיתה, כמעט דחפו אותי שוב לקצה. זעם הצטבר בבטני הריקה.

"לכי תזדייני," ירקתי.

"כמה מקסים," השיבה איזבת'.

עיניי היו נעולות על עיניה של מלכת הדם, והבנתי שהם כנראה לא ידעו שפופי הביאה עימה דראקן. איזבת' הכירה את קירן. היא מעולם פגשה את ריבר. העובדה הזו לבדה הייתה אמורה לעורר חשד... אלא אם כן היא לא ידעה שהדראקן מסוגלים לעטות צורה אנושית – או שהיא זלזלה בפופי עד כדי כך.

איזו טעות גורלית היא עשתה.

הרכנתי את סנטרי והחבאתי את חיוכי בלחייה של פופי.

היא כנראה הרגישה את שפתיי מתעקלות כי היא הפנתה את ראשה לעברי, מחפשת את החיוך. פיה נסגר על פי בנשיקה שלא הייתה מהוססת ולא תמימה. זו הייתה נשיקה של עוצמה. של אהבה. הטעם של פיה טלטל כל חלק בי. עד לאותו רגע לא ידעתי שנשיקה אחת יכולה לעשות את כל זה.

פופי הרימה את ראשה. "הוא צריך דם," היא אמרה, וידיה אחזו בלחיי. "והוא צריך אוכל ומים טריים ונקיים," היא עצרה כשהתכווצתי. מבטה שוטט אל האמבטיה שבפינה, ובית החזה שלה התרומם בנשימה חדה. "לשתות."

לשתות.

לא להתרחץ.

היא ידעה. איכשהו, היא הבינה. או שקירן אמר לה. כנראה קירן, אבל עדיין, היא זכרה.

"הוא קיבל את כל הדברים האלו," ענתה מלכת הדם. "וכפי שאת רואה, הוא לא עשה שימוש במים טריים שסופקו לו."

עיניה של פופי נסגרו לרגע קצר. "הוא קיבל רק מספיק כדי לשרוד. הוא צריך מזון. מזון אמיתי. והוא צריך–"

"דם. וגם את זה הוא קיבל. אילו לא קיבל, את לא היית יושבת עכשיו בחיקו. היית שרועה על הרצפה וגרונך היה משוסע," אמרה איזבת'.

דבריה היו בוטים ואכזריים, אבל נכונים. המעט שקיבלתי דחף אותי לקצה. אבל בלעדיו כבר לא הייתי שם.

פופי הביאה את מפרק ידה קרוב אל פי. אפילו באור החיוור ראיתי את הוורידים הכחולים הדקים תחת עורה. שפתיי נפערו. שריריי התכווצו בכאב–

"לא נתתי לך רשות לדמם עבורו," קולה של מלכת הדם היה קרוב יותר, אבל לא הצלחתי להסיר את מבטי מהווריד ההוא.

"אני לא זקוקה לרשותך," ירקה פופי.

"את טועה," השיבה איזבת'.

פופי הפנתה את ראשה לכיוונה. "נסי לעצור אותי."

רגע של שקט חלף. "ומה אז? תמוטטי את המבצר הזה על ראשי כפי שהבטחת? אם כן, תמוטטי אותו על כולנו."

"אז שיהיה," לחשה פופי.

"היא תעשה את זה," ידי הימנית עטפה את מפרק ידה ואילצה את עיניי להתרחק מהווריד שלה. "ואני די רוצה לראות אותה עושה את זה."

שפתיה של איזבת' התעקלו בזלזול. "מתאים לך לייחל לדבר כה מטופש."

חייכתי אליה.

"מה שתגידי," אמרה איזבת' והניפה את ידה. "תני לו לשתות ותסיימי עם זה. כל הסצנה הזו מתישה."

פופי הסתובבה אליי, כף ידה מחזיקה בעורפי. "תשתה."

מבטי שוטט שוב אל אותו וריד. היססתי, גם כשהרעב כרסם בבטני. דמה… היה עוצמתי, והיא כבר משכה אותי חזרה מהקצה בעבר. אבל היא הייתה זקוקה לכוחה. לא ידעתי אם היא כבר ביררה אם היא זקוקה לדם, ולא הייתי מוכן לשאול את זה בנוכחות מי שסביבנו. לא הייתי מוכן לסכן אותה.

הרכנתי את ראשי אל מפרק כף ידה, נישקתי את הווריד הבולט והתכוננתי לגל של צורך ורעב שיעלה בי. לא חסמתי את הכאב. השתקתי אותו, בידיעה שהיא תחפש אותו. "אני לא צריך לשתות."

"כן, אתה צריך," פופי הרכינה את ראשה. "אתה צריך דם."

"המגע שלך… הוא משך אותי בחזרה. זה הספיק." הורדתי את ידה.

נשימתה נעתקה. "קאס–"

גנחתי, שמי על שפתיה עורר בי תחושה שהיא בוודאי תמצא לא הולמת בעליל בהתחשב במצב. "עדיף שלא."

גבותיה של פופי התכווצו בתסכול. "אז אוכֵל. אני רוצה שיביאו לו אוכל. עכשיו."

"יביאו לו אוכל," השיב קאלום, ונדרש ממני כל כוחי כדי שלא להתפקע מצחוק. לחם יבש? גבינה מעופשת? כן, אוכל.

"אם כך, לך תביא אותו," ציוותה פופי. "עכשיו."

נאבקתי שלא לחייך שוב. איך היא נלחמה בשבילי. "המלכה שלי," לחשתי והעברתי את אצבעותיי לאורך הלסת שלה. "תובענית כל־כך."

"כן. היא כזו," קבעה איזבת' בקור. "והיא גם תעזוב את חיקך."

"לא." פופי כרכה את זרועה סביב כתפיי. "אני לא עוזבת אותו. אני אישאר כאן איתו."

"זה לא היה חלק מההסכם. הבטחת שתשוחחי איתי."

"הבטחתי לדבר איתך. לא הסכמתי לדבר איתך היכן שתקבעי," פופי השיבה בחדות.

"את לא רצינית," איזבת' מלמלה. "את מצפה ממני להישאר כאן?"

"לא אכפת לי מה תעשי," פופי ירתה.

"ראוי שיהיה אכפת לך. אם את חושבת שאתן לך, בתי, להישאר כאן למטה, את טועה טעות חמורה."

"את מחזיקה כאן מלך," קראה פופי, עיניה בורקות. "את האיש שבתך נשואה לו."

"אה, עכשיו את מזהה את עצמך בתור הבת שלי?" איזבת' צחקה, והצליל היה כמו קרח מתנפץ. "את בוחנת את סבלנותי, פנלפה."

ידעתי מה יקרה. היא לא תפגע בפופי ישירות. מלכת הדם תיטפל למישהו אחר, כדי להכאיב לה בצורה שאי אפשר יהיה לרפא לעולם. לא אאפשר לזה לקרות. אף על פי שלא רציתי שפופי תתרחק מעיניי או מזרועותיי, לא רציתי שהיא תישאר בגיהינום הזה. לא רציתי שהקירות האלה, הריחות והקור הארור יצטרפו לסיוטים שממילא רדפו אותה.

"את לא יכולה להישאר כאן," אמרתי לה, והעברתי את אגודלי על שפתיה. "אני לא רוצה את זה."

"אני כן."

"פופי," הבטתי בעיניה ושנאתי את העובדה שהן הבריקו מדמעות. שנאתי את זה יותר מכל דבר. "אני לא יכול שתהיי כאן למטה."

שפתה התחתונה רעדה כשהיא לחשה, "אני לא רוצה לעזוב אותך."

"את לא תעזבי." נשקתי למצחה. "מעולם לא עזבת. ולעולם לא תעזבי."

"ברור שבתי עדיין מודאגת לגביך בלי סיבה," איזבת' דיברה, לעג מטפטף מדבריה כמו סירופ. "הבטחתי לה שאתה בריא ושלם–"

"בריא?" פופי חזרה על המילה, והטון שלה גרם לכל חושיי להידרך. זה היה קולה, אך מעולם לא שמעתי אותו כך קודם – כאילו היה עשוי מצללים ועשן.

השפחה הפטפטנית שמטה את זרועותיה לצדדים, ועיניה התמקדו בפופי.

פופי הפנתה את תשומת ליבה חזרה אליי. ידיה החליקו על לחיי ומשם אל כתפיי. באור הנר הדועך, מבטה בחן את פניי וירד נמוך יותר – על פני החתכים הרבים, שנעשו חיוורים. ידה החליקה במורד זרועי השמאלית עד שאצבעותיה הגיעו לשולי התחבושת. בית החזה שלה קפא.

גל של חשמל סטטי חלף באוויר, וקול שאיפה נשמע מהמתחיה הזהוב. עיניה התרוממו אליי באיטיות, וראיתי את זה – את הזוהר מאחורי אישוניה. הכוח ריצד לרגע ולאחר מכן התפשט בפסים דקים של כסף דרך הקשתיות הירוקות והיפהפיות שלה. המראה היה מרתק. עוצר נשימה. קו הלסת העיקש שלה נחשק, והיא לא מצמצה. הכרתי את המבט הזה. פאק. היא הביטה בי ככה פעם, ממש לפני שתקעה פגיון בחזה שלי.

הלוואי שהיינו במקום אחר. בכל מקום שבו הייתי מראה לה בעזרת שפתיי, לשוני, וכל חלק אחר בגופי עד כמה הפגנת העוצמה האכזרית הזו ריתקה אותי.

רעד חלף בפופי – רטט שהעביר גל אנרגיה נוסף בתא כשהיא הביטה מעבר לכתפה. "כבלתם אותו והרעבתם אותו," היא אמרה, והקול הזה... ילד הפלא הזדקף. העור סביב פיה של איזבת' התכווץ. הם גם שמעו את זה. "פגעתם בו והשארתם אותו במקום שאינו ראוי אפילו לעורבתן. ואת אומרת שהוא בריא?"

"הוא היה מקבל תנאים טובים יותר אילו ידע איך להתנהג," איזבת' העירה. "אילו הפגין ולו שמץ של כבוד."

זה כבר הכעיס אותי, אבל עורה של פופי החל לזהור. היא עטתה הילה עדינה, כאילו הוארה מבפנים. ראיתי את זה בעבר, אך היה גם משהו חדש מתחת ללחייה. צללים. צללים הופיעו בבשרה.

"למה שהוא יפגין כבוד מול מישהי שאינה ראויה לו?" שאלה פופי, ואני מצמצתי במהירות. יכולתי להישבע שהטמפרטורה בתא צנחה במספר מעלות.

"תיזהרי, בתי," איזבת' הזהירה. "אמרתי את זה קודם. אסבול את חוסר הכבוד שלך עד גבול מסוים, ואת לא רוצה לחצות את הגבול מעבר למה שכבר חצית."

פופי לא אמרה דבר. שטף התנועה הבלתי פוסק של הצללים מתחת לעורה פסק. כל גופה קפא שוב, אך חשתי את העוצמה בתוכה – נאצרת ומתעצמת. האנרגיה בקרבה געשה מתחת לעורה. כוח. כוח טהור ולא מרוסן. הלסת העליונה שלי כאבה. פאק. המהות שלה. יכולתי להרגיש אותה.

"את חזקה כל־כך, בתי. אני מרגישה את הכוח שלך בגופי. הוא מהדהד בכל יצור ובכל דבר בחדר הזה ומעבר לו," מלכת הדם רכנה מעט, פניה החיוורות היו חסרות הבעה. "התפתחת בתקופה הקצרה שעברה מאז שנפגשנו, אבל עדיין לא למדת להשתיק את הכעס שלך. במקומך, הייתי לומדת לעשות זאת במהרה. תרגיעי אותו לפני שיהיה מאוחר מדי."

לא היה איש בכל שתי הממלכות שרציתי לראות מת יותר ממלכת הדם. אף אחד. אבל פופי הייתה חייבת להקשיב לאזהרה. איזבת' הייתה כמו צפע שאיגפו בפינה. היא תכה ברגע הכי לא צפוי, והיא תעשה את זה בצורה שתשאיר אותות עמוקים ובלתי נסלחים. היא כבר עשתה זאת לאיאן.

"פופי," אמרתי בשקט, ועיניה המדהימות נלכדו בעיניי. "לכי."

היא נדה בראשה בחוזקה, וקווצות צנחו על לחייה. "אני לא יכולה–"

"את יכולה." לא יכולתי לראות את כוחה נסדק ככה. לעזאזל. זה כאב. אבל אילו הייתי צריך לראות אותה סופגת את המכה הבאה שמלכת הדם תנחית, הייתי מת. "אני אוהב אותך, פופי."

היא רעדה. "אני אוהבת אותך."

הידקתי את זרועי סביבה, משכתי אותה קרוב יותר ונישקתי אותה. לשונותינו הסתבכו זו בזו. לבבותינו. חרטתי בזיכרוני את התחושה והטעם שלה, כדי שאוכל לטבוע בהם מאוחר יותר. היא התנשמה בכבדות, בדיוק כמוני, כשהשפתיים שלנו נפרדו לבסוף.

"מהרגע הראשון שראיתי אותך מחייכת... ושמעתי אותך צוחקת, בשם האלים," לחשתי, והיא רעדה, עיניה היפות נסגרות. "מהפעם הראשונה שראיתי אותך שולפת חץ ויורה בלי להסס, שולפת פגיון ונלחמת לצד אחרים, נלחמת בי – הייתי מוקסם. אני לא מפסיק להיות מוקסם ממך. אני מהופנט לחלוטין. ולעולם לא אפסיק. לנצח נצחים."

פופי

לנצח נצחים.

המילים האלו היו הדבר היחיד שאפשר לי לשלוט בכעסי כשהובילו אותי בחזרה דרך הרשת המתפתלת והאין־סופית של המנהרות. בקושי. הרטט בתוכי נרגע, אבל הכעס לא פחת. הדרך שבה הם התייחסו לקסטיל רדפה כל נשימה, כמו גם הבחירה שלו לא לשתות.

לא האמנתי לרגע שהמתת שלי הספיקה כדי להרגיע את רעבונו. הרגשתי אותו. הכאב המכרסם היה גרוע בהרבה ממה שאני חוויתי או ממה שחשתי ממנו ב'ניו הייבן'.

הוא קיבל את ההחלטה כדי לא להחליש אותי פוטנציאלית.

בשם האלים, לא הייתי ראויה לו.

נעצרנו, והם הסירו את כיסוי העיניים כשהגענו לאולם העצום מתחת לווייפייר.

מלכת הדם עמדה מולי. לא האמנתי שהיא אפשרה לי לראות את קסטיל במצב כזה.

אבל אז נזכרתי שהיא כלבה חסרת לב.

"את כועסת עליי," היא קבעה בזמן שמיליסנט נעמדה לצידה. קאלום נשאר לימיני, קרוב מכדי שארגיש בנוח. "על איך שאת חושבת שהתייחסו לקסטיל."

"ראיתי במו עיניי איך התייחסו אליו."

"הוא היה יכול להפוך את המצב לקל יותר," היא אמרה, והכתר המשובץ באבני רובי נצנץ כשראשה נטה הצידה. "הוא הקשה על עצמו, בייחוד כשהרג את אחת משפחותיי."

מבטי עבר למקום שבו הן עמדו בדממה. לכולן היו עיניים כחולות חיוורות של מתחיים, אבל בחדר השינה לא לכולן היו עיניים כאלה – גם לא לקורלינה. "לאימי היו עיניים חומות, ובכל זאת אמרת שהיא הייתה מתחיה."

"היא לא הייתה אימך. היא הייתה אימו של איאן, לא שלך," מתיחות עיוותה את פיה. "ולא היו לה עיניים חומות. שלה היו בדיוק כמו של האחרים."

"אני זוכרת אותן–"

"היא הסתירה אותן, פנלפה. באמצעות קסם. קסם שאני השאלתי לה," בדיוק כמו שהיא השאילה את המהות לווסה. "ועשיתי את זה רק מפני שכשהיית קטנה עיניה הפחידו אותך."

הפתעה גאתה בי. לא היה עולה בדעתי להשתמש במהות הקדמונית בשביל דבר כזה. "למה… למה העיניים שלה הפחידו אותי?"

"על זה, אני לא יכולה לענות," אמרה איזבת'.

קברתי את זיכרון השפחות עמוק כל־כך, והן הופיעו שוב במחשבותיי רק כשאלסטיר הזכיר אותן. האם הייתי מסוגלת לחוש מה הן באמת, איכשהו, וזה מה שהפחיד אותי?

"לא רציתי לפגוע בקסטיל," הכריזה איזבת', ושלפה אותי ממחשבותיי. "ידעתי שאם אעשה זאת רק אעמיק את הקרע בינינו. אבל לא הותרת לי ברירה. הרגת את המלך, פנלפה. אלמלא הייתי פועלת, זה היה מתפרש כחולשה בעיני האצילים שלי."

הנשיפה שפלטתי בערה כמו אש בגרוני. דבריה התערבבו עם האשמה שלי. "מה שעשיתי אולי השפיע על מעשייך, אבל זאת עדיין הייתה ידך שפעלה. אינך פטורה מאחריות, איזבת', בדיוק כפי שמה שקרה לבנך, לא מצדיק את כל מה שעשית מאז."

נחיריה התרחבו כשהיא הביטה בי. "אם אהרוג את קסטיל, את תעשי דברים גרועים יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין. ואם היום הזה יגיע, שפטי אותי אז על מעשיי."

גל הזעם שחלף בי התקרר רק מהמחשבה שהיא דוברת אמת. החלק הקר והריק בתוכי התעורר. לא ידעתי מה אעשה, אבל זה יהיה נורא, ואת זה ידעתי.

זו הסיבה שביקשתי מקירן להבטיח לי את ההבטחה ההיא.

הסטתי את מבטי והנדתי בראשי. "תשלחי אוכל לקסטיל? אוכל טרי?" שאפתי שאיפה נרעדת. "בבקשה."

"את חושבת שאת ראויה לכך?" שאל קאלום. "יותר מזה, את באמת חושבת שהוא ראוי לכך?"

הסתובבתי, וידי אחזה בפגיון שנחגר למותנו, עוד לפני שהוא הבין שזזתי. נעצתי את הלהב עמוק בחזהו ובתוך ליבו.

תדהמה חלפה בעיניו. הן נפערו מעט והתמקדו בידית הפגיון.

"לא דיברתי אליך," נהמתי, עוזבת את הלהב.

"לעזאזל," הוא מלמל. דם טפטף מזווית פיו. הוא צנח כמו ערמת אבנים ונחבט ברצפה. החלק האחורי של ראשו פגע באבן ברעש מספק במיוחד.

מיליסנט השתנקה, בצליל שבאופן מחשיד דמה לצחוק.

"דקרת את המתחיה שלי הרגע," איזבת' נאנחה.

"הוא יחיה, לא?" פניתי אליה. "תשלחי בבקשה אוכל ומים טריים לקסטיל?"

"כן, אבל רק כי ביקשת יפה." מלכת הדם שלחה מבט קצר אל קאלום. "קחו אותו מכאן."

אביר מלכותי צעד קדימה.

"לא אתה," מלכת הדם ירתה מבט זועם לעבר מיליסנט. "כיוון שאת מוצאת את זה משעשע כל־כך, את תהיי מי שתנקה את זה."

"כן, מלכתי." מיליסנט ניגשה קדימה וקדה בהפגנתיות מוגזמת.

שפתיה של מלכת הדם התהדקו לכדי קו דק כשהביטה בשפחה. האינטראקציה ביניהן הייתה… שונה.

איזבת' הפנתה את מבטה אליי והטתה את ראשה מעט. האור האיר את פניה וחשף רצועה דקה של עור כהה יותר בקו שערה. אבקה. היא השתמשה במעין אבקה כדי להבהיר את עורה, כדי להיטמע בין הנעלים.

"איך הצלחת להסתיר את זהותך מכל הנעלים?" שאלתי.

גבה אחת שלה התרוממה. "אל תשכחי שהערפדנים היו פעם בני תמותה, פנלפה. אומנם הם השאירו מאחור את רוב המגבלות האנושיות, אך הם עדיין רואים רק מה שהם רוצים לראות, כי מבט קרוב מדי יכול לגרום לחוסר נוחות. לאי־ודאות. גם הערפדנים לא נהנים לחיות כך. ולכן, כמו אותם בני תמותה למעלה," היא הטתה את סנטרה מעלה, "ובכל סוליס, הם מעדיפים להיות עיוורים למה שנמצא ממש מול עיניהם ולא לחוש ספק או פחד."

הייתה אמת בדבריה. גם אני לא העזתי להעמיק יותר מדי. זה היה מפחיד להתחיל לקלף את השכבות, אבל היו מי שכן גילו אומץ. "ומה קורה לנעלים שכן מסתכלים לעומק?"

"מטפלים בהם," היא ענתה. "כמו בכל אחד אחר."

במילים אחרות, הורגים אותם, כמו כל מתנגד אחר. גועל הציף אותי. "למה לשקר, אם כך? יכולת להעמיד פנים שאת אלָה עבור העם."

מלכת הדם חייכה. "למה שאצטרך, כשהם כבר מאמינים שאני הדבר הקרוב ביותר לאלה?"

"אבל את לא. אז למה? את מפחדת שיראו אותך כפי שאת באמת? לא יותר מאלה מזויפת?"

חיוכה לא התערער. "אפשר להשפיע על בני תמותה בקלות. כמעט כל אחד יכול לשכנע אותם בכל דבר. קחי מהם משהו, ולאחר מכן תני להם משהו או מישהו להאשים, ואפילו הצדיקים יפלו במלכודת. אני מעדיפה שיאמינו שכל הנעלים הם אלוהיים. כך יהיו רבים, ולא מעטים, שהם לא יערערו עליהם. אדם אחד לא יכול לשלוט בממלכה ולשמור על ההמונים בתלם," היא שיתפה. "את אמורה לדעת את זה, פנלפה."

"אני יודעת שלא אמור להיות צורך לשלוט באנשים או למשול באמצעות שקרים."

איזבת' צחקה בעדינות. "זו דרך מאוד אופטימית להסתכל על הדברים, ילדה שלי."

הטון המזלזל פגע בכל עצב בגופי. "שלטונך מבוסס על שקרים ותו לא. אמרת לאנשים באולם הגדול שהערים בצפון ובמזרח נפלו. את באמת מאמינה שהם לא יגלו את האמת?"

"האמת לא חשובה."

"איך את יכולה להאמין בזה?" נענעתי בראשי. "האמת חשובה, והיא תתגלה. כבשתי את הערים הללו מבלי להרוג חפים מפשע. אלה שראו בערים האלה את ביתם עדיין גרים בהן. הם יודעים שאני לא המבשרת או שהם ילמדו זאת בקרוב–"

"ואת חושבת שזה יקרה כאן? במצדוניה? בפנסדורת'?" עיניה חקרו את עיניי. "שאת תצליחי בקמפיין הזה בזמן שאת עצמך משקרת?"

ידיי נקמצו לאגרופים. "איך אני משקרת?"

"את המבשרת," היא אמרה. "את פשוט לא רוצה להאמין בזה."

זעם פעפע בתוכי, ופרץ של חשש הגיע בעקבותיו. הבטתי במסדרון הארוך והמוצל, ושאפתי עמוקות. הריח הטחוב היה מוכר והעלה בי זיכרון ישן.

התגנבתי במסדרונות השקטים, שבהם רק הנעלים האצילים עברו כשהשמש עלתה. נמשכתי למה שראיתי בפעם האחרונה שהלכתי למקום שהמלכה אמרה שאסור לי ללכת אליו. אבל אהבתי להיות שם. איאן לא אהב, אבל אף אחד לא הביט בי שם בצורה מוזרה.

קליק. קליק. קליק.

אור רך זלג מפתח החדר בזמן שנשענתי על עמוד תווך קריר והצצתי מעבר לפינה. כלוב ניצב במרכז החדר, שנראה שונה מכל שאר ווייפייר. הרצפה, הקירות ואפילו התקרה היו שחורים ומבריקים, ממש כמו במקדש ניקטוס. אותיות מוזרות נחרטו באבן השחורה, סמלים שלא דמו לשום דבר שלמדתי בשיעורים שלי. הושטתי יד אל תוך החדר ולחצתי את אצבעותיי על החריטות המחוספסות בזמן שהצצתי מעבר לעמוד.

לא הייתי אמורה להיות שם. המלכה תכעס מאוד, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה ששוטט בחוסר מנוחה מאחורי הסורגים המולבנים - כלוא ו... חסר אונים. זה מה שהרגשתי מהחתול האפור הגדול בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהייתי עם איאן. חוסר אונים. זה מה שהרגשתי כשכבר לא יכולתי להחזיק בזרועה החלקלקה של אימא. אבל המתת שלי לא פעלה על בעלי חיים. כך אמרו לי המלכה והכוהנת ג'נאה.

נקישות טלפיו של החתול פסקו. אוזניו הזדקרו וראשו הגדול הסתובב לכיוון שממנו הצצתי, מעבר לפינה. עיניים ירוקות בוהקות נעצו את מבטן בעיניי וחדרו את הרעלה שכיסתה מחצית מפניי-

"עינייך הן של אביך."