מלכת השוקולד

על החוף בתל אביב האוויר קר, לצידי חברים ואני צוחקת מבדיחה שלא שמעתי. ראשי זז לאחור בתנועה מפתה, כולם מסביבי מחייכים. פתאום שעון החול שיצרתי בכף יד אחת נעצר. אני מתבוננת כיצד גרגרי החול עומדים בין שמיים וארץ. התמונה משתנה, כולם זזים לאט, כמו בהילוך איטי בסרט, בזמן שליסה מעבירה את כף ידה על המותניים שלי ומתעכבת על הקימורים, ואני... בקושי נושמת. היא משרטטת עיגול סביב הטבור שלי, הסרעפת עולה ויורדת במהירות. האם אני מלאה מדי ואיך זה שאני מתרגשת. הפרצופים מיטשטשים, פני השמיים נצבעים בכתום זרחני. המים מגיעים באיטיות אל כף ידו של גל, הירח מתקדם וגדל, זרת נוגעת בזרת.

לפתע נפערים השמיים, ברק חוצה אותם לרגע ונעלם, אף אחד לא שם לב חוץ ממני. אני מתבוננת בהם, עדיין זזים לאט מדי, מישהו מותח את החוטים, משהו לא בסדר בתמונה. הכול נגמר, זה הזמן לקחת את הגיבורה ולהעביר אותה למקום אחר, היא לא באמת יכולה להיות כאן, היא לא אחת של חבורות, היא אחת שלא תדע גם אם היא תהיה נאהבת. לפתע מתוך הפצע הפתוח בשמיים נשלחת אלי קרן שמש, סנה בוער, והדמות שלי מתרוממת ומתחילה ללכת כאילו מישהו נותן לה יד בלתי נראית. "הֵי את! תעצרי עכשיו!" ואז אני רואה, הם כולם נהיו גמדים, אפה הנשרי של ליסה מתעקם מעט כשהיא מתחילה לחייך.

"בואי אחרי!" שחר מגיחה משום מקום, שערה סתור על פניה, היא מרחפת אלי מעל המים, הרוח שורקת בחוזקה, אני מנסה להתרומם. ליסה מביטה בי, חצי חיוך, קצות פיה חתוכים, אל תלכי איתה. כל אחת מושכת לכיוון אחר. אם הן רק היו מבינות מאיפה אני באה, תמיד מוקפת בנות, ברגע שהבנים עזבו אותנו לישיבות, והפכו לתלמידים "חכמים" ואנחנו נשארנו מאחור, טיפשות, מיותמות, מתחילות לטפס אחת על השנייה. גל, מצידי השני, מגעו חם, תופס בכף ידי, "בואי נלך יחד." אני מושיטה לו את ידי ולא מגיעה אליו, שנינו מותחים את זרועותינו לזרוע אחת ארוכה, אצבע אל אצבע, נוגע לא נוגע ואני מבחינה פתאום שמישהי רוכנת אל גופו, מענגת אותו והם הופכים לגוש גדול, מושכים למטה, כמו החוטאים בציור הפרסקו של מיכלאנג׳לו.

אני יודעת פתאום, חץ של ודאות, אין לי ברירה אלא לקום וללכת בעקבותיה של שחר. "חכי לי, בבקשה אל תלכי," אני קוראת אליה וקולי לא נשמע. אני לא מתאימה לכאן בשום אופן, אני לא מתאימה לשום מקום ומעולם לא התאמתי, עומדת, כנציב המלח, איני יכולה לחזור אחורה, הכוהנים בבית הכנסת לא יתפללו על נשמתי הבוגדנית. רק היא מבינה ומקבלת אותי כמו שאני. שחר מתקדמת ואני אחריה, כמעט משיגה אותה, המזח שורט את כפות רגלי, שחר רצה קדימה, מתאחדת עם קו האופק. מישהו קורא בשמי מהחוף: "טליה, תחזרי! חשוך שם!" נשמעת זעקה. אפילו לא שמתי לב שכבתה השמש בינתיים וגווני הכתום הפכו סגולים כהים, המים מתנפצים והמלוח בשפתי ודמות שחורה לפני. אני רודפת אחרי צל, הסלעים נשברים ממכות הגלים, לפני בור, הרחקתי לכת. מישהו עוד מנפנף מהחוף, לא, אני מדמיינת, הרי הם ממשיכים לצחוק שם, כבר לא בהילוך איטי, מלטפים אחד את השנייה. אני נחתכת, עקבותי דם, איני רואה דבר, מנסה לחזור אלא שכוח מסוים מושך אותי, גופי מכופף נגד הרוח ואיני יודעת מה לוקח אותי לתוך הים, לקצה זנבו הזוהר של הירח.

אולי זה בסדר? מיד אגיע אל הקו המנצנץ במים והצעקה תשתחרר ולא אצטרך עוד לחשוב את אותן המחשבות ולהרגיש את הצער. אני מתחילה להתפשט, צרחות מהחוף, הם כולם מאחורי רוצים לקפוץ למים, משפריצים בכבדות, חבורת כרישים מוכי כלבת. חושבים שהם יכולים להפוך אותי לחלק מהם אם אטרוף ואשסע בשינַי את הדגים הקטנים ואקרע ואבעט שוב ושוב בצלעות העולות ויורדות.

מעלי ענן של גשם מתחיל להשיל מתוכו טיפות גדולות מדי, האבנים חלקות יותר ויותר והבגדים נרטבים, מכבידים עלי ואני רועדת מקור, עוצמת את עיני ושפתי נפרדות, "מודה אני אלוהי ואלוהי אבותי." אני זורקת את החולצה אל הים, מקלפת מעלי את המכנסיים שנתקעים בקיפולי הגוף המסורבל. "למה מסורבל?" קול מוביל אותי מבחוץ ואני רואה פתאום; אני במקלט התיאטרון ולא בים. שוב הלכתי מהר מדי, קליפות הנפש שלי נשרו מהר מדי כמו הבגדים, ואדם שואל, "הכול בסדר? טליה! אם את לא מרגישה בטוחה — אפשר להפסיק." ליסה וגל מביטים בי מהמעגל, עיניהם בוהקות, רק שפתיו היפות של ניב קוראות אלי, "הישארי." אני נכנסת אל תוך הגיבורה שלי, קופצת איתה יד ביד לתוך החשכה שבים. הכול בשביל להפסיק את הכאב.