ממלכת האי רצון

יבבת סירנה החרידה את השמיים השחורים. הרופא התורן ציחקק עם הנהג. המתמחה הצעיר הביט עליהם נדהם. הרופא, שהבחין במבטו, חייך אליו וטפח על כתפו. "אז מה, אנחנו נראים לך גסי־רוח? מתבדחים לנו כאן בנחת בזמן שאשה מתבוססת בדם?" המתמחה האדים ולא ענה. הסירנה, שעדיין לא היה מורגל בה, ניקבה את עור התוף שלו. מבעד לעובי החושך היה ניתן להבחין באורות.

"זו הפנימייה", אמר פתאום הנהג, והשניים הפנו את מבטיהם.

"מכיר?" הסתקרן הרופא. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים יחד.

"פעם רצו לשלוח לשם את בת אחותי. היו בעיות בבית ואחותי רצתה שהקטנה לא תהיה שם איזה זמן. היא שמעה על הפנימייה הזאת, ואני אמרתי לה שאם היא לא רוצה שהבת שלה תהיה בתולה זקנה שחיה ברחוב ומבשלת עוף לחתולים, שלא תשלח אותה לשם. זה מקום, לא היית מאמין. אשה זקנה מחזיקה בנות יהודיות כמו במנזר. כשעבדתי במוניות הייתי מביא מאשדוד את אחותה של המנהלת. טֶקסי סְפישל לא על חשבונה זה בטוח. מה אני אגיד לך. בלילה נועלים אותן בחדרים. אלה בנות צעירות. בנים אסור, וטלפונים מותר רק כשהמכשפה מאזינה. אין טלפון נייד, ועל אינטרנט אין בכלל מה לדבר. ממש בית־סוהר. והבנות האלה, מה אני אגיד לך, לא בריא שם זה בטוח, לא טבעי. תודה לאל שבעלה הנבלה עזב את הבית והיא לא שלחה אותה לשם".

"הנה זה", הוא הצביע אל מקום לא מוגדר. האמבולנס עצר ברחבה קטנה מרוצפת. כמה מכוניות חנו שם צפופות, ביניהן מכונית משטרה. השער היה מואר בפְלוּאוֹרֶסצֶנטים. הרופא נשם עמוקות וכל הבעתו השתנתה. מרוכז, תנועותיו מיומנות, ירד בקפיצה וקרא למתמחה. "קח נשימה", אמר לו, "אני יודע שזו פעם ראשונה, ואל תדאג, אני אגיד לך בדיוק מה לעשות". המתמחה חשב לעצמו, למה אני תמיד חייב שיראו עלי הכל. הוא קפץ אחרי הרופא, ושלושתם מיהרו דרך השער לכיוון הבניין המואר. אשה מבוגרת נמוכת קומה עמדה בכניסה. ניכר שניסתה לדבר, אך המלים לא יצאו. לבסוף הצביעה לעבר הצד האחורי של הבניין. "אוֹי וֵיי", עוד הספיקו לשמוע בריצתם בתוך החושך. זרקורים של המשטרה סרקו את הקרקע. "הֵי, הנה־הנה", נשמע שוטר בעל קול של ילד. על האדמה שכבה פרקדן אשה. עיניה פקוחות למחצה. פניה לבנות. שמלתה מופשלת. הרופא התורן לא היה צריך לבדוק אם יש לה דופק כדי לדעת שהיא מתה. "בוא, חביבי, יש לנו עבודה", אמר למתמחה. המתמחה ההמום לא זז.

"המת הראשון שלו", הסביר הרופא התורן לשוטרים וחייך למתמחה, "בוא, קדימה. אל תדאג, לכולם קשה בהתחלה".

מתמיד ידע אדם שבתוכו פנימה יש גוש דחוס של משהו הדוחק בו והולם עמוק תחת שלוותו. לעתים כינה אותו בוֹר ולעתים סיכוי. וכך היה מיטלטל עד שמשהו קרה בחייו. לא אירוע מסוים. אולי הצטברות השנים, אולי היחלשות המרקמים, אבל יום אחד עלה האי־שקט הזה והציף את האיברים ואת החושים, והישות כולה התמלאה אי־נחת.

ועוד זמן עבר, שבו נהג אדם את מנהגיו ואת ימיו, ורק רעיון מוזר עלה בו, עיקש ותלוש, שרצונו לכתוב סיפור. כך פתאום ללא סיבה או הֶקשר. ומשעה שעלה, סירב לפוג.

הוא רצה לכתוב סיפור על משהו שידע אותו ידיעה רחוקה, שאינה מגולמת בצורה. אם מישהו ממכריו הלא רבים היה רואה אותו, היה מוצא שקורן ממנו דבר־מה זר ולא אופייני שכן היה אדם מופנם מאוד, ושמור, ואילו עתה הוא מזוג חוסר־מנוחה תמידי, מהבעת פניו הפרועה ועד לאיבריו הארוכים המתפזרים בגולמניות לכל עבר.

אף שחש מבוכה במצבו החדש, אהב את הקול הרוחש בו, המתדפק על כתליו – כי משעה שפרץ, ידע שתמיד רצה בו ונזקק לו שיתפרץ.

הוא לא הסביר מדוע ביקש כמה ימי חופשה מן העבודה. לא הבין בעצמו. ימים שלא עשה בהם שום דבר מיוחד מלבד לישון ולקרוא. ביום האחרון מילא חובות שונות, שילם תשלומי עירייה, קנה בטרייה נוספת למחשב הנייד שלו, דבר שרצה מזמן ולא התפנה אליו. ואז נזכר שיש לו חוב לספרייה העירונית. הוא נסע בקו 18 והגיע וירד בתחנה. עלה במדרגות של בניין הספרייה ונכנס, וחשב שהנה חופשתו תיכף מסתיימת ולא עשה בה דבר.

בצאתו מן הספרייה חלף על פני בניין בית־המשפט הסמוך, ועלה בדעתו להיכנס ולצפות בְּמשפט. כפסיכיאטר היה עד מומחה במשפטים שונים, אבל מעולם לא נכח במשפט שלא שימש בו בתפקיד זה.

הוא בחר אולם באקראי, נכנס והתיישב. האולם היה קטן ורק קומץ אנשים נכח בקהל. שופטת, ולצידה קלדנית. על דוכן הנאשמים שתי נשים לא מאוד צעירות וגבר מבוגר. שוטר נתן עדות.

שלושת הנאשמים היכו אותו בשעת מילוי תפקידו, קראו לו נאצי, התלונן, העוכרי־ישראל האלה, שביום של פיגוע מפגינים בעד הרוצחים.

אדם ביקש לצאת, אך לא רצה להסב תשומת־לב ולהפריע בעת מתן העדות. בקהל הבחין בכמה אנשים שנראו לו בדיוק כמו השלושה שעל הדוכן. להוטים, כועסים ומלאי ביטחון. הסנגורית קמה ושאלה את השוטר אם הוא יודע על מה היתה ההפגנה. השוטר אמר שהוא לא צריך לדעת, זה ברור. "האם היתה זו הפגנה לא חוקית?" המשיכה ושאלה. מישהו בקהל שאל, "ואם היא חוקית, היא חוקית? הרי לא זה העניין, כי החוק הוא לא צדק". הסנגורית הסתובבה לאחור ואמרה, "רוֹנִי לא עכשיו", וחזרה והפנתה את מבטה, "כבוד השופטת, סליחה". "די כבר עם זה", אמרה השופטת והקלדנית נקשה. אדם ניצל את ההזדמנות ויצא.

חשב לעזוב, והחל לפסוע אל עבר היציאה. אבל אז נמלך בדעתו ועצר, הסתובב אנה ואנה, עלה וירד בין הקומות, ולבסוף נכנס לאולם אחר.

קהל גדול התאסף בו למרות החום הכבד. משפטה של הבחורה, שזוהתה באמצעי התקשורת כנערה בעלת פני המלאך שרצחה באכזריות את אִמהּ, עורר סקרנות רבה, ואנשים התדפקו על דלתות הפלדה הרחבות, עד ששוטרים צעירים וחסונים סגרו אותן וחסמו את המעבר. אוויר מהביל חדר פנימה מבעד לחלונות הרחבים, הקרועים לרווחה לאורך קירות מתקלפים. מזגן לא היה ואנשים נופפו בעיתוני היום כבמניפות. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם של השופטים והקהל נעמד על רגליו. דלת נפתחה בקצה האולם. השופט פֶּרוּאָן נכנס וצעד לעבר הבימה המוגבהת, העיף מבט פזור סביבו כמוודא שאכן הגיע למקום הנכון, ורק אז התיישב במקומו. משני צדיו התיישבו השופט זכריה והשופטת דלל, שאדם הכיר ממשפטים אחרים ששימש בהם כעד. את השופט מלכיור פרואן זכר אדם בבהירות. הוא למד אצלו בקורס שעסק בפילוסופיה של המשפט, במסגרת הרחבה של לימודי הרפואה שלו.

הקהל התיישב בהדרגה. האוויר עמד. הדלת בקדמת האולם נפתחה, ושתי שוטרות הובילו את הנאשמת פנימה. היא צעדה במהירות ולא הביטה לצדדים. לפתע עצרה. שתי השוטרות נעצרו גם הן. אחת מהן משכה בזרועה של הנאשמת בתנועה לא סבלנית, אלא שהצעירה היתה מסומרת למקומה, והשוטרת ויתרה והסתכלה חסרת־אונים בחברתה.

אדם ישב בקצה השורה, ליד המעבר, והיה יכול לראות אותה מקרוב. פניה הצעירות היו קשות וחיוורות, עיניה נעוצות בקהל. אדם כינס את רגליו הארוכות, אסף את עצמו מהלוך־נפשו הפזור, ומבטו שוטט עד שנח על איש צעיר מאוד יפה־מראה. עיניו של הבחור בורות שחורים, נוצצים, מבעו קשוח וממוקד בנערה. ושוב הסתכל בה אדם. ובבחור. עיניהם היו מצולבות. מבטיהם לפותים. חיוורונה הלך והחריף. הזמן נמתח ונמתח, ואז בבת־אחת חזר צבעהּ והתרככו זוויות פיה, והיא המשיכה בצעדים מהוססים והתיישבה בכיסא המיועד לה וצווארה מוטה מעט הצידה. מושיטה את הצוואר לתליין, חשב. הקשיוּת נעלמה לגמרי, ובפניה היה משהו מרוחק ולא ממוקד.

החום הלך וגבר, ריח הזיעה היה ספוג בכל. כפות ידיו היו לחות והוא תחב אותן לכיסיו, אגב כך פגע מרפקו בגבר בעל חזות עבה שפלט ברגזנות דבר־מה שלא שמע בבירור. השופט פרואן השעין את זרועותיו לפנים באיזו רפיסות, אולי בגלל החום, אצבעותיו הפרושות אחזו בקצה הדלפק. אדם הבחין כי ציפורניו של השופט אכולות עד לשורש, וקצות הבשר חשופים.

בתקופת הלימודים התגורר עם שני שותפים. אחד מהם, בווידוי שגרתי – תמיד תמה אדם מדוע התוודה דווקא בפניו, הוא שאינו מעודד כל קרבה – אמר, הידיים הן הפָּנים של הנפש, השער שעוברים בו הכי הרבה עצבים, הכי הרבה אינפורמציה, הן המקום שבו הקיום שלנו כולו נאסף לנקודה אחת, הן מושטות החוצה, לקשר, בלעדיהן לא היתה אהבה, לא היה דבר. כך אמר וידיו התרוצצו הנה והנה, ופניו הזיעו, ואדם חשב, מלים, קליפות עבשות. הרי כל מה שהוא צריך זה חיבוק ממישהו או ממישהי, ולישון קצת. שוב נשאב מבטו לציפורניו של השופט פרואן. הציפורניים הרי מתחדשות ללא הרף. גם אחרי המוות הן ממשיכות לצמוח. הוא קירב את ציפורניו־שלו אל עיניו והסתכל בהן, כוחות מחודשים זרמו לתוכו והוא התרווח בכיסא העץ.

איש בעל שפם עבות וסנטר כפול התיישב בשורה לפניו. הוא הגיע באיחור, סיגר כבוי תחוב לו בפיו הבשרני, ובדרכו לכיסא דחף אשה בגיל העמידה ששלחה אליו מבט זועם. הוא נשען לאחור, חיוך הזדקר על פניו הוורדרדים, העיף מבט סביב ופלט גיחוך קצר ויבש. אדם ידע בוודאות מתמיהה ומדויקת להפליא שהיה יכול להרוג אותו, כך סתם.

ואז נתפס בדמותו של הסנגור. נועם דרור, שמע מישהו מאחוריו מלחשש את שמו. כמה הוא צעיר. בטח רק סיים את ההתמחות וכבר משפט כזה, חשב בהערכה. במעורפל שמע על המקרה. כמעט לא קרא עיתונים, אלא שזכר משהו, אולי שמע ברדיו, אבל לא היה בטוח. כל־כך מיעט לעקוב אחר המתרחש בעולם החיצון.

הסנגור רכן מעל לנאשמת, ככל הנראה הורה לה לקום, אבל היא הרימה את פניה אליו בתימהון. עכשיו דיבר אליה ארוכות. תחילה נדמה שאינה מקשיבה, אולם כעבור שניות אחדות קמה בכבדות ונעמדה, גֵווה היה קמור וכתפיה מכונסות. אדם ראה שהיא נמוכת קומה.

"האם את מודה באשמה המיוחסת לך?" שאל השופט.

היא הרימה את ידיה שהיו שמוטות לצד גופה וכרכה אותן סביבה.

ועבר זמן.

"אנה", חרק קולו של הסנגור בחלל השֶׁקֶט. "אנה", אמר שוב וקולו התפורר לתוך האוויר. אדם מתח את צווארו. פניו של הסנגור הצעיר היו אדומים מאוד, ואדם ראה כי הוא משקֵע את עיניו ללא הרף בנאשמת, שלא הסתכלה בו או בשום דבר אחר.

"אני... אני לא יודעת, אני מצטערת". קולה היה מפתיע, עמוק ומבוגר בתוך גופה הצעיר.

"אנה, את חייבת לענות, את חייבת", אמר הסנגור, סמוק כולו, ואולי צעיר יותר מדי למשפט כזה.

"אני חייבת?"

"כן", ענה השופט, "את חייבת".

היא הרימה את ראשה והפנתה אותו, אלא שתנועתה כמו לא הובילה לשום מקום. השקט נמתח כמו מסטיק. אדם שמע את לבו, ולרגע פעמו בקול לבבות הכל. ואז שמע את קולה, ובבת־אחת חש ביתר שאת את אוויר הקיץ, עבה ואינסופי.

"אבל... אני לא... אני לא יכולה. אני מצטערת".

הביט בה שוב. עיניה היו מרוחקות זו מזו, אפה דק אך לא קטן, אבל מה שמשך את תשומת־לבו היו שפתיה. צבען אדום־סגול, אם כי היה בטוח שאינן משוחות באודם, לחלוחיות ועסיסיות למראה, זרות בפניה החיוורות. צוף, חשב. צוף שרוצה לפרוץ החוצה מהחרכים הדקיקים המרושתים בשפתיים. יצריוּת חרישית, לא צפויה, מתפרצת, היתה במראֶהָ המסוגף משהו.

"האם את מודה באשמה המיוחסת לך?" צלף שוב השופט פרואן.

היה נדמה לאדם שעבר זמן רב עד ששמע את קולה העמוק, המתמיה. "כן, אני חושבת... כן".

"אבל אנה", התפרץ פתאום הסנגור. פניו הצעירים, המכוסים עדיין פצעי בגרות, תפוחים מהתרגשות.

השופט הרים את ראשו והביט עליו בתשומת־לב. אנה הֶרְסְט עוד עמדה מכונסת וידיה חובקות את גופה, ואז כמו התעצמה אחיזתן של הזרועות למין לפיתה, והיה נדמה לאדם שבתנועה זו היא מבקשת להיעלם.

"אדוני הסנגור, בפעם האחרונה, מה מתרחש כאן?"

"כבוד השופט", עיניו של הסנגור התרוצצו בין פניה של אנה הרסט לפניו של השופט. "אני... אני לא מבין, אני לא יודע, אנה... אבל הרי לא עשית את זה, את אמרת לי..." קולו התרסק אל תוך הדממה, נשימתו כָּבְדָה והוא הרכין את ראשו.

"אולי כדאי שאדוני יירגע", אמר השופט בקול שקט ושטוח.

"כבוד השופט", אמר הסנגור ושלח את ידו לעניבתו בתנועה לא רצונית, ניסה לסדר אותה ללא הצלחה, "אני זקוק להפסקה כדי לשוחח עם מרשתי". המלים הרשמיות נשמעו מאולצות בפניו המוכים.

"נתכנס מחרתיים באותה שעה", רעם קולו של השופט, "עד אז אני מצפה ממך להגיע לתמימות דעים עם מרשתך. האם אני מובן?"

נועם דרור הינהן בלי קול וראשו עדיין שמוט אל עניבתו. השופט קם על רגליו.

"כבוד בית־המשפט", רעם פקיד בית־המשפט, והשלושה נעלמו בפתח הדלת שנפתחה לקראתם.

כשעזב את בניין בית־המשפט החליט אדם לצעוד לביתו ברגל. צללים רכים התגנבו לתוך החום הניגר. רוח קלה טופפה על פניו והוא חש עצב. הרגע הזה, היום שנשפך אל תוך הלילה, הטפטוף העדין של החושך אל תוך האור, מילאו אותו עצב ושקט גם יחד. הוא הלך לאטו, גמע את הקרירות שריככה את שריריו. לפתע שם לב שהוא רעב והגביר את צעדיו.

האם מרים תהיה בבית? הוא הצמיד את אוזנו אל הדלת. דממה, חשב בהקלה, ופתח במפתח ונכנס. בפינת הישיבה עמדו ספה לא רחבה, שולחן קטן, ובזוויות ישרות ניצבו כורסאות משני הצדדים. על הספה ישבה מרים, על־ידה דלקה מנורת שולחן קטנה באור עמום. שתי כוסות מלאות יין אדום היו מונחות על מפיות עגולות בצבע שחור, כוס אחת לידה, האחרת ליד הכורסה הריקה. חייכה אליו.

"לא הדלקתְּ אור", אמר. פיה הרחב והיפה התכרכם, ופסים נחרשו בו מכל צד, אבל עד מהרה שבה והתרפתה, אלא שעיניה כבו, והוא חש חרטה.

"נחמד", אמר והתאמץ לחייך והתיישב על־ידה. במבטה היתה קשיוּת שהפכה לציפייה, והוא הסיט את עיניו ממנה.

"לכבוד מה אנחנו שותים?" שאל לבסוף בקול מאולץ.

"צריך לכבוד משהו? לכבודנו".

הוא לא דיבר.

"היה לךָ חופש ולא עשינו כלום".

"כן", אמר, ומועקה שאין לה גבולות הותכה בכפות רגליו, ואז באגן, ובכפות הידיים, שקפץ אותן לאגרופים.

"מה קרה?" שאלה בדאגה.

"כלום, היה לי יום ארוך".

"ומה היה ביום הארוך הזה?" שאלה.

"אה, כלום, סתם".

"מה, מה היה, זה סוד?"

"לא, זה לא. כלום. עשיתי סידורים ואחר־כך נכנסתי לראות משפט".

"מה?"

"כן, הייתי בסביבה, הלכתי לשלם חוב בספרייה והרי בית־המשפט ממש ליד, אז נכנסתי. לא יודע, סתם".

"מעניין?"

"לא, לא במיוחד".

"איזה משפט?"

"סתם, חבל..."

"לא, תגיד לי".

"משפט של בחורה שמואשמת ברצח של אמא שלה".

"הבחורה עם פני המלאך שרצחה את אמא שלה?"

"שמואשמת ברצח של אמא שלה".

"טוב, זה ברור".

"שום דבר לא ברור, לכן יש משפט".

"טוב", נסוגה, "ככה זה נשמע".

"זה בדיוק העניין. שום דבר הוא לא כמו שהוא נשמע בהכרח".

"בסדר, מה כל־כך אכפת לך ממנה".

"לא ממנה, זה העיקרון".

"אז היא יפה כל־כך כמו שאומרים?"

"לא. כן. אולי. לא יודע. מה זה משנה".

"לי זה משנה. למה אתה מתחמק?"

"מרים, אני לא מתחמק, ועכשיו אני רעב והולך להכין לי משהו לאכול. תודה על היין".

"אל תגיד סתם", צלפה.

הוא הלך למטבח, הרגיש במבטיה הקודחים בו. פרס שלוש פרוסות לחם, מרח עליהן גבינת קממבר שהוציא מן המקרר, יחד עם קופסת זיתים ובירה, והתיישב ליד השולחן במטבח.

הוא החל לאכול. הגוף מפויס יותר, ובוֹר הרעב התחלף במין מלאות ממתנת. ואז שמע אותה אומרת, "למה אתה לא שואל אותי אם אני רוצה?" לא ענה. היא קמה, שמע אותה נעה, ואת דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. הוא סיים לאכול, שטף את הכלים המעטים, והלך שוב לפינת הישיבה. לא ידע לאן הלכה ולא רצה לחשוב עליה. הדליק את הטלוויזיה. חדשות. צפה בלי קול, בלי עניין, הביט ולא ראה. נרדם. התעורר מן השינה החטופה והלך להתקלח, וכשיצא מן המקלחת היא היתה במיטה, האור היה כבוי. נכנס אף הוא למיטה, שכב ער, קפלי הלילה מסביב שחורים ועבים.

ואז היא נגעה בו. בזהירות. אצבעותיה חוששות. והוא נענה. היא הרגישה בכך והתרפתה, מיששה לאט והוא הסתובב ורצה בה. ידיו לשו את בשרה ואת חומהּ, עוד ועוד. היא דיברה והוא לא הקשיב, נגע עוד. היא נענתה, היתה, בערה. עד שגעש, ורגע. הדופק עלה וירד, גם שלה, והיא היתה שקטה ומרוצה והוקל לו. הסתובב ממנה, ונרדמו שניהם.

כשקם לא היתה במיטה והוא שמח.

אדם לא אהב את הדירה. מטבח קטן מדי, חדר־מגורים מופרד, חדר־שינה קטן, ושני חדרי־עבודה, שלו ושלה. לרוב לא עבד בבית. גם היא לא. דלת חדר־עבודתה היתה פתוחה והוא סגר אותה. ואז חזר ופתח והציץ פנימה. איננה.

לאחר שציחצח את שיניו ושתה קפה שני ונשבע שזה האחרון להיום, החליט שעוד לפני שיעלה לחדרו במחלקה יֵשב עוד רגע בחדר־הקבלה של בית־החולים עם המחשב הנייד שלו, כדי לקרוא באינטרנט כל מה שהתפרסם על המקרה של אנה הרסט. בבית התעקש לא להיות מחובר. רעש העולם ממילא היה עז מדי, ולמרים לא היה אכפת. הסתפקה בטלפון שלה.

הוא למד שאנה הרסט היתה נערה בת מעט יותר משמונה־עשרה, שגדלה ללא אב, עם אם שילדה אותה בגיל צעיר מאוד, כמעט ילדה. לפני שנים אחדות נשלחה בנסיבות לא ברורות לפנימיית בנות פרטית, שמנהלת אותה אשה בשם ריבה פֶּרֶק, המחזיקה בדעה שהעולם מידרדר והולך בגלל טשטוש הגבולות בענייני אישות, וכי הישועה תתאפשר בחינוך מחדש לפוריטניות. היא אף טענה שנערות חייבות לשאת בתפקידן המולד לגדל ילדים ולנהל משק־בית. היא לא התביישה לומר שפמיניזם הוא תנועה של נשים גסות־רוח שלא קיבלו חינוך. עוד היה כתוב שלמוסד, ששמו 'מופת ודרך ארץ', הגיעו בדרך־כלל נערות ממשפחות הרוסות. באתר החדשות היה תצלום צבעוני של האם המתה, יוליה הרסט. אשה נאה, מאופרת בכבדות, שפתיים משוחות בשפתון אדום, גון פניה ורוד. משהו בפניה לא טבעי, חשב, אבל מי טבעי כשהוא מצטלם.

היו גרסאות שונות בנוגע לפשע. במקום אחד נאמר שהנאשמת נמצאה מגואלת בדם, אוחזת בידה אבן כבדה. במקום אחר נאמר ששבה לפנימייה מכוסה בדם וסיפרה שהרגה את אמהּ. בבלוג לא חתום נכתב שייתכן כי היה מעורב ברצח אדם נוסף, וכפי הנראה התבצע מעט אחרי מסיבת סוף השנה שבה השתתפה אנה בהצגה. עוד נאמר, שאנה הרסט לא ראתה את אמהּ שנתיים. מישהו שלא הזדהה טען שאנה היא נערה בעלת קווים אוטיסטיים, והוסיף שאמהּ עסקה בין היתר בזנות. שכנה אמרה שיוליה לפעמים היתה מרעיבה את הילדה, וזו היתה מתעלפת ברחוב.

ילך גם היום למשפט, החליט, שום דבר לא יקרה אם ייעדר מהעבודה עוד יום. ובכל־זאת הביט ביומנו ובדק שאכן אין לו פגישות מתוכננות, רק השגרה. בכל מקרה, למרות תפקידו הבכיר כאחראי על אגף ההסתכלות במחלקה ו' בבית־החולים הפסיכיאטרי 'טננבאום', בעצם התנהלו הדברים לרוב מעצמם.

הוא טילפן למחלקה והודיע שייעדר גם היום. כשהניח את השפופרת נזכר שהשופט דחה את הדיון למחר, ונסע לים. מצא חנייה ברחוב גורדון, סמוך לרחוב הירקון, וכבר היה יכול להריח את ריחם החריף של המים. צעד במהירות וחצה את הכביש. ירד לחוף בגרם המדרגות וגמא עוד מטרים אחדים עד שהגיע לסף המים ונעצר. מי הים היו כחולים וירוקים ואפורים, ותנועתם הניעה את פנימו מצד לצד. לפתע נעשה לו חם, גרגירי חול דקרו בתוך סנדליו, האנשים סביב נדמו לו קרובים מדי ונוכחותם העיקה עליו. הוא החליט לנסוע לעבודה. ניער את החול מסנדליו ושב בריצה קלה למכוניתו.

חדרו היה בקצה המחלקה, צמוד לשלושת חדרי־ההסתכלות שהיה אחראי עליהם. אומנם האגף השתייך רשמית למחלקה, אבל הופרד ממנה בדלת פנימית, שהיתה נעולה בפני מאושפזים רגילים, והיתה לו כניסה נפרדת.

לאגף הגיעו אנשים שנשלחו להסתכלות מטעם בית־המשפט. את חלקם מצא בית־המשפט אשמים, אך קיימת סבירות, שעל פסיכיאטר להכריע בה, שהנאשם היה לא שפוי בעת ביצוע העבֵרה. נאשמים אחרים נשלחו להסתכלות כדי לשקול את כשירותם לעמוד לדין.

הוא התיישב ליד שולחנו. כעבור דקות אחדות קם והסיט את הווילון וחזר לשבת. הסתכל בלי עניין בערמה של ניירות שהלכה וגבהה בהיעדרו, עילעל בהם מעט, אך עד מהרה הרים את פניו. דממה. מוזר שאין איש, חשב. למה בא, הרי ממילא אמר שייעדר היום. החליט ללכת. יצא מחדרו, הפעם עבר דרך המחלקה, הניד בראשו למי שלא זיהה, ונזכר שגברת דהאן, שהיתה האדם הכי קרוב אליו במחלקה, לא עובדת בימי רביעי, ומי שמהנהנת לעומתו היא כנראה ממלאת מקום.

גברת דהאן היתה בעצם רופאה, דוקטור דהאן, אך לא רצתה להיקרא כך. אשה לא צעירה, רופאה פנימית על־פי הכשרתה, שבן־זוגה מת ממחלת כליות קשה, והיא החליטה לעזוב לזמן־מה את תפקידה כרופאה במחלקה הפנימית, ולעבוד בעבודה שאינה תובעת ממנה להכיל ולטפל, כך הסבירה. אחת הרופאות הצעירות שעבדה איתה והכירה גם את אדם, המליצה לה עליו. אמרה לה, את תסתדרי אתו. וכך היה. תפקידה הוגדר כעובדת אדמיניסטרטיבית במחלקה, אך למעשה מילאה כמה תפקידים. היתה אחראית על ארגון התרופות וחלוקתן, ועל עדכון אתר האינטרנט של המחלקה. היא חיפשה מחקרים חדשים בנושאים שונים המשיקים לפסיכיאטריה, ובשנה האחרונה היתה האחות של אגף ההסתכלות.

עובד נוסף שאדם היה אתו בקשר יומיומי היה אייל קדם. בן עשרים־ושבע, חרוץ ושאפתן, כלבויניק של יכולות: רקע משפטי, רקע בפסיכולוגיה, במחשבים, הוא המזכיר והמנהל האדמיניסטרטיבי של המחלקה. עכשיו נזכר שזהו הבוקר בשבוע שאייל לומד, אלא ששכח מה.

הוא המשיך לפלס את דרכו החוצה מבית־החולים. אז מה אם לא יעבוד היום. עד מהרה היה שוב במכוניתו והחל לנסוע. טור ארוך של מכוניות השתרך לפניו, והשיירה האטה עד שנעצרה. חפץ חשוד. הוא הדליק את הרדיו והאזין מבלי להקשיב.

כשנכנס שוב לתל־אביב כבר היתה שעת אחר־צהריים. לקחו לי יום מהחיים וגדעו אותו בגרזן, חשב בצער. הוא עצר את המכונית ליד חנות לכלי כתיבה, וקנה עוד פנקסים שאהב, ועטים, וידע שהוא במצב־רוח משונה. ליד ביתו נאלץ לחוג סביב הבלוק כדי למצוא מקום חנייה. כמה אנשים יש בעולם הזה, חשב, עוד ועוד אנשים, ופתאום ראה מכונית יוצאת, והאט, וחנה.

בבית מצא את מרים צופה בטלוויזיה. היא שמעה אותו והִשתיקה את עוצמת הקול. הוא לא חש רצון לדבר, ובכל־זאת התקרב אליה ואמר, "שלום". "מה שלומךָ?" שאלה. והוא ענה, "בסדר", והשתהה שניות אחדות ואחר פנה למטבח. לרגע שקל להציע לה לאכול, כי זכר את דבריה מאתמול. אני צריך שקט, חשב. אני כל־כך צריך שקט. ובכל־זאת שאל בקול, "את רוצה משהו?" והיא אמרה, "לא תודה", והלא־תודה היה עשוי בדידי מתכת. הוא אמר, "אני עייף", והיא שאלה, "נו, היית במשפט היום?" "לא", ענה.

במטבח מזג לעצמו בירה והתחיל להכין חביתה משלוש ביצים עם גבינה צהובה. הוא פרס כמה פרוסות לחם, הוציא מהמקרר זיתים וסלט תפוחי־אדמה במיונז, והניח הכל על מגש ויצא לחדר־המגורים והתיישב על־ידה. הטלוויזיה עדיין פעלה בלי קול. היא אמרה, "הֵי", ולא ידע לזהות אם קולה קשה או מרוכך. "מה את רואה?" שאל. והיא אמרה, "סתם". הוא התחיל לאכול. "אני מביאה גם", אמרה. אדם אכל בשתיקה. שמע אותה פורסת לחם ומורחת, כך ניחש, חמאה ודבש. הכינה גם תה וחזרה להתיישב. הם אכלו והוא שמע את קולות לעיסתם. משונה, כי לא זכר שאי־פעם שמע אותם קודם. היא המשיכה להביט על המסך המושתק, ובסוף לקח הוא את השַׁלָט והגביר. היא אמרה, "מה קורה לנו, אדם". "כלום, לא יודע", אמר ובטנו נצבטה. "אתה לא מספר לי כלום". "אני כן", אמר, "מה את רוצה לדעת?" היא התחילה לבכות ולא היתה בו חמלה. "סליחה", אמרה וחדלה. "עזבי, הכל בסדר", מילמל, אפילו שידע שלא. היא קרבה אליו עד שהריח את חוּמהּ ואת עיצבונה ונפרשׂ מעט, כי גופה היה רך והוא אהב את רכותו. אני לא בסדר שאני אוהב את הגוף שלה ממקום כל־כך רחוק, חשב. והיא אמרה, "אדם", ונצמדה אליו. הוא עצר את נשימתו. "אתה זוכר שאמרת לי שתאהב אותי לעולם?" והוא אמר, "באמת?" "כן", אמרה, אבל הכן היה קישֵׁחַ, ובתוך הגוף היה לו בור משַׁיִש. חיכה עוד רגע וקם על רגליו. "אני נורא עייף". "גם אני", אמרה. הוא הבחין שמבטה מלא כמיהה ודאגה, ולא אמר דבר.

הם התקלחו, קודם הוא, והיא אחריו. כשהגיעה למיטה, כבר שכב וספר בידיו. הושיטה ידה ונגעה בו. "אני קורא", אמר. "אני רואָה". קולה סגור. הלוואי שכבר יהיה חושך, חשב והמלים של הספר התרוקנו ממשמעות, מממשות, עד ששמע את נשימתה עולה ויורדת וידע שנרדמה.

קם, כיבה את האורות ונשכב חזרה. עיניו פקוחות.

שנתה היתה שלֵווה. מוזר, ערותה רועשת כל־כך ושנתה שקטה כל־כך, כמו ילדה. הביט עליה דרך החושך. בשנה האחרונה שָׁמְנָה, והדבר היה יפה בעיניו. שכב עוד שעה ארוכה, עד שקם בזהירות כדי לא להעיר אותה, הרים את 'הגבוליים', הספר שקרא, ואת סנדליו שהיו ליד המיטה, העיף מבט סביב ופסע חרישית לעבר הדלת, יצא וסגר אותה אחריו. הוא חיכה, להקלתו שמע את נשימתה השלֵווה מבעד לדלת הסגורה. אַחַר ניגש לארון והוציא תיק גדול והחל לערום בתוכו, מחשב נייד, מטען של טלפון נייד, כמה בגדים, לבנים, כלי רחצה, פנקס, עטים, ואת 'הגבוליים'. הכניס גם את החומר שהביא מהעבודה. ושוב הסתכל סביב, ולא הצליח לחשוב על שום דבר מסוים.

זהו זה. נגע במִפרק כף ידו, הדפיקות הלמו במהירות תחת אצבעותיו. דם זרם מתחת לעור, סמיך וחם. כיבה את האור ויצא אל תוך הלילה. שעה ארוכה נסע במעגלים, ריק ממחשבות ומרצונות, עד שלבסוף חנה מול פיצוצייה ברחוב בני דן ליד הירקון. זכר שיש בה קפה שהיה לו טעים פעם. יצא, קנה קפה, בוטנים וחפיסת שוקולד וחזר למכונית. הנייד שלו צילצל. הצג היבהב עוד ועוד עד שנגמרו הצלצולים. הרחיק את הכיסא לאחור עד הסוף, ושתה לאטו את הקפה.

כשהתעורר לרגע לא ידע היכן הוא. היה לו קר, רגליו היו קשויות, ואז נזכר והַרְווחה שטפה אותו. הוא פתח את דלת המכונית, יצא וניער את איבריו, עיניו שוטטו סביב. ספרות השעון בטלפון הנייד זרחו שלוש לפנות־בוקר.

הלך שוב לפיצוצייה. נזכר שלא אכל את השוקולד ואת הבוטנים, קנה עוד כוס קפה וחזר למכונית. הוא גמע לאט, ואכל, פירורים נערמו על חולצתו. חשב על מרים. ראה בבהירות את עיניה המחפשות אותו, מביטות לתוכו, בודקות היכן היא רשומה בו, איך היא ניתזת מעיניו הריקות ממנה, ורחמים עצומים נשטפו בו אליה. זו לא דרך לעזוב, חשב, אני נוהג כמו אחד הנבלות. ידע שלא יטלפן אליה עכשיו, לא יסביר, אף־על־פי שכך ראוי לעשות.

זכר את המריבות שלהם שתכפו עם השנים, ובמלים שלה, "טוב לריב. סימן שאנחנו חשובים זה לזו". נזכר בשתיקותיו ובעלבונותיה. זכר את הפעם האחרונה או הלפני־אחרונה. על מה רבו. לא בדיוק רבו. היא נעלבה, שוב, כי העביר תחנה בטלוויזיה בלי לשאול, והיא צדקה. אלא שעלבונה היה כה עצום, חשב, טפל ומוגזם. הוא לא התנצל, והיא עזבה את הבית בכעס. זכר איך חזרה בלילה זועמת, אבל גם רעבה אליו ולהכלתו, ואמרה לו, "אדם, אני מצטערת, זה היה טיפשי, דיבור צריך לנבוע, ולא להיות מוטל לתוך החלל כמו מטבעות לתהום". אולי המשפט הזה היה אפילו שלו. "ובעניין האוכל", הוסיפה, כי גם אז לא הציע לה כמו שקרה בימים האחרונים, "ואיך אני אומרת שיכולת לשאול אם גם אני רוצה לאכול, הרי הנחת שאכלתי, ואבא שלי היה אומר שעם משפחה לא צריך להתאמץ ולא להיות מנומס, כי זו משפחה. וכל זה סתם. סתם. בוא נשכח מזה, טוב, חמוד?"

חשב כבר אז, למה היא נלחמת, למה היא לופתת ולא מוותרת, למה היא מתחרטת ומנסה להשיב את שאין להשיב, למה היא מדברת, ולמה אני עדיין כאן ולא הולך ולא משחרר את שנינו. הוא חש יובש וריחוק, אבל חייך אליה. בהלתהּ שככה, פניה התרפו, והיא נעשתה יפה בכמיהתה ובאהבתה אליו, ולא היה אפשר לטעות בהן.

מדוע אהבה אותו ואיך שרדה בריחוקו, לא ידע. ריחוק שהחל כל־כך מזמן. ואז הוא נגע בה, כי כשנגע בה אהב אותה, והעלבונות השלופים התפוגגו כמו גופם נבדל מנפשם. היה גומע אותה, עוד ועוד, כל־כך מותאמת, ותשוקתו גאתה כמו חומר כימי. היו מתגלגלים ובוערים, והוא נגע בה שוב ועמוק, בעורה הלבן, בשדיה הדחוסים והמתוקים, חמימותם המיוזעת מפכה לתוך נִשְׁמַת איבריו, ומתעצם, וחודר אליה, הולם את עצמו לתוכה, מאבד את עצמו, עד שגופם השתתק.

אני שותה יותר מדי קפה, חשב. פניה, שזכר אותן על כל פרטיהן, נראו לו עכשיו זרות ורחוקות. השַׁלווה שלרגע סיחררה את חושיו הפכה לריקנות. ידע שלא יחזור אליה. היא תחשוב שהמעשה פתאומי, אבל זה היה שָׁם כל־כך הרבה זמן. האם אי־פעם היה אחרת?

הטלפון החל לצלצל שוב.

"כן", אמר.

"אדם?"

"כן".

"אדם". קולה סמיך מדמעות. לא חש רחמים.

"עזבתי, מרים".

"מה?"

קולה, שצרימה נמשחה בו, הֵקֵל עליו.

"אני לא יכול, מצטער. פשוט לא יכול. אני מבין שזה פתאומי, אבל אני חייב. עוד נדבר, נקבע מתי אוכל לבוא לקחת את החפצים שלי. מצטער".

שמע את תדהמתה, את קיפאון בהלתה, וניתק. רק שלא תתקשר שוב, חשב וכיבה את הטלפון הנייד.

איבריו חזרו לנקוש מן הקור. הוא יצא מן המכונית והחל לנתר, להזרים את הדם. הלך לגן להטיל את מימיו. חזר והדליק את הרדיו. השעה היתה ארבע. הדולר עלה. שלושה רעולי פנים נורו, אחד בן שבע־עשרה. צפויה הקלה בעומס החום. הוא כיבה את הרדיו. נימנם מעט, ראשו על ההגה. התעורר לרגע, ואז חזר ונרדם עד שחש באוויר הבוקר צלול ונעים. ניגש לפיצוצייה וקנה קפה ועיתון. כשחזר למכונית והתיישב, השאיר את הדלת פתוחה.

קרא על איש שביקש להתאבד וקפץ מקומה חמישית. האיש נחת על אדם אחר, שהתברר כי הוא אחיו, שאותו לא ראה עשרות שנים מימי המלחמה, מאז שהיו בני שבע־עשרה. היה מצורף תצלום, שני זקנים, קמוטים, חבולים ומאושרים, לא דומים כהוא זה, שוכבים מיטה ליד מיטה בבית־חולים בילינסון. הכותרת היתה, "התאבדות – אמצעי לחיפוש קרובים". כותרת איומה, חשב. אבל רווח לו והזמן עבר בעצלתיים.

לבסוף קם, ניער את בגדיו וחייך אל עצמו ואל העולם הפתוח שנפרשׂ מסביב ברחבוּת נעימה.

באותו יום נסע לעבודה מוקדם. סוף משמרת לילה. אחות שזכר במעורפל, שעובדת רק בלילות, הנידה אליו בראשה, והוא לה. כל המאושפזים עדיין ישנו, ולא היה איש במחלקה. הוא מיהר ונכנס לשירותים של הצוות, קרוב לאגף ההסתכלות. הסתכל בעצמו במראָה. הוא הרגיש טוב. העביר אצבעות בשערותיו הארוכות מדי, נגע גם בפניו – ממילא אינו מתגלח כל יום. החליף חולצה, ציחצח שיניים, שמח שהוא עדיין לבד. אחר־כך יצא מן השירותים ופסע מהר לחדרו.

עוד לא שלח את הדוח הסופי שלו על דויד מֶרְקֶל, שהגיע אליהם להסתכלות אחרי שהתחזה לרופא במשך סוף־שבוע שלם במחלקה האונקולוגית של איכילוב.

מֶרקֶל עבר בין המאושפזים ושוחח עימם, לכמה מהם בדק את האינפוזיה והגביר או האט את קצב טפטוף התרופות. במקרה אחד אמר למאושפז שלדעתו האבחנה של מחלתו שגויה, והבעיה שלו היא רק מחשבות רעות. פעם הביא מגש אוכל למאושפזת שהיתה בצום, האחות שעצרה בעדו באותו רגע אמרה מאוחר יותר בבית־המשפט, שלא יוצא־דופן שלרופאים אין מושג אמיתי מה קורה למאושפזים, לכן לא ראתה בַּמקרה סימן לכך שהוא מתחזה.

הדבר התגלה לראשונה כשבנו של אחד המאושפזים ביקש לדבר עם דוקטור דוֹנהיוּ. כשנאמר לו כי אין רופא בשם זה במחלקה, ציין שפגש בו בסוף־השבוע והוא מבקש לדבר אתו גם עכשיו: סוף־סוף רופא שיש לו בו אמון. אבל החשד התבסס רק כאשר הגיע עציץ עם ברכת תודה לדוקטור דונהיו, ואז גם נפתחה חקירה.

אדם קרא את שכתב וחשב שהדוח כבר גמור. האיש סובל מהפרעה דו־קוטבית, כך כתב, אינו אחראי למעשיו והוא ממליץ לאשפזו, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל לא כתבתי, חשב, שהאיש הזה, בור בענייני רפואה והוזה ומסוכן ככל שיהיה, היה יכול, ביומיים ששהה במחלקה, לעורר אמון אצל מטופלים החולים במחלה כל־כך קשה ולתת להם ולבני משפחותיהם תקווה, כפי שמתברר מעדויותיהם של מאושפזים רבים. זו עדות למה שקרה לנו הרופאים, שבמקום לראות בני־אדם אנחנו רואים רק מחלות. והוא, החולה, ראה בני־אדם. מה שחשוב איני כותב. הוא הניח את המסמך בצד. ישלח אותו מחר, החליט. על שולחנו נח גם שאלון למנהלי אגפים ומחלקות, על הקשר בין מוטיבציה ליכולת אבחון, והוא מילא אותו. והיה חשבון חשמל של הדירה שגר בה עם מרים, שמשום־מה מצא אותו כאן, והוא טילפן ושילם, וכך עבד בלי עניין עד תשע וחצי.

כשיצא נתקל במבטה המופתע של גברת דהאן, שפינת הישיבה שלה היתה בחלק הזה של המחלקה, אף שהיתה אחראית על כולה.

"הי", אמרה, "לא ידעתי שאתה כאן".

"אני כאן שעות", אמר.

בעיניה היתה שאלה.

"אה, כלום, ככה יצא", חייך, "אז אני הולך".

"להתראות", אמרה.

בפנותו לצאת הרגיש במבטה. הוא הסתובב ואמר, "יום יפה", והיא חייכה.

הוא מיהר ונדחק אל תוך האולם ברגע האחרון. התיישב במושב שהיה פנוי, כנראה כי לא היה יציב. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם של השופטים. פחות אנשים, סיכם לעצמו.

נועם דרור הסנגור הצעיר נראה שפוף מאוד. עיניו אדומות כשל אדם שלא ישן מספיק בלילה.

"האם את מודה באשמה המיוחסת לך?"

דומה כי לא שמעה.

"אנה". קולו החלוש של הסנגור נשמע כמו יבבה.

"לא", ענתה לפתע מבלי להרים את ראשה.

"יופי, מצוין", לא התאפק הסנגור, ואדם ראה שהוא מחייך.

אבל השופט הביט על הסנגור בפנים קשים. "אדוני, תפוס את עצמך בידיים. זו פעם אחרונה שאני מעיר לך".

"כן כן, סליחה", אמר הסנגור והחיוך לא מש מפניו.

התובע בנימין הָאמֶר קם. איש מוצק כבן חמישים בעל פנים ערים וקול מעט צורמני.

"כבוד השופטים, אני אוכיח שביום חמישי בערב, העשרים ביוני, היכתה אנה הרסט את אִמהּ באבן כבדה וגרמה למותה. אינני טוען לרגע אחד שזהו רצח רגיל. רצח אב או אם לא יכול להיות רצח רגיל. ויותר מכך, אני מקדים ואומר שהנערה, במידה מסוימת, אם כי זניחה לצורך העניין, היא קורבן. חייה לא היו קלים. אלא שעובדת היותה קורבן – וזאת אני אומר במרכאות כפולות ומכופלות, כי כאמור יש כאן קורבן שאיננו היא – אינה מקילה ולו במעט מחומרת המעשה שעשתה.

"אִמהּ, יוליה הרסט המנוחה, לא היתה אֵם טובה כפי שנהוג לומר. ליתר דיוק, גורלה לא שפר עליה והיא לא היתה אֵיתנה מספיק כדי לשאת בעול המקודש של אימהוּת.

"בעלה, או שמא בן־זוגה אם אני רוצה לרַצות את הפמיניסטיות שבינינו –" לרגע תר מבטו סביב, כמו מחכה לאותן פמיניסטיות שיריעו לו, "שאיש מלבדה ואולי אף היא אינו יודע את שמו, הותיר אותה, נערה צעירה בגילה של זו –" לפתע הצביע על אנה הרסט, וכל העיניים התמקדו בצעירה ששום שריר לא זז בפניה. "אלא שאִמהּ של זו לא רצחה איש. היא פירנסה את ילדתה בעבודות שונות, מאלו שעומדות לרשות נשים צעירות חסרות־השכלה שנותרות לבדן ללא כל תמיכה.

"לפני שבע שנים נאלצה להשלים עם העובדה שילדתה, חרף רצונה, אינה מקבלת את מלוא תשומת־הלב שילדה צריכה לקבל מאִמהּ. האֵם היתה כה עסוקה בפרנסתן, עד שהחליטה מתוך הַקְרבה ואחריות, ולטובתה של הילדה, להעבירה לפנימייה בעלת שם. למען הצדק רצוני לומר..." כאן עצר והעביר את מבטו סביב כמו לוודא כי אותה נקודה סמויה שהוא מבקש להנחיל אכן מתקבלת, "שייתכן שהילדה נטרה לאִמהּ, ואולי אף סבלה. ושוב, אני מעז לומר שלא היתה זו אֵם למופת, אלא שלא את אימהוּתה אנו באים כאן לדון, לא כל שכן אחרי שנרצחה ואין בידה לומר דבר.

"אני מניח מראש כי ידידִי יידָחף, בתוקף העובדות שאין להתווכח עימן, כפי שתראו מיד, לחפש מפלט למרשתו בטווח העמום והרחב של אי־שפיות בעת ביצוע העבֵרה. וכי מה יש בידו לעשות, הרי חייב הוא על־פי תפקידו לעזור לה בכל דרך העומדת לרשותו, והכחשתה המגוחכת הרי תיעלם כמו בועת סבון. אין אנו תמימים, ולא אתמול יצאנו מבטן אמנו". הוא חדל לדבר וניער את ראשו קמעה.

"אדוני", אמר השופט פרואן, "חבל שאין לנו כאן חבר מושבעים שישמע את נאום המופת הזה. אנא דבר לעניין". צחוק פרץ באולם. "קַצֵר ודבר לעניין", חזר ואמר השופט.

לרגע היסס התובע, ככל הנראה קטע לו השופט את חוט המחשבה.

"טוב, אני מבין", מילמל לעצמו, אך עד מהרה שב קולו ורעם: "אני אומר ששום סיבה בעולם לא יכולה להצדיק שֶׁבַּת תרים אבן כבדה ותטיח אותה בראש אִמהּ עד שזו תיפול. ולא רק שהיכתה אותה, אלא משנעשה המעשה, לא מיהרה לקרוא לעזרה.

"אילו זה היה אקט רגעי של טירוף, דבר שאינני מקבל כלל, ואף אותו אסור בתכלית להצדיק או להבין, הרי שהיתה עושה משהו להצילהּ, ובכך אולי היתה מעוררת בנו אפשרות, אומנם קלושה, להאמין שייתכן כי לא תיכננה את הרצח מראש, וכי היא מבקשת להשיב אחורנית את המעשה הנפשע. אך לא ולא. דוח המשטרה והדוח הפתולוגי שתשמעו בהמשך מראים שעברו שעתיים עד שדוּוח למשטרה דבר הרצח, וזאת על־ידי מי שחיפשו אותן. ועוד תשמעו שהיא־היא היחידה שהיתה ליד גופת האם, מרוחה בדמה, ושום סימן לאדם נוסף בסביבה.

"כבוד השופטים, מדובר כאן ברצח בדם קר ובמחשבה תחילה, וגם אם לא תיכננה אותו לפרטי־פרטים, הרי שקינן בה הצורך כמו עוּבּר. כי כאמור עובדה שלא עשתה דבר למען אִמהּ לאחר שבוצע הפשע. ועצם התנהגותה זו הוכיח ללא ספק שזה היה רצונה תמיד. לפיכך אני טוען, ללא עוררין וללא אפשרויות מקילות, שזהו רצח בכוונה תחילה.

"שום עונש שעומד לרשות החוק אינו יכול לתת את המענה הראוי לרצח אם, מי שהביאה אותנו לעולם, שבזכותה אנו חיים. אין שום הסבר או הצדקה למעשה שעשתה הבחורה הזאת, פרט לאיזה כשל עמוק בטבעה.

"אבקש, כבוד השופטים, לדון אותה בכל חומרת הדין".

החלה סדרה של עדויות. אדם איבד ריכוז וחלם, שמע רק במקוטע. שוטר העיד שהקריאה התקבלה בשעה עשר וחצי בלילה. הוא הגיע, ולא ישכח כל חייו איך הנערה הזאת שכאן, והוא הצביע עליה מבלי להיישיר אליה מבט, ישבה על הארץ ולידה אבן מכוסה בדם. קרוב אליה שכבה אשה מתה, והיה לה דם באזור הרקה, וכחלחלוּת שנדמה לו שראה, ובגדים מופשלים. אמבולנס הגיע מיד אחריו, סיפר. הוא שאל את הנערה מי היא, והיא לא הגיבה. מסביב אמרו לו שזאת הבת, והוא לקח אותה לתחנת המשטרה. קראנו לה את הזכויות שלה, אמר, והיא לא ענתה על אף שאלה. אבל זאת שיטה שהוא מכיר כבר וזה לא עובד עליו, הוסיף, ונסוג מיד כשהסנגור התערב וציין שלא שאלו אותו לדעותיו.

בחקירה הנגדית ביקש הסנגור להדגיש כי כל קשר בין הנערה לבין המסקנה שהיא זו שהרגה את אִמהּ נסיבתי בלבד, וכי איש לא ראה אותה בשעת מעשה; שאין סימנים מובהקים לכך שהיא הטיחה את האבן; שלא נמצאה אלא טביעת אצבע אחת שלה על האבן, וכמה אחרות לא מזוהות. וכשקם להעיד הרופא שקבע את מותה, שאל אותו הסנגור אם לדעתו יכולה בחורה חלשה להטיח אבן גדולה כל־כך בעוצמה כזאת שתהרוג את האם, והרופא אמר שלא סביר, אבל אפשרי. התובע קפץ ואמר שזו אינה מומחיותו, וזכה לאישור של אחד השופטים.

עכשיו כבר חדל להקשיב. נמשך להביט על הנערה שנראתה קפואה לגמרי וחיוורת מאוד. שם לב שהיא לובשת ז'קט חום גדול, לא נקי, וחשב שהיא נראית מנותקת לגמרי. שאל את עצמו אם היא יפה כמו שמתארים אותה באמצעי התקשורת, וחשב שכן, מאוד, במובנים סטריאוטיפים, אבל לא לגמרי. פנים פתוחות ולא צרות, עצמותיה בולטות למרות צעירותה ולא מחמת רזון יתר, אלא כחלק ממבנה גופה. לסת רחבה, עיניים רחוקות זו מזו, גדולות, שפתיים מלאות שקימורן מושלם, וריסים ארוכים שאפשר להבחין בהם ממרחק.

כן, יפה מאוד, אין ספק.

ועצובה.

והרגה את אמא שלה.

הרגה? פתאום הצטער שהוא לא מקשיב. מדוע אינו מקשיב, מדוע הוא כתמיד מדבר בתוכו במקום לתת למציאות, זו המונחת לידו, להיראות. ואז שמע את התובע אומר, "אבקש לקרוא לגברת ריבָה פֶּרֶק".

מנהלת הפנימייה שבה התרחש האסון היתה אשה בעלת עיניים מתרוצצות וגוף חסר־מנוחה. לקח לה זמן להיכנס. היא עמדה בפתח, כיעכעה כמה פעמים בגרונה כמי שעומדת לשאת נאום, הוציאה ממחטה וניגבה את הזיעה שזלגה על פניה והבליטה את האיפור הכבד מדי. כנראה שמה לב שהיא עוד עומדת במקומה, ובנחישות פתאומית פסעה פנימה לעבר דוכן העדים. בעלותה לדוכן כיעכעה בגרונה שוב, והעיפה מבט חטוף בנערה שלא הסתכלה עליה כלל. אי־נוחות גלויה חלפה בה לרגע, וזעם פשט בה, ושכך. לבסוף שָׁקְטָה במקומה והרימה את ראשה.

השופט פנה אליה ואמר, "ידוע לך שאת נשבעת לומר את האמת..." פניה של האשה האדימו בבת־אחת. היא הניחה אצבעות עבות וקצרות על הדלפק שלפניה. בפנים מכורכמות מעלבון צדקני פיצפץ קולה הדק בתרעומת וקטע את דבריו.

"אדוני כבוד השופט", פתחה בחגיגיות, "אני מתנדבת ביד־שרה וחברה בוועד נגד חילול שם קדושי השואה, האם זה לא מספיק כדי לומר שאני דוברת אמת!"

היא חתמה את דבריה הנרעשים בסימן קריאה, תיקנה קווּצת שיער מאפירה, ובפניה הסתמנה שביעות־רצון של אדם היודע שהצדק עמו. אך משהבחינה בשקט הרועם שבאולם הסתמן בשפתה העליונה פרפור עצבני.

השופט פנה אליה בתמיהה גלויה ואמר בקול נטול כל השתתפות, "גבירתי, זו פרוצדורה מנהלית הנדרשת מכולם ומכולן, ללא קשר לגזע, מין, גיל, מקצוע או גובה". האשה הביטה בו נכלמת.

"מתי הגיעה אנה הרסט לפנימייה?" שאל התובע.

היא התרווחה וקולה התייצב. "הנערה הזאת באה מבית טוב, אני אומרת לך, ואני יודעת על מה אני מדברת", אמרה בביטחון. "אִמהּ האדיבה והמכובדת, זכרונה לברכה, הביאה אותה אלינו לפני שבע שנים, נכון מרג'י?" פנתה לפתע ודיברה אל הקהל. אשה קטנה, דומה דמיון מובהק לעדה, צעקה מן האולם, "שש ושלושת רבעי". "תודה, מרג'י. זו אחותי", הסבירה במאור פנים ושלחה חיוך לכל עבר. צחוק נשמע בקהל. פקיד בית־המשפט התרומם באיטיות, "אני מבקש להירגע", אמר בקול ניחר. לאדם היה נדמה שהשופט פרואן כובש חיוך, ומצב־רוחו החל להשתפר. "באתי לקרקס", לחש מישהו שישב לפניו.

"גבירתי", המשיך התובע בעיניים מושפלות, "אני מבקש ממך לספר לקהל המכובד שלנו את התרשמותך האישית מהנערה אנה הרסט כשהובאה לפנייך לריאיון".

"היא נראתה ילדה נורא מוזנחת. איך היא התלבשה אני בחיים לא אשכח", והדגימה תנועת חנק סביב צווארה, שאדם לא עמד לגמרי על טיבה – אולי חולצה רכוסה עד צוואר שכמו חונקת אותה. "היא נראתה מרושלת", המשיכה מנהלת הפנימייה, "ועשה רושם שהיא לא מתרחצת". את המשפט האחרון אמרה במין דגש מיוחד, כאילו דווקא לפרט הזה יש איזושהי חשיבות מכרעת. "אני באמת לא יודעת איך להגיד בדיוק, זה היה פשוט נורא, היא ממש היתה כמו בן, יותר גרוע מבן, היא..." לרגע עצרה את שטף דיבורה, חיפשה בנואשות לא צפויה מלים שיתארו את מה שהיה נדמה כחוויה מסעירה, ואז הניפה את ידיה באוויר ונתנה להן לצנוח בקול, ונאנחה. הוציאה שוב את המטפחת שקודם קינחה בה את מצחה ואת ידיה.

"כשהיא הצטרפה לפנימייה כמובן חייבנו אותה להקפיד על הופעה נאה", המשיכה לפתע במרץ והניחה את המטפחת על הדלפק, "אבל היא היתה מסתגרת בתוך עצמה, מכופפת כזאת, ואוטמת את האוזניים וצורחת עד שהיינו חייבים לעזוב אותה. ובכלל, היא היתה מוזרה, ולא ענתה כשדיברו אליה, והיתה חוצפנית, והיתה... אבל עם הזמן", הוסיפה כאומרת דבר־מה בעל־כורחה, "ההתנהגות הרעה שלה קצת השתפרה בעניין המשמעת. אבל היא לא היתה חברותית", מיהרה להדגיש, "והיה לה גם הילוך כזה –" היססה, כמנסה לומר משהו בעל משמעות מדויקת מאוד אבל מתקשה, "הילוך כפוף כמו של זקנה. עקום. לא, לא זקנה, כמו מכשפה, אני לא יודעת איך להגיד". מבטה נדד עד שנעצר על אנה הרסט. "ככה", אמרה ושִׂמחה עזה ניצתה בה. "ככה", אמרה שוב והצביעה על הנערה. כל המבטים ננעצו באנה הרסט שלפתה את עצמה בזרועותיה, גֵווה מעוקל כמו מנסה להתקפל אל תוך עצמה ולהיעלם.

"טוב, אִמהּ הכבודה היתה כל־כך עסוקה, שנבצר ממנה לבקר אותה, אבל בהחלט היתה שולחת לה המון מתנות ומכתבים, וכל־מיני תחבושות".

"על כך נשוחח אחר־כך", קטע התובע את דבריה.

"אה", התבלבלה, אבל המשיכה, "אז כמו שאמרתי, היא היתה תלמידה סבירה, אבל הכתב שלה היה איום ונורא, לא יאה לנערה צעירה. לא נאה. טוב, אז עוד לא ידענו –" חשש ניצת בפניה האפרוריות, "לא ידענו על נטיותיה". דממה. ושוב חזרה לדבר, קולה נגדש בליחה ודבריה נפלטו בשריקה שנשמעה עד קצה האולם. "לאחרונה הקפידה יותר על הלבוש, ועלה חשש בפנימייה שזה בעבור בחור עם עיניים שחורות כשל השטן בכבודו ובעצמו, שראו אותו יוצא מהחדר שלה מוקדם בבוקר". אנחת סיום כבדה נפלטה מפיה. אדם שוטט בעיניו, עד שראה את הבחור שהבחין בו ביום הראשון של המשפט, יושב באותו מקום, עיניו הכהות נוצצות, ובפניו להט דרוך. חזר להביט על מנהלת הפנימייה. ניכר בה שהאירוע שהיא מתארת מקומם אותה בכל פינה ופיסה שבה, ושהיא עומדת לבכות. נשימותיה העולות ויורדות נשמעו בדממה שמסביב.

"תודה לך, גבירתי", אמר התובע, "זה הכל בינתיים".

אדם שאל את עצמו במה עדותה של מנהלת הפנימייה מחזקת את הוכחת אשמתה של אנה. אולי כי היא סולדת ממנה. אולי התובע הניח שסלידתה כמו תדבק בנאשמת. אבל היא נשארה אצלה, נצמדה אליה.

ואז קם הסנגור. "קודם־לכן הזכרתְּ את נטיותיה של אנה הרסט כששוחחת עם ידידי המכובד. האם כוונתֵך לנטיותיה האלימות?"

מנהלת הפנימייה אישרה.

"את מכירה אותה טוב, נכון?"

"מצוין", הינהנה והסתכלה סביב מרוצה מעצמה.

"אז ידעת על הנטיות האלימות האלה, לא?" האשה לא ענתה. השאלה בילבלה אותה.

"האם את יכולה לתת לנו דוגמה נוספת של אלימות מצידה, אפילו הפעוטה ביותר", דיבר כמו בנדיבות.

היא זעה בכיסאה, "טוב, לא בדיוק", אמרה לבסוף.

"האם", רעם קולו של הסנגור הצעיר, ואדם הבחין שרעד כלשהו אינו עוזב את קולו, "האם אי־פעם השתמשה אנה הרסט באלימות פיזית או מילולית כלפי מישהו על־פי ידיעתך?"

"לא, כלומר, לא ככה", ענתה נכלמת.

"האם יהיה נכון לומר שאנה הרסט לא סבלה אלימות, ושהיתה מסובבת את ראשה למראה כל גילוי של אלימות לידה, אפילו כעס או הרמת קול, או כשסטרת פה־ושם לבנות? והאם נכון שכאשר חייבת אותה פעם להרוג ג'וק, היא הסתגרה בחדר ולא יצאה עד שהבטחת לה שהוא חי?"

"כן", מילמלה, "אבל זה היה..." קולה השתתק.

"אם כן, גבירתי, למה כוונתך בדברייך על נטיותיה משכבר, אה? אילו נטיות בדיוק?"

"טוב, זה קשה להסביר, אתה לא מבין, זה הבחור, אנחנו מקום מכובד, מקום מוסרי, ופתאום הבחור הזה".

"אהה, אני מבין סוף־סוף", שיסע הסנגור את דבריה, "מה שאת אומרת הוא שאנה הרסט נפגשת עם גבר, בחור, ולא מדובר בדבר־מה נוסף, נכון?"

מנהלת המוסד הינהנה בשתיקה, כתפיה צנוחות ומבטה שפוף.

"כלומר, מכך שהיא מסוגלת לחטא כזה, לדיבור עם גבר, או דבר־מה אחר, רחמנא ליצלן, את מסיקה בעצם, אם אני מבין נכון, שאין להתפלא על שהרגה את אִמהּ?"

האשה פערה את פיה לדבר.

"זה הכל, גבירתי".

בחור מוכשר, חשב אדם. אנה הרסט עדיין ישבה וראשה רכון, כאילו כל המתרחש אינו נוגע לה.

"אנה", נשמע קולו הלוחש של הסנגור. אדם הבחין שהשופט פרואן מביט על הסנגור בתשומת־לב.

"אנה, למה את לא מסתכלת אלי", בקולו היתה תחינה. "כבוד השופט", אמר חלושות.

כשסימנו למנהלת המוסד שעדותה הסתיימה, אמרה בכעס להפתעת כולם, "טוב, תודה רבה", וקמה בקולניות כאילו עלבו בה. מבטה הפצוע היה מונח על השופטים כמתריס: עוד תראו כמה יכולתי להועיל לכם ואתם עוד תרדפו אחרי, ומהם לנערה: אפילו כאן את ממשיכה לפגוע בי. נעלי העקב שלה ניקרו במרצפות כל הדרך מן הדוכן אל מקום מושבה ליד אחותה.

בזה אחר זה עלו העדים. אנשים נעו באי־נוחות בכיסאותיהם, מתוך עייפות, וריח זיעה התפשט בחדר הדחוס מדי. השופט כיעכע בגרונו שוב ושוב.

שיעורו של מלכיור פרואן, "החוק, הצדק ומושג האחריות", לא היה שיעור חובה. אף שהצטיין כמעט בכל התחומים, הרי שרוב־רובם של הקורסים עוררו באדם חוסר־סבלנות מסוים ואיזו ריקנות שציפה שתחלוף עם הזמן. הקורס של השופט היה השיעור היחיד, פרט לשיעורים במדע קונקרטי כמו פיזיולוגיה, אנטומיה וביולוגיה, שעִניֵן והעסיק אותו באופן ממשי, אם כי העִניָן שחש היה מלוּוה בעצבנות, שלא הצליח להבין את מקורה.

בכיתתו של פרואן התנהל אז דיון שהרגיז אותו באופן מיוחד. "בכל משפט אני נוהג להביט על הקהל, לתוך נִשְׁמתו המופלאה והאכזרית של הקהל", אמר המרצה, ואדם זכר בבהירות איך נגדש בו הזעם.

"אני רואה שדברי אינם נעימים לאוזניך, מר בְּרוֹק", פנה אליו פרואן. הוא שנא שמכנים אותו בְּרוֹק. "שמי אדם", אמר בְּפָנים מכוּוצים והחליט שלא לומר עוד דבר.

פרואן בחן אותו בתשומת־לב, הוא נזכר עכשיו. כבר זמן־מה היה נדמה לו שהפרופסור מגלה בו איזה עניין מיוחד, למרות העוינות הבולטת שגילה כלפיו.

מוזר שיכולתי לשכוח את כל זה, חשב והסתכל במעורפל בשופט חמור־הסבר שישב בגבינים קפוצים על הבימה המוגבהת.

והנה הוא עוד מביט אל הקהל. עשר שנים של הבטה, הזיכרונות המשיכו לצוף בבהירות מפתיעה.

"איני רוצה לשבור את שתיקתך", אמר לו אז המורה, "אבל אני סקרן לדעת מדוע דברי כל־כך מרגיזים אותך, עכשיו ובדרך־כלל". אדם חש שפניו מאדימים, והדם עוד מעט יפרוץ החוצה מעורו ויציף את הכיתה.

"אני לא אוהב את הניסוחים שלך", הטיח לעברו, "מלים כמו 'נשמתו המופלאה והאכזרית של הקהל' מעוררות בי אי־אמון, אי־כבוד..." הוא שמע את דבריו מנסרים בתוך השקט, אך לא היה יכול להפסיק. "אני עדיין לא מסוגל לנסח את המחשבות שלי, כי אני לא יכול לבודד את עצמי, זאת־אומרת להיות מחוץ לעצמי, ולדעת מה הדבר שאתה עושה, במנותק מפרשנותי, ומהן התכונות שלי שקובעות שכך דבריך יירָאו לי, ואני לא בטוח איפה הקו... בעצם, אני לא יודע איפה הקו המדויק שעובר בין הכעס כלפיך, שאני לא מבין אותו, לביקורת שלי שקשה לי לאחוז בקצותיה. אבל בשונה ממך אני מזהה שאני לא מפריד בין הראייה הבלתי־אמצעית שלי את המציאות לבין השיפוט שלי, ולכן אני שותק. אבל אתה בוחר לדבר. ואל תטען כנגדי שאני לא מצליח להמחיש לך למה אני מתכוון, כי לא אני ביקשתי לדבר, אתה גורר אותי ואני עוד אצטער על כך. אבל אם כבר שאלת, מה שהכי מקומם אותי הוא האופן הכובש שבו אתה מדבר, וזו לא מחמאה. ככה אתה משבש את יכולתם של השומעים להבחין בכך שלטענותיך אין הכרח. ודבריך, ברהיטותם הצלולה, רק מחלחלים תחת סף השיפוט במין אסתטיקה מחופשת למהות, אסתטיקה פתיינית, שמעמעמת את החשיבה הביקורתית על הדברים שאתה אומר". הדממה שפילחה את החדר לאחר שסיים לדבר תיזכר לו כאחד מרגעי הבדידות הקשים ביותר שחווה בחייו. איבת חבריו ללימודים היתה עזה ומוחשית. תמיד עורר איזה זעם לא מוגדר אצל אחרים. הוא היה מצטיין מדי. פרטי מדי. מתבדל ובלתי־תלוי באופן שנחשד כהתנשאות. ועכשיו הוא מטיל את דבריו בחלל הקודש של מלכיור פרואן, המורה הנערץ. נזכר איך חיכה למלים המסוגננות והמהוקצעות כתמיד של פרואן, שימוססו את מרקם זעמו, ואת ביטחונו, כמעט ייחל להפסדו־שלו. הוא צימצם את עיניו, בקושי כבש את סערת נפשו, ואז שמע קול נעים, "אדם, תודה". אדם הרים את ראשו, נדהם. הוא מלגלג עלי? נראה שלא. פנֵי המורה היו רציניים ונטולי בוז.

"כן, חברים וחברות. אדם צודק. כבר שבועות אני מנסה לעורר אתכם לבעיה שאדם עמד עליה עכשיו, בדרכו הנרגזת אך חדת־ההבחנה. אני רוצה שתבחינו בכך שמִלה אינה רק משמעותה המילונית, אלא היא הֶקשר. ולא רק הֶקשר, אלא היא פורטת על מערכת העצבים שלנו, מגרה בנו ריגושים באופנים חתרניים, כפי שאדם הטיח בי, ובצדק גמור". אדם נזכר בלחלוחית שעלתה בעיניו ולא זכר את מחשבותיו אז, בשעה שפרואן המשיך את דבריו, רק את חוּמָן.

הוא הרים את מבטו אל השופט, שנראה לו עצום בממדיו, ושב וקרס אל עצמו. "לא מזמן קראתי שהשמיעו לקופֵי רֶזוּס הִמנונים שונים", עלה באוזניו עוד ועוד קולו של המורה משכבר, "ובכל פעם הם נעמדו דום, ידיהם היו מושטות מעט קדימה ושערם סמר. הם דמו כך דמיון מבהיל לקהל לוהט בכל מקום ולאורך ההיסטוריה עם 'סימורם הקדוש'. תגובתם היתה פיזיולוגית עצבית, לגירוי, במקרה הזה איזו מערכת יחסים צלילית, כנראה.

"אם כן, האם ישנו מכנה משותף להמנונים בריתמוס שלהם, באורך הגל? ואולי מִבְנִים מסוימים אלה מרעידים את העצבים בריגוש פיזיולוגי קבוע ומובנה שאיננו אלא סוג של גירוי, ורק אצלנו, בני־האדם, בגלל המטענים המילוליים והסמליים הנלווים להמנון בתודעה, נדמה לנו שהעוררות הפיזית קשורה בתוכן הרעיוני והמילולי של ההמנון.

"בקורס הזה אני מבקש שנעמוד על נטייתנו לבלבל בין מציאות פיזית לפסיכולוגית. שנכיר בכך שראיית המציאות שלנו עוברת דרך פריזמה המולבשת על ערוצי הקליטה של המוח, ותלויה הן במבנה המוח עצמו ובתכונותיו, מה הוא בורר או מעביר, או לְמה הוא רגיש, והן בצרכים, בפחדים, בהֶרגלים, במערכות מותנות, בהנחות אפריוריות וכדומה. במלים אחרות, איננו רואים מציאות, אלא אנו בוראים אותה. מניחים אותה לפנינו כמו פנס, ומאששים אותה בקלות מדהימה. דומים בסך־הכל לאותם קופים ששערם סומר מהִמנון, ולאותם מטורפים ששומעים קולות כאילו היו מציאות".

כמה היה נסער מדברי המורה, מהאופן שבו פנה אליו. האם משום שהייתי צעיר אז, חשב. ואיפה כל זה התחבא כל השנים. האם שכחתי, לא, לא שכחתי, לא בדיוק. מסך ירד, מסך של זמן, זמן שהוא שעווה, גומי לעיסה, ענן של פירורי מים.

חש ביתר שאת איזו משמעות חריפה, מענגת כמעט, בכך שהוא דווקא כאן, במשפט הזה, בין שבילי העבר המבליח בעוצמה משונה ותלושה.

עיניו של השופט, דומות לאלה שזכר, מיישירות מאוד. ונוקבות.

לדוכן העדים עלו: הפתולוג; שוטר נוסף, מי שחקר אותה בתחנת המשטרה; וגֶרי שֶׁמֶר, עובד התחזוקה של הפנימייה, שמצא אותן.

נראה שאיש לא ראה אותה מבצעת את הרצח. אדם התרשם שאיש לא הכיר אותה באמת. נזכר בתשובתה הראשונה לשאלה האם היא אשמה. אמרה משהו מוזר, תלוש. אם הודתה בסוף או הכחישה – לא זכר בבירור. ככל הנראה לא הודתה, אחרת לא היה המשפט מתנהל כך.

הוא לא היה מרוכז והצטער על כך.

הוכרז על הפסקה. רחש סמיך פרץ מיד בחלל האולם. אדם חיפש את דרכו החוצה, ובמסדרון, ליד אחד מעמודי הבטון התומכים של הבניין, מצא מקום פנוי. הוא נשען אל העמוד, הניח לקרירות הבטון להתפזר בתוך גופו, עד שנגמרה ההפסקה והדיון המשיך.

לאחר שהכל התיישבו במקומותיהם, החל מישהו לפלס את דרכו החוצה. אדם זיהה מיד את הבחור, הוא כבר היה קרוב מאוד אליו ואדם ראה שהוא כמעט נער. שערו השחור החלק נצץ, היה משוח בשמן כפי הנראה, ומסורק לצד. לבש מכנסי ג'ינס הדוקים ומרופטים, לפי צו האופנה, וגופו רזה. חולצה שחורה מבד רך היתה מונחת עליו ברישול מסוגנן, ומִפְתחהּ העמוק הבליט את חזהו השרירי הכמעט חלק. עיניו היו גדולות, ילדיות, קווי המִתאר שלהן רכים ושלמים, האישונים שחורים בוהקים. גבותיו בהירות מעט מעיניו ומשורטטות בקו מושלם. יפה מראה באופן חריג, כמעט מטריד. מין דוריאן גריי. רק פיו, האחוז בגיחוך כלשהו, מֵפֵר את היופי, ואולי גם תורם לו.

אנשים אחדים השמיעו מלמולים של אי־שביעות־רצון שלא הרשימו את הבחור הזחוח. כשהגיע לדלת היציאה, עצר והִפנה את מבטו אל מנהלת הפנימייה שישבה סמוך למקום עומדו. עיניה היו מהופנטות אל חיוכו המתריס.

לפתע קמה אחותה ונעמדה. נשימתה נשמעה עד קצה האולם. בידה השמאלית אחזה כובע מיושן עטור פרחים מפלסטיק, ואת כף ידה הימנית קפצה לאגרוף והניפה אותה מעלה כאוחזת לפיד. "זונה", קראה בחֵמה משולהבת, "היא זונה ואתם מגינים עליה, זו בושה".

אדם התרשם שהיא מדברת לבחור החטוב, שהמשיך לנעוץ גיחוך מלא בוז באשה הנסערת. לובשת עליבותה כמו תכריך, חשב אדם, והסיט ממנה את פניו.

"בוגדים", מילמלה בשטנה. הדממה סביבה היתה עצומה ונמתחה לכל עֵבר. נכלמת חזרה לשבת, כובעה המיושן בחיקה, והיא מנשפת את אי־שביעות־רצונה באוזנה של אחותה בלבד, שלחצה את ידה באסירות־תודה.

היה נדמה לו שמבטו של השופט נח עליו. האם הבחין בו, חשב פתאום בהתרגשות, ומיד נבוך מעצם המחשבה, כי איך אפשר שיזכור אותו אחרי כל השנים, ועוד פה. קדרות עלתה והציפה אותו, ביקש ללכת. חשב לקום, אבל לא רצה למשוך תשומת־לב, על־כן קרס עמוק לתוך כיסאו. אלא שאז הבחין שאנה הרסט מרימה את ראשה השפוף ומביטה בעקבות הבחור, ולובנה הלך והחריף.

הדלת נטרקה אחריו ברעש. "גועל נפש", מילמל מישהו.

אנה השיבה את ראשה באיטיות, עיניה הריקות צפו בשום מקום.

"אדם בְּרוֹק, טוב לראות אותך". אדם הסתובב מופתע. מלכיור פרואן, ללא גלימת השופטים, עמד לידו.

"שלום", אמר וניסה לא להסגיר את מבוכתו.

"שנים, אה?"

"כן", גימגם. "הייתי באולם המשפט שלך", הוסיף, וחשב שאולי אסור לו לשוחח אתו על כך, ובבת־אחת דמם.

"אבל מה אתה עושה פה בעצם? לא באת במיוחד למשפט", המשיך פרואן והביט עליו מבעד למשקפיים כבדים בעיניים עמוקות, קבורות בתוך ארובות עיניים קמוטות שסביבן תלויים קפלי עור לבנים כמו חֵלֶב של נר.

"לא", ענה. "לא חשבתי שתזכור אותי", הוסיף, כדי לשבור את השקט שהיה דומה כי עוד רגע יטפס ויעמוד ביניהם.

"אני זוכר אותך היטב. אולי אתה רוצה לשבת לשתות משהו?"

אדם הינהן. הם פנו לקפטריה. מקרוב הבחין שפרואן רָזָה מאוד. כתפיו היו נוקשות ומקומרות בכיפוף לא טבעי. עורו נצבע ירקרקוּת כלשהי, והיה תלוי על גופו כעל מי שרָזָה מהר מדי. לקולו הרם נוספה מין חריכה שלא זכר, כמו ליחה עמדה לו למכשול. אולם פניו היו משולהבים ותנועותיו נמרצות כתמיד. לרווחתו של אדם לא היתה הקפטריה עמוסה מאוד, והם התיישבו ליד שולחן בפינה.

"קפה?"

"כן", ענה וחשב שבטח הקפה יהיה תפל.

מלצר הגיע. מלכיור אמר, "פעמיים הפוך", והפנה מבט שואל אל אדם. אדם אישר ומלכיור הודה למלצר. מישהו קרא לעברו, "הֵי, פרופסור". ועוד קולות של חברים־לעבודה נשמעו, ומלכיור נשאר במקומו ורק הניד בראשו, או אמר 'שלום' מרחוק, להקלתו של אדם שחש איך איבריו נדרכים ללא נשוא.

"אז בסוף אתה פסיכיאטר", אמר מלכיור פתאום.

אדם הרים אליו את פניו בפליאה.

"אני עוקב אחריך כבר שנים", חייך בנעימות.

המלצר הגיש את הקפה, ואדם אחז בכוס, התמכר לגלי החום שפשטו בגופו וריככו אותו.

"אתה יודע, אני חושב עליך מדי פעם, אני באמת שמח לראות אותך ו..." ניכר במלכיור שלא ידע להסביר את עצמו. "שנים עברו מאז", הוסיף. ואדם חשב, דממה שעשויה שקים, שנערמים, כמה כבד הכל, כמה שומם. תוגה טיפטפה לתוך חרכיו והוא ידע שרע לו, ככה סתם. לפת את הכוס עד שפרקי ידיו האדימו, ואז הרפה, לפת ושוב הרפה. נהנה מכאב הכווייה הקלה. "אז מה בכל־זאת אתה עושה פה?" הלם קולו של פרואן לתוך המנוחה שהחל להיאסף לתוכה. "אתה יודע, השתנית", אמר, "טוב, היית נער". אדם לא אהב יחס לעבר שיש בו געגוע או השוואה, אבל לא אמר דבר, וידע באופן מפורש שהוא רוצה שוב להיות לבדו. "בעצם, לא ממש. לא השתנית ממש כשאני חושב על זה", הוסיף מלכיור פרואן. "אני לא מביך אותך אני מקווה". קולו נסוג מעט, מודע לעצמו.

אדם לא ענה. המציאות התרופפה ממִתאריה, הפכה לאבק סמיך ואינסופי.

"אתה לא בענייני עבודה פה, נכון?" שב למלכיור קולו הרגיל.

"לא", הוא לגם ארוכות מן הקפה, שטעמו בפיו לא היה גרוע כפי שציפה. "טעים", אמר כדי לומר דבר־מה. מלכיור לא ענה, אך פניו האירו.

"אז אם לא בענייני עבודה, מה אתה עושה כאן? אם מותר לשאול".

הוא החל לדבר מהר ולא הסתכל בפרואן, מתפלא על המלים הנהדפות החוצה כמו מעצמן.

"זה שאני כאן קשור בְּסיפּוּר. זאת אומרת, נדמה לי שאני רוצה לכתוב סיפור, אפילו שאולי אני לא רוצה, כי מה לי ולזה". לרגע השתתק והשפיל את עיניו, ואז המשיך בשטף: "אולי נכון יותר לומר שמשהו קרה לי. לא אירוע חיצוני, אלא בתוכי". המלים שלו מהירות. "אתה יודע, יש נקודות כאלה שבהן אתה לא יכול להכיל יותר את עצמך כפי שהיית, שאתה חייב להשתנות ומיד, או שאין יותר פשר לכלום. שם הייתי. הרגשתי שהחיים כמות שהם בלתי־נסבלים לי, שזה הסוף של הכל. מובן שלא היה בדיוק ככה, אבל בִּפְנים אלו המלים שאמרתי לעצמי, שוב ושוב, כמו דופק. בלי שקרה משהו. לפחות לא משהו שידעתי עליו. ואז, ברגע מסוים, לא מזמן, עלו בי המלים 'אי־אפשר ככה', ואיתן המלים 'לכתוב סיפור'. וזה באמת טיפשי, כי אני ממש שונא את האידאליזציה הרווחת בתרבות למעשה הבריאה, היצירה, כל המלים הגדולות והריקות האלה. מביך וכמעט פתטי לומר שאני רוצה לכתוב סיפור. ממש קלישאה". חדל לדבר, מופתע מעצמו.

"לקחתי כמה ימי חופשה, בלי סיבה. היה אי־שקט, וחוסר־רצון ללכת לעבודה שהלך וגבר. ואז שלשום הייתי בספרייה לשלם חוב, וכשיצאתי משם נכנסתי לבית־המשפט. ככה הרגשתי פתאום, שאם אכנס, יתגלה לי איזה תוכן לחבר לַצורך. לצורך בסיפור. ואולי נכנסתי סתם, כי בית־המשפט היה מולי, כי לא היה בי שום רצון אחר. לא יודע".

השתיקה נפרשה ביניהם ואדם שוב רצה ללכת. הוא טמן את אצבעותיו בכיסיו והחל לפוקק אותן, נהנה מן הרעש. פתאום התעוותה עינו של מלכיור כאילו נכנס בה דבר־מה. הוא הסיט את משקפיו ושיפשף את קצה העין. משקפיו נשמטו, וכשניסה להרימם זיעזע את הכוס ושפך מעט מן הקפה. הנוזל התפשט על מפת השולחן והפך לכתם כמעט עגול. לרגע קפאה תנועתו. מראהו היה כה מגוחך, כה שברירי, ואדם חייך. מלכיור חייך אף הוא, ואדם חש שגופו מתוח פחות והוציא את הידיים מן הכיסים.

שמע את קולו של השופט.

"ועל מה הסיפור שאתה עומד לכתוב? כלומר, אמרת שאתה לא יודע, אבל משהו התבהר לך כאן?"

באותו רגע ידע אדם בוודאות מפתיעה שהוא רוצה לספר לאיש הזה הרבה דברים, ואולי בעצם רצה תמיד, גם אז כשהיו בקשר, עד שברח ממנו כמו שהוא בורח מכל דבר בעל משמעות.

"לא, לא. אבל גם לא באמת משנה. בשלב הזה הנושא הוא גם בחינת הצורך עצמו. איך החיים התהפכו פתאום בלי שהם התהפכו, ולמה עולה דבר־מה דווקא ברגע נתון". אדם נדם. חיפש אישור בפניו של מלכיור, הכחשה. אבל הוא היה נסער מדי, והמשיך לדבר במהירות, כמו חושש שמא מלכיור יעצור אותו.

"אני רוצה להביט בַּהֶכְרֵחַ. שלי, ושל הסיפור שיבקע, כשיבקע". דבריו אינם בהירים. שנא להיות לא בהיר. פניו האדימו. אבל כשהסתכל אל מלכיור, ראה שעיניו מברכות אותו.

"זהו", רגליו נעו באי־שקט וחשש שיהפוך את השולחן.

"אבל מה פירוש חיפוש של הכרחיות הסיפור?" נשמע קולו של מלכיור. אדם נרעד, מבולבל מגילוי נפשו הלא־אופייני. כל־כך הרבה זמן חלף מאז ששוחח עם מישהו. "אז לא הסיפור שמבקש להיכתב, כמו שאומרים הסופרים, הוא שמסעיר בך חיים, אלא עצם הצורך. ולאיזו מסקנה הגעת?"

"קשה לי להסביר", פרץ אדם לתוך שאלתו, המלים יצאו בקלות, במהירות. "אני עוד תוהה אם הצורך לכתוב היה בי קודם, אם זה רצון מכוסה שהתגלה, או משהו בתוכי שדחק והבליח, כמו שהיה יכול להבליח במלים אחרות. אולי הכל פרום לי במחשבות, ולכתוב זו גם צורה של לחשוב". עיניו עלו ונאחזו במלכיור. מלכיור הבחין וחייך אליו, קיווה שאדם ימשיך ולא ייסוג. זכר את דרכו לדבר, ואז להיבהל מן הלהט של עצמו. ואדם שוב נבוך עד מאוד, אבל תנועת נפשו היתה כה דוחקת, חום זרם בעורקים, ובעור, והוא המשיך, קולו מואץ, סוער עד מאוד, "משהו בחיים שלי..."

"אולי אתה מנסה לשלוט בחיים שלך", קטע אותו מלכיור בזהירות.

"כן", שמח אדם, "אתה צודק", והביט בו רגע בתימהון כשואל איך הוא יכול לחלחל לכמוס מכל, ובמין תנופה ילדית, מכונס ומרוכז, המשיך: "בסיפור, בבדיה, אם גיבור הסיפור ירצח נערה שאהב, או את אִמו, ללא סיבה שאנו מבינים מהסיפור, זה לא יהיה אמין. אבל בחיים, אם התרחש אירוע לא סביר על־פי ההיכרות עם הגיבורים, לא תאמר שהאירוע לא אמין, כי הוא קרה. זו ממשותו המובהקת, והוא אמין בין אם הבנת מה חולל אותו או לא. אולי תאמר, לא הכרתי אותו, או, זה היה טירוף. אבל לא תגיד, זה לא היה או לא ייתכן שזה קרה כי הדבר לא הגיוני. עובדה. קרה.

"אבל אני נמשך להגבלה שמטילה הבדיה. אני זקוק לה. הבדיה שאין בה החירות של המציאות. הבדיה שכופה היגיון פנימי וסיבתיות. שמחייבת שקיפות. שהיא מושלמת יותר מהחיים". אדם ער לכך שהוא אינו מובן, מדבר ומדבר וקולו צווחני, חש עירום וחשוף. קולו החל לקרוס.

"הכל כל־כך מופרך", הוסיף בזעף, "ואני מתבייש שאני מדבר אליך ככה". להפתעתו נחתה ידו הפחוסה של פרואן בעדינות על ידו־שלו, שמוללה בעצבנות את הכפית ועיקמה אותה מעט בהיסח הדעת. ניכר שלפרואן יד של אדם שאינו מורגל במגע, ומגעו קשה וחושש ואדיב.

"אז טוב, טוב שכך אתה עושה", אמר מלכיור והסיר את ידו. "ועכשיו אני צריך ללכת", הוסיף וסימן למלצר.

אדם ניתר. דיבר יותר מדי. מיהר והניח כסף על השולחן וכבר פנה לצאת. אבל אז עצר, כי גם לקום ולברוח כך לא תקין. "להתראות", הפטיר.

"תבוא שוב?" חייך מלכיור.

"כן", גימגם וחזר לשבת, רגליו נדמו לו ארוכות עד בלי די. הוא התפלא על השמחה שנבעה בו. אני לא ילד, תמה. קם ונפרד שוב.

בעיניו הכהות השקועות, שנותרו תלויות בכיוון הליכתו של אדם, נשטפה איזו לחלוחית. רוך אשר שכח שיש בו, ועצב ישן, שָׁכוּח אף הוא, כמו נאספו מכוכים רחוקים. איך הוא מגיח לי ככה, כמו מין קפיצה בזמן, וממשיך מאותו מקום של פעם עם להטו המוזר, הנערי, ואיך אני נהנה ממנו בכל פעם מחדש.

אחר הזדקף בקושי ויצא בצעדים כבדים.

כשיצא מבניין בית־המשפט חשב אדם שהוא עוד זקוק לאיזה זמן של שהִייה עם עצמו לפני שיחזור למכונית ולפני שזרמי העולם ישובו קרוב ויציפו.

הפגישה עם מלכיור פרואן הותירה אותו מרוגש ומרוקן בו־זמנית. הוא הילך ללא מטרה, שירך את רגליו. היום נטה לערוב, אך עוד עמד בו החום הנורא. ביקש לסוכך על מחשבותיו. לא היתה כל רוח, ופלגי זיעה המשיכו לזרום על פניו וכבר חדל לנגבם. הוא הבחין בבית־קפה צדדי, ממש בפינת הרחוב, ונכנס. כעבור שניות אחדות שם לב שהוא משתהה בַּפתח, ובבת־אחת נעשה מודע לגופניותו, לגובהו, הרגיש מסורבל ומטופש. עיניו שוטטו במהירות לחפש מקום בפינה אפלולית ככל שניתן. כמה פרצופים משועממים הוסטו אליו, מבטם מזוגג, אולי בגלל החום, וכבר הצטער שנכנס.

"אפשר לעזור?" הופיעה המלצרית ונעמדה מולו, נערה דקיקה וגבוהה יחסית, עיניה עצומות למחצה. היא לבשה חצאית מיני קצרצרה בצבע שחור מבריק וחולצה אדומה שגילתה טפח מבטנהּ הלבנבנה.

"אני רוצה קפה הפוך ועוגת פקאן, בבקשה", אמר לה ושם לב שריסיה ארוכים באופן משונה ולא טבעי, ועלה בדעתו שהם מלאכותיים. הוא פילס לעצמו דרך לפינה צדדית, פנויה יחסית, נזהר שלא להיתקל באיש. הניח את עצמו לאט בתוך הכיסא והושיט את רגליו בזהירות לפנים.

המזגן לא פעל, אבל רוח נשבה מבעד לחלונות, ולא היה חם מדי.

עיניו נתפסו כמעט מיד באשה לא צעירה שפניה הופנו אליו. דמותה היתה מטושטשת באפלולית שבבית־הקפה, שנועדה כנראה לשמור על הקרירות, אבל שם לב שהיא גבוהת קומה.

גופו הלך ונפרש. הוא חיכה לקפה ובינתיים גמע את רחש הקיום שמסביב בנכונות. בפינה ישבה קבוצת נערות שלעסו סנדוויצ'ים עבים במיוחד. היה נדמה לו שדם ורוד זורם בפני כולן. הגעתי לגן־עדן, חשב, נינוח עד בלי די.

לפני שעבר לגור עם מרים נהג כך לעתים, שוטט ברחובות אקראיים, או התיישב שעה ארוכה בבית־קפה. הוא היה בוחר לו שולחן בפאתי הקפה, הקיר מאחוריו. אהב לראות ולא להיראות. הזמין הפוך או אספרסו קצר בלי חלב, והיה יושב בציפייה נטולת זיזים או התכוונות. מאז שעברו לגור יחד כמעט לא עשה זאת יותר.

מנערותו אהב בתי־קפה. אהב את הרעש העמום שעשוי מקולות בני־אדם, מקרקוש כלים, ואת הריח שהיה מתנפץ בנחיריו ומרחיבם, ואת הזרות הרכה, העוטפת, שמסביב.

בדרך־כלל נס אל בית־הקפה בעקבות איזו סערה, כשהלמות המחשבות היתה מטלטלת אותו. הוא מצא שדווקא הקיום הלא־אישי סביבו יוצק בתוכו קירות. וזה עזר לו, הפלא הפשוט הזה שנתוודע אליו בנערותו. וכמה טוב, חשב, שהעונג הישן עדיין זמין כל־כך. והוא יכול, כי הרי שוב חי לבדו, ואינו חייב יותר להתגונן מול עלבונות שלופים, טפלים... לא אחשוב עליה, פקד על עצמו. והיא הלוא איננה. איננה. את המלה השאיר בחלל הפה כמו מבקש שתהיה חומר שיימס בתוך רוקו וייעלם. היא עזבה את חייו סוף־סוף. איזו הקלה יש בידיעה הזאת. אני לבד, אני לבד.

ושוב הגיח קיומה ונמזג בו ולפת.

הידיעה שהוא לבד לא הצליחה עוד לחלץ מנפשו את מלתעות כאבה.

להיעלב, אמר לה פעם, זה סוג של תוקפנות. והיא בכתה, כי הרגישה שהוא רחוק. האם בשל כך עזב, כי נעלבה ממנו שוב ושוב?

כשהכירו, רצתה מרים שיינשאו. הדבר הצחיק אותו. הם לא נישאו, משום שאינו יכול לשאת טקסים, ובטח לא לאומיים או דתיים, אבל אם היא רוצה, אמר לה, הם יכולים לבד, בטקס פרטי, שאינו טקס אלא בריאה משלהם, מתוך מי שהם. היא אמרה בלי מרירות, לא צריך, ושָׂמְחָה, כי חשה שהוא כֵּן. בדיעבד כבר לא היה בטוח כמה היה כן וכמה אדיש. די הרבה זמן אחרי שהכירו, עברו לגור יחד.

מעט לאחר־מכן התפוצץ הכל לראשונה.

הוא חזר מבית־החולים, בשנה האחרונה של ההתמחות, ועצר כדרכו בבית־קפה. מין פסק־זמן, והזָרים מסביב עם רחשם הרחוק והלא־מחייב, האוסף אותו אל עצמו.

כששב הביתה חיכתה לו מרים בחדר־המגורים הקטנטן, בפניה נוקשות שעדיין לא הכיר.

"איפה היית?" קולה היה מתכתי ואחר. "עצרתי בבית־קפה", ענה. "בית־קפה?" אמרה באי־אמון, "לפגישה?" "לא, לבד". לא הבין. "מרים, מה קרה?" לפתע החלה לבכות. "די", ניגש אליה באי־נוחות, "מה קרה? אני לא מבין. כי לא אמרתי לך? אני מצטער. תמיד ישבתי בבתי־קפה לבד, גם לפני שהכרתי אותך. בפעם הבאה אגיד לך, אני מבטיח, די". היא חדלה לבכות, אבל קולה עוד היה תוקפני וגבוה. "אדם, אני רגישה לדברים כאלה", ובדבריה פרשׂה ביניהם תהום שאיש מהם לא הבחין בה אז. היא התרצתה, כך הרגיש, והוקל לו, ואז אמרה בהומור מעושה שלא התאים לה, "מה אשה צעירה צריכה לחשוב כשהגבר שלה יושב בבית־קפה ולא מגיע הביתה", והיה נדמה שהִגניבה התפנקות לקולה, שדחתה אותו, והוא נדהם מרגשותיו ותפר אותם מיד פנימה.

לא רגישה, חשב אז, פגיעה אולי. עמד לראשונה על המרחק העצום בין המלים. לא רגישה לנבדלות שלי, לצרכַי־שלי. טעם תפל עמד בו באותו זמן. האם כבר אז היה עליו לעזוב?

ועכשיו שוב בבית־קפה, פירורי אדם, כתמים, צלליות, מערסלים את רעשיו, את פינותיו, את עצבונו.

איזו מקריות מענגת היתה בבית־המשפט, לראות את מלכיור פרואן. טוב שהוא כותב, אמר לו. למה התכוון. מדוע טוב שהוא כותב. והרי הוא לא באמת כותב. רק רוצה, או רצה, או נכון יותר לומר שאי־השקט שחש הגיח לאחרונה עם הכרח שבקצהו המלים האלה, לכתוב, שמרגיעות את הדחק, כי הפכו את אי־השקט למושא להביט עליו, כמו מדען שמביט בתופעה. וגם משום שאהב לקרוא. מדוע בכלל סיפר לו? טיפשי מצדו. שוב היה חסר־מנוחה, כי לא הבין, ומה שאינו מבין מסב לו אי־נוחות, כך מאז ומתמיד.

ארנסט, אביו המאמץ, היה הפוך ממנו. כמה ערג אל הלא־מובן. בלא־מובן ישנה הבטחה, חשב, ואילו המובן קר, מוגבל, אפור ועצוב. ארנסט תמיד אמר שאדם אינו מובן לו, ובכך חשב שהוא מחמיא לו. אבל לאדם כאב. מדוע המואר מוגבל ואילו החשוך מושך? אילו ארנסט היה מבין אותו, האם היה מתפעל ממנו פחות? אוהב אותו פחות?

אלא שלא היו לאדם מלים לכאבו, רק עצב שהפך לכעס ולהתנכרות ולבדידות ולתחושת נטישה. ואז החל גם הוא־עצמו לנטוש, כי ויתר בדרכו הלא־מוצהרת, והשאיר את האיש שאהבוֹ בודד ואבוד.

שוב היה ער לנוכחותה של האשה, מבחין בה מחדש ביתר עוז.

האם היא מביטה עליו?

באחת התנער מהזיותיו, רכן לעומתה, ניסה לפענח את דמותה, אימץ את עיניו. בת כמה היא? לא ידע לומר. אבל לא, היא אינה מביטה דווקא עליו, ולמה זה חשוב בעצם. בכל־זאת המשיך להסתכל עליה, ודרכה, קרום הקמטים והגיל התפשטו על פניה, ואף־על־פי־כן אינם נוטלים את מה שהיתה. בגרותה אינה מחליפה את צעירותה, כי אם רקומה עליה. וכמו מבעד לתכריך שקוף ניבטת צעירותה מפעם, מטרידה.

לפתע הסיטה ממנו את ראשה והרכינה אותו, אך היתה הגזמה בתנועה, כמו ציירה את התרכזותה באופן מודגש יתר על המידה. האם הבחינה כי הוא רואה שהיא מביטה עליו? הוא חש דקירות בקצות בהונותיו. בבת־אחת עלתה הסערה הישנה והקבועה ונדחסה לכל חלקיק בגופו. בדיוק באותו רגע הגיעה המלצרית במיני הנוצץ ורכנה אליו, ריח מסטיק התות שלעסה עלה באפו, וקולות הפצפוץ העזים חרשו במחשבותיו. אדם התאפק בקושי לא לסטור לה. האלימות שכבש דרכה את גופו הרפוי והוא אסף את רגליו, רכן קדימה, הושיט את זרועותיו ולפת בשתי כפות ידיו את כוס הקפה הרותח שהניחה בדיוק לפניו וחיכה שתלך.

הוא ריחרח קלות את הקפה, עצם לרגע את עיניו הכבדות מעייפות ומחום. לפתע שם לב שהאשה אוספת את חפציה מתוך כוונה לעזוב. מבלי להסס סימן למלצרית בבהילות בעודו ממשיך לעקוב אחר תנועותיה של האשה. המלצרית, שכבר הספיקה להתרחק, שבה וטופפה בצעדיה הנוזליים, גופה עלה וירד על העקבים הגבוהים המתקתקים בהלמות קצובה על רצפת העץ.

"כן, בבקשה?" שאלה בנימוס מוגזם.

"כן?" חזרה ושאלה.

"חשבון", אמר ולא עזב את מִתְאר־גופה של האשה שכבר החלה לצעוד בכיוון היציאה.

הוא שילם בחופזה, השאיר תשר גדול למלצרית שהביטה בו בתימהון מחויך, ומיהר אל הרחוב.

האשה אומנם היתה רחוקה, אך לא התרחקה מדי והוא האט צעדיו. לא רצה לעורר את חשדהּ. לא ניכר בה שהיא נמלטת מפנַי, חשב. היא לא פנתה לאחור וצעדיה נשמרו מדודים.

רכּוּת הערב טיפסה בשולי תודעתו מזוגה אורות נוצצים שנדלקו לבדם כך פתאום ונסכו באוויר הקיץ איזו עצבות חרישית שאהב. פתאום נחרד, אני מאבד אותה. החיש את צעדיו. רגליו הארוכות הניתזות לפניו גמאו את המדרכה ושיוו לו מראה מגוחך מעט. רצה לצעוק, חכי, והתבייש. והנה נעלמה מעיניו. נעצר על עומדו, נדהם. כאילו בלעה אותה האדמה. רצה לרוץ אך הרגיש מטופש. לאן ירוץ? לאן ילך?

האם ייתכן שזו אִמי, ומפאת הבושה לעולם לא אראה אותה עוד, חשב בפראות.

אדם ננטש בגיל שלושה חודשים. הניחו אותו למרגלות חדרו של מנהל המוסד הכרוני לחולי נפש "שַׁלְוָה".

בעת ההיא גרו חלק מאנשי הצוות בשטח בית־החולים, בבתי עץ קטנים שהיו פזורים בחצר. חדרו של המנהל, דוקטור ארנסט בְּרוֹק, היה החיצוני ביותר, קרוב לשער הכניסה.

כשפתח דוקטור בְּרוֹק את דלת חדרו כדי לצאת להליכת הבוקר שלו בשבילי הפרדסים המקיפים את המוסד, ראה לתדהמתו את התינוק. תגובתו הראשונה היתה להביט סביבו בחשש. יום קודם־לכן סיפר לו אחד המאושפזים חלום שחלם. בחלום ייוולד לדוקטור בְּרוֹק ילד. לרגע עברה בו המחשבה שהוא מאבד את שפיות דעתו, אך מיד התעשת, ובפליאה גמורה התקרב כדי להביט בעולל.

לעולם לא יחדל ארנסט להאמין כי באופן זה או אחר בנו הוא שנצפה בחלום, והחולה – כפי שנהגו לחשוב על חולי הנפש בימים קדומים, לא היה אלא מְבַשֵׂר. מאותו יום היה מרכין ראש קלות לפני האיש, אלא שאיש לא שם לב לקידה כמוסה זו, כולל החולה עצמו.

בתקופת לימודיו אמר לו המורה שלו, דוקטור אָרֶנְרַייךְ, שאילו לא היה פסיכיאטר, היה מיסטיקן. "היזהר מנטיית הנפש הזאת שלך. מהכמיהה. מבורכת כשלעצמה, אבל מסוכנת. לעולם אל תשכח שאתה מטפל בחשוכי החיים, באומללים, אל תיפול שבי במלים הפיוטיות כביכול שתשמע לפעמים. לא שירה ולא בשׂורה, אלא נכות. תהיה כתף ולא חסיד". "כן", גימגם אז המתמחה הצעיר, שעלה בידו להיות התלמיד המועדף על מורו הדגול, ועם זאת, מי יודע, תהה בינו לבינו.

תחילה חשב לקרוא לאחות, אך כפות רגליו כמו שותקו והוא בהה בתינוק, מבולבל, ידיו הארוכות תלויות לצדי גופו, נטולות רצון משל עצמן. הוא יקרא לה והיא תיקח ממנו את הצורך לשקול, חשב והביט לשמיים, ולאדמה. ואולי התינוק חולה ואני חולם לי, נזעק בבת־אחת וניסה לאסוף את עצמו ולהתעשת, נשם עמוק, ושוב נשם, ואז העז וקרב אליו לאט, הניח את כפות רגליו העצומות לפניו כאילו דורך על קליפות שבירות, עד שנעמד ממש מעליו. ועצר. לפליאתו היו פניו של התינוק סמוקים, ומבטו שָׁלֵו ומאיר ובריא למראה.

דוקטור ארנסט ברוק היה איש גבוה. רעמת שיער חומה סמיכה התנוססה על ראשו. מצחו רם, עיניו אפורות וגבותיו צפופות. אפו גדול מעט ועבה. אדמומית כלשהי באף טוותה איזו עילגות רכה בפניו הגרמיים. פיו הדק, הקפוץ תמיד בחומרה וברצינות, כמו חסם בושה כמוסה. תמיד לבש חליפות, והילוכו מדוד ובטוח. אך עכשיו היה הילוכו הססני ומתפזר, וחשש שימעד.

הוא התכופף בזהירות והרים את הגוש החי העטוף בבדים שריחם מתקתק ונעים וחם. לתדהמתו היה קל כנוצה, והוא הזדקף בבת־אחת. לפתע קפא, מגע התינוק היה כה רך, כה זר ומוזר. ארנסט נבהל מקלותו המשונה, הלא אנושית, כך חשב, וחשש שימחַץ או יפיל אותו. ידיו־שלו נראו לו לפתע גדולות, תלושות מגופו, תיכף יתנתקו וייפלו. ורק שיגיע מישהו, מילמל. איבריו היו יבשים ודבוקים, והוא לא זז ולא דיבר, רק חיכה. והתינוק שבין ידיו האילמות קטן עד בלי די, ומסתכל בו באמון, נינוח ורגוע. לאט שבה נשימתו לסדרהּ, ודמו חזר וזרם לתוך ידיו ששוב נראו לו שייכות וצמודות אל גופו. לתדהמתו מצא את עצמו מצטחק אל התינוק. כה זרים היו לו ינוקות תמיד, קמוטים וקופיים למראה, מיותרים ומכבידים, מין כורח שצריך לשאת אצל אחרים, ובמיוחד אצל אחרות. ושוב התחייך אל התינוק, והתינוק חייך אליו בחזרה, וארנסט רעד. היה לו דחף לחבקו, אך פחד שמא יתפורר הקטן למגע אצבעותיו הגדולות והעבות.

באותו רגע ידע ארנסט בוודאות שהוא מחזיק בבנו. הבן שנולד לו מן המסתורין שכה ערג אליו, שבטח בו. נמשה בעבורו מתוך האַיִן. ובעודו אוחז בתינוק בעדנה שלא ידע שאצורה בו, התיישב על המדרגות והחל לשיר לו שיר־ערש בשפת אמו, שלא ידע שזכר, וגעגועים חסרי־שם לחיים שזלגו להם ואזלו, ולבני־אדם שנמחקו מעולמו, עלו והציפו אותו עם ניחוח הפרדסים שהיכה בו בחריפות. הוא שר עד שהתינוק נרדם. אחר קם בזהירות, פסע צעדים אחדים עד לדלת חדרו שלא היתה נעולה, ובדחיפה קלה פתח אותה. הוא הניח את התינוק על מיטתו בעדינות אין קץ, התיישב בכורסה והצית את המקטרת. ואז קם, הניח רביעייה של שוברט על הפטפון, שלא נפרד ממנו גם בחלוף השנים ולמרות השכלולים, וכשעשן סגלגל הסתלסל ונבלע בקירות חדרו, מצא עצמו טוֹוה את חייו עם בנו, ואושר שלא ידע כמותו עלה והציף אותו.

איש לא ידע מפני מה הונח התינוק דווקא שם, בלב הפרדסים, למרגלות דלת חדרו של מנהל המוסד, שָׁכוּח ורחוק מכל מקום. אף עֲבָרוֹ של התינוק נותר בגדר תעלומה.

ארנסט ברוק, שהיה רווק ללא ילדים, אימצוֹ אחרי זמן לא רב באופן חוקי, באמצעות קשרים רבים שהפעיל שלא על־פי טבעו, לכאורה רק מתוך חוסר־אונים ואי־אמון במערכות הסוציאליות הקיימות, שיפקירו את התינוק, כך אמר, לחיים בחוסר־כל. אך למעשה פעל מתוך רצון עז בילד, רצון עמוק וגורף כמו שלא חש מימיו.

התינוק גר אתו בדירה הקטנה. תוך חודשים אחדים החל לזחול, ומאותו רגע לקח אותו אתו לכל מקום. והילד כמו הבין את המצב, גם אם לא החליף לו חיתול בזמן, או לא נתן לו את הבקבוק, היה שקט לרוב ומבטו בהיר ומאיר, עד כי לפעמים הרגיש הרופא מין פחד מן התינוק הזה, שאינו נוהג כשאר התינוקות. אינו מרבה לבכות, אינו רעב לתשומת־לב, אינו מתלונן. ויותר מכך, התינוק התבונן בו וחקר אותו בעיניו הגדולות העטורות מעטפת כהה. מין בגרות משונה היתה בפניו, ולעתים העבירה בארנסט משב קר של חרדה. אך הוא אהבוֹ אהבה עזה, שהיתה כמו זרם סמיך תחת העור ובתוך העצבים. אהבה שלא ידע כמותה.

כשזָקַן, היה מתפלל לעתים שתעזוב אותו האהבה הזו לבנו במנוחה. היה רוצה שקט. אך הוא היה מסוחרר מעוצמת החיים שפשטה בו. והילד גָדַל, אחֵר ונבדל ומבריק, לשמחתו של ארנסט שהיה גאה בכישרון שִׂכלוֹ הבולט כל־כך, ובעצמאותו, וכך גָדַל אדם עם ארנסט ועם כמה אנשי צוות והמון רב של מאושפזים.

אלה הם אנשי הקצווֹת, היה ארנסט מסביר לעובדים הספורים החדשים שהעסיק, אלה שמחוץ לזמן, שזמנם עצר, כאן, בממלכת האי־רצון.

החום עומד להישבר, חשב אדם בהקלה והגביר את צעדיו, טישטש בתוכו את דמות האשה שהגיחה והתפוררה ממתאריה. לפתע עצר באחת. ומה אם מרים יודעת איפה הוא. מה אם היא מחכה לו ליד המכונית. מין עכירות עלתה בגרונו, ואז מטה לטבור, ולרגליים. ראה ספסל והתיישב. הוא ידע שאין בכוחו להסביר לה מדוע עזב אותה. לא היה יכול לשאת את פניה המוכות. המבקשות מענה. הצודקות.

אהבה של אחרים מכבידה כל־כך, חשב, כמו ציפורניים שלופות שקוראות אָשֵׁם, אָשֵׁם.

ניסה לזכור אם אהב אותה פעם, וידע שכן. ניחש את כאבה, את תימהונה, את עלבונה, את צדקנותה, כי כזו היא, וכזאת היא האנושיוּת. ואולי אילו הרגיש כלפיה גם הוא יותר, ועזבה אותו היא, אף אם רק בלבה, היה מוצא את עצמו מאשים אותה וחש עצמו קורבן.

אתקשר אליה, חשב ומיד חש מובס. ממשות פניה הקלופות היתה בכל מקום.

כשחיינו יחד לא ראיתי אותה, לא חשבתי עליה, לא ככה. ועכשיו היא אורבת ואורבת. אֵינותה תובענית לא פחות מנוכחותה, אולי יותר. רק יומיים חלפו מאז שעזב, ושְׁיָרֶיהָ בהכרח ניגרים בו ובמחשבותיו. ולְמה הוא מצפה, שהוא יְכַבֶּה את האור של חייהם המשותפים וגם אצלה יִכְבֶּה האור בלי להשאיר בה סימן? הרי הוא עזב, לא היא. ולמה הכל התחיל להיחרב – היא ראויה להסבר. ואף־על־פי־כן עוד מוקדם בשבילו, לא יתקשר. זקוק להיות לעצמו ללא תנאי או חובה, למנוחה, ואז אולי יסביר ואולי לא. החל להניע את רגליו, שהיו לפתע כבדות באופן משונה, ניסה לשחרר את שריריו. חייו הברורים חומקים מפניו, צלילותם מתערפלת. האומנם היו כה ברורים? לא ברורים כי אם כבויים, שגורים. אבל משהו תמיד היה שם, ודחק בו.

ידע תמיד שאלה אינם החיים שראוי לחיות, ובכל־זאת חשב שאלה שראוי לחיותם יתגלו לו עם הזמן. לאט־לאט החל דבר־מה לקרוס. לא בחייו, שהרי לא ממש השתנו, אלא באמונו ביכולתם להשתנות ולהתגלות כך מעצמם. קם מהספסל, החל לצעוד. ומיד עצר. חש סחרחורת ומיהר ונשען אל עץ. הרים פניו לצמרת. עץ צפצפה תל־אביבי, ורצה לטפס מעלה, ואז עוד מעלה, לתוך השמיים והעננים, הוריד עיניו והתיישב.

אולי השאירו לי הודעה, חשב פתאום. לא מסרתי בעבודה לטלפן אלי לנייד במקום לבית. בבהילות שלף את הטלפון הנייד מכיסו.

מרים לא בבית, ידע, זהו היום שהיא עובדת במשרד בערב. טילפן, ולבקשת המענה הקולי הקיש את קוד המשיבון. שלוש הודעות. "אדם, אני נורא סובלת... איך יכולת... אדם... אני לא מבינה למה, אדם... יש לנו -" קולה היה קישח פתאום, "דברים לסגור". קליק, ניתקה. ההודעה השנייה היתה מהאחות גִירְש, האחות הראשית של המוסד, שמאז השבץ של אביו לפני חמש וחצי שנים, היא פחות או יותר מנהלת אותו. "שלום אדם". שתיקה. הוא לא אהב את קולה. משהו לא טבעי היה בו, כמו צל, העביר בו אי־נוחות. "כאן האחות גִירְש". כאילו לא הייתי מזהה את קולך, חשב, לצערי. "מצאתי יומנים של דוקטור ברוק", המשיכה, "אני מבקשת שתבוא לקחת אותם כי עשיתי סדר. פְּיֶר..." אדם נדרך. "פְּיֶר צריך אותך. טלפן אלי עד שעה אחת־עשרה". ואז כעס. שוב תלונות. זיכרונות נוכחותה המתגלגלת מכל פינות ילדותו, עולה ונהדפת לסף, מיותרת. הוא מתח את רגליו לפנים והסתכל לתוך החשכה המתעבה. הדכדוך, כמו עפר בבטן, צמיג ודחוס. ההודעה השלישית. מהמחלקה. שיחת ההיכרות עם המתמחים החדשים לא תתקיים מחר. אולי יוכל להיעדר גם מחר. איך ייתכן שאני, בעמדה כה בכירה, לא הופעתי כמה ימים לעבודה, והדבר אינו משנה. נשען אחורנית ועצם את עיניו. הוא נזכר שקרא לא מזמן בעיתון שהתגלגל לידיו את תשובתו של מישהו לשאלה מה בעיניו הוא משפט טפל, וההוא בחר את הציטוט "ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה". אדם גיחך.

הוא קם והחל ללכת. מחר יגיע בכל־זאת לכמה שעות לעבודה. אחר־כך ייסע לפְּיֶר, ביקור קצר, ואולי ינסה עוד להגיע לבית־המשפט. האם יספיק? כן, מדוע לא. שוב מצא שהחלטות מרככות במעט את המתח הגופני שכמעט לא עוזב אותו.

מרחוק הבחין במכוניתו, ומרים אינה שם. רווח לו.

כשהגיע למחרת למחלקה נזכר שהיום הוא אמור להצטרף לשיחת צוות של מנהלי המחלקות והאגפים בבית־החולים, שהתקיימה פעם בחודש, ובסיומה היו עורכים סיור במחלקות. מזל שהגיע בכל־זאת. שוב לא ראה את גברת דהאן או את אייל. לרגע חשב לחפש אותם, שניהם היו בעצם נקודת המפגש שלו עם מטלותיו, אבל החליט לא. שם לב להלך־הרוח שלו, החדש והזר. על השולחן בחדרו עדיין עמדה ערמה של מטלות. קולגה מן העבר,שעבד כעת בג'וינט במשרה שלא זכר מה היא, טילפן ושאל אם יהיה מוכן לענות על כמה שאלות במסגרת מחקר שהוא עורך על הקשר בין איכות הטיפול לאמפתיה, ואדם הסכים, ובמשך שעה ענה לשאלות, ושמח שהזמן עובר מעצמו.

כשעזב את המשרד בשלוש, ידע שכבר מאוחר ללכת לבית־המשפט, כל הדיונים נגמרו מן־הסתם, והחליט ללכת ישר לבקר את פְּיֶר. אביא לו שוקולד, חשב פתאום, אבל לא ידע אם הוא אוהב שוקולד. כל חיי הייתי לידו ואני לא יודע אם הוא אוהב שוקולד.

הכביש ל"שלווה" עובר דרך הפרדסים. החלונות במכונית היו פתוחים. ריח חריף של פריחה היה באוויר אף־על־פי שזו לא היתה העונה. האם יכולה להיות פריחה בתחילת הסתיו?

ריחות הזכירו לו דברים.

הוא חשב תמיד שהוא זוכר את ריח אִמו. מין ריח מתקתק של בגדים שלא הוחלפו. ריח של ים.

ריח שידע בתוכו בוודאות עיקשת.

כשהיה בן שמונה, אושפז ב"שלווה" פַּסָל מחונן שעבד בסגנון הדור הישן. הוא עיצב בחֵמר ובשעווה פנים בלבד, או אדם שלם ממוזער, באופן ריאליסטי מאוד. אדם נהג לשבת ולהתבונן בו במשך שעות.

במוסד היה בית־מלאכה קטן, "חדר־פעולה" קרא לו ארנסט, והוא היה מיועד לאלו שעוד זרמה בהם חיוּת כלשהי כדי ליַצֵר או לִיצוֹר דבר־מה, והם לא היו רבים.

"אתה רוצה להיות פַּסָל?" שאל אותו הפַּסָל יום אחד. שמו היה בָּרוּך. "לא יודע, אולי", ענה לו אדם. "אז אולי תנסה, בוא אני אתן לך", אמר בחביבות. "לא", אמר אדם ופניו חסומים. "בוא, חמוד, אני מרשה לך", התעקש בנדיבות דוחפנית. "עזוב אותי, אני רוצה להיות פַּסָל אחר", ענה לו ברגזנות, הדף אותו. "אהה", הימהם הפַּסָל, שלא נעלב כלל, ושקע בעבודתו.

ארנסט התפלא כשביקש להצטרף לחוג קרמיקה. עד אז סירב אדם בתקיפות לכל חוג שהוצע לו, ורצונו הפתאומי לעסוק במשהו שארנסט לא התרשם מעולם כי נמשך אליו, הפתיע אותו.

"אני רוצה לפסל את אמא שלי", הסביר.

הרעיון התגבש בו בהדרגה. הכל התחיל כשנכנס יום אחד לחדר־הפעולה ונבהל לראות את ראשו הכרות של ארנסט מונח על הכַּן. אפילו שידע שבָּרוּך מפסל את ארנסט כבר זמן־מה, לרגע, בגלל האור העמום והפאה שהניח הפַּסָל על הראש, היה הפֶּסֶל כל־כך אמיתי, שאדם הצטמרר, אבל מיד התעשת והתקרב בהשתאות.

"בָּרוּך", פנה אל האיש לפתע בקול דרוך. "כן, ילד", ענה הפַּסָל והמשיך בעבודתו. "היית יכול לעשות את ארנסט, אבל ממש, לגמרי?" "קְחקְחקְח", ציחקק הפַּסָל והרים אליו את עיניו וחיוך האיר את פניו נטולי הצבע מרוב הסתגרות, "הרי זה ארנסט, בחור צעיר, הרי זה ארנסט, קְחקְחקְח", טפח על כתפו. אדם יצא מחדר־הפעולה נסער, חשב רבות על כל האירוע בדרכו הרצינית והחמורה. המרחק בין הפֶּסֶל לאדם אולי אינו גדול כל־כך. הרי לרגע ממש חשב שזה ארנסט. אולי אדם יותר מבָּרוּך ידע לצמצם את הפער בין אדם לפֶסֶל.

ולכן חשב ללכת לחוג קרמיקה, המשיך להסביר לארנסט, ייצור את אִמו ואז היא תהיה.

"בחֵמר?" שאל ארנסט וכאבו נשפך מעל עיניו המוארות של הילד.

יום אחד בדרך חזרה מבית־הספר החליט אדם לקצר את דרכו ולעבור בפרדסים. ואז, ברגע מסוים, ידע שחש בריחה של אִמו. הריח שזכר, שאצור בעצמותיו.

היה אז ריח חריף של פריחה, נזכר אדם, והושיט את ראשו החוצה מבעד לחלון המכונית וגמע מן האוויר.

הילד המרוגש ניסה למצוא מה מקור הריח. תחב את פניו בין העצים, ועל האדמה. משלא מצא דבר, עצר וניסה להרגיע את עצמו, נשם נשימות איטיות כמו שלימד אותו פְּיֶר.

הידע קיים בכל מקום, אמר לו פְּיֶר. לא צריך לחפש אותו, אלא לתת לו להבליח תחת קליפות המחשבה, קליפות הקברים. אם רצונך לדעת, חדל לחשוב, עצום עיניים ונשום לאט, השל את קליפותיך.

וכך עשה, נשם לאט, עיניו עצומות, עוד ועוד, ואז בקעה הידיעה, בדיוק כמו שאמר פְּיֶר.

הוא הציב אבן גדולה במקום שזכר שעמד בו לראשונה כשהבחין ברֵיחה, ושירטט סביבה במקל מעגלים הולכים וגדלים. חזר לאבן, וממנה החוצה פסע על הקווים המעגליים, ניסה להבחין איפה הריח הכי חזק. דמעות החלו לרדת, והוא המשיך והמשיך ושוב עצר, ועצם את עיניו, נשם עמוק, והמשיך.

פְּיֶר, השיטה לא פועלת, רצה לרוץ לקרוא לו, ושוב ידע מה יעשה. הוא אסף כמה אבנים וסימן באופן בולט את המקום, ורץ בכל המהירות למוסד. מהמטבח לקח שקיות ניילון לאיסוף אשפה, וגומיות, ורץ בחזרה לפרדס. אסף את הריח לתוך שלוש שקיות, הידק אותן היטב בגומיות שהביא, ושב לחדרו.

לחוג שהתקיים למחרת הגיע עם השקיות, לתדהמת המורָה שגם ככה לא הבינה מפני מה מתעקש הילד לבוא לשיעורים ומסרב לקחת בהם חלק.

"מה זה, אדם, תשאיר את זה בחוץ מיד. אני לא מרשה".

"אבל אני צריך את זה", כעס בחזרה והרים אליה את עיניו.

"אבל לשם מה?" נסוגה מבולבלת מנחישותו. "מה תעשה עם זה?"

"אני", אמר בחגיגיות, "רוצה לפסל בריח. זה הריח של אמא שלי", הוסיף, "מצאתי אותו בפרדסים והבאתי", והצביע בגאווה על השקיות.

היא טילפנה לארנסט שבא במהירות. בהתחלה חשבה שאולי הוא חסר ביטחון עצמי, הסבירה לארנסט, אלא שלא ניכר בו כל חוסר־ביטחון לפי הבנתה, אם כבר להיפך, הוא גאה וחמור־סבר, מביט על הכל ממרחק, לא כמו ילד. ואם לומר את האמת, הוא העביר בה אי־נוחות שניסתה לעקוף, כאילו הגיע מכוכב אחר שבו כולם כמוהו. אבל עד כאן, אדוני, עד כאן.

ארנסט לא הקשיב לנאומה המבולבל, כמו שלא הטה אוזן לכל המורים והמורות שהזמינו אותו כדי לומר לו דבר זה או אחר על בנו. היא ראתה שאינו קשוב לדבריה ורק אמרה, "אני לא רוצה..." וקטעה את דבריה.

הוא חיבק את אדם, שכל אותו זמן עמד ובידו שלוש שקיות ניילון מקומטות ורופסות, והובילוֹ החוצה בשתיקה.

"אנחנו לא שייכים אליהם", הסביר לו ארנסט בכובד ראש, עיניו האפורות גדלו כשדיבר. "אדם שלי..." אמר כמו אל עצמו. כאב שאדם לא הבין אז הלך ונספג בצעדיו של ארנסט.

הוא ייצוֹר את אמו מריח, ואז היא תהיה, הסביר אדם לאביו.

"כן", אמר ארנסט וניסה להסתיר את צערו. הוא אחז בידו הקטנה של בנו, תפר פנימה את הדמעות.

לא פסעתי רחוק מאז, חשב אדם והגביר את מהירות הנסיעה, נהנה מהצלפת האוויר הרווי על פניו. ייצור את חייו ואז הם יהיו. יכתוב דמויות שיהיו התפצלויות של אישיותו־שלו. יפיח בהן רוח־חיים ואז יהיה. עגמומית פשטה בו, והוא בלם בבת־אחת. אם היתה נוסעת מאחורי מכונית, היא היתה מתנגשת בי.

זה היה אחד מאותם רגעים מיוחדים־במינם בחיי אדם, שבהם הוא צריך להחליט בו־במקום, ולבחור, יחשוב אחר־כך. הוא החנה את הפג'ו הישנה בצד הדרך, השקיט את המוזיקה, פתח את הדלת ונתן לניחוח הפרדסים האמיתי או המומצא לטפוח על פניו.

יכולתי עכשיו לצאת מהמכונית וללכת ולא לשוב, ידע. חירות משחררת היתה במחשבה הזאת. לעצום את העיניים, אל החושך. אל הלא־ידוע. ולכבות את העולם.

שוב עלתה סמיכות דחוסה בשולי הבטן והציפה אותו, טישטשה את הדריכות הזוויתית שמלווה אותו כבר איזה זמן, כמו עוד איבר.

עלי לקבל את מה שאיני מבין, חשב. לקבל ולזרום.

חזר והתיישב במכונית, כינס את רגליו הארוכות, התניע ונסע.

הוא החנה בחנייה הקטנה שבכניסה למוסד, ואז הבחין שהשער נצבע בכתום. בילדותו היה צבע השער ירוק־כהה קודר, אך מלא הדר של יושן, של זמנים אחרים שהביא עמו ארנסט ומזג אותם בכל, כמו עור. אחר־כך נצבע באדמדם, ושוב בירוק, ועכשיו כתום.

ארנסט שינה לראשונה את הצבע בגלל ריב, נזכר. כי אדם אמר לו שהישן לא טוב רק כי הוא ישן. אבל אחר־כך חזר הירוק. ועכשיו הכתום המוזר הזה, כמו צבע טרי על המצבה של אביו המאמץ. החורג. אביו המת. אביו החי.

על מה רבו? למה?

נזכר.

"פעם היית מדבר אתי", אמר לו אז ארנסט ופיו קפוץ ועגום, מתיז את עלבונותיו כמו רסיסים של רוק. ארנסט צדק. פעם דיבר אתו ואז חדל. נסוג והתכווץ. נפשו נתפרה והתפרים התאחו בגוף, ולא היה יותר מַפְתֵּח למה שהיה.

"לא כל מה שהיה הוא בהכרח טוב יותר רק כי הוא היה ולא הנו", ענה בכעס לארנסט באותה שיחה. אבל הוא לא צדק, כי מה שהיה ביניהם פעם היה טוב יותר. לדבר, ולאחוז בידו הלבנה של ארנסט.

"ארנסט", לחש אז אדם בלי צליל, "אל תלך", שאג בלי קול, בתוכו כמיהה שארנסט לא ייסוג, שינהג כמו גדול, שיחצה את גבולותיו, את מעצוריו ואת רגזנותו. שיוותר על נימוסיו הקרים, ההדורים והמרחיקים. שיצעק, שיתבע, שייגע, שלא יֵעתר למרדנותו.

אבל ארנסט ענה לו, "נכון, לא כל מה שהיה טוב רק כי היה, אתה צודק. אהרהר בזה", הוסיף ויצא.

"הַרְהֵר הַרְהֵר", מילמל אדם הנער ונפשו מתפוצצת בגבולות עורו. מבוגר מדי וצעיר מדי. כועס מדי ורעב מדי להגנה.

למחרת, לפי הוראה של ארנסט, צבעו את השער, החליפו את הישן בחדש. ואדם דווקא אהב את הישן. הכבד. העמוק. המכונס. אבל לא אמר דבר.

הוא החליט להקיף את בית־החולים ולהיכנס דרך הכניסה הסודית, מַעֲבָר שפרץ עוד בילדותו. לא נאסר עליו לצאת, להיפך, היה חופשי לנפשו יותר מבני גילו האחרים. אלא שהיה זקוק למילוט מעצם טבעו. לימד את עצמו מלאכות שיעזרו לו, כך חשב, ברגעים אפשריים; להדליק אש עם זכוכית או עם אבני צור, לפרוץ מנעולים. היה הולך לפרדס, שם קושר את עיניו וממשיך ללכת. לאחר זמן־מה היה מנסה לשוב. מאמן את יכולותיו להבחין בריחות, ברחשים, לקרוא את נוכחותם של עצמים על־פי ההשפעה שיש להם על מגע הרוח בפניו. היה בונה מצפן מִסיכָּה וממגנט, או מִסיכָּה ומזכוכית שטען בחשמל סטטי על־ידי שפשופה במכנסיו. שלא כילדים אחרים לא נמשך אחרי חבורות סודיות. להן סירב, כמו לדברים רבים אחרים. לא ביקש הרפתקאות. היה מחשל את יכולתו לשרוד ברצינות ולא לשם משחק בלבד. את סודותיו אלה לא חילק עם איש, גם לא עם פְּיֶר.

אבל כשנאסר עליו דבר־מה, לא היה מציית. שוב ושוב הזמינו את ארנסט לבית־הספר, כי המרה את פי המורים והמורות. אלא שארנסט התגאה בעצמאותו של בנו, והיה מקשיב קשב רב בנימוס מרוחק למורה זה או אחר, ומלטף את סנטרו באצבעותיו הארוכות. היה אומר כי ידבר עם אדם, אבל לא אמר לו דבר.

רק פעם אחת יוצאת־מן־הכלל בחר ארנסט לומר לאדם דבר־מה. הוא היה אז בכיתה ד'. מורתו חלתה במחלה קשה ונעדרה זמן רב. הגיעה ממלאת מקום, אשה צעירה עם חששות כבדים. כשנכנסה לראשונה לכיתה, פרץ רחש של מלמולים וצחוקים כבושים, רחשם הנצחי של תלמידים האורבים למורה, בוחנים באלימות עזה ותמימה כל מה שנגיש וזמין לעיניהם החקרניות, שעדיין אינן מבינות כמה שבריריים המבוגרים, חושבים אותם לעמידים ולכל־יכולים. כך הביטו על גופה הלבנבן הלא־שזוף, ועל כתמי הזיעה הגדלים והולכים תחת בתי־השחי, ועל שְׂערהּ בצבע חול המתוח אחורנית בגומייה, ועל הגרביים הלבנים, המבצבצים מתוך מכנסיים כחולים מעט קצרים לאופנת השעה. צחקו לה וגיחכו ללא הפוגה, והיא לא הבינה שזו דרכם של תלמידים מאז ומעולם, ושאין אלימותם אישית, אלא כמו חקוקה בספר החוקים הבלתי־כתובים של ילדים בני עשר.

בהתרגשות מגומגמת, בפנים מאדימות ובקול עולה ועולה למין צווחה, אמרה להם לשתוק מיד. איש לא יוצא ללא רשות, הוסיפה, וניסתה ללא הצלחה להבליע את הפרכוס שפרץ לקולה.

אדם, לפי דרכו ה"דתית" שלא לקבל מרות, קם. המורה צווחה שיֵשב מיד. אדם אמר לה בשוויון נפש שהצחיק תמיד את כל התלמידים, שהוא יוצא לשתות מים ועוד מעט ישוב.

כשניסתה להשיב לו, בגד בה קולה ונסדק, ורק חרחור משונה נשמע. אדם חלף על־פניה ויצא מן הכיתה, לצחוקם האכזר והתם של הילדים.

מנהל בית־הספר טילפן אל ארנסט וסיפר לו מה קרה. המורה, סיפר לו המנהל, לאחר צאתו של אדם, נסה מן הכיתה, ברחה מהבניין, ונמצאת כבר כמה שעות תחת פיקוח רפואי. ארנסט אמר בנימוס אך בתוקף, כי הוא סבור שהיתה דרושה מידה נדיבה של בעיות בלתי־פתורות כדי להתרסק בשל גאוותו התמימה של ילד בן עשר.

ולאדם אמר בקולו המדוד כשצעדו יחדיו מבית־הספר זה לצד זה: "אדם, מרדנות לשמה איננה עוצמה ואיננה חירות. חירות היא להיות חופשי לנהוג במנותק מתכתיבים, מערכים נלמדים, מהרגלי חשיבה, אך אין פירושה להתמרד בכל מחיר. זה אינו חופש, להיפך, עבד אתה לגאוותך ולמרדנותך. הפעם פצעת אשה שברירית, ולשם מה? הֱיֵה חזק. יותר חזק. חזק די כדי לא להפגין בכל מחיר את כוחך". הוא נגע בראשו בחיבה. למראה פניו המרצינים של הילד ידע שהוא מבין, וחיבק אותו פתאום, שלא על־פי טבעו, ואז נבהל ונסוג והרפה אחיזתו.

כמה מבודד עדיין המקום הזה. הוא פסע בשביל שהכיר כל־כך טוב. היה עליו לפלס דרך בין ענפים ועלים יבשים, כאילו לא צעד כאן איש במשך שנים, חשד. הגיע למקום. הרי גם בעיניים עצומות היה מגיע לכאן.

בילדותו חתך אדם את הגדר של המוסד, כדי ליצור פרצה שדרכה יוכל לצאת ולהיכנס בקלות. הוא עשה זאת בזהירות, ובדיוק במקומות שבהם לתיל פיתולים טבעיים, ואז סגר אותה, כך שלמעשה כמעט לא היה ניתן לראות את המקומות הרופפים, אלא אם חיפשת במתכוון. את המפתח למצוא את מקום הפרצה בנה כטור חשבוני של פִיבּוֹנאצִ'י: 1, 1, 2, 3, 5 (כל מספר בטור שווה לסכום שני המספרים שלפניו). עכשיו גם זכר את המספרים והתפלא על עצמו.

הוא התבייש מעט בעצמו אך גם היה מרוצה בשעה שביצע את ההוראות בקפדנות, נאמן לסוד שהמציא. זכר שצריך לעמוד על השביל במקום שבו רואים את הדלת של פבל, אחד מהעובדים הספורים שגרו כמו ארנסט ואדם ב"שלווה", שחרותה עליה האות פ' בגדול, פ' כמו פיבונאצ'י, שנשארה גם אחרי שהאיש הנחמד, מעין אח או גנן, שליווה את חייו בשוליהם, מת בפתאומיות כשהוא כבר למד באוניברסיטה, ומשם, צעד אחד קדימה, אחד ימינה, שניים קדימה, שלושה ימינה, חמישה צעדים קדימה והנה – המקום הרופף של הגדר. כעת העיף מבט מהיר סביב כדי לוודא שאיש לא רואה אותו, ובתנועות מיומנות שיחרר את שבכת התיל ונכנס. רזה כבימי נעוריו הזדחל ללא שום קושי. הוא הידק את הגדר אחריו כך שלא יישאר סימן לפתח, ניער את מכנסיו מעלים יבשים, והלך בצעדים מהירים לעבר המשרד.

ואז ראה את ביתם הישן. גרם המדרגות היה שחור מאבק שהצטבר, ומעשבים שוטים שארנסט היה עוקר ברגזנות, וטען שהם גדלים במתכוון כדי להרגיזו, וגער בהם כמו היו חיים.

כאן הניחו אותי, חשב ברפרוף, ועצר. ניסה לדמיין את עצמו תינוק על המדרגה, ששוב ושוב היה ארנסט מספר לו איך מצא אותו, איך הגיח זורח ושייך, עמוק אל לבו, וידע שזה בנו. ואז אחז בו העצב. עצב נעדר גבולות שלאחרונה היה משתלט עליו כך פתאום. שֶׁקט שׂרר בכל, רק הרוח היתה עוברת בעלים היבשים ומשמיעה קולות פצפוץ. מיהר ודפק על דלת משרדה של האחות הראשית.

"שלום אדם", אמרה לקונית, בקול שכמו יצא מתוך חיוך שמחובר בסיכות אל לחייה.

"שלום האחות גִירְש", אמר, וחשב שהכינוי הרשמי מוזר, כאן ועכשיו פנים מול פנים בבגרותם, אבל ניגש ישר לעניין, "שמעתי שיש לָך יומנים של ארנסט".

"לא שמעת, הודעתי לך", תיקנה אותו במין מאור פנים פטרוני ופיה נשאר מתוח. אדם תמה איך אינה נתקפת התכווצויות. אשה מלאה מעט, בשמלה פרחונית הדוקה למידותיה, שערה צבוע בלונד בהיר מדי ועיניה בצבע כחול מימי דהוי, צבע מי הברכה, חשב תמיד. בילדותו נראה לו שהן עומדות להישפך החוצה, ואמר לה. היא לא סלחה לו על ההערה הזאת.

"תה?" שאלה בנימוס וניכר בה שגם עליה מכבידה הפגישה.

"לא תודה", אמר בנדיבות הודפת, וקוצר־רוח מוּכּר, העולה בו ליָדָה מתמיד, שטף אותו.

"פְּיֶר אתה יודע כבר כמעט לא מדבר".

"למה לא הודעת לי", צלף קולו.

"הודעתי", ענתה בקול מנגן צדקנות, "החברה שלך לא אמרה לך?"

"מה? לא חשוב", אמר. לפתע הרגיש אשם. "כמה זמן הוא ככה?" הוסיף בקול שקט.

"כמה ימים. אבל כבר איזה זמן הוא לא כמו פעם, לא יודעת בדיוק. הזדקן", הוסיפה כעבור רגע.

"פְּיֶר? מה פתאום", אמר בקול נרגז, "אף־פעם לא אהבת אותו", אמר והשתתק. לרגע לא ענתה, ניכר כי היא מחפשת תשובה הולמת. עור פניה נמתח עוד יותר על פניה התפוחות ממילא. אדם ידע שאמר לה דבר נכון. פְּיֶר תמיד גרם לה להרגיש מסורבלת. נימוסיו הביכו אותה, עדינותו נראתה לה לא־גברית, לא נהירה. אבל יותר מכל קינאה שדווקא פְּיֶר היה מוזמן אליהם בכל ערב. הוא, חולה במוסד. ולתפיסתה הבורגנית, כך חשב, זו היתה הפרה של סולם המעמדות הטבעי. כמה סלד מכך, וממנה, אז והיום. אסף את פיו פנימה, ובלע, ושוב בלע. ואז היה עניין הצוואה, נזכר, הצוואה המוזרה והאבסורדית של ארנסט, שהשאיר שתתבצע עוד בחייו. מתי שמע אותה? אולי בטלפון? האם לו אמרה את כל זה? לא, לא היתה מעיזה. ממנו חששה. היא קיוותה למשהו הגון יותר, אמרה באחד מפטפוטיה האינסופיים לאדם זה או אחר, ותמיד בקול רם. למינוי, לתפקיד רשמי, לקידום, ולקצת יותר כסף לעת זִקנה, אבל כלום. כלום בשבילה. היא מובנת־מאליה, מיותרת, עשויה אוויר. ומי יותר ממנה מכיר, ומבין, ומי נתן את נשמתו, ומה דוקטור ברוק היה עושה בלעדיה, כשהוא כזה מעופף וכפוי טובה. שיסלח לי אלוהים, אמרה אז, שככה אני חושבת על מי ששוכב כשכיב מרע, שאלוהים ישמור על נשמתו, גם אם עיניו פקוחות. אז למה לעזאזל נשארת, סינן אז אדם בלבו. לאדם להשאיר הכל – זה ברור. בן מאומץ הוא בן. אבל לפְּיֶר? להשאיר את המקום לאדם ולפְּיֶר, שבעשרים השנים האחרונות הוציא מפיו פחות מעשרים מלים לדעתה. לפְּיֶר זה על חשבונה.

והסיפור הזה שדוקטור ברוק חי, כמו צמח, ואפילו לא כמו צמח כי הוא ער, וצוואה שעליה להתקיים מתאריך נתון בין אם ארנסט חי או מת. יום אחד היא תתלונן על כל זה. איך נותנים לקבוצה של חולי נפש לנהל את המדינה. ואז זכר בדיוק. היתה חופשת פסח, והוא היה בבית הריק שלהם במוסד. זו היתה הפעם האחרונה שבילה בבית, מעט אחרי שארנסט אושפז. גם הוא שנא את הצוואה הזאת. הטורדת והמיותרת כמו כל השאר. למה, ארנסט. למה הכל כבד וסמיך ועשוי גחלים.

המצוקה כבר עמדה בשולי בטנו, בצקית וסמיכה. האחות גִירְש הושיטה לו בינתיים תיק מסמכים מאובק וכבד.

"מצאתי את זה באיזו מגירה. ניקיתי הכל לקראת הצביעה. עשיתי סדר", אמרה בגאווה שנראתה לו מגוחכת. נזכר בשער המוסד הצבוע כתום. כתם חדש וזר בים היושן הזה מסביב.

"תודה". לקח את התיק. "איפה הוא?"

"שם", הצביעה בכיוון הספסל.

הרי ידע בדיוק היכן למצוא אותו, אלא שביקש להרחיק את הרגע עוד במעט. ועכשיו גאתה בו האשמה, מילמל שוב תודה ויצא כמעט במרוצה. מחוץ למשרד עצר, נשם רגע, התרווח מעט, פרם כפתור בחולצתו, והמשיך בצעדים איטיים לעבר הספסל.

החוסים ב"שלווה" היו אנשים מבוגרים שבילו את רוב חייהם במוסד הזה לחולי נפש כרוניים.

גם אם אושפזו פעם בעקבות התפרצות של סימפטומים כאלה או אחרים הקשורים למשבר מסוים בחייהם, היה אותו מחולל, אם היה, כמו נעלם עם הזמן ואיננו, ונדמה כי מצבם הנוכחי היה שם תמיד, שמעולם לא היו אלא כך, ריקים מלשד, וקפואים, ונטולי זמן.

רובם היו חופשיים לנוע בחצר בית־החולים, הליכתם לרוב איטית, ללא מטרה, וידיהם קפוצות באותו קישיון גופני דמוי פרקינסון, המאפיין אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות.

כבר מרחוק הבחין בו. ראשו רכון מעט, רזה מאוד וידיו גדולות. כשהתקרב אליו, האט את צעדיו, ביקש להביט עליו, כך, עוד רגע. פְּיֶר, אמר את שמו בתוכו, פְּיֶר שהיה ארוג בתוך חייו. ולפתע נמלא געגועים, זמן כה רב לא ראה אותו. הגיע קרוב ונעמד.

"פְּיֶר", אמר ברכות.

גופו של פְּיֶר כמו פילס דרך בְּאוויר צמיגי. הוא הרים לאט את ראשו, ועיניו, שהיו עצומות עד לאותו רגע, נפקחו ונצבעו בירוק־אפור עז. זוויות פיו היבש נמתחו בת צחוק מלאת נועם. אדם התיישב על־ידו. את היומנים הרחיק, עבים ומלאי אבק וסודות שלא ידע אם הוא רוצה בהם.

פְּיֶר השעין את ראשו הכבד על כתפו של אדם, וכך נשארו זמן־מה בדממה. השמש בדיוק החלה לדעוך, ובבת־אחת נצבע הבניין באור עמוק ורך.

אדם אהב את הדקות האחרונות הללו לפני החשכה, כשהשמש נדמית שאינה רוצה להיכנע לחוקים הטוטאליים של מהלך השמיים, ושולחת בכוחות אחרונים ניצוצות מפוארים כזועקת, לא אלך. אוחזת בקנאות ברגעיה המתמעטים, מנסה להתכחש לגורלה הבלתי־נמנע. ואז היא נעלמה, ואדם חש בקצות העצב הלופת.

"אדם", לחש פְּיֶר, "אדם שלי". באחת נחלץ אדם מלפיתת החשכה המפלסת אליו דרך, ואחז בידו של פְּיֶר בשתי ידיו.

כמו לא עבר שום זמן, חשב, ואז שב ונשטף אשמה.

"פְּיֶר, סלח לי", מילמל, "פְּיֶר?" פְּיֶר לא ענה ואדם חשב, הדממה הזאת היא כמו ים, עזה וסמיכה. פְּיֶר כתמיד לוקח אותו למסע לתוך עצמו, השקט שלו הוא כמו מראָה שהכל משתקף בה. "פְּיֶר, אלה יומנים של ארנסט", הצביע על החבילה, "אני לא יודע אם לפתוח אותם".

"כן", אמר פְּיֶר.

אסע אליו, הבליחה המחשבה באדם, אל ארנסט. אוחַז בגופו ואטלטל אותו ואצרח ואשאל אותו. אותו אשאל. זיכרון אביו עלה וגדש, עורו שנדמה עשוי מלאטֶקס, ופניו האפורים הרזים ועיניו הריקות. איך הוא קם ומתיישב כמו בובה, לא אומר דבר ולא מביע דבר, וגם שתיקתו מרוקנת.

"פְּיֶר?" פְּיֶר הרים אליו את עיניו. מפלים ירוקים חשוכים. כמה עדנה יש בו. "פְּיֶר", בקולו היתה תחינה מוזרה. שמע אותה ולא האמין לה. "האם הוא צֶמַח?" לא הֵעֵז עד עתה לומר את המלה. צמח. מלה קרה.

"הוא אדם, אדם".

פְּיֶר, פְּיֶר, מדוע אינך עוזר לי. "אני לא יודע אם אני רשאי להסתכל בניירות", מילמל כמו לעצמו.

"אתה יודע", שמע את קולו של פְּיֶר.

איך יאמר לפְּיֶר תהיות מעולם הממש, שאלות על איפה התודעה, והאם הוא רשאי להניח שלארנסט אין תודעה, שאכן איבד את הרשות על גורלו, על חייו.

ואז שמע אותו שוב, "מדוע לא תקרא, אדם, משום שארנסט לא היה רוצה? כי אולי הוא יקום מהניתוק שהוא נמצא בו וישפוט אותך? כי יש בכך כדי לקבור אותו?"

"אתה חושב שלא היה אכפת לו?" שאל.

"אני חושב שלא", אמר פְּיֶר, "לא".

"אז מה אתה אומר, אני לא מבין". מֶתַח עלה והציף את גופו ואת שארית השקט המתפורר והולך.

"אני לא אומר. אני לא אומר כלום. רק שהמלים מנתרות ומנתרות, מחוללות ומחוללות, שָׁטוֹת במעגלים. בוא, תן לי את היד", אמר ואחז בידו של אדם.

ידיו של פְּיֶר היו גדולות. ורידים מקומרים בעורו כנחשים מפוסלים וצבעם כחול. מילדות אהב אדם את הידיים האלה. הדם נושא הכל, אמר לו פעם פְּיֶר, מוביל את החמצן ואת החיים. הדם האדום והכחול, תפוח ומרקד בידיו הגדולות הרפויות. בילדותו היה עוצם את עיניו ונוגע בהררי הדם הכבוש בנחילי ידיו של פְּיֶר, וחש שהוא שולט בעולם. ופְּיֶר היה מניח לו כחפצו.

נגעתי בידו של מלכיור פרואן, ועכשיו אני נוגע בידיו של פְּיֶר.

אתן לגורל להכריע, החליט. אטיל מטבע. זה מה שאעשה. שיחרר את ידו מידו של פְּיֶר, שנפלה לצד גופו ללא משקל. הוציא מכיסו מטבע. עץ – לקרוא, פָּאלִי – לא לקרוא, חשב אגב ההטלה. יצא 'לקרוא'. הטיל שוב ויצא 'לא לקרוא'. גיחך, ואז זעם, פחדנות. למה יד־המקרה תקֵפה יותר מרצונותי. זה רצוני החלש "להתנקות". להשיל אחריות. שההכרעה לא תהיה שלי. ומָהֵם רצונותי. לפתע היה מרוכז. גופו נעשה חריף בקצותיו. זה הכיוון, קדח, להעז לדעת, לא לחפש עקרונות, עקרונות הם לפחדנים שמחפשים תפיסת עולם מנוסחת כדי להתחפר בה. לדעת איפה אני, עירום ולבד. פתאום התמלא רגש. שערות גופו סמרו והוא תמה על עצמו. היה חם בחוץ.

מבין החולים הרבים שאיכלסו את המוסד, רק פְּיֶר, שהיה צעיר באופן יחסי לאחרים, קָשַׁר קֶשר חזק ומיוחד עם אדם. סיפורו, כפי שהיה ידוע, התבסס בחלקו על פעם אחת ויחידה שדיבר ברבים. הדבר התרחש בקיבוץ בית השיטה, עם שוטרים על־ידו. חלק מן השומעים סתמו את אוזניהם ואת אוזני ילדיהם, כי לא היה נהוג לדבר כך. ועוד נוספו שמועות וניחושים, והאמת, כך יש לשער, נמצאת איפשהו באמצע.

וכך סופר. בהיותו איש צעיר הגיע פְּיֶר מהולנד לישראל כמתנדב בקיבוץ בית השיטה, והתאהב באשה אלמנה, שחייתה בקיבוץ שנים רבות. היא היתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, והיתה לה ילדה על סף גיל ההתבגרות. בתה, הצעירה ממנו בכעשר שנים, נקשרה עמו בקשרי אהבה אף היא, והוא היה לה לאב, לאח ולמשאת נפש. כשחלתה האשה במחלה ממארת, טיפל בה פְּיֶר במסירות אין קץ, כך סופר. היא היתה בשבילו רעיה ואם וילדה כאחת, ושלושתם היו סבוכים זה בזה.

חלפו שנים, מחלתה החמירה, והיה ברור שסופהּ קרב. האֵם, בדמדומי חייה, נעשתה חרדה לילדתה, ולאהובהּ שאף הוא ילד, והיתה מדברת אליו שוב ושוב שעוד מעט היא תמות, וכי עליו להישאר עם בִּתה, ולאהוב אותה במקומה, והרי הבת אוהבת אותו כמו שהיא־עצמה אוהבת אותו. "ויום אחד", זאת אמרה בלחש וקולה רעד, עיניה היו אדומות ובוערות, והיא הרימה את ראשה רק בקושי, ורידי מצחה הבולטים שיוו למראה פניה השקוף איזה הוד אצילי ומעורר יִרְאָה, "יום אחד אתה תתחתן איתה", אמרה וביקשה שיכרע על ברכיו ויישבע לה שכך יעשה. והוא, שבור מגסיסתה ומאובדנה הקרב, לקח את ידה ונשבע. באותו רגע לא חשב על תוכן שבועתו, רק על הסבל הנורא הדלוק בפניה האוזלות, והסכים לכל. אחרי שאמרה את דבריה שקעה בדממה, נשמה עוד מספר נשימות ברווחים הולכים וגדלים, עד שחדלה.

לאחר מותה שתק פְּיֶר ימים רבים. הבת, צעירה ואבודה, חיכתה לו שישוב מתהומותיו. ובוקר אחד חייך, ואז החלה היא לבכות, והוא חיכה, חיכה זמן רב. יום אחד, בתוך הבכי, הסתמנה מנוחה. הוא חייך אליה שוב, עד שחייכה אף היא. ולמרות אבלם חילחלו החיים על כוליותם אל תוך האַיִן שהותירה המתה. בתקופה הראשונה עוד סבבו אותם חברים דואגים, אבל אלה עזבו לאט־לאט וחזרו לחייהם. הוריו הזקנים של בן־זוגה הראשון של האם כבר מתו, ואחותו עזבה מזמן את הקיבוץ וחיה באנגליה. השניים נותרו לבדם, ולשגרתם. היא בבית־ספר והוא בעבודתו. עבד בארכיון של הקיבוץ, מיין וסידר. עבודה שהותירה לו מקום לחלום. בערב היה מבשל לה, והיו מאזינים למוזיקה. לעתים ניגן בפנסתר, והיא לידו. לפעמים הכינה לו כריך ומילאה לו אמבט, ולעתים היתה מתיישבת לידו בשעה שרחץ. והיו פעמים, כשהיתה רוחצת היא, שהיה נכנס ויושב איתה. הם היו מחלקים את ענייני היום בלחש, כמו ילדים שמסתירים סוד שעדיין לא יודעים שהוא סוד. כך עברה שנה. היא כבר היתה בת שלוש־עשרה, ויום אחד הבחין כי שדיה, שהיו עד לא מזמן פעוטים ורכים כשל ילדה, כבר זקורים כל־כך ומוקשים בבשלות טורדנית, וירכיה מעוגלות כמעט כשל אשה, ורוח שיער מצטופפת והולכת בין רגליה, חמקמקה ומוכהה. בשעה שרחצה לפניו היתה חולפת לעתים בגופו אי־נוחות דרוכה, והיה מסיט ממנה את מבטו, נרעש, אינו יודע מה יעשה עם המציאות המשונה התופחת לפניו ותחת עורו. והיא, שאת יצריה עוד לא ידעה בשמם, היתה נפגעת ממבטו המתכנס מפניה. אולי הוא חושב שהיא מכוערת, אולי נמאסה עליו, כי אחרת מדוע נסוג ממנה. אולי היא דוחה אותו. מדוע הפסיק לאהוב אותה? לא ידעה, הספקות כרסמו בה והיא התעצבה. ופעם אחת, כשביקשה ממנו להביא לה דבר־מה לחדר־האמבטיה, והוא כהרגלו הסיט את מבטו, החלה לבכות.

"מה קרה?" שאל.

למה הוא שונא אותה, מה היא עשתה רע, בכתה ובכתה. והוא, במאמץ אחרון, ניסה להסיר ממנה את מבטיו שנשאבו אל אזורי נשיותה, וכאבה ניסר בו ללא נשוא.

קולה הגואה ניקב את עורקי נשמתו, ואבוד ומיוסר על שפגע בה, נרעש ומפוחד, ניגש אליה והחל ללטף אותה ברכּוּת, שתחדל לבכות, שלא תחשוב שאינו אוהב אותה.

"די, קטנה שלי", אמר לה שוב ושוב, הרים אותה בזרועות רועדות ממאמץ ואסף אותה עמוק אל תוכו, אל גופניותו, ונשא אותה למיטה, עטף אותה במגבת גדולה והשכיב אותה. הוא ליטף את גופה עד שאט־אט שככו הרעידות. עורה החל לסמור. הדממה שהשתררה ביניהם היתה חריפה, והוא הפסיק ללטף. היא אחזה בידו והניחה אותה על שדהּ שהתקשה תחת כפּוֹ. פטמותיה הזעירות תפחו באיזו עצמאות משלהן. חלציו עמדו להתפוצץ, וידו האחרת נשלחה כמו מאליה וליטפה את בטנה ואת שדהּ האחר, עד שרִגשה חלפה בה כמו גל, דחוס ועמוק, ונסוג. הוא קירב את פניו אל פיה, שנמס בתוך פיו הגועש. פניה סמקו ועיניה נעצמו, כמייחלת. הוא פשט את בגדיו והניח את עצמו בתוכה. היא נאנקה בכאב שהיה למתיקות. "עוד", לחשה, והוא המשיך וחדר אליה ואל אִמהּ ואל המוות שהיה ויהיה, וליקק את תוך פיה, ואחר־כך בין רגליה. הם שכבו דמומים, זיעה נטפה מגופותיהם הצעירים, המחוברים, המרוגשים בלי די.

וכך המשיכו לנהוג מבלי לדבר. היה מחכה שתשוב מבית־הספר והיו הולכים למיטה, גוף אחד של עצב ועונג. עד שידע שהרתה. אבל לא ידע איך הוא יודע לפניה, והיא אינה מבינה. מיום ליום דחה את הרגע לומר לה. עד שכבר לא תהיה ברירה, חשב במעורפל.

ואחרי שהקיאה יום אחד במסדרון בית־הספר, החלה אחת המורות לחשוד, ושלחה אותה להיבדק אצל רופא בית־הספר. משהתאמת חשדה של המורה, שדעתה מעולם לא היתה נוחה מכך שילדה בניצני נשיותה חיה עם גבר שאינו קרוב־משפחה, התערבה בקול גדול.

פְּיֶר נלקח לחקירה. הכל הזדעזעו מהבגידה והתועבה והניצול, אבל הבת התחננה שלא ייקחו אותו ממנה, האדם היחיד שיש לה בחייה.

פְּיֶר הואשם באונס. במהלך המשפט הוא סיפר איך הבטיח לאִמהּ הגוססת להינשא לבתה, ובעקבות הדברים האלה נלקח להסתכלות ב"שלווה", שאז היה עדיין בית־חולים לכל דבר, לפני שהפך למוסד פרטי לחולים כרוניים.

הילדה נותרה בודדה ונפחדת. "לטובתך", ליחשו בשפה שלא הבינה. "פְּיֶר לא יחזור", הבטיחו כאילו הם מגישים לה שי, והכאב בתוכה הלך והתעצם. ויום אחד נשכה את עורקיה שדיממו עד שמתה. היא היתה בחודש השישי והיו לה תאומים, כך סיפרו בקיבוץ, בן ובת, וכבר כעוּבּרים היו בעלי פלומה. בגלל חטאהּ, נאמר שם, היא מגדלת מבוגרים ברחמה. כאותם ילדים בעלי שני ראשים ששיער צומח על גופם.

לאחר מותה ביקשו לטשטש את המקרה. אִמהּ ופְּיֶר לא נרשמו שם בחותם של שייכות. לא ביקשו את צדקתה, והחברים רצו שהזיכרון ייעלם מנוף הזיכרון הקולקטיבי. ופְּיֶר, בסוף תקופת ההסתכלות, לא יצא עוד את בית־החולים.

את הסיפור על פְּיֶר שמע אדם מִיוֹאָשׁ, אחד המאושפזים. הסתבר שארנסט סיפר לו אותו פעם, לפני שנים.

כמו הסַפָּר של מידָס מלך מקדוניה, שלא היה יכול לשמור יותר על הסוד של מידס, ולא התאפק וצעק את האמת, "למידס אוזני חמור", לתוך בור שחפר סמוך לנהר, כך אני רוכן לתוכך ומספר לך, ציטט יואש את ארנסט. יואש, שארנסט בחר בו להיות איש סודו, היה רוב חייו במצב של דיכאון קליני, ולא נראָה שאי־פעם יֵצא ממנו. אבל יום אחד, להפתעת כולם, נחלץ ממצבו, והתחיל לחייך לכל עבר ולפטפט, וכמו הקָנֶה שצמח על שפת הנהר ועם בוא הרוח הוציא את הסוד, כך פיטפט יואש עם אדם וגילה לו.

מעט לאחר־מכן שקע יואש שוב בדיכאון, והלך לפרדס ותלה את עצמו. על עֲבָרוֹ של פְּיֶר לא דובר מאז.

זה היה פְּיֶר. האיש היחיד מבין דיירי המוסד, מאושפזים ואנשי צוות כאחד, שיצר קשר עם הנער, שאהב אותו מאוד. והדוקטור היה מקנא באותה רעות עמוקה המחברת את שניהם, באותו תו דמיון מסוים שקיים ביניהם, כך חשב ארנסט, אף שלא ידע לומר במה הם דומים.

לשאלתו של אדם, כשגדל מעט, מדוע פְּיֶר לא יוצא מבית־החולים, הרי הוא לא חולה, ענה פְּיֶר בחיוך שעצב תמידי מזוג בו, שהוא אינו רוצה לצאת. אילו היה בחוץ, חופשי כביכול לנפשו לבחור, היה נגזר עליו לשאת את האובדן הנוכח שיש בכל בחירה, טובה ככל שתהיה. כל רחוב שהיה בוחר ללכת בו, היה מסַפֵּר על אלה שלא הלך בהם, ושאבדו לעד. את תחושת האובדן הוא אינו יכול לשאת. לכן הוא נח בחמימות של היעדר החופש, הסביר לנער הצעיר, המקילה על גיהינום האובדן שממנו לעולם לא יֵרפא.

בפיו של פְּיֶר לחשכה היה טעם של דבש, והאַיִן היה שיר מנחם. בניתוקו, בוויתורו, לא היה כפוף לעולם הממשי ולבעיותיו, ואולי תרם להיעדר קשר טבעי יותר של אדם לחייו־שלו, האפשריים והממשיים, אלה השרועים מכל עבר, כדי ליטול מהם ולהתהלך בהם.

כבר היה חשוך. רוח חמה ונעימה נשבה.

"פְּיֶר", אמר אדם בקול שקט והמשיך לאחוז בידו הגדולה. על מה ידבר? לעתים המלים כה מיותרות. פְּיֶר היה ביטחונו. ערש ילדותו. ארנסט היה מסתכל באדם בהדרה שהעיקה עליו, ואילו פְּיֶר היה מדבר אליו, שותק אליו, אוחז בו בפשטות.

ארנסט חשש ממגע, והתייסר מכך בדרכו המופנמת. כה מבויש בגופניותו שלו, מסורבל ועצור ומלא מבוכות, מה שכנראה הִקשה עליו ליצור קשרים, חשב אדם מאוחר יותר. מאחר שלא רצה להאציל על הנער הגדֵל את הסדקים הלא־פתורים שבחייו־שלו, ניסה להבליג, לגעת בו, ולרפא את שניהם. אלא שארנסט ידע, ברחמים עצמיים נעדרי התפלשות, שמה שעשה כבר טבוע בנער, שהיה חומק ממגעו בדרכו האדיבה והמכונסת. ארנסט לא ידע שאדם יודע על חששותיו, וכי הוא נעתר להם ונסוג. אבל עמוק תחת אותה היענות, רעֵב הוא במין בהלה שארנסט ייקח אותו בין ידיו ויאסוף אותו ויקיף אותו ויאמר לו אני כאן, שיהיה בשבילו משהו להתחכך בו ולמרוד בו.

"אתם סבוכים אחד בשני", אמר פְּיֶר, "כמו ציור יִן־ויַאנְג, בלי התחלה ובלי סוף". וארנסט הלך וקנה פוסטר של הסמל המפורסם, ותלה אותו, למורת־רוחו של אדם, שאותה כבש רק בקושי.

הוא יאמר לאחות לעזוב את פְּיֶר לנפשו, ולא לברוא בדיות. הנה, הלוא הוא מדבר, זו היא שלא שומעת. שב ונזכר ביומניו של ארנסט.

"פְּיֶר, הכרת איש בשם מלכיור פרואן?"

"כן ולא", ענה לבסוף פְּיֶר בקולו החרישי.

"מה?" שאל אדם.

"כן, כי הוא היה חבר של ארנסט. ולא, כי לא היה חבר שלו. הוא היה חזק. ארנסט אהב אותו.

"היום מתקפל", אמר לפתע, ואדם ידע שלא ידבר עוד. "ועכשיו נשתוק קצת". אדם הגביר את אחיזתו בידו של פְּיֶר, ניסה להישאב לכוחו. לשתיקתו. נתן לדמותו של מלכיור להתעמעם בתוך השקט שנפרש בתוכו לאט. לפתע עלתה מרים. מבטה חרוש הכאב הציף, אבל הוא לא ייתן לה, דחס ודחק אותה ממרחביו, וחש שהוא מתרפה. חשב על הסיפור ההולם בו, המבקש לבקוע. היום אנסה לכתוב, ואולי בעצם ארוץ לאורך הירקון, כן. כך אעשה. ארוץ וארוץ. עצם את עיניו לרוח הערב המנשבת מן הפרדסים, הפקיר פניו. כעבור דקות אחדות קם, נגע בידו של פְּיֶר שלא זע, אבל אדם ידע שהוא מרגיש ומבין בדרכו. "שלום פְּיֶר", אמר ופנה לצאת מבית־החולים, הפעם דרך השער הראשי.

לפני שיצא הסב את פניו לאחור. פְּיֶר עוד ישב על הספסל, הסתכל למרחבים שאליהם שלח אולי את נפשו לחפש אחר האהובה שמתה לפני עשרות שנים. הוא הסתובב והלך בצעדים מהירים למכונית.

בצאתו אל הכביש המהיר נחת מבטו על תיק המסמכים שהיה מונח על המושב לידו, ושב והֵישיר את עיניו לכביש. הוא הושיט את ידו אחורנית, גישש מאחורי המושב שלו ומצא חולצה ישנה, משך אותה והשליך אותה על שק העבר הזה. מבלי להסתכל שלף מן הקופסה שלידו תקליטור, הכניס לקומפקט דיסק ונתן למוזיקה לבקוע. עד מהרה הגביר את הווליום.

לא היה אפשר יותר להבחין בריח הפרדסים.

חלפו עוד יומיים שחי בהם במכונית. ישב בבתי־קפה לרוב, נשטף במקלחות בחוף הים, ציחצח את שיניו בפארק. והימים עברו בלי אירועים מיוחדים ובלי הרבה מחשבות. לא הרגיש רע או טוב. קרא עיתונים מזדמנים, דבר שלא עשה כמעט מעולם. לפעמים רץ. ואת הסיפור לא ניסה לכתוב. לעתים חשב שכבר עברו שעות ולא החליף מלה עם איש. ובמיוחד חיכה. ללא מטרה.

היה יום שני. בבוקר היה במחלקה. לא הגיע אף אדם להסתכלות, והיום עבר. אחר־כך הלך לבית שעזב.

למרים היה שיעור התעמלות שאף־פעם לא החמיצה, וזו היתה הזדמנות לקחת עוד כמה ספרים ודיסקים, ואת הסוללה הנוספת של המחשב הנייד ועוד בגדים, כך לפחות אמר לעצמו. דרוך נעמד מול הדלת, סובב את המפתח ונכנס. בפנים היה חשוך ושָׁקט. הדופק שלו שכך לאט. היא אכן איננה. אולם בפוסעו פנימה הבחין בה. ישבה שם בחושך וחיכתה.

"אדם?" קולה קלוש.

"כן, מרים. חשבתי שלא תהיי".

"איך אתה יכול לעשות לי את זה".

"אני מצטער".

"מצטער, מצטער", אמרה בקול קשה וגבוה. ישובה על הכורסה, אגרופיה קפוצים לצד גופה, פניה תפוחות, אולי משעות ארוכות של בכי, חשב, ולא חש רחמים, רק מין קֵיהיון.

"חבל שבאתי", אמר.

"נכון, חבל". ואז החלה לבכות. וחדלה ופניה נאטמו. הוא הפנה את גופו בכיוון הדלת, ללכת.

"למה היית אתי בכלל, תסביר לי".

מה יענה, חש מובס.

"את באמת חושבת שלכל דבר יש סיבה?"

"אבל אתה לא יכול לנפנף אותי ככה".

לא ענה. רגליו נדבקו לרצפה.

"לא אהבת אותי?"

"אהבתי אותך".

"אז מה קרה?"

"לא קרה כלום".

"אז למה אתה זורק אותי?"

"אני לא זורק אותך". רק שלא תתקרב אלי, חשב, רק שלא תיגע בי, רק שלא תרד על הברכיים.

"מה עשיתי? מה עשיתי לךָ?"

"לא עשית כלום, מרים. ואת לא אשמה בכלום".

"אז מה קרה?"

"אני השתניתי".

"מתי, מתי השתנית. אתה ממציא. הכל היה טוב".

"מרים, תפסיקי, די".

"מה, כי כעסתי אז?"

"לא, מה פתאום".

"אז מה? ואתה באמת לא היית בסדר עם הארוחה".

"מה?"

"שלא הצעתָּ לי".

לא הצליח לזכור על מה היא מדברת. חש עייפות.

"מרים, זה לא שום דבר מסוים".

"אבל אין כזה דבר, אין. לכל דבר יש סיבה".

"אולי", אמר אחרי רגע.

"אתה לא יכול לשבת?"

הוא התיישב. לא היה לו אוויר. היא נראתה לו עצומה ומשונה. זה מה שקורה לאדם ששרוי בחרדה, אלא שזה לא מה שקורה לו. רק אשמה. אפילו לא. יותר אי־נוחות שביקש להשיל, וזרות אליה שלא היה יכול להסביר, וצורך נורא ומוחלט להיות לבדו.

"מרים, אני חייב ללכת. אני מצטער".

"מצטער שווה לתחת". והוא חשב, מעולם לא השתמשה במלה תחת.

"נמאס לי", אמרה, "נמאס לי. כמה שאני מנסה, אתה יורק עלי".

והוא אמר, "מרים", ולא ידע מה יוסיף.

"לא הלכתי לעבודה מאז, הם יפטרו אותי".

והוא אמר, "לכי, חבל".

"מה אכפת לךָ".

"אכפת", אמר, כי היה לו אכפת, כי אהבה את העבודה והיתה טובה בה, כלכלנית בחברת הייטק.

והיא אמרה, "אדם, תן לי הזדמנות, בבקשה, אני אשתפר".

היא לא מבינה, חשב, היא לא מבינה ואף־פעם לא תבין.

"את בסדר גמור, מרים".

"אדם..." עיניה היו פעורות, וגושי נימים חדשים נקוו בהן.

הוא ידע שאין טעם לדברים שהוא עומד לומר, אך אמר בכל־זאת. "טוב, בואי ניקח פסק־זמן. אני צריך לחשוב. להיות לבד. אבל אני אתקשר. אני מבטיח. אל תתקשרי אלי".

הנה זה קורה, חשב. בטנו נצמתה. היא ירדה וישבה על הארץ, למרגלותיו. חיבקה את רגליו, והוא עצר את נשימתו. חיכה זמן־מה ואז בזהירות השתחרר מאחיזתה. התרחק ממנה מעט. "אני לוקח כמה דברים", אמר.

"לאן תלך?" שאלה. הוא שמע את קצות אלימותה הכבושה בקושי. "אי־אפשר לחיות במכונית לנצח, אפילו לא אתה".

"אני לא יודע", אמר.

הקווים הדקים שהסתמנו סביב פיה עם השנים כמו בבת־אחת נחרשו לתוך עורה. הגיל אינו מחמיא לה, חשב, ואולי לאיש לא, ואז נזכר במלכיור פרואן. גיל זו עוד שכבה, עוד ממד, עוד צבע, הוא לא בהכרח היעדר אלא תוספת. הוא הסתכל בה והיא לא הרימה את ראשה.

הוא פנה לארוז. כשסיים והחל להתקדם בכיוון הדלת, לרגע הסתובב והביט בה שוב, ראשה רכון, מצופפת בפינת הספה. "שלום", אמר, והיא לא ענתה. הוא יצא מן הבית וירד במדרגות הבניין ונפלט אל המדרכה. בבת־אחת הרעידה אותו הרחבוּת. האם זה האושר? "אני לבד", אמר בקול והחל לרוץ. ועצר. ורץ. ועצר. והלך. עוד ועוד. אלך כך עד קצה העולם, חשב ועיניו מופנות מעלה, אל העננים ואל השמיים, פרש ידיו, ומיד הצמידן כי זוג מבוגר צעד מולו.

המכונית שלו חנתה ברחוב מאפו. הוא התניע ונסע. גופו היה פריך וריק. דממה, חשב, סוף־סוף דממה. נסע עד שאיבריו היו נינוחים ופתוחים. לפתע הבחין שהוא בשדרות רוטשילד. אולי אצא לרוץ, חשב כשהחנה את האוטו. בדיוק עברה קבוצה של צעירים וצעירות והַלְמוּתָם המקפצת. אשב באיזה מקום קודם, החליט, אשתה משהו, אחר־כך ארוץ. לאן ילך לא ידע. עצם את עיניו לרגע, הסתובב על עומדו, ופקחן. עיניו היו בכיוון דרום. אלך כך, חשב, והלך ישר ופנה ימינה. הוא התיישב בקפה־בר ברחוב אחד העם פינת בלפור, עם המחשב הנייד. "קפה", אמר למלצרית, "הפוך קטן חזק".

הגישו לו את הקפה, והוא לגם לגימה. בדריכות עולצת רכן קדימה, וכתב. המלים נשפכו כמו היו שם קרובות מאז ומתמיד, והמקשים רקדו.

גמר לכתוב. ישמור את הקובץ בשם כלשהו, זמני, חשב, והמשיך לתופף באצבעותיו על המקלדת.

"מה יש לכם מהחבית?" שאל את המלצרית שלפתע עמדה לצד שולחנו, אולי הבחינה בצרכיו עוד לפני שהוא־עצמו ידע עליהם. שמח שבאה.

"טובורג, סטֶלָה, בֶּקְס..."

"בֶּקְס, חצי בבקשה", הפסיק אותה וחייך, נבוך.

"אוקיי", אמרה, ומקולה השטוח הבין לשמחתו שלא שמה לב למבוכתו. כעבור דקות אחדות שבה עם הבירה והניחה את הכוס לפניו, ולצדה הניחה גם צלוחית בוטנים. "תודה", אמר. היא הינהנה, לא אישית ויעילה. הוא לגם מן הבירה וכדורי הגז נעו בתוך שבילי מחשבותיו הדחוסות. הוא החל לקרוא את שכתב. 'הידלדלות הריגוש' היתה הכותרת. גיחך לעצמו, נורא, בלי רגש או תסכול, ריק ושטחי. כתב עליו ועל מרים, משל דידקטי על ההידלדלות הביולוגית של הריגוש, הנגזרת, הצפויה, כמו שעון שעונדים לאורך זמן, שקודם הוא מוחש, ואז נשכח, "וכך הקרוב", כתב, "המוּכּר, האהוב והידוע, שעורר אי־שקט רוגש, חדל, כמו כך הוא טבע העולם". מחק את הקובץ, ומחק שוב, הפעם מסל המִחזור. ארנסט הוא שאמר לו את המלים האלה, הידלדלות הריגוש, נזכר. לפני שנים. בלונה פארק. "אתה תבוא פעם, פעמיים", אמר לו, "וכמו שעון על היד, שקודם חשים בו כי הגוף מגיב בעוררות לחדש ואחר־כך כבר לא, משום שהחדש הופך מורגל והחידוש נדם, כך כל מה שחשת עד היום רק יֵרד וידעך". הוא אמר לו את הדברים האלה כי אדם לא רצה לעזוב את הלונה פארק וארנסט כן. אדם הרגיש איך כל הטוב שחש ביום הזה החד־פעמי אוזל ממנו לעד, כמו לקח ארנסט כף מלובנת וחפן את אושרו מתוכו, וקפץ פניו. ארנסט נבהל מפני שאדם נסוג ממנו, ובכל־זאת ניסה לומר, "אדם..." ולא אמר עוד דבר, ומיד קרס לתוך עלבונו המוכן. בטנו של אדם הקטן כאבה בכאב ללא שֵׁם או מידה. מדוע בכלל לקח אותו ללונה פארק לא זכר. רק שניהם. בלי פְּיֶר. אף־פעם לא בילו כך קודם. ארנסט לבש חולצת טריקו בצבע חום בהיר. מעולם לא ראה אותו קודם בחולצת טריקו.

הם נסעו באוטובוס, זכר. היתה לארנסט מכונית, אלא שלא אהב לנהוג. רק פעמים ספורות בחייו נסע באוטובוס מחוץ לעיר, למקומות הקשורים בעבודתו של ארנסט, כנסים למשל. הוא היה יושב באיזו פינה, בדרך־כלל עם ספר, או עם מחשבותיו. אותם אירועים נזכרו בתוכו כקו רצוף נעדר פרקים או שייכות לזמן או מקום. והנה הם נוסעים, אבל לא לכנס. קודם לתחנה המרכזית, ושם עולים על עוד אוטובוס. זה היה בקיץ, נזכר, כי ארנסט אמר, "תל־אביב נוראה בקיץ". אדם שאל, "נוראה?" ארנסט אמר, "לחה מאוד, אתה תראה. כשנושמים, צריך לפלס דרך בתוך בִּיצות". "בִּיצות?" ארנסט הסתובב אליו וחייך אחד מחיוכיו הנדירים, ואמר, "אדם, בוא ננוח קצת, טוב?" אדם שמח: סוף־סוף יראה במו־עיניו את ששמע עליו כבר כל־כך הרבה פעמים מילדים אחרים. לונה פארק! צמד מלים שבדמיונו היו עונג שלא נגמר, והוא התרגש התרגשות גדולה. הם הגיעו. ארנסט קנה לו צמר־גפן ורוד. אדם ראה המון הורים וילדים. ארנסט אחז בידו הקטנה בחוזקה ואמר, "אתה יכול מה שאתה רוצה. כל מתקן. כל דבר. הכל". לרגע היה אדם משותק מעומס הדברים. הוא הביט על ארנסט בתחינה, וארנסט חיזק את אחיזתו. אדם שאל, "מה נעשה קודם?" וארנסט אמר, "זה לא משנה". אדם עצם את עיניו, כמו שלימד אותו פְּיֶר, הרפה מאחיזתו של ארנסט, רוקן את מחשבותיו וחיכה. ארנסט אמר, "אדם, באמת", והוא לא ענה, ואז פקח את עיניו וחייך. הוא שב ואחז בידו של ארנסט והוביל אותו.

המפתח שמצא היה הקו הישר. הוא ילך בקו ישר, והמתקן הראשון שיהיה בדרכו, אליו יעלה. אם יגיע לאותו מתקן פעמיים, יסתובב על עומדו בעיניים עצומות, וכשיפקח אותן ימשיך בכיוון שאליו פונים פניו. כך ניסה מתקן אַחַר מתקן, במושכו את ארנסט אחריו, והלה הלך בלי רצון משל עצמו. פעמים אחדות אכן הצטרף אל אדם, משום שנכמר לבו עליו. אולם לעתים אמר לו, לך לבד, זה לא בשבילי. והזמן עבר, טוב ומלא. ואז, באיזה רגע, אמר ארנסט, "אדם, הגיע הזמן ללכת". אדם לא רצה. הוא אמר, "למה? למה ללכת?" "די, גמרנו", קבע ארנסט. ואדם אמר, "אבל למה?" היה ילד, וצרכיו של ארנסט היו לו מופשטים, נעדרי משמעות או ממשות.

ארנסט ענה, "כל מה שאתה חש עכשיו ממילא יֶאֱזַל. כזו היא מערכת העצבים. החדש מעורר בה אי־שקט שמעלה את הדופק המוביל את החמצן לשרירים ולמוח. ברירת המחדל מול הלא־ידוע היא היערכות מול סכנה. ככה זה כשפוחדים, וכך קורה כשמתאהבים, וכך קרה לך היום בלונה פארק. אבל לאט־לאט חוזר על עצמו הלא־מוכר עד שנעשה מוכר, ומערכת העצבים לא צריכה יותר להתגונן, אלא להיפך, היא צריכה לשמור את תכונת העוררות לרגעים חדשים, חשובים, שיהיו לא ידועים ולא מוכרים. והדופק לא יִיזָעֵק יותר בעוררות כמו שקרה בפעם הראשונה, וכך גם הריגוש כולו. וזה אומר, אדם, שמה שחשת היום כאן בלונה פארק תחוש פחות ופחות, עד שלא תרגיש בדבר, כמו השעון הזה על ידך, שקניתי לך לא מזמן, ובהתחלה חשת בו ועכשיו כבר לא".

אדם הסתכל בשעונו החדש, הסיר אותו ושם בכיס, ולא אמר דבר. ארנסט התחרט, אבל לא היו לו מלים, ולא כוחות, והוא נסוג, כמו שנסוג לרוב, ואפור שהתפשט לכל עבר שטף את יומם שהחל טוב והסתיים רע. הם יצאו מן הלונה פארק ונסעו חזרה הביתה, כל אחד בבדידותו, באהבתו האילמת.

האם כך באמת קרה לו עם מרים? האם מה שאזל בו אליה נגזר מאופי מערכת העצבים? הייתכן שנעלמה ממרחבי נפשו בלא להותיר כאב, ולוּ סימן? האם רק פסיק עבר בתוך החיים? הרף עין, עפעוף? נזכר באל המצרי אוֹסִירִיס, אשר כשפקח את עיניו נפתח העולם והוּאר, וכשעצם אותן כבה העולם ונהיה חושך.

המלצרית היעילה, שעוד קודם הבינה מרחוק את הלוך־נפשו, הופיעה שוב ושאלה אם הוא צריך משהו. ביקש חשבון, שילם ויצא. הוא החל לפסוע ללא מטרה, זמן רב, עד שחזר למכונית ונסע. לא ביקרתי מאז בלונה פארק, הירהר, ובכי יבש עלה בו ממעמקי גופו ונפשו, והוא מעך אותו פנימה.

ארנסט לא צדק. ישנו יש שאינו מתכלה ואוזל ונסוג ונעלם. געגועַי לאמא שלי, חשב. הרגיש נמלוּל ברגליו. אולי נרדמו. היה לו צפוף, וריח חזק של אבק עבה בכל מקום מילא את תעלותיו.

לא רצתי בסוף, חשב בצער.

הימים שעטו. גופו היה לא נקי. הרחצות בים הביכו אותו. כבר לבש את כל בגדיו. הוא השתתף בכֶנֶס בן שלושה ימים באוניברסיטה, השתלמות בניהול למנהלים זוטרים. הגיע ביום הראשון, אבל לא המשיך ללכת. ממילא איש לא ישים לב. וכך היה פטור שוב מעבודה. מרים היתה מטלפנת לנייד ומשאירה הודעות, או מנתקת. הוא ביטל את המשיבון והיא שלחה מדי פעם הודעות כתובות, לעתים האשמות, לעתים תחינות, או כמה היא אוהבת אותו. אלו היו לו הכי קשות, והוא כבר שנא אותה פחות. לרגעים אפילו התגעגע, לרגעים היה אוחז בטלפון הנייד, כמעט מטלפן, ואז נסוג. והחיים היו אחרים, אבל גם דומים לעצמם, וחוסר־השקט שקודם־לכן עורר אותו, עכשיו עורר פחות. תחושת החופש שהגיחה והציפה אחרי שעזב התפוררה לאיטה. הוא לא ידע מה יעשה עם עצמו ועם חייו. לרוב כבר לא היה עצוב, רק ריק.

אדם פגש את מרים לראשונה במסיבה שאִרגנה אגודת הסטודנטים. אומנם כבר היה מתמחה, אבל עוד השתתף בקורסים באוניברסיטה, למתמחים החדשים.

מאז ומעולם עוררו בו ריקודים כאב עמום. הפקָרַת האני הזאת שלא העז לה סימלה בשבילו את החיים שלא היה מסוגל לחיות, את מלוא מהותם הגולמית הלא־נגישה לו. אבל הוא נמשך להסתכל.

בפינת האולם הגדול הוצבו שולחנות ועליהם עוגות, ממתקים ומשקאות. גם יין היה, ובקבוקי בירה. האורות היו מעומעמים, והמוזיקה בקעה מארבעה רמקולים גדולים שנתלו בארבע פינות החדר. תחילת הסתיו והאולם לא היה מוסק. היה לו קר. הוא הכניס את ידיו לכיסי מעילו וניתר מעט. הקפיד לנתר לא לפי הקצב. אבל אז נתקף אי־נוחות ותחב את ידיו לתוך הכיסים עמוק עוד יותר, עד שקצות האצבעות כאבו לו. מדוע בא בכלל, הרי ידע מראש שכך ירגיש, ובכל־זאת בא. זה מחקר אנתרופולוגי שאני מקיים בתוכי. הכל מעניין, ואני מביט ומנסה להבין את טבע האדם, את טבעי־שלי, סיכם בתוכו. אבל לא באמת השתכנע, וקדרות מוכרת טיפטפה בתוכו כך מעצמה.

האנשים שרקדו היו צעירים, מעט בזוגות והרבה לבדם. זיהה כמה פרצופים, לא ממש מכרים. להקלתו לא הבחינו בו, או לפחות כך היה נדמה לו. בחורה שלא הכיר חוללה לבדה במרכז החדר. אף שהיתה רחוקה, משכה חיוניותה את תשומת־לבו, ועם חלוף הדקות לא היה יכול להסיר ממנה את עיניו. לרגעים היה יכול לקלוט משהו מן המראה שלה, כשהתקרבה אליו תוך כדי ריקוד. היא היתה שזופה, כך היה נדמה לו, ומלאה, ונזכר בנערות טהיטי שבציורי גוגן. כמה היא חיה חשב, בריאה ומלבבת. קנאה כירסמה בו. חש גלמוד וזר ומגושם. היא הבחינה בו מביט בה וניגשה אליו ראשונה. על כך היה אסיר־תודה לה.

"הַי", אמרה וחייכה.

"שלום", אמר.

היא הושיטה לו כוס יין אדום, והוא לגם ממנו לאט. היין הציף את פניו בחום והוא חייך אליה. הם עמדו זמן־מה ולא דיברו, היה טוב ככה סתם. ואז היא שבה למרכז האולם והמשיכה לחולל, גופה פתוח לשמיים, גמיש ורך ויפה. רק שלא תחדל, חשב. האם זה היה הרגע שבו התאהב בה?

באותו ערב הבחין רק בה, והיא חשה בכך.

כשהמוזיקה דעכה ורק קומץ רוקדים ורוקדות נותר ברחבה, ומארגני המסיבה החלו להבהב באורות כדי לרמוז שהגיע הזמן ללכת, כבר היה שיכור. היא ניגשה אליו והוא חיבק אותה בהיסוס, ואחר ביתר שאת, והיא נלחצה אליו, וצחוקה פרם את כובד העולם. שיכורה גם כן, הם יצאו לתוך הלילה, ואז החלה לרוץ, והוא רץ אחריה, גבוה, והיא נמוכה ממנו וגמישה. לבסוף תפס אותה, שתי ידיו משני צדיה, חפן את שדיה, שנמסו לתוך כפותיו, רכים וחמים בלי חזייה. גופו הרעב רעד אליה, והיא הסתובבה ונצמדה אליו. רצה למעוך אותה ולמצוץ אותה, פניו בערו. הרים אותה והיא זלגה אליו מותאמת, גופה רפוי ופתוח, איברו זקוף לתוכה, וגופותיהם שרו. עבר זמן. בעיניים עצומות התרפו, והתיישבו קרובים, לא נפרדים.

בתחילת הסתיו, בחצר חבויה בשטח האוניברסיטה, על משטח בטון קטן ומוסתר, פרשׂו את הסוודרים ונשכבו גוף אל גוף. שם עשו אהבה שוב.

לפעמים חשב אדם שחייו מעניינים יותר ממנו, לכן בחר לא לספר לאנשים דבר על עברו, או היכן גדל – מה שרק הוסיף הילה למסתורין שממילא אפף אותו. זכר עתה מתוך התנגדות את עיניה הנוצצות של מרים כשסיפר לה היכן גדל. עכשיו יש לךָ אותי, אמרה, לא תצטרך יותר משוגעים. והוא הסתגר. והיא אמרה, אדם, לאן אתה הולך. אל תעזוב אותי ככה.

כמה אהב אותה אז.

איך שכחתי, מילמל לעצמו. שכחתי הכל.

לאחר שבוע שבו ישן במכוניתו קנה עיתון, בדק גם באינטרנט לוחות של דירות להשכרה, והחל לחפש דירה. הוא העדיף להימנע מלהיעזר במתווכים, והסתובב כמה ימים בין דירות, עד שמצא אחת שהתאימה לו, ושאפשר להיכנס אליה באופן מיידי. בערב חתם על החוזה ועבר לגור בה כבר למחרת.

עברו קצת יותר משבועיים מאז שעזב את מרים. יותר מכל חש פנאי חדש ומרחבים מכל עֵבר, אף שלא הרגיש יותר אושר, רק שקט. ולא עשה כמעט דבר, גם לא חשב, מלבד על ענייני עבודה, ואף שם לא עשה אלא את ההכרחי וללא מעורבות. רק ענה לאימיילים ולמכתבים, ובדק באופן כללי שכולם עושים את עבודתם. היה לו מזל שלא היה דבר לעשותו בימים האלה מלבד השגרה, שהתנהלה ממילא בלעדיו.

הוא היה בדרכו חזרה מהמכולת ושקית עם כמה מצרכים היתה תלויה על כף ידו. לא שם לב שכבר ערב, חשב בפליאה. ידיעה של סוף הקיץ הסתמנה באוויר, חומקת אך מוחשית. הוא היה רעב וחשב שהוא אוהב להיות רעב. אוהב לחוש את צורכי הגוף, כמו לאכול או ללכת לשירותים, כך הוא יודע שהוא חי. מלבד מכתב שנמען אל אדם אחר והגיע אליו בטעות, כבר חיכו לו בתיבת הדואר חשבונות. המציאות החיצונית נראתה כל־כך מיותרת. עודפת. אבל היא היתה גם משהו לשרטט עמו גבולות, ולומר לו מה לעשות בתוך הימים המשתרכים.

בדיוק עמד להיכנס לדירתו, המפתחות עוד היו בידו, כשחש לראשונה געגוע. זה היה כאב פיזי שבקע במרכז עצביו, ואז לאט, אֲדָווֹת של אי־שקט בתוך תאיו. לא ייאמן, נאנח. בשרהּ הלבן, הסמיך, שעלה בזיכרון חושיו, החליש אותו ואת אחיזתו. התשוקה העבירה אותו על דעתו, הדם שעט ואזל, הציף חליפות, וידו נשלחה לחלציו, נגעה בהם, עצומים ובוערים. אני גבר, חשב. זו תשוקה חריפה ולא־אישית, תשוקה נטולת אהבה.

נאקה עלתה והציפה והוא כפף את גבו מול הדלת, תשוקתו תיכף תפרוץ החוצה דרך עורו.

כעבור דקות אחדות הזדקף ונשם, פתח את הדלת וטרק אותה אחריו מבלי לנעול, ונשכב על הספה, פניו משוקעים בכרית. עיניו עצומות חזק.

"את מזכירה לי מישהי", אמר פעם למרים, עוד בהתחלה, כשהכל היה טוב.

"כן?" ניצתה כולה. שמע את הפרפור של אושרה. "את מי?"

"רינה, אשה זקנה שאני מכיר". נזכר כל־כולו ברינה.

"רק היופי חשוב, אהובי, שְׁמַע לרינה הזקנה", אמרה לו לפני שנים רבות. ואדם חשב אז, היא יפה, והעיניים שלה עצובות. אבל איפה היופי ואיפה העצב, חשב הילד־המבוגר. אצלה הם יחד, הם אחד. "כמה את יפה", אמר לרינה וגופו פעם. בחיוכה החם, המצטחק, המיובש מרוב תרופות שהיא לוקחת, אמרה, "בוא אלי, אָדָמוּשְׁקָה, בוא כבר". הבשר שלה היה רך כל־כך, נזכר. מלא קפלים שאין להם סוף. "בוא, גבר, בוא לקק אותי". ואדם ליקק אותה, ונגע בָּאושר. הוא היה בן חמש־עשרה, גופה הלבן והמלא נראה לו כמו אלוהות.

"זקנה?" שמע את מרים.

"כן".

הבחין במבטה שהתכרכם. קולה הקשה מיותר וזר בזיכרון הרך.

"לרגע הזכרתְּ לי, אבל כבר לא", אמר ולבו נסגר. ואז חמל עליה. "אני אהבתי אותה", אמר, "היא היתה הראשונה שלי".

"מרים, די".

היא בכתה, ואדם ליקק את הדמעות מפניה. גופה היה חם בפיו. הם נקברו זה בזו והוא אהב אותה בלי די, בכל פירוריו כולם.

עוד יום עבר בנים לא נים הרגיל. הוא הלך לעבודה. גברת דהאן לא היתה, ואייל המזכיר נכנס ויצא ללא הרף. אדם ישב קבור בחדרו ועשה מעט. היה עליו לסכם את החודשים האחרונים, ואכן סיכם, את מה שעשו אחרים. אַחַר הציץ בחומר בנושא פסיכיאטריה משפטית שנערם על שולחנו לקריאה, והמלים נראו לו כמו כתמי מים. לרוב בהה בהן מבלי לספוג דבר.

כמעט ירד הלילה כשהחנה את מכוניתו ליד ביתו החדש. יותר מכל רצה לנוח. חשב על עונג קָרֵב של קפה, או בירה, ושֶׁקֶט, מוזיקה.

הוא עמד לעלות במדרגות המובילות לדירתו, אך שכנתו גברת בראונשטיין חסמה את דרכו. אשה כבת שישים, עבה, נמוכת קומה וליד אדם נראתה כמעט גמדה. שערה האפור נופל בקילוחים דקים לצדי פניה, שעורן חלק כשל תינוק. בצעירותה ודאי היתה מלבבת למדי, אלא שעתה שיווה לה שוּמנהּ הבוהק, הנערם תחת עורה החלק מדי, גוון צפרדעי כלשהו, שברגע הראשון פצע את העין. בן־זוגה, על־פי דיווחיה, חולה סרטן ומרותק למיטתו. לאחר שנרדם היתה כפי הנראה נעשית חסרת־מנוחה, ויוצאת לארוב במסדרון למי מן השכנים, כדי לשוחח. הסוף קרוב מתמיד, הסבירה לו לפני כמה ימים בפנים עגומות. והוא, שהיה חדש בבניין, עוד גילה כלפיה יחס אדיב, אם כי צונן למדי. על־פי דרכה מלאת הכמיהה פרשׂה וכופפה את התנהגותו לפי צרכיה, ולא פעם חשה, ואמרה לכל מי שטרח לשמוע, ולא נשארו רבים, שסוף־סוף חי פה בחור בעל נימוסים נאים שמעריך בחורה נבונה, ותמיד מוכן־ומזומן לשיחה קלה. ממש קשה להאמין שהוא כל־כך צעיר. כבר הספיקה לדחוס לתוך הימים המעטים שחי בבניין הזה, את סיפורה של גברת זרנוביץ, שכנה אחרת, שכינתה אותה רז־נוביץ, "מלאת רזים כרימון", אמרה והצטחקה, ובקצות שפתיה הצטברו פיסות רוק שהיתה מוצצת במיומנות חזרה אל בין שפתיה הצבועות אדום שמנוני, בהיר מדי לפניה. היא סיפרה שגברת רז, כך כבר כינתה אותה כבדרך־הֶרגל, היתה זקנה חשדנית, שטיפלה במסירות כפייתית בקהל חתולים פיסחים ומוזנחים שהיו מתקהלים לפני מרפסתה בכל יום, בצוואריהם המזדקרים מזי הרעב ובעיניהם המוגלתיות. גברת בראונשטיין סיפרה, ולא חסכה בהבעת הגועל שהעלתה על פניה, כדי שאדם לא יטעה לרגע איפה נח הטוב ואיפה הרע במקרה הזה, שגברת רז היתה מבשלת להם עוף בירקות. וכן סיפרה באריכות את קורות בעלה, אדון רז־נוביץ. והיא זוכרת עוד דבר – לפני חמש־עשרה שנה, כשגסס בחדרו, התעצמו במרת רז אותם חלקי אישיות חריגים בלאו הכי, והיא הסתגרה בביתה במשך שבועות. היה אפשר לחשוב ששבקה חיים, אלמלא הדלת שהיתה נפתחת לכדי חריץ למשמע צעדים במדרגות, ונסגרת בנחרצות כמה וכמה פעמים ביום. כבר אז האכילה את החתולים, אבל בשאריות. עדיין לא בישלה להם, ולא בילבלה את דעתם באשר למקומם הטבעי בסולם המעמדות. לאחר חודש ראתה אותה שוב, לבושה שחורים, יוצאת באישון בוקר לשוק לקנות עוף וירקות. בעלה לא נראה יותר. כפי הנראה מת, ואולי נתנה אותו למאכל לחתולים, מי יודע, מי יודע, אמרה ופניה התמלאו אדמומית. לא היה מזיק לו, הוסיפה. פרד זקן היה. מכה אותה, צווח, משתכר, וכשנפל למשכב איחלה לו בכל לבה להתפגר מיד ובשקט.

אדם התייחס בספקנות־מה לדיוקם של סיפוריה העסיסיים. אבל את החתולים המחכים לאוכל שנתנה להם גברת רזנוביץ, לא היה אפשר להימנע מלראות. רוב שעות היום היו מייללים, עד שחשב לקנות אטמי אוזניים כנגד צווחתם.

הפעם התרשם כי גברת בראונשטיין מרוגשת מתמיד. ניכר שחיכתה לו, כי ברגע שנכנס עטה עליו בעוביה המתגלגל ואמרה בקול שהיתה בו נימת התפארות, כך נדמה לו, שפגשה את מרים.

"איזו בחורה. איזו בחורה", אמרה כאומדת נתח בשר ומקפיצה אותו קלות בין ידיה בהתמוגגות. "איזו אשה, איזו רמה". הוא נגדש בלֵאוּת בלתי־נסבלת, ביקש בכל כוּליותו שתשתוק. הסיט את מבטו ממנה, חיכה שצליל קולה ידהה.

"לא ידעתי שאתה נשוי", המשיכה לגלגל את דבריה ובקולה קִרבה ספוגית שדחתה אותו. איך קילקלה הכל, חשב. כוחו אזל מול התרגשותה הטפלה, והוא השעין זרועו אל הקיר.

"אני לא", אמר.

"מה?"

"אני לא נשוי, אבל לא חשוב. היא מסרה משהו?" הוסיף לבסוף בהבחינו במבטה המצפה, שלא קשוב לו אלא לדימוייה־שלה, המציתים את לחייה ואת מצחה.

לפתע אחזה בידו. "היא בחורה טובה, אדם". אדם ניער את ידה ממנו תוך שהוא נרתע לאחור. אבל היא חזרה ואחזה בכף ידו, והוא קמץ אותה באי־נוחות בתוך ידה השמנמנה הצפרדעית. "נו־טוב, ככה זה צעירים היום. אצלנו הדברים היו אחרת ותראה מה יצא". היא הצביעה לעבר דירתה, ופרצופה הדשן נשטף עגמומיות מעוקמת, כמו מעלה לנגד עיניה את דמותו של בן־זוגה ואת הדר מותו הקרֵב.

"היא השאירה לך פתק", אמרה ברמיזה דביקה.

"תודה", אמר. כשהִפנה את פניו ממנה וצעד לעבר גרם המדרגות, ליוותה אותו האינטימיות שבקולה כמו נוזל שמנוני הנדבק לצעדיו. שלוש הקומות נראו לו עתה גבוהות ואינסופיות. התיק שבידו כָּבַד והלך. לפני דירתו הרים את ראשו, שעד כה היה נעוץ ברצפה, וניתק מן הדלת את פיסת הנייר שהיתה נעוצה שם בהבלטה ועליה כתוב "ממרים". בהיכנסו לא הדליק את האור, קימט את הנייר לכדור והטיל אותו בהצלחה לתוך סל הניירות שליד שולחן הכתיבה. הוא התיישב בכבדות בכורסה. כך ישב שעה ארוכה, ראשו ריק. הזמן זב, הלילה טיפס מבין הכתלים לתוך החדר ושיכך לאטו את כעסו הספוג בו עד תום. לבסוף קם, הדליק את האור, ניגש לטלפון וחייג, פניו דרוכים וכבויים בה־בעת. להקלתו שמע את המשיבון. כאן אדם ומרים. שוב הציפה אותו חֵמה. ההודעה הסתיימה ונשמע הצפצוף. "זה אדם. אני מבקש ממך לא לבוא הנה יותר. עזבי אותי. אני כבר אתקשר". תוך כדי צליפת מלותיו החליט לא לומר לה דבר על ההודעה הפתטית במשיבון. לפי דרכה מכחדת את האמת מעצמה, מאחרים. אדם ומרים, גיחך בזעף. אני אכזרי, חשב, בסך־הכל עברו רק כמה שבועות מאז שעזבתי.

הוא הניח את השפופרת.

"דוקטור ברוק?" נשמע קול חסר־ביטחון. "כן", ענה בנמנום והסתכל סביב. בוקר וכבר מאוחר. האשה אמרה, "נתנו לי את מספר הטלפון הפרטי שלך". והוא אמר, "כן", וחיכה. "אני מצטערת". אדם הזדקף במיטתו בחוסר־סבלנות ושאל, "עם מי אני מדבר?" "עם שולה גפן". והוא נזכר ואמר, "שולה, סליחה. קבענו להיום, נכון?" והיא אמרה, "כן". "איפה את?" שאל. "ליד המשרד שלך. סליחה", הוסיפה. והוא אמר, "אני צריך להתנצל, לא את". "כן", אמרה. "יש לָך זמן לחכות לי?" שאל, "ייקח לי חצי שעה להגיע". "כן בטח". "אני ממש מצטער, שולה, נתראה בקרוב". "לא נורא", אמרה ונפרדה ממנו, "להתראות".

בזמן שציחצח את שיניו והתגלח חשב עד כמה חסר־אחריות הוא. לא ייאמן שהוא בכלל מנהל, או סוג של מנהל. של אגף. של משהו בעולם שגדול ממלונה של כלב אחד, וגם מלונה וכלב מוטב שלא ישימו בידיו. איך כל זה קרה. מה לו ולכל הסמכות המיותרת הזאת, שתפקודו לא מצדיק אותה. מזלו, חשב, כמו שחשב הרבה בזמן האחרון, שהרוב קורה מעצמו. פרט לדברים מסוימים, שממילא לא קשורים בניהול.

שולה גפן כתבה עבודה סמינריונית שקרא באינטרנט, על אינטרנט ומוסר. העבודה היתה מרתקת בעיניו, והוא חשב להביא את הכותבת להרצות בפני הצוות שלו. עד מהרה מצא את כתובת המייל שלה ופנה אליה. היא ענתה לו בהתלהבות גדולה מדי לטעמו, וכתבה שהיא תרגיש מבורכת לבוא ולדבר אתו, ואף להרצות. הם קבעו פגישה, והנה שכח.

הראשון שראה כשנכנס למחלקה בריצה היה אייל קדם. המזכיר האדמיניסטרטיבי שלו לבש כהרגלו חליפה אפורה, מהודרת מאוד, ולא הפסיק לחכך את ידיו בבד המבריק. מכיס הז'קט ביצבץ כתמיד מסרק, שגם עכשיו שלף והעביר בתנופה כמעט בלתי־נראית בשערו החלק הדליל.

"הַי אדם, רצת?" הביט אייל בתימהון על מה שלדעתו הוא התנהגות בלתי־הולמת את תפקידו הבכיר.

"כן, רצתי. איפה מי שמחכה לי?"

"מי? ותגיד שלום", סָנַט.

"שלום, סליחה", מיהר לומר.

"אני לא יודע על מי אתה מדבר", אמר אייל.

"שולה גפן, זו שאני רוצה שתרצה אצלנו, ראית אותה?"

"לא מבין", נבח אייל, טרוניה בקולו.

"שולה גפן ראית או לא?" אמר אדם בקוצר־רוח.

"לא".

אדם החל ללכת בכיוון חדרו.

"רגע", מיהר אחריו אייל, "הנה תיק בשבילך".

אדם עצר והסתכל באייל בעיון. לפתע הצטחק, "בוא, בוא תיכנס. למה בשבילי?"

"זה יעניין אותך", אמר אייל בעיניים בוהקות, "אתה תראה".

"טוב, תודה", אמר אדם.

"שוב איחרת", אמר אייל.

"כן, נכון. ואייל", הוסיף, "אם תראה את שולה גפן, תשלח אותה אלי בבקשה".

אייל הסתכל בו בכעס לא מוסתר ויצא.

אדם חש באיבתו אבל לא הבין אותה. לא זכר איך הגיע אייל למחלקה. היה חרוץ ויעיל. "אתה תגיע רחוק", אמר לו פעם בידידות, ואייל ענה בחרון שלא ציפה לו, "נכון, מה אתה חושב", כאילו אדם לא באמת התכוון לדבריו. אך שכח, לפי דרכו, ולא חזר לשאול את עצמו על אייל. די היה לו בכך שהוא יעיל. אבל לומר לאדם שהתיק יעניין אותו – זו תפנית. פתח את התיק, אלא שנזכר שוב בפגישה. קם ויצא למסדרון. שאל אחות שחלפה על־פניו אם ראתה מישהי מחכה. "כן, אני חושבת שהיא השאירה לך פתק". היא ניגשה אל מאחורי דלפק האחיות ופישפשה בניירת שעל השולחן. "אה, הנה זה". "תודה", אמר ופתח את הנייר המקופל. שלום דוקטור ברוק, החלטתי לא לחכות לך. הגעתי כל הדרך מבאר שבע, עברתי מספיק טיפולים בחיים שלי ואני לא רוצה יותר השפלות. אם אתה רוצה לדבר אתי, תחכה לי בזמן, או שבפעם הבאה תבוא אתה אלי. תודה ובכבוד, שולה גפן. ואף שכבר ידעה שהיו לו הפרטים שלה, השאירה מספר טלפון וכתובת אימייל. אדם קיפל את הפתק והכניס לכיס.

היא צודקת, חשב בצער, אך גם השתומם על גילוי הלב בפרטים שמסרה בפתק מסוג כזה. אלא שהרעיון לטלפן אליה הכביד עליו. יתקשר מאוחר יותר. וגם חשב, אין לי כוח לכל המתוסבכים האלה, ונזכר באייל ובמבטיו הרושפים, ועלה בדעתו שהוא נוטה להטיל את אחריותו־שלו על אחרים, הלוא הוא־עצמו לא הגיע לפגישה. היה עייף בבת־אחת. רק בוקר וכבר הכל טפל וריק. האם כך עומדים לעבור החיים, יום אחרי יום של שעווה שצריך לפלס בה דרך. הכין קפה, שכתמיד עזר, והתיישב ליד שולחנו.

בתיק היה תשאול של אדם כבן שלושים־וחמש. אביו יהודי ישראלי ואמו בפטיסטית אמריקנית. הוא נולד בישראל ומגיל שנה וחצי חי בארצות־הברית. הוריו כבר אינם בחיים. האיש נשוי עם שני ילדים. איש עסקים מצליח שקיבל יום אחד הודעה על אחות־סבתו מצד אביו, שמתה בישראל, ובצוואה שלה מורישה לו חצי מיליון דולר אם יבוא לגור בישראל למשך שנה אחת לפחות. היא היתה אשה ערירית, מרירה, ציונית מאוד, והוא היה קרובהּ היחיד.

שלושה חודשים אחרי שהגיע לישראל החלו להופיע אצלו תסמינים מדאיגים. כשדיבר בעברית, שכבר היה מסוגל לגמגם בה, היה מאבד לפתע את הריכוז, שוכח לחלוטין מה אמר, וחוֹוה חוויה חדשה לא־מוכרת של מה שנראה כחרדה. איבריו היו נעשים משותקים, אני מצטטת: "כמו נוצקה בהם עופרת", כתבה בסוגריים מי שתִּשאלה אותו. עוד דיווח לה כי עיניו נעשו כבדות, ובקושי היה מסוגל לפקוח אותן. אם מישהו ידחף אותו, אפילו קלות, יקרוס כאילו הוא מאבד לחלוטין את שליטתו הגופנית. הוא סיפר שאשתו שמה לב שרק אם מדברים אליו באנגלית, הוא יכול לצאת מהמצב לאט. האיש פחד שהוא מאבד את שפיותו, במיוחד בגלל אביו הביולוגי, שלא זכר אותו, אבל ידוע לו שהיה מאובחן כחולה נפש ומאושפז במשך שנים רבות עוד באמריקה ואחר־כך בישראל, עד שהתאבד כשהוא, בנו, היה בן עשר. האיש לא ידע מה היתה האבחנה של מחלת אביו, אבל לפי זיכרונותיו היה ניתן להסיק שאביו סבל ממצב חמור מאוד של מחלת הרדיפה. הוא זכר במעורפל שהוצא צו הרחקה שנועד לאסור על אביו להיכנס אל ביתם. לבסוף התגרשה אמו כשהיה בן חמש, וזמן קצר לאחר־מכן נישאה לאיש שאהב אותו, ואימץ אותו באופן חוקי. שניהם נהרגו בתאונת דרכים כשהיה בשנות העשרים המוקדמות שלו, בגלל נהג שיכור שנהרג אף הוא.

אביו הביולוגי, הבטיחה לו אמו בילדותו, לא יטריד אותו לעולם.

כל המתים ממלאים את ישותו, אמר לפסיכולוגית, אני אדם שפוי, הוסיף, עזרי לי. יש לי ילדים. יש לי אחריות.

לתיק צורף התיק הרפואי של אביו. בתיק היו, חוות דעת, תיאור התשאול שנעשה לאביו ויומן מצהיב.

אדם פתח את היומן. בכתב־יד עגול ומסודר, קפדני באופן מבעית, תיאר האיש קבוצה סודית מהחלל החיצון העומדת להשתלט על כדור־הארץ, ורק הוא מבין בני־האנוש יודע על כך, ועליו מוטלת האחריות הבלעדית להרוג אותם לפני שיקרה אסון קוסמי. מאחר שאין ביכולתו של ממסד כדור־הארץ להעריך מה הוא עומד לעשות למענם, וממסד זה עלול למנוע ממנו את תפקידו, יהיה על בנו להיות האליבי, כמו יצחק לפניו, למען האל. הרי איש לא יאמין כי אדם המסתובב עם תינוק עומד להרוג מי שנראים כאנשים תמימים, אפילו שאינם באמת בני־אדם, נכתב באותיות גדולות יותר עם כמה סימני קריאה.

אולם אף־על־פי שיהיה על התינוק להיות נוכח בזמן שהאב הורג, היה כתוב ביומן, חשוב שלא יהיה מודע לנעשה, כדי שלא יישאר עֵד. כי אם יבין, ולוּ במרחק של זמן, מה קרה בנוכחותו, לא יוכל לעזור לאביו במלאכת הקודש שהוטלה עליו על־ידי מי שלא ידע מה הוא, אלא רק שהוא הישות העליונה מכולם. לכן עליו לחולל בו אמנזיה, כתב.

כמו ילדות שעוברות התעללות מינית בילדותן ושוכחות מה קרה להן – לילדה יש אינטרס לשכוח, משום שעומס הזיכרון של הפגיעה בידי מי שהיא תלויה בו גדול מדי, כך הוא יחולל טראומה בבנו, שתלוי בו, וכך ישכח התינוק את פשעו של האב, ולא יישאר עֵד.

המטרה מקדשת את האמצעים, כתב שוב באותיות גדולות.

יהודים תמיד הבינו את משמעות הקרבת הבן, כתב. הנה, גם אברהם אבינו בעצמו היה מוכן להקריב את בנו, ולא כדי להציל איש, כמוני, אלא כדי להיות התלמיד המצטיין של אלוהים, מי שמקיים את דבריו ללא עוררין, מי שמציית באופן נעדר־פשר, נעדר־כוונה, כאילו הציות הוא הערך העליון. עבד אני לפניך גדול האלים הקיימים. עבד אני לפניך, כתב שוב ושוב.

ואז נקטע היומן, והמלים האחרונות שלו היו שהתינוק הזה סביר שאינו שלו. ואולי הוא בכלל שד, ששייך לקבוצה הסודית, ורק מתחפש לבנו.

צוין שבהתקפות המחלה החוזרות, שדווח עליהן בבתי־חולים בישראל שבהם בילה את רוב שארית חייו, והחריפו עד התאבדותו, טען שבנו מאשים אותו ברצח והוא בעצם המשטרה או המוסד.

למרות חייו הלא־קלים ומותם של הוריו האהובים, לא התגלו באיש הפרעות מיוחדות אלא לאחרונה, כנראה מפני ששב לשמוע עברית, השפה שדיבר בה אליו אביו. כך סיכמה הפסיכולוגית הצעירה, ואדם התרשם שהיא בחורה בעלת אבחנה.

מעניין מדוע בכלל הגישו לו את התיק. כמעט לא קיבל עוד לעיון אלא תיקים שעסקו באנשים שחשודים בביצוע פשעים. ואילו כאן, זה החי הוא הקורבן, ואילו הפושע מת לפני עשרות שנים. אולי משום שהאיש מתגורר סמוך לבית־החולים, חשב לבסוף כשראה את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו.

צדק אייל, התיק מעניין מאוד. לפתע נראָה לו היום שהשתרע לפניו פחות מעייף.

"אייל", קרא בקול. אייל, שכפי הנראה ארב לו מאחורי הדלת, התייצב מיד. "אני אקח את המקרה הזה. צדקת", אמר, ושם לב שעיניו של הצעיר הבשרני נוצצות. "תקבע לי בבקשה פגישה", הוסיף והסיט ממנו את פניו.

אבל אייל נותר על עומדו, והיה נדמה לאדם שעתה רושפות עיניו זעף ותסכול.

"רצית משהו?"

"לא, אבל בפעם הבאה שאתה מחליט להיעדר תואיל להודיע לי בבקשה", אמר ויצא בטריקת דלת.

עיניו של אדם נותרו תלויות בדלת, ואז חזרו להביט על התיק המונח לפניו. שִׁכחה, חשב. יש כזה דבר? האם הטראומה אכן מוחקת ידיעה מזיכרון? האם זהו מנגנון טבעי? חולני?

המוח הנבון מדלל, אמר פְּיֶר. זה היה לפני שנים. פיזור נפש היה בְּאדם תמיד, מין שִׁכחה שעמדה בדרכו, דומה שמאז ומעולם, בשנות האקדמיה ובכלל. מוריו מצאו את פיזור נפשו משונה, משום שלצד זה היה מבריק, אולי גאוני, נהגו לומר בינם לבינם. מוחו צלול ובהיר. אולם לעתים היתה נופלת עליו לפתע כמו חשכה, מטשטשת מזיכרונו מיני עובדות.

באיזה הֶקשר אמר פְּיֶר את הדברים, ניסה להיזכר, ונזכר. זה היה אחרי שארנסט האשים אותו שהוא משקר באומרו שאינו זוכר משהו. הזיכרון עלה והצטלל. ארנסט עמד מעליו, גבוה ודק, פניו אדומים ושפתיו לבנות מרוב מאמץ לגבור על כעסו. אין זה טבעי שנער חריף כמוהו ישכח את נוסחת השורש הריבועי, כשהוכיח לבדו כבר לפני שנתיים את משפט פיתגורס, רעם. למה אתה משקר. בדיוק ישבו יחד שלושתם, כפי שעשו פעמים רבות בעבר. אדם נעלב, אבל הסתיר את עלבונו. מבטו ננעל. ופְּיֶר, שראה, אמר, "אולי זו רק מנוחה. כי אדם שלנו הרי תמיד תוסס ודרוך לקלוט הכל. וקצות העצבים, שהם כלי הנשימה של החשיבה ושל הלמידה, חיילי המחשבה, חייבים לנוח לעתים ולאגור כוח כדי לעמוד חזקים דים לשאת את המעמסה שהוא מטיל עליהם ללא הפוגה. ולכן באה השכחה הזאת המשונה רק לכאורה, כדי לדלל מעט את עומס המחשבות והעובדות שמרצדות, ומעייפות את המוח הזה הבוער מדי", הוסיף ברַכּוּת וליטף את ראשו. "ועלינו לקבל את השכחה של אדם באהבה", אמר לאחר רגע, "כי בלעדיה..."

"מה?" שאל אדם.

"כי בלעדיה לא יכול להיות דבר", אמר ארנסט. קשיותו הרגעית נסוגה לאט, קווי פניו שוב שקטים. "כי בלי לדלל את העומס של הלמות המציאות, בלי פינות של שכחה, אין כיסא להביט ממנו". פניו התמתנו. ואדם ניסה לסלוח, וסלח.

כן, מין שכחה יש בו. לא נבונה, רק הכרחית. כמו גלימה כנגד הכל. כמו וילונות של שקט. אלא שלא ידע אם היתה גלימה או עור או קבר.

גופו של מלכיור נעשה כבד מיום ליום. לאחרונה החלה המחלה המקננת בו לגלוש מגבולות החולשה והכאב ואי־הנוחות, שהִסכין להם, כך חשב. היא השתלטה לאט על כל ישותו. רצה לחפון בידו את המחלה ולעקור אותה מתוכו, אלא שהוא אינו יכול לשלוף את עצמו מעצמו; היא היתה בכל מקום, היא היתה גבולותיו.

לפני ימים אחדים, בבדיקה שגרתית אצל האונקולוג שלו, הטיח לפתע:

"נו, כמה זמן נותר לי, דוקטור ששון, אה? איזה דְבַר כזב תענה לי?"

הרופא ענה ללא רוגז, בסמכותיות שהפתיעה את מלכיור הציניקן.

שיֵדע, אמר לו הרופא, כי אומנם אין הוא נמשך לאותן רפואות אלטרנטיביות ולתשובותיהן הדתיות, להבנתו, לשאלות מעשיות, אך בדבר אחד הוא מסכים איתן לגמרי: מצבו הרגשי של האדם ותחושת האלטרנטיבה הפנימית יכולים להשפיע באופן משמעותי על התנגדות הגוף למחלה. הוא הציע למלכיור שימצא דבר־מה לחיות בשבילו. ויותר מכך, יחפש דווקא משהו שהופך את המחלה להזדמנות. שימצא דרך "לבחור בה". כן... לבחור בה, כמו מתנה, או דלת, או שביל מבורך.

כששמע את הדברים הללו חש נבגד. רצה מן הרופא משהו אחר, אבל מה לא ידע. אולי מלים חגיגיות, מוחלטות יותר.

"אתה מבין", הסביר לרופא בקול רם, "הריח של החולִי נספג בכל מקום. המחלה אינה רק הכאב והחולשה, או אפילו הפחד ממנה. יותר מכל", אמר לרופא, "המחלה היא תודעת המחלה, ידיעתה המושגית, וגם לה ריח, אתה מבין, גם לה".

הוא נתקף שיעול קשה והרכין את ראשו.

ואז שמע שוב את קולו המתון והסמכותי של הרופא. "תמצא לך משהו לחשוב עליו, משהו שמעולם לא התפנית לעשות, שלא העזת".

בדרכו החוצה הלך במסדרון, הלך לאט, חשש מן הכאבים שעלולים להציף כך פתאום מעצמם. המסדרון ארוך כל־כך, חשב, לעולם לא אוכל לעבור את הדרך הזאת, ודמעות, שלא ידע מאז שהיה ילד וגם אז בקושי, עלו, צורבות תחת העיניים היבשות מדי מכל התרופות שהוא לוקח. ואז נתקף חוסר־סבלנות – מדוע הוא מזדחל, הרי יכול להחיש את צעדיו. והבין פתאום ועצר. ידיעת הכאב היא שהפכה את צעדיו לאיטיים, לא הכאב עצמו. לא הוא, כי אם הציפייה לו והחשש ממנו.

נזכר פתאום איך לפני שנים רבות הביאה בִּתו גור חתולים כתום שמצאה בדרכה חזרה מבית־הספר. בהתחלה התנגד, חשב על הלכלוך, על האחריות, הרי לא היא תטפל בחתול אלא הוא. אחר־כך חשב שאולי דווקא טוב בשבילה לגדל משהו חי, לטפל בו. מישהו לדאוג לו חוץ מלעצמה, ואישר. היא הביאה אותו וטיפלה בו במסירות גדולה שהפתיעה אותו. יום אחד נפל החתול מחלון חדרה הגבוה, ונשאר בחיים, אבל במחיר של נכות קשה. רגלו האחת היתה נגררת אחריו, מתה. מלכיור היה מזועזע. פחד שהחתול ידכא את בִּתו. פחד מאומללותו של היצור הזה שלפתע הפחיד והרתיע אותו. אמר לה, אין לו כבר חיים, אפשר ברחמים וללא כאב לשחרר אותו מסבלו. ובתו אמרה לו, "אבל אבא, הוא בכלל לא סובל, ותראה איך הוא הולך, הוא בסדר". זה היה נכון. החתול, שלא סבל מכאבים, לא שפט את מצבו, ולא חשב על הדברים שייגָזרו מנכותו. לא ביכה את החתולות שלא תחפוצנה בו. והוא גיחך אז לעצמו כי הרי היעדר הרגל היה מציאות, בדיוק כמו שאנחנו, שנולדים עם שתי רגליים, לא מבכים את היעדרה של השלישית. מלכיור הטיל על החתול סבל, שהיה קשור במשמעות הסמלית של מצבו, בייצוגה, ולא בה.

כך או כך הוא לא חייב להזדחל מעבר למה שכופה עליו כאבו. הוא החליט לחנות מחוץ לאוניברסיטה וללכת לפקולטה ברגל. דבר שלא עשה זמן רב.

כבר חלפו כשלושה שבועות מאז הפגישה עם אדם, באחד הימים הראשונים של המשפט. אולי ביום השני. מדוע לא הגיע מאז? האם הבריח אותו שוב כמו בעבר, כשהיה מורהו?

לא ייאמן שלארנסט יש ילד. איש! היה נעים לפגוש בו שוב, כמו אז באוניברסיטה, כשהיה תלמידו. מתי לימד אותו? שבע, שמונה שנים בוודאי. בעצם, בערך עשר. כן. ורק למשך שנה אחת, במסגרת לימודי הרפואה שלו. אבל אחר־כך התראו עוד.

בפעם הראשונה שהבחין באדם הוא עדיין לא ידע את שמו. מלכיור היה עֵד לוויכוח בפקולטה, אם כי ללא ידיעת המתווכחים. כמה סטודנטים וסטודנטיות דיברו למורת־רוחו בקולות רועמים מדי, ובעודו מנסה לשווא לעמעם כמה שאפשר את רעש הנעורים הצורמני לטעמו, ההולם ונדחף כתמיד כנגד כותלי שלוותו, קלט שביב מן השיחה שגרם לו להאזין בתשומת־לב. אדם, צעיר שעד אז לא ראה מעולם, אמר לצעיר אחר, שהריגה לא אישית על סמך רעיון או שליחות לאומית, כמו חייל בקרב לדוגמה, המכַוון רובה אל אדם שאילו הכיר, ייתכן שהיה אוהב ומכבד, מזעזעת אותו ודוחה אותו כמעט יותר מכל רצח אחר. "כי אל מה מכַוון החייל את הרובה שלו? אל השקפה, ולא אל אדם. אל כלל, או לְמה שהכלל מייצג, ושהפרט הופך לנציגו. אבל האם הוא באמת הנציג שלו? הוא בחור כמוהו, שהלך כמנהג זמנו, מתוך תכתיבי הקונפורמיות האבולוציונית שדוחפים אותו בתשוקה חסרת־רסן להיות כמו כולם, ולרַצות, ולעשות את מה שעושים כולם.

"וגם כשמדובר במדינות מתוקנות כביכול, יותר מזו שאנחנו חיים בה, מדינות עם מלחמות מהסוג הצודק יותר, אם אפשר בכלל לומר על מלחמה שהיא צודקת ולא חשוב מדוע פרצה, הרי את ההשתקפות שלו־עצמו הוא הורג. את הזהה לו.

"וכאן, במקרה של מלחמת ההבל המקומית של הימים האלה, האויב שלך הוא הרבה פעמים אפילו לא חייל אלא אזרח, גם נשים וילדים, וזו לא קלישאה. ומולם אתה עומד מלא גבריות מנופחת וילדותית, שהמדינה אומנם מנצלת אותה במסווה של אידיאה של שירות, אבל אתה שש, עם צוף הנעורים התוסס שלך, חסר־המחשבה, קרנף בן קרנפים, להרוג את מי ששמו וזהותו הפרטית הופקעו, במתכוון, כחלק מהשיטה.

"אז הריגה כזאת, אידיאולוגית, מוסרית, רציונלית, לאומית, הריגה קרה ולא־אישית, מבעיתה אותי, ומכעיסה ודוחה יותר מנקמה, או יותר מהריגה של מי שפגע בך אישית.

"הרי האויב, האדם המופשט שלא עשה לך כלום", קרא בקול רווי כעס נעורים מפרפר, "הוא לרוב נער, הוא אתה, ואפילו טוב ממך, כי הוא הקורבן במלחמה הנוכחית.

"אתה מבין?" צווח בקצה קולו אל הבחור שעמד מולו.

מלכיור הבחין כיצד, מששמע הבחור את זעמו־שלו בוקע מגרונו, התכנס לפתע ודמם, ופניו אבודים, והוא ניחש כי לא יוציא עוד מלה מפיו.

"אתה סתם נקבה", הוטח בו, ומלכיור חשב, כמה זעם שלא מופנה למחשבה יצרנית. "פרזיט. שמענו עליך", נשמע עוד קול, "משתמט סתם. עם מחשבות כמו שלו מה הוא עושה במדינה, ובמקצוע הזה". אבל הבחור המותקף לא אמר דבר. לרגע זיהה מלכיור כי אולי רצה לומר עוד דבר מה, אבל הוא שתק, זועף וגאה. הוא שונה, חשב, והוא יודע זאת. נדמה כי בו־ברגע הבין הבחור שיהיה זר בכל מקום, והוא משלים עם כך.

מלכיור הסיט את עיניו מהם, נרגש. הייתי עֵד, יחשוב מאוחר יותר בביתו, לרגע המדויק שבו היה הנער לאיש. בימים הבאים מצא את עצמו שב וחושב על הצעיר, ושמח שמחה לא צפויה כשזיהה את פניו יום אחד בקורס שלו. ועוד זמן עבר עד שהבין שאדם הוא בנו של ארנסט ברוק, חברו הטוב מילדות שלא ראה שנים רבות.

"מלכיור, אולי תחשוב שאני ילדותי, אבל אני בטוח שאף־פעם לא אמות, זה מנוגד להיגיון". ארנסט ומלכיור, סטודנטים בני תשע־עשרה, ישבו, כפי שעשו פעמים רבות, בבית־קפה קטן שהיה חביב עליהם. ארנסט עישן מקטרת מעט גמלונית לפניו החיוורים המוארכים, ואילו מלכיור עישן סיגריה עם פומית ארוכה. שניהם היו גבוהי־קומה. ארנסט היה רזה ובהיר, ושערו החום שהיה סתור תמיד כיסה על עיניים אפורות. מלכיור היה מלא יותר ורפוי, ועיניו המונחות עמוק בשמורותיהן ערניות מאוד.

קנאה מסוימת היתה לו בארנסט, מתמיד. בחולמניותו הרכה, בתמימותו מאירת הפנים שהלכה לפניו כובשת. ואילו הוא־עצמו זועף ומריר, ביקורתי ונקמן. מצטיין יותר וכובש פחות, כך הרגיש.

"קשקשן אתה", אמר לו מלכיור כועס, ועם זאת היה נינוח עם חברו הטוב. ושוב שוחחו. עוד ועוד דיברו. ארנסט בקטעי מלים ומלכיור ברצף עז.

"המציאות", אמר ארנסט למלכיור באחד מוויכוחיהם באותו בית־קפה נצחי של צעירי זמנם, "היא פלסטלינה שלשים אותה ובונים ממנה פסלים יפים. לפעמים אנחנו שוכחים שלשנו אותה, לפעמים אנחנו שוכחים שזה פסל, אבל הפלסטלינה נשארת לעולם פלסטלינה".

"החיים הם קריסטל", ענה מלכיור רציני כתמיד, "הקריסטל מכוסה בשכבת לכלוך, וכדי לראות ולדעת עלינו לנקות ולחשוף אותו. אבל גם אם הלכלוך יישאר דבוק בו, הוא תמיד יהבהב אי־שם עמוק, בלתי־תלוי באפשרותנו לראותו".

היום לא היה אומר זאת. גם אליו חילחל הפוסטמודרניזם, חרף מאמציו להדוף את מה שחווה בהתחלה כערעור כל ערך, כל בסיס, כל אמת מידה, כל אפשרות לדרוך על משהו ולהסתוכך בתוך המנוחה של היותו מוחלט בעולם נטול דת.

היום היה אומר, אין מציאות בלי הפריזמה שממנה חווית אותה. אין מציאות המנותקת והמובדלת מנקודת ההתבוננות ומתכונותיה. היום הוא מבולבל יותר, וזועף פחות.

ארנסט, לאן הלכת. מדוע אֵינותם של אנשים טופחת על פניו. מדוע הוא נעשה רגשני. האם לא די במחלה. שנא מתמיד ספרים רומנטיים, וכמה מוצא הוא את עצמו באותה תודעה מוקצנת, רכיכה, מטפורית. והשעון דופק. שעון החול עם פיו הפעור. אלוהים, האם יהיה לזה סוף? סוף, גיחך. זה הרי בדיוק מה שיהיה.

טעות לחשוב שככל שמתבגרים נעשה המוות אפשרי יותר לתודעה, אם כבר להיפך. כי בצעירות המוות לא מציאותי אלא כמלה, ובבגרות הוא ממשי וקשה לאין שיעור.

האם ארנסט באמת חשב שלא ימות? אנשים אומרים דברים, ומלים, כבר למד, הן כמעט תמיד הכל, פרט לסך משמעותן המילונית. אבל אולי באמת התכוון, מי יודע. כמו שאמר לו פעם, כשהיו נערים בערך בני ארבע־עשרה, שהוא יכול בדרך המחשבה לגרום לשיער שלו לגדול מהר יותר או לאט יותר. מלכיור גיחך, "די עם השטויות". וארנסט אמר, "אני יכול", ולא הוסיף. מלכיור התעקש, "ארנסט, אתה לא באמת חושב". וארנסט, "כן, אני כן". הוא מילמל בזעף, שקרן, אבל חשב שארנסט בעצם התכוון למה שאמר והאמין בכך. ואיך אפשר שהאמין? כזה היה, מאמין.

וכך שנים על־גבי שנים, עד שארנסט נעלם, נבלע בחשכת הזמן.

באותה שנת ידידות עם אדם באוניברסיטה, כשאדם למד רפואה, כבר היו הוא וארנסט אחרי שנים רבות של ניתוק. ומאז אף אדם הלך ונעלם, אבל הוא אינו מצליח לזכור עכשיו מה קרה בדיוק. האם נסו ממנו שניהם מאותה סיבה? לא, כל אחד וסיבותיו. ומדוע נחילים של חושך מקדירים את הראות והוא אינו זוכר? האם ייתכן שהמציאות חומקת ממנו, הוא, שזיכרונו כמו מַפְסֶלֶת דקה ומשויפת. כך אמר לו ארנסט. האם ארנסט אמר לו כך?

האם אדם דומה לארנסט? לא. ואולי כן. במשהו.

היה לו קר, חש את נקישות גופו והגביר את צעדיו, הרחק מן העָבָר המיותר הזה שנהדף אל ההווה ומציף אותו ללא הרף, לעֵבר הפקולטה.

אדם ומלכיור נהגו לשבת בבית־הקפה שבפקולטה. נפגשו אז הרבה. הצעיר התרכך מעט, והיה משוחח עמו בגילוי לב שהקסים אותו.

תכונת חשיבה מופלאה היתה בו, זכר. היה מקמר את מצחו הצעיר והדם זרם בבת־אחת תחת עור פניו. ואילו המלים, צפופות ועבות, כמו היו מרקדות על שפתיו הכמעט־שקופות, והיה נדמה כי הן מטפסות לתוך כבשני מוחו וחורשות במצחו איורי פסים של מחשבה. כמה אהב את שיחותיהם. אך גם נזהר מאוד מלהסגיר עד כמה הצעיר הזה מעניין אותו, כי ניחש שיירתע מגילויי קרבה עזים מדי.

"אדם, מה אומרים חבריך על כך שאני מזמין אותך לשיחה כזאת?" זכר את מוסר הנעורים המחמיר.

אדם הרים אליו את פניו מהורהר.

"אני לא יודע", אמר.

"אבל הם לא שופטים אותך? לא חושדים בך בכשרים? בימי תלמיד שהִרבה לדבר עם המורה היה מנודה וחשוד. אולי מלשן, חנפן, נו, אתה בוודאי מכיר את רפרטואר המלים". היה צמא לתשובתו של הבחור. האמין בו, האמין בכוחו.

אדם, שָׁקט, אימץ את פניו וניכר בו שהוא מחפש לדייק, אך כמו אינו מוצא את המלים. כשהתקשה לבטא את עצמו הרבה להניע את ידיו, כאילו ביכולתן לאחות את החללים. מלכיור הבחין כי אצבעות ידיו ארוכות ודקות כשל פסנתרן.

"לא אומר לך מה שאולי מתבקש, שאם הם שופטים אותי, הרי שהם לא ראויים לידידותי או לתשומת־לבי. ראשית אני לא סבור שהם שופטים אותי. לא על זה בכל מקרה. ולכן גם קל לומר שאין לדעתם השפעה עלי כשאין סיכוי שאסבול מדעתם, גם אילו היתה כזו. כמו אלו שקוראים לעצמם נדיבים בשעה שהם עמוסים כסף ונתינתם אינה כרוכה במחיר אישי כלשהו. אבל אתה מבין", הרים אליו את עיניו הביישניות במשהו, "אני צריך לשאת את עצמי, זה העיקר. ואולי אני יהיר", הוסיף ושתק פתאום. מלכיור ראה שהוא נבוך, כמו שקרה פעמים רבות כשסיים את דבריו.

לפעמים ביקש לאסוף אותו אליו, לאחוז בכתפיו ולומר לו, הירגע, בטח בי, אך לא רצה להביכו. ידע כי פגיעוּת מפרפרת תחת הברק והכעס והסגירות. עליו להבליג כדי לא להרתיע אותו, כה מלבב היה לפי דרכו המשונה.

כבר אז כשהיו נפגשים נמשך לשאול את אדם על אביו, אלא שהתאפק, כי פחד לפגוע באותה ידידות פריכה שנקלעה אל דרכו.

הוא התאמץ לחשב כמה שנים חלפו מאז הנתק מארנסט. אם עברו כעשר שנים מאז שלימד את אדם, הרי כבר למעלה משלושים שנה מאז שהתמוססה לה ידידותם. מדוע התמוססה? לא ייתכן שלא יזכור. היה רגע שחש שארנסט זקוק למרחק ממנו, והוא כיבד את רצונו ונסוג. אבל מדוע "כיבד".

כבר היה קשה לו ללכת. הרגיש עייף. אולי לא היה צריך לצעוד ברגל. עצר, נשם בכבדות, וכעבור זמן־מה המשיך.

אולי היה אפשר לדבר, ועכשיו מאוחר מדי. ממי שמע שלארנסט היה אירוע מוחי והוא נמצא במוסד? שכח איזה. הוא דווקא חשב לבקרו, אבל נמנע בכל פעם מחדש. הייתכן שהוא עדיין כועס על ארנסט שנסוג אז מידידותם ללא סיבה, ושוב צף בו העלבון הרחוק ההוא. לא ייאמן. מי אומר שהזמן ממתן ומוחק.

היה עליו לדרוש מארנסט מענה. כמה טפלה ההתעקשות הזו, זו ואחרות, בגעש החיים והזמן והזיכרון.

אבל הנה לפתע אדם, שאף הוא נס ממנו כאביו לפניו, פוסע שוב לתוך עולמו. מאחה את הסודות ואת הפצעים במין היגיון פנימי. הכרחי וגזור, כמו שארנסט המיסטיקן היה עשוי לומר.

בעצם גם אדם נעלם שוב. ומדוע ישוב? המשפט של אנה הרסט ייגמר בקרוב. הלוא רק שם ראה אותו. ראה, ואז חדל לראותו.

וחשב על החיים, החדורים במהותם בשעון החול המתהפך מתחילתם.

אילו רצה אדם, היה בא. אבל לא בא.

כמעט הגיע לפקולטה. בשנים האחרונות ניטעו עצים לאורך שבילי האוניברסיטה. הם עוד היו דקים, קשורים בחוט וצבועים בלבן נגד סוגי מזיקים. לעולם לא אראה אותם גבוהים, חשב. ואז בא הכאב. הוא התחיל בצד כמו כף ברזל מלובנת שחופרת בור בבטנו, ואז החולשה. הוא עצר ועצם את עיניו.

"פרופסור פרואן, לעזור לך?" שמע במעורפל קול מפוחד. פקח את עיניו. היה נדמה לו שהוא מצליח להרים את ידו, אבל ראה אותה שמוטה. ואז חש איך איבריו מתקפלים תחתיו, עשויים אוויר, ובאה החשכה.

כשפקח את עיניו סבבו אותו כמה צעירים וצעירות. הם דיברו בקולות נסערים. כשהבחינו בעיניו הרואות אותם, היסה אחד מהם את ההמולה, וכולם השתתקו בבת־אחת. הוא הושיט את ידו, ומישהו עזר לו לקום, בדומייה. הם יודעים, חשב והתרחק מהם. ואז עצר וסובב את פניו אליהם. הם עוד עמדו מסומרים ונעצו בו מבטים. כמה חגיגיות יש במוות הקרֵב. השיממון התלפף סביב קרסוליו. הוא גרר אותם לאטו חולה וזקן.

הוא דפק על דלת חדרו של צוקרמן ראש החוג ונכנס מבלי לחכות לתשובה. צוקרמן קפץ על רגליו, ומלכיור סימן לו לשבת והתיישב בעצמו בכבדות.

"לא אלַמֵד בשנה הבאה", אמר בפשטות.

"מה?" ראש החוג לא הסתיר את דאגתו.

פרואן לא ענה.

"אבל למה?" שאל בזהירות, "אתה כוכב. מחצית מן התלמידים נרשמים בזכותך", הוסיף באנחה.

"איני יכול לראות עוד את הצעירים האלה", ענה מלכיור, "את הביטחון המופרך שלהם בנצחיות. אני שונא אותם על שמחתם. על תקוותם. הם מעוררים בי קנאה וסלידה. אני חולה, דברים משתנים".

ראש החוג שתק. ניכר כי חש לא בנוח מגילוי הנפש הלא־אופייני של פרואן.

"אבל", התחיל בהיסוס, "אתה לא יכול ללמד? זאת אומרת אתה נראה בסדר גמור", המשיך והרכין את ראשו ביודעו בוודאות מרה שדברי פרואן סופיים.

"אתה יודע", החל מלכיור לדבר כאילו לא שמע אותו, "אדם שואל את עצמו מדוע בחר בחירה מסוימת כזו או אחרת. בדיעבד איני יודע".

"אבל אתה אוהב ללמד, לא?" נראה שצוקרמן רק מבקש שכל השיחה הזאת כבר תהיה מאחוריו.

"כן, ודאי שאני אוהב. זהו בדיוק. חשבתי שזה מה שחשוב, שזה המפתח, ללכת עם מה שאני אוהב אינטואיטיבית ולהתכוון למעלה, כדברי פיאז'ה".

"סליחה?" צוקרמן הרים דף נייר והחל לנפנף בו כבמניפה.

"להשתפר, להיות התלמיד של עצמי", ענה מלכיור בחוסר־סבלנות, "אבל גם זה מסתבר כל־כך חלול בסופו של דבר. הגוף נדלק במחלה, וההיגיון והאמת המוצקה של המשמעויות שכביכול קיימות שם כשלעצמן, נבדלות ושלמות, מתפוררים כל־כך מהר מהתודעה של הגוף האוזל. נשארתי מרוקן", אמר ונדם. בחוץ היה אפשר לשמוע קולות לוהטים של צעירים.

"ומה תעשה?" שאל צוקרמן.

"אני לא יודע. יש לי עוד משפט אחד שצריך להסתיים, ואז אפרוש גם מתפקידי שם", אמר וניכר שאינו רוצה לשוחח עוד.

ראש החוג השתתק. דממה נפלה. לבסוף אמר צוקרמן, "המשפט של אנה הרסט".

מלכיור הביט עליו ארוכות. איני אוהב אותו, הכיר באי־נוחות מסוימת. ולפתע ידע, אינו אוהב אותו כי הוא טיפש. זהו.

"שמעת", אמר כדי להגיד משהו.

"כן, בטח ששמעתי", אמר צוקרמן להוט, "באיזה עולם אנחנו חיים, ילדים רוצחים הורים".

"להזכירך, המשפט בעיצומו ושום דבר עוד לא נקבע", נכנס מלכיור לתוך דבריו בקול כעוס, ובקושי התגבר על הסלידה שעורר בו לפתע האיש.

"טוב, התכוונתי באופן כללי", אמר צוקרמן הנזוף.

מלכיור חשב, הוא אינו ראוי לסלידה שלי, ורצה לומר לו משהו חביב, אבל רק סיכם: "חבל שאדם צריך להגיע לסוף כדי לדעת שיש דברים שצריך לעשות. אני מקווה שנשאר לי זמן", הוסיף מבלי לתת את הדעת לכך שהדברים נאמרים בקול.

"ומשפחה יש לך? ילדים?" שאל צוקרמן אחרי שתיקה ממושכת, עיניו קבורות בניירות שלפניו וניכר בו שחש אי־נעימות.

"לא", ענה פרואן. היה בטוח שצוקרמן יודע שהוא אלמן. "היתה לי בת", הוסיף כאילו דיבר על עניין אחר. עיניו נפלו על ערמת הניירות שהיתה מונחת על שולחנו של ראש החוג. תיק גדוש שעליו כתובה המלה "מורים" באותיות גדולות. פרואן היטיב את מבטו: האות פ'. מתי הספיק צוקרמן לפתוח את התיק, תהה. פרואן מלכיור – נולד בשנת 1935 בבודפשט. היגר בשנת 1938 לאורוגוואי, ובשנת 1955 לישראל. משנת 1970 מתפקד כמרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב בפקולטה למשפטים, ומ־1985 בתוכנית הבינתחומית בנושא תולדות המחשבה והרעיונות במאה העשרים...

אני לאה, חשב וקם על רגליו, נפרד בנימוס מצוקרמן, שנעמד אף הוא והושיט לו יד גרומה. מלכיור הרגיש בכוח הלחיצה, שמט את ידו ויצא מן הדלת שלא יעבור בה שוב לעולם. הוא שירך רגליים כבדות, וחשב כמה מעט צער מלווה אותו כעת בצאתו.

כשהתיישב על בימת השופטים המוגבהת והעיף מבט רופף בקהל הנאסף, ידע שהוא מחכה לו. האם אכן הניס אותו שוב כפי שקרה לפני עשר שנים באוניברסיטה? כן, עשר בערך. עשר שנים כמו פסיק. כמו עפעוף. הרף עין. קמתי אכלתי נרדמתי והן חלפו. 3650 ימים, 87600 שעות, 5256000 דקות. במוחו ידע להעמיד מספרים ולהכפילם. יכולת טיפשית ותלושה. כנראה משהו גנטי, כי גם לבִתו היתה יכולת דומה.

די לו בהתפלשות הזו, חשב, בשכשוך הנכאים הזה בתוך בוץ הזמן. אלוהים, מי היה מאמין עלי.

האם זו המחלה?

הרֵעוּת ביניהם הדהימה את מלכיור לא פחות ואולי יותר מאשר את אדם. מתוך נטייה ועיקרון לא נהג לחצות את הגבול שהאמין כי הוא הכרחי בינו לבין תלמידיו ותלמידותיו, ועד היכרותו עם אדם ולאחריה מעולם לא קרה שהתיידד כך עם תלמיד.

הדבר היה בסוף הסמסטר השני, זמן־מה לאחר שאדם ומלכיור נעשו חברים. אדם עמד אז על הקרבה התמוהה כל־כך בין שנאה לחיבה. כמה מהר היו לידידים. ובאיזו קלות התנגדותו היתה לסחרור של קרבת נפש.

נפגשו שוב, כמו בפעמים רבות אחרות, כבר לא רק בפקולטה, אלא גם במקומות אחרים.

"אני חושב על העבודה הזו שלך", אמר לו אז מלכיור, מעט אחרי שהגיש לו את הפרק הראשון. מידת קרבה בולטת היתה בקולו של המורה, ואדם הוריד את ראשו, נאדם פתאום.

"אני שואל את עצמי למה אתה מתכוון במושג 'אדם תיאורטי'?"

אדם הביט עליו דרוך מאוד.

"יש לך רעיון מעניין", אמר. "אתה מבין, אני מרגיש שיש בזה משהו אישי", ובהבחינו בדריכותו של אדם מיד הוסיף, "סלח לי שאני אומר כך גלויות". ואז שאל, "האם השתמשת באיזשהו מודל? אדם מסוים?"

"לא, זאת אומרת אולי, אני לא יודע..."

'מונולוג של פושע או תולדות החירות המאוינת' היה שמהּ של העבודה שכתב אדם במסגרת פרויקט כללי שמלכיור כינה בשם רחב 'חירות ופשע', וכל אחד ואחת התבקשו לטפל בו בדרכם, ואדם התייחס אליה ברצינות גדולה.

"אתה לא חייב לספר לי", הוסיף בזהירות, בהבחינו מתוך דאגה בסף הסערה העולה אצל אדם.

עליו לאסוף את עצמו ולהתעשת, חשב אז אדם. הוא רואה יותר מדי, מלכיור, אילו רק היה מוריד ממני את העיניים שלו.

אני אדם תיאורטי, כך התחילה העבודה. אם תפרקו אותי לגורמים ואחר־כך תאחו אותי, תקבלו אדם מושלם. החיים הם אחרים, מורכבים יותר. כשתפרקו אדם למרכיביו: מראהו, עברו, כיצד גדל, למה נחשף, נטיותיו, מבנה מוחו, צבע עורו וכו'... ואז תיקחו את כל המרכיבים והתכונות והמאפיינים ותנסו להסביר בעזרתם מי הוא וכיצד ינהג, לא תוכלו. הוא יגלוש מעל סך חלקיו, עלום ולא צפוי. אני ניתן להסבר, אני ניתן לצפייה מראש, בטבעי החולשה והחסד. בטבעי העליונות ומעשי השטן.

אני אדם מושלם.

הם ישבו בבית־קפה שָׁקט, בחוץ. זה היה באביב. הערב בדיוק החל לרדת. האם הוא שומע פעמונים? פעמוני כנסיית עמנואל ביפו נשמעו כל־כך קרובים. הדם נאסף מן הרגליים ומן הזרועות וזרם מעלה אל פניו והציף את הנימים. מבטו הפרוע ננעץ לפתע במלכיור, ועם זאת חש כה אסוף ונינוח.

עצר לרגע את נשימתו, הרים אל מלכיור עיניים נוצצות, שמחות, ואז סיפר לו.

"כן... יש בזה משהו אישי, אולי. זאת אומרת קרה לי משהו שהוא הרקע". איך ידע לנחש, תמה. ידיו אחזו בחוזקה בקצה השולחן שהתנודד קמעה.

"נסעתי ללונדון, באביב אחד, לפני שנים. כרטיס בכיוון אחד. לונדון עיר השיכורים, הלכלוך והפרטיות. עיר האדיבות המושרשת, הקרירות הפריכה, החשוכה, והאדום הזה שמזוג בכל, כך בשבילי".

והוא החל לספר למלכיור על אותו אדם אומלל ומיוחד, שעדיין צף ועולה בזיכרונו לעתים, ברגעים שונים ובלתי־צפויים בחייו, והאדם הזה קשור לעבודה שהוא כותב, לדימוי אדם תיאורטי, אם כי באופן שיהיה קשה להמחיש באמצעות העבודה. ותיכף הוא יסביר, אמר, במה זה קשור. רק קודם יספר על האיש.

"בשעת טיול אחת, ברחוב קִינְגְס רוֹד, ראיתי על המדרכה, נשען אל קיר הגובל עם פארק ששכחתי את שמו, גבר בערך בן שלושים־וחמש. הוא עצר אותי ושאל אם אני מוכן לשוחח אתו מעט, לפני שלא יהיה יותר זמן. הוא שאל בנימוס רב, וניכרה בו עייפות גדולה. לא מעט שיכורים ונדכאים נקלעו אל דרכי באותה תקופה, וביקשו לספר לי את סיפור חייהם או לבקש ממני נדבה. אלא שבאיש הזה היה משהו יוצא־דופן. הוא לא היה שיכור, בכך הייתי בטוח, כי לא נדף ממנו אפילו ריח קל של משקה, והיה משהו במראה שלו, איזשהם מנוחה ושקט, שעוררו בי סקרנות שלא הבנתי, ועכשיו אני נוטה לראות אותה כסוג של אות. אז התיישבתי לידו.

"'עוד מעט תבוא המשטרה לקחת אותי', אמר לי, 'ואולי הם כבר כאן. אבל לפני כן אני רוצה וחייב לטבוע חותם. לשרוט שריטה, כן, שריטה ביקום, ואני רוצה שאתה תהיה מי שיישא אותה, שתהיה המתווך, לכן ביקשתי ממך לשבת. אל תיבהל, אני אדם פשוט, אבל אין ברירה, ואני כה תשוש, אתה מבין...' והוא דמם באמצע דבריו, ואני ישבתי בשקט ונשאבתי, אני לא יודע להסביר למה. כעבור רגע הוא המשיך: 'אבן שנזרקת למים יוצרת עיגולים מתפשטים והולכים, ולרגע קל נוגעים המים ביתר חריפות בגדה, ופירור אחד מסוים עשוי ליפול פנימה לתחתית הים. כך אני משאיר את סיפורי לך, הזר, אתה הוא כמו אותו פירור שאני זורק לַלא ידוע. אולי זה יהיה הפירור הראשון בבניינו המפואר של הר־געש, שבעוד מיליוני שנה ישטוף וימחק את פני האדמה, ואולי מחצביו יזינו את האדמה ויצילוהָ מיובש ומכיליון. אתה מבין, רק הפירור האקראי יכול לחולל את שנמצא מחוץ להשגה. כל אמירה או השערה תחומות בגבולות זמנן, לכן איני משאיר הצהרה או תיאוריה. הנצח עובר דרך חשכת הלא־ידוע, דרך הבדידות, במה שאינו נגיש אפילו לדמיון. אני מפקיר עצמי בידיך, הזר, כי אתה אינך בגבולות היכולת שלי לדעת את שייגזר. אתה קפיצת המטפורה, אם תקרה. אתה הנצח. והיה לי טוב לומר לך את כל זה.

"'אני אבֵל כל־כך, בודד כל־כך. הרגתי היום את ידידי היחיד, את אלן'.

"אתה מבין", אמר אדם למלכיור, "הקול של האיש היה נעים, ללא כאב או חרטה, ואז הוא חייך אלי והיתה לו נהרה בפנים.

"'מה שמך?' הוא שאל אותי", המשיך אדם עמוק בזיכרונותיו החדים כל־כך.

"אמרתי לו את שמי. הוא גילגל אותו בפה שלו. 'אני ידעתי', אמר. 'כמה נפלא, אדם, אתה אדם, בנאדם אתה'. ככה הוא אמר לי".

אדם השתתק. מלכיור לא הביט עליו, אף שחש בו. לא אמר דבר. אדם המשיך להביא את דברי האיש. סיפר לו שלימד את עצמו כימיה לפני שבחר את חומר ההרדמה שיערבב עם הרעל, כדי להבטיח שחברו לא יתעורר כשתחנוק אותו עווית המוות, שלא יסבול. אלן היה ערירי, יתום, בלי משפחה או חברים מלבדו, שהיה ידידו האהוב והיחידי.

"'כשהייתי בטוח שהוא כבר מת'", המשיך לספר, "'הבטתי בו שוב בתשומת־לב, לבדנו בפעם האחרונה, והוא היה שלֵו, לא סבל אפילו לרגע, לא ידע.

"'שתינו ואכלנו כיד המלך. היום יום־הולדתי. יום־הולדתי המומצא. אף אני לבדי בעולם, כמוהו'.

"אני לא יודע איך אני זוכר ככה", אמר אדם. ומלכיור חשב בלבו, כאילו הוא מספר את זיכרונותיו שלו. "מעניין", אמר בקול.

אדם הרכין את ראשו והמשיך, הפעם בקול חלש: "'כשהייתי תינוק הניחו אותי בכניסה לבית־חולים ממשלתי', ככה הוא אמר לי האיש הזה מהרחוב. 'שנים ניסיתי לגלות מי אני ולא הצלחתי. הייתי הולך ברחובות ומקווה שמישהו יאמר, הֵי, אתה מוכר לי. עברתי ערים, ארצות, החלפתי בגדים, תספורות – לשווא'".

אדם השתתק לרגע, נזכר איך הזמן והאוויר קפאו אז.

"'אולי יאמרו אנשים, מדוע אכפת לי'", המשיך להביא את דברי האיש, "'הלוא אתה הוא מי שבחרת להיות. אבל הטיפש יאמר, כמה טוב לך, אתה בר־מזל – ללא עבותות או עבר או חובות שלא בחרת. אך אין הדבר כך, ידידי. הכבדת העבותות היא הכלי שאפשר לגדול בו, להתחכך או למרוד. אבל בהיעדרו, כמו אין דבר. אין רצפה. או עור. הכל דולף. ואני, כמו אינני קיים', ככה הוא אמר לי, וכל העצב שבעולם היה לו בַּפָּנים. 'אתה מבין? אתה מבין, מה אני אומר אדם?'"

הוא הרים את פניו אל מלכיור והשהה את מבטו, אלא שאֶל עצמו פנימה הביט, ואז כינס את פניו והמשיך, "אתה מבין, הוא מצא חן בעיני כל־כך, ועם זאת הרג. לא הצלחתי אז לתפוס את כוליותו. לאחות בתוכי את הקונפליקטים כלפיו. להשקיט את המבט השגור, את הלב. הייתי עצבני, וזו היתה נמיכות מבחינתי אני חושב. כלומר אני לא יודע להסביר בדיוק, אבל זו היתה החולשה שלי והמגבלה שלי שלא לקבל את זה באהבה, את הסתירה שבו, באותה אהדה שקיבלתי אותו. אתה מבין, אני רציתי שהוא יסביר לי, שהוא יצדיק את עצמו, שינמק איך ייתכן שהרג, אבל הוא כבר היה מעבר לכל זה, והזמן שלו היה קצוב ולא היה לו הפנאי לקושי שלי להכיל אותו.

"אבל את מה להכיל?" שאל כמו בשמו של מלכיור שלא אמר מלה. היה נרגש.

"שהיה צלול ושָׁקֵט, והרג. ועד עכשיו אני מרגיש מין זעקה כזאת, תדע לך, בהלה. דרוש אומץ כדי לשתוק, אומץ שלא היה לי. שאין לי גם היום. לשתוק מול אי־ההבנה. לקבל אותה בלי חרדה, בלי מרירות. בלי טרוניה ובלי תביעה.

"הנחתי אז שחייבת להיות לו אשמה. שאשמה היא הדבק לסתירה שחשבתי שקיימת בינו לבין המעשה שעשה. כי אחרת איך היה יכול לבצע את המעשה ולהיות הוא־עצמו. והיום אני מתבייש בכך. לפעמים אני רוצה להינעץ פנימה, אחורנית בתוך הזמן, ולגלף את דברי מתוך מה שהיה, ואי־אפשר.

"שאלתי אותו, 'לָמה?' לא הנחתי לו, לא נרגעתי. והוא אמר לי בפשטות, 'הרגתי אותו כדי להתגעגע, כדי לחיות. כך נדמה לי'.

"'לְמה?' שאלתי והרגשתי שהדם מנפח לי את הוורידים ועוד רגע הוא יתפרץ מתוך העיניים והמחשבות, 'לְמה? להתגעגע לְמה?'".

תיכף יבקע עורו ודמו יותז, חשב מלכיור, אבל פחד לומר משהו ושתק. רק היה קשוב מאוד. והוא ענה לי, 'להתגעגע לחיים, אליו, אל מה שלא יהיה יותר', ככה הוא אמר.

"'ואשמה?' התעקשתי ושאלתי.

"האיש הסתכל בי מתפלא, ריק מהבנה. 'אשמה?' שאל בלי לשאול, ואז שקע במחשבות, ושוב דיבר.

"'זה כל העניין', הוא הסביר לי. 'אילו הייתי יכול לחוש אשמה, הייתי אחר, פירושו שאני חי, שאני קיים, שאני אדם... ואז אולי לא היה נחוץ לי להורגו... כדי להיות אדם הרגתי', אמר ופניו ניצתו. 'עכשיו תבוא האשמה', הוסיף במין כמיהה אינסופית.

"בדיוק שרכתי את הנעל שלי, ופתאום שמעתי את הקול שלו, הפעם סמכותי: 'תפסיק! האם אלה סדרי העדיפויות שלך עכשיו, לפני הסוף? תחושת הנצח הטבועה בתודעה כנגד האימה של ההתכלות היא תעתוע'. פניו, שנשפך בהם אור, נראו כמו של קדוש. וכשביקשתי ואפילו התחננתי שיתייחס לאשמתו, נדרש לו זמן להמשיגהּ. והוא לא היה חולה רוח, זה מה שחזק כל־כך. ואז באה המשטרה. כפי הנראה עמדו בקרבתנו זמן־מה. אולי חיכו שאלך משם ולא הלכתי. כמה שוטרים בסך־הכל. הוא אמר, 'חיכיתי לכם'. כנראה גם הודיע להם על המעשה ועל המיקום שלו־עצמו.

"אסרו את שנינו", המשיך וסיפר למלכיור, "אותי שיחררו אחרי כמה שעות, והאיש הואשם ברצח".

הוא גמר לספר, ובאחת נהיה מודע לעצמו והרכין את ראשו.

"גם אותך השאירו ליד מדרגות של בית־חולים..." אמר מלכיור.

אדם הרגיש איך אוזל ממנו הדם. "איך אתה יודע?" הקרקע נשמטה ולא ידע מדוע. ההולם ברקות היה ללא נשוא.

"אני מכיר את ארנסט, אביך, כלומר הכרתי אותו פעם. היינו בקשר עוד לפני שהוא מצא אותך".

"אז מה", אמר, כמו עונה לדבר־מה שהוא מואשם בו. "הנושא של העבודה עניין אותי, מה אני יכול לעשות. זה היה רעיון שלך. מה אכפת לי אם הכרת אותו". ידע כי עליו לחדול לצעוק ולהתרגש. הכעס נלפת ונספג בכל הגוף. הוא מעך את אגרופיו הקפוצים בכיסי מכנסיו כנגד ירכיו, שוב ושוב. "ולמה בחיים לא שמעתי עליך?" צלף, "איך הכרת את ארנסט?"

"למדנו יחד בחוץ־לארץ", ענה מלכיור בפשטות. "ראיתי אותך כשהיית ילד", הוסיף ללא קשר. "אבל, אדם, אני מצטער, לא התכוונתי. הייתי צריך לומר לך מהתחלה שאני מכיר אותו. פשוט לא יצא. שנים לא ראיתי אותו. זה היה מזמן".

רסיסי זיכרונות תעו במוחו.

"מה נטפלת אלי? מה אתה רוצה ממני?" הוא קם וברח מן החדר ואחר־כך מבניין הפקולטה, והרגיש את עיניו של מלכיור מביטות אחריו, חודרות בתוך גבו.

הערב הפך ללילה. גפיו גמאו את הרחוב בצעדים גדולים. שעות על־גבי שעות לשום מקום, משום מקום, עד ששם לב שכבר כמעט בוקר והחליט לנסוע הביתה ל"שלווה".

השכם בבוקר. אוטובוסים עוד לא התחילו לפעול. האוויר היה לח מן הטל שלא התאדה לגמרי. הוא הסיר את חולצתו והתיישב על המדרכה, פשט את רגליו לפניו והתמכר לקרירות על גופו העירום למחצה. פעם סיפר לפְּיֶר בפליאה איך בחורף נעשים חושי הריח והטעם שלו מחודדים יותר, ולפתע הוא מסוגל להבחין בפרטי קיום שלא ידע עליהם קודם. ופְּיֶר אמר לו שהגוף מרוצף פִּיות־פִּיות פעורים החוצה. איננו נושמים או טועמים רק דרך הפה, אמר, אלא בכל כוּלִיוּתֵנו. ובשמש נסגרים הפִּיות האלה ומצטמצמים, בדיוק כמו האישונים, כדי להתכסות מפני החריכה הבלתי־נמנעת. ואילו בחורף, כמו הפרחים, פוערים פִּיות הגוף את לועם ואת נשמתם והישות כולה נשטפת ידע על העולם, שנמצא שם מעֵבר לכותלי העור. חשב על פְּיֶר, שעוד מעט יראה אותו, והעביר את מבטו לאט על גופו הרפוי, חיפש את קצותיו הפרומים, את פִּיות העצבים המחכים מולקולה אַחַר מולקולה. ואז נחו עיניו על אזור חלציו. גל רִגשה פתאומי התעצם בתוכו. הוא קם בקפיצה והחליט בו־ברגע לרוץ דרך הפרדסים בכיוון הבית שגדל בו.

אדם הגיע כאשר שתה ארנסט את הקפה הראשון של הבוקר. זה היה טקס מפורט וקבוע, ובשנים שאדם גר בבית נהג לקחת חלק באותה דומייה של שחר, שארנסט כמו עטה על עצמו, בשעה שמכונת הקפה שפכה לאט לתוך השקט ניחוח חריף של גרגירים שאך נטחנו. הם היו יושבים בדממה, איש־איש במחשבותיו.

במוזגו את כוס הקפה השנייה היה מניח תקליט על הפטפון, ומצית את מקטרתו. בזמן הזה לרוב ביצע אדם תרגילי התעמלות שונים שפְּיֶר לימד אותו. אלה היו רגעים יקרים לארנסט. אהב להסתכל בבנו החזק והמופנם. הצטער על שאין זה ממנהגו של אדם להרעיף גינונים של חיבה, ושכה המעיט במלים. ואף הוא־עצמו כה גולמני ושתקן, ולא ידע איך לרכך את המתח הגופני והנפשי שנערם ביניהם מאז שאדם היה ילד, והשלים בעצב עם הגבולות הגופניים שהנהיג הנער. אך בשעה שעימל את עצמו, חש קרוב אל בנו המסוגר, כה רפוי וחשוף כששכח עצמו והתמסר למוחלטות התנועה. ארנסט חש באמונו, ולמד להישען עליו ולשמוח בו, כי היה גילוי הקרבה המובהק היחיד. וכשעזב אדם את הבית, יותר מכל התגעגע אליו בבקרים.

באותו בוקר עמד למזוג לעצמו את הכוס השנייה כששמע את צעדיו בחוץ. לעולם יזהה את צעדיו של אדם. נחישות ועדינות מזוגות באופן שלם. הדלת נפתחה ואושר שטף את ארנסט. אלא שהבחין מיד כי בנו טרוד. ניכר שרץ. גופו היה רטוב מזיעה.

"קפה?" שאל.

"כן", הינהן אדם בתודה וניגב את הזיעה בחולצתו. נשימתו שבה לסדרהּ בהדרגה. ארנסט הלך למזוג את הקפה, וכששב והספל בידו התיישבו שניהם בכיסאות העור העמוקים והנוחים.

"רגע, אני הולך להתקלח", אמר לפתע אדם, וקם.

בשעה שרחץ הניח ארנסט על הפטפון את הסימפוניה מספר אחת של מאהלר.

אדם חזר בלי חולצה, מגולח, גופו נקי ויבש. "ארנסט", תמיד קרא לו בשמו, "אתה מכיר את מלכיור פרואן?"

"כן", ענה לאט, "למה?" שאל וניסה לשַׁווֹת לקולו יציבות עניינית.

"הוא מורה שלי", אמר אדם ולא הביט על ארנסט, אך ניכר שהוא מתוח, "הוא אומר שהכיר אותך בחוץ־לארץ".

"כן", הוקל לו, "למדנו יחד. אבל... מה קרה, אדם? אתה נסער כל־כך".

"אני לא נסער", אמר וקפץ את פניו שנסגרו, ולגם מן הקפה.

"הוא אמר לך משהו עלי?" שאל בזהירות.

אדם הרים אליו את עיניו המבוצרות והזועפות. לפתע היה לארנסט רצון עז לגעת בו. בפניו הקמוצים. ללטף אותו. לומר לו, בני.

אדם לא ענה. ועבר זמן. הוא נשען אחורנית ועצם את עיניו. ארנסט ידע שהשיחה הסתיימה. פְּיֶר ואדם היו מסיימים כך את שיחותיהם, בהתכנסות מוחלטת. בעבר היה הדבר פוצע אותו, אך בעל־כורחו למד שזו אינה אלימות או גסות, אלא דיוק, וכי יש בזה יופי. עברו רגעים אחדים והוא שם לב שאדם נרדם. נשימותיו הסדורות גורמות לו להיראות צעיר יותר. לבו של ארנסט הוצף. יותר מכל רצה להיות גמד קטן ולהיכנס בזהירות אל מאחורי שמורות עיניו העצומות של אדם ולהקשיב למוזיקה של המחשבות, לדופק של המוח כפי שאומר פְּיֶר.

לעולם לא ידבר אלי באמת, ידע אז ללא רחמים עצמיים, ונאנח. יופיה של המוזיקה הציף אותו בעצב. הרגיש שהוא עומד לבכות וקם וכיבה את הפטפון. הביט באהבה על בנו הארוך, שהמתח המלווה אותו תמיד נעלם, וגופו הצעיר פרושׂ בשלווה, קורן בריאות נעורים ענוגה. הוא כיבה את האור ויצא בשקט מן החדר. אדם לא שב לשאול אותו על מלכיור פרואן. לא אז, ולא אחר־כך. הוא לא חזר לקורס שלו, ובסוף השנה עזב את האוניברסיטה והתחיל בהתמחות.

האומנם הוא כאן? הבימה המוגבהת אִפשרה לו להיטיב לראות את הקהל. אני בתפקיד, לחש לעצמו, והמלים נשמעו לו נבובות. הוא חלש, ידע, והשנאה למחלה החלה לגאות. כשהרים את ראשו מיד הבחין בו, ממש מולו, במרכז גוש האנשים הדחוק. אדם שלח לעברו מבטים מתחמקים, או כך היה נדמה לו, וחמימות אל הגבר הצעיר הזה שעדיין נראה כנער מילאה אותו. מפתיע כמה פנאי יש לשופט בזמן המשפט, חשב, נינוח כל־כך פתאום. לוּ ידעו במה הוא מתעסק בתוכו כשהוא מכייר גורלות.

פקיד בית־המשפט היסה את הקהל הרוחש. פרואן ניסה להתרכז. קימר את מצחו. אסף את עצמו והביט סביבו בעיון מאומץ. סערה יש בקהל. איבה, איבה אל אנה הרסט.

באותו שבוע החלו להופיע בעיתונים טפטופי מידע על המשפט, ושלא כהרגלו עיין בהם אדם מדי פעם. הוא גם הצליח להשתחל לפורום סגור של עורכי־דין וגילה פרטים נוספים, למשל שאנה למדה בפנימייה שנודעה כ'פח־זבל' לנערות מבתים הרוסים, וגרה שם חמש שנים. בערב שהתבצע בו הרצח נערכה מסיבת סוף השנה של כיתה י"ב. היתה הצגה, לפי מחזה של חטיאר אנדלוס, ואנה עמדה להופיע בתפקיד קטן, תפקיד המתה. כולן חויבו להשתתף.

הוא למד שאִמהּ, יוליה שמה, גידלה אותה לבדה, בלי אב, ולא ברור איך בדיוק הגיעה לישראל ולמה, ואם היא יהודייה. ההשערה, קרא באיזה בלוג, שהיא זייפה את מוצאה היהודי והיגרה במסגרת חוק השבות. כמה מסוכן שאפשר כך בהינף מקלדת לומר הכל, חשב, בלי שום מעצורים או אחריות. עוד למד שאִמהּ, שלא ראתה את בתה זמן רב ואיש אינו יודע לומר בוודאות או אפילו לנחש כמה זמן בדיוק, הגיעה אף היא לצפות בהצגה. לפני תחילת ההצגה נפגשו כולם בקפטריה של הפנימייה. אנה נראתה שם לזמן קצר. אחדים מהנוכחים סיפרו שפגשה שם את האם. היו עדויות על צעיר שהגיע עם האם, או דיבר איתה, ואחר־כך היא לא נראתה עוד. כשהגיעה שעת ההצגה חיפשה מנהלת הפנימייה את אנה ולא מצאה אותה. גם ילדות אחדות חיפשו אותה, ואחת חזרה ואמרה שאנה לא מוכנה לבוא. היא מתחבאת. בסופו של דבר הגיעה והשתתפה בהצגה, אף־על־פי שהיה ברור שהיא שרויה בסערת נפש כלשהי.

מרגע שנגמרה ההצגה איש אינו זוכר עוד את אנה או את אִמהּ, או את הצעיר שהיה עימן או לא היה, ולא יודעים לומר מי הוא, אם בן משפחה, או אורח שרק נקלע לדבר איתן. עוד היה כתוב שאחרי שאחרון ההורים נסע, נשארה מכונית אחת בלבד בחניון, זו של האם. ואז החלו לחפשן.

מתברר שהאחראי על הניקיון מצא אותן. במרחק כמה מטרים מהחניון, אנה הרסט, כך הוא סיפר, ישבה על האדמה ואבן גדולה מלאה בדם בידה, ואמא שלה שכבה לידה, מתה.

השופט מלכיור פרואן האמין שהקהל, או ליתר דיוק אותו מקום חבוי וחשוך שבו נעלם היחיד ונבלע בַּכְּלל, המקום שבו, כמו בהפגנות ובשירה בציבור, הופך הקהל כולו לגוש אחד ולזהות ולישות אחת, הוא גורם חשוב בקביעת האשמה בסופו של דבר. גורם לא־מודע, חמקמק וחתרני, שפועל על השופטים ועורכי־הדין, וגם על הנאשמים עצמם.

את המקום היצרי והמוחלט הזה, פרוע ונטול רסן, עדרי ומתלהם, אהב פרואן, אולם בה־בעת פחד ממנו. הוא בטח בו וסלד ממנו, ממה שכינה, נשמתו של ההמון.

מובן שלא הניח לקהל לקבוע את גורלו של היחיד, ואף־על־פי־כן בטח יותר ביצרים משבטח בהיגיון הקר, או שלא בטח בהם פחות, אלא אחרת.

תפיסת עולם היא גדר, טען, גדר נגד הרע ונגד הטוב. שַׁעַר הקובע מה יירָאה, ואיך. אלא שהחיים גולשים מעל סך האידאות שהן לעתים רק סד, או גבולות של הבל.

הוא אהב להקשיב להתגעשות הפועמת בקהל כגוף אחד, לאנרגיה שמעצימה את תחושת האני עד קצה גבול היכולת, ובמקביל יוצרת חוויית יחד כה פלסטית. אותו רגע פעוט, ייחודי וחמקמק.

האם הוא שומע את דופק ההמון? כן. אלא שחוויית היחד, שהיה נדמה לו שהוא נושם עם האוויר הדחוס והחם, התמיהה אותו. מדוע הם עוינים אותה, אם אומנם זו עוינות, האם משום שמדובר ברצח אם? אֵם מתה תובעת צדק בכל מחיר, והבת היא הנאשמת היחידה. על כן היא אשֵׁמה, הכרחי לה להיות אשֵׁמה.

שוב העיף מבט בנערה, שנראתה לכל אורך המשפט כמו עטויה קרום מבודד. מרוחקת, ועם זאת עדינת מראה מאוד, או שמא זו הפיזיונומיה שלה, דִי.אֶן.אֵיי כזה או אחר. נערה מוזרה, אין ספק, ויפה מדי. מזכירה מאוד את בתו. הדמיון שלפתע נעשה מודע לו המם אותו. אותה שקיפות של העור העז כל־כך. השבריריות התמוהה, שדומה כי תתפורר למגע האצבעות, ויחד עימה איזו פראות עמוקה, סמויה, וחושנות כבדה וסמיכה. והניתוק מהעולם, גם הוא.

מנסה לדמיין את בתו שלא ראה אותה שנים רבות, לא מבוגרת בהרבה מזו שכאן.

כאב עלה בו ממעמקיו וידע שעליו למעוך אותו. כעת עליו להתרכז, זה תפקידו, ועם זאת כמה פעוט הכל וכמה לא חשוב, ידע, ואיך לעזאזל הניח לכל זה לקרות, היא הרי בתו. איך מתוך השנים היא עולה בו, כאן, מולם. הסתכל שוב בקהל, והכל נדמה לו רחוק ולא מציאותי.

השנאה המשונה שלהם אל הנאשמת מתפשטת כמו רעל, חשב, כמו מגפה, כמו ריח הזיעה המאוס שבכל פינה באולם הזה. מדוע הם שונאים אותה? מה הוא יודע. אבל הוא יודע, שונאים אותה. שנאו גם את בתו, בגדו בה, כמו שבגד בה הוא.

ליחה טיפסה מִפְּנים גופו, וחמיצות לא נעימה הזדחלה אל הוושט, בחילה עמומה, כמו רקב. דופקו הלם והשופט הרגיש שהוא עומד למות, כאן ועכשיו, בתוך המשפט הזה, מול האנשים הזרים האלה, ועם שיירי חטאיו המציפים את המחשבות.

הקהל גוש אחד. ראשים זרים משתרעים לפניו, נטולי זהות. ואנה הרסט, ובתו.

הדמיון ביניהן שב וסיחרר את חושיו. הרי אינו במצב טוב. הוא חולה. ועד לא מזמן עוררה אנה הרסט בלב כולם איזו חמלה והשתתפות נוכח גילה וקולה המרוסק מעט, נוכח סיפורי ההתעללות שעברה. הסיפורים מסמרי שיער. האם הוא ממציא את האיבה?

גופה של הנערה המכוסה תמיד כבר אינו מפותל באותו מתח ראשוני של תחילת המשפט, אלא שרוי ברפיון שמשווה לה מראה צעיר עוד יותר מגילה, כשל ילדה ממש. יגון סתום כרסם בו יותר ויותר.

מבטו נתקל בַּבחור שחור העיניים שישב בקביעות באותו מקום.

ואז נדמה לו שהוא שומע את קולה של מנהלת הפנימייה, יחד עם אחותה הדומה לה להפליא. איך ייתכן שהן כאן אחרי שהעידו. האם היה עליו לומר משהו? עלובות שכמותן, בטח בודדות. לא רעות יותר או טובות יותר מכל אדם אחר. הוא חדל לראות פרטים. גוש עמום פועם סביב, ולא היה בטוח אם הזמן שעובר ארוך או קצר.

מחכים לו. עליו לדבר. הוא קם ודפק בכל כוחו על השולחן וקרא, "שקט!" החל לדבר לאטו בקול ניחר, כבש רק בקושי את הזעם שהתפשט בפניו ושיווה להם קדרות נוראה. הקהל הנדהם דמם בבת־אחת.

"אני שומע את קולותיכם, רודפי צדק שכמותכם, האם תשתמשו בכלים חסרי־תרבות כדי להשיג תרבות? אתם מאשימים נערה שעדיין לא נקבע דינה".

רגליו הזקנות רעדו. ידו ארוכה, מכַוונת, זעמוֹ ביעבע.

"אתם כבר פורעים בצדק, עוד לפני שהיא הורשעה בעיוותו.

"ואולי זה אתה", הרעים את קולו לעבר גבר נשוא פנים שלחייו סמוקות, "אולי נדמה לך ששוויון הנפש שלה לכאורה, היעדר התפרצויות בכי וחרטה, אינם אלא קור, והם מולידים בלבך הממורק בזעם מוסרי את הוודאות שהיא בהכרח אשמה, נכון?"

אנשים נדהמו. רחש עבר בכל.

"ואולי מישהי מכן, אכולת מרירות וצער על הזמן שעובר, נתמלאה באותו כעס קיומי על שזו טרייה ביְפִי הנעורים וחייה עוד לפניה, וקם בתוכה זעם אלוקי על שהיא הכבוּדה שעוד מפעמים בה רגשותיה כבעבר, רוב חייה כבר מאחוריה וקרדום הסוף מתחכך בה ברשעותו הידועה, וזו, זו מכולם, חייה בעִתותיה, וזהו הרי אי־צדק משווע. לכן היא בוודאי אשמה, לא? כי היא צעירה?"

קולו נשנק והמלים חירחרו החוצה.

איני צלול יותר, הוא הצר על התפרצותו, והרי כל הזעם הצדקני שלי אינו אלא אדרנלין מחופש לתוכן ולצדק, כי אין כעס ראוי. אין.

אדם נפעַם. הוא שמע על נאומיו המופרעים, המרהיבים, של פרואן, שמשום־מה הסכימה המערכת לספוג אותם. גם כמורה נאם לעתים באופן תלוש ולוהט. אבל מה שראה כאן היה עצום לאין שיעור.

בעבר עורר תמיהה וחשדנות בנאומיו בקרב עמיתיו בבית־המשפט, כך קרא אדם היכנשהו, קמו ועדות, והוא ננזף. אבל עם הזמן עורר גם הערצה, במיוחד של הדור הצעיר, ושל רבים מתלמידיו לשעבר שלימים הפכו לקובעי מדיניות. העניין הוחלק, או הוסט, כי לכאורה לא פגע הפאתוס הרטורי המופרז שלו בדיוקו המקצועי, או כך לפחות סוכם, אם גם באי־נוחות.

כלימה עמדה בעיני רבים. דבריו החודרניים עירערו לחלוטין את תחושת החטא והצדק שלרגע איחדה את כולם. הוא צודק, חשב אדם, ולא שמתי לב. אכן היה רחש דחוס וצפוף של התנגדות, שלא שם לב אליו אלא בדיעבד, וחש התרגשות עזה.

המשפט המשיך. רק עכשיו הבחין אדם בצדודיתו של הבחור שחור העיניים שזכר מהפעמיים הקודמות. האם הוא אותו בחור שרמזו עליו בפורומים? ואולי הוא עוד איזה מציצן, כמוני. הלוא יש משהו מסעיר ברצח, ועוד רצח של אם, בקפיצה המושגית הזו. האם לכן אני כאן? לא, אני כאן משום שנקלעתי לכאן, כי מלכיור כאן, וכי אין לי אמא.

גל של אי־נוחות חלף בו. הוא נשם עמוק, כינס את איבריו כמיטב יכולתו. האם יש דבר כזה בכלל ילדים אשמים? פעם אמר לו ארנסט משהו על כך. חסד הנעורים הוא אכזרי, אמר אז.

ילדים מן היישוב הסמוך היו חוצים את הפרדסים לעתים קרובות ונתלים על הגדר המקיפה את המוסד, כדי להיטיב לראות את המאושפזים. אדם היה ילד חסון וזועם, בלי חברים קרובים.

אף ילד מבני כיתתו לא ביקר אצלו מעולם, והוא ביקר אולי פעם או פעמיים אצל זה או אחר. לא ידע להסביר לעצמו מדוע. לאט־לאט הפסיקו גם להזמינו. וארנסט חשב, זה בני, שאינו זקוק לאיש. בני הנושא הכל על עצמו, בלתי־תלוי. ולא עודד אותו לקשור קשרים.

יום אחד כשטייל עם פְּיֶר ועם ארנסט לאורך השביל המקיף את המוסד הבחין בחמישה נערים שנתלו על הגדר. שניים מהם הכיר מבית־הספר.

כשהחלו לצחוק אחז ארנסט בידו של אדם. "עזוב, אל תשים לב", אמר לו. הכיר את נפש בנו מלאת הגאווה. אדם, בהתעלמו מארנסט, עצר. "הֵי אדם, פתחת בית־זקנים?" קרא לעברו אחד הנערים. ואחר אמר, "תראה את ההומו הזקן הזה, הוא נראה מהמאדים". הוא כיוון את דבריו אל פְּיֶר. אדם החל לרוץ אל הגדר, שלא היתה גבוהה, וזינק מעליה.

"זה בצחוק, אדם, תירגע..." אלה היו המלים האחרונות ששמע לפני שחש את בשרו החי של הנער תחת מהלומותיו, ואת אגרופי הנער המתגונן מתמעטים, עד שפסקו לגמרי.

במעורפל שמע קולות בכי, ואז את צליל קולו המודאג של ארנסט. "אדם, חדל, אתה הורג אותו". הוא סגר את עיניו והפסיק להכות. מבעד לעיניו העצומות הגיעו אליו קולותיהם של ארנסט ושל פְּיֶר, ושל הנער, עד שנעל את עצמו בתוכו ולא שמע עוד דבר. ארנסט ופְּיֶר נשאו את אדם לחדרו והניחו אותו על המיטה. פְּיֶר התיישב לצדו. בידו האחת אחז בידו של אדם, באחרת ניגב, בצמר גפן מהול בכוהל, את פניו החבוטים. ארנסט הסתובב בחדר אנה ואנה. את כפות ידיו השלובות מאחורי גבו פתח וסגר כמו מניפה.

"הנעורים, הם חסד אכזרי", פתח, "חסד טרגי. ועל מה הם מתנשאים, על כך שהם צעירים? הרי על גורלם שלהם הם מגחכים. עיוורים הם. תמימים בעיוורונם. באכזריותם. יום אחד יהיו הם מאחורי גדר, גדר כלשהי. הנעורים הם תעתוע, אדם. תעתוע הכרחי. אבל ללא התעתוע הזה של נצחיותם היו החיים בלתי־נסבלים. הרי גם הם כבר זקנים. גורלם חתום. אל תשפוט אותם בחומרה. העור החלק נעדר הקמטים, הלב המתנשא ספוג תחושת האינסוף הכוזבת, כבר הולם בם הגרדום.

"אין ילדים אשמים. אין ילדים אשמים".

עיניו של אדם שבו לאנה הרסט. בגופה היתה דממה. עיניה היו תלויות באוויר. ידיה לרוב לפותות סביב עצמה. כפות ידיה מציצות. אצבעותיה אדומות ושמנמנות מעט, זרות וילדיוֹת. מדהים כמה היא יפה. האם זה בכלל יופי, או נעורים בתמציתם? האם זה חסד הנעורים המתעתע שאליו התכוון ארנסט?

זכר שוב את זעמו על הנערים, אז בילדותו, כשצחקו על פְּיֶר. אחד מהם היה עידו, שנהרג בתאונת מטוס לפני כמה שנים.

קולה של מנהלת הפנימייה שישבה לא רחוק ממנו חדר שוב לתודעתו. חיתוך דיבורה רושף וכועס. הוא שלף את עצמו ממחשבותיו והרים את ראשו. השופט הביט עליו, עיניהם נפגשו.

בבת־אחת נעשה לו צפוף. קם, נדחף דרך היושבים, ביקש סליחה ויצא מן האולם. הבחין בספסל וניגש אליו כושל, קרס בלֵאוּת והליט את ראשו בידיו. עבר זמן שלא חשב בו על כלום, והחוץ היה כמו זמזום רחוק של יתושים, אבל אז באחת הלם רעש החיים, והעולם שב והציפו. הוא קם וירד במדרגות המובילות אל המבואה בדרך ליציאה.

אנשים יורדים, עולים, ממהרים נחילים־נחילים. ירד לאט כנגד חוויית החיים המואצת שהגיחה מכל מקום. המצוקה שגדשה התפוררה כך מעצמה, באותה מוזרות שבה עלתה בו לאחרונה משום מקום ובכל מקום.

הוציא את הטלפון הנייד, אך שב ותחב אותו לכיסו. ניגש לטלפון ציבורי שלידו היה מתקן לקניית כרטיסי טלכארט, קנה כרטיס, ניגש לטלפון והקיש את המספר של מרים.

"כן?" קולה נשמע לו זר והדבר הפתיע אותו.

"זה אדם", אמר.

"אדם?" קולה היה אטי וכבוי, אבל לא ניסר בו.

"חשבתי לקפוץ".

"אדם..." קולה התעצם, והכאב הציף אותו.

"אתקשר אלייךְ, טוב?"

"מתי?"

"אולי אחר־כך, עכשיו אני כאן באמצע הכל".

"איפה?"

"לא חשוב, סתם בחוץ".

"טוב". קולה חזר להיות קשה. דמיין את חריצי העור נמתחים סביב הפה.

"שלום", אמר.

"שלום", אמרה. חיכתה. והוא סגר.

לקח לו זמן לתת לנוכחותה לאזול. נשם עמוק. היא כבר לא בתוך הדופק, היא לא בעיניים, קולה לא זוחל לו על העור. מדוע טילפן אליה לא ידע. כשאמר לעצמו שאינו יודע פיעפעה בו קלילות. הדם החל לזרום בנינוחות באיברים. בהליכה מהירה אגב דילוג מעל כמה מדרגות עלה בחזרה לאולם־המשפט. כשהגיע נוכח שהדיון הסתיים. הוא התאכזב, לרגע היה אבוד, ואז בהחלטה פתאומית החל לרוץ למטה. כשנכנס לקפטריה הבחין בפרואן יושב אל אחד השולחנות. ניגש והתיישב לידו. מלכיור האיר פנים ואדם החזיר חיוך, ולאט־לאט שבה אליו נשימתו.

"נו, אז כתבת?"

עלתה בו התנגדות, אבל אז באה בהירות.

"כתבתי על מרים, בת־הזוג שלי, ואליה. ניסיתי להבין איך נגזר שאפסיק לרצות בה. אבל זה יצא פסבדו־מדעי מדי, רציונליזציה, כמו שאני שונא. אז מחקתי, וזה דווקא היה נחמד.

"אתה יודע, עזבתי אותה ביום הראשון שהייתי כאן במשפט", אמר כעבור רגע, "ואני לא יודע בעצם למה דווקא אז, אין סיבה ברורה. ויש בי שקט. המחשבות עשויות אדים ולא פיסות של עץ".

הוא דמם.

"אינך שואל אותי על המשפט", אמר מלכיור כעבור זמן־מה.

כמה היה רוצה לדבר אתו על המשפט, ועל אנה הרסט שאולי הרגה את אִמהּ. על מי ששמה יד באש החיים והמוות. בחזה החלו מערבולות. הזיז את אצבעות רגליו. כן, רצה לדבר, אך ידע שאסור לו על־פי החוק.

"אני לא יודע אם תענה לי. אם אפשר לשאול. אם אתה רשאי".

"רשאי?" הרעים הד קולו הרחוק־בזמן של המורה.

"על־פי הערכים שלך", מיהר אדם להוסיף. רשאי על־פי הערכים שלך. האם לעולם אתייחס אליו כאל מורה?

"אספר לך מה קרה לי ברחוב, לא רחוק מכאן, בתום אחד הדיונים במשפט הזה", אמר מלכיור.

הוא סיפר על גבר צעיר מאוד שצעד בכיוונו. הוא היה מוכר לו, אבל תחילה לא ידע מנין, וכבר שאל את עצמו, כבפעמים קודמות, אם לא כדאי להניד בראשו בשלום במחיר טעות, מלא לומר שלום כלל ולהסתכן בהעלבתו. ואז נזכר שזה הבחור מאולם בית־המשפט, שהנאשמת ננעצה במקומה והביטה עליו. הוא אינו יודע אם אדם היה אז באולם ואם הוא זוכר, ואדם סימן שאכן הוא זוכר. בכל אופן הבחור גיחך לעומתו. מלכיור לא הבחין אם הוא מזלזל בו או נבוך לראותו. לפתע פנתה אל הבחור אשה מבוגרת מאוד, שכנראה חיכתה למישהו שיעבור וייאות לעזור לה לשאת את הסלים שבידיה. הוא הספיק לשמוע אותה אומרת משהו כמו, "בחור צעיר, אתה מוכן..." אבל הבחור, שללא ספק הבחין בה ושמע אותה, חלף על־פניה בהתעלמות גמורה ובחיוך מרוח על פניו, והמשיך לנעוץ מבט מתגרה בשופט, שהסתכל בו בסקרנות גדולה, הוא מודה, ואיזו התרגשות לא צפויה מילאה אותו. אשה רזה, כבת חמישים או שישים, שהיתה עדה כפי הנראה למתרחש, מיהרה אל האשה הזקנה, הרימה את הסלים ואמרה בקול מאשים, "תתבייש". איזו גסות יש בו, חשב השופט, והתפלא שלא חש כלפיו שום כעס. הבחור בדיוק עמד להיעלם מעבר לפינה, ומלכיור ביקש להפתעתו ללכת אחריו.

אין לו ספק, הוסיף, שיש לצעיר נגיעה לסיפור של אנה הרסט, אם כי אינו יכול לומר איך. אומנם הוא אינו עֵד כרגע, אבל אולי יהיה, מי יודע. המשיכה לעקוב אחריו לא התבטלה בפני ידיעת תפקידו וחובותיו, וכמעט נעתר לה, ובכל־זאת עמד ותהה על עצמו, ולא ידע מה לעשות.

בזווית העין ראה ברפרוף את שתי הנשים מתרחקות, ממלמלות מלות כעס, ומצא שהן דוחות אותו. הן, שלא עשו דבר, וצדקו, דחו אותו, ואילו גס־הרוח משך אותו. לפתע נעלם הבחור מעיניו. רצה השופט למהר אחריו, אבל רגליו היו כבדות.

"ולא עקבת אחריו?" שאל אדם.

"לא".

נשתררה שתיקה.

"היא יפה כל־כך", אמר אדם.

"כן", אמר מלכיור, "היא יפה. קצת מזכירה לי את בתי", הוסיף, "משונה". ואדם שם לב לצֵל שחלף בעיניו החפורות של השופט.

מה באמת קרה בינו לבין ארנסט? הם כה שונים, אבל משלימים זה את זה. מבלי משים שירטט על מפית את האיור של היִין והיַאנְג. מלכיור אחז בפיסת הנייר והסתכל בעניין.

"מצאתי יומנים של ארנסט", אמר אדם פתאום.

"כן?" גביניו כל־כך עמוקים, חשב אדם והבחין בסקרנות שניצתה בפניו של מלכיור, והתחרט שאמר.

"לא קראתי", הוסיף.

"מדוע?"

"לא יודע. אני חושב שאקרא. הוא הרי חי, אתה יודע".

"כן, שמעתי משהו".

"הייתם חברים טובים?"

"כן, מאוד", ענה מלכיור, "הרבה שנים לפני שפגשתי אותך באוניברסיטה. אבל משהו קרה בינינו. אני לא בטוח מה. איני יודע מדוע התרחקנו. נדמה לי שארנסט רצה בכך, זה היה כל־כך מזמן. אבל כן, היינו חברים טובים. בעצם, הוא היה החבר הקרוב היחיד שאי־פעם היה לי. ממש מילדות, ולמשך שנים ארוכות. חבר ילדות זה משהו, אתה יודע".

אדם חשב על כך שלו־עצמו אין חברים, מלבד פְּיֶר, שהיה יכול להיות סבו. רק מאוחר יותר, אחרי התיכון, היה לו חבר אחד שלמד אתו, ויותר משהיו חברים, בילו קצת יחד. ואז היו החברים והחברות שסבבו את מרים, ואף לא אחד אחר. איך נעשיתי פסיכיאטר, חשב, אני שאיני יודע דבר על החיים.

"אדם?"

אדם הרים את פניו ואמר, "אני לא ידעתי על הקשר".

"אני זוכר אותך היטב", אמר מלכיור, "היית נורא קטן. ממש קטן".

שוב נפלה שתיקה.

"אתה יודע, אני מרגיש שהמשפט הזה עלול להוביל אליך", אמר מלכיור פתאום, "כלומר אולי לא אליך אישית. אתה מבין אותי?"

אדם היה מופתע, אבל לא אמר דבר, רק עיניו נצצו בנכונות.

"משהו עולה עמוק מן העובדות במקרה שלה", המשיך מלכיור, "שאני כמעט בטוח שאיאלץ לשלוח אותה להסתכלות, גם אם הסנגור האדיוט שלה לא ימליץ על כך".

אדם שתק. הידיעה הסעירה אותו, אך הוא ביכר להסתיר את רגשותיו.

"לפעמים אני מוצא את עצמי מבקש לחלחל לתוך העבר שנפרשׂ בפנַי ולעשות מעשה. לקחת למשל את האֵם המתה של אנה הרסט בשתי ידי ולטלטל אותה ולומר לה, הביני, את גוזרת את גורלך. זה לא שאני אומר שהבת הרגה אותה, אבל אני מרגיש שמה שקרה קשור באופן שהיא גידלה את הילדה ומה שהיא עשתה לה. אז אני שומע את עצמי אומר לה, זו את שחוללת הכל, מגיע לך, ואני לא מאמין שכך אני חושב, כי היא הרי מתה. היא זכאית. מותה הוא זכאותה. ואין שום סיבה או הצדקה להרוג אותה.

"ובכל־זאת, מה שהאשה הזאת עשתה לבת שלה מעורר גועל. מה שקורה מאחורי חלונות סגורים, מה שקורה אולי בגלוי, רק שאין עיניים לראות. הרי לא די בכך שמשהו קורה, והוא גלוי לעיני כל וידוע, צריך גם לרצות לדעת. להסכים לדעת.

"בכל אופן", המשיך מלכיור, "לא ברור לי מה היה לה בראש, לאם המופרעת הזאת, ואין לי מושג מה הסיפור שלה, אבל היתה תקופה שהיא אסרה עליה לאכול חלבונים. היית מאמין? היה מותר לה לאכול מעט סוכר, אבל לא חומרים בוני שרירים. שמת לב כמה היא נמוכה? זו ילדה שמנעו ממנה לגדול, אלוהים יודע למה. את זה סיפר אחד מבני־הזוג לשעבר של האם, בעצם בן־הזוג האחרון לפני שהיא שלחה אותה לפנימייה, והוא סיפר איך היתה זורקת אותה במורד המדרגות וצורחת עליה שככה ינוקה ממנה כל בשר הריקבון שלה, בשר החטאים. וכשהיה אומר לה שהיא מופרעת, שהיא מענה את הבת שלה, שזו התעללות, אמרה לו שאם ימשיך לדבר ככה, תתלונן שהוא אונס את בתה. בשלב מסוים בדיון הוא אמר, שכבר לא היה אכפת לו שתתלונן, רק רצה להיחלץ מהחולי שם. מהטירוף. וגם אמר שהוא מרגיש אשם במותה, כי הוא לא דיבר. עזב, אבל לא אמר לאיש דבר, עד עכשיו.

"התברר שכל מה שסיפר התרחש לפני שש שנים. כלומר, זמן קצר לפני שאמה שלחה אותה לפנימייה.

"תאר לך, אדם, גם אם רק חלק ממה שהאיש סיפר נכון... והסנגור הזה שנדלק עליה... מלה יפה, נדלק. מודרנית. נכונה בדיוק. ריקה כמו מה שהבחור מרגיש. וזה כל־כך מקומם אותי. האם, ומנהלת המוסד, והשכנים, והמורים והמורות, ועכשיו הסנגור, שמסתכל בה כאילו היא איזו אֵלה, נצלן מגיר ריר, צדדים של אותו דבר. האנשים שלא ראו אותה, ובכך עינו אותה, או אִפשרו לענות אותה, והאנשים שמאוהבים בה ללא מרחק נאות שבו היא לעצמה ולא אמצעי לעוררות שלהם, בוגדים בה ונוטשים אותה".

ואז חדל לדבר. מחשבותיו בוערות בבורות עיניו.

אדם היה קשוב ודרוך. השתררה דממה טובה. הם לגמו מן הקפה בנינוחות.

"מדוע נעשית פסיכיאטר? אני לא זוכר שזה היה ברור אז".

"דבר אחד בטוח, לא נעשיתי פסיכיאטר בגלל ארנסט", אמר אדם, "אם כבר, חרף ארנסט. המודל שלו כפסיכיאטר לא משך אותי. האופן, איך לומר, הפיוטי, שבו הוא היה מביט על המטופלים, הנטייה שלו לראות בהפרעות לא בקיעה של האני, אלא סוג של מתנה".

"כן".

אדם הביט בו בשאלה.

מלכיור אמר, "כן, אני זוכר את זה אצלו. אני חושב שפעם אמרתי לו משהו על כך. איך הוא מעריץ את החולי. משהו כזה".

אדם אמר, "באמת", ורגע שתק.

מלכיור הצטער שדיבר. "אדם?"

ואדם אמר, "לא, כלום. בכל מקרה, לא בגללו נהייתי פסיכיאטר. סלח לי שאני אומר לך את זה. אני קצת חושש שאצטער, כי אני נמשך לדבֵּר אתך מחוץ להגנות שלי ואחר־כך אני מרגיש כל־כך בודד בהיקלפות הזאת שלי מולך".

"אדם, אתה לא חייב".

"כן. לא. אבל אני רוצה", הודה לו בעיניו. מלכיור נבוך פתאום. אדם לא ראה.

"אתה מבין", המשיך, "הייתי זקוק לדבר־מה מחייב בחיי. אבל לא אלוהות מזדמנת שאני צריך להגיש לה חשבון. אני מדבר על מחייב מטבעו, במהותו, ופסיכיאטריה בתפיסתי דורשת במהותה להתחייב".

מלכיור רצה לשאול עוד, אבל לא אמר דבר. רצה לשאול במה היא מחייבת, ומדוע נזקק למשהו מחייב. דבריו של אדם כל־כך עמוסים, חשב. אבל גם צלולים. וחייך. אדם ראה והיה אסיר תודה. שתקו עוד קצת, ואז אמר אדם, "לפעמים לקום בבוקר ולהחליט באיזו רגל לקום, או מה לקרוא, או באיזה שביל ללכת, הכביד עלי נורא. בנאלי לומר שבכל בחירה יש אובדן של מה שלעולם לא יהיה. אבל הדבר הזה ממש שיתק אותי. אז אולי כמו אלה שיש בהם פחד־מוות מוקצן ופונים להסתכנות, כמו חיסון כנגד הפחד, כך אני חיפשתי משהו שממד הבחירה וההכרעה בו הוא מובנה, שאֶתָּבַע לחוש גורל בתוך ידַי, בתוך הכרעותי, ובמתכוון לגעת בבהלת האחריות הזאת שכל־כך הצמיתה אותי, שגרמה לי לחוש שאני לא חי. לכן בחרתי בפסיכיאטריה. כי היא, כמו הורות אני חושב, מחייבת על־פי טבעהּ".

מעניין שאדם מדבר על עצמו כמו על תופעה בעולם, כמו ממרחק, חשב, אבל למעשה בלי מרחק. "ו... זה עזר לך?" שאל לבסוף, "זה שיחרר את העומס שבמשמעות הבחירה?"

אדם הביט בו וניכר כי טוב לו. מלכיור חייך ואמר, "אני שמח, כי אתה נראה לי רגוע יותר עכשיו".

"כן", אמר אדם, "זה יישמע טיפשי, פסיכולוגיסטי. אני רגוע כי אתה מכיל".

"מכיל?"

"כן. אני מדבר אליך ואתה מקשיב, ממש מקשיב. זה מה שרוב המטופלים צריכים בעצם, ומתברר שכולנו. קירות של הכלה, שיקיפו אותם מכל צד ויעצרו את הדליפה. אתה שואל אם זה עזר לי? כן, זה עזר". הוא הרים את כוסו ולגם, וגם מלכיור לגם והנוזל שבפיו נעם לו.

"אז חשת שיתוק מכל בחירה", אמר מלכיור ואדם נרעד. מלכיור ראה ומיד המשיך: "בצעירותי קראתי ספר על אדם שמקבל את האפשרות לממש את כל רצונותיו במחיר חייו שהוא עומד לחיות. וכשהוא מבין לאט את הקשר המובנה אצלו בין רצון לבין שרֵפת אפשרות חייו, הוא מתחיל לצמצם את רצונותיו ואת בחירותיו, כדי לחיות. ונדמה שהטענה בספר היא שריגוש החיים הוא־הוא האופן שבו האורגניזם דואג לכיליונו".

"'עור היחמור' של בלזק", אמר אדם.

"כן", אמר מלכיור.

"היה לנו הספר בבית", אמר אדם.

ומלכיור חשב על ארנסט, וזכר איך היו צעירים וטיפשים ודיברו על המוות באריכות, דווקא כי היה כל־כך ציורי ולא מציאותי, ודיברו גם על הספר הזה.

"פְּיֶר... חי?"

"כן. הכרת אותו?"

"לא, לא הכרתי. ראיתי. קשה לשכוח אותו. אני זוכר אותו כמו יצור מהאגדה".

"כן, הוא חי למזלי".

אדם צעיר, הירהר מלכיור שוב, לאו דווקא בגילו, אבל צעיר. מדבר כמו צעיר למרות בגרותו. יש בכך חן מפתיע.

"זה קשור בו", אמר אדם פתאום.

"קשור בפְּיֶר?" שאל מלכיור.

"כן, כל הדבר הזה אני חושב קשור בו. הבחירה. הרצון. פעם הוא אמר לי שאילו יבחר בדבר־מה, ייחשף לאימת האובדן. ואני מניח שהאמירה הזאת השפיעה עלי. לא חשבתי על הקשר עד עכשיו. אצלו החיבור בין הדברים היה קיצוני. לא כמו אצלי, שהיה לי המרחק לראות את הדפוס הנפשי הזה כמנגנון.

"אפילו הבחירות הפעוטות ביותר, למשל אם ישתה תה או קפה, היו דבר שלא נטל על עצמו. ולא כי היה שווה נפש. האחריות שבבחירה, הסביר לי, נוגעת באובדנו הגדול מכל, באובדן של אהובתו. אספר לך. בעצם, את זה אתה יודע?"

"לא", אמר מלכיור, "אני חושב שלא, או אולי שכחתי".

"הוא... הוא הואשם באונס של אהובתו, בתה של בת־הזוג שלו שמתה, התאבדה אחרי המעשה".

"אה, נכון", אמר, "אני יודע".

ואדם אמר, "אתה יודע".

"כן, אני נזכר עכשיו".

ושתקו.

"הוא היה החבר היחיד שלי, אתה מבין, הוא כל מה שהיה לי".

מלכיור ראה שאדם נסער וחושש לדבר.

"אדם?" אמר לבסוף.

"כשהייתי ילד הוקסמתי ממנו. כן. הוא גם לא בחן אותי כל הזמן כמו ארנסט. הוא אהב אותי".

מלכיור תהה אם הוא אומר שארנסט לא אהב אותו, וידע, או חשב, שאדם שוגה, אבל שתק. בדידות פשטה בו פתאום.

"רציתי להיות כמוהו", המשיך אדם, "נישא ברוח, לא קובע דבר. אבל אתה מבין, אני לא חזק כמוהו, לא נקי כמוהו. אפילו שזו מלה איומה. איך לומר, נוצרית. כי מה זה נקי, אני מתעב את מטאפורות הערך האלה, ספוגות נורמות דתיות, ויותר מכל אני שונא את האידאליזציה של אי־התשוקה ושל ההיעדר.

"ואולי גם אני עושה לו אידאליזציה. בסך־הכל גם הוא ברח ובורח עד היום. כן, זה היה פשוט פחד, שהוא־עצמו הודה בו. מנגנון נפשי, ריפוד ותו לא.

"אז לא נקי. לא. אלא פשוט, פשוט זו המלה. כזה הוא".

מלכיור הביט על אדם וחשב על פְּיֶר שלא ראה כל השנים אבל זכר אותו. גם לו־עצמו אין חברים, הירהר. היה אחד, ואיננו. צֶמח. חש שוב זקן וחולה. האם הוא ממשיך לדבר ואני מחמיץ את דבריו, נבהל פתאום וחידד את הקשבתו, והבין שלא עברו אלא שניות אחדות.

"אדם?" אמר.

"אני מקווה שאני מובן", מיהר אדם לומר.

מלכיור אמר, "אני חושב שאני מבין".

ואדם אמר, "אבל אני לא בנוי לזה. זו האמת. גם אילו רציתי. ורציתי, אל תחשוב, רציתי לא להיות, לא לרצות, להיות לא־דבר. להיות עלה, להיסחף בלי לומר, בלי לבקש, בלי להכריע, ככה רציתי להיות, ללא משקל. אבל לא עמדתי בזה, לא נרגעתי בחוסר־בחירה. פְּיֶר הוא שאמר לי שזו לא חירות. שזו תחושת חופש כוזבת. לֵךְ אל החיים, אמר, אין כמוהם, שים בהם ידך, בעומסם הלא־שלם והמופלא. אתה מבין, ככה הוא אמר לי". הוא הפסיק לדבר, ובפניו היתה משוכה אדמומית של ילדות.

"אז אני מניח שזו הסיבה שהלכתי דווקא לפסיכיאטריה, כדי להיות כפוי לאי־השלמות, להכרח, כפוי לחיים. הגורלות האלה בין ידי, הגוזָלים של הגורלות".

"גוזְלֵי הגורלות", חזר מלכיור על דבריו, ואדם הרים את ראשו בשאלה.

"אה, כלום", אמר מלכיור וחייך, "הדימוי מצא חן בעיני. גם אני אוחז בדרכי את גוזלי הגורלות, חשבתי".

הוא אינו רואה אותי, היה מלכיור מופתע. אדם הביט דרכו. איזה כאב יש בעיניים שלו, חשב. ואז כבתה הלהבה הרחוקה שפלשה פתאום, ואדם הוריד את עיניו ממנו, בבת־אחת מודע לעצמו.

"אני לא יודע", הפטיר, "בגלל זה גם רציתי לכתוב, אני חושב, גם בגלל זה".

"לכתוב?"

"כן. לברוא, להמציא, לדלל, לרדד, להפוך את העולם לפשוט".

"והפרידה?"

"לא יודע", אמר, קולו אוזל. "היא היתה כל־כך בריאה". לא רצה לדבר עליה. זכר את קולה המנסר במשיבון, המתכווץ בשיחת הטלפון, את קווי פיה המתכרכמים במרירות ואת הצדקנות המשוחה כמו שמן עתיק בתוך גופה, החושני שאהב. "אני שונא אותה", הוסיף, והתפלא לשמוע את עצמו.

אדם רצה לשאול את מלכיור על חייו שלו. הרי אינו יודע עליו דבר. לפתע בוש שדיבר ודיבר רק על עצמו. שמורות עיניו של האיש הזקן היו עמוקות כל־כך מבעד למשקפיו, ובתוכן עיניו כמו אגמים שחורים כבדים. העור היה תלוי על העצמות. מתחת לעיניו שקיות צהבהבות, ופיו יבֵש. כנראה לוקח תרופות, חשב.

שוטט בעיניו סביב, חיפש דימוי שיהיה יתד, ומלכיור חיכה. הם ישבו בבית־הקפה היחיד בבית־המשפט, והוא היה דחוס אנשים. לפתע נדמה לו שהוא מבחין מרחוק באייל קדם, אבל הדמות נעלמה. האם פניו היו כעוסים? הוא הרי תמיד כועס עלי, חשב פתאום והתחייך.

"למה אתה מחייך?" שאל מלכיור וניכר כי הוא שמח שסערת נפשו של אדם חלפה.

"אה, סתם, ראיתי עכשיו בחור שעובד אצלנו, מין מזכיר כזה, כלבויניק, בחור מוכשר, מחשבים, מִנהל עסקים, פסיכולוגיה. הוא לא סובל אותי, ורק עכשיו שמתי לב שאני נהנה מזה".

"למה הוא לא סובל אותך?"

"אני לא יודע. נדמה לי שהרבה אנשים לא סובלים אותי", הוסיף לאחר מחשבה.

לפתע נזכר במה שסיפרה לו פעם גברת דהאן.

"הוא הגיע במיוחד כדי לעבוד אתך, אתה יודע?" אמרה אז.

"באמת?" התפלא. כי אייל היה כה עוין תמיד.

"כן, פעם הוא סיפר לי. אני חושבת שלא ידע כמה אני אוהבת אותך, לכן סיפר לי. הוא אמר ששמע עליך עוד בתקופת הלימודים. איך הציעו לך להיות פסיכיאטר מחוזי וסירבת מטעמי יהירות".

"יהירות?"

"גם אני התפלאתי", הצטחקה, "אמר שלא הסברת דבר, ורק סירבת סירוב אדיב כביכול, שאינו אלא יהירות".

"נכון, באמת לא הסברתי..."

"ואז הוא אמר שהתחברת עם איזה מורה מפורסם אצלכם. שם מוזר כזה. לא זוכרת כרגע".

"מלכיור פרואן?"

"כן, בדיוק".

"הוא אמר שהפרופסור הזה לא מתחבר עם אף־אחד, והעובדה שהוא התחבר אתך רק מעידה שמשהו לא תקין אצלך. לדעתי הוא מקנא בך נורא".

"מקנא? למה?"

"כי הוא כל־כך משתדל, לא שמת לב? כל־כך עסוק בלמצוא חן ולא בשום דבר קונסטרוקטיבי. טוב, די עם מחמאות. לך לעבוד, וגם אני".

אדם חייך אליה כמו שחייך אליה כל־כך הרבה פעמים, לאשה היקרה הזו, ואמר, "מה הייתי עושה בלעדייך, גברת דהאן?"

עכשיו הסתכל במלכיור.

"כן, אני אולי מבין..." חייך אליו מלכיור.

"למה אתה מחייך?" שאל אדם.

"נזכרתי בארנסט, זה הכל". מיד הציפה את שניהם אותה דריכות עמומה, שנערמת ביניהם כך פתאום בתוך קרבתם. ארנסט המת, החי.המת־חי. נפלה שתיקה. מלכיור היה עייף. אדם הבחין בכך וקם.

"טוב, אז שלום", אמר. לפי דרכו עבר מנושא לנושא מבלי להסביר.

"שלום", אמר גם מלכיור ומבטו לכד את פניו המתרוצצים של אדם, "תבוא שוב?"

"כן", הינהן אדם, "אני חושב שאבוא". הוא הניד בראשו ויצא ולא הביט אחורנית. ניכר כי מין נחיצות היתה לו להיות לבדו, בחשכה.

באופן יוצא־דופן נסתמנה רגיעה בגופו החולה. הוא גמע לאטו עד תום את הנוזל שכבר התקרר ורק אז קם ללכת.

כשהגיע לביתו עשה דבר שלא עשה שנים רבות. הוא ניגש אל חדר־השינה הישן של בתו ופתח את הדלת. החדר היה מחניק. פסע פנימה מבלי להדליק את האור, ניגש לחלון ופתח אותו, ואז הסיט את התריסים. ריח הים הציף את נחיריו. נשען במרפקיו על אדן החלון. קומה שישית. למטה הרחוב. רחוב שקט. האִם נהגה להביט אל הים? הסתכל מטה. הגובה גרם לו סחרחורת והוא נסוג פנימה. נתפס בהלה מוזרה, הגיף את התריסים וסגר את החלון. יצא מן החדר וסגר את הדלת. נשם בכבדות. רגע נשען אל הקיר, מזיע. אם יפסע, יקרוס. התיישב לאט על הרצפה, ראשו בין ידיו. אלוהים אדירים, אמר בקול רם. כך ישב כמה דקות. הדופק החל לחזור לקצב הרגיל והוא התרומם לאט, נתמך בקיר ונעמד. ואז גמלה בו החלטה פתאומית. פתח לרווחה את דלת חדרה, ונסוג מעט. השתהה, כדי לוודא שהדלת לא תיסגר, וחזר לחדר־המגורים.

ליד הכורסה היו מונחים ספרים אחדים, עיתוני השבת שלא סיים לקרוא, וכרך ו' של אנציקלופדיה בריטניקה. שום דבר שעסק בו לא גזל מן הקריאה. ואף שנעתר לעולם האינסופי שמציע האינטרנט, לא היה זה על חשבון מנהגו הישן והטוב לאחוז את הספר בין ידיו, בעודו צולל לתוכו ונושם אותו דרך כל חושיו, את ריח "בשר" החומר שלו, שכל ההיסטוריה של התרבות ועמלהּ רשומים בו. כשהיו סטודנטים היה נוזף שוב ושוב בארנסט על ההיעדר המוחלט שלו בצורך לקרוא. במיוחד מי שמייעד את עצמו להיות פסיכיאטר, טען נגדו, עליו לספוג מן התרבות, מהנצחי, מאותן יצירות מוחלטות שבהן צורה ותוכן היו לאחד. האדם הפרטי, המוּכּר, כה חלקי וכה זניח. מדוע שלא יהיה כמו פרויד או יונג, שהיו מלומדים בכל מה שהיה לתרבות להציע. הדבר היחיד שאליו נמשך ארנסט היה מוזיקה. עוד ועוד מוזיקה.

"אני רוצה להיות מיתר", אמר לאחר שהאזינו לנגינתו של אייזיק שטרן. מלכיור חשב אז שזו המיניות המודחקת של ארנסט, להיות כמיתר שפורטים עליו, סובלימציה לתאוות הבשרים שלו. נשים תמיד רצו בו, וזה היה תמוה, כי היה כל־כך מסובך עם עצמו ולא באמת נגיש.

הוא התיישב בכורסה, הרים את שפופרת הטלפון וחייג. "אני מבקש את מספר הטלפון של מוסד בשם 'אחוזה', ואת הכתובת המדויקת בבקשה". ניסה לדמיין איך נראה ארנסט. האם איבד את שערו?

"אני מזמין את העדה האחרונה שלי, שֶׁלי אָלין", שמע אדם את התובע בהיכנסו לאולם. פחות אנשים הגיעו היום, הבחין כשהתיישב. ואני, מדוע אני פה? לא בגללה. בגללו. בגלל מלכיור שאני משתרך בעקבותיו כמו תינוק. כמו נערה מאוהבת. ואז הביט על אנה הרסט וחשב, אני כאן גם בגללה. בגלל מה שהיא מואשמת בו. אמא, חשב, המלה חותכת בבשר הלב. אמא. האִם נגזר עלי להזדקק לה משום שאני יונק? לאֵם, אִמִי, היא שאיננה ולא היתה, ואם לא לה אז לאינותה, שאני מאדיר ומנצל ומעצים מאז ועד היום.

אמא, היה בוכה בלילה, וארנסט בא נכלם ואמר, אדם, זה ארנסט, זה אבא, ואדם ידע שפגע בארנסט, וביקש סליחה, ופניו של ארנסט נפלו עוד יותר. קווי פניו ארוכים. אני לא מספיק לך? שאל לפעמים. אדם התכנס ונסוג ולא אמר דבר, וארנסט יצא מחדרו נזוף, כך פעם אַחַר פעם.

מדוע קראתי אמא? מי לימד אותי לערוג אליה? האם החברה הספיגה בי את חוסרה? או שהחסך בה הוא בעצבַּי ומתוכם בקעה המלה אמא?

בבת־אחת רצה לצאת. המתח הציף. איך אפשר לרצות מה שאינו שם. העור עומד להתבקע, עכשיו, ורצה לחדול להיות, לחדול לרצות, רצה חושך, דממה, לא־כלום.

די די, אני יוצא מדעתי. אני לא קיים, חשב, וצבט את זרועו. לפתע ראה אשה מסתכלת בו בתימהון, אלא שדאגה ורוחב היו מזוגים בתימהונה. בוש ונרגש אמר בלחש, "תודה". והיא, תמֵהה אך מאירת פנים, שאלה בלחש אף היא, "אתה בסדר?" והוא הצטחק ואמר, "כן".

בינתיים נכנסו אָלין ואשה מבוגרת יותר, אולי אִמהּ. היא נגעה קלות בבתה שעלתה אל דוכן העדים. שב והביט בנאשמת שלא הביטה באָלין או בכל דבר אחר.

כבר נראתה בעיניו פחות יפה. מבטה הקפוא היה מדוֹנַג. צמיגי וריק. היא לא איתנו, ידע בוודאות עמוקה ומוחלטת. אבל האם אפשר שהרגה את אִמהּ? לא נראה כך, חשב.

"הציגי את עצמך בבקשה, עלמתי", ביקש התובע בחביבות. אָלין נראתה בערך בת גילה של הנאשמת.

"שמי שֶׁלי אָלין", אמרה. ניכר כי היא נרגשת.

"מה טיב היכרותך עם הנאשמת?"

"למדתי איתה באותה כיתה", אמרה.

"מתי היתה הפעם האחרונה שראית אותה?"

"בערב ההוא..." עיניה שוטטו סביב בחשש. נערה גבוהה, רגילה למראה. המעמד קשה לה.

"קחי את הזמן", אמר התובע.

"ביום הזה שאמא שלה... שזה קרה". לבסוף פלטה, "שהיא... מתה".

כל אותו זמן לא הרימה אנה הרסט את ראשה, אבל לרגע נדמה לו שנרעדה. רעד שהיה כה עמוק ופנימי שלא היה בטוח אם קרה.

"ספרי לי על מהלך היום הזה, בבקשה".

"קמנו בבוקר, ואֶפִי ואני ראינו שאנה לא בחדר".

"מי זו אֶפִי?"

"השותפה השלישית שלנו בחדר".

"אתן חיות שלושתכן באותו חדר?"

"כן, בדיוק. אבל לא התפלאנו, כי כבר כמה זמן שהיא לא נמצאת בבוקר בחדר".

"והיה לך מושג איפה היא?"

"כן, זאת אומרת חשבנו, זאת אומרת יש את הבחור הזה, שהיא רואה בשדות".

"האם ראית במו עינייך?" התערב הסנגור ונכנס לתוך דבריה.

"לא".

"אז מנין הידע הזה?" התעקש.

"המנהלת אמרה", אמרה נכלמת.

"אני מציע שתאמרי מה שאת יודעת ולא מה שמישהו אחר טוען שהוא יודע", אמר.

אדם חשב, למה לפגוע בה, היא לא אשמה בכלום.

"תמשיכי בבקשה", חזר לתוך השיחה התובע, "הכל בסדר".

"אז... כן... היא לא היתה. היא הגיעה אחרי ארוחת־בוקר, והיתה מגונדרת, וזה היה מצחיק, כי תמיד היא הכי מוזנחת. אז אני ואֶפִי צחקנו שהיא מגונדרת".

"מגונדרת?" שאל התובע.

"כן, ככה מלובשת והשיער שלה אסוף. נראתה נורמלי".

"וקודם היא לא נראתה נורמלי?"

"לא. אתה לא מאמין. היא לבשה מיליון סמרטוטים, וגם ישנה איתם. שלוש חולצות אחת על השנייה, גם בקיץ. ועוד צעיף כזה מלמעלה, שלא יראו לה את הציצים". היא גיחכה במתיחות.

בבת־אחת ניכרה תנועה עוויתית בגופה של הנאשמת. אדם היה דרוך. היא החלה לרעוד, ושֶׁלי אָלין השתתקה, ואז אמרה, "סליחה, אנה", והחלה לבכות. הרעד בגופה המכוּוץ של אנה הרסט הלך וגבר.

התובע חזר לשאול, "שֶׁלי, האם ראית אותה אחר־כך?"

"לא יודעת. אני רוצה הביתה".

מתוך הקהל נעמדה אשה וקראה, "שֶׁלי", והנערה אמרה, "אמא", ודמעות זלגו על פניה הצעירות. ואמא של שֶׁלי אָלין אמרה, "תרדי אלי, שֶׁלי, בואי, לא קרה כלום, מתוקה". ושֶׁלי ירדה ורצה בכיוון האשה, שחיבקה אותה, ושתיהן עזבו. איש לא אמר דבר.

גופה של אנה נע בעוויתות שהחלו מן האגן וטיפסו אל גֵווה ואל צווארה. וראשה, אף־על־פי שהיה רכון, היטלטל הנה והנה, וזרועותיה לפתו את עצמן בעוצמה עד שאצבעותיה האדימו.

"אנה, אנה, את שומעת אותי?" קרא השופט.

איך תענה. ממרחק קילומטרים של זכוכית מכל עֵבר הבחינה בציפייתו של השופט. נועם דרור התרוצץ, כמו צרצר שרט קולו את העור. "אנה אנה", לחש. לחישתו מזיזה את החלונות ואת העננים. "אנה, אנה", ייבב קולו. אבל לא כמו של חתול. חבל, חשבה, שזה לא חתול.

"מר דרור, אני מזהיר אותך", שמעה קול. ועצמה את עיניה. למה יצאת, שֶׁלי, רצתה לומר. אל תבכי. אולי אם אפתח את הפה, חשבה, יֵצאו מלים. אבל המלים לא יוצאות. האם פתחה את הפה? הגוף זז, אבל הוא לא הגוף שלה.

הפנים של אמא, חשבה. לבנות כל־כך. כמו פני ליצן. ליצן אבל לא מצחיק בכלל. מדוע פניה גדולות כל־כך, לא... פיה גדל וגדל והיא עומדת לטרוף אותי. לללא... לללא... איפה היא? דאגה. תחילה לא ראתה, אבל אז הבחינה בהם. כתמים של פנים. שיניים... לאן נעלמו האנשים? האוויר טפח עליה. רעש מחריד היה מסביב. הדמעות ירדו ושרפו את הפנים. אני אֶשָׂרף, כמו המכשפה הרעה מהקוסם מארץ עוץ, לחשה אמא.

"מה קרה?" שאלה בקול וחיוורונה התגבר, והדמעות ירדו וירדו, שורפות ומלוחות, ואנשים קמו להסתכל, ולחשים פרצו מכל עבר כמו משבי־רוח פתאומיים.

השופט היסה את הקהל. אַחַר קבע בקול, "אנה הרסט תישלח להסתכלות למשך חודש".

אדם יצא מן האולם, תהה אם מלכיור יהיה בקפטריה. מן־הסתם יש לו עבודה במשרד. אבל החליט לנסות בכל־זאת, לכל היותר ישתה קפה שהוא זקוק לו ממילא. החל לרדת במדרגות הרחבות וההומות של הבניין.

הימים סביב המשפט היו מבחינתו פסק־זמן. אתנחתה ממחשבות ברורות. אי־השקט הדוחק התחלף בימים האחרונים בתחושת חיים, שהעלתה בו נוכחותו של מלכיור פרואן. ואז חשב, הנה, זה נגמר, ובבת־אחת נלפת מועקה. כשעמד לפנות אל הקפטריה, ראה אותה.

"מרים". צליל שמה בפיו היה יבש וחנוק.

"אדם". צליל תחינה מהול בהאשמה.

נוכחותה כמו גוש בתוכו, כל רצונו הוא שייעלם, יתפזר לתוך האבק והאוויר.

"למה באת", אמר.

"זו מדינה חופשית".

ידע שכואב לה.

"את מחפשת אותי", אמר, ואז ראה אותה כמו מחדש. פרפור דק תחת העור ריפָּה פתאום את הקווים הקשים שהצטופפו סביב פיה, וסֵבֶל שלא הכיר, אחר וראשוני, ריכך את פניה, ודמעות החלו להיקוות בקצות העין.

"אדם, איך אתה מדבר אלי".

לבו נסגר שוב.

"רוצֶה אולי שנשב?"

לא ענה.

"אתה לא יכול אפילו לשבת אתי כבר?" קולה נשבר בקצה המשפט, ולרגע חש אליה שוב חום עמום.

"לא, לא, זאת־אומרת, כן בטח, בואי נשב, אני מצטער. איפה?" הציץ בקפטריה, אבל החליט לא. "בואי נצא מכאן", אמר.

עד בית־הקפה שבמרכז גולדה פסעו בדממה. דברים גדושים ולא נאמרים עמדו ביניהם, וחשב שעלבונם של אחרים אינו מעורר בו חמלה, אולי כי הוא כמו קרדום של הַאֲשָׁמָה, שבסופו של דבר הוא חווה אותו כמתקפה. הם התיישבו בבית־הקפה. אשה שעימה חלק חיים. על מה ידברו. פעם היה פשוט כל־כך. כמו מאחורי קרום עבה של זמן זכר את עצמו מדבר בהתלהבות אל הפנים האלה. זכר את הכבדות הממתנת והנינוחה שהשרתה בו. כמה צחק בחום מהקפדתה שיצפו יחד בתוכניות טלוויזיה, "כי זו אינטימיות של משפחה", אמרה, מושגים שהביאה ואהב את נחרצותם. טוב היה לו שאמרה, היום עושים את זה ולא את זה. ודאותה בים החיים הֵקֵלה עליו. כך קיבל פנאי לנפשו. ואת גופה המלא והרחב שהיה נעצם לתוכו אהב עד בלי די. המין שלהם היה טוב, ובמיטה איתה היה כה שלם ומשוחרר.

המלצר הגיע, הוא הזמין אספרסו קצר. לרגע שקל להזמין עוגה, אבל החליט לא. רצה להיות מרוכז וחריף. מרים הזמינה קפה הפוך ואמרה, "ניקח עוגה ונתחלק?"

גופו סמר מהאינטימיות שבהצעה, אבל הניד בראשו, "כן, למה לא, תבחרי משהו".

בפניה חשש שלא הכיר. "שוקולד זה בסדר?"

לא רצה שוקולד אך אמר, "כן, בטח, מצוין, מה שתגידי".

"אל תגיד לי מה שתגידי, אל תתנשא", צלפה בו, פתאום אדומה כולה, ואז אמרה, "אני מצטערת, לא התכוונתי", וחייכה חיוך מאולץ, "מזמן לא ישבנו לנו ככה. נחמד, לא?"

"כן, נחמד", הפטיר.

"אז מה אתה עושה בימים אלה?"

"שום דבר מיוחד. אותו דבר". ידע שעכשיו מתבקש 'ומה את', אבל לא יתפתה, לא ישאל.

הקפה והעוגה הוגשו. "תטעם", אמרה והזיזה אליו את צלחת העוגה. השוקולד קישח בפיו, מריר ותפל.

"היה לי יום־הולדת", אמרה, "אז מזל טוב".

"נכון, שכחתי".

"כן".

בבית־הקפה ישבו מעט אנשים, רובם מבוגרים, בעיקר נשים. הוא חשב שנחמד, וחלם. ושוב היא דיברה. הוא לא הביט עליה.

"והזמנתי כמה אנשים, את רחל ודוני ואביגיל ומתי". מי אלה בכלל, תהה ולא אמר דבר. והיא אמרה, "אתה לא מכיר, רק את רחל". "אה", פלט כי לא זכר, גם לא את רחל, רק במעורפל. אני באמת משהו. אולי צדק אז ארנסט שהאשים אותו שאינו זוכר דברים, למשל את נוסחת השורש הריבועי, ואחר־כך את שמו האמצעי של ארנסט, בנימין. הוא היה אומר, "אדם, אמרתי לך", ובקצה ה"אמרתי לך" התכרכם הפה שלו. ואז פְּיֶר אמר, "ארנסט ארנסט ארנסט". ארנסט חייך, אפילו שפיו היה מתוח, "אוֹי וֵיי, אדם, אני מתחיל להיות דומה לדודות שלי", הודה, וכולם צחקו, גם אדם. הוא היה בן שלוש־עשרה.

מעולם לא הפגשתי ביניהם, הירהר וזכר איך ארנסט נעלב שאדם לא מכיר לו את בת־זוגו, ומרים נעלבה שהוא לא מכיר לה את אבא שלו. אחר־כך כבר היה מאוחר, כי מיד בא השבץ הזה. כמה עלבונות, אפשר לארוג מהם ים של בגדים לכל הקפואים בעולם, גיחך.

מרים שאלה, "למה אתה צוחק?"

והוא אמר, "לא, סתם, נזכרתי בארנסט, האבא המאמץ שלי".

"אני יודעת מי זה ארנסט, אדם", אמרה, "חבל שלא פגשתי אותו", הוסיפה.

רצה כבר ללכת. רצה שקט. נחשולי מועקה התלפפו זה בזה עמוק בתוכו.

סימן למלצר. "בירה", ביקש, "הייניקן, חצי". והיא אמרה מיד, "גם אני". גם אני גם אני, מילמל בלי קול. ראה שהיא רואה, ידע שהוא אכזרי ולא היה לו אכפת. הבירה הגיעה. הוא הרים את הכוס ולגם. הקצף נערם על השפה. לרגע השתהה, נתן לנוזל להישאר, ואז ליקק את הקצף בלשונו ואסף אותו לתוך פיו, ולגם שוב. הבירה הרפתה לאט את המולקולות של המוח, של הגוף. הוא חיכה בלי ציפייה.

"אדם", אמרה, קולה נשנק. "למה, אדם, מה קרה". ממרחק ניבטה זרה ולא מציאותית.

הניע את אצבעותיו, עטף את כוס הבירה ולחץ. לא חש שום התרגשות או כעס, רק צורך להיות רחוק ועם עצמו.

"מרים", ניסה לדבר בשקט, כאילו כך יישמעו דבריו מוחלטים פחות, "זה נגמר, פשוט נגמר ואין מה לעשות. אני לא יודע להסביר לך למה, כמו שאני לא יודע להסביר לך איך התחיל הכל, ומה גורם לי או לך, או לכל אדם, לרצות מישהו ברגע נתון. זה לא שיש לְאדם אשכול של תכונות שאתה פוגש, ובּוּם הכישוף קורה והתאהבת. קודם הוא קורה, כישוף האהבה אני מתכוון, ואחר־כך אתה בטוח שהתכונות של האדם הן שחוללו את הריגוש. ובמידה כלשהי הדבר נכון, אבל רק במידה פעוטה, כי בנאדם לא משתנה, לא באמת, וכמו שקרה בינינו, ובכל־זאת אתה חדל לחוש כלפיו או כלפיה את כל מה שחשת. זו הרגשה נוראה, שמשהו היה ואיננו, אבל אלה החיים, מרים, הם בתנועה, ואולי יש בכך גם יופי. זו לא אשמתך. אני נחנקתי, ואולי צדקת שהפרטיות שלי היא אלימה, אולי אני באמת לא יודע מהי זוגיות, אני לא מתווכח, אבל אני יודע בוודאות שאני זקוק לָאִי הזה שבפנים, שאין בו גבולות או זולת או התחשבות, ולא להיות נתבע שם לא בקול ולא בשתיקה. וכשאת נעלבת ממני, ואת לא היחידה, אני חש נחנק ומותקף, אפילו שלך נדמה שאת הקורבן. את לא האדם הראשון שאני עוזב בגלל הדבר הזה". ולא אמר לה, רק חשב, אבא שלי. פניה תפחו, והדמעות זלגו על לחייה היפות. הוא אינו שונא אותה. שום דבר לא עומד להיות קל.

הוא לגם מן הבירה וחשב, איזה מזל שכך בנוי הגוף, אובייקטיבי כל־כך. משקה העשוי לֶתֶת שעורה שתסס, מזרים סוכר באופן מיידי למחזור הדם.

"את בטוחה בכלל שאת אוהבת אותי?" שאל אחרי רגע מבלי להסתכל בה, "זו אהבה, או רכושנות כלפי? אותי את רוצה? אני כבר לא רואה אהבה אצלך, רק כעס. רק שנאה. גם לפני שעזבתי. הרי בקושי סבלת אותי. רק תלונות היו לך אלי, ולא היית מרוצה מבוקר עד לילה, אני לא בטוח שהיית אתי כי באמת רצית אותי". הוא עצם את עיניו.

היא הסתכלה בו בדממה. זה לא אמיתי. מין חלום. הוא טועה.

אין כזה דבר בלי סיבה. היתה סיבה. אין כזה דבר. אין אין אין. כך אמרה לרחל, ורחל שתקה. רק שרחל לא מבינה כלום, כי אין לה אף־אחד, ואיש לא אהב אותה בחיים.

הוא אמר שיאהב אותה תמיד. היא לא תשכח איך אמר. כולו נעשה רך, ספוג בה, וראתה את עצמה מונחת בו כמו במיטה מצמר גפן. הוא לא כמו אחרים, הרגישה מיד, ארוך וגולמני ושתקן, וקצת מסובב כמו שאמרו לה. אצלו זה באמת, וכשאמר לה לתמיד, הדבר שינה אותה, והיא הפסיקה לשחק ולפחוד, כי התאהבה. הוא לא יכול לעזוב, לא יכול, וגם לא באמת עזב, מה פתאום. היא לא תוותר. הרי לא קרה כלום. פשוט מין טעות כזאת. היא תתקן אותה. היו רק קצת קשיים ואי־הבנות, למי אין, הם רק מעשירים את הקשר. אם היתה זוכרת מתי בדיוק זה קרה ואת הסיבה, היתה יודעת מה לעשות. הרי הוא כל־כך מוכר לה. כשקמה בבוקר בימים האחרונים הריחה אותו ואת נקבוביותיו, כי הוא זורם לה בתוך הגוף.

"זה בגלל רחל", פלטה פתאום.

"רחל?" לרגע לא ידע על מה היא מדברת, "רחל חברה שלך?"

"כן".

"לא, מה פתאום. את לא מקשיבה לי. מה פתאום רחל, אני בקושי מכיר אותה, את לא נורמלית".

"למה? אל"ף, היא מוצאת חן בעיניך, ואל תכחיש, לא יעזור לך, ובי"ת, אחרת למה? מה עשיתי? אתה תסביר לי, אני לא מוכנה, הבנת? לא מוכנה. אין לך סיבה, סתם, ההשפעות עליך, כל המטורפים האלה, זה..."

הלב שלו היה קפוא, גלד קרח שקוף ונוקשה. היא מדברת, זרה, כמו תנועות של זבוב מולו, קימור בשר בלי פנים, בלי דם חם, כי היא לא יונק. מי היא האשה הזאת? היא לא קולטת. המלים ניתזות ממנה ומכתימות אותו. רגליו היו גושים של כפור.

זה היה כעבור אולי שנה של מגורים משותפים, הוא שב מלילה של שיטוט. "איפה היית?" פגש בו קולה התובעני, מקומר בצדקנות שכיווצה אותו.

בבת־אחת הלם הדם והכעס היה שטף של לָבָה, משחרר ומפתיע. "מה את רוצה שאענה לך?" התפרץ לתדהמתה המוחלטת, לתדהמתו שלו, "למה את חמדנית כזאת?" והיא החלה לבכות. כמה קָצַף כבר אז על הרגשנות המניפולטיבית שלה.

"את חושבת שהכאב שלך מזכך אותך", אמר ברשעות מתמכרת, "את אנוכית ואת חמדנית. מה אכפת לך מה אני עושה? כלום כלום. אני משוטט. אני משוטט בחוץ ובפנים, ובפנים רחוק יותר. אז מה את רוצה שאעשה, שאפסיק?"

"אני לא מבקשת שתפסיק", התייפחה, "רק תסביר לי איך זה שאתה מעדיף את הלילה הבודד והקר על פני, מה אני צריכה לחשוב, תסביר לי ואז אני לא אפריע". תחינה ניגרה בקולה והיא נצמדה אליו כמו חומר שמנוני. שנא אותה אז ואת קולה המייבב.

"מרים", ניסה לדבר בשקט, "את חייבת לשרוד באי־הידיעה. אין כאן סוד, אלא פרטיות. את מספרת לי על כל מה שאת מרגישה וחושבת? את חונקת אותי, את מבינה? אני חייב להיות של עצמי. לא להידרש לומר לך למה אני הולך ולאן, ולא לעמוד נשפט מול הסבל התובעני והאנוכי שלך. כן, אנוכי. ומה עניין הלילה הבודד והקר פתאום, זה לקוח משיר או משהו?" ידע את קשיחות אכזריותו, אך נהנה ממנה הנאה שלא הכיר. עמד מולה, גבוה. גופה התכווץ למול אלימותו. פסים נמתחו לאיטם בקצות פיה, כבר אז, כמו סימן מקדים.

ואז אמר לה את האמת. שנא לחשוף דברים. עירומו שהגיש לה הפך אותה לאשמה. האם שמעה?

הוא מחפש את אִמו, אמר, הוא זוכר את טעם בשרה ואת ריחה. נכון, כל־כך חסר־סיכוי לכאורה לחפש אותה, אבל הוא זקוק, אולי לא לאִמו שאינה מוחשית ממילא, אלא לחיפוש אחריה. והוא אוהב את הלילה, את העולם המצטמצם ומחשיך, אך מה שגלוי מוצת באור חדש ורך יותר. אוהב את המשוטטים האבודים בלילות. את החוסר שלהם, שהוא כה ממשי. והוא הרי ברעב נורא ואבוד מראש מחפש את הממש. שתדע, ולא מתוך רחמים עצמיים אלא מתוך קשב, שהוא מואס בקנאתה ובז לה. וכשהוא חושב לפעמים להסביר לה, הוא מוצף לֵאוּת והמלים נעשות כבדות כמו גושי פלדה, ולכן הוא שותק. "מבינה?" צעק, "מבינה?"

"למה לא אמרת", אמרה אז בבכי.

הוא שמע אותה בוכה גם אחרי שטרק אחריו את דלת חדר־עבודתו, אבל הטריקה היתה נעדרת רגש. משהו סופי נחרש בו, כי בבת־אחת היא פסעה מחוץ לו, מחוץ לכעסו. ומאז, בכל השנים שבאו אחר־כך, כמעט לא שמע אותה. היא דיברה והמלים היו כמו מאחורי זגוגית. ראה את העוויות המלים, ואת הקנאה והחשדנות והעלבון, עד שהלך. לא אראה אותה עוד, סיכם בתוכו. אלו החיים. עליה ללמוד לשאת את הבחירות שלה.

עקרונות כל־כך רופפים בתוך סבך החיים, חשב עכשיו, כששוב עלתה והציפה אותו מועקה. האם אהבתי אותה? עירסל את המשפט בתוכו כאילו בצליל המלה עצמה נמצאת התשובה. כן, ידע, וחש מין געגוע לא צפוי אליה ואל גופה החם. הרים ראש, והיא היתה שם מולו, עם מבטה המאשים ופניה פעורות בציפייה. לֵאוּת נשטפה בו, וזרות שפשטה כמו רעל.

"מרים, איך ידעת שאני בבית־המשפט?"

"מתאים לך להיסחף אחרי יַפיוּפָה שרוצחת לא פחות ולא יותר מאשר את אמא שלה".

הוא קם, הוציא כסף מכיסו וזרק על השולחן. "את חולה", אמר, "לכי ממני", והחל לצעוד. היה אסור לו לצאת כך.

"נדלקת עליה, יא סוטה". הקול שלה רעד, דבק בצעדי מנוסתו.

יצא במרוצה ומבטים נשלפו מקונכיותיהם. אני נס, חשב, כי כך אני תמיד עושה. קשה לי מדי ואני בורח.

דמותה של מרים נלפתה בו והוא עוד רץ. כמו לכלוך דבק בו, אבל הלכלוך היה הוא, והוא רץ. החל להזיע וחשב, הזיעה תשטוף אותה ממני. ועצר. ושוב רץ, בעיניים עצומות.

לשיטוט של אדם היו חוקים פנימיים שגיבש לפני שנים.

הוא היה בן ארבע־עשרה. באותו יום התרוצצו בו המלים והמחשבות מצד אל צד. גדוש ומוצף – לא ידע במה, חש כעס בכל מקום בגוף. ארנסט היה מחוץ לעיר, בסמינר של מנהלי בתי־חולים, ואדם ופְּיֶר אכלו לבדם. הוא סיפר לפְּיֶר על ההתגלות שהיתה לו. לפְּיֶר היו עיניים רחבות כמו אגמים, שניתן להביט דרכן עד לקרקעית מחשבותיו. מיעט בדיבור, ועם זאת הדיבור אליו כמו ריכז הכל לידי מוּבנוּת.

"זה קרה בשיעור התעמלות", סיפר אדם לפְּיֶר, הם קפצו לגובה.הוא קפץ מעל למוט ועבר. המורה הגביה את המוט, ואדם קפץ מעליו ועבר, וכך עוד ועוד. ואז היה רגע, הָרַף היה בגובה שני מטרים וחמישה, שתנופת נפשו נעצרה להֶרֶף, הסביר לפְּיֶר. לפתע נראה לו הרף זר ושברירי. לא אוכל לקפוץ לגובה הזה, חשב בלבו באותו רגע. "זה לא היה פחד", הסביר, "רק מין התמסרות לידיעה". ואז נעשו עיניו מצועפות, והכל החל להיראות מטושטש ונעים וריק, והוא צנח. הרופא של בית־הספר אמר שהוא קיבל מכת חום ושעליו לנוח. הוא שכב במרפאה של בית־הספר וחשב על מה שקרה, ואז הבין, הסביר בהתרגשות לפְּיֶר: היה רגע שהניח שלא יוכל לעבור, והגיוני שכך יחשוב. הרי באותו יום שבר את שיאו שלו, וכל שיא אחר שתועד בבית־הספר מאז ומעולם. זו היתה רק מחשבה, אבל משעה שחשב אותה, אכן לא היה יכול.

אילו עמד על פי תהום, אמר בעיניו הנוצצות, יכול להיות שהשיקול היה נכון. אך שם במגרש ייתכן שההנחה שלא יוכל הפכה אותו בלתי־כשיר לקפוץ. השאלה היא, הרים פניו אל פְּיֶר, מה טוב יותר: האם להאמין ללא עוררין שהוא יעבור, בין אם מדובר ברַף ובין אם בתהום? או שהשיקול אם הוא יכול לעבור יגובש מתוך ניתוח של הפרמטרים על חשבון ניצול מלוא הפוטנציאל ברגע נתון. כי עצם ההשערה שלא יוכל לעבור, בין שגובשה מפחד מפני כישלון, ממתח התלות בהצלחה או מתבונה, כבר בעצם התקיימותה קבעה שהוא לא יעבור. "החיים", אמר לפְּיֶר, "הם בתווך הזה, סוף־סוף אני מבין, בגשר הזה, בשאלה הזאת. אתה מבין אותי?"

ופְּיֶר, שלא על־פי דרכו השותקת, אמר לו, "אדם, החיים הם לא רעיון. אין בכוחו של רעיון, מבריק ככל שיהיה, לעצב את החיים ולפלס דרך. לא שאין משמעות לבחירות שאתה עושה, ואפשר להאמין באמת ובתמים שאתה מעצב באמצעותן את גורלך, אלא שהחיים גולשים מעל סך משמעויותיהם, פרומים כל־כך וסוחפים הכל".

"אבל, פְּיֶר, אי־אפשר לחיות ככה", התרעם.

"אפשר, ילד, חיים וזהו", והוא ליטף אותו בשתיקה ומבטו נדד. שניהם שתקו.

ופתאום השיטוט היה בתוך חייו. מאז.

האם היה קשר לאותה קפיצה לגובה בשיעור ההתעמלות? יתהה שנים מאוחר יותר. האם מפני שכשהתעורר במרפאה, אחרי הנפילה, אחרי הניצחון והמפלה, כל מה שרצה היה ידיים סביבו, אבל לא את אלה של ארנסט, אלא את הידיים של אמא שלו, שידיה הרכוֹת הן הרכוּת בהתגלמותה.

איך יכלה להיות שם בלילה בשום מקום. אך אליה יצא, ובעבורה. יצא ויצא ויצא. והתמכר לשיטוטיו. תחילה פזורים, תלושים, נעדרי שיטה, שהיה חוזר מהם מותש ואבוד.

וכשאדם הנער היה שב הביתה ופותח בשקט את הדלת ונכנס לחדרו, חש כי עיניו הפקוחות של ארנסט מוצתות אליו בכאב מאחורי הדלת הסגורה. ואף־על־פי שמעולם לא חשף במפורש את מטרתו, חש את עיניו של אביו נחות עליו במין תחינה קלופה שלא היה יכול לה, כמו כאב שעליו להשיל מעצמו בכל מחיר, כדי לנשום.

עברה שנה. אדם היה בן חמש־עשרה. שעת ערב. אדם וארנסט ופְּיֶר בדיוק סיימו את הארוחה וזמן השיחה הגיע. מדי ערב לאחר הארוחה היו יושבים בחדר־המגורים, אדם וארנסט, ולעתים גם פְּיֶר היה מצטרף. על־פי תפיסתו של ארנסט הבוקר מיועד לשתיקה ולהרהור, ואילו הערב הוא זמנן של המלים. תחילה שיחה, ורק אז כל אחד עוסק בענייניו, אך בחברותא. כשאדם היה קטן, נהגו להעלות, כל אחד לפי תורו, נושאים לדיון. עם הזמן היה ארנסט היחיד שהעלה נושאים לשיחה.

באותו ערב הסיר אדם את הכלים מן השולחן במתינות. בזווית העין ראה שארנסט מביא בלוק נייר לבן ועט, ומניח בפינת הישיבה. פְּיֶר התיישב על הכורסה הקבועה שלו, אצבעות ידיו הארוכות שלובות, הביט ללא סקרנות אבל בפתיחות. אדם הכין את הקפה. תנועותיו מיומנות, מורגלות. כל אחד ותפקידו. מבטו היה מונח על ארנסט, אלא שבארנסט כתמיד פרפור גופני עצבני, לא נינוח בכותלי גופו. גבו זקוף יתר על המידה, רגליו משולבות בהקפדה יתרה, ואדם מיד הסיט מבטו ממנו אל פְּיֶר. הוא כמו מרבד, חשב, כמו כרית, ורצה לרוץ ולחבק אותו כך סתם.

אדם נשא על מגש קנקן קפה, ספלי חרסינה, סוכר, חלב, שמנת, צלוחית עם עוגיות שקדים דקות. מזג לפְּיֶר, הוסיף שתי כפיות סוכר וחלב, לארנסט חצי כפית סוכר ושמנת, ולו – בלי סוכר, לעתים חלב ולעתים שמנת. הוא התיישב, ותחילה, כדרכם, שתו כמה לגימות בדממה.

ארנסט פתח. "היום נדבר על הבלתי־צפוי, על התנאי לגילוי ועל הקפיצה בריק". פְּיֶר חייך, ומאות קווקווים הסתמנו בפניו הרזים. הוא הביט על ארנסט הגמלוני ברוחב רך. ואז שירטט ארנסט על דף תשע נקודות.

"אני מבקש שנתרכז לרגע וננסה למתוח ארבעה קווים דמיוניים רצופים, מבלי להרים את היד מן הדף, דרך כל תשע הנקודות.

"איני מצפה שתנסו לפתור זאת באופן מעשי, אבל כבר אומַר לכם שרוב האנשים לא מצליחים, וכמעט כולם עושים משהו כזה", ואז שירטט בתוך הנקודות ארבעה קווים רצופים.

"אבל התשובה הנכונה שלרוב לא מגיעים אליה, היא זו", אמר ומתח את הקווים ביד בוטחת.

פְּיֶר חייך. אדם היה דרוך.

"כשמסתכלים בתשובה", המשיך ארנסט, "רואים שלכאורה היא באמת לא מסובכת, נכון?

"כלומר, רוב האנשים לא פותרים את החידה רק משום שהם מניחים הגבלה שאינה קיימת, ונלכדים בה. מעניין, לא? הרי ההנחה שהתשובה היא בגבולות הריבוע היא שרירותית ואוטומטית. המכשול במקרה הזה הוא לא בהיעדר יכולת ההפשטה הלוגית, אלא הוא בהנחות היסוד. והפתרון הוא פשוט לא להניח מראש את גבולות התשובה, ובאופן כללי לשים לב לקיומן האוטומטי של הנחות כאלה בכל מבט על המציאות, ולהשילן. ולכן יש כאן גם משל אדם. זה הנושא שלי להיום". הוא הרים את פניו, ועיניו שצבען אפור, אחֵר, בהקו בציפייה. ואדם חשב, הוא מחכה לסימן. ממני.

קם והלך למטבח הקטן. הרגיש בעיניים של ארנסט המחפשות אותו. הנקודות של החידה ריצדו בגופו. נקודה אחר נקודה העביר שוב ושוב את הקווים בדמיונו. הכין עוד קפה לכולם, וחזר והתיישב. פניו של ארנסט היו מתוחים, גופו נוקשה, והפצרה כזו שאין לה שם בעיניו. פְּיֶר נראה כישן, אף שלא היה.

"כן", אמר אדם והתפלא שהוא מדבר, נבוך פתאום והוריד את ראשו. ארנסט אמר, "כן", וקולו אובד. לפתע אמר פְּיֶר, "כן". שלושתם צחקו. פניו של ארנסט התרפו ומבטו זרח, והוא אמר, "כמו גילוי הפנצילין". אדם היה נרגש.

"בשנת 1928 הבחין אלכסנדר פלמינג בשכבת עובש בתרבית שנשכחה בלילה בבית־החולים שעבד בו, ושם לב שבַּמקום שהיה עובש מתו חיידקים. אותו עובש יכונה לימים פנצילין.

"אבל המיוחד בגילוי, הדומה לַמשל של תשע הנקודות, הוא שהמהלך הכימי שבדיעבד היה המפתח לגילוי הפנצילין, היה בעצם בגלל טעות. תרבית שנשכחה. והרי יַם הידע הקיים לא היה בוחר לשכוח את התרבית הזאת, להיפך. כמו ההנחה שהפתרון לתשע הנקודות הוא בגבולות הריבוע. לכן נקודת תגלית זו היא גם מטפורה של קפיצת מחשבה", סיכם מרוצה.

קפיצת מטריצה, חשב אדם נסער. "קפיצת מטריצה", אמר בקול.

"בדיוק, בדיוק", החרה החזיק אחריו ארנסט, "בדיוק".

"כמו קוֹאַן", אמר פְּיֶר.

"כן", חייך ארנסט, "כן", ומצב־רוחו טוב ונינוח.

"תחשבו, זו היתה בסך־הכל טעות, תרבית שנשכחה מתוך הזנחה. אתם מבינים, רק מה שאי־אפשר לבחור בו הוא שאצר ואוצר בתוכו את אפשרות הקפיצה. רק הוא". ארנסט היה נרגש, דם פעם ברקותיו. אדם ראה, והיה נרגש אף הוא.

כל הערב ההוא הקשיב בצימאון לארנסט, וארנסט הרגיש בכך. מצב־רוחו היה מרומם, ואדם ידע שזה בשל הנכונות שהביע, אבל הפעם לא התכווץ כמו שקרה לו לרוב כשארנסט היה מרוצה ממנו. הערב עבר בנעימים. פְּיֶר שרק, ואדם הסתכל בו מופתע – מעולם לא שמע אותו שורק. ארנסט הצטרף ושרקו שניהם מנגינה שלא הכיר. מזג לעצמו כוס קפה שלישית. הבחין בצבעם הרך והעמוק של הקירות, במנורות הנמוכות הפזורות בחדר, ובצלליות שניתזו לכל עבר.

לאחר שארנסט ופְּיֶר שכבו לישון נותר אדם בחדר־המגורים. החידה וסיפור תגלית הפנצילין הרעישו אותו מאוד, והוא היה זקוק לעוד זמן כדי לעבד את הדברים.

קודם נע בחדר, ואז נשכב על הגב.

זה שנה הוא יוצא מדי פעם לשיטוטיו, בחיפוש חסר־פשר אַחַר אִמו. ואם יראה אותה, איך יֵדע שזו היא? ומדוע דווקא בלילה? שוב ושוב היה חוזר בודד וחסר אונים מול חוסר־התכלית והסתמיות שחנקו אותו, כפוי ואבוד.

גם הלילה יחפש, ידע בכל כולו. קם מן השכיבה, לבש סוודר, ויצא אל הלילה.

הוא חצה את הפרדסים והגיע לכביש הראשי. חשב: היא אינה בשום מקום שיש סבירות שאמצא אותה בו. היא תהיה מחוץ לְמה שאדמיין, לְמה שיש לי סיבה לבחור בו. כמו בחידה. כמו בקוֹאַן. כמו בתגלית הפנצילין. ואיך אם כן אתכנן חיפוש שמטרתו חייבת להיות מחוץ לגבולות דמיוני? איך אקיים מתוך בחירה פעולה שחורגת מהיכולת שלי לדעת מה ראוי לעשות? איך אחולל את הקפיצה ברִיק?

עצם את עיניו והחל להסתובב, עד שכמעט נפל. עצר ופקחן. מבטו היה מופנה דרומה. הוא החל לצעוד ואף לרוץ. ואז, מסוחרר עד אובדן שיווי־משקל מהרִגשה שהציפה אותו, נעמד שוב. לאן שפנו פניו באקראי, לשם הלך. מים זרמו באיבריו, ריקדו אנה ואנה בגופו, והוא חש עצמו חי.

בערב הבא ישב בין שלושתם שקט רועש. ארנסט לא דיבר. פניו קפוצים. מדוע עלבונו מקומם אותי, חשב אדם. הוא חש צורך להיות לבד, אבל לא קם.

"שאכין קפה?" שאל לבסוף.

"אם אתה רוצה".

כמה שנא את ה"אם אתה רוצה" של ארנסט, המפרכס בשפתיו הדקות.

רועד מכעס ומחרטה קם והלך לשפות מים. חשב שהיה רוצה לרוץ בחושך, לרוץ ולהיעלם לתוך עוביו הסמיך, ואז חשב על פְּיֶר ורוך נצבט בו. פְּיֶר ישב איתם, רחב ושקט עד אינסוף. אינסוף בתוך אינסוף, חשב, והתרפה מעט.

הניח את הקפה ואת העוגיות והרגיש שוב איך הוא מתקשח והולך מול אביו. הוא הגיש לו את ספל הקפה, שנאסף בדממה, ואז ניגש ארנסט לפטפון והניח תקליט.

זו לא שעת המוזיקה, חשב אדם, ודאגה כססה בו. שוברט, תמיד שוברט, דווקא רצה לשמוע את ברהמס או את בטהובן. או מוזיקה אחרת, לא קלאסית, לא קאמרית. אבל סונטת ארפג'יונה של שוברט פרצה לחלל החדר.

אדם קם. שעווה עלתה ממעמקי האדמה ונמזגה בכפות רגליו. שוב צנח, מובס. ואילו ארנסט עצם את עיניו והמרירות בפניו נסוגה מפני המוזיקה.

באותו ערב ליווה את פְּיֶר לחדרו. "מה הוא רוצה ממני, פְּיֶר", אמר, "מה הוא רוצה ממני". לא יבכה, נשבע בתוכו, חשק את שפתיו והידקן חזק. "מה עשיתי לו. למה אסור לי לצאת. למה הוא מאשים אותי".

"הנח, אדם, הנח", אמר פְּיֶר, "הוא עצוב אך אינו צודק. אתה כועס אך אינך אשם. השמש עולה ויורדת. מחר בוקר". הוא אחז בידו של אדם, שהפקיר אותה לתוך ידו הגדולה.

"למה אני לא כמוך. למה אני לא מסוגל להיות רגוע. למה אני כל הזמן כועס".

"אולי אני יכול להרשות לעצמי", אמר פְּיֶר כעבור זמן־מה, "אולי זו המחלה שלי, אתה מבין, הניתוק שלי הופך אותי שקט ונעדר סערות וטרוניה, ואין בכך חסד, אדם, וזה נכון רק לי. ואילו אתה... זו הישועה שלך, האנושיות. הרעד של פרפור האנושיות. שאין כמוה. אני עזבתי אותה כי אני חלש והכל איים עלי. הלכתי מהחיים, חמוד שלי, כי לא יכולתי יותר. אני לא כועס, ואי־אפשר לפגוע בי, אבל הכל גם נעשה רחוק. אתה קרוב לכל, זה טוב. האם זה אומר שאין בי אהבה?" כמו תמה על דבריו שלו־עצמו.

פניו של אדם נצמתו מכאב, מבטו הדומם שאל, ואותי?

פְּיֶר שיחרר את ידו וחיבק את אדם. האם זה חום או ניתוק? גופו שכמו כפפה ליד וללב.

כמה זמן עבר מאז, חשב עכשיו, ועם זאת שום זמן לא עבר. קו אחד נטול פרקים מאז ועד היום. ושוב אני משוטט ורץ ולא יודע דבר.

שם לב שהוא רגוע יותר. גופו שהתאמץ הותר מעט, והוא התפנה לחשוב היכן הוא, והביט סביב וראה רחוב מוכר. אלוהים, השכונה של מלכיור. האם הוא עדיין גר כאן? הרי עברו עשר שנים ואולי יותר מאז שביקר אצלו כשהיה תלמידו. תשישות זחלה בו. מה אני עושה כאן לעזאזל, חשב, והחל לצעוד בכיוון ביתו של מלכיור. והנה גרם המדרגות. עלה בקפיצה. הנה שמו. דפק על הדלת. לא היתה תשובה. הרים ידו לדפוק שוב, אבל רפיון סיחרר את ידו וזו נפלה ברפיסות, דמו שָׁכַך. מאוכזב ואסיר־תודה הסתובב והלך.

אנשים התהלכו ברחובות. היה חשוך אבל לא מאוחר. נוכחותם כמו לא אמיתית. פְּיֶר, אמר את שמו בקול. פְּיֶר, יש בך מפלים של אהבה, רק שאתה חנקת אותם, תפרת הכל פנימה, והתפרים נטמעו בעור. דמעות עבות עמדו תחת קרום העפעפיים. מה עליו לעשות. איך יחיה. מה עושים כולם. הלוא רק לפני כמה ימים או שבועות נדמה לו שמצא את המפתח לחייו. ללכת אחרי רצונותיו וחובותיו. זה מה שאמר לעצמו.

הגיע לביתו. להקלתו לא ארבה לו השכנה לשיחה מזדמנת. הוא גמא את המדרגות. נכנס לדירה והגיף אחריו את הדלת. חשב, אין לי איפה להתחבא. אין לי פינה. הביט סביבו. דירת שני חדרים, קרה וריקה. בלי הוד התרבות על קירותיו של ארנסט, ובלי עומס הביתיות הנעימה שיצרה בשבילם מרים. ביתו־שלו נטול דבר. נשכב על הרצפה הקרה ועצם עיניו. אילו יכולתי להמשיך וליפול וליפול עמוק לתוך טבור העולם. כעבור זמן־מה התעורר. הלך למטבח ושפת מים. התיישב וכיסה את פניו. גופו בורות־בורות בלי לשד. קם והפעיל את הדוד. חזר למטבח ופרס ארבע פרוסות לחם. מרח על שתיים חמאה, הניח פיסות של גבינה צהובה וסגר את הסנדוויצ'ים. חתך שני מלפפונים חמוצים. החליט לא לשתות את הקפה. מזג סודה. את שני הסנדוויצ'ים ואת השתייה הניח על מגש.

כמה קל יותר היה פעם. איתה. הוא נשא את המגש לפינת הישיבה והפעיל את הטלוויזיה. עבר מתחנה לתחנה בלי קול. חשב לקרוא את הספר שהחל בו עוד לפני שעזב את מרים, אבל אפילו המחשבה לקום ולחפש את הספר נראתה לו מעל לכוחותיו. כך ישב שעה ארוכה ובהה, עד שכיבה את הטלוויזיה והלך להתרחץ. כשיצא מן המקלחת נשכב עירום על המיטה ונרדם, וישן שינה ארוכה וקשה ללא חלומות.

הוא התעורר מוקדם.

אמא שלי. רשם את המלים לאט. היה חשוך בחדר. כבר בוקר, אבל התריסים היו מוגפים. מנורה קטנה האירה את הנייר הלבן. לא יֵצא שוב לעולם, לא ילך לשום מקום, לא ייתָבַע לְדָבָר.

אמא שלי. האם במלים ישנו מפתח? האם מתוך המלה יגיח קיומה?

למה הביא את עצמו אל דלתו של מלכיור אתמול? מדוע אין לו חברים? אין אדם שיכול לטלפן אליו ולומר, הי, בוא נצא לשתות קפה. כשחי עם מרים, מילאה היא את חלל השאלות. לקחה הרבה יותר מדי מהפנאי הנפשי שלו, ובמעט שנותר לא חיפש לחלוק. חלם על שקט וזמן לעצמו. אנשים אפשריים אחרים שהזדמנו זלגו מחוץ לכוס גדושה. במה היתה גדושה, חשב, במה. זכר את מרים שהשאיר בבית־הקפה, נס ממנה, ומבטה אבוד וכועס עד בלי די, שלא ראה, רק ידע שהוא שם.

אמא שלי, רשם שוב. האם אני באמת מחפש אותה, או נצמד לטקס שהמצאתי כילד אל מול אינותה הממשית כל־כך, ומאז, בקפדנות של מאמין, התמסרתי לטקס עצמו, אפילו שהוא לא מוביל לשום דבר. בטח לא אליה. אני כבר לא מסתכל יותר בעוברים־ושבים, רק משוטט כאחוז קדחת. מציית לטקס כאילו הוא־הוא המטרה.

זכר מטופלת אחת מתקופת התמחותו, מה היה שמה? אִירֶן, כן, שהיתה פוגעת באופן כפייתי בזרוע שלה. חותכת ושורפת ושורטת. היא אמרה לו אז מהו "חוֹליהּ", והוא למד שאינו בהכרח מנוגד לחוֹליהּ האמיתי.

"אני מצמצמת את כל קיומי, את כל הלא־נסבל, לזרוע, ואני פוגעת", הסבירה לו. "האינסוף שאין לו גבולות או מידה מצטמצם למשהו שמתחיל ונגמר. ה'חטא' תחום, ה'כפרה' תחומה – ככה קל יותר. עם השאר קשה כל־כך, כל מה שמורכב, שהוא לא שחור או לבן. כל מה שמסובך, ואנושי, כל מה ששווה", חייכה אליו.

זמן לא רב לאחר־מכן קיבלה זיהום חמור באחד החתכים שהסתירה. וכשהתגלה, ניסתה ככל יכולתה שלא יטפלו בפצע, והוא שאל אותה למה.

היא לא רוצה טיפול בפצעים, כי אז הם לא יעזרו לה. תפקידם בחייה תלוי בממשותם. לטפל בהם יהיה להפקיע מהם את כוחם בשבילה, את תפקידם המבריא, השומר. אי־אפשר, הסבירה, גם וגם.

היו לה עיניים לא יפות, זכר, צבען כחול עכור ודביק למראה. ועפעפיה החלו לצנוח בטרם עת. אבל סבלהּ ריכך אותה ויצק בה איזה תום ילדות בתוך בגרות כפויה וגרומה.

כשטיפלו בזיהום כבר היה מאוחר מדי. היא היתה בת ארבעים־ושבע כשמתה.

והנה כמו אִירֶן שמדמה את גבולות הקיום לזרוע שלה, ואת הסבל לחטא שאפשר לכפר עליו באמצעות עונש הפגיעה העצמית, אני מדמה את "אינותה של אמי" ללילה, ומחפש אותה שם כאילו שהיא נמצאת בו, ובכך ממתן את הבהלה שלי מחיי, זו שאין לה קצוות ומידה.

מה היה שם משפחתה של אִירֶן, ניסה להיזכר פתאום. אִירֶן... אִירֶן מה... אלוהים, שכחתי.

היא אמרה לו אז שישכח, והוא התקומם. היה חדש במקצוע, ובמפגש עם בני־אדם שמאחורי התופעות שקרא עליהן ולמד אותן, עם אנשים שתמיד גולשים מעל סך המאפיינים שנגזרים מהאבחנה הפתולוגית.

במוסד הכרוני שניהל אביו פגש את הסופים, לא את ההתחלות. הוא לא נכח במקום שבו פקעה נפשם. אף שחי במוסד כל חייו עד שעזב לאוניברסיטה, לא הכיר את מעמקי הבור אלא בזכות לימודיו.

אִירֶן אמרה לו, "אתה תבוא ואתה תלך, כמו כולם. רק לרגע אני כאן, מונחת בעיניים שלך, היפות. עד שיבוא הבא אחריך, שידמה לך, ולבסוף ילך גם הוא וישכח אותי".

"אני לא אשכח אותך", אמר אז בפתאומיות צעירה ונרעשת, אדום עד מאוד.

"אתה חמוד, ילד טוב", אמרה וליטפה את לחיו, אִירֶן ששכח אותה כמו שהבטיחה לו שיקרה, אִירֶן שמתה ואיננה.

איש אינו יודע עלי מאום, חשב. אני קם, יושב, הולך, נושם, ישן, סבוך ברשתות המשמעות שאני טוֹוֶה וקורא להן גורל. המלים של מאקס וֶבֶּר עלו בו לפתע – "כי האדם הוא בעל־חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה הוא־עצמו".

לא לדבר, לא לצטט, חשב. לא לחפש יתדות במשפטים של אחרים.

ואז החל הטלפון לצלצל. לרגע רצה לקום ולשבור אותו. קולו־שלו המוקלט ומיד אחריו הודעה מאייל. "דוקטור ברוק, כאן אייל קדם, תגיע היום בזמן. אנה הרסט, שבטח שמעת עליה, עומדת לבוא. אתה שם? אז אם אתה לא מתכונן להגיע, תתקשר בבקשה ותגיד לי למי לתת אותה". קליק.

אנה הרסט. הנערה בעלת פני המלאך שרצחה באכזריות את אִמהּ מגיעה אליהם. האם הודתה? האם רצחה?

את אמא שלה.

אוויר זרם באיבריו. קם ופתח את התריסים. אלוהים, כמה החדר הזה חנוק.

הלך להתקלח, זמן ממושך וטוב.

הוא נכנס למשרד בערך בעשר. אנה הרסט היתה אמורה להגיע באחת־עשרה, והוא ביקש שישלחו אותה אליו מיד אחרי שיראו לה את החדר שלה.

התיק שלה היה מונח על שולחנו. פתח אותו ועילעל. היו ראיונות שנערכו לאחר הרצח, עם אנשים הקשורים אליה. מכולם השתמע שהיתה ילדה מוזנחת ונטושה. האם אשה קשה, גבולית, לבדה בישראל, ככל הנראה לא נשואה, ובלי אב נוכח. לא ברור אִם האֵם יהודייה, ואם אינה יהודייה, איך התאזרחה. מישהי סיפרה שהיה לה חבר שעבד במשרד הפנים, ומי יודע אם נתן לה זהות תמורת שירותים מסוג אחר, רמזה בבוטות.

איש לא ידע לומר דבר על עברה הרחוק, שיערו שהגיעה עם בתה הפעוטה מרומניה. האֵם, כך מתברר, שלטה בכמה שפות, ואף דיברה עברית טובה, גם אם במבטא כבד. היא היתה מטַפַּחת את הופעתה החיצונית באופן קיצוני, ויש שחשבו שהיא עוסקת בזנות. רבים מהמרואיינים אמרו שנהגה בבתה באלימות מילולית. היתה גם עדות של שכנה על אלימות פיזית, כגון הטחות, דחיפות, יריקות. דומה כי לא היו להן חברים או קרובי־משפחה, מלבד כמה וכמה גברים שבאו והלכו, ולעתים גרו איתן. הילדה מעולם לא התלוננה, דיווחו. היתה מסוגרת, ולא היו לה חברים או חברות. למעשה נראה שלא יצאה מהבית מלבד לבית־הספר. מורים ומורות מעברה העידו, כי היו רמזים מובהקים לכך שמתרחש בבית משהו לא לגמרי תקין. סוּפַּר שהאם לא הופיעה מעולם לאספות הורים. שוב ושוב נכתב שהילדה היתה מופנמת מאוד וביישנית. מורים אחדים אמרו שבדיעבד, כשהם מנסים עכשיו להיזכר, דומה שלא שמעו את קולה מעולם. עד מהרה הבין אדם שלא נעשה דבר בעניין הילדה־שמשהו־לא־תקין־קורה־בביתה, לא ננקטה כל פעולה מעֵבר ל"להתרשם". כשנשאלו מדוע, טענו שאף שנראתה מוזנחת ומוזרה־למראה, הרי המראה המוזנח הוא צו האופנה. ככה מתלבשים הצעירים. היא היתה נקייה, אמרו, ובאופן כללי ניקיון הבגדים הוא־הוא המעיד על יציבות ותקינות, כך סבורה המערכת. והנה, אנה גם עמדה בדרישות הלימודים, אם גם באופן חריג משהו. משום כך לא חשבו שהדברים עד כדי כך חמורים.

הדבר שבלט וטרד את סובביה היה השתקנות המוחלטת שלה, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, העידו עליה. עוד נאמר שהיה לה קשר יוצא דופן עם בעלי־חיים, שישבה לא מעט עם החתולים בחצר.

והחיות כאילו הבינו אותה, אמרה אחת המורות, וסיפרה איך החתולים מחצר בית־הספר היו מחכים לה בצאתה, לא כי נתנה להם אוכל, אלא ככה סתם, כי אהבו אותה, והיו מלווים אותה בדרכה הביתה. היא העידה שפעם הביאה את בתה לראות את אנה והחתולים, ופנתה לאנה בחביבות, אמרה לה שזו בתה, ושגם היא אוהבת חתולים. אבל אנה היתה קפואה ולא ענתה, ובתה ביקשה ללכת, והן הלכו. לדאבונה, הוסיפה, לדאבונה הגדול.

העיניים של אדם המשיכו לרוץ על הדפים. אחד מבני־הזוג של האם העיד כי מטעמים לגמרי לא מובנים שלחה האם את אנה לפנימייה, ולא ביקרה אותה שם כשנתיים. כך סיפרו גם המורים בפנימייה ומטפלת הבית. בשנתיים האלה שלחה לה בקביעות חבילות, שהקפידה לארוז שלא בנוכחותו. הוא חושב שהיו בחבילות תחבושות. אבל התובע אמר לו שלא ידווח על מה שהוא חושב, אלא רק על מה שהוא יודע.

כשהסנגור שאל את אנה מה היה בחבילות, כך צוין באחד הפרוטוקולים של בית־המשפט שצורפו לערמת המסמכים, היא לא הסכימה לומר, וטענה שהיא לא זוכרת.

האֵם היתה מטלפנת פעם בשבועיים, ואחרי הטלפונים האלה היו עדויות שאנה היתה נכנסת לדיכאון קשה.

גם בפנימייה, כמו בבית־הספר העממי, נאמר עליה שהיתה ילדה מוזרה, מופנמת ומנותקת, ושלא היו לה חברות. גם שם הודגש הקשר שלה לבעלי־חיים, ועוד דובר על סירובה הנוקשה והמוחלט להשתתף בשיעורי ביולוגיה. אף שלא התקיימו בהם ניסויים בבעלי־חיים, תוארו בהם ניסויים, ודי היה בכך כדי שתסרב. היא עוררה התנגדות אצל מנהלת הפנימייה, אם כי לא היה ברור מדוע. היו שאמרו כי מעט לפני הרצח נראתה מסתובבת עם בחור, דבר שהתקבל באופן שלילי מאוד במוסד, ואולי זו הסיבה. הכל התרשמו, אם גם רק לאחר מעשה, שאִמהּ של אנה התעללה בה. אבל לא ברור לאיש מה עשתה לה בדיוק, מלבד עדות אחת מפורשת של בן־זוגה לשעבר של האם, שהעיד במסגרת ההגנה, איך דחפה אותה במורד המדרגות, וצעקה עליה שהיא זונה.

"שלום אנה, אני דוקטור אדם בְּרוֹק".

"שלום". מבטה ריפרף, לא ממוקד. גם מקרוב היתה יפה מאוד.

"אנה, את יודעת למה את כאן?"

היא הסתכלה בו. "כן, אני חושבת".

"למה?"

"אתה אמור... לראות... אם אני שפויה".

"למה?"

זו היתה טעות, מיד הבין. מה שנשאר מצבע פניה החל לאזול מולו.

"אני לא יודעת", מילמלה, והוא חש שאיבד אותה.

"אנה, תסתכלי אלי... סליחה, אני מתנצל". היא הרימה אליו את עיניה. "את רוצה לשתות?"

"כן". האם דיברה? לא היה בטוח, אבל עיניה אמרו לו תודה.

"קפה? תה? מיץ?" מבטה נראה אובד פתאום, קורס לתוך עצמו. "אנה?"

"מה ש...יש לךָ".

"יש לי הכל". היא לא ענתה. "מה את אוהבת?"

"אני, אני לא יודעת", ענתה אחרי שהִייה. "מה שאתה רוצה".

"אבל למה? אנה, מה את אוהבת? את לא יודעת מה את אוהבת?"

"אבל לא אכפת לי". כדורים של פטל החלו להימזג בחיוורונה, מושחים אודם בפניה הצעירות מאוד.

"בכל־זאת?" למה הוא מתעקש, למה הוא לא מניח לה.

"קפה? אם יש לך מספיק".

צחק. "יש לי. אני שותֶה אספרסו, זה טוב לך?"

"כן. תודה". כמעט לא שמע את קולה. הוא קם והתחיל להכין את הקפה. האט את תנועותיו. האם היא מביטה עליו? היתה לו מכונת אספרסו, והוא הקפיד לקנות תערובת של קפה טרי. הוא שב עם שני ספלים, חלב בקנקן, סוכר וכמה עוגיות. הניח את הספל קרוב אליה, ואז הגיש לה את הסוכר ואת החלב. מבטה חיפש אותו, כך חשב, כשואל אם מותר לה.

"את ממתיקה עם סוכר?" מבטה נעשה זגוגי ושטוח.

העמיס סוכר בכפית, והיא הינהנה. עוד אחת? כפי הנראה כן. חלב? עוד יותר מבוישת, כן.

שְׁתִי, סימן לה. נטלה את הספל בשתי ידיה, וראה שהיא נותנת לחום להיספג בה. שהיא מרפה. הוא לקח עוגייה והחל ללעוס. קולות הלעיסה נשמעו בבירור. רצה לחדול, אבל ראה שהיא נתפסת בלעיסתו, מקשיבה. כנראה חדל ללעוס, והיא נרעדה.

"החדר בסדר?" ראה שלא הבינה על מה הוא מדבר. "אני מתכוון, החדר כאן, שהראו לך מקודם".

"אה, כן, אני חושבת".

"את צריכה אולי משהו, ספרים, דפים, צבעים?" לא ענתה. "אנה?" פניה הוצפו דם לבן. מוזרה מאוד. מדוע מוזרה עדיין לא ידע לומר, רק שהמלה הזאת עלתה בו שוב ושוב. ויפה, כן, ועדינה. לא, לא עדינה. למה הוא חושב שהיא עדינה. מדוע טקסטורה כזו או אחרת של בשר תתגלה במלה הספוגה ערך מוסרי של נטיית נפש? עורה דק ורגיש. לא עדינה אלא שברירית. שברירית היא מלה נכונה. מתארת ולא מפרשת. ואז שם לב שמבטה דואג.

"אנה?"

"אני... מה שאתה רוצה".

האם אפשר לדעת משהו על מישהו? תהה. אוויר ועוד אוויר בינינו, לעולם לא אדע דבר על שום דבר. הוא אחז בספל הקפה. אצבעותיו התחממו, ומהן הלאה דרך הנימים והוורידים והעצבּים פנימה. שמע את הדופק והתנחם. עצם את עיניו, אבל פקחן מיד. האם עבר זמן?

הנערה הזאת היא אי של חרדה. רוך עלה בו לפתע ומיתן את העצב. שם לב שפניה שעוותיות. יונקת את עצמה פנימה, מנסה לא להיות. האם מבטו הוא שמשפיע עליה ככה? עלי להשתדל לא להביט עליה ישירות, או להביט מבלי להיות נוכח. האם זה אפשרי?

בזווית העין נדמה לו שהיא נראית פתאום פחות קפואה. היא הרימה את הכוס ולגמה מן הקפה בחשש, אבל בהתמסרות. נזכר בתצלום של האֵם בעיתון. לא היה שום דמיון. זכר את הגסות של הדמות בתמונה. ואילו זו שלפניו, כמו תתפורר למגע יד. אני שוכח מי הקורבן כאן, חשב, מי המתה ומי החיה.

דפיקה על הדלת תלשה אותו מחולמנותו.

אייל נכנס עם ערמת תיקים ומבט חקרני. "כן?" אמר אדם בחוסר־סבלנות.

"אני מבקש סליחה, אבל..." ואז רמז לו בעיניו שמחכים לאדם אנשים בחוץ.

"תודה", אמר אדם בזעף, אבל מיד חש אי־נוחות על כעסו. הרי שוב איחר, ומן־הסתם היה עליו לשוחח עם אייל לפני פגישתו המיידית עם אנה הרסט, להתעדכן בנעשה. הוא לא מתפקד בזמן האחרון, ומזלו שאייל וגברת דהאן כאן, והם עושים הכל.

"תודה", אמר שוב. אייל הינהן ויצא.

"אנה?" לקח זמן עד שנחלצה מפנימיותה, "הגעתי היום מאוחר, ויש כמה דברים שאני צריך לעשות עכשיו. גברת דהאן, שתיכף אציג אותה בפנייך, תיקח אותך בחזרה לחדר שלך, ותוכלי לנוח שם. אבל עוד אהיה במחלקה כמה שעות, אם תרצי משהו, בסדר?"

עיניה מרוקנות שוב, אבל היא לא נראתה נרעשת כמו קודם, רק שקטה מאוד, ואבודה.

"אנה, אנסה לראות אותך כמה שיותר, זה בסדר?"

"כן", משכה בכתפיה.

"אבל אם את רוצה לומר לי משהו, כל דבר, בכל זמן, תכתבי לי, או תבקשי מהאחות התורנית להתקשר אלי. אודיע בדלפק שזה אפשרי". לא ידע למה הוא אומר לה את הדברים האלה.

"בסדר", אמרה לו במין לחישה, ואז הוסיפה, "אז ללכת?"

"לא, לא, את יכולה לגמור לשתות וקחי עוגייה". היא המשיכה לשתות בדממה ואכלה עוגייה. כאילו קיבלה זכות לנוח, חשב, עד שתיגמר העוגייה.

היא לובשת חולצה ארוכה ועליה מין ז'קט עם כיסים רחבים, הבחין. אותו ז'קט שלבשה גם בבית־המשפט, זכר.

"בואי", אמר, והיא קמה. שמר ממנה מרחק כי ראה שכך היא צריכה, וליווה אותה לחדרה. כשהגיעו, סימן לה, והיא נכנסה. "גברת דהאן", קרא מפתח החדר, "את מוכנה לבוא רגע?"

היא נראית עייפה, חשב כשהגיעה. חייך אליה והיא אליו.

"גברת דהאן, זו אנה".

"שלום", אמרה וחיוכה התרחב, "בואי". היא לקחה את ידה של אנה, שנסוגה מעט אך לא נשמטה.

היא יודעת את תפקידה, חשב, ואז נזכר שיש לו פגישה עם יועץ ארגוני שמגיע להציג בפניו מודל שיעזור להם לייעל את המחלקה, ואולי לכך רמז אייל. חש יגע, ואמר לעצמו שזה יעבור איכשהו, וחשב כמה הכל כאן בעבודה רחוק וסתמי, ותהה אם פעם היה אחרת, וידע שבטח כן, אחרת איך היה מגיע להיות בעל סמכות כזאת שקיבל על עצמו. עוד ראה אותן נכנסות לחדרה של אנה ונסוג.

אדם הקשיב ליועץ מבלי לשמוע, והינהן. אני יעיל, חשב לעצמו. והיועץ שאל, "הכל בסדר?" אדם חייך מוכנית ואמר, "כן".

לפני שנפרדו קבעו פגישה נוספת. רגע לפני שיצא עצר היועץ והביט על אדם. אדם ידע שהאיש הזה, שהוא לא טרח לזכור את שמו, רואה אותו מקצה לקצה. לאחר שיצא חפן את פניו בכפותיו. אילו יכולתי לפתוח את החלון ולקפוץ ולעוף מעל לעננים, חשב ונזכר באיקרוס, שלמרות דברי אביו דדלוס, טס אל השמש בעזרת כנפי הדונג שהמציא אביו. ערגה מוזרה עברה בו.

מלכיור אמר לו היא תגיע אליך, והיא הגיעה. ומלכיור נעלם מחייו, כי כעת אין משפט ללכת אליו, ואיך אם כן יפגוש אותו? כמה טיפשי הכל. ריקנות ליפפה את האיברים, נספגה לאט.

לאן ילך. לא רצה לשוב הביתה.

הביתה, גיחך. עד כמה המקום שהוא חי בו לא קשור לאינטימיות ולשייכות שבמלה הביתה. והאם היה לו פעם בית שניתן לומר עליו "הביתה". פעם אמר לו פְּיֶר, חזור הביתה, אדם שלי.

באחד הערבים הודיע אדם שהחליט לעבור לגור מחוץ לבית. מצא דירה זולה ליד האוניברסיטה, במחיר של חדר במעונות. פני ארנסט נפלו. גופו של אדם התקשח. למה הוא עושה לי את זה, למה אני חייב להרגיש אשם, למה אם אני של עצמי ולא מוּתך בין חרכיו, אני פוצע אותו. "מה אתה רוצה ממני", צעק, "למה אתה חונק אותי". ארנסט החל לבכות, ואדם שנא אותו ובכה אף הוא. ארנסט יצא, ואדם אמר, "אל תלך, אל תברח, אל תשאיר אותי כאן לבד". ואולי לא אמר זאת בקול. הוא חפן את ראשו, לחץ ולחץ ולחץ על הרקות, ידיו מאוגרפות והדם מתוח בהן אדום וחם ותיכף יפרוץ את העור ויֵצא. אבל אז הרגיש בידיו של פְּיֶר, גדולות ורקומות ורידים וחרושות רוך, מונחות עליו.

"שוב הביתה, אדם שלי", אמר לו. הדמעות ירדו על פניו של אדם גדולות ומלוחות. האם גם פְּיֶר אומר לו שלא יעזוב? שאל אותו.

"לא, לא. לך", הסביר פְּיֶר, "לך ותהיה מי שאתה, ותגור איפה שאתה חייב, רק שוב הביתה", אמר וחיבק אותו. אדם אהב את האיש הזה יותר מכל דבר אחר בחייו.

פְּיֶר, ארנסט, מלכיור, כל הזקנים האלה. אטלפן אל מלכיור, חשב, למה לא. מה כבר יקרה? קולו יהיה סגור אלי? אגלה שטעיתי והוא לא מבקש קִרבה? אז מה. אם לא אבדוק ולא אסתכן בטעות, רק אאבד אותו שוב, כמו אז, כשברחתי בלי לִרְצות, כפוי וטיפש. אבל ידו כמו סירבה לאחוז בטלפון הנייד, והאוויר בין המחשבה לפעולה היה רב מדי. כי יש דברים שאי־אפשר לעשות, אפילו שבאי־עשייתם נשרפים החיים ומתכלים. היה לו חם פתאום. אלך לבית־קפה. אשתה, אוכל משהו.

הוא יצא מחדרו וחיפש בעיניו את גברת דהאן. משלא ראה אותה, ניגש לדלפק והודיע שאם אנה הרסט תבקש אותו, יש לטלפן אליו הביתה ולהשאיר הודעה. האחות פערה עיניים באי־אמון ואמרה, "לטלפן אליך?" הרגיש במבטה התמה.

זמן־מה נסע ללא מטרה, עד שמצא את עצמו פונה ימינה לשדרות רוטשילד. בפינת בלפור מצא במפתיע חנייה. החל ללכת ברחוב בלפור, וכשחלף על־פני רחוב אחד העם הבחין בבית־קפה חדש. מיהר להיכנס. לאחר שהזמין בירה וכריך הוציא פנקס ואת החומר על אנה הרסט, שאת רובו כבר קרא, והניח על השולחן. הביט רגע סביב, ואז כינס את עצמו וגמע מן הבירה שהוגשה לו.

אשאיר את הזולת בקצה התודעה, חשב, לא יותר מכתמי צבע וצליל. עימעם את עיניו עד שאיבד החוץ את מתאריו, ועולמו שלו נפתח כמו חדר גדול ומואר.

יש לו כושר ריכוז מדהים, נאמר עליו שוב ושוב. נהג לשרטט קו של שקט סביבו. המחשבות זקופות וצלולות. כך פתר כל דבר שהונח לפניו, למד למבחנים וביצע מטלות, והבריק.

הוא הניח את אנה הרסט בחדר הפנימי, יושבת על כיסא, והביט עליה. וראה. בבת־אחת ידע את כובד עולמה.

כאב החל עולה בו בקצוותיו, בשערות שעל העור, לאט ועמוק. כאבה. אלוהים, כמה כואב לה. גודש סמיך שהתפשט עלה והציף, כמו היתה בתוכו. הניף ידו למלצרית וביקש לשלם, אסף את חפציו לתיקו, שילם, יצא מבית־הקפה והחל לצעוד מהר. בדיזנגוף סנטר עצר. החליט ללכת לסרט. "הנערה ללא גוף".

"הסרט התחיל לפני חצי שעה", אמר לו הסדרן המופתע.

"לא נורא", אמר ונכנס.

על המסך מתנים אהבה. נשיפות. רוב היושבים באולם היו אנשים מבוגרים. מי שפנוי בשעות האלה. התיישב אף הוא. הסצנה נגמרה. הם במיטה. אוהבים. מסופקים. מזיעים. והוא נרדם. היה לו סיוט.

בחלומו היה העולם לעיסה של טיט, והטיט הוא ארנסט. הוא אינו יכול לפלס את דרכו בפניו של ארנסט המקיפים אותו מכל צד. הוא רוצה לקרוע לארנסט את העור בציפורניים, כדי לנשום, כי אין לו אוויר.

"למה אתה מענה אותי?" הוא צוֹוח עוד ועוד, וארנסט נכתש מולו, ואדם מושיט את ידיו בבהלה, והן עוברות באלומת פירורים. "לא לא. אל תתפורר. למה אתה מעניש אותי?"

"על שלא אימצת אותי, פחדן", מכחכח ארנסט בחלום.

"אבל אתה עשוי פְּרוּדוֹת, אין לך קול. איך יש לך קול".

"יש לי ויש לי, עונש לאדם, עונש לאדם".

הוא התעורר. גופו צחיח. הסרט כבר נגמר. אחרון היוצאים מן האולם נעץ בו מבט בסקרנות שאין בה להט, ואדם קם, חלף על פני הסדרן, שדומה כי הוא מצטחק מולו, ויצא החוצה נבוך לתוך החשכה היורדת, וצעד במהירות.

אלמלא העולם הפיזי, חשב, הרוח, השמש, האבק, העייפות, הרעב, לא היה אפשר. הייתי אז נשפך מתוך עצמי, לתוך המדרכה, ודולף. העולם הפיזי הוא המְכָל האמיתי. לא אני ועצמי, אלא רק גבולות הגוף וצרכיו וממשות העולם.

רק זה.

בערב טילפן למחלקה, שאל מה שלום אנה הרסט. נאמר לו שהיא ישנה.

למחרת, בדרך לחדרו, פגש את אייל. אמר לו שלום ושאל איפה אנה הרסט. אייל נהם עליו שאינו יודע, ואדם חשב, למה אני צריך לספוג את הכעסים שלו. אבל אז שמע את אייל שואל, "אתה חושב שהיא הרגה אותה?"

"אני לא יודע", הופתע, "לא חשבתי על זה".

אייל הִשהה את מבטו, ואדם ראה שהוא תמֵה.

האם מוזר שלא שאל את עצמו?

"זה לא משנה לך?" פיקת הגרון של אייל בלטה מאוד. אדם הסתכל בגופו המלא. הוא לא רזה ועם זאת הפיקה שלו מזדקרת, אולי בלוטת התריס שלו לא תקינה.

פניו של אייל נאים, וריח חזק מדי של בושם גברים נדף ממנו. מבטו נתלה באייל והוא החל לחוש חוסר־מנוחה, מה הוא רוצה ממני, חשב, ורק שמע את חריקות נעליו כשהעביר את משקל גופו מצד לצד.

"הי, אדם, נרדמת?"

"כן כן, סליחה". רצה ללכת, אבל לא ידע לאן בדיוק. לא ייכנס לחדרו, החליט שעליו להיות לבדו.

"אייל, אני יוצא", אמר והחל לצעוד. ועצר. וחזר. כי אי־אפשר ככה לצאת. להקלתו ראה את גברת דהאן.

"גברת דהאן", קרא. היא הסתובבה, פניה נעימות. "מה שלום אנה הרסט? לא הספקתי לדבר איתה, ותיכף אני יוצא שוב. אני אחזור".

"היא שאלה עליך", אמרה.

"שאלה? מתי?"

"קודם", ענתה.

"קרה משהו?"

"לא, לא, אני לא חושבת".

והוא אמר, "גברת דהאן, אני חייב לצאת לאיזה זמן, אבל אם צריך משהו, תתקשרי אלי, טוב? בעצם, תרשמי את מספר הטלפון הנייד שלי, אבל תעשי לי טובה ותזרקי אותו בסוף היום. זו ההגנה שלי", הוסיף. והיא התחייכה.

"בסדר", אמרה.

"אני אומר לך את הדברים האלה כדי שתגידי לאנה שאם היא רוצה לדבר, אני זמין בשבילה כל הזמן. ואל תפיצי את זה, אה?"

"כן כן, הבנתי כבר, אתה יכול לסמוך עלי", ניפנפה אותו בחיבה. היה לה טוב לעבוד במחיצתו, ידע. פעם אמרה לו בגילוי לב שמאז מותו של בן־זוגה מדכדכת אותה קרבתם של בני־אדם. מקוממת אפילו. ואילו אדם מטבעו יודע את גבולותיה, את צרכיה, ונותן לה מבט מאיר, אהדה ללא סקרנות או חטטנות, ואמון. וזה כל מה שהיא רוצה לעת עתה, כך אמרה לו אז.

אדם ירד במהירות במדרגות הבניין, יצא מחצר בית־החולים ונופף למונית. "למרכז העיר", אמר. הביט מבעד לחלון בדרך הנוסעת. שלט שלא הכיר הסב את תשומת־לבו – הג'חנונייה. ביקש מהנהג לעצור, שילם ויצא. לשמחתו המקום לא היה מלא, בדק וראה שיש מכונת קפה ובירה מהחבית, חיפש שולחן פינתי והתיישב.

ארבע דמויות ישבו בקצה המסעדה. אשה צעירה ושלושה בחורים. שמע את צִחקוקם המתגלגל. הם צעירים, חשב, למה אני שונא אותם? האם חיותם מלאת הביטחון, הנעדרת בושה או עכבות, היא שמקוממת אותי? האם אני מקנא? הרי יום אחד הם יתבגרו ויזדקנו וימותו כמו כולם. למה אני שיפוטי כל־כך. המלים חילחלו ונמזגו לתוך נוקשותו, ומין רוחב של נדיבות גאה בו וגעש בבת־אחת אל הזרים האלה, שנראו לו לפתע שבריריים לאין שיעור, פריכים ונוגעים ללב בעיוורונם אל מול גרדום הזמן. ואז הבחין בכלב קטן שרוע על הרצפה. הוא נראה בן־בית, חשב, מקום נעים. בדיוק בא המלצר. ביקש קפה, שעד מהרה הוגש לו. גמע לאט, רפוי ושקט. ואף שהמלצר המליץ על מנת הבית, הזמין רק סלט קטן, ואכל בלי רצון.

איך יחיה? האם לאחרים הדברים ברורים יותר? הרגיש מפורק, עשוי טיפות של חול. ומה אני יודע על האחר. נגמר בקו עורי והוא בעורו. מרחק סופי ומוחלט ביני לבין הכל.

הוא צריך לשוב לעבודה. הרי אמר לאנה הרסט שייפגש איתה הרבה, ואתמול הוא הלך, וגם היום. הקפה הזה גרוע, חשב, ובכל־זאת נעם לו. ואם יקרה משהו, יתקשרו אלי. המחשבה הזאת הקלה עליו. הוא חיפש את הטלפון הנייד ונוכח שהוא כבוי, והדליק אותו מיד. הזמין מהר חשבון, שילם ויצא. בחוץ טילפן למחלקה וביקש את גברת דהאן, קולו בהול.

"זה אדם".

"כן, אדם". קולה שואל.

"אמרתי שאהיה זמין ושכחתי להדליק את הנייד".

"אל תדאג, כלום לא קורה. אדם?"

"כן?"

"שמור על עצמך".

"כן. תודה". מה הייתי עושה בלעדייך, אמר ללא קול.

עצר מונית ושב למחלקה.

"בואי שבי", סימן לה בידו. ראה שקשה לה וחשב, מה הפעם. כשהבין, אמר, "את יכולה להזיז את הכיסא". והיא הינהנה בהקלה והסיטה בזהירות גדולה את הכיסא והתיישבה. אבל רק על הקצה – ריפרפה עליו, לא הניחה את כל כובד משקלה. עדיין לבשה אותה חולצה ארוכה ועליה הז'קט בעל הכיסים הגדולים.

"אנה", האם היא שומעת אותו? "אנה?"

"כן, סליחה". אולי אם לא יביט עליה, תירגע מעט, והוא העביר את עיניו לניירות שלפניו.

"אנה, נולדת בשבעה־עשר במרץ?"

"כ... כן..."

הרים את ראשו. "מלחיץ אותך שאני שואל?"

"כן, לא, אני לא יודעת".

"את מוכנה להסביר לי למה?"

"לא, זה... אני מצטערת". אישוניה גדלו פתאום מול עיניו, ומבטו נלכד בה. מעניין, חשב, האור לא השתנה, אבל האישונים גדלו.

"התחלות הן קשות, אז חשבתי שאולי אם נעבור על העובדות, יהיה פשוט יותר". היא הינהנה מבלי להבין.

הם עברו על התאריכים שלפניו. העלעול בדפים הרעיד בה משהו, והוא הפסיק. היא קפאה, ואז המשיך.

אנה נולדה ברומניה. יוליה היגרה לישראל כשבִּתה היתה בת שנתיים, לבדה, ללא משפחה. לא היה כתוב מדוע. הוא החליט לא לשאול בינתיים. הן עברו מדירה לדירה, אנה לא זכרה את כולן. האחרונה, לפני שעברה לפנימייה, היתה ברחוב הפרדס בנווה ספר. לפנימייה הגיעה בגיל שתים־עשרה. לא אהבה אותה. לשאלה מדוע, שתקה, ואחר־כך במאמץ אמרה שהיא לא יודעת.

בהתחלה לא ראתה דברים באופן ברור. כך קרה תמיד. לאט־לאט החלו להתגלות לה חפצים. ארון ספרים ובו כמה ספרים עבים, מילון, אנציקלופדיה, לקסיקון, כמה ספרים באנגלית, בעברית. ניירות בכל מקום, חשבה. הקירות לבנים. חלון סגור. מזל שהוא סגור. כורסה ולצידה שולחן צד נמוך ומנורת קריאה. ארון מתכת עם מגירות. לא אהבה מתכת. והשולחן שלפניה, שביניהם. דוקטור ברוק, הוא גבוה, חשבה, שערו פרוע, לא קצר, חשה במבטו, ואת מבטה שלה הרכינה אל חיקה. היא לעולם לא תזוז, ידעה, תשב ותשב כך לעולם.

"אנה".

הקול שלו ביתר את האוויר ונפער פתח, והמלה הגיחה, רחוקה, שטה באוויר, מתהפכת, והנה היא מתקרבת, היא תעצום את העיניים מהר, אבל לא תספיק.

"כן".

אוויר נשב אליה, השקט נבקע, אוויר ממתכת, מפתיתי קרח שעשויים מאפר. הכל קרוב מדי, והאבק הרעיד את האוויר, פיסותיו ניתרו והתהפכו. הן רקדו, הן רקדו. פיו נפתח, הבל נשימתו כמו אד והנה הוא שט ושט.

"אנה".

האם גופה נקרע? מנין באות המלים, מולקולות באוויר, פצפוצי מולקולות.

Humpty Dumpty sat on the wall Humpty Dumpty had a great fall All the king’s horses and all the king’s men Couldn’t put Humpty Dumpty together again

"אל תגידי את זה", בכתה לאמא שלה פעם. המחשבה על המפטי דמפטי הנשבר לחתיכות הכאיבה כל־כך. "בבקשה לא. אל תגידי. למה הוא נפל", אמרה. ויוליה ענתה, "אף־פעם אל תגידי לי לא, שמעת? אף־פעם".

היא שמעה אותו שואל, ודווקא רצתה לדבר. והמלים קרובות, אבל לא יוצאות. היא תאכזב אותו. סלח לי, אבל המלים שותקות. מה הוא אומר, להתרכז. פניו גדולים. מי זה. מי זה. עצמה את עיניה. ופקחה. כן, היא ידעה. שכחה מה שאל והצטערה כל־כך.

"אני מצטערת", לחשה.

פניה לבנות כל־כך. רחוקה מתחת לקליפות הבגדים האלה. מתחת לז'קט המיותר. איך לא חם לה.

האם היא יפה? כבר לא ידע, רק ששבירותה צובטת אותו. ילדה קטנה ואבודה בינות לשיני העולם. גופה ילדִי כל־כך וספוגי ותיכף יתפורר למגע יד. צעירה מאוד. גופו שלו החל לגאות בו. נימי הדם התמלאו והתנפחו, הדופק עלה, אבל הוא לא זז ולא אמר דבר, נהנה מעול נאקת הגוף ומדחק החיים המתפרץ ללא סיבה. עד שהזרמים דעכו מעצמם, והוא היה יכול להבחין בה שוב, בבהלה שלה. קיום שהוא בהלה, חשב. היא זקוקה לי ואני מנצל אותה כדי לשהות בתוכי ולמתוח את קצוות חוויותי, ולמהול חיים במה שהוא חוויה עבה של ריקנות. הדכדוך חזר ופשט.

"אנה", אמר בקול. קולו אחר ומוזר.

שמעה אותו. השקט כבר חרך לה את עור התוף, וקולו רך כל־כך. עליה לענות, שלא יכעס, אבל תעלות המלים עדיין חסומות, אפילו שהשפתיים לא דבוקות. היא תנסה שוב, רק עוד רגע. תיכף. בבקשה אל תכעס.

"אנה", אמר שוב, "אני מרגיש שקשה לך ולא מבין למה. אבל אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. את לא חייבת לדבר. לא כרגע או בכלל. וגם יש לנו זמן. זה יבוא כשזה יבוא, בסדר?" חייך אליה וקיווה שתביט עליו.

לא הביטה, אבל חש שהיא נרגעת מעט, ולא ידע לומר איפה הרוגע מתגלה, או איך הוא יודע, וחשב, למה כל דבר חייב להירשם אצלי כמו תופעה עקרונית כזאת. למה אני מסתכל בכל כמו חוקר טבע. ושוב נבהל שהוא שוכח אותה, מהביל בכבשניו־הוא במקום איתה.

"רוצה קפה?" שאל, "סליחה שלא שאלתי קודם". בעצם נזקק הוא לקפה. "רוצה?" שאל שוב וראה שעיניה נצמדות אל ידיו. חיכה ואז אמר, "אני מכין לשנינו, את מרשה לי?"

היא הינהנה, גופה רכון.

הנהון לא מחייב, חשב, כאילו אומרת, תחשוב מה שאתה רוצה.

קם, הפעיל את מכונת הקפה, ומפינת החדר, כמו אינו מדבר ממש, שאל, "אנה, מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו?"

ניכר בפניה שהיא מנסה להמשיג את דבריו. המלים אצלה אינן ישויות של משמעות, אלא חומר שלוקח לו זמן להיספג, כמו נוזל. אדמומית דקה נמשחה בעורה והוא חשב, אלה המלים שזרמו לתוכה, ואז לתוך עיניה. אלוהים, איזה עיניים. והנה האישונים שגדלו, אפילו שיש אור, וסביבם לבן טהור בלי שום קלקול.

היא פשוט צעירה, זה הכל, זה הסוד כולו, ידע פתאום.

"אנה?"

"אני לא זוכרת מה עשינו", אמרה. "היתה ארוחה..." קולה נקטע ונעשה שקוף.

הוא התקרב לשולחן והתיישב. הניח את הכוסות לפניהם וחיכה. סימן לה שתשתה, והיא הרימה את הכוס ולגמה.

"טעים?" רעד פרץ לפניה. זהו, היא ננעלה. "אנה?" ניסה שקולו יהיה כמעט נעדר. "אנה?"

עכשיו נדמה לו שבפניה כמיהה. זו היא או אני, מי יודע.

"אני לא יודעת. אני מצטערת".

"אנה, את לא צריכה להצטער. אם את לא יודעת זה בסדר".

שתקה. אולי היא לא יכולה לומר לי שהיא לא רוצה, אז היא מחפה את עצמה בשַׁיִש. החליט שיניח לה לעת עתה, שלא ישאל עוד.

הבדיקה אם האדם שפוי, ללא ההכרח לעזור לו, הותירה לו לקבוע, על־פי נטיות לבו, את גבולות העניין שלו בנפשו, מבלי לחוש באחריות שהיתה נגזרת עליו כלפי מי שצריך גם לטפל בו. היה לו נוח בנישה הזאת, שלא תבעה ממנו אהדה או עזרה, ואִפשרה לו את להט הסקרנות הקרה כלפי הנפש שחוצה את התהום, כמו שכינה את נקודת הפשע. מה שנדמה לו כקפיצה מושגית, נקודה שמשכה אותו ועניינה אותו והוא בדק אותה שוב ושוב.

הוא התחיל כמתמחה של פרופסור אמל חטיב, באגף ההסתכלות במחלקה הפסיכיאטרית בבית־החולים "טננבאום", שעוסק בבחינת אנשים שנשלחו מבית־המשפט, כדי לאמוד את שפיותם בעת ביצוע מעשה הפשע שהואשמו בו.

הוא קרא את כל מאמריה, ביניהם המאמר "חופש הרצון, מונח משפטי, גנטי וסימבולי", שעורר אותו ביותר. כששמע שמחפשים פסיכיאטר לעבוד תחתיה ניגש לריאיון.

"מה מביא אותך לכאן?" שאלה אותו, "יכולת לעשות הכל. יש לך כל־כך הרבה המלצות. למה דווקא במקום החשוך הזה, שהוא לא באור הזרקורים של המקצוע?"

והוא אמר, "זה מושך אותי באופן שאני לא מבין, רק יודע".

"מושך?" שאלה.

והוא אמר, "כן. להיות ליד..." היסס רגע. והיא חיכתה. "ליד נקודת הפשע. קרוב... בעצם, יותר מכך, אני מקנא. לא במובן זה שבתוכי יש געש של אלימות לא ממוצה, לא זה. אני מקנא בסופיות של הדבר". הופתע שסיפר כך על עצמו.

והיא אמרה, "דוקטור ברוק". "אדם". "אדם". ראה בעיניה היפות מאוד, חומות גדולות, רכות בתוך בגרותה, שהיא רואה אותו כמות שהוא.

כעבור זמן־מה אמרה, "התקבלת, welcome, מַבּרוּכּ". שניהם ידעו שיסתדרו. וכך היה.

באגף עבד אז רק פסיכיאטר אחד נוסף, דוקטור פֶסוֹס, שאדם חיבב אותו מאוד. הוא עזב כעבור שנה, יצא לפנסיה מוקדמת.

בהתחלה נכח, יחד איתה, בפגישות ההסתכלות באנשים שהופנו מבית־המשפט. כמעט למן ההתחלה עודדה אותו להתערב בשיחות, וכך עשה. אלא שכעבור זמן לא רב הוצעה לה משרה בצפון אנגליה, ניהול בית־חולים מחקרי של מי שאובחנו כפסיכוטים, משרה שרצתה בה, אמרה לו, ועוד רחוק מארץ המדנים הזאת, מקום שצופן, כך היא מקווה, שקט חדש. "אני סומכת עליך. השנה שעבדנו בה יחד היתה טובה".

והוא אמר, "גם לי".

"המלצתי בחום לוועדה למנות אותך למנהל האגף במקומי, והם הסכימו", אמרה, "מתאים לךָ?"

"כן". מבטו לא נעדר תמיהה.

"אז נהיה בקשר אני מקווה", אמרה.

והוא אמר, "כן. כן..." וידע שיתגעגע אליה.

אנה הרימה את ראשה. מבעד לחלון שמע את הרוח. הם שתו בדממה, ואז אמר לה, "הקיץ עבר", והיא הניחה את הספל. "לא, תשתי, זה בסדר". היא חזרה ואחזה בספל וחיכתה למוצא פיו.

"אני שמח, כי קשה לי בחום, וגם עצוב, כי תמיד עצוב לי שדברים חולפים, גם כאלה שאני לא אוהב, אולי זה מזכיר לי שהכל עובר, שמתים, לא יודע... ולך?"

היתה דרוכה.

"מעברים, לך אין מעברים? זאת־אומרת, איך זה כשמשהו נגמר?"

"לא יודעת", אמרה ובטנה התכווצה והתכווצה ועוד מעט תהיה בועה קטנה, ועוד יותר קטנה.

"סליחה", אמרה.

"אין על מה, סתם".

אני לא יודע איך לדבר אליה, חשב. הכל צורב אותה ומסמן בה סימנים וכוויות. איך עליו להמשיך לדבר איתה? כשגמרה לשתות טילפן וביקש את גברת דהאן. היא הגיעה והוא אמר לאנה, "נמשיך אחר־כך, תודה", ותהה למה הוא אומר תודה. גברת דהאן לא אמרה דבר, רק הושיטה יד לאנה, שלתדהמתו הושיטה אליה את ידה בפשטות והלכה אחריה ללא אומר. כי היא אשה? קנאה מוזרה דקרה, והוא המשיך ללגום את מה שנשאר מן הקפה.

בדרך החוצה אמר לו אייל שאיזה חבר שלו טילפן אתמול כשלא היה, כרגיל, והוא נתן לו את מספר הטלפון שלו. אדם ביקש לשאול איזה חבר, כי אין לו חברים, ולמה בכלל נתן את המספר שלו, אבל לא אמר דבר, ויצא.

"הֵי גבר, אתה שם?" הקול שבקע מן המשיבון בדירה שלו היה מוכר, ועם זאת זר כל־כך. "מה אני שומע עליך, מתחתן, מתגרש, עוד מעט תתגייס". ואז נזכר. עידן שלמד אתו בתיכון. כששניהם לא הלכו לצבא, התראו לעתים. עד שעידן נסע לחוץ־לארץ.

עידן היה סרבן מצפון ואף ישב בכלא. כשחי בחו"ל היה שולח מדי פעם גלויות שעם הזמן התחלפו באימיילים. באחת מהן סיפר שהצטרף לאנרכיסטים וחי איתם בסקווט בלונדון. ריח הציונות סוף־סוף עזב אותו, כתב, וכבר ישב שם פעמיים בבית־סוהר. אדם קרא את דבריו באדישות ולא ענה. אחר־כך לא כתב יותר, ואדם שכח אותו.

"תתקשר אלי, אה גבר. באתי כי דודה שלי התפגרה, ובורח כמה שיותר מהר. נשתה משהו? תתקשר ואל תעשה לי בעיות, יאללה בי". הוא השאיר מספר טלפון נייד, שאדם לא הספיק לרשום.

ההודעה הבאה היתה ניתוק, ושוב ניתוק. הרביעית דממה, והוא חיכה. בינתיים פתח את המקרר. קולה פרץ מן המכשיר ותנועותיו קפאו בבת־אחת.

"אדם, אנחנו צריכים לדבר". תחינה ניגרה בקולה, ועוד מעט תזרום תחת הדלת ותפלוש לו לתוך ביתו ותיספג בכפות רגליו ותעלה מעלה באיבריו. "אדם... אדם..." הוא טרק את דלת המקרר מבלי שהוציא את המצרכים והתיישב בכבדות בכורסה. אחר קם, אבל לא ידע לאן יֵלך ושב והתיישב. לבסוף פסע בכיוון מכשיר הקומפקט דיסק, והתלבט למה להאזין. בוב דילן, החליט. מה היה אומר ארנסט, שטען שמוזיקה לא־קלאסית היא לא מוזיקה אלא רעש. אז בטהובן, חשב, סונטות, גלן גולד. מצא את הדיסק והכניס אותו, והמוזיקה בקעה בבת־אחת מארבעת הרמקולים המשוכללים שהתקין מיד כשנכנס לדירה.

הוא הדליק את כל האורות, הוציא לחם מהפריזר, הניח כמה פרוסות בתנור האפייה, והעמיד מים.

למה היא לא מוותרת, חשב. למה היא מתקשרת אל שתיקותיו עוד ועוד. אבל מדוע שתוותר.

עוד הודעה, שוב עידן, "הֵי, הייתי בסביבה ולא היית. אני חוזר לנסות אותך בשש בערך, תהיה, בנאדם, אה? ובכלל, איפה אתה, נהיית פתאום חרוץ? טוב, אני עוד מעט חוזר, יאללה בי".

איך הוא יודע איפה אני גר. אייל האידיוט הזה. הוא הסתכל בשעון, חמש וחצי, אלוהים. רצה ללכת, אבל רגליו כבדות. הביט ברישול סביב. הכל פחות או יותר מסודר. מוסתר. לא מגלה. לא אישי.

ברבע לשש נשמעה דפיקה על הדלת. אלמלא ידע שזה עידן, לא היה מזהה אותו.

"הֵי גבר".

ואדם ענה, "שלום לך", וחש מסורבל, "בוא תיכנס". עידן נכנס, ואדם חשב, מה לי ולו, ושאל, "קפה? בירה?"

"תה, חביבי, תה צמחים יש?"

לא, לא היה לו תה צמחים.

"יאללה, שיהיה רגיל. קצת חטאים לא יזיקו לי. אני מנסה עכשיו לנקות את עצמי, אבל לא הולך לי. הֶרְגלים אתה יודע, נדבקים בך כמו צל".

שֵׁב, סימן לעידן לעבר פינת הישיבה, ספה קטנה וכורסה ושולחן נמוך שהיו בדירה כשנכנס. הוא הוסיף מנורת שולחן.

את עידן הכיר כברירת מחדל. שניהם, בשונה מכל בני כיתתם ובני דורם, לא הלכו לצבא. עידן סירב ללכת לצבא מטעמים אידיאולוגיים וישב בכלא. הוא גדל בבית קומוניסטי, והיה מעורב בפעילות פוליטית כל חייו. בבית־ספר היה נלחם ללא הרף על הכל. זכויות לתלמידים, זכויות למורים, זכויות לבעלי־חיים. אדם כבר לא זכר לגמרי את כל מעשיו, רק שהיה פעיל מאוד, מתרוצץ, מדבר, נואם, ואדם לא במיוחד הקשיב. שווה נפש היה אז.

עידן, נזכר אדם, האשים אותו פעם בכך. הוא אירגן הצבעה, נועזת לזמנה, לבטל את שירת המנון "התקווה" בטקסי בית־הספר. הוא ניצל את יומרת בית־הספר לעודד בהפסקות נוהג של הבעת דעה ברבים. הוקצה לכך שטח מיוחד בחצר, נשתל דשא, ופוזרו בימות קטנות מעץ, שהיה אפשר לעמוד עליהן ולדבר, ברוח הייד פארק בלונדון.

עידן בנה בביתו בימה קטנה והביא אותה. בהפסקה הציב אותה בפינת ההייד פארק, והעמיד עליה בריסטול עם העצומה לביטול שירת ההמנון, והניח כמה עטים. הוא הוציא מגפון קטן וקרא בקול משפטים על איסור אפליה על־פי גזע, דת, לאום, מין. לאט־לאט התאספו סביבו נערים ונערות. בקול חגיגי טען שהמנון "התקווה" מפלה בהגדרתו, ומבטא את חטא הציונות, שאינה אלא כיסוי להשתלטות קולוניאלית ומתנשאת של עם מהגר, שהגיע לארץ כדי לגזול אותה מבני המקום, ובנה לשם כך מיתוס והיסטוריה ומראית פנים של צדק, על חשבון מי שחיו כאן.

"הארץ לא היתה שוממה וחרבה", צווח אז וקיפץ עם המגפון, מגוחך ועוויתי, אך ניסח את דבריו ברהיטות, "כמו שמלמדים אותנו כאן.

"עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים", ציטט.

"ובאיזו תקווה מדובר? האם לא התנחל כבר העם? תקווה למה? לעוד דיכוי? לעוד גזֵלה?"

הזעם סביב עידן היה עצום. וכשהמורה הצעיר והאהוב להיסטוריה ניגש אליו וביקש ממנו שיפסיק, כי הנושא כל־כך רגיש, כמו שהוא רואה בעצמו, צעק עליו עידן, "זה חופש הביטוי ועידוד חשיבה עצמאית, שאתה טוען שהם ערך בעיניך? מותר לומר רק מה שמקובל? לומר מה שכולם למדו לחשוב? זה מה שהמורה המכובד מתכוון במחשבה עצמאית?"

והמורה, נכלם ומבולבל מנחישותו של עידן, התרחק.

"קרנפים", קרא עידן בקול, "קרנפים". לפתע שלף מסכת קרנף שהביא אתו וחבש אותה לראשו. "קרנפים", בואו לחתום, צאו מהחורים שלכם.

אף־אחד לא ניגש לחתום, והסקרנות הפכה לאיבה.

כל אותו זמן עמד אדם בצד ולא התערב. לא התקרב. מה הרגיש אז לא ידע בדיוק. רק זרות מוחלטת.

זכר שהתאמץ להיזכר אם אי־פעם ראה קרנף. הוא הניח לרעש מסביב להימהל בתחושת האוויר והשמש הנעימה של הסתיו. ואז שמע את שמו.

"אדם", אמר עידן. קולו היה אבוד, אחר במפתיע מהקול הצדקני והכועס שהצטווח במגפון. אדם חש כאילו נחפר בור עמוק בינו לבין הכל. הוא ראה את כאבו של עידן, ואת שנאתם של כולם אליו, וראה את יהירותו, ואת צדקתו, ואת כוחו המתנפץ, ורצה לתת לו משהו, שלא יכעס עליו, אבל הצליח רק לשתוק.

"למה אתה שותק? הרי אתה מסכים אתי. למה אתה כזה קבר? קבר, לא בנאדם. אתה כמו שַׁיִש", צרח עליו ולא הצליח להירגע. "שום דבר לא דבק בך. מה עוזר כל השכל שלך כשאתה מיובש כמו צנון ולא נוגע בכלום, ושום דבר לא נוגע בך. אתה יותר גרוע מהם", אמר בקול שקט יותר, ודמעות עלו בעיניו.

אדם רק חיכה שיסיים, והלך. עיסת כעסו של עידן הזדחלה מאחוריו, מוצדקת, אבל רחוקה ממנו עד בלי די.

כעבור שנה, בשיחה בשיעור אזרחות על השירות הצבאי, אמר עידן שבכוונתו לסרב, וכולם נדהמו. המורה שאל כלאחר־יד אם יש עוד מישהו שמתכוון לסרב, ואדם הצביע. עידן נצץ ואמר, ידעתי, ידעתי, תמיד ידעתי. אדם חשב, מה הוא יודע. הוא־עצמו לא ידע אז להסביר, ולא רצה. רק ידע שלא ילך. לא חשב אז ממש על הצבא. בקושי קרא עיתונים. אבל שנא את העגה, את המדים, את הרובים. ידע בוודאות שהוא לא ידרוך במרחב החיים הזה, וזהו. וכך גם היה, בקלות יחסית. ארנסט שמח שהוא לא רוצה להתגייס, שוב הוכיח לו בנו את ייחודו ואת נבדלותו. אדם נסוג מתגובתו של ארנסט, אבל נעתר לעזרתו, וארנסט עשה כך או אחרת ואדם שוחרר. עידן נשלח לכלא. כשהשתחרר הגיע אל סף חייו של אדם כחבר. הם בילו יחד, סרט, בית־קפה, בָּר. לרוב עידן דיבר ואדם חלם. לעתים הקשיב. ואז עידן נסע, ואדם לא חשב עליו מאז.

"אז מה, התברגנת?" קולו של עידן הממשי הפתיע את מחשבותיו. הוא חש ריחוק. "סתם, תירגע, נו, אז מה אתך?" אדם לא ידע מה לומר. עידן שָׁמַן מאוד בשנים האלה. עיניו בצבע כחול דהוי, קרובות מדי זו לזו, שערו בהיר מאוד ודקיק, אסוף בסרט שחור. הוא לבש חולצה רחבה, שדווקא ניסיונה להסתיר את גופו גילה ביתר שאת את ההתעבות בבטן ובמותניים.

"אני בסדר", אמר אדם לבסוף, "ואתה?"

"לא נהיית דברן, זה בטוח". אדם חייך. פתאום חשב שעידן נחמד. ואז עידן דיבר. סיפר שבהתחלה חשב לבוא רק ללוויה של דודה שלו, ואולי תהיה הזדמנות לראות חברים, משהו כזה. אבל אז פגש בחור מה"אנרכיסטים נגד הגדר". אדם הסתכל בו במבט ריק. "מה, לא שמעת? מה אתך? זה הדבר היום בשמאל. הדבר. כל השאר גנון. אלה גברים. זה הדבר האמיתי. מי היה מאמין שכאן יש כזה דבר. אז אני חושב שאשאר. יש להם סְקְווֹט ביפו. מה, לא שמעת? אני הרוג ממך. איזה תלוש אתה. עוצרים אותם כל הזמן, מרביצים להם, מה לא. והם שכם אל שכם עם הפלסטינים, ונכנסים לשטחים חופשי. לא מבקשים רשות מאף־אחד. אחלה אנשים. אחד ירו בו ברגל, ואחד במצח, אבל אלה גַנְדִים, לא מרימים יד. לא רואים כאלה באף מקום, לא שמעת? איפה אתה חי?"

לחץ לא מובן הכביד עליו. "אני לא מעורב", אמר, "לא יודע כלום".

"איך זה? אתה לא רואה מה קורה סביבך? המצב על הפנים, יותר גרוע מפעם".

ואדם אמר, "אני יודע, אני רק לא מתעניין".

"אבל איך זה יכול להיות?"

מה יאמר לו, שהוא מחפש את אמא שלו, שהוא חושב על אנה הרסט ושאין בו מקום לשום דבר אחר. עידן צודק. אלא שמה עניין הצדק. כמו מרים, שהבטיח להישאר איתה לתמיד ולא קיים את הבטחתו. החיים פשוט לא נעים על ציר של צדק או אי־צדק. הכל רק ניעות נפשיות ומזג.

"לא יודע, אתה בטח צודק", אמר לבסוף.

אדם לגם בירה בלי גזים, ועידן לגם מן התה. אדם חשב, מה אנחנו עושים כאן בכלל יחד. אנחנו באותו גיל, וגם זה מוזר. הסתכל שוב כמה שָׁמַן עידן, וחשב על עצמו ועל משקלו הלא־משתנה, ותהה אם הדבר אומר שקפא בזמן, יבש וריק, דבר לא נוגע בו.

"אז מה, נפרדת מהכּוּסית המלאה הזאת?"

אדם נרתע, מה לו ולמרים.

"שכחת, הכרת לי אותה פעם". הוא נזכר עכשיו – כשעידן הגיע לביקור בישראל, הוא בא אליו לאוניברסיטה, ולא הפסיק לפלרטט עם מרים. אדם חלם בהקיץ, כמו שנהג תמיד לעשות כשהיה בחברה, ואחר־כך מרים האשימה אותו שלא אכפת לו ממנה, שלא הזיז לו שעידן התחיל איתה. היא צודקת, שתק. כי חייו הם רקמת שתיקות. הוא יבש. עץ ללא מים, אין בו דם או זמן או אדמה או ממש.

"שמע, אני חייב ללכת, אבל נדבר. לא סיפרת לי כלום. נצא שישי בערב? אני אשקה אותך משהו רציני ואז נשמע אותך כבר". דיבר בחביבות. פניו נעימים. רחבים. נותנים מקום. ואדם חייך ושמח פתאום.

"כן, למה לא". עידן הלך, ואדם עצם את עיניו.

הוא הגיע למחלקה מוקדם. לצערו גברת דהאן לא היתה. אמר שלום רפה לאחות שלא זיהה, והיא חייכה אליו חיוך מטופש.

אני חושב שאני מבזבז את חיי, ואני לא יודע מה לעשות עם זה. אדם כתב את המלים ועזב את המקלדת. בחוץ בוקר יום חמישי. ברחוב שגבל עם בית־החולים בדיוק סללו מחדש את הכביש, וזה כמה ימים לא היה שקט בבקרים. הוא היה זקוק לדממה גמורה בבוקר. תחילת הסתיו. משהו באוויר הקיץ הצמיג והבלתי־חדיר נפרם מעט. לא דבר־מה מוחשי. משב של רמז. נזכר שאתמול אמר לאנה שמַעֲברים מעציבים אותו כי הם מזכירים לו את המוות. האם אמר לה זאת כדי לעורר בה דיבור? לא היה צריך, כי הביא את עצמו למרחב שביניהם. לא נתן מקום, רק לקח. קם וניגש לחלון. ואיך אני יודע שהתחיל הסתיו? האם זה האור או הטקסטורה של האוויר, או אולי הטמפרטורה? אולי אני יודע לפי התאריך, וידיעתי הסמלית נחווית כממשית.

איזה מין חיים יש לי. אני מתקיים בתוך עצמי ולא מסתכל ולא רואה ולא יודע דבר.

עזב את החלון והתיישב שוב. אֵפֶר הגיח ממעמקים, נלפת בקצות העור. ידו נגעה בפניו. הדבר הזה הסתמי, חשב, פיסה של עור, מין רקמה נעדרת הוד ולא יותר. זיכרון פניה של אנה נמזג עכשיו לתוך ידו, והוא הסיטה בבהלה. רגליו נעו בחוסר־מנוחה, כבדות ומגושמות.

ומה זו הרפיסות שפשתה בו, נזף בעצמו. הניח את זרועותיו על מסעדי הכיסא, ואז בכוח נטל את עצמו מן הכבדות האינסופית שהחלה להיספג בתאים ובמחשבות, ונעמד, השתרך אל פינת החדר. בידיים מיומנות פתח את קופסת הפח שבה שמר את הקפה, שם שתי כפות גדושות, מילא מים. לחץ על כפתור ההפעלה. נשען אל הקיר. חשב על מלכיור שהגיח ונעלם, כמו כולם לפניו. או שמא הוא שנעלם. ארנסט, פְּיֶר, מלכיור, מכל כיוון פנים, פְּיֶר ופניו שקופים, כמו אינו קיים, וארנסט שפניו אפורים ושטוחים ולבנים כמו סיד, ומלכיור, שפניו ספוגי חולי, ירוקים וכבדים. ובעצם שלושתם חולים, שלושת הזקנים האלה, למלכיור סרטן מן־הסתם, ולארנסט אלוהים יודע מה יש בדיוק, ופְּיֶר, האם זה חולי אצל פְּיֶר, האם דממה, האם דממה כזאת אינה אלא חולי.

ואנה.

נשטף פתאום בנוכחותה. כל־כך רופפת, חשב ברכוּת, רעועה. חולה.

זכר את התיאור של מה שכביכול עשתה, שהטיחה מכות, עם אבן, שוב ושוב. לא יכול להיות, חשב, אבל הכל יכול להיות, זה מה שמדהים כל־כך ומסעיר. שבן־אדם, כך מתברר, יכול לעשות הכל, וכל־כך קל לחצות קו. לאו דווקא הפסיכופטים או האכזריים, אלא הרגילים עד תימהון, כמו חייל שרוצח ומתעלל בקלות כזאת, כביכול במנותק מטבעו ומחייו.

ופְּיֶר, האם חצה קו... האם אהב או אנס? לא, לא יחשוב על פְּיֶר. הדופק שלו הלם, הוא שמע אותו, וחשב, לא שומעים דופק. ריח הקפה פיעפע בחלל החדר, ואדם עצם את עיניו, נחיריו התרחבו. צליל הגימור של הקפה. הקציף חלב, מזג לעצמו וניגש לשולחנו. הזיז את המחשב הנייד לצד השולחן, פרש נייר לבן לפניו, וכתב, אנה הרסט. הניח את העט. מה אני יודע עליה. מה אני יכול ללמוד ממנה־עצמה בלי סינתזה דרך אינפורמציה, נכונה או לא, שמזינה אותי, שמולבשת על ערוצי הפענוח. בין התכונות של אמצעי ההתבוננות לבין מושא ההתבוננות.

כמה מלים, כמה מלים. אילו יכולתי לעצום את המחשבות. אבל הרי אלה היו בדיוק השיעורים של מלכיור, זה היה הנושא העיקרי שלו באוניברסיטה עד לפני כמה שנים. כך פגש בו. כך הוצת אליו. על שאלת ההתבוננות.

מלכיור. הוא כתב את שמו. כעבור דקות אחדות הרים את שפופרת הטלפון וטילפן למודיעין, בירר את המספר, והתקשר.

"הלו". לא האמין שטילפן. השפופרת שבידו קפואה. איך היא קפואה כשחם כל־כך.

"הלו, שלום". קולו של מלכיור היה ספוג לחות. אדם התכווץ ולרגע דמם, ואז שמע את קולו הרגיל, "אדם?"

"כן, שלום".

"שלום גם לך". קולו טוב. שמע את רחבותו, והתרחב אף הוא, אבל לפתע לא ידע מה לומר. מלכיור לא חיכה ועזר, "אולי ניפגש?"

"כן, בשמחה. מתי נוח לך?"

"אולי עכשיו? זאת־אומרת אם אתה לא עובד".

"עכשיו?" אדם חכך בדעתו לרגע. "כן, טוב, עכשיו. אני יכול לעשות הפסקה. איפה?"

"אולי אתה רוצה לבוא אלי?" שאל מלכיור.

"כן, בטח".

אני אתן לך את הכתובת".

"לא. לא... אני זוכר. תוך חצי שעה בערך זה בסדר?"

"בסדר גמור, אני שופת קומקום לקפה". ואדם חשב, ארנסט היה אומר "שופת קומקום", וכך אני, ובהלה דקה נעמדה מוכנה איפשהו בכותלי תודעתו. אבל הוא שמח, והיום נפרש לפניו מואר ופתוח.

ניגש לדלפק, ולהקלתו עמדה מאחוריו גברת דהאן, כפי הנראה רק איחרה. שוב מסר את מספר הנייד עם הוראות להטרידו רק בקשר לאנה הרסט. הבטחתי לה, אמר לעצמו.

"אני יוצא לשעתיים", אמר.

כמעט עמד לנקוש שוב כשמלכיור פתח. אדם נסוג, ומלכיור נסוג אף הוא, חייך ובירך. הוא חלף על־פניו ונכנס אל חדר רחב ידיים, מיהר וישב על כורסה שמלכיור הצביע עליה.

מלכיור אמר, "תיכף אני חוזר", ופנה למטבח. לרגע חשב להציע עזרה, אבל דחה את האפשרות הזאת מיד, היתה בה אינטימיות שהביכה אותו.

תר בעיניו סביב – אף שהיה כאן פעם, לא זכר דבר. עוד לא הספיק לקלוט ומלכיור כבר שב עם מגש. קנקן קפה, כוסות, חלב, צלוחית עוגיות ולצידן פיסות דקות של שוקולד מריר, שאדם היה יכול לחוש בצוף מתיקותו המוכרת על קצה לשונו. הכל חומר, חשב. מחומר באת ואל חומר תשוב.

פתאום הצטחק.

"מה מצחיק אותך?"

"לא תאמין. אנה, אנה הרסט". גביניו של מלכיור התרוממו, ואדם הסתכל משתאה בעיניו שממוקמות עמוק כל־כך, מוצלות בקפלי הבשר. "היא אצלנו בהסתכלות", המשיך, "ובפגישה הראשונה שלנו, כשהצעתי לה לשתות, שמתי לב שבכל פעם שאני מציע לה משהו, מתרחשת אצלה מין התפרקות כזאת. אני מניח שזה סוג של חרדה. אבל בכל פעם שאני מחליט בשבילה, למשל לשתות קפה ולא תה, או אומר לה קחי עוגייה, אומר ולא שואל, אני מבחין שהיא מודה לי ממעמקים, ואז, לשבריר של זמן היא נרגעת, בהתמסרות משונה, ועוברות עוד כמה דקות והבהלה עולה בה שוב. ונראה שאצלה הדברים הפעוטים ביותר, כמו לשבת או לעמוד, או איפה לשבת, או אם אני לא אומר לה משהו מפורש, או שואל אותה כדי שתחליט, היא מתמלאת באֵימה, אֵימה ממש, אבל זו אֵימה מופלאה".

"מופלאה?"

"כן, מופלאה. בעצם, אני לא יודע למה אני אומר מופלאה".

הוא נזכר שפְּיֶר אמר לו פעם, היקסמות אינה אהדה, אלא היא להפקיע אדם מהאנושיות שלו ולשים אותו על כן, על מזבח. וזו גם בגידה, כי זה אומר שאם אותו פרט יגלוש מעֵבר לכותרתו המוקצנת – כמו לא יהיה הוא, ויינטש.

מדוע שוחחו אז ועל מי? ואז נזכר. לא פְּיֶר אמר את זה, אלא ארנסט, ואדם כל־כך כעס. אשה צעירה הגיעה לבית־החולים. לא זכר בן כמה היה אז, אולי בן אחת־עשרה. שני בני משפחה הביאו אותה, "סוהרים" משני צידיה, והוא בדיוק ישב על גרם המדרגות. כשראתה אותו, עצרה והביטה עליו ארוכות, ואז הושיטה את ידיה אליו ואמרה לו, "ילד שלי, מאיפה באת, כמה זמן לא ראיתי אותך".

אמנם נתקל קודם־לכן בפניות מפתיעות אליו או אל ארנסט. במידה מסוימת היה רגיל לכך. ג'יל למשל, שהיה בולע סיגריות בוערות, אמר לו שהוא מכוֹנה ולא ילד, ובלילה כשהוא ישן באים הפקידים של האב הגדול ומפרקים אותו, ורוחצים ומשַׁמנים את כל החלקים. ובמשך כמה לילות פחד אדם לישון, שלא ישכחו לחבר אותו. וטניה, שחשבה שארנסט הוא המשיח, ואמרה לו שהיא מאמינה בו ויודעת שהוא לא משיח שֶׁקר כמו שיהודה טוען, ולכן דווקא מותר לה לקבל מארנסט תרופות. והיה מתִּי שאמר שהוא דוקטור מתִּי, ויכול לפתוח מנעולים באמצעות המחשבה. ואדם כבר ידע שזו לא אמת, אבל גם לא שקר, כי אלה אנשים שיש להם מילון פרטי משלהם, ככה ארנסט אמר, וצריך להקשיב רק ללב של המלים, ולא למלים עצמן.

אבל האשה הזאת שהגיעה אז הביטה אליו ברוך נוקב ישר לתוכו, ובתוך הגוף הכל הסתובב לו פתאום. אולי מפני שהיתה גדולה כל־כך כשישב כך על המדרגות, ובגלל השמש שסינוורה, ובגלל העיניים שלה שנתלו בו ולא עזבו, וכשדיברה אליו הן התרחבו והתרחבו ונעשו רכות ועוטפות, וטיפות קטנות של לחלוחית רקדו על האישון שלה, שהיה בתוך עיגול חום בהיר, והוא ראה את הרסיסים הירוקים שבתוך החום שנראו כמו גחלים של מדורה בפרדס. ואולי גם בגלל קולה, שהיה עבה וסמיך כמו עוגת שוקולד. ואז אמרו לה, "בואי כבר, תעזבי אותו, זה הבן של המנהל, רק זה חסר לך, שתפחידי אותו ויקשרו אותך עוד פעם". פניה התכרכמו בבכי, והיא הסיטה ממנו את מבטה, נגררת ביניהם.

באותו יום, בשעות הערב, ישבו כדרכם ארנסט, פְּיֶר ואדם, קודם אכלו, ואז פְּיֶר, שהיה תורו להעלות נושא לשיחה, אמר שהוא רוצה לדבר על היש שבאַין. נקשיב יחד לשקט, אמר, שקמור בתוך קליפת האַין, שהיא אינה אין אלא יש. ואדם כל הזמן חיכה לרגע הנכון כדי לשאול. פְּיֶר, שראה את להיטותו, אמר, "אדם אדם אדם אדם", וחייך, "מה רוקד לך ככה בעור שלך?" ואדם אמר, "היא אמרה שהיא מכירה אותי".

"מי?" שאל ארנסט ובמבטו צל.

"האשה שבאה אליך היום. היא הכירה אותי".

"הכירה אותך? מה פתאום".

"כן. היא הכירה אותי". להט נשטף בפניו. בועות לבנות ואדומות תחת העור ובעצבים.

"היא לא בסדר כל־כך, אתה הרי יודע, אדם. היא אמרה לך שהיא מכירה אותך?"

אדם הינהן.

"ואהרון אמר לך שאתה העכבר שלו, אז אתה העכבר שלו?"

"היא דומה למארייה", אמר פְּיֶר פתאום.

ארנסט קם. "היא לא דומה לכלום, שמעתם אותי? היא עוד מטופלת ודי. אני לא חושב שהיא תישאר".

ידיו היפות נפתחו ונסגרו ללא פשר. הכעס נערם תחת עורו, ופיו הפך מקומט ודקיק.

בימים הבאים חשב אדם על האשה כל הזמן. בספרייה של בית־החולים קרא כל מה שמצא על מארייה, ובאנציקלופדיה, שבדיוק קיבל ליום־ההולדת. למד שהיא אמו של ישו, שהיא קדושה, ושיש בחיפה כת שמתפללת אליה, והיא אמא של כולם.

אל תיתן לה ללכת, ביקש שוב ושוב מארנסט, שפניו היו קשים וחסומים כמו שאדם לא זכר מעולם. מדי פעם הציץ בדאגה לחדרון הצמוד לחדר־האחות, שם אשפזו אותה, והיה יכול להבחין בגופה המסומן תחת השמיכות. ויום אחד הציץ והיא לא היתה שם יותר.

הוא רץ אל ארנסט, שהשקה את העציצים ליד דלת הכניסה. "איפה היא?" צעק.

ארנסט חדל ממלאכתו, נתן למים לזרום מן הצינור אל האדמה, ואמר, "אמרתי לך, היא לא מתאימה לכאן".

"למה לקחת אותה, למה... היא קדושה. אני צריך אותה".

ארנסט הציץ בו נכלם, ואז אמר, "היקסמות אינה אהדה, אדם". ואדם לא האמין לו, כי כבר אז חש שארנסט מדבר על משהו אחר.

הפעם כשנזכר בארנסט לא חש כעס, רק עצב. הרים את עיניו אל מלכיור ואמר בתוכו, הוא חבר שלי, והמחשבה גאתה בו כמו חום סמיך ושקט, נעים עד בלי די.

ואז חשב על פְּיֶר. פְּיֶר חברי היחיד, אמר תמיד. מדוע אינו מבקר אותו כבעבר.

זכר פתאום שפעם התאשפז בבית־החולים, לזמן לא ארוך, אקורדיוניסט־לשעבר שהיה מנגן בבתי־ספר במסיבות ובחגים. גם בבית־הספר שלמד בו אדם. שמו היה מקס. "מקס הארוך" קראו לו כולם, כי היה כל־כך נמוך, בעצם גמד. הילדים אהבו אותו, כי כשהמורה היתה מסתובבת, תמיד היה עושה להם פרצופים ומרמז על המורה, ובתנועות פנטומימה ביקש שלא יגלו, והם היו מתגלגלים מצחוק. המורות, שידעו לרוב במה מדובר, עשו עצמן שאינן רואות, והילדים צהלו. יום אחד הגיע לנגן בבית־הספר עירום. המנהלת הזמינה משטרה, ואשפזו אותו מיד. הוא נעלם ונשכח. כעבור כמה שנים, כשהיה כבר בתיכון, פתאום הגיע מקס ל"שלווה", אל ארנסט, אלא שמראהו היה אחר, כפוף מאוד וזקן. ריר תמידי נקווה בקצות פיו בגלל התרופות, וידיו היו נוקשות, כמו של רוב המאושפזים. הוא לא דיבר, רק מילמל. אדם סיפר לארנסט שמקס נגן אצלם בבית־הספר. "באמת?" אמר לו ארנסט.

פעם, בשיחה השבועית של הקבוצה, עם כל המאושפזים וכל אנשי הצוות, וגם אדם, הביא ארנסט אקורדיון וניגש למקס הארוך, שאיש כבר לא ידע שזהו שמו, ואמר לו, "הבֵּן שלי סיפר לי שניגנת פעם בבית־הספר שלו. אתה מוכן לנגן לנו?" מקס הרים את עיניו בפליאה ואמר, "כן". הוא קם וניגש בכבדות אל כיסא שארנסט הכין, והרים את האקורדיון והחזיק אותו הפוך. הוא התחיל ללחוץ על הכפתורים והם חרקו, ופתח את הכלי וסגר אותו, וזה הוציא קולות נשיפה עמומים. רוב המתאספים הביטו בו במבט מזוגג. לפתע קם פְּיֶר והתחיל לרקוד. אדם היה המום ונפעם. מקס המשיך לחרוק עם האקורדיון ופְּיֶר המשיך להסתובב במעגל וניענע את גופו השדוף אנה ואנה, כמו שפירית משונה ומעוקמת. ארנסט צחק. בפעם הראשונה בחייו שמע אותו אדם צוחק. ארנסט קם ואחז בידו של פְּיֶר, וכמה אנשי צוות ממושמעים ומאושפזים אחדים קמו והסתובבו במעגל לקול הנשיפות והחריקות, ואדם נשטף באושר מרוכז.

כעבור חודש לקה מקס בשבץ מוחי, והוא נלקח לבית־חולים רגיל ומת שם. לא היתה לו משפחה. בלוויה היו רק ארנסט, אדם ופְּיֶר.

ועכשיו מלכיור כאן, עם עיניו הכבדות עזות המבט, שפירורים של אור מפתיע רוקדים בתוך החושך תחת גביניו העמוקים.

אדם קיווה שלא שקע במחשבות זמן ממושך. כל־כך הרבה מחשבות היו בו, והוא לא שם לב לזמן, רק לפניו המבוגרים של מלכיור, שנראו נוכחים ונעימים.

"סליחה", אמר, "לא יודע למה אמרתי על אנה הרסט שיש בה אֵימה מופלאה. אלה מלים ריקות. בכל אופן, אני זוכר שסיפרת לי עליה כשנפגשנו בבית־המשפט, שמשהו במקרה שלה עמוק מהעובדות. והמשפט הזה נמצא בי כשאני איתה.

"אתה מבין, יש בי תכונה למהר לדעת. אני נוטה לרקום מבנה קוהרנטי, כי לכך אני זקוק, והמבנה הזה גולש מעל למציאות ומושלם ממנה, וככזה משכנע, אבל בדיוק בשל כך מסתיר ומתעתע. עכשיו, במאמץ מודע, כנגד טבעי, אני מנסה שלא למהר לחפש פשר ומשמעות וסדר. אני רואה אותה לזמן קצר ויוצא. אולי אפילו חושבים שם שאני מקבל משכורת ולא עובד", הצטחק, "כן, נדמה לי שככה הם חושבים".

"מי, העובד הזה שלך ששונא אותך?"

"כן, בדיוק, איך אתה זוכר". הרגיש שוב בחריפות את היעדר המחיצות ביניהם, ונבוך בבת־אחת. הוא ניסה לא להיקלע למבטו של מלכיור, חשב על אנה היושבת מולו ואוזלת. שכל מה שהיא יכולה לעשות נגדה הוא לחדול להיות. לאַיין את עצמה. להתרוקן.

אדם ידע שהוא נע עכשיו ללא מנוח בכורסה, חשוף מדי. בּוֹר נפער עמוק בנפשו ושואב אותו לתוכו כמו חור שחור. עוד מעט כל רקמות גופו יתפרקו ממתארן ומאחיזתן ויישָׁאבו לבור הזה המכלה אותו. האם כך חשים הפציינטים?

ואז קולו של מלכיור הציף את חלל החדר. קול רווי ליחה של חולי, צרוד משנות עישון, מבוגר ונינוח, "טוב, אז אתה תיקח לעצמך לבד?" החווה בידו אל המגש.

"כן", הצטחק ונרגע בבת־אחת. מזג לעצמו קפה, הוסיף מעט חלב, ולקח עוגייה. אלה היו העוגיות שארנסט אוהב, ושאהב אף הוא, עם שקדים, מרירות־מתוקות. האם גם ישמיע את שוברט תיכף? הלחץ בבטנו התעצם, אלא שהיתה גם כמיהה שהלכה ופשתה בו ללא פשר. אילו רק היה מקום להניח את הראש ולעצום את העיניים.

מלכיור הבחין שמשהו קורה לאדם, וחשב כמה מדהים הבחור הזה, עם מצבי־הרוח המוארים והקודרים חליפות, והחליט לא לומר דבר. אדם גמע מן הקפה, ונגס שוב בעוגייה שטעמה הציף את חושיו. עיניו ניסו להיאחז במשהו סביב, ביקש להרגיע את עצמו. היו ארונות ספרים, שולחן עבודה כבד ורחב־ידיים ועליו מחשב וניירות. היו גם תצלומים נתונים בתוך מסגרות, אבל אדם לא היה יכול לראות את המצולמים. על השולחן לידו נערמו עיתונים וכמה ספרים, ביניהם כרך של האנציקלופדיה בריטניקה, ותשבץ באמצע פתירתו. מלכיור עקב אחר מבטו של אדם והתחייך.

"טעימות לך העוגיות?"

"כן. גדלתי עליהן". מלכיור הביט בו בשאלה, ואדם חשב, לא אחשוב עליו עכשיו. "אדם, אתה הוא אתה וארנסט הוא ארנסט, מבין?"

אדם הינהן, ועם זאת חש בארנסט נוכח כל־כך בחדר.

"למדתם יחד?"

"כן", ענה מלכיור, "למדנו יחד במונטווידיאו, באורוגוואי. שנינו היינו בנים של מהגרים מאירופה שהגיעו לדרום אמריקה בשנות השלושים של המאה הקודמת, אני הייתי ממש תינוק, וארנסט בגיל יותר מבוגר. הורי מבודפשט ומשפחתו של ארנסט מהמבורג.

"היינו חברים טובים. שונים מאוד זה מזה. אבל חברים הכי טובים, כן".

"וכאן בישראל הייתם בקשר?"

"כן, קשר טוב. היגרנו יחד. עד ש..." אדם חיכה. "לא יודע", אמר מלכיור, "זה פשוט קרה, אני לא מבין בדיוק בעצמי, כמו נגמר פתאום, אני מניח, אולי לא לגמרי פתאום, אבל נגמר. הוא שרצה את המרחק ממני. כן, אני כמעט בטוח, רק שאני לא יודע בדיוק למה. נדמה לי שגם אז לא ידעתי. טוב, אתה יודע איך זה, דברים קורים". הוא הפסיק לדבר ואז המשיך, "חשבתי כבר כמה פעמים ללכת אליו". פניו של אדם התכרכמו.

"אני מצטער", אמר.

"אל תצטער", ענה לו אדם נרגז מעט.

"זו הזִקנה", ניסה מלכיור לרכך, "ששולחת אותך לכל־מיני חשבונות נפש. אתה יודע, גם מבהיל אותי שקרה לו אירוע מוחי. אנחנו בני אותו גיל, ואני מבין שזה קרה כבר לפני כמה שנים".

"לא היה לו אירוע מוחי", צלף אדם את המלים.

"מה?"

"חשבתי שזה היה שבץ. הוא התמוטט, פונה לבית־חולים, אבל כל הבדיקות הנוירולוגיות לא הראו שום סימן לפגיעה מוחית, ואין שום פגיעה במוטוריקה, פשוט אין לו כלום, ואין שום סיבה לשתיקה שלו".

"שתיקה?"

"הוא מתנהג כמו אחרי שבץ, לא מוציא מלה, כבר שנים, והם אומרים שזו דווקא תופעה מקובלת, או לא חריגה. אבל הוא אפילו לא מנסה לדבר. אחרי שבץ מנסים, גם אם לא מצליחים. לא, זה משהו אחר, אבל אני לא יודע מה. הוא כמו מת, יושב בפנים ריקים, חיוור כמו סיד, מרוקן, נדמה שהוא לא חושב, לא נמצא, אבל אין בו אפילו נואשות, גמגום, בהלה, מאבק, שיתוק, ממש כלום. לפעמים אני מרגיש שאני משתגע, כי אין לדבר הזה שום פשר שאני מכיר ומבין. אני יודע שנורא לומר, אבל לפעמים אני חושב שהוא עושה את זה בכוונה".

"בכוונה?"

"לא יודע, אולי חוסר־האונים שלי מייצר את התיאוריות האלה, כי אני לא יכול לשאת שאני לא מבין, זו הצרה שלי תמיד, אמרתי לך".

מלכיור היה טרוד, אבל לא רצה שאדם יבחין בכך. "למזוג לך עוד?" שאל לבסוף.

פניו של אדם הסמיקו והוא חייך, "שיטת ההסחה הידועה?"

"תפסת אותי", התחייך גם הוא.

מזג לשניהם עוד קפה, והם החזיקו בכוסות, נשענו מעט אחורנית. היתה נעימות בחדר.

ארנסט ומלכיור היו בני שלוש־עשרה, ולא סבלו זה את זה. מלכיור הצטיין בכל, בלימודים ובספורט, ובמיוחד באתלטיקה קלה. ארנסט לא היה טוב בשום דבר. בלימודים היה בינוני, ובספורט היה הגרוע בין הבנים, גולמני ומבולבל ורגליו מסתבכות.

מלכיור החל לשים לב לארנסט, כי הילדה שאהב אהבה שותקת ונכלמת, היתה נותנת בארנסט מבטים עורגים, שכרסמו בנפשו. ארנסט היה גבוה ממנו, אבל לא יפה, ולא מוצלח בדבר. היו לו רק בת־צחוק חרישית ומזג נעים, והיתה בו רכות של רישול, ודבר לא פגע בו. גם כאשר מורה זה או אחר נזף בו, והיו רבים, על כך שהוא לא מסודר, על שחיבוריו מעורפלים, על שהוא עצל וגרוע במדעים, היה מחייך כמו אומר, מותר לך לנזוף בי, אני מבין אותך.

ומתילדה, שמלכיור בער אליה, וחלם עליה את חלומות תשוקתו הראשונים, והיה קם בבוקר מבוהל ורטוב והדופק הולם בו כמו פטישים, מתילדה משום־מה העדיפה להסתכל בארנסט הרזה מדי, שמוחו כמו עשוי בצק ושריריו מחוברים בדבק נייר. אילו לפחות הסתכלה במישהו ראוי. ארנסט מצדו לא הבחין במבטיה, או בה. היה ידוע לכולם בכיתה שמלכיור שונא את ארנסט, ואף ידעו מדוע. רק ארנסט לא ידע, וגם לא מתילדה.

היא היתה הנערה המיוחדת מכולן, נזכר מלכיור, צבע שְׂערה פחם, עיניים גדולות, בוערות ונוצצות, יפות עד בלי די, גומות בלחייה וזרמים אדומים נעו לה בפנים. מוחה היה מפותח משל כולם, והיה לה חוש הומור משונה וייחודי לה.

כששבו לבית־הספר לאחר חופשת הקיץ והם כבר בני ארבע־עשרה, נוכחו לדעת שמתילדה לא תִּלמד איתם יותר. עברה דירה, כך נאמר להם. באחד הימים הראשונים, בזמן ההפסקה, היה ויכוח בין הבנים אם בנות יפות יותר מבנים. דוריאן אמר שכן. עובדה – כל אחד מהם נמשך לבנות ולא לבנים. מלכיור הכועס אמר לו שהם בנים, ובנים מתוכנתים אבולוציונית להימשך לבנות, כי כך המין האנושי שורד, וכך הקופים מוצאים את הקופות יפות ולהיפך. ובכלל, המלה יופי היא מלה ולא מהות, היא רק הצורה הלשונית של התשוקה. וארנסט אמר פתאום, מתילדה היתה יפה. מלכיור התקרב אליו, וללא שום התרעה החל לחבוט בו. ארנסט, שבדרך־כלל נראָה תלוש וחלוש, השיב לו בכוח וללא היסוס. הם קיללו זה את זה, היכו והיכו, והבנים עמדו מסביב והריעו, עד שהגיע מורה והפריד ביניהם, ולקח אותם, כל אחד באוזנו, לחדר־המנהל.

עונשם – לבלות את שארית היום זה עם זה לבדם, כך קבע המנהל. "אם אתם מכים זה את זה כמו אחרוני הבבונים, תיכלאו יחד למשך יום שלם. כך יאה לכם", אמר בסגנונו הנמלץ. הם נשלחו לחדר סגור שהיה בו ספסל אחד, ובלית ברירה התיישבו זה לצד זה. שעה ארוכה עוד היו פניהם אדומים ממאמץ ומכעס, וחלפה עוד שעה וכבר נעלם קימור הפנים הזועם, ולבסוף פרץ ארנסט בצחוק ומלכיור הצטרף.

לפני שנגמר היום, ומבלי שהחליפו ביניהם מלה, אמר ארנסט, "חברים, נכון?" ומלכיור אמר, "כן", ושָׂמַח שמחה שלא הבין.

וכשיצאו וסבבום הבנים, ומרחוק גם הבנות, לא הצליחו לשַׁוות לפניהם את מראֵה עוגמת הנפש הראוי לעונש כזה, לבלות זה לצד זה יום שלם, הם, השונאים המושבעים.

אדם הביט סביב ותהה אם מלכיור גר לבד. מן־הסתם כן.

הוא הרים את עיניו וראה את מלכיור מביט בו מבלי לפלוש, ואז נשמעו צלצולים הולכים וגוברים. ברגע הראשון לא היה לו מושג מהו הצליל, ורק כעבור שניות אחדות הבין. בבהילות חיטט בתרמילו ומצא את הטלפון הנייד שלו. "כן כן, כן. אני מיד מגיע".

בעיניו של מלכיור היתה שאלה.

"היא במצב לא טוב... אנה הרסט. האחות התקשרה. אנה אומרת שאולי עבר מישהו ליד החלון, או שהיא מדמיינת, אבל היא לא עוזבת את אדן החלון וצורחת אם מזיזים אותה. אני חייב ללכת. הבטחתי לה להיות זמין. וגם... לא ראיתי אותה היום. אני..."

"לך לך, זה בסדר". פניו של מלכיור גילו עניין ואהדה, ואדם חשב, אילו יכולתי לקחת אתי את מבטו שישמור עלי.

הוא קם, ולבו נחמץ למראה האיטיות שבה התרומם מלכיור מכיסאו. אבל מלכיור התחייך והושיט את ידו.

"אתה חייב לי ביקור, הרי לא הספקנו".

"כן". הוא חיזק את לחיצת ידו. "מתי?" לא האמין שהוא שואל.

"מה דעתך על מחר?"

"לא, מחר אני…"

"לא חשוב, מחרתיים? באותה שעה? שלא תברח לי שוב".

"כן", נבוך בבת־אחת. "שלום", הפטיר ופנה לצאת.

ברגע ההתעוררות היה לה שקט. האיברים המקיצים פיעמו בה מין שמחת התקיימות כבושה, והעור נשם אוויר שלא ידעה שישנו, אלא רק מזמן, לפני הכל.

ואז זה הגיע, כמו זרם של חושך – הגוף נכפף מתחת לשמיכה, עורק הצוואר פעם בדם חוּם־כהה.

דמהּ חוּם, כצבע הבוץ והעובש. כצבע המוות הזוחל בכל מקום. כמו שיוליה אמרה, "לא דם יש לך, אלא תולעים קצוצות, רקובות, עובש חוּם יש לך במקום דם... שמעת אותי?"

האם היתה אז רעה?

"את רעה. כמו שמחברים את כל הרע שבעולם בסיכות, שמעת? ר־עה".

היא התעוררה במיטה הזאת, ולא ידעה של מי המיטה. יום בחוץ. האם בוקר. האם יָשְׁנָה. מסביב אוויר, קילומטרים של אוויר, והיא רצתה לעצום את העיניים ולישון, אבל לא היה אפשר. דבק נגרים השאיר אותן פקוחות. היו זמנים שהכל היה פשוט יותר. אבל זה היה מזמן כל־כך, שכמו מחוץ לזמן.

היא סובבה את הפנים, והביטה. על הארונית לידה היו ניירות לבנים ועפרונות וצבעים. היא רצתה לאחוז במשהו, אבל לא ידעה בדיוק מה לעשות עם רצונה. החדר היה צבוע לבן. היה בו חלון מסורג, ועליו וילון. הרצפה היתה נקייה, ושטיח קטן מלבני נפרש למרגלות המיטה. וארון עץ נמוך. היה לה נעים והיא רצתה להישאר כך תמיד, אבל ידעה שזה לא יקרה. תיכף היא תיתבע למשהו. הידיעה הזאת היתה בקצה החדר, כמו אִוושה.

הם נפגשו במקרה. הוא אמר שאין דבר כזה במקרה. לא היו לה מלים כמו שלא היו לה אף־פעם. היא יצאה החוצה כי שמעה יללה וחשבה שזה חתול, אבל לא מצאה דבר. היתה לבדה. היה חם והיא הורידה את החולצה העליונה שתמיד לבשה ונשארה בחולצה התחתונה, שגם היא היתה ארוכה. ופתאום הוא היה לידה ואמר לה, "איבדת משהו?" שוב שכחה איך לדבר. אמר, "סתם צחקתי", ושאל, "איך קוראים לך?" "אנה". שמו טל, אמר. "קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי שהיום אמצא את נערת חלומותי". והיא אמרה, "אה", שושנים פרחו בעור הלבן שלה. הוא צחק. למשמע הצחוק נעשתה אדומה אפילו יותר. הוא הצטער ואמר, "לא, לא התכוונתי. מה את מחפשת?" "חתול". "אני אעזור לך". והם חיפשו. היא התביישה ללבוש שוב את החולצה, כי ידעה שחם מכדי ללבוש חולצה ארוכה וכבדה. הם הסתובבו בשדה שליד הפנימייה. יש לו שיער שחור, ארוך וחלק. ועור שחום־ירוק, ושפתיים סגולות ועיניים שחורות ונוצצות כמו שמש, וחשבה, יש לו שפתיים כתומות כמו של לטאת קרוקודיל סינית.

"על מה את חושבת?"

"שאתה קצת דומה ללטאת קרוקודיל סינית".

"את מה־זה מדליקה, למה את מסתירה את עצמך?"

היא עצרה מבוהלת. הוא ניגש אליה והניח את ידו ברכוּת סביב מותניה. היתה משותקת, כי חיכתה לסטירה, ודבר לא קרה, רק מגע ידו הרכה, כמו שלא ידעה שאפשר. היא יכולה לעמוד לעד בתוך היד הרכה הזאת, החומה־הירוקה, וליד שפתיו הסגולות. ואז ראתה אותן קרבות אל שפתיה, וחשה בהן, קרות ולחות, וכל גופה רעד, והוא ניתק את פיו מפיה והסתכל בה שוב, מבטו פרוע ונוקב, והיה יפה כמו היופי עצמו.

"טל?" הוא טיפס, השתחל בין הסורגים וירד מן החלון. מבטו נע אליה חזק וישיר. היא החלה לפרפר והוא תפס בה. כמה הוא יפה, חשבה. נע אנה ואנה כמו קפיץ מתוח.

עיניה מתפרקות, למה הן מתפרקות? הנה היא לובשת שמלה לבנה, רכה. זרועותיה פרושות לצדדים. "טל... טל", לחשה, והוא עטף אותה בידיו. למה קר כל־כך? הכאב עבר בה חריף כמו זרם חשמלי ושיניה נקשו.

עד שהוא הגיע אליה לשדה שליד הפנימייה היו חייה ים לבן וריק. וכשהגיע, חשבה שהוא חלום.

הוא בא, וחייה היו הוא. הקיף אותה. רחב ושחור וחם. רעד לח ריקד במין עיגולים מסתחררים על הלחיים שלו. אנה... לחישתו סמיכה, כמו שוקולד חם. והיתה נעצמת לתוכו. עד שלא היה לה יותר בשר. עד שהשמיים היו חמים.

רצתה לעצום את העיניים. טל? טל? האם קולה נשמע?

לא, שלא ילך. הדבק כבר הגיע לשפתיים. טל טל... רק שלא

ילך.

את אשה בשלה, אמר לה פעם בשדה וחייך. והיא חייכה. ריסיו שחורים וכבדים ובוהקים, ואישוניו כמו אגמים באמצע הצהריים. ואז השפתיים שלה נפקחו, והיא בכתה אל פיו, והוא ליקק את הדמעות שלה.

לא, שזה לא יבוא, ביקשה, אבל זה בא.

גופה החל להתכווץ בתנועות לא־רצוניות.

הוא ילך ממנה עכשיו, ידעה. אל תלך, ביקשה, זה יעבור לי, אל תלך. חיוכו גדול, מִתארו מתפרק לתוך השמיים. לא... אולי צָרְחָה, אבל המלים היו שקופות, אל תלך. החֵלֶב תסס ותפס את השיניים, והחדר היה ריק וקר. הוא יצא, התאדה ויצא דרך הסורגים, גופו שקוף, רק שלא עשו לו חורים בגוף. ברזל החל להיערם תחת עפעפיה, גופה נע בפראות, אבל זה לא היה גופה־שלה, אלא גוף שפלש לתוכה. לה אין גוף, כך אמרה לה אמא, אין לך גוף, אין לך גוף. ואז היתה קלה. האוויר זרם דרכה. היא רחוקה, היא היתה האוויר, והיא שמעה צרחות. קול שדמה לקולה, אבל את קולה תפרו. אמא תפרה לה אותו. זו היתה מתנה. מתנה לילדתי האהובה.

אם תעצום את העיניים עכשיו, תשכח הכל. אי־אפשר יותר. אי־אפשר לעצום יותר.

אדם נהג במהירות גבוהה. השמיים החלו להחשיך והוא חש דריכות עמומה. אנה הרסט מחכה לו. היא עניינה אותו. עדיין לא שוחח איתה, לא ממש.

הוא אהב את הרגעים הראשונים של ההיכרות עם מטופל. תחילה מרקד סביבו, סביבה, ובתוכו, מתקרב ומתרחק, לא נוגע, נושם אותו לאט. ואז מגיע הרגע שהוא פוסע פנימה ונועץ יתד, יתד ההתבוננות המנוסחת. ומהר מדי, כי זה מקצועו, זה אופיו, ישנה הנחה, ישנו ניתוח וישנה הכרעה, שהיא גם הפְּרִידָה. והאיש עוזב והולך, וחייו של אדם מתמלאים שוב בריק ההכרחי, עד לפעם הבאה שמישהו ייכנס למעגל תשומת־הלב שלו. אולי הגיע הזמן, חשב. עליו לצעוד לתוך המעגל הקרוב יותר של קיומה. ייתכן שהיא כבר מתפוצצת בתוך היעדר הגבולות והחוקים שמקיפים את קיומה החדש. זמנו מוגבל, ובו עליו לעשות את פיסת מלאכתו, את חובתו שהוא לגמרי שוכח ומתעלם ממנה.

הוא הגביר את מהירות נסיעתו, דריכותו התעצמה והפכה לגלים של רִגשה, עצר בעד עצמו מללחוץ על הדוושה ולדהור. לרוץ בפרדסים עירום, לטפס על עצים, להילחץ אל קליפתם השורטת, המתחככת, להכות עד מוות, לבכות. רק לחץ על כפתור המערכת, ז'אק ברל ברמקולים, וחריכת קולו מיתנה את הלמות גופו העורג.

לא העזתי, חשב, אף־פעם לא העזתי לוותר על שליטה. עגמומית אפורה הזדחלה פנימה, הנה היא בבטן ותחת עור זרועותיו, ובכפות ידיו, בכל מקום.

עזב את ההגה ועצם את עיניו.

המכונית סטתה בבת־אחת. חושך. הוא התנשם בכבדות. כלום לא קרה. נתקע בעמוד נמוך שהיה קבוע באבני המדרכה. פקח את עיניו. סתמיות בכל מקום.

במה אני מתעסק, חשב, כמו תינוק. העביר להילוך אחורי והמשיך בדרכו, עכשיו השתפר מצב־רוחו והרגיש אסוף יותר.

הגיע אל המחלקה בריצה.

מרחוק, אחרי האוויר, אחרי החושך, היא שמעה אשה אומרת, "אדם, אדם, בוא הנה..." ואז נפתחה דלת וידיים של אשה אחזו בה, בגוף. היא חשה בהן, עבות ורכות. כמה מפליא, חשבה בהשתאות. אבל לא פחדה. ואיפה טל, הוא הלך שוב. הקור חדר לשפתיים והן החלו להתבקע, עוד מעט ותימס ותימחץ כמו המכשפה הרעה בקוסם מארץ עוץ. היה פטיש לידה, בתוכה – זה הדופק, ידעה.

ואז ראתה אותו. הוא חזר, חשבה, או שלא עזב בכלל. אולי התחבא בתוך האוויר. אני בכל מקום, אמר לה פעם, את אף־פעם לא לבד, ילדונת. עורו החום־ירוק היה צלול, וכך הצליחה לראות את לבו, מחובר לצינורות, והחלה לרעוד, כי אין לו עור, ואין לה.

"אנה, אנה", שמעה אותם קוראים. לא, אל תגידי את זה, לא לא לא, לא אנה. הקול של אמא שלה מתקרב. אאאנה. לא, אל תתקרבי, סליחה, בבקשה. לא.

גופה מיטלטל בעוויתות, תיכף ייקָרעו האיברים ויעופו לתוך היקום. שמעה את הבכי, שפצע את האוויר, בכיהּ שלה.

"תנשמי, אנה", שמעה את קולו, הרחוק העמוק המוזר, של האיש הלבן הארוך עם השערות הפרועות. "תנשמי עמוק". לאט חדלה לפרכס, כבדה, כל־כך כבדה. הגוף עולה־ויורד עולה־ויורד. כמה מתוקה העייפות, דמעות זולגות ללא שליטה על פניה.

האשה הקימה אותה, זרועה נכרכה סביבה, והיא הלכה אחריה. הרי תלך אחריהם לכל מקום. אילו רק הרשו לה סוף־סוף לעצום את העיניים, לכבות אותן לעולם. ממרחק עצום ראתה שוב את הניירות הלבנים שעל הארונית, וחשה מין כמיהה לקחת משהו, אולי מקל, ולהניח אותו על הנייר כמו יתד. האשה עם היד העבה אולי הבחינה במבטה, ואספה איתה את הניירות שהיו בעצם כל־כך קרובים. שמעה את הקול שהיה מודבק לידיים, "בואי נלך למקלחת ותשטפי את הפנים, אחר־כך נחזור לחדר שלך ותנוחי קצת. את רוצה לשתות?" לא רצתה, כן רצתה. הרעד ממעמקים החל לעלות. בתוך נקבוביות העור יש רמקולים, הדם מחריש את האוזניים. "אני לא יכולה", לחשה, "אני לא יכולה". אילו רק נעצמו לה העיניים, ואיפה כל החולצות, איפה כל הקליפות. גלמודיוּת קשה ואפורה שוטפת בה. ואז קולו, לא של טל, של השני.

"גברת דהאן, אל תשאלי אותה, תביאי לה משהו לשתות". חום פרץ בה. את יבשה, אמרה לה יוליה, יבשה כמו החמסינים, אין בך צוף.

"אין לי צוף", לחשה. החום עלה והציף, טוב עד בלי די.

אנה יצאה עם גברת דהאן, והוא לא זז. הסתכל בהשתאות איך גברת דהאן מובילה אותה בביטחון שקט ומדויק. גברת דהאן עצרה והסתובבה אליו. "אדם, תניח לה היום, אני חושבת שהיא צריכה לישון".

והוא אמר, "כן. גם אני חושב. תני לה אולי אֶטוּמין 40 מיליגרם. כדור אחד".

"טוב. אתה בסדר?"

"כן, למה את שואלת?"

"לא יודעת", חייכה אליו, ואמרה לאנה, "בואי, חמודה, נלד לרחוץ פנים, אל תדאגי אני איתך".

הוא הלך לחדרו. כעבור זמן־מה חזרה גברת דהאן והתיישבה מולו. אדם אהב את האפשרות לשבת על־ידה בדממה.

"מה דעתך עליה?" שאל בחלוף שקט מרוּוח.

לרגע שקלה את שאלתו. "היא יפה מדי", אמרה לבסוף.

"יפה מדי?"

"כן, ככה אני חושבת. יופי הוא אף־פעם לא ברכה. לרוב הוא קללה. והיא יפה מדי. זה הדבר הראשון שאמרו עליה, נכון? ובמה זה טוב? יופי הוא כלום, ובכל־זאת ההשפעה שלו כל־כך ממכרת. אדם אבוד בתוך היופי. זו טרגדיה ידועה מראש. מתנה מהשטן, זו דעתי".

הוא הסתכל בה וחשב, אני לא יודע עליה כלום. אבל אני יודע אותה, וחייך, והיא חייכה.

"היא מעניינת אותךָ?"

"כן". האם הוא מסמיק? "ואת צודקת לגבי היופי שלה", הוסיף אחרי רגע, "אני כועס על עצמי, את מבינה, על כך שהיופי שלה עומד גם לפני כמו מחסום שיש לו משמעות, ואני חייב לחצות אותו בזמן שאני צריך לאבחן אותה. אני תוהה, בדיוק כמו שאמרת, למה היופי שלה הוא אינפורמציה שפועלת עלי כשאני חושב מה היא עשתה. ואם עשתה. כי הרי מה שעשתה או לא, הוא במהות שלה, ולא בצורה. הצורה שלה היא בדיוק הדבר האחד שלא אומר עליה כלום, שלא היא רשומה בו אלא הגנטיקה שלה.

"אבל מה שאת אומרת הוא אחר. את אומרת שהיופי שלה רלוונטי. מעניין. אולי היופי אכן קשור, רק אחרת. אולי יופי הוא גורל. השיחה הזאת עזרה לי. תודה, גברת דהאן".

הם שתקו, עד שהציע קפה, והיא הנידה בראשה לשלילה.

"אני לא זוכרת שראיתי סבל כזה כמו אצלה", אמרה לפתע.

היא מפעילה גם אותה, ניצתה בו המחשבה. והוא אמר, "היא עושה לך משהו".

"כן, היא עושה לי משהו", אמרה בלי בלבול או התנצלות.

ניסה להיזכר אם יש לה ילדים.

אמרה, "כאילו אין לה עור".

"כן, אין לה עור", מילמל, והוסיף, "הדברים שאני קורא על מה שהיא עברה. ממש בא לי לטלטל את האמא הזאת שלה שכבר מתה, ואולי זו שהיא הרגה אותה. די אבסורדי לרצות דבר כזה".

"ואני רוצָה להרוג את האמא הזאת".

הוא הרים את עיניו מופתע.

"קל מדי להיעשות הורים, אדם. ילדים נהיים הורים. כל־כך הרבה דברים אסור, ודווקא את הדבר הזה, לקחת גורל של אחר על עצמך, מותר ואפשר. הבת שלי ילדה בגיל שבע־עשרה. אני סבתא", חייכה, "הנכד בארצות־הברית, מתוק אמיתי".

מעולם לא דיברנו כל־כך הרבה, חשב וחייך לעצמו.

"למה אתה מחייך?"

"אני חושב כמה מעט דיברנו אני ואת. בכל הזמן שלנו יחד אני לא זוכר כל־כך הרבה מלים".

גם היא חייכה. "אנחנו מתאימים", אמרה.

אדם הסתכל בה בחום, אבל מיהר להשפיל את עיניו במבוכה ורק מילמל, "כן". הוא קם. "טוב, אני אלך עכשיו. נתראה מחר, גברת דהאן. טוב לי שאת כאן, ותודה על השיחה", הוסיף.

"סע בזהירות", אמרה.

בדרך חזרה לביתו נזכר ברעיון לכתוב, שכל־כך עורר אותו איזה זמן והתפזר לתוך האין. והוא ידע שלא יכתוב דבר. לא רק כי מה שכתב אז נראה לו טפל, אלא אולי כי בִּמקום לעזוב את מרים, רצה לכתוב. והנה עזבתי, ואני כבר לא צריך, צחק לעצמו.

עוד לפני שפתח את הדלת שמע את צלצול הטלפון. הוא רץ, מעד בדרכו אבל מיהר לקום. עידן מעֵבר לקו.

"תשמע, אדם, מתחילות עכשיו פעולות ישירות נגד הגדר, אתה בא?"

אדם שתק.

"הֵי, מה קרה לך? אתה חייב. כאן כל השמאל הזה קייטנה, הומאניטרים בגרוש. כבר אמרתי לך, נכון? אבל זה משהו, גם בנות. אלה פעילים אמיתיים, בקו האש, מגינים אנושיים. נגנבתי מהם, מה אני אגיד לך. גם באירופה אין כאלה, ומה־זה צעירים. טוב, סיפרתי לך כבר, אני כמו איזה זקן אומר לך מאה פעם. אני באמת זקן לידם, אבל הם צריכים אותנו, זה ילדים, אוספים מעצרים כמו מזכרות של גבורה, אז אתה בא?"

אדם מותש. "מתי?"

"מחר, כל יום".

"לא, מחר לא, מחר אני עובד".

"עובד?" אמר עידן בתדהמה.

"כן, עובד", ענה אדם בשטיחות, ביקש שכבר יֶאֱזַל קולו המתרוצץ של עידן מכותלי חייו. זיהה את הבוז האידיאולוגי, את התימהון, וחש שעולה בו התנגדות עמומה. "אני עייף", הוסיף, "נדבר", וניתק. ידע שהוא משאיר את עידן המום ומאוכזב. וגם צודק, חשב בעייפות. השאיר גם את המציאות המתפוררת מאחורי וילונותיו.

אחרי שאכל, מזג לעצמו כוס יין לבן, חתך מלון שקיווה שעדיין מתוק אף־על־פי שהעונה כבר הסתיימה, והתיישב בכורסה. הדליק טלוויזיה. חדשות. מיד השתיק לגמרי את עוצמת הקול, כי כך הוא עושה שנים, משאיר דלוק בלי קול. מסתכל ולא רואה. היין ריכך את שריריו. נימי העולם נראו לו זרים כל־כך. פתאום ראה פנים של ילדה קטנה על כל המסך. מיהר לחפש את השלט כדי להגביר, אך עד שמצא אותו, נעלמו פניה.

דמעות החלו לזלוג במורד לחייו, כך מעצמן, זרות ותלושות.

על הכיסא בפינה חבילה. היומנים של ארנסט ועליהם הסמרטוט שזרק עוד במכונית. חשב, אקום ואקח אותם, אקרא ואבין.

טיפות זיעה קרה נקוו תחת חולצתו. רגליו היו קפואות. לא הצליח לעצום את עיניו ולא היה יכול לקום. המחשבות נדבקו זו לזו. אני מת, עלו המלים בתוכו. רצה להושיט את ידו לכוס היין, אבל היד כבר לא היתה שייכת לו. אדם חשב, זה הסוף. אבל אז באחת נשטף בתחושה של אוויר וקרירות, ונשימתו המואצת החלה לשכוך.

הושיט את ידו ולקח את הכוס וגמע מן היין. הבין שהיה לו התקף חרדה. החבילה שעל הכיסא, כמו גור חתולים נטוש בפינת חצר. הסיט ממנה את עיניו ואת נפשו. קם והחליף את החולצה הרטובה וריחרח אותה בתימהון – ריח החרדה שכה הכיר אצל אחרים. שָׁפַת קומקום, והמחשבות ריככו את צפידות האיברים והזיכרונות.

קולה של גברת דהאן היה בהול. "אדם, אתה מתכוון להגיע?"

"כן, בטח. קרה משהו?"

"אולי כן. היא רועדת שוב מול החלון. מדמיינת משהו או מישהו, ולא מפסיקה למלמל. היא פוחדת ואני לא מצליחה להרגיע אותה. אולי לא טוב שלא דיברת איתה אתמול. אני דואגת".

"אני בא. תירגעי".

אנה, לעס את שמה בפיו שועט למכונית. אנה הלכת, אנה.

הוא חנה בחנייה של בית־החולים ויצא מהמכונית. כמעט הגיע לשער, ואז, בהבזק של צורך פתאומי, עצר. השומר שכבר הבחין בו נופף לו שלום.

לא ייכנס, חשב. אינו מחויב. אלה חייו. זו חירותו. זו זכותו. מין מרדנות הזדעקה בו. נזקק לשקט בנחיצות נוראה ומוחלטת. קודם ישתה כוס קפה, החליט, זה מה שיעשה.

ניסה לדמות את אנה צורחת מול חלון אל אויב או אל אוהב דמיוני, ניסה להיעטף בכאבה ובשבריריותה. אלא שלפתע היתה רחוקה ממנו, ואלימות זרה זרמה בו. בעוצמה פראית תקף אותו צורך בפנאי, בחופש ובאכזריות, צורך באוויר, בלי אשמה או תביעה או ציפייה. זו רשעות, ידע, אין מלה אחרת לחוסר־האחריות המתמסר והגס הזה. אבל היא היתה כה מפתה, והוא נענה לה.

הוא חייג למחלקה.

"אתה לא בא?" קולה של גברת דהאן היה מזוג תימהון שבסִפָּיו כעס מוקפד. "אני לא מאמינה", אמרה, "מה קרה?"

"איך היא?"

"נרגעה קצת, אבל..."

"תגידי לה שאני עוצר לקפה, תשאלי אותה אם היא רוצה משהו".

"אדם, אני לא מבינה אותך, מה זה?"

התכווץ למשמע דבריה. היא שופטת אותו. איך יסביר לה. ומה יש להסביר בעצם.

"תני לי אותה, טוב?" שמע את גברת דהאן פונה אליה ברוך, וכשהניח שהשפופרת מוצמדת אל אוזנה אמר, "אנה, זה אדם ברוק. דוקטור ברוק. אנה? שמעתי שהיו לך רגעים קשים, נכון?"

"אה, כן, אני חושבת", שמע את קולה.

"אני עוד מעט מגיע, בסדר?"

"כן... אם אתה רוצה".

"אנה, אני עוצר בדרך לקפה, וחשבתי אולי להביא לך משהו מתוק. אני יודע שקשה לך לענות לי, אז בואי נגיד שאני אומר משהו ואת לא צריכה לאשר לי. הכי הרבה אטעה, ואייל, שאולי כבר פגשת, יאכל את העוגה בתיאבון רב. טוב?"

"טוב".

"אז אני מביא עוגת שקדים, עוגת שוקולד ועוגת תפוחים אם יש להם. נתראה בקרוב. ותני לי עכשיו בבקשה את גברת דהאן, טוב?"

"אדם?" קולה של גברת דהאן כבר התרכך, והוא הבין שקולו נשמע עד עכשיו ברמקול. "אתה טיפוס אתה. איזה מין שיטות יש לך?" אבל שמע את חיבתה ואת אישורה ושמח בהם.

"אני לא בטוח איפה עובר הגבול בין צורך ילדותי בלתי־נשלט בעוגה ובקפה, לבין רעיון מבריק, אבל אני שמח שאת שוב מחייכת אלי".

"נו טוב", אמרה.

הוא יצא מרחבת החנייה והלך לעבר בית־הקפה הקרוב לבית־החולים. כשהגיע אסף לידיו 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות' משולחן שעמד בכניסה, ונכנס והתיישב בפינה. הזמין אספרסו כפול ולידו חלב, את העוגה החליט, יאכל עם אנה.

"הכל בסדר?" שאל המלצר, ואדם אישר. הוא עילעל בעיתונים, לגם לאטו מן הקפה, התמסר לחוויית הרוגע שמשרים עליו בתי־קפה. שתי כתבות משכו את תשומת־לבו. האחת, סיפור על אשה בת חמישים־ושמונה שהושתל בה לב מלאכותי. ההשתלה היתה מוצלחת, אלא שמיד עם שחרורה מן האשפוז החלו לתקוף אותה פרצי תשוקה מוזרים למיני מאכל חדשים, ליתר דיוק, נתחי עוף, בצל ירוק וסלט חצילים. שום מאכל מן המאכלים הללו לא היה אהוב עליה במיוחד קודם־לכן. התשוקה היתה ממש בלתי־נשלטת, עד שלעתים היתה יוצאת בלילה לחפש מקומות פתוחים שבהם תוכל לקנות אותם. כמו רדופת שדים היתה, היא דיווחה, מכורה. עוד שינוי שחשה בו, אך חלף זמן עד שהבחינה בכך, היה הצתה נפשית ופיזית טורדת מול נערות בעלות שיער ארוך מאוד. יום אחד ראתה באחד העיתונים מודעה לאזכרה של רוכב אופנוע צעיר שנהרג בתאונת דרכים, וצוין כי איבריו נתרמו. בהבזק של הברקה איתרה את המשפחה והתקשרה. היא גילתה שלבו אכן נתרם לה, ועוד גילתה שהוא אהב נתחי עוף, בצל ירוק וסלט חצילים, ושהיתה לו אובססיה כמעט מדאיגה, הם הודו בפניה בבכי, כאילו נעשתה חלק מהם, לנערות בעלות שיער ארוך מאוד.

הכתבה האחרת שמשכה את תשומת־לבו היתה על הוצאתו לאור מחדש של הספר 'רחוב החנויות האפלות' מאת פטריק מודיאנו. סיפורו של אדם שאיבד את זיכרונו והפך לבלש פרטי, כך סופר בכתבה, בין השאר כדי לחפש את זהותו. על־פי חווייתו של הגיבור, בלי עבר, כאילו אינו קיים.

אדם ידע שעובר בו רעד. העיתון נפל.

"סליחה?" ממרחק שמע את קולו של המלצר, ואז הבחין בתנועת יד בהילוך אטי מטה, מרימה את העיתון ומניחה אותו לפניו. איבריו היו קפואים והוא תהה אם אי־פעם יפשיר. הקולות סביב החלו לחלחל לאט דרך צפיפות השקט האפור, שעטה אותו כמו תכריך. הוא הזיז מעט את רגליו. איך יקום. הוא הרים את ידו וסימן שהוא רוצה לשלם. במבט מתפלא הגיש לו המלצר את החשבון והלך. אדם הניח שטר, ובאחת הניף את עצמו, כאילו הוא תולש את גופו מאגם של בטון, ויצא וצעד לעבר בית־החולים.

כשנכנס נתקל במבטה של גברת דהאן, וידע שמשהו במראהו אינו תקין. ניסה לחייך, אלא שחיוכו עלה עקום, ואז חשב שלא הביא לאנה עוגה.

"לא הבאתי לה עוגות", אמר בקול שנשמע לו לא־טבעי וחלוש.

"קח את אלה", אמרה מיד ברכות, והוציאה מן המגירה קופסת עוגיות, ועוגה ביתית עטופה בנייר אלומיניום.

"תודה", הינהן.

"היא שם", סימנה לכיוון החדר.

הוא נקש על הדלת, ומשלא נענה נכנס. היא ישבה על המיטה.

"אנה". היא הרימה את ראשה. שוב נדהם מעיניה הירוקות כל־כך, כמו של חיית יער.

"בואי נעבור לחדר שלי, טוב?" קמה והלכה אחריו, כתפיה שחוחות. לבשה חצאית אפורה ארוכה ואת הז'קט עמוס הכיסים שכמעט אף־פעם לא הסירה. נכנס לחדרו והיא אחריו, וסימן לה לשבת. ישבה. ניגש אל הקומקום והפעיל אותו, ומבלי לשאול הכין קפה לשניהם. את העוגיות הניח בשתי צלחות ואת העוגה בצע לשניים. בגבו אליה אמר, "לא הבאתי עוגות בסוף, אבל יש לנו מגברת דהאן". הוא נשמע מוזר, ידע. הסתובב והתקרב אליה, הניח לידה את הקפה, אחר הביא את העוגיות ואת העוגה, והתיישב עם כוס הקפה שלו. בלבו קיווה שדריכותו תימוג.

הוא הבין שהגיע הרגע להתקרב אליה, אבל לא היה מרוכז. אם לא אפעל אפספס משהו, ולא ידע בדיוק מנין הוא מסיק זאת. אולי זו רק ההתרגשות שלי, שאני משליך על גבולות הקיום המשותפים שלנו, חשב, ואילו לה זהו בוקר ככל הבקרים, בעתה ככל הביעותים. פתאום שאל את עצמו על מה היא חושבת כשהיא לבדה בכל שעות היום. על־פי מה שקרא בדיווחים היא אינה קוראת, אינה מדברת עם איש, אינה כותבת או מציירת.

הסתכל וראה שלא נטלה דבר ממה שהניח לידה ואמר, "אנה". עיניה התרוממו אליו, חוששות.

"אני מבין שראית משהו בחלון, מה זה היה, את מוכנה לספר לי?"

מבטה היה מונח עליו, מונח בו, ללא חיים משל עצמו, כאילו מלותיו אינן אומרות לה דבר.

"אני לא יודעת", אמרה לבסוף.

"האחות אמרה שצעקת כי נבהלת ממשהו שראית בחלון? או שהיא חשבה שזה משהו בחלון?"

"אני..."

"את זוכרת?"

"אני לא יודעת".

חשב, הפחד שלה עוטף אותה כמו קרום דק מן הדקים, מגונן עליה. הוא היה תקוע. לא ידע איך לפלס אליה דרך. שיממון איום ונורא מכלה אותו ואת חייו. אי־השקט המעורר שהיה נתון בו הוא מין מכסה לחוויה של חוסר־תכלית. לפתע הרחיב את נחיריו ריח העוגה, היכה בו בעוז, מתיקותו דהרה דרך תעלות אפו לתוך איבריו הצפודים.

"קחי", דחק בה, "קחי". מבלי להרפות חיכה שתרים פרוסה, והיא הרימה. לקח גם לעצמו חתיכה ומיד נגס. אף היא נגסה, עד להתמסרותה המפתיעה, איך כל גופה נפתח ונפרש כמו פעמוני פרחים בגשם, חשב, ובחיוורונה נשפך דוק אדום. הוא הרגיש את הדופק שלו־עצמו מרעיד את עורקיו, וחש, בכל פירור בגופו ובנפשו, שהיה יכול לטרוף אותה עכשיו, בשיניו, בלשונו, בפעימת דמו. לטרוף את עורה ואת צעירותה המכאיבה, המרטטת, ואת נפשה הקרועה לגזרים. אלוהים, חשב בנשימה אצורה והשפיל את עיניו.

הוא ניענע את רגליו מעט, ניסה לנער את עצמו, ונגס בעוגה ביתר שאת. להקלתו ראה שלא נרעשה ולא חדלה לאכול, ונרגע. כשגמרה את החתיכה שחייב אותה לאכול, נשטפו פניה שוב בערפול המפוחד והלא־ממוקד הרגיל שלה.

"אנה". ניכר כי קולו ניסר בה.

"אנה, יש לך מושג מה קורה? את יודעת איפה את?"

"כן... אני חושבת... אני בבית־חולים".

"נכון. ואני אמור להעריך את מידת השפיות שלך. דיברנו על זה, זוכרת?"

הוא חש שהוא שוגה, שעליו לשתוק, עליו להשהות, לא לדבר מהר מדי. לחשוב. הוא לא מרוכז. מדוע חזר על כך, הרי כבר היו שם, שוחח איתה ושאל.

"ממתי את בפנימייה? שכחתי".

"לא יודעת, מכיתה ז' אולי".

עוד שאלה מיותרת. מה היה לו. הטלפון צילצל, אנה נרעדה, והוא הרים את השפופרת מוכן לכעוס, אלא שמעבר לקו היה מלכיור. "אני מפריע לך?"

"לא, זאת־אומרת אני יכול לדבר אתך מאוחר יותר?"

"רק רציתי לשאול אם הקביעה שלנו עומדת בעינה?"

"כן. בטח. מתי? קבענו מתי?" התבייש שהוא כה מפוזר. אבל מלכיור המשיך בקול שקט ונטול זעזועים, והם קבעו ליום המחרת.

"אנה? אני מצטער". הפעם לא רעדה כשדיבר אליה. האם שמעה את הפגיעות בקולו כשדיבר עם מלכיור? אבל הריכוז חזר אליו, שמח. הז'קט הזה שלה, בחום הזה. מוזר. אופנה של צעירים? לא, לא היא. פשוט מתחבאת. זה הכל.

"איזה מין מקום הוא הפנימייה הזאת?"

לא ענתה, אולי ניסח שאלה לא ברורה. "ספרי לי, אם את מוכנה, על סדר־היום שם".

"היינו קמות בבוקר... ואז היתה ארוחה ואז לימודים. לא יודעת".

"וכמה הייתן בחדר?" למה אני שואל אותה את השאלות האלה.

"לא יודעת. סליחה".

"לא, לא סליחה", אמר, "את לא צריכה לבקש סליחה כל הזמן". ניסה לחייך. "אז ספרי לי איזשהו זיכרון טוב שלך? אולי יהיה יותר קל? לא חשוב מה או ממתי".

איזו שאלה נעימה, חשבה, עכשיו עליה להתרכז. אבל החושך נערם, והיא אינה מצליחה שהראש יהיה שקט מספיק כדי שהמלים תוכלנה לנוע בקווים ישרים. כן, מצאה משהו. מצאה. היתה קטנה־קטנה. לפנֵי הכל. אבל אף־פעם לא היה לפנֵי הכל. היא ישבה על־יד יוליה, ויוליה נזכרה בכל־מיני דברים, ואז קמה ופסעה כמה צעדים. אנה זוכרת עכשיו, האיברים שלה רעדו והיא חדלה לנשום, חיכתה. והנה שמעה את הקול של יוליה מרחוק, ליד החלון, שרה החוצה, I gave my love a cherry without a stone, I gave my love a chicken without a bone, I gave my love a ring that had no end, I gave my love a baby with no crying... כמה יפה קולה.

ואז שמעה את שמה, "אנה, אנה אנה, ילדה יפה שלי". צליל שמהּ בקולה היפה של אמא כמו שיר ערש. דמעות הציפו חמות, כמו באמבטיה חמה. ואז שמעה צלצול. סטירה על לחיהּ. טעתה, אבל לא, לא טעתה, כי אמא דיברה אליה ברוֹך ממש לפני רגע, אמרה "שלי".

היא הסתכלה בדוקטור וחייכה, נזכרה שביקש משהו. לפי הבעת פניו הבינה שלא אמרה דבר, ולא תאמר.

"את בסדר?" שמעה את קולו.

כן, תודה, רצתה לומר לו.

עיניה קרסו פנימה. עורה היה לבן מאוד ודק. מעולם לא ראה עור כזה. היה נדמה לו שהוא מזהה את ורידיה עמוק תחת שכבת הצעירוּת של עורה, נחלים כחולים של דם. ועיני חיית היער הירוקות שלה והאישונים המוגדלים. האם זו מסכת מוות כזאת, כמו אצל פסיכופטים, שקימור פניהם כאילו אינו הולם למי שהם? מדוע הוא חושב על מתארהּ שוב ושוב. אין ספק שיש משהו במראה הפריך שלה שצורב אותו, ומשום־מה מרעיד את נימיו העמוקים ביותר. והיא יפה כל־כך. כן, גברת דהאן, היא יפה. האם יופיה הוא שעומד כטריז לפנַי והודף ממני את האפשרות שהיא אשמה? יופיה הארור, כמו שאמרת, האם יופי הוא מתנת שטן כדברייך? נזכר בשאלה של אייל קדם, אם הוא חושב שהיא אשמה. האם חוויית העונג אצלו, הקשורה ליופי שבו ארוגה הנערה הזו, מתאחדת עם הטוב ומבליחה כספק בדבר פשעהּ?

לא. הטשטוש שפוקד אותו, השיבוש, הספק, נעוצים במשהו בה. משהו... לא ביופיה בהכרח, אולי בשבריריותה. לפתע חשב, היא דומה לפְּיֶר, כן. איזו הקלה היתה במחשבה הזאת. דומה לפְּיֶר חברו. זו גם תחושת ההיכרות שהנערה מעוררת בו. אותו ריחוק אסוף, כמו עשוי שברי זכוכית רכים, אותו רוחק ענוג. אלא שהיא פראית. חמקמקה. דחוסה. ופְּיֶר פשוט, ועם זאת כמו ים, עמוק וצלול. שברירי אבל לא שביר. אולי... אבל לא... לא כמו פְּיֶר.

דממה נערמה ביניהם.

"אנה, האם אמרו לך פעם שאת יפה?"

מדוע לא ישאל את מחשבותיו התלושות והלא־מקצועיות, היתמם בתוכו. האם שמעה?

היא החווירה, ראה, אבל לא נסוגה. הוא שמח.

"קשה לך שאני אומר את זה?"

המלים עמדו על הראש ולא יצאו. היה לה חם. היא לא זוכרת מה אמר לה לעשות, ורק קיוותה שתיכף אכן יגידו לה מה לעשות הוא או השנייה. אסור לעצום את העיניים, ידעה.

"קשה לך שאני אומר את זה?"

טל אמר לה, את יפה כמו תולעת. ככה הוא אמר. והיא בכתה, כי אף־אחד בחיים לא אמר לה משהו כל־כך טוב.

כבר לא זכרה מי האיש מולה, אבל ידעה שהוא איש בסדר ושהיא לא עשתה לו כלום. רצתה להגיד לו תודה, אבל לא ידעה למה. יותר טוב לא להגיד כלום. על השולחן לפניה היו דברים, קפה ועוגה. פתאום היא כל־כך רוצה לשתות מהקפה.

"תשתי, אנה, תשתי".

היא שמעה. את הלב היתה מגישה לו אילו ביקש. נטלה את הקפה. ריח העוגה היה הדבר הכי טוב שהריחה מימיה. אבל ידעה שתיכף זה ייגמר. "הכל נגמר", אמרה לה אִמהּ, "חוץ ממני", והיכתה שוב. מוזר שלא כואב לי. כי זה לא באמת קורה. יוליה איננה. לא תבוא יותר. אמא. היא ידעה שהדמעות שלה בחוץ.

"אמא", אמרה.

"את חושבת על אמא שלך, אנה". והיא אמרה לו שכן. ואמר לה, "את עצובה", והיא אמרה, "כן". "מותר לך, אנה". והיא חשבה שיש לו קול עמוק ויפה כמו של השועלים. אבל לא אמרה, כי לא טוב להגיד, לא טוב.

"שתי עוד, אנה", הוא אמר. היא הרימה את הכוס וחשבה, קיבלתי פרס, ושתתה. פעם, כשהיתה קטנה, המורה חילקה פרסים. גם היא רצתה. אף־פעם לא קיבלה. כי בשביל לקבל פרס היה צריך לדבר, והיא, היא תמיד שכחה את כל המלים.

"דברי", אמר לה פעם טל. והיא חשבה, טל, ואז אמרה, "טל". "את רואה שאת יודעת לדבר. בואי אלי, גוּרוֹנת". היא נכנסה לו דרך המותן לתוך הכיס. היה לו כיס של קנגורו, אפילו שהוא בן. אמר לה, "איזה גוף יש לך, בובונת". והיא חשבה שזה מצחיק, כי אין לה גוף, וחשבה שהקול שלו עשוי משֶׁמֶש שעירבבו בה חול של ים.

כל־כך רצתה לשחות. "אני רוצה לשחות", אמרה. וטל אמר לה, "את שוחה". וזה היה נכון, כי מים החלו לנוע לאט על הגוף שאיבד ממשקלו, וזרמו וכיסו, והגוף נאק, ושר. היא בכתה והוא ליקק את הדמעות. גלים של ים נכנסו בתוך הגוף, ואושר שלא ידעה שקיים פירפר בתוך העור שלה שבמים של טל.

לאן היא הולכת, חשב. חלק כה פעוט מכוליותה מבליח החוצה.

"אנה?" היתה מבוהלת. "אנה, הכל בסדר", ניכר שהיא מאמינה לו, "נסיים עכשיו. נתראה מחר", הוסיף. "טוב", אמרה ונראתה לו עצובה.

"קחי את העוגה שנשארה ולכי לחדר שלך. היא קמה, התמהמהה. "קחי". והיא לקחה. הוא פתח לה את הדלת. היא הלכה. כפופה. צעירה. התקשה להאמין שהבחורה המוכה הזאת מסוגלת לעשות מעשה אלים, והזכיר לעצמו שזה לא תפקידו. אבל הוא כבר לא יודע מה תפקידו, שכח אותו, כמו ששכח איך חיים.

זמן־מה אחרי שיצאה התיישב לענות על מכתבים שנערמו על שולחנו, חשב שעליו לכתוב לפרופסור אמל חטיב, שבעצם כבר לפני חודש כתבה לו אימייל ועדיין לא השיב לה. בארבע עזב את חדרו. גברת דהאן כבר לא היתה.

כשהגיע הביתה התקלח שעה ארוכה. המים התדפקו על גופו המתרפה, נינוח ולאה. בסך־הכל מים, חשב, חומר על חומר. מולקולה הולמת במולקולה. יצא, אכל ארוחה קלה, הדליק את הטלוויזיה וצפה מבלי לראות, עד ששכב לישון.

כנראה האריך בשינה, כי כשהקיץ שמע את הלמות החוץ, עזה, ולא של בוקר. רעש מכוניות וקולות אנשים נשמעו כמו מתוך חדרו.

מאוחר מדי, חשב ביגון, מאוחר בבוקר ומאוחר בחיים. הוא התיישב, עיניו היו כבדות, כמו חֵלֶב ספוג בריסיו. עצם את העיניים ופקח אותן, ניסה להדוף את הצפיפות שצנחה והתיישבה לה בעפעפיו ובנפשו. אילו רק היה יכול להיכנס שוב תחת השמיכה לעוד זמן בלתי־מוגבל. קם והחל לפסוע בכבדות אל חדר־האמבטיה. כפות רגליו היחפות אספו פירורי לכלוך. עליו לנקות, חשב. לא הביט במראָה בשעה שציחצח את שיניו ושטף את פניו. לא התגלח. ניער את ראשו ויצא להתלבש. שפת קומקום. הטלפון צילצל. הוא חשב, משהו קרה לאנה וניגש במין בהילות והרים את השפופרת.

זו היתה מרים, והוא צנח אל תוך הכורסה. מה שהיכה בו יותר מכל היה שבקולה לא נשמע שמץ מן התוקפנות הרגילה, רק מין פירוריוּת.

"אדם", רעד קולה, "בוא בבקשה". הוא התקשה, אבל גם דאג. היא נשמעה רופפת כל־כך.

"מה קרה, מרים?"

"אני לא יודעת. בוא, בבקשה, רק לרגע".

"בסדר", ענה בכבדות.

הוא נסע אליה מבלי לשתות את הקפה. החנה את המכונית ומיהר לעלות במדרגות המוכרות של הבניין. דפק על הדלת, ועבר זמן עד שפתחה. כשראה אותה אחז בו קבס. עמד דומם, המום. אשה רזה עמדה לפניו, שערותיה גזוזות, וקָרָחוֹת פעורות בראשה כמו איים עזובים. היא־עצמה היתה מכוסה בסדין מלוכלך שנסחב על הרצפה. שברי חפצים בכל מקום, ושיער. הוא הלך אחריה, והבחילה שעמדה בגרונו התפשטה לבטן ולפה. לא היו בו לא חמלה ולא אהדה, רק בור שחור של חידלון. לא מצא מלים לומר לה, והתיישב בדממה על כיסא יחסית נקי שהצביעה עליו.

"אתה בז לי. אתה נגעל ממני. מה עשיתי. אני לא יכולה לסבול יותר. למה אתה עושה לי את זה. מה עשיתי לך". קולה היה מונוטוני. ממרחק הסתכל בשבר האדם הזה שהיתה בת־הזוג שלו, שאהב, ואַחַר תיעב, ורחקה ממנו ומלבו. רצה ללכת, אבל ידע שעליו להישאר.

"אתה שונא אותי. מה עשיתי לך. מה אני צריכה לעשות. למה אתה לא אוהב אותי". דיברה במשפטים קצרים, ללא רגש. האם יצאה מדעתה? תהה. לא, לא השתגעה, הדף את המחשבה. היא מתפרקת, מטולטלת. היא אדם שלא נעזב מעולם. החיים לא הכינו אותה לזה.

כשסיפרה לו לפני שנים שמעולם לא נעזבה, אמרה שהיא מרגישה מבורכת, אבל לעזוב קשה יותר, אמרה, כי אז אין השחרור שיש עם תחושת הצדק שבלהיות נעזב. הוא חשב אז כמה נכון, וחייך ושמח בה. עכשיו נזכר שלא הכל בקשר שלהם היה קליפה וטעות, ותחושת הזרות, שהוא חש אליה ואל חייהם המשותפים, היא רק כדי לשאת את עזיבתו ולהצדיקה. רחש מחשבותיו עירסל מעט את מתיחותו. מבטו רחוק ממנה, בתוך עצמו.

לעולם אין לדעת מה יקרה לך ברגע נתון, חשב, הנה היא נעזבה ולא חשה צדק משחרר, רק עכירות חמוצה ומורעלת. מבטה כבוי ובו־זמנית לפות בו, פניה מקומטות מן הבכי ועיניה נפוחות. היא תשוב אל עצמה, היא חזקה.

חש לֵאוּת. ידע שאינו מרגיש כלפיה דבר שיש בו עומק, שלקחו לו את הלב וסחטו ממנו את כל הלשד. הוא קם ואמר, "מרים, בואי ננקה כאן".

"מה?"

"בואי ננקה".

לא חיכה לתשובה וניגש למטבח, שלף את המטאטא ממקומו שליד המקרר, והחל לטאטא. מרים ישבה על הספה והסתכלה. גופה, שהיה רק לא מזמן כבד, עטוף עכשיו בסדין, וידיה האוחזות בו כמו נלחצות אל שדיה. הבחין בתנועת אצבעותיה והגביר את נחישות עבודתו. עיניה המוקפות אדמומית של גירוי נעוצות בו, מתקשות. זה מקל עליו, חשב, שהיא שבה לעלבונה השלוף כתמיד, ששנא. מבטה תלוי עליו כמו על קולב, רופף ושבור ומאשים.

סיים לטאטא. הֵעֵז וחיפש את מבטה, ראה שעיניה חלולות ולא מלוות אותו יותר. הסדין החל לנשור מגופה הרזה, הזר לפתע. כוחו תש, הוא נכנע, שייך לה לשארית חייו ולא יוכל לעשות דבר נגד זה. שנאה נוצקה בכפות רגליו. חיכה שתאמר משהו, אבל היא רק אספה את הסדין לאט ונעטפה בו שוב, ולחלוחית עלתה בעיניה, שהיה בהן כעת גם כעס.

ניגש למטבח והחל להדיח כלים. לאחר־מכן הרים את המתג של דוד החימום והלך לחדר־האמבטיה. שטף את הכיור מהשערות, ומילא את האמבט. קרא לה לבוא. כשעמדה בפתח פינה לה מקום וסובב את עצמו ממנה. "תיכנסי", אמר וידע כי מבטה חורך בורות בגבו, והבין את עלבונה על שהוא מסב את פניו ממנה, אחרי שנים של חיים משותפים. הפרץ שכך בה כמעט מיד ובדממה נכנסה לאמבט. שמע את גופה מתרפה אל תוך המים, ואמר, "אחכה לך בחוץ", ויצא. העמיד מים, והכין לשניהם קפה.

כשיצאה מחדר־האמבטיה היתה לבושה בחלוק המשי שלה שהלם אותה מאוד. חרף ראשה הכמעט־קירח חשב שהיא נראית טוב. "את נראית טוב", חייך אליה. היא התקרבה והתיישבה ובעיניה ציפייה, שזיהה, וריגוש אפור סמיך פשט בו. הוא הגיש לה את כוס הקפה והרים את ספלו וגמע. כמיהה פשטה בה, הבחין. אילו רק הורידה ממני את עיניה. חמיצות עלתה בחלל הוושט, כפות רגליו ושוקיו התקשו. אני נעשה משותק, חשב ברפיון וניסה לזעום. אבל כעסו הפך לשברי אבק, ולא הרגיש יותר כעס או התנגדות, רק חידלון שהלך ופשט כמו נֶמֶק, והוא ידע כי עוד מעט תנשורנה כפות רגליו, ואחריהן כל שאר איבריו הקפואים והמתים, שהחלו לכאוב. לפחות כואב לי, חשב בהקלה. דרך מסכי זכוכית ראה את פניה. יפות משזכר. אבל אז הבחין בים הלבן שמקיף את אישוניה, ים המרושת נחלים של דם קרוש.

"מרים, זה נגמר בינינו. את תהיי בסדר. תפסיקי להתפלש במה שהיה, בַּלָמָה, זה מזיק ומיותר. לכי הלאה. את מושכת וחכמה והעולם הוא שלך. אני מצטער שאת סובלת ומתפרקת, אבל זה לא משנה את המרחק שאני מרגיש, ואת העובדה שהוא בלתי־הפיך. גם אני לא יכול לשאת שמשהו היה ואיננו, גם אני מפחד. אבל לא יעזור לך להתקומם, כי פשוט אין מה לעשות. בני־אדם משתנים, ולפעמים האחרים לא מתאימים יותר. את לא עשית לי כלום. אני פסעתי קצת אל תוך עצמי. אני חייב מרחק ושקט. לא רוצה להשלות אותך ולא אותי".

דמעות זלגו על לחייה והוא ניסה לא להביט. "את לא היחידה שאומרת 'הבטחתָּ לי'. זו היתה חולשה וטיפשות שככה אמרתי לך פעם. את רוצה להיקבר עם האבל ותחושת הנטישה? למה לך לתת לי את הכוח הזה? את לא רגילה להיות דחויה, אני יודע. אבל תניחי לזה ולכי הלאה. תעזבי את האותנו הזה, הוא לא קיים יותר ולא יהיה. אני לא יכול לעזור לך. וגם ההתפרקות שלך לא תשנה דבר. אם את רוצה שאמליץ לך על פסיכיאטר, אני אמליץ. אבל אני לא אהיה לא המטפל ולא בן־הזוג שלך. אני מצטער".

רצה ללכת בדחיפות נוראה. "אני הולך", אמר וקם. עיניה היו קרועות לרווחה.

כשיצא החל לרוץ ללא תכלית. לבסוף עצר, ואז הלך בכיוון המכונית. עדיין היה חסר־שקט, אבל שלו יותר.

במכונית ניסה להבין מדוע היה איתה, ניסה להיזכר. איך אפשר שתהום של חוסר־זיכרון חוצה כך את הזמן. שהיא נחווית לו כל־כך זרה. המציאות נבראת כל הזמן מחדש, חשב, היא כמו חלום שמתעצב ממי שאתה, אבל בבת־אחת נעלם, כי מראש היה רק היצג או הזיה.

אבל אהב אותה פעם, ולא יעזרו הכחשותיו או פלפוליו.

היא באה ותבעה אותו, ולו לא היו צרכים מובהקים. אולי היה בו פחד, והיה לו נוח עם הוודאות שבה נעה בעולם. היא היתה כל־כך שונה מכל מי שהכיר, מן החולי, והיה לו טוב בכך.

הוא התניע ונסע. העיר הסתובבה סביבו, ובו. נסע ברחובותיה הזרים־הקרובים.

תיכף עליו לנסוע לעבודה, לשאת את עמל יומו. ולא רצה בכך. ידע שלמלים האלה אין משמעות. לא באמת. ולא רצה לחשוב על מרים, שהשאיר מאחור.

חשב על מלכיור.

טרד את אדם איך ייתכן שאינו זוכר את מלכיור מן העבר, גם אם חלפו שנים רבות. באותו לילה, כשברח מהאוניברסיטה לאחר שמלכיור גילה לו שהוא מכיר את ארנסט ואת עברו, שאל את ארנסט אם הוא מכיר את מלכיור. הוא ענה שהיו חברים, ובאומרו זאת נקפצו פניו בהקפדה מתוחה ולא טבעית, ועד מהרה נסגרו, ואדם לא המשיך לחקור.

כל המפתחות אצלו, חשב. ואז עלה בדעתו שילך לפְּיֶר. הצטער שחדל לבקר אותו כמו פעם. הוא יקר לו, אבל רחוק מצרכיו. אני רוצה לשים את היד שלי בתוך כבשן החיים, ופְּיֶר אינו שם. לא ממש. לא 'נמצא', כמו שגם אנה לא 'נמצאת'. הטירוף והחולי מושכים אותי כמו מגנט.

מחשבותיו הנדחפות תחת העור החלו לסמן כאב ראש קל, ובידו נגע במצחו כמו מנסה להחזיר את הכאב פנימה. ואז הבחין שהוא כמעט בעבודה.

"להכין לנו קפה?" הרגיש נוח במחיצת בגרותה של גברת דהאן. למרות אובדן וחיים קשים, היא יכולה ליהנות מהחיים כפי שהם, עצבונה נעדר טרוניה. אצלה לעולם טעם העוגה הוא נקודה מובחנת בזמן, נקודה של שהִייה. הקפה שהיא לוגמת לאט מקבל את כל תשומת־הלב, הפרחים שהיא מביאה כל יום, ומפית רקומה שהיא מוציאה מהמגירה ופורשת אותה על השולחן. החיים הם כאן ועכשיו, ולעתים מתאווה אדם להתכסות בה, להימזג בה כמו היתה אמו שאבדה, אשה מבוגרת וברורה, עיניה חום־כחול ועפעפיה נְקִיֵי־קו, הגבות מעוגלות באופן מושלם.

סביר שגם היתה רופאה נהדרת. תמה לרגע על כך שעזבה את עבודתה ולא חזרה. בעצם, היא מצאה פינה בצד החיים ולא במרכזם, ששקט בה הרבה יותר.

הם התיישבו בפינת הישיבה ליד דלפק האחיות. היא הוציאה מתיקה כמה עוגיות, והוא לקח אחת. "טעים", אמר, והיא חייכה. לא שאל דבר והיא לא נידבה מאום. בקרוב יהיה עליו להחליט לגבי אנה, ידע, זמן ההסתכלות העומד לרשותו אינו כה ארוך, ומצטמצם והולך, ועדיין הוא רחוק מן ההתחלה.

המחלקה היתה כמעט ריקה. הפציינטים התפזרו בין חדר הריפוי בעיסוק לחדרי הפסיכולוגים, ומלבד גְרִיזֶלְדָה הגיבנת, שהכיר אותה בשמה כי פעם ביקשה ממנו לחתום על מכתב שהיא ניסחה, ובו נאמר שהיא אדם ולא חיה, והוא חתם, לא ראה איש. ידיה של גְרִיזֶלְדָה כל־כך רועדות מתרופות, עד שכמעט אינה יכולה לעשות דבר. היא ישבה לא רחוק עם רדיו צמוד לאוזנה. והגיעה גם פאני והתיישבה ליד גריזלדה, מבטה מופנה פנימה. סיפרו לו שיש לה תופעה משונה של מאניה דיפרסיה שהושפעה מהמחזור החודשי שלה וכך עשר שנים באה והולכת, עם מזגה הנעים, ובני משפחתה ממעטים לבקרה. הבחין באורן, שהיה הכי צעיר במחלקה, ולמעשה לפי גילו היה צריך להיות במחלקת הנוער, אבל הגיע אליהם כי היה הבן היחיד במחלקת האנורקסיה, שאליה השתייך. בבת־אחת שם לב אדם כמה רָזָה מאז שראה אותו לאחרונה, ודיבר על כך מיד עם גברת דהאן. כל חיי חייתי במחלקה כזו, רק עם אנשים קצת יותר מבוגרים. כאב התגנב לו מעצמו בינות חוטי מחשבותיו. חש עייף וזקן עד בלי די. פתאום לא רצה לחשוב יותר, רק לקחת עוד עוגייה.

"גברת דהאן", אמר.

"כן", פנתה אליו בחיוך כבד וממיס.

"גברת דהאן", אמר שוב, "אני אוהב לומר את שמך. את מרגיעה אותי, את יודעת?"

"כן", אמרה בעיניים מאירות. לפתע עלה בו דחף עז לאחוז בפניה ולנשק אותה. הוא קם על רגליו והיא נרתעה מתנועתו הפתאומית. ידע שהסמיק וניסה לחייך חיוך שהתעקם ללא תקנה, וגימגם, "היא התעוררה?"

"כן, בטח שהתעוררה, מזמן. והיא יָשְׁנָה בסדר, ככה דיווחה אחות הלילה, וגם אני התרשמתי שהיא שקטה יותר באופן כללי". אדם הביט עליה אסיר־תודה. "אתה שותה יותר מדי קפה", אמרה.

"כן, נכון", חייך.

"עכשיו לך, לך, אני עוד אשב כאן קצת".

שמח פתאום. הכל יהיה בסדר. "שלום", אמר בשקט ופנה לחדרו. אבל אז עצר לרגע ואמר, "אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך", והמשיך לחדרו.

עוד מעט יראה אותה. הביט סביב. האם אי־פעם היה לו נוח כאן? כבר לא זכר. כי כשהיה שם, במקום שהיה ואיננו עוד, בעבר הלא־רחוק, לא נתן לחווייתו מלים. ועכשיו, מתוך ההווה שהוא נמצא בו, הוא יודע רק שהכל זר לו. כאן ובכל מקום. קם והסתכל מבעד לחלון. רחוב מוכר עד כדי שִׁכחה. שב והתיישב. החיים היו ויהיו, והוא רק פירור.

היה לו פעם מטופל, בחור שסבל מקוצר־נשימה פסיכוסומטי. הוא היה שוכב במיטה וחש את העולם סביבו עבה ואינסופי, מונח מלמעלה, גוש ללא גבולות של כובד, על חזהו, לוחץ עליו ומועך אותו. הוא סבל מאובדן נשימה, והיה הולך ומכחיל ממש מול עיניו, ממיליוני קילומטרים של אינסוף, ששוכבים עליו, כך חשב, עד שהיה צורך לתת לו מסכת חמצן, אחרת היה מאבד את הכרתו. מה עלה בגורלו, לא זכר. מחרוזת שלמה של שִׁכחות המבליחות בתוך הימים. מלותיו של הצעיר עלו בו עכשיו, "ערפל סמיך של אינסוף יושב עלי", היה אומר, "שמיכה אינסופית של קצף שחור".

ואז נזכר. הוא מת. הצעיר. מת. גם הוא. האם לפני אִירֶן או אחריה? מת משבץ, אפילו שהיה כה צעיר. גם צעירים חוטפים שבץ, אמרו אז. אבל אדם ידע שהוא מת מהאינסוף שישב עליו ומחץ את החזה שלו, ומעך, עד שהוכרע.

פנה ללכת לחדרה של אנה הרסט.

גברת דהאן כבר כאן. הן ישבו בגבן אליו. גברת דהאן רכנה קדימה, וגופה בלט ברכות תחת החולצה הכחולה המתהדקת. אדם חשב, אני אוהב לראות אנשים מהגב. אינם יודעים שנראים. אינם מודעים לעצמם. וגם אנה, גופה קמור וכפוף, ואלמלא ידע שגבהּ לפניו, היה חושב שזהו סלע מכוסה בד, דומם ומעוקם. רצה לומר משהו, אבל לפתע התבייש, נסוג וחזר אל חדרו.

"אדם". אייל שעט פנימה והעיר אותו מחלום בהקיץ.

הוא ידע מה אייל עומד לומר לו, לכן הקדים ואמר: "אני ממש לא מתפקד בזמן האחרון, אני יודע".

"הכל בלגן, אדם". ניכר בו שהוא אוסף לתוכו כעסים שזרמו לרגליו, אשר נעו עכשיו בחוסר־מנוחה.

אדם פתח את היומן, ריפרף על־פני דפים, ואמר בקול המתון ביותר שהצליח לגייס, "תשמע, אייל, אני צריך להתארגן. לך עכשיו, ועוד מעט אקרא לך".

איך הם עוד מחזיקים אותי כאן, חשב. אולי הם לא יודעים, לא מעלים על דעתם עד כמה אני לא עושה כלום. אבל לא היתה בו אשמה, רק ריקוּת אדישה. הסתכל בכתב־ידו הקטן ביומן, מנה את הנושאים הרבים שלא טיפל בהם. איך הגעתי למצב הזה.

שלח יד אל תיקו והוציא שוקולד שקנה לפני כמה ימים. אני חייב ליטול על עצמי את עול החיים, חשב וגיחך לעצמו, הדבר נשמע לו כל־כך טפל ולא מציאותי. כתב רשימה של דברים שהיה עליו לעשות בזמן האחרון. מזל שהכל זורם כאן בלעדי. בעצם, לרוב אני מין חותמת גומי. המחשבה הזאת דווקא ריככה בו משהו, אבל גם העציבה אותו. הוא הדליק את המחשב. המשיך לעבוד קצת על שאלון בנושא כְּשִׁירות משפטית. לבסוף התייאש וחדל, ושאל עצמו מה יעשה עכשיו, ונזכר בארנסט. לא ביקר אצלו כמה שבועות. הוא חייג. "מדבר הבן של ארנסט ברוק", אמר ותהה איך להמשיך. "לא הייתי אצלו איזה זמן, ואני מבקש לדעת מה שלומו". "נכון, באמת לא ביקרת אותו", אמרה הבחורה מעבר לקו, "תמתין רגע". למה היא כועסת, חשב בעצב. כעבור שניות אחדות בקע קול אחר והחל לדווח, "אין חדש, דוקטור ברוק. אביך לא מדבר. הבדיקות לא מראות דבר. לחץ הדם תקין". מצב משונה לאדם שלקה בשבץ, הירהר, ועוד ללא תרופות. אבל לא אמר כלום ורק הוסיף, "בסדר. אגיע השבוע", וניתק.

המחשב שלו כבה, והוא שב והדליק אותו. עכשיו צריך גם טכנאי. קרא את דוחות הלילה האחרונים. וחלם, ושתה, וחשב לעצמו שהוא שותה המון קפה. אייל נכנס־ויצא עכשיו ללא הרף, יעיל ומתחצף, מניח לפניו מסמכים לחתימה ומעדכן אותו בנעשה במחלקה, כאילו שכך לפתע כעסו האינסופי. אפילו היתה לו פגישה – עם דורה מנור הפסיכולוגית החדשה שהחלה לעבוד רק לפני כמה שבועות. הם דיברו קצת על דוביק יחיאלי, שנשלח להסתכלות במחלקה אחרי שארב לכלב של שכנו וניסה לירות בו. במשפט הוא טען שהכלב מנסה להתחיל עם בִּתו, שזו תועבה. הוא היה במחלקה של אדם עד לפני עשרה ימים, ונשלח למחלקה הפתוחה להמשך הסתכלות. דורה מנור דיברה בגילוי־לב. היא קרועה. דוביק יחיאלי נוגע ללבה בביעותיו, אבל בו־זמנית היא מרגישה התנגדות נוראה אליו, והיא מבולבלת מן הרגשות הסותרים האלה. היא חושבת שאולי היא לא יכולה לבחון את כשירותו, כי אין בה די מרחק, וגם מכיוון שעל אף המעשה המשונה והמטורף שעשה, הַגישה שלו בסך־הכל רווחת למדי, הומופובית ושוביניסטית לא יותר משל אחרים, הנחשבים שפויים. "אולי אני לא מקצועית. אני מצטערת", הוסיפה.

רָווח לו, כי אהד אותה ושמח שאכפת לו ממשהו. קודם היה שווה־נפש, כמעט שכח שהיא מועסקת אצלם, כזו שלא זוכרים איך היא נראית. הוא אמר לה שהוא מעריך את העובדה שהיא מפקפקת ביכולת שלה לדון אדם, ומקווה שתמיד תרגיש ככה, גם אם בסופו של דבר היא צריכה להכריע עם כל הספק שלעולם יישאר. הם קבעו שהוא יצטרף לפגישה הבאה שלה עם המטופל. אדם הדגיש כי אינו יודע יותר ממנה בהכרח, אבל אולי מעצם נוכחותו בפגישה, היא לא תחוש בעול האחריות לבדה. דורה הסמיקה, והוא הסיט את עיניו.

הזמן עבר, אבל רוחו ומוחו היו עם מי שתיכף תיכנס אליו. אנה. היא נוגעת בי, חשב. מה מייחד אותה, מדוע נעשתה מובדלת, האם זו היא־עצמה, או אולי נקלעה במקרה לתוך בור מוכן בתוכו. הוא כמֵה, והיא זמינה. הוא מטיל עליה את חוסריו ואת ריקנותו. כך הטיל את הצורך שלו בשקט על מרים המִקרית, ואת הצורך שלו ברעש על אנה הרסט, המקרית גם כן. ואולי זו נוכחות האֵם. ומה אִם הרגה אותה. לראשונה נעשתה לפתע השאלה מוחשית ודוחקת.

היתה דפיקה על הדלת. לחישת דפיקה. רוך עלה בו. "כנסי", אמר, ולא נכנסה. "בואי כנסי. זה בסדר", אמר שוב, ורק אז פתחה את הדלת.

פניה לבנות מלבן, עורה שקוף וכל פנימה גלוי. "בואי". היא פסעה לאט בצעדים מהוססים. הוא קם והזמין אותה בידו, הזיז כיסא וסימן לה באופן ברור לשבת. התקרבה בזהירות. היא מנסה לא לגעת בי, חשב.

היא התיישבה בתשומת־לב כמו חוששת שגופה כבד מדי לכיסא, ולָעולם, כך היה נדמה לו, ואז משכה את הכיסא פנימה, והסתכלה בו לאישור.

הלך והתיישב מולה, מעברו האחר של השולחן.

"רוצה אולי לשתות?"

כל גופה הותז ממקומו לרגע.

"מה?" קולה נפחד.

"לשתות", אמר בחרישיות משונה. "אני שותה, אכין לשנינו, טוב?"

לא חיכה לתשובה וקם. מבטה ליווה אותו מתוך נכונות. הוא חשב, המבט שלה מתמסר אלי, האישונים מתרחבים, בוהקים, מצחה רך, פתוח, כמו ילדה קטנה היא נראית עם הבגדים הגדולים. בעצם, מה הסחבות האלה כל הזמן, והגב הקמור, השאוב, מעוקם כמו של זקנה, כאילו היא תופרת את עצמה אל עצמה, מאיינת את עצמה. בואי, רצה לומר, תיפתחי, תפקירי את עצמך.

"אנה?" היא קפואה. אולי לא קפואה – דוממת. ואז חשב, זהו כוחה עליו. היא אינה ממלאת שתיקות, ולא מחמת פרובוקציה או חשש. השקט שלה אינו דומם, הוא מדבר כמו הדיבור. יש לה מערכת עצבים רגישה להפליא, זה העניין, היא מגורה כמו מכונה שסִפָּהּ דק מן הדקים.

"את פוחדת ממה שיקרה? ממה שיכול לקרות?"

האם הבינה? האם היא בכלל כאן?

"לא... אני..."

חיכה קצת.

"ובבית־המעצר פחדת?"

בבית־המעצר מבטים בכל מקום, גלגלי עיניים בתוך הבטון. איך תסביר, שקט כמו שמיכה של חושך, קירות עבים. לא, שלא תבאנה הדמעות, היא תאמר משהו כדי שלא תטבע בדמעות.

"בית־המעצר?"

"כן".

קולו נעים, חשבה, מי זה, שכחה. הצטמררה לרגע, כן, נזכרה, זה הוא.

"היה בסדר". סוף־סוף יצאו לה מלים.

"וכאן?"

"גם".

עיניה התיזו אותו ממנה. הוא אינו נספג, אינו נראה, אינו מומשג.

"את לא רוצה לצאת? להיות חופשייה?"

לא ענתה. מצחה התפתל תעלות־תעלות. היא מתקשה להמשיג את המשמעות של מה שאמרתי, חשב. להיות חופשייה לא אומר לה דבר. ולפתע כאב חייה המם אותו בעוצמה.

"אני רוצה לעזור לך". עצב ללא שיעור עלה בו עליה, על צעירותה, על אשמתה, אולי, על גורלה שנחצה בסכינים.

ניכר כי האמינה לו, אבל המלים רחוקות כל־כך ממנה, כמו מאחורי מפלי מים עבים, מים שעשויים מזכוכית.

היא נראתה לו כה עדינה ואבודה עם הבגדים הגדולים ועורה הדק, וגופה העלום הצעיר. מתוקה שלי, לחש לבו.

"אנה'לֶה", אמר. תימהון שקט נמרח בעיניה, ולבו עלץ. כמה היא מתוקה, שבירה, רעדו מחשבותיו, ורצה בכל לבו, בכל כוחו וגבריותו, לגונן עליה, על הילדה הזו, לאסוף את כל פירורי פחדיה אל לבו ולערסל אותה שתישן, שתעצום עיניים ותנוח.

"אני אעזור לך", אמר לה, וכמה גדול ומבוגר וחזק ונינוח הוא חש.

היא ילדה, זה הסוד, ילדים אינם אשמים. ילדים הם ילדים.

נקישה על הדלת. אנה עצרה את נשימתה. אף שלא זזה, ראה כי חיוורונה העמיק. גברת דהאן עמדה בפתח. "שלום", אמרה. הוא הבחין כי קולה מרגיע מעט את אנה, ושוב הזדחלה קנאה תלושה ופראית. בלע את נשימתו ואת רוקו ואת טיפשותו. גברת דהאן אמרה, "מגישים ארוחת־צהריים, האוכל חם, חבל שיתקרר". אדם הינהן וחייך, ופנה אל אנה ואמר, "אנחנו נמשיך בקרוב, אנה".

"בואי, חמודה", התנגן קולה. אנה קמה בשקט והתכווצה עד קצה הגבול של אפשרות התנועה בחלל. היא פסעה צעדים אחדים, וגברת דהאן פינתה לה מקום. אדם אמר, "נדבר אחר־הצהריים", וחייך שוב. אנה עצרה.

"בואי, זה בסדר", אמרה גברת דהאן, והן יצאו.

עוד עובדות על אנה. מה שאנשים מכנים עובדות.

שכנה מספרת שיוליה הרסט לא נתנה שהילדה שלה, בת גילה של אנה, תבקר אותה. היא סילקה אותה בגערות, והילדה שבה הביתה בוכה. נו אז מה, חשב אדם והמשיך לעלעל בתיק, נו אז מה.

מורה בבית־הספר טענה במשפט שלאנה היתה בעיה עם הגוף שלה. בגיל ההתבגרות היא התכופפה מעבר למה שמקובל אצל בנות בהתחלה. כלומר יש כאלה, מיהרה להסביר, שמבהלה ומבושה מתכופפות קצת עם ניצני הבגרות הגלויים, אבל מהר מאוד הופכת הבושה לגאווה. במקרה של אנה, לא רק שלא נחלצה מהשלב הזה, אלא כפי הנראה החלה לקשור את עצמה בתחבושות באזורי הנשיות, כדי להסתיר אותם עוד יותר. את כל זה היא ראתה במקרה, העידה המורה, כי בדיוק הלכה במסדרון, ולפניה אנה, ואז, לתדהמתה, ראתה תחבושת משתלשלת מן החולצה שלה. היא ניגשה אליה ואמרה, "אנה", ואנה ניתרה וברחה ממנה. היא סיפרה שפנתה אל מנהלת הפנימייה, וזו אמרה שאנה נערה בעלת צורך התבלטות, שזה רק עוד שיגעון שלה. ואילו המורה חשבה שהמנהלת לא צודקת, להיפך, אבל הניחה לעניין. אמרו לה גם שיש לה אמא מסורה, ושלא כמו אימהות של נערות אחרות בפנימייה, אמא שלה מתקשרת ומגיעה לבקר. היא־עצמה לא בטוחה שהאם באמת הגיעה לבקר, כי היא לא יודעת איך היא נראית. עוד אמרה שאנה ילדה מוכשרת מאוד, אבל נראה שהכישרון הרב שלה הבהיל אותה. היא לימדה אותה שנתיים. הבעה. בכל פעם שהחמיאה לה על משהו שכתבה, אגב, אנה רק כתבה, מעולם לא דיברה, היו תגובותיה קיצוניות. היא היתה מחווירה, נראתה כעומדת להתעלף. המורה החליטה בינה לבינה לא להחמיא לה יותר. למעשה, היא חשבה שזו צניעות יתר, אלא שגם, לדאבונה, התפעלה ממנה. היא אמרה גם שאנה הגיבה באופן יוצא־דופן, ובדיעבד טורד מאוד, לאלימות. בכל פעם שצעקו בכיתה, היתה מתכווצת ומתחבאה. והכי נורא היה אם מישהו ניסה לפגוע בבעלי־חיים, נמלים, עכבישים, חיפושיות, כל דבר. היתה אוטמת אז אוזניים ונכנסת למצב כמעט קטטוני לזמנים ארוכים. רק לאט־לאט היתה יוצאת מהמצב הזה. ועוד דבר, נזכרה, היה אסור לגעת בה, אפילו לא בכתף. אוֹי וֵיי, אמרה המורה, והקלדנית תיקתקה, אוֹי וֵיי, איך שאנחנו שתקנו. יש בבית הזה שם סודות, הוסיפה.

"אל תעידי על מה שאינך יודעת!" אלו היו דבריו של התובע, שוודאי נזעק ממקומו. והיא אמרה, "נכון, סליחה".

אדם נזכר בעדותה של בת כיתתה, שֶׁלִי אָרִין. גם היא סיפרה שאנה היתה כפופה והסתירה את גופה. לא ייתכן שהנערה הזו עשתה רע למישהו, חשב. אי־אפשר שאדם שכל כולו פחד, יפגע באחר, בטח לא במתכוון. ועם זאת ידע שוב בוודאות מרה ועמוקה, שבנערה זו יש בעירה שאי־אפשר לתאר ולאמוד, שהיא חצתה גיהינום שמעטים חוצים, ושאי־אפשר באמת לדעת דבר על אדם אחר. אבל יש עוד קצת זמן לפני שהוא חייב להכריע, ניחם את עצמו במין הקלה חסרת כיסוי. רשרוש הניירות נעם לו.

צלצול טלפון. "אדם, מדבר מלכיור. קצת דאגתי. אתה בסדר?"

"כן, אני חושב". נעימות פושטת בקצות האיברים.

"אתה רוצה לקפוץ לקפה? אתה יכול לעזוב את העבודה? קבענו, אבל אפשר בפעם אחרת".

"כן, בכל מקרה עכשיו הפסקת צהריים כאן".

"טוב טוב", הלמות קולו היציב של מלכיור.

"להתראות". הוא הניח את השפופרת. חיוך התלבש על פניו, תלוש וילדי, וחשב שהחיוך האידיוטי הזה ניתך לו לתוך העור ונתקע שם. אולי החיים לא כל־כך נוראים.

הוא בטח מבין שאני חולה, הוא הרי רופא, חשב מלכיור. הם התיישבו, ומלכיור חייך. אדם נראה נינוח ודממה טובה זחלה בתוך הזמן, ואז אמר אדם "מדהים", ולא יסף, ומלכיור לא ענה. אני זקן מטופש וסנטימנטלי, חשב.

הם לגמו מן הקפה שהוא הכין. "אני אוהב קפה", אמר אדם פתאום. מלכיור פרץ בצחוק, ואדם נשאב אליו אף הוא. אך עד מהרה פרץ שיעול מתוך הצחוק, והוא הוציא ממחטה ואסף אליה את הליחה. אדם חדל מצחוקו, פניו דאוגים. מלכיור סימן לו בידו שיניח, ורק עוד קינח את אפו והתחייך. האם הוא רואה דרכי כפי שאני רואה אותו? שאל את עצמו.

קם בקושי והלך למטבח להביא צלחת עוגיות ששכח קודם. ההידלדלות של הגוף, חשב, מכינה אותי למוות. ההתמעטות של כל המרחבים, של כל האפשרויות, הביזוי, והבושה מעצמי ומאחרים. הכאב הגובר מיום ליום. עד שהמוות, לאט־לאט, אינו נראה נורא. תבונה משונה יש בטבע. היצרים מתקהים עם התפוררות המערכות, משטיחים לאיטם את הרגשות הגדולים, את כאב האובדן של הקרובים, את הפחד, ואת הצורך לחיות בכל מחיר.

הרים עוגייה בין אצבעותיו. אלה היו העוגיות שאהב בצעירותו, מנדלברויט. גם ארנסט אהב אותן. ואולי פשוט אלה העוגיות שאכלו אז, זה מה שהכירו, ועכשיו הוא ממשיך לאהוב אותן מכוח ההֶרגל. האם הן באמת טעימות? או אולי זו דרך מגוחכת לעצור את הזמן, לא להשתנות, ובכך כמו להקפיא את קרדומו.

אדם מחכה לי בחדר השני, חשב, והלחץ החל להתפוגג. אני שמח, אני עדיין יכול לשמוח. ריח הקפה שעוד עמד במטבח חדר ביתר שאת לחלל אפו, והוא עצם את עיניו ואחז בפינת השולחן, שמא ייפול, אלא שלא חש פחד או כאב, רק אושר אינסופי מריח הקפה ומכך שהוא חי.

הוא הרים את הצלחת ופסע לחדר־המגורים.

"הנה, יש גם עוגיות", אמר והניח את הצלחת ליד אדם.

אדם הושיט את אצבעותיו הבהירות הארוכות ולקח עוגייה. מלכיור התבונן בידיו־שלו, גדולות וכהות משל אדם, זקנות וחזקות.

"איך מתקדמות השיחות עם אנה הרסט?"

"לא יודע", אמר אדם. קולו תמיד משוח מין פרפור כשהוא מדבר עליה, חשב לעצמו בסקרנות. "אני לא מצליח להגיע אליה. היא כל־כך מלאה הגנות וחרדה קיומית, שנראה ממש בלתי־אפשרי לחלחל אליה. בכל פעם שמסתכלים בה, היא חווה את זה כמו כווייה. לדבר אליה זה כמו לחרוש בה במחרשה. היא כל־כך רגישה, אבל ברירות המחדל שלה כאוטיות, מפוחדות, קשיחות וקהות בדרכן, כאילו כל ספקטרום האפשרויות בעולם מעורר בה מהלומות".

"מהלומות?"

"כן, מהלומות. כלומר, היא כל־כך קלופה שהיא בעצם קהה. אתה מבין?"

מלכיור הינהן.

אדם נראה אסיר־תודה.

"בעצם, עדיין לא שוחחנו. אני מניח שזה לא משנה, כי ההערכה שלי אם היא מסוגלת לעמוד לדין לא תלויה ביכולתי לחדור אליה ולהבין אותה. אבל היא מעניינת אותי. האמת היא שעד אתמול אפילו לא שאלתי את עצמי אם היא אשמה. לא יודע למה. ועכשיו אני חושב על כך כל הזמן. הרי היא לא הודתה. וגם אילו עשתה, אני מודה שזה לא מוחשי בשבילי, כמעט לא אפשרי... אייל, הבחור שעובד אצלי, התפלא כשלא ידעתי לומר לו מה דעתי. הוא הבין שלא שאלתי את עצמי באמת, ואולי הוא צודק".

"אתה יודע", אמר מלכיור לאחר מחשבה, "בכל משפט רצח עומדת לדין מערכת שלמה. מי היא אותה שכנה שמתברר שהתקשרה בעילום שם כדי לומר שאנה היא ילדה מוכה? והשוטר שקיבל את ההודעה ובחר להניח שאין בה דבר, וכפי הנראה לא פעל ולא בדק כמו שצריך. והמורות, והשכנים האחרים, ובני־הזוג של האם. ברור שאנה עברה התעללות מסוג כלשהו. אנה קורבן או אנה רוצחת. הגבול כה דק. אשמה היא דבר כל־כך מופשט וחפות היא עניין תיאורטי ולא ממשי. אני מקנא בך. בשבילך יש רק קורבנות. אינך שופט אותם, או ליתר דיוק, לשפוט אותם הוא אינו החלון שעליך לפתוח אליהם, להיפך. אתה לוקח על עצמך את סבך הגורמים, מחלחל אליהם, מנסה להבין, לפענח. לעזור". הוא הפסיק לדבר. תמה על עצמו, על דבריו. ואדם, מבטו חולמני ובוער בו־זמנית, וידיו, הבחין מלכיור, החלו לנוע מעצמן, כמו לש בהן את מחשבותיו. ואז דיבר, באצבעות רוקדות.

"הכרתי פעם מישהו", אמר אדם, "סאדו־מאזוכיסט. אני לא חושב שהיה אפשר לפתור את סבך חייו, ולא חשובים כרגע כל הפרטים, אבל אמצעי ההישרדות שפיתח כדי לשכך את חרדותיו היה בין השאר להכאיב לזולת או לעצמו.

"הוא היה מתמלא אֵימה קיומית, הדופק שלו התגבר והוא הזיע. פחד מוות הציף כל חלקיק בו, באופן תוכף והולך, ורק כשהיה אוחז במשהו חד ופוצע את עצמו או את זולתו, היה נרגע. לעזור לו במקרה הזה היה לקחת אותו מן ההכרח, מהפעולה עצמה שהיתה אסורה, כי ההתקיימות שלה בעולם סיכנה אותו ואת זולתו. אבל לקחת אותו מפעולת ההישרדות הזאת, היה למנוע ממנו את הדבר היחיד בחייו ששמר עליו בשפיות יחסית. כן, בלי המגננה הזאת הוא היה אבוד מול הפחד העמוק שטילטל את החיים שלו. התפקיד שלי במקרה שלו, כמו התפקיד שלך, מוטמע בערכים החברתיים. האיסור לפגוע בזולת ובעצמך אולי נשען על הנחה ערכית אוניברסלית, אבל ההנחה הזאת היא שרירותית. היא לא מכילה את האפשרות שזה טבעו של האדם, או לחלופין שהמנגנונים הנפשיים שלו כל־כך עמוקים, שכבר אי־אפשר להפריד אותו מהם.

"לכן, גם אני, כמוך, שלא למענו, אלא כחלק ממערכת הערכים שממנה אני פועל ושאותה בעצם נשלחתי לשמר, מיתנתי את צורות ההישרדות האלה. ולא בהכרח בשבילו.

"ראיתי אותו אז יום־יום, וניסיתי לברוא בתוכו מנגנון אחר. ובאמת לאט־לאט הוא פגע בעצמו פחות, ובאחרים ממילא לא היתה לו האפשרות, אם כי הצליח פעם־פעמיים, שבר מברשת שיניים ונעץ לי אותה בזרוע. כזה הוא היה. פוגע ואז מתחנן לסליחה. בסוף ניסה להתאבד. הוא עדיין בחיים, הצילו אותו, אבל הוא נכנס למצב פסיכוטי קטטוני מוזר, ועכשיו קבור באיזה מוסד, שכחתי את שמו, ועד היום אני לא יודע אם כל זה קרה כי לקחתי ממנו את מנגנוני ההישרדות שלו, מעוּותים ככל שהיו.

"אז גם אצלי הגבול דק", המשיך אדם ואמר, "לפעמים, אתה יודע, יותר מכל הייתי רוצה להיות הרוצח, הפושע לכאורה, מופקר להכרעות של הזולת. זה משהו שפְּיֶר פעם אמר לי".

"פְּיֶר? פְּיֶר", אמר את שמו שוב. עיניו של אדם הופנו אל מלכיור בתדהמה שלא היתה בה שמחה.

"פְּיֶר. דיברנו עליו כשניסית להסביר לי מדוע בחרת בפסיכיאטריה, זוכר? וסיפרת על פְּיֶר, שפחד לבחור, כי כל בחירה מעמתת אותו עם מושג האובדן".

אדם העלה שתי אצבעות ולחץ אותן אל רקותיו. לחץ ולחץ.

"אדם, העבר הזה שלי, שהיה כרוך באביך, הוא עובדה בחיי, אבל הוא לא קשור אלינו, מבין?"

"סליחה", אמר אדם, "אני לא שולט בזה. פתאום אני קצת כמו מרים, כמו ארנסט, רכושני כלפיך. אני מתנצל. זו פעם ראשונה בחיי שאני מתנהג ככה. זו לא רק מרים. אתה יודע, תמיד נטרתי לארנסט על הרכושנות שלו כלפי. הוא קינא בפְּיֶר, וזה היה נורא. הוא קינא באמא שלי, אתה מבין? באמא שלי שלא היתה, בה הוא קינא.

"אולי זה טוב שאני מרגיש את האיום הזה מולך. כדי לסלוח לו. כן, כדי לסלוח לו".

מלכיור חיכה.

"אני חושב שאני רוצה להיות איפה שאני באופן המלא ביותר שאפשר", אמר פתאום, "מתוך שייכות ורפיון. זה כנראה מה שחסר בחיים שלי. זו התשובה לריקנות שיש בי. אני מקווה שלא אצטער שאני מגלה את עצמי לפניך. גם בעבר מצאתי את עצמי אומר לך דברים ואחר־כך הצטערתי, והרגשתי אבוד וכועס. אז תסלח לי, מראש. אני מקווה שאני לא מלחיץ אותך. בכלל, אני לא מאמין שאני מדבר ככה מולך, כמו ילד שאף־פעם לא הייתי".

"אדם, אתה לא מבין כמה אתה חשוב לי. אתה מעניין אותי. נעים לי במחיצתך".

אדם חייך, אבל גם מיד קם ובדחיפות מסוימת אמר, "אני צריך ללכת. תודה".

מלכיור חש אכזבה שניסה להסתירה. אדם, ידע, עדיין מתקשה להכיל את היותו משמעותי בשבילו.

הוא חשב על בדידותם של המבוגרים. אני מבוגר מכדי להיות ילד למישהו. החיים הם כאן ועכשיו. המוות הוא רעיון בלבד, התאמץ להזכיר לעצמו, רעיון שמגדיר את תחושת המציאות אולי, אבל נמצא מחוץ לחוויה ממילא. ואין בכך כל נחמה.

אדם חיכה, קיווה שמלכיור יאמר, אז ניפגש מחר או בשבוע הבא. חשש לומר בעצמו.

"חבל שאני צריך ללכת", אמר במאמץ.

מלכיור נעשה ערני מיד, חייך וקם אף הוא. "אז מתי ניפגש?" הנה, אמר. "אני כבר לגמרי התרגלתי לכל זה".

"כן", הצטרף אדם והצטחק, "גם אני".

"מחר?"

"כן", הינהן אדם.

"בערך באותה שעה?"

"כן, כן".

מיהר לחזור לעבודה. ביקש לשלוח אליו את אנה הרסט, נכנס לחדרו, והתיישב מאחורי שולחנו.

החיים מופלאים, אינסופיים באפשרויותיהם, מרתקים. השמש חדרה מבעד לחלון והפריעה לו פתאום. כשקם להסיט את הווילונות, היא בדיוק נכנסה. הוא חייך, שמח לראות אותה. אמר לה עדיין בגבו אליה, "בואי בבקשה, שבי. אני בדיוק מנסה לגונן עלינו מפני תופעת הטבע הזאת". הוא הסתובב וראה שהיא יושבת על קצה הכיסא, לא מפקירה את עצמה, לא מונחת, מנסה לא לתפוס מקום, כמו תמיד.

"שבי בנוח", אמר. היא צייתה. "יופי, אנה", ניסה להָמֵס את התרגשותו הלא־הולמת. עיניה הרחוקות זו מזו נעשו פתאום רכות, והיה גאה שכך הוא מרגיע אותה.

אז ראה את שדיה לראשונה.

אולי האור, שלא הצליח לעמעם, הוא שפלש ונגע ביתר עוז בגופה. בשדיה. בעצם מעולם לא ראה אותם, כי הבגדים שלבשה היו תמיד גדולים ועבים, ומיתנו את מתארה. שדיה כמו סימנו אותה עכשיו מחדש. רפיון שאין בו שלווה פשט בו, אפור ועכור. האם היא מבחינה? אלוהים, מה היה לו.

"שבי", אמר. הרי היא יושבת. "סליחה", אמרה וקמה בבהלה. "לא, זה בסדר, שבי. אני התבלבלתי". בבת־אחת נשטפה אי־שקט, והוא מי שחולל אותו. "נשתה קפה?" שוב טעות. "פשוט היה לי עניין הבוקר עם בת הזוג שלי לשעבר", התאמץ לפתוח את שקית הקפה, "ואחר־כך מישהו מהעבר, חבר של אבא שלי, אבא שלי המאמץ, ואני עוד לא לגמרי מרוכז". מה פתאום סיפר לה את הדברים האלה? לא ייתכן, חשב, שחזה של מטופלת ירתיע אותי כך. תחושת דחייה בלתי־הולמת החלה לזחול בתוכו, מכרסמת כל תבונה אנושית וטיפולית. אני הוא שמשתגע כאן, והדבר מתחיל עכשיו.

"שבי, שבי בבקשה". היא נשארה לעמוד. כפופה. אבל כיפופה לא היה יכול לעמעם את מתארהּ שהגיח פתאום. החדר צר מדי. אילו רק רחקה מעט. גופניותה השתרעה והשתרעה, תיכף תיגע בו. עלה בו מחנק, ידיו ניסו לבצע את התנועות המורגלות של הכנת הקפה, אך ללא הצלחה.

שדיה לא הולמים את נפשה, הרי היא ילדה, אמר בלי קול. אלא שהמלה יצרה בו סחרור שפשט בבטן ובירכיים. מועקה עלתה מן התחתית, ורגליו רצו לנוע בתנועות משל עצמן. האם הוא מכין קפה? עליו להכין קפה. הצטער שאין לו בירה.

ידע שמבטה מלווה אותו. היא מזהה את מתיחותו.

אילו רק לבשה בגד רפוי יותר. את הז'קט הגדול ההוא עם הכיסים. עליו להתעשת.

הרי עד לפני רגע היה קיומה מונח בו ברוך אינסופי ומתערסל, שעורר בו ריגוש עדין כל־כך וטוב, והוא נהנה להתמסר אליו. ולפתע הגיח ריגוש חדש ועכור. האם זו דחייה ממנה? אלוהים, היא מטופלת. היא ילדה. חזר שוב ושוב על המלה ילדה, אולי ילכוד מחדש את זיכרון נוכחותה הקודם שכמו אבד לעד.

סוף־סוף הגיש את שני ספלי הקפה ועוגיות שמצא בארון. גברת דהאן, חשב. מבטה של אנה ליווה את ידיו, והוא ניחש את מראה פניה הקפואות בחוויית רדיפה אילמת. הניח את ספלה לפניה ופנה לכיסאו והתיישב, הניח גם את ספלו. סימן לה לשבת, ועכשיו היא צייתה.

הוא הרים את ספלו וחיכה שתרים אף היא.

"אנה?"

את שלה הרימה בחשש. חיוורונה בוהק. ניסה לא למקד את מבטו, מיצמץ קלות בעיניו כדי לטשטש את ראייתו. לגם מן הקפה.

"טעים", אמר, "שתי. את יודעת, אני גדלתי בבית־חולים לחולי נפש". הוא החל לדבר. "אבי היה פסיכיאטר ראשי ומנהל במוסד כרוני ואני חייתי אתו שם". תהה שוב מדוע הוא מספר לה, אבל לא נראה שהאינפורמציה רושמת רישום כלשהו בפניה, שגוֹנָן האילם והמפוחד לא מש.

"אנה, מדוע קראו לך אנה, את יודעת?"

"אני לא יודעת".

לפחות היא מדברת, חשב.

"זה רק שאת נראית היום פחות ילדה. אני מצטער. אני..." ודמם.

רצתה להיעלם. שיהיה חושך. שתהפוך לחושך. במה תֹּאחַז. לאן תלך. הרגליים היו שקופות. את העיניים קילפו החוצה, ריקות.

ראה את רצונה. להיות שקופה. גופו שלו כבד. סלעים הותכו בו. היה שקט. הוא היה בטוח שהמכוניות והצרצרים והזבובים והמחשב דממו בבת־אחת. העז והניח בה שוב את מבטו. תחת חולצת הפיג'מה שלבשה חש בחום גופה. פרפרים, חשב, פרפרים בכל מקום. נשם עמוק. היה נדמה לו ששמע את חריקת חיכוך החזה שלה בחולצה, ובחילה פשטה מבטנו לחלל בית־החזה. זכר שקרא שאם מזיזים את אצבעות כפות הרגליים, זורם דם לחללי הגוף. אבל אצלו הן לא נעות. עורה יהיה עוד מעט דק כל־כך, עד שגופה ידלוף עליו ועל השולחן. פיה אדום, חשב, מדוע הוא כה אדום, תיכף יפרוץ הדם מחרכי הרקמה הלחה של שפתיה וישטוף את עיניו, את פיו. פיו נפתח מעט, אלא שהמלים לא יצאו. רצה לזעוק, אנה. לנשוך אותה. מרחוק ראה איך היא נסוגה עוד ועוד. קיומה מתקער לתוך עצמה, כמו רוצה להיעלם. לא, לחש, מה עשיתי? מה עשיתי.

היא נרעדה. תנועה כמעט בלתי־מורגשת. היתה רוצה לעטוף את עצמה, אבל לא תצליח, ידיה לא יקיפו את כל גופה. ואין לאן לברוח. תמיד אתפוס אותָך, אמרה לה יוליה.

כשהתעוררה ממנוחת הצהריים למדה שהז'קט שפשטה נלקח ממנה, ובמקומו הניחו, מקופלת על הכיסא שליד המיטה, פיג'מה עם נקודות אדומות.

בבת־אחת נעשה גופה מסננת פרוצה, שהכל שורק דרכה ללא קרום של עור.

לא אזוז, חשבה. אבל קולה של אשה זרה מאחורי הדלת תבע לדעת, "את קמה? רוצה שאעזור לך להתלבש?" לא! צווחה ללא הֶגֶה וזינקה החוצה. רק שלא תתקרב. האם היא נכנסת? ניגשה לדלת והקשיבה. שקט. "את הכותונת שאת לובשת תשאירי על המיטה", רעמו המלים. היא לבשה מהר את הפיג'מה עם הנקודות האדומות. את הכותונת הניחה על המיטה, נכלמת. למה לקַחַת, למה לקחו לה את הז'קט? היא תלבש את כתונת השַׁיִש, גופה יהפוך לאבן.

ואז קרו דברים, טעמים בפיה, צלחת פלסטיק כחולה שבאה והלכה, ידיה, מתכת שקופה, נעו מולה, מחשבותיה קפואות.

נכנסה לחדרו. דרך מפלי הזכוכית הבחינה בגובהו, גובהו החם. רק שלא יתקרב אליה. והוא ראה הכל. הוא צודק, חשבה. היא לא ילדה. חשה במארגי השומן המפלצתיים בולטים החוצה כמו בשר רקוב, לבן. ידיה גוננו, עטפו אותה. היתה רוצה לקלוף את עצמה מעצמה.

היא ידעה שאמא שלה מצפה לכך. מבטה של יוליה ריפרף כבר איזה זמן על פני גוף בתהּ, כמו אומד משהו. לאִמהּ היה עור יפה. היא ידעה זאת. כמו חוק טבע. עור יפה, עור יפה. עכשיו חשבה עליו כמו חֶלב שמשוח בלַכָּה.

היא־עצמה חיכתה שזה יקרה. אולי לא ממש חיכתה, אבל היתה נוכחות עמומה, כמו משב רחוק של גורל. לפעמים חשבה שפתאום תחוש מין דחיקה, משהו שמבקש לצאת, לבקוע, לקרוע את העור ולעזוב. רק לא לשני הגידולים של גושי השומן האלה קיוותה, לא לשתי הרקמות הבלוטיות, כמו ששמעה את יוליה אומרת פעם ליהודה החבר שלה. "אני דווקא אוהב את שלך", ליחש לה באוזן, והיא צרחה "שתוק מנוול", והוא יצא וטרק את הדלת. באותו ערב היכתה אותה יוליה עד שכבר לא הרגישה כלום.

גם באותו יום, כמו בכל השנה האחרונה מדי כמה שבועות, עמדה אמא יוליה וחיכתה לה. ככה היה מאז שהבנות בכיתה התחילו להתפתח. לה זה לא יקרה, היא תינצל, חשבה.

"בואי". יוליה לקחה את אנה והרימה לה את החולצה. היא הושיטה את ידיה ונגעה בשתי הבליטות. הן קטנטנות, רצתה לומר, זה לא באמת, אלא שנתפרו לה השפתיים.

יוליה הביטה עליה מכושפת, שיניה רעדו. אף־פעם לא ראתה שיניים רועדות. היא תפסה לה אותן וצבטה, "נבלה! נבלה! מה עשית".

זו לא אשמתי, לא הצלחתי לעצור את זה. אבל את קולה הטביעו בברֵכה.

"נבלה מסריחה!"

יוליה תפסה בידה של אנה והדפה אותה. גופה נחבט בפינת המיטה. היא צרחה. יצא לה קול. יש לי קול! הגוף החל לעלות באש.

"את עוד צורחת? כלבה מיוחמת. עופי ממני, אל תראי לי את עצמך אף־פעם, את החלב המגעיל שיוצא ממך, מה את עושה לי, למה את רוצה להרוג אותי".

בלילה, כשיהודה הגיע, ואולי זה היה הנרי, היא שמעה את אִמהּ אומרת לו, "היא מתפתחת הזונה. רק בת שתים־עשרה ותיכף אני אצטרך לקנות לה חזייה. שמעת פעם על מפלצת כזאת. עוד מעט אני אשלח אותה לעבוד בכביש".

"יוליה", שמעה אותו אנה, "זה ממש חולה מה שיש לך איתה. מה כל־כך נורא בזה שהיא מתפתחת. זה נורמלי. את רוצה שהיא לא תתפתח? אני לא מבין אותך".

"אתה אל תגיד לי מה נורמלי, אתה שומע? גם אבא שלי אמר שזה נורמלי. אבא שלי אמר לי זה נורמלי, והושיב אותי על הברכיים המזיעות שלו, ותפס לי את השדיים שהיו יותר קטנים משלה בידיים שלו, והוציא את הקולות הרקובים שלו וגירגר עלי את החרמנות שלו, מרוב שזה נורמלי. אז אל תגיד לי מה נורמלי.

"היא תהרוג אותי, אתה שומע. היא מפלצת. שתן זורם לה בדם. העיניים שלה בצבע שתן, שמת לב? כמו שלו. כמו הדם שלו. היא תהרוג אותי. אני אקרע אותה. אני אתלוש ממנה את החרא הזה. אני אוציא ממנה את הדם המקולקל שלה".

"יוליה, היא ילדה, איך את מדברת... יוליה, את חושבת שהוא אבא שלה?" אנה שמעה אותו מנסה לדבר. "אתה תסתום את הג'ורה שלך, שמעת? אתה לא תזכיר את השם שלו. כולכם אותו דבר. יש לכם רק צואה בעיניים. אני יודעת מי אתם".

"אבל איך את יכולה לעשות לה מה שעשו לך, יוליה. זה לא בסדר. את לא בסדר. היא לא אשמה".

"אתה אל תגיד לי מה בסדר. אל תגיד לי מה לעשות, שמעת? מי אתה? אתה זבל, כמו כל הגברים, כולכם אותו הדבר. אני יודעת מה מעניין אותך. אני יודעת בדיוק לאן אתה מסתכל. ואתה לא תיגע בה, שמעת? אני אתלונן עליך במשטרה. בא לךָ עליה, אה? בא לך?"

עכשיו שמעה אותו אנה מתלבש. ואז את הדלת נפתחת. את הידיים שלהם מסתבכות זו בזו. את גופו מתגלגל במדרגות. את הדלת נטרקת.

היתה דממה.

אנה ידעה שהיא עומדת למות, והחליטה לברוח מהבית.

יוליה מצאה אותה. יוליה אמרה שלא משנה לאן אנה תברח, היא תמצא אותה ותדע הכל.

אנה היתה קוראת על בנים ששטו ברפסודות והיו נסחפים לפעמים לאי שומם, וקינאה. גם היא רצתה. אבל היא לא בן. ידעה שלא תצליח אף־פעם.

היא הגיעה עד חצר המועדון של השכונה, בקצה הרחוב, איפה שהפחים, ונשארה שם. יומיים שלמים.

היא זיהתה את צעדיה של יוליה עוד לפני שעמדה מעליה. "קומי". אנה הסתכלה בה מלמטה. יוליה לא ישנה בלילה, ראתה, צבע סגלגל הקיף את העיניים הלא־מאופרות שלה, ואנה חשבה שאף־פעם לא ראתה אותה בלי איפור. היא קמה. היא תלטף לי את הראש ותקרב אותי אליה ותגיד לי, בואי, מתוקה שלי, ותרים לי את החולצה ותנשק אותי ותנשק אותי.

אני נחנקת, חשבה, ומין רעד נדחק אל גופה שהחל לנוע בפראות, וריגוש מיותר ונכלם פשט בה כמו רעל עכברים. רצתה לצרוח עד סוף הדורות, אבל אילמות סמיכה זרמה לה לתוך השפתיים המשוחות בזפת, ובידיה כיסתה את גופה, מבטה של יוליה נעוץ בה, אש שחורה מתגלגלת בסיבובים, וקולו של האיש הגבוה מנסר בה ומנסר. פעם היה מישהו אחר עם קול נעים.

"אנה", בכל פעם שניסה להתקרב היא צרחה, ואדם חשב שאולי בפעם הראשונה בחייו נכשל. הוא פָּשַׁע, פגע בה מתוך כוח ואי־שוויון, חרג מכל אנושיות ומקצועיות. הוא חייב להשיב את מה שקרה.

"אנה". הפעם לא צרחה. נשימותיה עמוקות וקשות, גופה מכונס וסגור. ידיה לפותות סביב גופה, אצבעותיה נעוצות בבשרה.

"אנה, אל תעני לי אם את לא מוכנה", אמר, "אני מנחש שנזכרת במשהו. משהו שעשה לך רע. משהו שאני הזכרתי לך. אבל אל תסגרי אותי בחוץ. את חשובה לי, זו האמת. את יודעת, לי אין אבא ואמא. זאת אומרת אני לא יודע מי הם. נטשו אותי על מדרגות של בית־חולים לחולי נפש כשהייתי בן פחות משנה".

אלוהים, מפני מה הוא מספר לה.

"אנה, דברי אתי, בבקשה. אני מתנצל. היום בבוקר טילפנה אלי מי שהיתה בת־הזוג שלי עד לא מזמן. סיפרתי לך, לא? וחשבתי על כך שאת יותר יפה ממנה, את יודעת? ואני מבולבל ולא שקט, ולא מצליח להיות קשוב. מטפל – הוא לא מוגן. חייו הפרטיים נכנסים לחדר־הטיפול".

היא נשמה בכבדות אבל חדלה לרעוד. צנחה עוד לעומק הכיסא. מבטה מפוחד ועצוב, בשפתיה זרמו נחילים אדומים, אדום־כלניות. גופה היה מתוח בתוך חולצת הפיג'מה. סמיכות רוטטת, חנוקה לתוך פחדים. מותכת אל עצמה. מִסמוּר הריגוש חזר אליו, והוא עובר עכשיו כמו אש בחלציו, ואל רגליו הארוכות שאסף אליו בכל הכוח.

"אנה?" שיווע לחזור לפגישה רגילה בין מטפל למטופלת. הוא הושיט את ידו ולקח עוגייה. סימן לה שתיקח גם היא. "קחי", אמר בקול רהוי. ולאט, כמו מתוך תהום שאין לה שם ומידה, החל גופה הרמוס והמעוּות להתרפות, ומתוך הקימור השלם, נטול הצורה, עלה והזדקף. הוא רצה להכניס את ידיו מתחת לחולצתה ולחפון את שדיה העצומים ולעצום עיניים לתוכה. התשוקה העבירה אותו על דעתו וחשב שיצרח. איך יתעשת.

"קחי", אמר והושיט לה את העוגייה. לתימהונו היא לקחה מידו את העוגייה, ונגסה. דם ורוד עלה בעורה החיוור, ובעיניה הירוקות נצבעה לחלוחית. והוא חשב, הבחורה הזו היא הדבר הכי חושני שראיתי מימי.

אבל אז בבת־אחת החל להיות מודע לריחה, כמין ענן אינסופי בחלל האף, בגופו כולו. הכיר את הריח, מפעפע בכל מקום חמוץ־מתוק כמו חלב ופריחה. הוא נשען אחורנית נרעש, ראשו סחרחר מן האדים האצורים בעצמותיו. ידע שהוא מתחיל לבכות, אבל לא היה יכול לחדול. ריחה של אִמו שנצר כל השנים. ריחה שבקע ועלה כמו מתנה מן הנערה החולה הזאת שלפניו.

הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג. "גברת דהאן", קולו מין עיסת לחישה, "בואי בבקשה".

הדלת נפתחה מיד.

"תעזרי לי". האם זה מה שאמר?

גברת דהאן ניגשה אל אנה.

"אנה". ניכר שקולה השפיע עליה. "אנה, מתוקה, בואי, קומי, נלך לנוח". היא הושיטה לה יד, וגופה של אנה מיד התעוות. גברת דהאן לא נסוגה, אלא המשיכה בקולה הממתן, "בואי, ילדה שלי, קומי. אני לא אגע בך, קומי ולכי לפני".

ואנה קמה ממושמעת והחלה לפסוע. כמו האדם הניאנדרטלי, חשב, כאילו כל זִקנת העולם על גבה הכפוף והנוקשה והאבוד.

רגע לפני שסגרה גברת דהאן את הדלת היא הסתכלה בו ובעיניה ריחוק נוקשה.

"אדם, מה קרה?"

"אתה הכרתָּ את אמא שלי?" שמע את קולו־שלו צולף בחלל כאילו ביקש להעניש מישהו. אלא שמרגע שאמר זאת, רצה לקלוף בחזרה את המלים מן האוויר ומן הזמן.

"סליחה", אמר ונשען אל הקיר. למה אני לא לומד, למה אני לא שותק. שילך לעזאזל, מה הוא רוצה ממני. מאין הוא בא. מגיח מכל פינות העבר כאילו יש לו רשות. לֵךְ, שאג אליו בתוכו והרכין את ראשו, פוחד שמא מחשבותיו רשומות עליו והוא צריך להסתירן. רצה לנוס, אבל הלוא הוא מי שהגיע. לפתע שמע את קולו של האיש המבוגר.

"את אמא שלך? לא, לא. למה אתה שואל? רוצה להיכנס?"

כן, רצה. לפתע התבייש בשאלתו, בכעסו.

"בוא, זה בסדר, בוא תיכנס. אני שמח שבאת", אמר מלכיור והוביל אותו אל חדר־המגורים. "שב. מה אתה רוצה לשתות? אולי לאכול? אין לי הרבה. שב. אביא מה שיש", ומבלי לחכות לתשובה הלך למטבח.

הכורסה היתה רכה כל־כך. לעולם לא יקום ממנה. דמעות מילאו את העור שהאדים ותפח, אך עד מהרה חזרו אל תוך הגוף.

הזמן עבר ביניהם מבלי שהשקט תבע מאום.

הנוחיות פשטה בגופו. בידו כבר היתה אחוזה כוס יין. האיש הגדול, הזקן החולה, הסתכל בו.

"לא, לא הכרתי אותה", חזר לפתע מלכיור על דבריו. "אבל... הרי איש אינו יודע, לא?" שאל בזהירות.

"כן, אני מצטער. אני לא יודע מה קרה לי".

"באת מהעבודה?"

"כן". הוא חשוף. "תגיד לי, למה היא יפה?"

"אתה מדבר על אנה הרסט?" שאל מלכיור.

הוא הינהן.

"למה היא יפה?" חזר מלכיור על השאלה.

"בעצם, לא למה אלא במה. מה הופך אותה ליפה. איש מאיתנו לא מתווכח על היופי שלה, נכון?"

"כן, אני מניח".

"אז מה הפרמטרים? מה האקסיומות?" המשיך לשאול.

"הטענה היא", ענה מלכיור במתינות, "שאצל האדם נמשכים מינית אל הסממנים של ערכי הרבייה. אצל האשה, צעירוּת, סימטריה שמעידה שאין בעיות גנטיות, אגן רחב כמקום יציאה בטוח ונכון לתינוק, כל אלה פועלים כסימני משיכה אוניברסליים, שהם ביסוד מה שנחווה כטוב וכיפה. אולי כך איתה. אולי".

"אבל היא תמיד מכוסה לגמרי. חבויה. בדרך־כלל רואים רק את הפנים שלה", אמר אדם.

מלכיור ניסה להסתיר את דאגתו ואת סקרנותו. חשב שאדם יחווה אותן כפלישה, וניסה לשקול עניינית את שאלותיו.

"אני לא יודע. אולי אנחנו ממהרים להניח שההסכמה בדבר יופיה היא נחלת הכלל. אם כי אני כמוך חושב שהיא יפה באיזו צורה אינהרנטית למושג יופי. אולי יופי אירופאי. מזרח־אירופאי ליתר דיוק. ואולי היא עונה על קונבנציות נלמדות של יופי, שעוברות בתרבות ובשפה שגדלנו בה שנינו, ולאו דווקא אלה שנשענות על משהו קדום בסיסי יותר. לא יודע, איך אפשר לדעת... בעצם, אם היא מכוסה, אולי גם זה תורם. כי היש פועל על איזה מושג עמוק חיובי שאנחנו מכנים יופי, ומכאן המוסתר הופך למין הבטחה מועצמת מעצם היותו נסתר ונעדר גבולות ופתוח להשלכה, והוא כמו מהדהד חזרה אל אותו יופי, מאשש ומעצים אותו".

ראה שאדם אינו נרגע. "אדם, מה קרה?" שאל בזהירות רכה ומעט גולמנית. הוא אינו שומע את קולי, חשב, כל־כך סבוך ברגשותיו.

"אדם?"

"היא מבלבלת אותי. אף־פעם לא קרה לי דבר כזה. עשיתי משהו נורא, ממש נורא. אני אפילו לא יודע מה בדיוק. היא עמדה שם מולי, פתוחה כמו פרח לשמש ולגשם, ומשהו קרה לי. משהו לא רלוונטי שזרם פנימה, בינינו, וסיחרר אותי. אבל אני בגדתי בה, ואני חושב שהזקתי לה, שעשיתי משהו שפָּרַט בשורשים של הפריכות הזאת שלה, שהעלה מהמקום הכי עמוק את השֵׁדים הקדומים והקשים ביותר מהעבר שלה.

"אתה מבין, עשיתי מעשה אנוכי. ניצלתי אותה כדי להרגיש. ועכשיו חציתי קו שממנו אין דרך חזרה. והנורא הוא שאני ממשיך לבגוד בה, כי אני חושב במין כאב ופליאה על כך שזה בלתי־הפיך, אבל בעצם שוב הכל קשור בי ובאובדן שלי.

"עכשיו אני מבין יותר את המצוקה של מרים. מבחינתה היא עשתה משהו פעוט עד בלי די, שבעקבותיו הלב שלי התרוקן ממנה, ובמין נואשות היא חושבת שאם רק תדע מה הוא, תוכל לשחרר אותו מתוך הזמן והגורל, כדי שאחוש כלפיה שוב מה שנדמה לה שחשתי. אני יודע בדיוק מה הדבר שעשיתי לאנה הרסט, ואני גם יודע שהוא בלתי־הפיך.

"היה רגע שחשתי כלפיה גועל. רציתי אותה בצורה מסוימת, היה לי דימוי שלה בתוכי שהיה נחוץ לי כמות שהוא, וכשהיא הגיעה אחרת, ככה לפחות חשבתי לרגע, היא דחתה אותי.

"אחר־כך זה התהפך. אבל דבר כבר לא שינה את הרגע ההוא. אני לא יודע אם אני מובן".

מלכיור היה מרוכז מאוד. "לא, אדם, אני לא מסכים אתך". אדם הבחין בו, להטו שכך. "יש לי בת", המשיך, "כלומר יש לי בת שלא דיברתי איתה כמעט ארבעים שנה. אשתי מתה כשבתנו היתה בת תשע בערך. היא היתה אחרת, בתי. אבל כשאני מנסה לאחוז בתמונת האחרוּת הזאת שלה, היא חומקת לי מרקמת הזיכרון. במיוחד לאחרונה. אני זוכר למשל שהיא לא התחברה עם ילדים אחרים. לא כי היתה חסרת־ביטחון, אלא בגלל משהו עמוק בטבעהּ. ואני התפעלתי מכך אז, מכך שהיה לה עולם משל עצמה. אוטונומי. היתה למשל בוראת עולמות וחיה בתוכם, כמו פליכּס קרוּל של... לרגע שכחתי את שמו..."

"תומאס מאן".

"כן, זו הזִקְנה", הפטיר בחיוך, "אז יום אחד היה הבית ארמון והיא נסיכה חטופה, וביום אחר הוא היה ים והיא היתה מנהיגת הדולפינים והיתה מוכנה רק לשחות, וכך עשתה, על הרצפה, ולאכול רק כך, ולישון. היא היתה טוטאלית. מוחלטת. מדהימה.

"ואם למשל באותו יום היא היתה מישהי כזו או אחרת שבראה, ואני הייתי אומר את שמה־שלה, היתה עוינת ולא ענתה. לעתים אפילו שיתפתי פעולה, וקיבלתי שאני צריך לקרוא לה בשמות אחרים. זה היה מקסים, אני מודה.

"בלימודים לא הסתדרה עם שום מקצוע מלבד מתמטיקה. היתה מהממת את כל המורים. היתה בה גאונות מתמטית, ובשאר התחומים לא התעניינה ולא ידעה דבר. אבל בגלל החשיבות הרבה שמייחסים היום למתמטיקה, חשיבות טיפשית ושגויה יש לציין, הניחו לה. כלומר חשבו, אני מניח, שאם היא יודעת מתמטיקה, משמע אין לה בעיית למידה, מה שכמובן לא היה נכון. לכן השאירו אותה בבית־הספר, אף־על־פי שלא עשתה שם שום דבר, לא קראה ולא התבוננה ולא התעניינה.

"הכל מיתוסים כמובן, אתה יודע, ענייני המתמטיקה. אני, לזכותי לפחות בזה, דווקא לא עשיתי אידאליזציה של מתמטיקה. אבל הייתי כל־כך ביקורתי כלפי המערכת, שלא חשבתי שנורא שהיא לא לומדת שום דבר ולא משתלבת, ולא שמתי לב בטיפשותי שזו לא היתה חירות אצלה, ולא בחירה שלה. לא ראיתי. ואז קרה משהו. משהו שהעיר אצלי איזו דאגה. כשהיא היתה בת ארבע־עשרה מצאתי אותה על אדן החלון. משכתי אותה למטה והיא כעסה עלי, כי היא בדיוק היתה אקסנדה המעופפת, ועמדה לעוף אל ילדיה השבויים בבניין ממול. אני נבהלתי בבת־אחת. תלשתי אותה מהחלון, ומיד טילפנתי לארנסט, ואמרתי לו שאני מגיע איתה. ובאמת הבאתי אותה אליכם, זה היה לפני זמנך כמובן, והיא נשארה שם. היא חזרה הביתה אחרי כמה חודשים. בתי. שונה ממי שהכרתי. כבויה ודוממת עמדה מולי ולא ידעתי איך לדבר איתה. אולי כי תמיד דיברנו רק דרך עולם הדמיונות שלה.

"אתה מבין, במקום לגדל בת לבד, ללא אם, ולעמוד מול המורכבות הזו שאין כמוה, מול האחריות שבעומק הפרוזה של החיים, פתרתי את עצמי בשירה. במקום אב הייתי מעריץ. ואין בגידה כמו הערצה, מי כמוך יודע.

"בכל אופן, העולם הזה שלנו, השגור בינינו, נסדק וכונה לפתע חולי, ובצדק גמור אני חושב, בצדק גמור".

מלכיור עצר לרגע. עיניו היו חוּמות מאוד, כמעט שחורות. חוּם של יסודות העולם, של בעירת העולם, של מעמקי הקיום, חשב אדם נפעם.

הוא הסיר את משקפיו, ובידו תפס במצחו ולחץ. ורידיו הבולטים הלמו תחת העור הירוק־אפור, ואדם ראה את הדם, חום, אדום, כחול, את החיים במלוא הדרם, ואז חזר מלכיור והרכיב את משקפיו.

"אחרי שחזרה מ'שלווה'", המשיך, "היתה זרות בינינו. גולמיות לא טבעית. השינוי שעברה אחרי המשבר בילבל אותי, גרם לי להרגיש אובדן. וזו היתה בגידתי השנייה, שהתאבלתי על מה שהיה ואיננו.

"מאותו מקום שממנו האדרתי אותה, פגע השינוי שעברה בדימוי הקודם שלה בתוכי. זה באמת דבר נורא. אתה צריך לגדל את הילד שלך בשבילו־עצמו, לא בשבילך.

"אני חושב שהיה בה אז עצב. עצב שלא התיישב עם השאר ולא הלם אותה.

"היא לא חזרה לבית־הספר, וגם לזה הנחתי, כי חשבתי שיש בכך בזבוז זמן, כמו שכבר אמרתי לך. הייתי טיפש.

"רוב היום היא שוטטה, עד היום אני לא יודע היכן. לא שאלתי. אומנם בהתחלה דאגתי, אבל ארנסט אמר לי שהיא בסדר. והעניין הזה של הדמיונות עבר לה. כבר לא ביקשה שאכנה אותה בשמות שאינם שלה. נרגעתי קצת והתרגלתי.

"השנים עברו והיא יפתה שהלב כאב. אולי כל ההורים חושבים ככה. היא נעשתה גם חושנית בלי לדעת. ואני אהבתי את זה שהיא לא יודעת.

"בכל פעם היתה חוזרת הביתה עם איזה נער, וזה הצחיק אותי. התגנדרתי בתוכי גם ברוחב המודרניות שלי. טיפש שכמותי. נערים היו מכושפים ממנה. הלכו אחריה כמו כלבלבים. והיא כמו לא שמה לב, כך היה נדמה לי. היו באים, בוערים אליה, כמהים, עד שהלכו, לרוב חפויי ראש, כי כנראה לא נתנה להם את מבוקשם, עד הנער הבא.

"אלַי היתה לה חיבה מרוחקת. מאור פנים זר. חייכה, אכלה, השאירה כביסה ונעלמה. אני אפילו לא זוכר אם דיברנו. פעם־פעמיים שאלתי אותה אם החיים שלה טובים, או משהו כזה, והיא לא ענתה לי. בכלל, היא לא דיברה הרבה. רק לפעמים היתה מתגלגלת מצחוק, וגם זה הרגיע אותי. ובאמת חדלתי לדאוג. הייתי אז מאוד עסוק. תכננתי קורס חדש באוניברסיטה, מה שמכנים היום בינתחומי. המלים האלה עוד לא היו בשיח, לא רק המלים, גם המשמעות.

"התרגלתי לכך שהיא נעלמת, הלוא בסופו של דבר תמיד חזרה. תיארתי לעצמי שהיא ישנה אצל הנערים האלה. פעם שאלתי אותה אם היא יודעת מה עושים בענייני בנים, והיא חייכה אלי ואמרה לי, כן אבא, וצחקה. ואני קיבלתי את זה.

"גם התביישתי לדבר על כך, אתה יודע, אנחנו דור אחר. אלוהים יודע מה חשבתי.

"אבל הכי נורא הוא שסיפרתי לעצמי אותה כמו סיפור, ושוב העמדתי אותה על כַּן. היא היתה חוזרת מהשיטוטים כמו ונוס שעלתה מן הים, חשבתי, או כמו פיית יער. עלים יבשים בשיער, יחפה. נראתה לי כמי שיצאה מתוך חלום, מיוחדת עד בלי די. אבל היא היתה בתי ולא הבחנתי בה. לא באמת.

"היא כמובן לא הלכה לצבא. זה בכלל לא עלה על הדעת. היא ניגשה למבדקים האלה שהם עושים ושיחררו אותה מיד. לשמחתי.

"והזמן עבר. אחרי שרעייתי נואל מתה, לא הייתי בקשר עם אף־אחת. בכל אופן לא משהו רציני. גם את זה אני לא מבין. התירוץ שלי היה בתי, אבל זה לא היה נכון. ואולי, אני חושב עכשיו, אילו היתה אשה בחיי, כל זה לא היה קורה. אבל מי יודע. לא פשוט לילדים כשנכנס בן־זוג אחר לבית. בכל אופן, היתה קופסה של כסף שהנחתי בשבילה. והיא לקחה. לא הרבה. הייתי בודק, וכשחסר הוספתי. הכל היא קנתה לבדה. אפילו בגדים. מה אני מבין בזה, חשבתי. פעם שאלתי אותה מה היא עושה עם עצמה, והיא כעסה עלי. הצטערתי ששאלתי כי חשבתי שלא נתתי לה כבוד.

"כבוד. עוד שטות. במקום גבולות וממשות וקירות.

"ואז היא נעלמה פתאום לזמן ארוך מאוד, ואני ידעתי שהיא בסדר, או ככה חשבתי, כי הבחנתי בסימנים ממנה, בגדים מלוכלכים שהשאירה או נקיים שלקחה, עקבות של אוכל, דלת פתוחה או סגורה. לא דאגתי. רוב היום הייתי מחוץ לבית, אבל ברגע שראיתי פה־ושם עקבות, שמחתי ולא חשבתי על כך הרבה.

"כל השנים נזפתי בארנסט על המשיכה שלו למעורפל ולמטושטש, כאילו יש בהם איזה עומק או הבטחה. תמיד העדפתי צלילות, ורק בה חשבתי שיש אמת ומשמעות. האמנתי בכך וגערתי בארנסט כשהתנהג אחרת. אלא שכלפיה, כלפי בתי, העדפתי את הלא־מובן כמו יש בו משהו בעל ערך.

"ואז, אחרי היעדרות ממושכת, היא פתאום טילפנה אלי. היא אצל ארנסט, אמרה לי. בוא קח אותי, ביקשה. נשמעה עצובה ואבודה, ואני זוכר שאחזתי את הראש שלי בשתי הידיים ונסעתי כמו מטורף וצעקתי את שמה ובכיתי וביקשתי סליחה. תפסתי בבת־אחת שההערצה שלי היתה התכחשות. לשים על כַּן, אני מבין היום, זה לבגוד, להתאהב בכותרת של אדם על חשבונו הוא. נתתי לה לגדול בלי לשמור עליה. נסעתי כדי לכַפֵּר, לתקן, לחבק, להיות אבא שלה. הגעתי, אבל היא לא היתה שם. ארנסט אמר לי שלא היתה אצלו בכלל, שלא ראה אותה מאז שהיתה מאושפזת שם, לפני שנים. אמר שבטח ברחה, שזה מה שעושים בימינו. בטח נסעה לאמריקה. הוא היה קר ומרוחק, ולי היה קשה עם זה. באותה תקופה הוא לא הבין בכלל בילדים. התרשמתי שהוא שווה נפש. ואף־על־פי־כן חשבתי שאולי הוא צודק, ואולי גם שופט אותי. ובאמת הדרכון שלה נעלם מן הבית, וגם כל הכסף מהקופסה. חשתי אשם, ומרוב אשמה הנחתי לה. אני לא מבין מה חשבתי אז. רק ידעתי שהיא ברחה ממני, ושהיא צודקת. ובמיוחד התגעגעתי אליה וחשתי עזוב. עבר זמן. וגם התביישתי.

"בכל־זאת הייתי פעם אחת במשטרה ואמרתי שבתי לא שבה הביתה. הבנתי שהיא כבר מה שאנחנו מכנים 'בגירה'. בת עשרים־ואחת? אמרו לי בזלזול. הלוא כל הסימנים מראים שעזבה מרצונה, שאין מה לעשות בתנאים האלה, כך אמרו. אז ויתרתי. לא יודע להסביר. ומאז לא ראיתי אותה, וגם לא היו יותר סימנים בבית. היא נעלמה לי". ואז הוסיף, "לא החלפתי את המנעול. מאז. לא החלפתי את המנעול".

נשימותיו היו כבדות. האוויר נכנס ויצא בחריקות. לבסוף חזר לדבר.

"לא, אדם, שום דבר איננו בלתי־הפיך. אני אמצא אותה לפני מותי. אולי באמצעות האהבה אצליח לכפר על הבגידה".

צרימת מכוניות עלתה פתאום מן הרחוב, כמו כלי־נגינה מזייפים.

"קום ולך אליה. לך לאנה הרסט", אמר מלכיור, ואדם נרעד. "אם חשוב לך, תמצא איך. אל תאמר שזה בלתי־הפיך. המלים שבהן אתה מתאר את המציאות יהפכו לגבולותיה. קום ולך".

בצאתו ממלכיור החליט ללכת לביתו. לישון הרבה. יִישַׁן ויסמן קו של לפנֵי ואחרֵי. מחר עליו לקום זקוף וצלול ואחראי, אליה ובשבילה. לא הוא הקורבן כאן, מה שקרה קרה לה ולא לו. עליו למצוא דרך לתקן את מה שחולל. לפחות לנסות.

חש בטוב. האם בזכות מלכיור, שהפקיד בידיו את סיפורו? האם בשל חוויית החטא ותחושת הממש המלוּוָה אליה? בדיד של ממשות מדויק ותחום.

יש בו נחישות, הרגיש. הוא יפלס אליה דרך.

רצה לשאוג, רצון! האם זהו הדבר שנעדר מחייו? רצון חזק ומכוון ומפולס.

אלה החיים, חשב, אלה סוף־סוף החיים. הדופק פעם באוזניו, בידיו, בפיו.

עליו לטלפן לגברת דהאן, כי הרי נס וברח והוא האחראי. אבל המחשבה על מבטה שיותז בו הרתיעה אותו.

בורות קשים ודחוסים טיפסו שוב בחלל גופו.

מועקה, חשב, זו פשוט מועקה.

ילך לישון. מחר יום חדש, גורל חדש.

כשקם בבוקר לאחר לילה כבד ללא חלומות, נזכר שיום חמישי. פעם בשבוע או שבועיים, לרוב בימי חמישי, נהג לבקר את ארנסט. נשאר אצלו שעה, לפעמים מעט יותר, ושב לביתו. לא אהב ללכת לשם. החיים הלא־פתורים ביניהם נערמו ביתר שאת, כשהכל ממילא אבוד וסופי, וארנסט רחוק מאחורי קירות זכוכית, נוירולוגיים או לא. זמן־מה לא ביקר אותו, והרי לפני כמה ימים טילפן ואמר שיבוא בקרוב.

הוא היה אז מתמחה. הוא זוכר, האחות הראשית ניגשה אליו בפנים נסערות ואמרה לו שלאביו היה אירוע מוחי והוא נמצא בבית־חולים בילינסון בטיפול נמרץ.

הוא קבע עם מרים שייפגשו מאוחר יותר וילכו לסרט. ידע שעליו להשאיר לה הודעה שלא יגיע, אבל פתאום לא רצה להתקשר אליה.

אולי גם זה היה סימן.

האחות עדיין עמדה על־ידו, והוא הבין שפניו משונים. חש בריקותם.

"תודה", הפטיר.

"אני אודיע", אמרה. "כלומר..." קולה התפוגג והתפזר במרחק ההולך וגדל ביניהם.

אדם מיהר לצאת מבית־החולים. עצר מונית ונסע. כמו תמיד לא היה מקום לרגליו הארוכות. רק שהנהג לא ידבר אלי, חשב. ברדיו השמיעו את השיר "כמו צמח בר". ארנסט תמיד לחץ עליו ללמוד לנגן. "בכינור, אדם, אתה תנגן בכינור". מדוע סירב? הכינור נשי כל־כך, חשב, ולא אמר.

"אמא", היה הילד בוכה, "אמא", וארנסט, פניו קפואים ודוממים, עלבון מזוג בו. עלבונות היו נצמדים אליו. ניצודים. כמו היה תאב להם. כמו הרגיעו אותו. לוכד־עלבונות שַׂמְתָּ בחדר המשותף של חיינו, ארנסט. בבת־אחת עמסה את איבריו אי־נוחות נוראה, והרגיש בכעסו המוכר. מבלי משים נדחפו ברכיו במושב של הנהג, שאמר, "הי, תיזהר".

לעזאזל אתך, ארנסט, חשב, רק שלא תמות.

עצם את עיניו.

"הגענו", שמע את קולו של הנהג.

ארנסט שכב במיטה ללא הכרה, פניו שעוותיים. ראה את הדם הזורם בנימים הדקיקים. הוא זקן, חשב ויצא למסדרון. חיפש קיר להישען אליו.

בחוץ עמדה האחות גִירְש שליוותה אותו רוב חייו, תמיד שם, ובעצם ניהלה את "שלווה" יחד עם ארנסט.

"אדם אדם", נמרחה עליו, והוא הדף אותה ממנו. היא הסתכלה בו נכלמת.

"מה קרה לו?" שאל. פתאום הצטער על קשיחותו. היא לא אשמה. אלא שהיה לאה מכדי לומר דבר־מה נוסף נעים יותר.

"נפל", אמרה, "ולא קם". דמעות ירדו על לחייה ושטפו את האיפור הכבד. היא לא נוראה כל־כך, חשב והצטער.

הוא היה בן שבע־עשרה. באותו ערב נשאר יומנו של ארנסט פתוח על השולחן.

בכל לילה, דקות אחרי השעה אחת־עשרה, היה ארנסט פורש לחדר־הרחצה ומכין את עצמו לשינה. הוא היה לובש פיג'מה פשוטה מכותנה ומעליה חלוק משי גנדרני מעט, גנדרנות פרטית שאיש מלבד אדם לא זכה להכיר, ואז היה מתיישב לעוד שעה קצרה ליד שולחנו כדי לכתוב ביומן. כותב מעט, סוגר את היומן בזהירות ומכניס אותו למגירה, שלא נהג לנעול, כי ידע שאדם לא יביט. כזה היה.

ככל שבגר היה אדם נשאר לשבת לבדו בחדר־המגורים, הרבה אחרי שארנסט פרש. לא נמשך אחר חדרו הצר. אהב חדרים פתוחים. וכך, כשדממה ירדה והוא לבדו והלילה נפרש סביבו, היה מתפנה אל עצמו. לא כתב אלא חשב, ראשו ספוג נקישות ללא מנוח, עד שהיה פורש אף הוא לחדרו, ומשרק הניח את ראשו נרדם כמו אבן.

אותו ערב ניגש למגירה. לא ידע מדוע, רק שרצונו לעשות רע. הוא הוציא את היומן ופתח אותו.

יומנו של ארנסט, רשת של שפות. עברית גרמנית ספרדית. איך הוא יכול לכתוב בכמה שפות? האם אין לו שפה? לא, אין לו. אין לו שפה, כי אין לו אני, כי הוא כולו חרדה שאיננה יודעת את עצמה. הוא ענן של מולקולות, נוגעים בו והוא איננו. מבטו נתפס בדף מעוטר פילים קטנים. הוא ידע לצייר פילים.

כבן היית לי, אדם. נולדת מבוגר ממני, ואני אהבתי אותך. מעולם לא היית זקוק לי, גם בהיותך בן לא יותר משנה. אבל הרי אהבה אינה בהכרח רק צורך, לא?

אני משאיר את כל מה ששייך לי לך ולפְּיֶר חברך. אני מודה שקינאתי בו ובחוסר־האונים האצילי שלו שכה הקסים אותך. זה מה שאני יכול לומר לך, בני המיוחד, שיום אחד ניצוצות של זעם אלוהי יהבהבו ממך כה חזק, שאפילו מתוך מותי, קבור באדמת החמרה של המקום הזה, אשמע את צלילי קיומך. אתה שליח בעולם, לכן באת אלי בלי הורים. חברך הקדוש חינך אותך, ויום אחד אתה תיגאל משלוות רוחך ואני אשמע אותך, את קיומך שבחרת בינתיים לדחוק לתוך התלם שאינו מתאים לך. שצר עליך. אל תחשוב שאלו הזיות של אדם מזדקן. אתה נושא סוד. אינני יודע מה הוא. אף אתה לא.

אדם קרא את דבריו של אביו הכתובים בעברית. כתובים בשבילו. צוואה בכתב־ידו היפה, שכתב בעודו בחיים. לרגע חשב לתלוש את הדף ולקרוע אותו לגזרים. תחושת לכלוך פשטה בו. הלך לחדר־האמבטיה ורחץ את עצמו שעה ארוכה. את הבגדים שפשט אסף לתוך שקית, ויצא לפרדס. הוא הצית מדורה ועמד לשרוף אותם, אבל לא שרף, אלא ישב, עד שנגמרה האש, וחזר ונכנס בשקט. הוא תחב אותם למכונת הכביסה.

לא סיפר לאיש על הדברים שקרא, אף לא לפְּיֶר.

ואז הגיע הרגע שהאחות גירש הודיעה לו, טרוניה בקולה, שלפני שנים נתן לה ארנסט מעטפה ואמר לה: 'פתחי אותה אם אפול לדממה'. והחביאה אותה ושכחה. "היום נזכרתי ופתחתי אותה. הוא כתב שמשאיר הכל לך ולפְּיֶר. אני לא אומרת כלום, רק שתדע".

מרחוק הבחין באחות המגלגלת לעברו את כיסאו של ארנסט. כנהוג חיכה בלובי האורחים. ניכר כי טרחו רבות להקנות לחלל הזה מסכת עליצות. עציצים בפינות, מוזיקת רקע – איזה ערבוב של ואלסים, אגם הברבורים, הארבעים של מוצרט, האדאג'ו של אלבינוני, כל היצירות שאביו שונא.

אבל האם הוא שונא? האם הוא קיים?

הקירות היו צבועים בכתום־ורוד, ניסיון עגום למרוד בירוק בית־החולים הנצחי. אבל דווקא הניסיון להסתיר את המובן־מאליו זעק ביתר שאת, ואת הריח של בשר מתבלה ונוזלי גוף לא היה אפשר לטשטש. הוא ניסה לעצור את נשימתו, ואז ניסה לנשום דרך פיו, אבל עד מהרה ויתר.

ארנסט כבר מונח מולו בכיסא־גלגלים. האם לדבר אליו בכלל? הביט ולא הביט. ארנסט, בזקיפות בלתי־טבעית, קפא בתוך מתיחותו. זה שנים חדל אדם לחפש בפניו סימן חיים. עכשיו חיכה שיעבור הזמן, ובינתיים שוטט בעיניו, עקף את פני אביו הריקים והדוממים, לבסוף קם, הביא לעצמו קפה ממכונת הקפה, וחזר לכיסאו, נטול סקרנות או עניין.

מסביב תמונות דומות, זקן או זקנה בכיסא־גלגלים, שמיכה על הברכיים, בתם, בנם, אורחים, ודכדוך בכל מקום.

זה הסוף, זעקו הקירות. נורות ניאון ששנא, אור צורב המפקיע הכל מן הפרטי, מן הרך.

לרגע חשב, אביא מכונת ירייה וארסס כאן. ואז שאב את קיומו פנימה, עירפל את עיניו. מסכי הקירות ירדו, דממה עשויה זכוכית.

"ארנסט". אין תשובה. הרי ידע, אבל עליו לנסות.

"הלו ארנסט".

שקט. ריקות.

"רוצה משהו?"

כלום כלום כלום. איך הלכת לי, ארנסט, ולא פתרנו כלום. הלכת, ונשארת כפל־כפליים. אבל עלבונך לא הלך אתך, ארנסט, להיפך, התכת אותו בי. מבין? מבין? תחת הטבור גוש שגדל וגדל וגדל.

מתחת לשעוות העור זזות המחשבות. האוויר סמיך כל־כך. המלים לא תעבורנה. איך יסמן לו. בנו, גבר צעיר. כמה הוא גבוה, עוד מעט יגיע לתקרה.

אדם בוכה. לא, אל תבכה. ארנסט יעזור לך. ארנסט ילקק את הדמעות, את השֵׁדים. לוּ האוויר לא היה כל־כך סמיך. המלים, הן לא תגענה.

פניו קפואים. פיו פעור. עיניו, מִתארי חיוך. את מצוקת בנו הוא רואה מאחורי מסכים שקופים, שנות אור של אוויר מוצק ביניהם.

הוא הולך. לא, אל תלך. אל תלך. הדלת נטרקת.

אחות לבושה לבן מכרכרת סביבו. החלומות באים, מילמל. היא לא שומעת. העולם בא והולך, רק הערפל נשאר.

אחות? אולי לא דיבר, אולי שתק.

לילה טוב, אדון ברוק. היה עליו ללמד אותם מזמן. אל תדברו אלינו כמו אל תינוקות.

חושך מתוק. עיניו נעצמות. קרם של חושך.

מחשבותיו מתפוררות והולכות. דוקטור ארנסט ברוק, פסיכיאטר.

אדם נסע לאט. ארנסט נשאר מאחור. זקוף ולבן ומרוקן על כיסאו המתגלגל.

פחד לנסוע לעבודה. אבל הרי אמר לעצמו שיחשוב על מה שקרה אתמול עם אנה ויתכונן. הדברים נדחסו למקום עמוק בתוכו, והוא נעל אותם היטב. אלא שנוכחותו הלא־פתורה של האירוע דלפה לאיטה דרך המנעול.

חשב שוב על אירֶן, המאושפזת שפגש בתקופת התמחותו, שחיה ומתה, ושכח את שם משפחתה כמו שאמרה לו שיקרה, אבל זכר בבת־אחת שהיו לה עיניים כחולות כעורות ועצובות ויפות בתבונתן, ואיך אמרה לו אז, לפגוע זה קל. הקל מבין הדברים. מה אירֶן היתה עושה? תהה.

עוצרת בצד הדרך.

העולם כולו היה מצטמצם לזרוע ידה.

היתה שורפת לאיטה את ידה, עיגול סיגריה על העור, עיגול ועוד עיגול, בהתמסרות.

המועקה היתה נפרמת, ושיכרון מוזר ואוורירי היה עולה וממיס ומציף. ושקט. שקט היה יורד לתוך העור והעצבים והלב. חטא ועונש, והלאה, כך תיארה לו את מה שקורה.

להישאר זה מה שקשה, אמרה לו וצדקה. להישאר עם מה שקרה, ולא לכבות, ולא להתמסר לאשמה, ולא לבטל אותה בעונש. להישאר. בתוך אי־השלמות, בתוך המורכבות שאין לה קצוות חדים ופשוטים, שאיננו כך או אחרת בוודאות בוהקת, זה הקשה מכל.

להיות בנאדם.

כל־כך רצה לברוח.

ידע שהוא מאט את צעדיו. הינהן לשומר. עוד ירידה קלה. ימינה בשביל, והנה הוא מגיע.

צמרמורת עברה בו, והוא נשם עמוק. פתח את דלת המחלקה ונכנס.

גברת דהאן הרימה את פניה. לא היה בהן מאור הפנים הממתן והאהוב, שלא ידע עד עכשיו כמה חיכה לו וכמה סמך עליו. והרִיק הציף שוב, סמיך. לאיטן עולות בו מלתעות המועקה. עשיתי דבר בלתי־הפיך, לא הצליח להימנע מן המחשבה. מרירוּת עלתה בו דרך הוושט לתוך פיו.

לרגע חשב לבקש את רשותה, אבל עצר בעצמו, והלך לאט לעבר חדרה של אנה הרסט. הגיע ונעמד. דפק על הדלת. לא ענתה. פתח ונכנס. ברגע הראשון לא ראה אותה. היה חשוך בחדר. ואז ראה אותה בבת־אחת, גוש כפוף יושב על המיטה. האם הבחינה בו? ראה חולי. זו לא היתה אנה היפה, השברירית, המכשפת, וזו לא היתה אנה המינית, הבוגרת, שהגיחה עם גופה המלא והתובעני. לפניו היתה נערה חולה, כפופה ומכוסה שכבות של בגדים ושמיכה מעליה. כמעט סוף הקיץ, חשב. עייפות בל־תתואר פשטה בגופו. מולקולה אחר מולקולה נעשו רוויות, פלדתיות, כבדות עד אין קץ. ואז חשב, אני אמצא דרך. דרך החושך הזה השרוע בינינו. דרך מה שעשיתי לה, דרך השכבות, של החיים ושל בגדיה, והשמיכה, והמבט הקרוס. דרך עֲבָרהּ ועברי שלי אצור פתח ממני אליה וממנה אלי. רצוני ימיס את האין־חזור שיָצַקתי. לא ארחם על עצמי, לא אתנצל, לא אזדכך. אשאר.

מה עכשיו? לא ידע.

לקח כיסא והתיישב. בתוכה היא יודעת שאני כאן, חשב.

האם עברו שעות? דקות? היא לא נעה והוא לא עשה שום ניסיון לפנות אליה. השקט מילא את החדר ונגע בו כמו חומר.

ואולי זה החולי. חוֹליָהּ. אומנם אינו יכול להתכחש לכך שלרגע כמעט בטחה בו, ודמותו שבתוכה החשיכה ונמזגה בסיוטיה. אלא שהחולי הרווי בגוף המוכה הזה היה שם כל הזמן, והוא שבחר לא לראות.

נזכר בסיפור של מלכיור על בִּתו. סיפור מופלא. סיפור נורא. אנה מחפשת את הדממה, מלכיור מחפש את בִּתו, ואני את אִמי.

אבל האם אני מחפש אותה באמת, או שמושג החיפוש הוא ההכרחי לי. אולי כמו תפילה, שלא בהכרח משמעותה הסימבולית היא שמניעה את המתפלל, אלא עצם מעשה התפילה הוא שיוצר אותה. מעשה החיפוש הוא שיוצר את משמעותו, הוא שיוצר את אִמו. החיפוש איננו דרך אל אִמו, אלא הוא אִמו. אדם אחד נושא כדורי הרגעה על גופו, אחר מהמר, ואני מחפש את אמא שלי. לשם אני פונה כמו שאכלן כפייתי פונה לאוכל, לא על־מנת להשביע את הרעב, אלא משום שהוא זקוק לפעולת האכילה כדי להירגע, כדי לנעוץ יתד.

ימים נשטפים בחייו, מתפרקים ואוזלים. גלים עולים וגלים יורדים. אני קם, אני ישן. הביט עליה. איפה רצונו.

פירורים של זיכרון המלים שלו, שפעם היו מחוברות למשמעות, לנוכחות פיזית שאיננה עוד. והנה הוא יושב מיותם, כמוה.

"אנה, זה דוקטור ברוק. אני מצטער על הפגישה האחרונה שלנו ומקווה שנוכל להתחיל מחדש. אני הולך עכשיו לחדר שלי, ואני אראה אותך יותר מאוחר".

כשיצא אמר לגברת דהאן לתת לה קסנקס 0.5 מיליגרם, "נתחיל באחד ליום. ואם היא עדיין לא טיילה, תבקשי בבקשה מאייל שייקח אותה לטיול בחצר".

אמר מלים נכונות, מלים של רופא אחראי, אבל הן נשמעו כל־כך תלושות, כמו ילד שמשחק במשחקי מבוגרים. ואז חשב, היא לא תחייך אלי אף־פעם. נכנס לחדרו ונזכר שאין לו חלב. יצא לקנות חלב, וקנה גם עיתון, עוגיות, וכמה בירות.

בדרך חזרה לבית־החולים הבחין כי כבר סתיו. ישנו הרגע שלפנֵי, שעוד לא קרה הדבר, ויש הרגע שאחרֵי, אחרי ההתרחשות. אבל האם הרגע בין לבין קיים? האם בהילוך מספיק אטי אפשר לעצור ולומר, הנה, כאן הרגע שבו היה גשר, שבו התרחש המעבר.

לא, אי־אפשר, ידע.

ואולי אלה החיים.

הפטישים הלמו. מוחו נע אנה ואנה.

חוות הדעת שעליו לכתוב היתה מוטלת על השולחן. ידו כבדה. האם לא סיפר לעצמו לא מזמן בעליצות שהוא עומד לכתוב סיפור, התכוונות שהסעירה אותו. ואז עזב את מרים ועזבה אותו הכתיבה. אני לא שם. אני תמיד ליד. מביט במקום להיות. במקום לחיות.

מוחו יקד, מצחו חם, רגליו נדחפו קדימה ושבו וחזרו אליו, ברכיו נגעו בשולחן, והשולחן רעד, ריקוד הטַם־טַם של המוח.

פתאום הבין. הכל נפל למקומו. החוויה שאינני נמצא בשום מקום ממשי היא בשפה. בשפה שבה אני מספר את עצמי ומפוענח אל עצמי בגבולות המלים שבחרתי. מלות התיעוד שלי "אני לא שם" הן שמתיכות אותי אל משמעותן. אילו סיפרתי את עצמי לעצמי במלים אחרות, הייתי מרגיש קיים, והייתי קיים... הזרימה המשונה והמרטיטה בין מלה למשמעות.

ואז חשב, כל מה שאני צריך הוא שמלכיור יטלפן וירצה לראות אותי, או שגברת דהאן תחייך שוב את חיוכה המאיר.

ואת אנה.

אבל אנה איננה.

קם. פתח את הדלת ופסע החוצה. "תכניסי אלי בבקשה את אנה הרסט", אמר לגברת דהאן והשאיר את הדלת פתוחה.

כמו מאחורי קילומטרים של גושי שַׁיִש שקוף שמעה את קולו. עצרה את נשימתה.

"אני מצטערת, אני לא יכולה".

"מה את לא יכולה?"

"אני לא יודעת. זה... לחץ".

"לחץ?"

איך תסביר. בזלת בפה. אבל זו לא בזלת, היא יודעת. תיכף תבכה. ולא נעים לה. "אני לא יכולה, אני מצטערת".

הבכי ששמע היה עמוק, מרעיד, מרעיש יותר מששמע אי־פעם.

הוא חיכה, אבל לא נסוג, ולא חלם, ולא הביט דרכה לתוככי עצמו. כששכך קולה אמר לה שגם אם לא ידברו, זה בסדר, ובאומרו זאת לא הישיר אליה מבט, כי ידע שאם יביט, יחורר בה חורים, ולא ידע איך יאַיֵן את עצמו, כי אי־אפשר, גם שתיקה כמוה כדיבור.

תהה אם היא מהרהרת, ואז הבין, היא לא חושבת, היא שורדת. תופרת את קיומה פנימה, עוצרת את נשימת מחשבותיה בין טפיפות הפחד, לא מעיזה להפקיר את עצמה אפילו לא לתנועת המחשבה. מחכה. שאחרים ישרטטו לה הכל. רק כך היא נעה. רק כך היא עוברת מרגע לרגע. וביניהם היא מחכה. שוהה. ריקה.

הוא ביקש סליחה ויצא. "גברת דהאן", אמר ובלע את רוקו, את כאבו, "אפשר לבקש ממך לקחת את אנה לטיול? אני מרגיש שרק בך היא בוטחת, ונראה לי שגמרנו להיום".

"כן", ענתה שטוחות, אבל קולה קשה פחות, רק נעדר. "כן, אשמח", הוסיפה.

היא קמה, זרקה מבט אחרון לוודא שהשאירה את השולחן שלה מסודר, ושניהם ניגשו אל אנה. חום הגוף שלה כמו הילה סביב. אולי בת חמישים, גבוהה. שם לב לכך לראשונה כשעמדה לידו. "את גבוהה", אמר לה אז, והיא ענתה, "כן", ולא יותר. הרגיש בודד ועזוב. כשנכנסו לחדר מיד אמרה, "אנה", והחום בקולה ניכר. הוא קינא. אנה הסתובבה, מבוהלת פחות ונכונה. "בואי, מתוקה, בואי". היא נעמדה, אדום זוהר תחת עורהּ. והוא חשב, רק שלא יפרוץ הדם החוצה ויישפך בחדר ויזרום לרחוב.

הוא ניגש לרחוץ את פניו, אחר ניגב אותם במגבת נייר. הרים את ראשו וחיפש לאחוז במשהו. מבטו נח על ארון הספרים הקטן. 'הגבוליים', הספר שהחל לקרוא בו לפני שעזב את מרים ומאז לא סיים. נטל אותו. המשיך לחפש. ספר של פ.ד. ג'יימס שלא קרא, נטל אף אותו, ויצא.

הלך אל תוך פירורי הערב הראשונים. צעדיו מהירים וגומאים את הדרך. השאיר את האוטו, ביקש ללכת ברגל, רצה את מגע רוח הערב ואת חירות ההליכה שאינה חייבת להכיל דבר. שעט ללא מטרה, וכשהגיע לקצה הרחוב עצר, כי לפתע לא ידע לאן ילך. לבסוף פנה ימינה באותה נחישות תלושה וכמעט התנגש במישהו. נעצר המום.

"הֵי אדם, איזה מסטול, לא השתנית". עידן. מחייך. עם כאפייה.

"מה אתה עושה כאן?" שאל מופתע.

"מדינה קטנה. מה המבט הזה שלך, אל תהיה כזה כבד, בוא בוא נשתה משהו". הם התיישבו בבָּר בקצה הרחוב.

עידן דיבר, על סרבנות, על הנעשה בשטחים, על עקרונות ועל היעדרם, ומה צריך לעשות וכמה הכל נורא. אדם חלם. הם שתו. אדם חיכה, ובהה, וראה את עידן רחוק, ערטילאי. המלים לא נהירות, לא תחומות. הוא לא הקשיב רק חשב, כמה הוא מדבר, מקשקש, מגרגר הבל, אבל אז פסק הזמזום, כי עידן חדל לדבר. אדם חש חרטה, ואמר, "עידן, אני הרוס. אני מצטער, אני כל־כך הרוס שאני לא יודע בכלל איך להסביר את עצמי. אני לא ממש מקשיב, זו האמת. הכל נכון וחשוב, אני יודע, אבל איכשהו זה לא נוגע בי, אולי כי אני מוצף ובקושי מצליח לפלס דרך בתוך החיים שלי, ואולי אני מנותק, אולי פסיכופת, לא יודע, אני בעצמי לא מבין את עצמי, והעולם בחוץ נראה לי רחוק ולא ממשי. אני יודע שתגיד שככה מרגישים כל מתַחְזקֵי הכיבוש והעוולות למיניהן, שהם עייפים וקהים ולא רוצים לדעת ונותנים לדברים לקרות. אולי אני כמוהם, גם אם אצלי זו תכונה נפשית יותר מעמדה, שהיא לא טובה, אבל אולי גם לא רעה, רק הופכת אותי ללא שייך.

"אתה מבין, אתה אומר דברים כמו 'אני מתבייש במה שאנחנו עושים', ואני לא מתבייש, לא כי מה שקורה הוא טוב, הוא נורא, אבל אני לא מרגיש ממשות במלה אנחנו. בטח יש לכך הרבה סיבות. אולי כי אני יתום, לא יודע מי היו הורי, כי אני כלום". הוא השתתק. דיבר יותר מדי.

להפתעתו עידן לא אמר דבר. לפתע חשב שהוא לא כל־כך נורא. הם המשיכו לשתות. אבל אז אמר עידן, "מה אני אגיד לך, אני עוזב. חם כאן. יש הפגנת ענק נגד הגלובליזציה באמסטרדם. כאן הכל הולך להיגמר. אז בעצם אני אומר לך גם בַּי". אדם חשב, שילך כבר ולא יחזור.

"היה סבבה לראות אותך, ואל תתברגן לי", הוסיף עידן.

"כן", זרק אדם וידע, הוא לא שמע אותי ואני לא שמעתי אותו, ועכשיו גדעתי שעה מחיי. ואז נזכר באנה, וחום עמוק ודחוס עלה, ואתו מועקה, שהתעצמה בחזה ובבטן ובירכיים. הוא רוצה ללכת ולא לחזור, לנסוע בלי חפצים, בלי אחריות, בלי מטרה, בלי אנשים, בלי צדק, ולעצום את העיניים לתוך הגורל. ידו התעצמה, האצבעות התקשו ולפתו את הכוס, שפתאום התנפצה לרסיסים. דם בכל מקום. מלצר ומלצרית דואגים הופיעו מיד, כאילו חיכו שם כל הזמן הזה, והחלו לחוג סביבו כמו שני זבובים. עידן אמר משהו. קרו דברים שלא עקב אחריהם. עד שהיה במונית, עם יד חבושה, בדרך לביתו.

דרך חלון המונית היה יכול לראות את הרחוב. נערה, אולי בת שש־עשרה, צעדה על המדרכה, בטנה השמנמנה בלטה החוצה. היא יודעת את חושניותה, את צעירותה, מגישה את עצמה לכל מביט. מה היא חושבת, תהה, האם התאימה את עצמה לטרנד של בני גילה? האם זו שפה פרטית שלה? האם היא מסתתרת בַּבוטות של גופה הגלוי? פתאום היה עצוב נורא ומרוגש, ידו הפצועה בערה.

החנויות והשמיים עברו ביעף. הגורלות נעו מולו, כל הגילים, כל העצבונות.

מרים הגיחה והתמקמה שוב במחשבותיו. עוד אדם אבוד ועצוב שחייו קורסים וחומקים. היא מנסה לאחוז בבהלה במה שאינה שולטת בו, מה שחומק ואובד ואוזל. אלא ששיטת האחיזה שלה היא לפיתה, והיא צדקנות, והיא מרירות והתמסכנות. היא נוהגת כך כי היא חוֹוה החמצה בלתי־נסבלת, וסופיות שהפחד מפניה אורב מתמיד כמו בור תחתיה, ולכן היא נצמדת ונלחמת מלחמה אבודה מראש. כי היא בנאדם. ויש בזה כוח ויש בזה יופי. האם הוא היה נלחם ככה על משהו שחשוב לו, נצמד בציפורניו? האם היה מכרסם את רגלו להימלט מהמלכודת?

כמה זמן עבר בכלל מאז אותו יום אצלה ושערותיה הפזורות בכל הבית? זכר את פניה הגלויות, הפצועות, העורגות להכלתו. ואת קצף הכעס המבליח שוב ושוב בינות לכאב.

כשהגיע לביתו הדליק את כל האורות. לראשונה חש בבדידות במלוא העוצמה. לא היה בה עומק, לא היה בה כוח, רק בור גדול ורחב ללא שם. הוא הוציא בירה מהמקרר. מצא בוטנים, שפך לתוך קערית, התיישב ליד השולחן במטבח הלא גדול שלא אהב. אור פלואורסצנט מתכתי, חלון קטן המשקיף אל עורף הבתים, שדרכו רואים חלונות קטנים, כמו שלו, סגורים או פתוחים, ומהם ניבטות דירות של אחרים. באחד החלונות ראה שולחן ולידו איש ואשה, אור צהוב מעליהם. האיש קורא עיתון והאשה בוהה. גמע מן הבירה, חיכה שהבועות תְּרַפֶּינה את מצוקת נפשו.

כמה שנים ישבה מרים בדיוק כך, ליד, והוא לידה. על מה דיברו. בעצם תמיד הכביד עליו הדיבור איתה, והעדיף את הדממה. רק אל גופה נמשך עוד ועוד. לגעת בה ולקבור את עצמו בתוכה. אבל כל שאר מרחב החיים ביניהם היה מחיר ששילם. עכשיו הבין שהמחיר, לא היה מחיר, אלא תמורה. ההגנה מהחידלון האפור הזה המשתרע בתוך טיפות החיים המשתרכות.

קם, ניגש לפינת הישיבה והדליק את הטלוויזיה. הגביר את עוצמת הקול. זהו, אלה חיי, לחזור לחדרים ריקים ולהדליק את הטלוויזיה כדי למלא את בהלת הריק. הוא כיבה אותה, ואת השלט שעוד אחז בידו הטיח ברצפה. הבטריות התפזרו סביב. הוא הרים את השלט, בלי הבטריות, וחזר והטיח אותו בארץ, הרים והטיח. השברים ניתזו באוויר, והוא החל לנתר במקום, עוד ועוד ניתר, זיעה נטפה ממנו, עד שצנח ללא כוחות בחזרה לכורסה. ישב זמן־מה מבלי לעשות דבר. לבסוף התרומם, הלך ולחץ על המתג של דוד החימום, ושב והדליק את הטלוויזיה, הפעם בכפתורי הטלוויזיה עצמה. צפה בסרט טבע על הלֶמִינְג הנורבגי.

...אחת לחמש עד עשר שנים, באופן לא סדיר, מתרחשת אחת התופעות המוזרות בחיי בעלי־החיים הללו, נשמע קולה של הקריינית. בעת התפוצצות אוכלוסין, מתוך דחף המשותף לגזע, מתחילה אוכלוסיית הלֶמינגים יחדיו בהגירה המונית מן ההרים לעבר הים.

על פני המסך נעו עכשיו המכרסמים הקטנים בהרי השלג.

החיות מתחילות לנוע בקו ישר, צפופות, ואינן סוטות מדרכן: אם סלע חוסם להן את הדרך, הן עוקפות אותו, אם הן נתקלות בערמת חציר, הן עוברות דרכה, ואם הן מגיעות לאגם או לנהר, הן נכנסות ושוחות. כשהן מגיעות לים, הן ממשיכות ישר קדימה, פנימה, באותה נחישות, ומתחילות לשחות. אם נקרית בדרכן אונייה, הן מטפסות עליה וחוזרות לאותו קו דמיוני, כפוי, כמו אסור להן להיפרד מן הקו הישר. הן מתנגדות בתוקפנות לכל ניסיון לעצור אותן. מאות מתות בדרך.

מותן הוא בלתי־נמנע.

כמה מן הלֶמינְגים מתמהמהים מאחור, וכמו על־פי צו פונים וחוזרים למגוריהם בהרים. דור חדש מתחיל להיבנות בהדרגה במשך חמש עד עשר שנים לקראת התאבדות נוספת.

הלמינג הנורבגי מתרבה מהר מאוד, ומספרו נעשה רב מדי מכדי שהאוכל בהרים הסקנדינביים יספיק לו. הודות למנגנון שהוטבע בתהליך האבולוציה בדרך הברירה הטבעית, התפתחה כפי הנראה רגישות ביולוגית כלשהי להתמעטות המזון, שמפעילה את הדחף הזה. למעשה, התאבדותם היא תנאי לקיומם. מנקודת מבטו של הגזע הם מבצעים אקט של חיים. אלמלא התאבדות זו, היו נכחדים.

ראה קו מוזר של חיות קטנות הולכות לתוך המים במרץ. עצם את עיניו. כופף את גופו קדימה ותפס במותניו, ולחץ, ולחץ, ולחץ.

יחסו של מלכיור אל ארנסט היה כפול. על האהבה ידע, אבל את הכעס הרגיש. דבר־מה באופיו של ארנסט, מאז שהיו ילדים, הוציא ממלכיור תוקפנות וכעסים שלא ידע שקיימים בו. אתה כמו אבן חלקה שמחליקים עליה. אתה אידיוט. היה אומר לו. אלא שלארנסט היתה דרך להדוף את הכעסים בריחוק סלחני. מלכיור היה נוהם, וצועק, אבל המלים היו מתפרקות בדרך מקשיותן ומגיעות אל ארנסט מהולות ומרוככות. וגם זה היה משגע את מלכיור ומכעיס אותו.

יותר מכל שנא את אהבת המסתורין של ארנסט. אהבת הפלא. אולי עמוק בתוכו פחד שבגלל זה ארנסט לא יאהב אותו. הוא־עצמו היה כה בהיר, נטול ערפול, נטול פלא. בתקופה ההיא ארנסט לא היה פגיע. הוא לא היה יפה, אבל היתה בו גַרמיוּת שובת לב, זוויתיות זקופה ומרושלת כאחד, וחיוך תמידי, שנראה כמו ביטחון גולמי ללא התנשאות או גאווה. הבנות נמשכו אליו תמיד. נראה בלתי־מושג ומסתורי, ועיניו אפורות ורכות, משונות למראה עד מאוד. אולי אף זה הכעיס את מלכיור, שכך היה שובה לב בדרכו. חרף זאת היה חברו הטוב ביותר מאז אותו אירוע בבית־הספר שנקלעו בו זה לצד זה בעונשם המשותף. בדיעבד, חשב, כעסו היה הסימן לחברותם, במובן זה שחש רשאי לצעוק עליו, כי ידע שהוא אוהב אותו ובָטַח באהבתו. ידע שיחסו לארנסט יציב ואמיתי, קבוע ועמוק בזמן.

ואז פתאום בבת־אחת נסוג ארנסט. נדרש למלכיור זמן רב להעז לכנות בשם את מה שקורה ביניהם. כמה וכמה פעמים דחה ארנסט באמתלות שונות את ניסיונותיו של מלכיור לבוא לבקר או להיפגש. היה אומר שהוא עסוק, שעה שהמלה עסוק מעולם לא היתה בלקסיקון הנפשי של ארנסט. ואז יום אחד הופיע מלכיור במוסד ללא התראה ונדהם לראות את התינוק, ויותר מאשר את התינוק נדהם לראות את השינוי שחל בארנסט. השבירות שידע שקיימת בחברו, דחוקה עמוק בתוך מִתאר חִנו, נדחפה החוצה ונתגלתה ונמזגה בעורו החיצוני. עדינותו נראתה פריכה וטורדת, וניתוקו המושך נראה כבהלה. עצב חדש ועמוק, שמלכיור לא ידע שיש בחברו, זרם תחת עורו שנעשה דק טרם זמנו.

הסיפור על התינוק שהשאירו על מפתן הדלת נשמע מופרך, אבל כל הצוות אישר אותו, ומלכיור חש שבעצם אינו יודע דבר על חברו.

עבר זמן עד שהבין כי ארנסט לא באמת מחפש את הורי הילד. הילד יישאר. לא הבין איך אפשרי הדבר, אבל לא אמר מלה. וכעבור זמן־מה הבחין שארנסט אינו רוצה בקרבתו, נסוג ומתרחק ושׂם גבול.

בהתחלה, בכעס מופגן, לא דחק בארנסט לתשובות. גם היה בטוח שהמוּכּר יגיח תחת השינוי הזה שביחסיהם. אף־על־פי שעוד המשיכו להיפגש מדי פעם במשך כמה שנים, תמיד ביוזמתו של מלכיור, אזל משהו עמוק ביניהם ומת. רק הֶרגלֵי עבר עוד התקיימו, והם השפילו אותו, כל פעם יותר. ריקוד מלים סתמי, קליפתי, שמלכיור עוד קִיים, כי קיווה, כי לא היה יכול להאמין, או לוותר. כך עד כנס המחזור, שבו הבין מלכיור באופן ברור, שאינו ניתן יותר לטשטוש או להדחקה, שארנסט רָחַק ממנו.

כנס המחזור של בוגרי בית־הספר התיכון מאורגוואי נבחר באותה שנה להתקיים בישראל, וכמו תמיד, מימי נערותו ועד עתה, נבחר מלכיור הרהוט לדבר.

"אני מחפש מלים שתתארנה את מה שהיה אז, מבחינתי, ואת האירוע שאנו נמצאים בו כעת, אלא שהמחשבה מרוקנת אותי ממלים. כמו ניסיון לתפוס קרן אור או לפסל במים.

"אני תוהה מה קושר אותנו זה לזה", אמר אל הבוגרים המועטים שהגיעו, רובם מישראל וכמה מאורוגוואי ומארצות־הברית, במיוחד לכבוד הכנס.

"כפרטים לא בחרנו זה בזה, לא אז ולא בחלוף הזמן, אם כי הגורל השרירותי נעדר המשמעות הסמלית אף הוא הפריד בינינו לעתים, וגזר גזרות ויצק נבדלויות. למי מאיתנו נשארו געגועים, געגועים לשם או למי שהיינו, ואולי למיתוס הצעירוּת, שייתכן כי אינו רק מיתוס.

"יכול להיות שהעבר עצמו הוא שזורם בינינו עכשיו, או שמא מושג העבר, או נכון יותר שותפות הגורל נוכח הזמן החולף, הם שאורגים אותנו זה לזה.

"כל אחד וסיפורו, כל אחד והדיאלוג הפרטי שלו עם עצמו, עם הזמן שחלף, עם האירוע היום.

"האם אירוע זה יהיה חג, הזדמנות, או עוד אבן מרצפת באותה דרך צפויה מראש אל סופנו הבלתי־נמנע – הדבר תלוי בכל אחד על־פי טבעו. אולי מראַת הזמן שכל אחד מאיתנו מייצג לאחֵר תנוצל כדי לעורר בנו פחד, או חשבון נפש, אותה תופעה ידועה שקורית באירועים מסוג זה. האם נדע דבר על עצמנו שלא ידענו קודם?

"אני חושב, איך נתתי ליום לעבור, היום ועמו החיים", נאם בפניהם, "אדם לעצמו צעיר עד אינסוף וזקן עד אינסוף. והנה אני, שמאז ומעולם הייתי בצד ההתרחשויות, לידן, מביט ולא שייך, לא מטיל במושג הזמן כל משמעות סמלית, גם לא היו לי פחדי גיל, ולא פתחתי את עצמי מעולם ליתרונותיו, וחשבתי שאני זוכה באי־הממשות של אובדנו, אבל שגיתי. נתתי לגרדום הזמן מקום ומשמעות, אחרת לא הייתי מדבר כאן.

"אספר לכם משהו. לפני די הרבה זמן פגשתי מישהו שלמד איתנו, לא אומר מי, והוא איננו כאן, אני יודע זאת בביטחון. אני זוכר שהבטתי בו נדהם, כאילו ראיתי כישוף. הוא לא השתנה. כמו קפא בו הזמן הוא עמד מולי דומה לעצמו, זהה לעצמו. לא האמנתי.

"תחת קרום העור שלו היו המים האלה, הטריות החושנית עד בלי די של הצעירוּת, הקמופלאז'. עם השנים, עוד הרבה לפני שמשתנים ממש, קורה משהו אחר; האישיות של האדם נוצקת לתוך מרקם העור ונעשית חלק מצורתו וממתארו. השלב שבו האדם בוקע ונמזג בצורתו זה הדבר הראשון.

"אלא שאותו אדם כמו לא חל עליו דבר, ולרגע הייתי מוקסם, פלא! הבטתי כאילו עומדת מולי רוח. ואז הוכיתי בתובנה אחרת, חדשה. לא הזמן קפא אלא הוא קפא. הבנתי שהקיום איננו אי תחום ומבודד שמִתארו הוא לבוש. הקיום הוא דיאלוג, זרימה, מפגש של שייכות בתוך הזמן. מִתארו אינו קליפה אלא עדות לממשותו. ופתאום בצעירותו המופלאה ראיתי משהו קפוא. מעטה הצוף שתחת עורו, שיד הזמן לא דיללה כלל, אותו טוהר נעורים כובש, היה נראה לי כמו היעדר. כמו נכות.

"הסופרת גֵייטְסְקִיל אמרה, 'להיות היכן שאני באופן המלא ביותר', זהו רצונה. זהו גם רצוני. להעז להיות. היכן שאני. בגילי. בעורי. זקוף במי שאני ובמה שאני. ושם בעיני היופי. לא במִתאר מולקולרי זה או אחר.

"נשמע אולי בנאלי שרצוני להיות אני, ובכל־זאת, במלים הללו אסיים את דברי".

סמוק ונרגש כתמיד אחרי שנאם, ניגש והתיישב ליד ארנסט. חיפש את מבטו, שיכיל ויאסוף אותו בתוך חיוכו האוורירי והרחב, כמו שאסף תמיד. אלא שמבטו הוסט.

"מה קרה?" שאל, התלהבותו מתרוקנת, ממשות המרחק ביניהם עולה לסף.

"לא, כלום".

"מה, תגיד לי מה", פקד מלכיור.

"לא, רק ששיקרת".

"שיקרתי?"

"על האדם שלמד איתנו".

נכון, הוא המציא את הסיפור הזה. אז מה? הוא המציא את הסיפור כדי להמחיש נקודה. זו היתה מטאפורה.

ובעצם כבר אז ידע, מעט לפני שידע ממש, שקשר עמוק, הארוך ביותר בחייו, הגיע לסיומו.

למוסד "אחוזה" שבו היה ארנסט מאושפז נסע מלכיור פרואן באוטובוס ולא במונית. חשב כי בדרך יעשה סדר בנפשו. אהב את האוטובוסים. נדמה לו תמיד שכך לומד הוא על בני־אדם. את תלמידיו שלח לאוטובוסים.

זהו מרחב חושפני מאוד, טען. באוטובוס אתה דחוק, מנוצל, פגיע ומקולף מהגנותיך. זה כשלעצמו מחייב לשאול מה אתה משדר ומה רצונך לשדר. וטעם אחר, באוטובוס יש אפשרות לִצְפּות. בני־אדם נמצאים במקום שלעולם איננו המטרה, רק האמצעי. באוטובוס אנשים בדרך, מחוץ למורגל, מחוץ לרצוי, עצביהם מעט יותר רעועים, הגנותיהם מעט יותר פרוצות.

היה לו תיק קשיח שאליו מוצמדים דפים. מיד כשהחל האוטובוס לנסוע הבין כי עשה טעות. לא לקח בחשבון את רזונו החדש, וטלטול האוטובוס היה לסדרה אינסופית של מכות על עצמות חשופות. עצם את עיניו. היה עליו להביא עמו בקבוק מים. היתה לו בחילה, הנה עצמותיו הזקנות תישברנה כך פתאום, כאן ועכשיו. והכאב היה קשה. אילו לפחות היה לו מעיל לרפד את המושב ולשבת עליו.

נזכר בהריונה של רעייתו נואל.

כשפגש אותה באוניברסיטה חשב שהיא האשה המסחררת ביותר שראה מימיו. היא היתה האדם המבריק בכיתתו. שערה ארוך וכבד. לעתים אספה אותו ברישול עם סרט ואז נחשף צווארה, צבעו מין זית בהיר, והוא השתוקק אליה בכל כולו. בכיתה הם היו מתווכחים עוד ועוד. זיכרונה היה מוחלט, תופעת טבע כזו, היו אומרים, יכולת ריכוז מהפנטת. בתוך ההמולה נהגה לעצום עיניה ולהניח ידיה על הרקות, קשובה לעצמה כמו אין איש סביבה.

בקצהו של ויכוח צמא דם, לתוך ההפסקה, ואז אל הרחוב הסואן ומשם לביתה, נכנסו לוהטים, על מה התווכחו אלוהים יודע. היא נישקה אותו והוא פירפר בעוצמה שלא הכיר.

היא לא רצתה להפיל. אמרה לו, יש לי בבטן תינוק שהוא שלך ושלי, אבל יותר משהוא שלנו הוא של עצמו, ואני אלד אותו. ומלכיור חשב שהוא עד לתופעת טבע, כי בדברהּ היה עורה הירוק המוזר לוהט כמו ברזל מלובן. חשב, אני רואה ענן אלקטרונים חי.

היא לימדה אותו לגעת כמו שלא ידע שאפשר, שמותר. בוא, לקחה את ידיו בתוך שבילים של תשוקה ועונג, והוא חשב שיתפרק לרסיסים וימות מאושר.

עד החודש השישי הכל היה רגיל וטוב. ריגוש שאין לו סוף. אבל בחודש השישי היא החלה לסבול מצוקה פיזית, ולא רצתה יותר במגעו. בצקות ניפחו את רגליה, וכאבים עזים בלתי־פוסקים באגן ובגב העיבו, והיא הזיעה כל הזמן. לא ישנה בלילות ובקושי הצליחה לסחוב את גופה המתעצם ומשנה מִתאריו. כשהסתכל ראה אותה כמתקיימת בחושיה בלבד, והבהלה מן השינוי ביחסיהם הפכה לדחייה, והדחייה לדיכאון. היה מסתכל בה מדוכדך ופגוע. והיא בשלה, בתוך עצמה. הזרות היתה קשה וכואבת. הוא פחד מן הרגע שייוולד התינוק. הסתגר יותר ויותר בתוך עצמו, מנודה, מתמסר לבחינותיו ולעזיבותו, ורק כמו מאחורי מסך הבחין בתחלואיה הדוממים, בפניה התפוחות, בכאביה.

ויום אחד, שעה שישבה שקטה ומבטה מונח עליו ואיננו נסוג, עלה בו זעם. לכוד בעיניה שאינן מרפות ניסה להיחלץ, אבל לא היה לאן. רצה לומר לה שהיא מי שצריכה להסביר לו ולנחם אותו, אבל לא ידע איך. לא חיכה לתשובה, מילמל משהו ויצא. היא לא אמרה דבר, והוא רק זכר את העצב בפניה, שרק הכעיס אותו יותר.

והיה עוד משהו, שהבין באיזו צלילות מצמררת לראשונה, רק עכשיו כעבור שנים, מתוך חוליו שלו. מה שראה אז בפניה וסירב לו, היה בדידות קשה ומוחלטת.

הכאב הפיזי, ידע היום, הוא הבדידות המוחלטת.

הוא פקח את עיניו והסתכל סביב. האם מישהו הבחין במתרחש בנפשו? הוא ישב בצד השמאלי של האוטובוס, בספסל האחרון. איש לא ישב מאחוריו. אחרון באוטובוס ואחרון בחיים. כמה זמן לא קרא ספר. איך קרה שחייו נעשו ריקים כל־כך. כמה היו ארנסט והוא מדברים על המוות כדבר מושך ורומנטי. זה היה אופנתי אז. ואולי תמיד אופנתי לדבר על כך כשצעירים, כשהמוות הוא רק מלה, והגוף, שעודנו שרוי בתחושת נצחיות, אינו יודע דבר על שעון החול שכבר התהפך למן ההתחלה.

התפלא שגופו כואב פחות, ואמר לעצמו שינסה להבין זאת מאוחר יותר, כשיתפנה. הוא גיחך, המטפורה של חיי, לסמן כדי לחשוב מאוחר יותר, לדחות לאיזה זמן בעתיד. יש לו תיקיות שהכין, עם מאמרים, עם סיפורי חיים גזורים מן העיתון – שיקרא כשיהיה לו פנאי. ויש הספרים שקנה בלי סוף ושאת רובם לא קרא, רק תיכנן, ולמעשה התפנה לקרוא רק באנציקלופדיה, מין הֶרגל שהחל בו בכיתה גימ"ל כשקיבל אנציקלופדיה ליום־הולדתו, ומאז לא חדל. איני חי כאן ועכשיו, וזה האופן שבו איני לוקח אחריות. הפנאי לעשות דברים לא מגיע מעצמו, לא הוא ולא שום דבר אחר.

חיים חדשים זרמו בו. חום עטף את גופו הקפוא, היבש, והוא הרגיש באדמומית הנמזגת בפניו. בבת־אחת חשב שהוא יבריא, שהכל יהיה בסדר, ונשען לאחור, חייך. ולפתע נבלם האוטובוס בחדות, גופו התרומם ושב והוטח במושב.

שמע קול צעקה. את קולו־שלו.

"תחנה אחרונה, אדוני, תחנה האחרונה". פקח את עיניו והרגיש ביד המטלטלת אותו. לאחר שניות אחדות קם. הנהג נסוג, פינה מקום. ירד מן האוטובוס, נשען אל גדר בטון. לא היה לו מושג איפה הוא. זו היתה תחנה מרכזית שכוחה, כמה בַּאסְטוֹת, משרד. להקלתו הבחין בתחנת מוניות והחל לצעוד לעברה, נכנס למונית שנהגה בדיוק התעורר מתנומה קלה על ההגה.

"למוסד 'אחוזה'", אמר.

"שָׁם", הצביע האח. מלכיור לא ידע לְמה ציפה, אבל ודאי לא לְמה שראו עיניו. הדבר שעורר בו מבוכה ואי־נוחות היה שארנסט כמעט לא השתנה במראהו. שלושים וכמה שנים מאז פגישתם האחרונה, וארנסט נראה כמעט אותו דבר. הוא התקרב והתיישב על כיסא ריק שניצב מולו. פניו המוכרים של ארנסט לא הביעו דבר. מקרוב ראה שרק העור השתנה. אומנם הדוק על פניו, לא רפוי או מקומט, אבל יבש ודק להחריד.

"ארנסט, זה מלכיור", אמר וחש ריקנות. ציפה להתרגשות. לכעס. למשהו עז ומעורר. ישב מול קליפה שדומה דמיון טורד לחברו שהכיר וזכר, אלא שהיתה מרוקנת. ולשם מה בא? הרי שמע שהוא מנותק לגמרי, צֶמח. מוזר איך נשתמרו פניו.

חשב, הוא חי ואינו נגוע בשום מחלה, דוריאן גריי דומם, ואילו אני זקן וגוסס. לעזאזל אתך, ארנסט. הדמעות החלו להיערם בפְנים עיניו וחש צריבה. "למה, ארנסט?" שמע את קולו־שלו. אכן דיבר בקול, של תענית. אין אונים הושיט את ידו לתיקו ועמד לקום, ביקש לצאת משם, כשראה את הסימן. קפא וצנח על הכיסא.

שתי האצבעות של יד שמאל על הברך. הסימן ההוא מלפני שנים, כשפיטפטו טיפשים וצעירים. הסימן שהמציא ארנסט כדי לומר למלכיור חברו שהחליט להפסיק לדבר.

"ארנסט", צלף קולו באוויר והתפזר נרגש וחנוק. ופתאום הסימן כבר לא היה.

ידו של ארנסט היתה מונחת ברישול, פרושה ונטולת חיים.

בתו היתה אז בת שלוש ואיחרה בדיבור. מלכיור לא דאג, כי ראה שהיא מבינה. אבל נואל דאגה. היא אמא, חשב. אמא ממשפחת היונקים. כך רשום, הדאגה שאין בה נבדלות, שזורמת בכבישי העור. אהב את האבולוציה, אהב את הטבע. דאגתה משָׁם, חשב, מהחלב שלה, מגופה, בת־זוגו, אהובתו, זו שנתערבב בה ומהם יצאה ילדתו. היה אומר, "ילדתי", נדהם מעומס הרגש הזורם במלה.

בתו אהבה פאזלים. ארנסט הביא לה פאזל, ילד וילדה עומדים זה לצד זה. מלכיור הביט ברפרוף. בתו כבר השלימה אותו בזריזות כדרכה. הציור הראה את ההבדלים בין בת לבן, ומלכיור חשב בחיוך שארנסט ממש לא מבין בילדים, כי מה לבתו בת השלוש ולציור הזה.

ילד וילדה, וביניהם מחברים קווים. מרגליה של הילדה משכו קו אל רגליו של הילד. בקצה הקו כתוב 'רגליים'; ידי הילד מחוברות בקו אל ידי הילדה, ולידו כתוב 'ידיים' – כך איבר אחרי איבר וקווים נמתחים, עד לראשו של הילד שבו היה מצויר כתם אפור ולידו כתוב מוח, עיניו של מלכיור חיפשו את הקו, מתוך הֶרגל, שיגיע עד למוח של הילדה, אבל הוא לא נמצא. בראשה לא צויר הכתם האפור.

הוא לקח את הפאזל והשליך אותו לפח האשפה. "הסתכלת בכלל במה שאתה מביא?" פנה אל ארנסט בזעם.

נואל הפסיקה את עבודתה ליד שולחן העבודה והסתכלה בריחוק. הילדה רצה אליה והיא עטפה אותה. ארנסט קם, רזה וגבוה, ואמר, "סליחה, מה קרה, אני לא מבין". מלכיור נרגע והסביר, וארנסט הנכלם אמר, "אתה צודק, אני מצטער, לא הסתכלתי. אני נורא מצטער". ומלכיור אמר, "עזוב", ולבתו אמר, "מתוקונת, סליחה". אבל היא לא השתכנעה, ולא יצאה מבין זרועות אמה, שהמשיכו לעטוף אותה ולגונן עליה מן העולם וממנו. ומלכיור נעלב, אבל ניסה להבליג, ואמר, "מדהים, לא? ומה איתך, נואל, גם אותך זה אמור לזעזע, לא?" והיא אמרה, "כן", ולא הוסיפה.

ידע שכמו תמיד העמיד שוב עיקרון מעל למציאות, כפי שכבר אמרה לו פעם, כשלא הסכים לקנות לילדה גלידה כי המוכר היה, כך חשב מלכיור, מתנחל, קולוניאליסט. לא עזר שילדתו ייבבה והתחננה. הוא אמר, "לא, אני לא מסכים, אני לא משתף פעולה. יום אחד את תביני ותודי לי", אמר ולא ראה את בתו שהקריב כך בקלות למען עיקרון, חשוב ככל שיהיה, אבל לא חשוב ממנה, אמרה לו אז נואל, עוד בעֶדְנה. כמה היא מדהימה, חשב אז, אפילו שלפעמים שנא אותה על כך שהיא תמיד צודקת.

"ארנסט, סלח לי", אמר, "באמת הגזמתי. אני מצטער". וארנסט סלח. בעצם לא סלח, כי לא האשים. כמה הוא נקי וחף מכל צדקנות ואלימות. שנא אותו ואהב אותו על כך, וחש בודד. אז קם ושאל, "אני יכול להכין קפה לכולם?" והם הינהנו. הקטנה ניגשה אליו וליטפה אותו, והוא הרים אותה וחיבק בכל כוחו וחשב שלא ידע שאפשר לאהוב כך. הדופק פעם חזק. הוא מאושר. יש לו הכל. אלא שעם האושר נעשה עצוב. כששפת את המים לקפה בלע דמעות שלא הבין אז כמה הקדימו את זמנן, כמו היה הכל חתום וגזור.

ועבר זמן של חיים, אולי שנה. ארנסט ביקר אצלם שוב. נואל השכיבה את הילדה ואולי נרדמה איתה, כמו שאירע לא פעם. ושמא עבדה ליד שולחן הכתיבה, או סתם חלמה והרעיונות המופשטים שלה בפיזיקה תיאורטית נעו בתוכה בשבילים מסודרים להפליא. מלכיור וארנסט ישבו לבדם, בביתו שהוא חי בו עד היום, שכל הנעימות התפוגגה ממנו.

איך הגיע ארנסט לעניין הסימן שייתן כשיפסיק לדבר, אלוהים יודע.

"יהיה רגע שבו אחדל לדבר", אמר ארנסט. "אני יודע, פשוט יודע. האם הדבר יקרה לי מעצמו? האם אבחר בכך? אחרי שאחדל לדבר יביטו ביומני ויראו את מלות ההתכוונות שאשאיר, שהשארתי. כשאחדל לדבר אכיל את האני הצופה בי, אלא שאשתוק. אתה מבין, מכשפת אותי המחשבה להיות עטוי קרום, לחיות מאחוריו, והעולם מחוצה לו. להיות אפרוח, להיות ראשן, להיוולד או לא, לדעת או לא, להיראות או לא. אינסוף שקט קפוא סביבי, אבל לא קר ולא קשה, אלא רך ואינסופי כמו שלג. אשהה בתוך הזחל של השתיקה חזק ועצום. כל המלים שיאמרו לי ייהדפו ממני החוצה.

"אי־הדיבור הוא הכוח האולטימטיבי. ומדוע אני רוצה בכוח הזה? איני יודע", הרים עיניו והצטחק.

מלכיור אמר, "בשביל מה, ארנסט? תתבגר. חוץ מזה, מה איתנו? תשתוק אלי וזהו? למה? מה נותנות לך המחשבות האלה? אתה רוצה שאביט עליך ותשתוק אלי? מה אתה חושב שאני ארגיש?"

וארנסט אמר, "כן, נשמע טיפשי. אבל אם זה יקרה, אסמן לך ותדע".

"איך?" זילזל מלכיור שכבר לא כעס.

ארנסט הירהר רגע ואז אמר, "ככה", ואת שתי אצבעות יד שמאל הניח על הברך. "כך אעשה, ואז אתה תדע".

ומלכיור אמר, "נו, אז תסמן. אז מה. מה אז".

"אז כלום", ענה, "לא יודע".

"ארנסט, אתה מתעסק בשטויות. איפה קראת את זה, אצל הראגָ'ה מָהאראג'י?" וארנסט לא ענה, רק עצם את עיניו לרגע, ואז פקח אותן וחיוך חמק על פניו. הוא גמע מן הקפה, זכר, ושניהם התרווחו בנעימות שעמדה לרשותם אז, יודעים את קרבתם, הולמים זה בזה בגללה ובזכותה.

ארנסט דומם, מאוין, ריק. מלכיור ידע שלא ראה סימן. שתי האצבעות על ברך שמאל היו רק הזיה.

"ארנסט", אמר את שמו בקול, "ארנסט". הוא אחז בתיקו, קם והחל ללכת לאטו בכיוון היציאה. לפני שיצא הסתובב. גופו של ארנסט נראה ממוסמר למקומו. עיסת אדם ריקה מחיים, שמיכה משובצת על רגליו הרזות.

המונית כבר היתה קרובה לביתו. הדופק הלם חזק. אני חולה, חשב ללא רחמים. חשב גם על קפה שתיכף ישתה.

נזכר שאדם אמר, אני אוהב קפה, וחייך. אדם הנחמד כל־כך.

חלף סוף־השבוע.

כשהגיע אדם למשרד מיד דרש בשלומה. בחורה שזכר רק במעומעם אמרה לו שהיא עם מישהו.

"מה?"

והיא אמרה, הפעם בחשש, "כן. זאת־אומרת הוא ביקש לראות אותה. אמר שהוא ממשרד עורכי־דין".

"ונתת לו להיכנס? את מבינה שהיא נשלחה אלינו מבית־משפט, מבית־מעצר".

"הוא אמר שהוא בא לבקר אותה. לא יודעת..."

"איפה הם?" קולו קשה.

"שם", התכווצה.

"שאיש לא ייכנס אליה בלי להודיע לי או לגברת דהאן".

"כן", גימגמה נכלמת.

לא היה אכפת לו להיות אכזר. הוא פסע בכיוון חדרה של אנה הרסט בצעדים מהירים, ואז האט. כשפתח את הדלת ראה את הסנגור נועם דרור יושב לידה, ידיו בין ברכיו. לשֵׁמע נקישת הידית נעמד הסנגור עמידת דום. אנה לא זזה.

"מה אתה עושה פה?" נבח עליו אדם וחֵמה זחלה בפניו.

"באתי לבקר", אמר הסנגור בקול נכאים.

"אנה, את בסדר?" פנה אליה אדם. היא לא הרימה את פניה. "אנה?" עכשיו קרא בשמה בנחישות.

"כן", אמרה לבסוף ובקולה לא נמשח דבר.

"בוא, תיכנס אלי לחדר", אמר לסנגור, ואל אנה אמר, "נדבר עוד מעט, בסדר?"

נועם דרור רק פלט, "אנה..." ויצא חפוי אחרי אדם מבלי להביט לאחור.

"מה אתה עושה פה? אני לא צריך לומר לך שזה לא תקין".

"כן", מילמל הסנגור הצעיר.

"מה קורה לך? מה זה?"

"אני..."

אדם זכר את תגובתו של מלכיור כלפיו. "ראיתי אותך בזמן הדיונים בבית־המשפט, וגם שם נהגת באופן לא מקצועי. עכשיו אתה מעז להגיע הנה. מה אתה חושב לעצמך?"

"אני לא ישן בלילה", אמר הסנגור חלושות.

ואדם חשב, תינוק, ואמר, "אז קח כדורי שינה". מי אני שאטיף למישהו, תפס את עצמו, ניסה לאסוף את קולו ואת כעסו ואת צדקנותו המיותרת. "מה אתה רוצה ממנה?"

"כלום, רציתי לבקש ממנה סליחה".

"סליחה?"

"על איך שהייתי במשפט. אני רוצה שהיא תבין שאכפת לי. אפילו ש... לא יודע..." שקט ירד וישב, לא טוב ולא רע.

"היה לך איזשהו קשר איתה?" לא התאפק אדם ושאל, "דיברתם?"

הסנגור הרים את עיניו. "כן, קצת".

אדם הרגיש חשוף והוריד את ראשו.

ואז דיבר, קולו מתון יותר, "סליחה שאני צועק עליך. באמת לא נהוג לבוא ככה".

"כן", אמר הסנגור.

"אתה לא חייב לענות לי, אבל היה ביניכם קשר של דיבור? היא דיברה אליך? היא דיברה אתך רגיל?" האם הוא ינצל את חולשתי? שאל את עצמו, האם יתבע ממני תמורה לצרכי הנחשפים?

"לא, לא ממש", אמר נועם דרור. "זאת־אומרת היה נדמה לי שכן, כי היא הסתכלה בי כל־כך פתוח תמיד, כאילו כל מה שאמרתי זורם בה. אבל במחשבה לאחור אני לא בטוח שהיא ממש דיברה. אתה מבין, אני בכלל לא בטוח שהיא אפילו הקשיבה. גם על זה רציתי לבקש ממנה סליחה. למרות שאולי גם זה לא בסדר מצדי. קודם לעשות למישהו לא טוב, ואחר־כך עוד לבוא אליו שיכיל את מה שעשית לו ושייקח ממך את כאב החרטה שלך. אני חושב שהבחור ההוא רצח אותה".

"מה?" נרעד אדם.

"יש מישהו שהגיע באופן קבוע לבית־המשפט, לא יודע אם ראית. בחור שהיא מכירה, אפילו שאף־פעם לא הסכימה להגיד לי עליו כלום. ברגע שהייתי מזכיר אותו, היא היתה נעשית נורא מוזרה, עוצמת את העיניים חזק. רואים עליו שהוא לא בסדר. מין אחד שמנצל. חתיך כזה. אני לא מבין למה אותו המשטרה לא חקרה".

איזה אדם אגוצנטרי וילדותי, חשב אדם, כל ראיית המציאות שלו נגזרת מצרכיו ומהפנטזיות שלו. צריך לסלק אותו מהמקצוע הזה. ובאחת היכה בו: בדיוק כמוני.

"היא כל־כך מקסימה, נכון?" הרים הסנגור את עיניו.

ואדם, שלפתע חש חשוף מדי, ענה ברוגז, "מה זה חשוב".

"כן, אתה צודק", ענה הסנגור.

ושוב נפלה שתיקה.

"טוב, אני אלך. תמסור לה שלום ממני", הוסיף מבויש.

ואדם אמר, "אמסור". קולו שטוח. נועם דרור יצא.

לא ראה את אנה הרסט, עבד מעט והיום עבר. הוא יצא מבלי שראה איש.

גם למחרת בבוקר לא ראה את גברת דהאן. אנה לא היתה בחדרה, והניח שמישהו מטייל איתה. הוא פנה לאחות, שדווקא זכר את שמה, וביקש שתכניס אותה אליו אחרי שתשוב למחלקה.

הלך לשירותים, וכשחזר אנה כבר ישבה ליד שולחנו.

כשהבחינה בו נרעדה בתוכה, אבל לא זזה, והוא התיישב מולה.

אנה. האם דיבר? היה בה שקט חדש הבוקר, אבל הוא לא היה בטוח שזה שקט.

הוא יגיע אליה, יפלס דרך, קבע בתוך עצמו. כאבהּ, ומה שעשיתי לה, מה שאמרתי ופצעתי, הם מכשולים ותו לא, לא מקומות לעצור, לא קברים, רק מדרגות, כמו שאמר מלכיור.

כבר לא הרגיש במחיצתה אותו ריגוש. האם מלכיור יטלפן? תהה לפתע. מה פתאום, למה שיטלפן. אני רוצה את קולו, את זרועות בגרותו, זקנתו. אני רוצה מישהו שישמח אלי, שיבקש אותי, מישהו שיודע יותר ממני, מישהו שחותך בחיים ובזמן ובגורל. חזר להסתכל בה. לא העז להציע לה קפה. לא ידע מה לומר וחיכה שהזמן יעבור.

הטלפון צילצל.

"מי מבקש אותי?" שאל את המרכזן.

"רחל. חברה של..."

קרה אסון, נבעת. היא התאבדה. מרים התאבדה.

"רחל?"

"אדם, שלום. מצטערת שאני מטלפנת לעבודה, אין לי המספר שלך בבית. אני רוצה לדבר אתך. מאוד".

"לדבר אתי?"

"כן, על מרים, אם אתה מוכן".

"לא קרה כלום, נכון?"

לרגע שתקה. "לא, לא במובן הזה". האם קולה שופט אותו? לא שופט, אבל מרוחק. טוב, היא חברה שלה, לְמה ציפה. הוא היסס, אבל הם קבעו לשעה מאוחרת יותר בבית־קפה.

עכשיו שם לב שאנה מביטה עליו. לרגע שכח ממנה. "סליחה", אמר. לא ענתה, אבל היא בהחלט כאן, הבחין, עיניה ממוקדות יותר, אינן ריקות. לבשה פיג'מה, ועליה עוד חולצת פיג'מה וחלוק. גופה חבוי, טמון. היא מחביאה אותו ממני, אבל לא רק ממני. מלבד אותו יום שבו הגיח גופה ונראה, יום נורא שלא יחשוב עליו, היא מכוסה תמיד. נזכר בעליזה יחזקאל הקבצנית, בגופה שרזה והתמעט עם המחלה, והמטפחת שכרכה סביב ראשה, מטפחת נשית כל־כך סביב פנים קטנות אבודות, נטולות זדון, כוח או כעס. וזקנהּ הלבן, הגברי.

היא הגיעה למוסד של ארנסט אחרי שנים ארוכות של חיים בחוץ. אף שלא היה לה ביטוח רפואי, ואף שלא ענתה בהכרח על ההגדרות המקובלות לחולי נפש כרוניים, אסף אותה ארנסט אליהם.

כבר אי־אפשר להבדיל אותה מחייה, הסביר. אסור לה להיות שם לבדה עם החולי שמכרסם בנשמתה וביכולת ההישרדות שלה, כך אמר לפְּיֶר ולאדם. הרי אינה יכולה להיות לבדה. היא נעתרה ובאה, אבל לא הסכימה לישון בחדר. ישנה בחוץ, וכיסתה את עצמה בניילונים בחורף היחיד שעוד הספיקה לחיות. המשיכה למכור פרחים כמו שעשתה בתל־אביב, שחיה בה שנים ארוכות על מדרכות העיר.

בלילות היתה אוספת פרחים נבולים שנזרקו בסוף היום בשוק, ומוכרת אותם למחרת במין כבוד עצמי נוגע ללב, כי היא לא מקבצת נדבות, היא עובדת, אמרה, מוכרת פרחים.

כך גם במוסד, בלילות קטפה עשבים שוטים או סרפדים, או סתם ענפים מהבוגנוויליה שעיטרה את השער, ואז מכרה אותם בשעות היום. אבל לא מכרה בכסף, כי לא היה מי שישלם, אלא בכל תמורה סמלית אחרת. וכך נתן לה מישהו אבן, ובתמורה קיבל צרור פרחים־עשבים־שוטים. היו לא מעט ששיתפו פעולה, מי מתוך התחשבות בה, ומי כי אהבו גם כן לתת ולקחת. ואדם ראה אז שלא הכסף, כי אם המשא־ומתן הציב לה מסגרת חיים. נותנת ומקבלת לא חשוב מה. נזכר בה כעת ביתר שאת, מתוך מאות אנשים שחלפו בחייו.

רק שלא יפגע בה שוב. הביט עליה בזהירות, ולפתע לא הרגיש דבר, פניה נראו לו שוב קטנות ואבודות בתוך ממדי סמרטוטיה.

יש לי בעיה עם אנה, חזר בתוכו על המלים. לא יעזור שאכחיש, כי הדבר לא ישנה את עצם הימצאותה. היה מרוצה מעצמו. אלה מחשבות של מבוגר, של מטפל. זו התחלה נכונה. הסתכל בה ישר. הזדקף. חייך אליה.

"אנה, את יודעת למה את פה, נכון?" לא חיכה לתשובה. "אני יודע שאת יודעת, ואני רוצה לדבר איתך על כך. אני מבין שהשיחה מלחיצה אותך, נכון?" לא חיכה. "אבל זה מה שעלי לעשות. אני לא אוהב את המלה צריך, אלא שנדמה לי שאני משלה אותך ואת עצמי אם אני לא מודה בכך. השופט חשב שאולי את לא כשירה לעמוד לדין. את יודעת מה זה אומר?"

היא לא ענתה. אדם חיכה רגע, והמשיך, "זה אומר שללא קשר לאשמה שהואשמת בה, עלי לבדוק אם יש בך מה שמכנים שיפוט מציאות תקין, זאת־אומרת האם ניתן לשפוט אותך בכלל. כי כדי לשפוט צריך להתקיים התנאי שאת יודעת ומבינה את המציאות שבה את חיה, את האירוע, ואת המעשה שאת נאשמת בו, בין אם את אשמה ובין אם לא. ועוד דבר, אנה, לא חשוב לי אם את אשמה, גם לא מתפקידי לקבוע, אבל את כאן, ואני רוצה שיהיה לך טוב. אכפת לי ממך וזו האמת.

בגן המועדון שבקצה הרחוב היו שיחים נמוכים מקומת אדם. ערוגות שהן שבילים. הלכה לאט. טיפת צעד אַחַר טיפת צעד. מסביב דממה. האוויר שתק ונמתח מכל צד. והרוח. ולא היה ציוץ של ציפורים.

אנה, קרע הקול של יוליה את האוויר, והוא נמתח, חומר שקוף ועבה שתיכף יבקע. תיכף. לא, לא, שלא יבוא. אנה. לא לא לא, לחשה בפחד שקוף. הקול לא מצליח לקרוע את האוויר, הוא לא מצליח. הוא לא יצליח. היא חדלה לנשום. אנה. הקול עמום, רחוק, הקול טובע בים. אנה... זהו, הקול טבע. שקט. הקול הלך. לעולם.

תמיד רצתה לרקוד, אבל לא ידעה איך. בכיתה כבר רקדו, אבל לא היא. היא לא יכולה. לרקוד היה הדבר שהכי רצתה. לא תוכל, גם לא בעיניים עצומות. גם לא להתחתן. היא אמרה לאלון ואמיר בשוחה, אחרי שביקשו ממנה. לא, לא אמרה, רק חשבה. שאי־אפשר. ושאי־אפשר עשוי אוויר אפור ושקוף מפלדה בצבע חום.

היא פקחה את העיניים, האם עצמה אותן?

הוא יושב שם. קודם דיבר בטלפון. הוא מסתכל. רצתה חושך. אבל איך תְּכַבֶּה, ואיך תאמר. הכאב בכל מקום. סכינים קטנות עגולות. אם תשב מספיק שָׁקֵט, היא לא תתפרק. חשה את קצות העור מתחילים להתפורר, האם הם עפים? האם יש להם צבע? לא תביט, אולי זה לא קורה, רטוב לה פתאום, דמעות? לא, לא לא דמעות, הן תשטופנה את פירורי הגוף, לא. אבל אין לה כוח, היא לא יכולה, לא יכולה.

"אני לא יכולה".

זהו, זה קרה, היא אמרה. קפאה, חדלה לנשום.

"אנה? אנה, אמרת משהו?"

היא דיברה. הוא שמע. האם חלם. כבר לא ציפה לשמוע אותה, התרגל לשתיקה שלה.

"אנה? אנה, למה את מתכוונת, מוכנה לספר לי?"

"מממה?"

"אמרת שאת לא יכולה, נכון?"

"אני לא יודעת".

"את לא יודעת אם אמרת?"

"לא, כן, אני לא יודעת".

"את לא יודעת למה התכוונת?"

"כן".

"את זוכרת על מה חשבת קודם כשאמרת".

"כן, לא, אני לא יודעת". הוא מחכה. היא ראתה. והיא תיאלץ לומר משהו. אבל מה.

"היה לי חלום כזה".

"חלום?"

"כן".

"על מה?"

"על שיחים בשכונה".

למה היא לא עוברת את הגשר? אלַי. למה אנחנו לא מדברים? מה יש לה?

"אנה, באיזו כיתה את, כלומר היית? בשמינית? בעצם אני יודע, סליחה. אבל באיזו מגמה היית?"

"זה מעורב, לא מגמות".

"אז אילו מקצועות בחרת?"

"פיזיקה, אנגלית, זהו".

"את מתעניינת בפיזיקה?"

"לא, כלומר אולי".

"אז למה בחרת בפיזיקה?"

"לא יודעת".

הוא לא מצליח להגיע אליה.

"את טובה בפיזיקה?"

"אולי, כן, אני חושבת, אולי".

חשב, גם אני טוב בפיזיקה, ושִׂמחה תמוהה ומיותרת שטפה אותו.

למזלו הזמן עבר. כך הוא הזמן, עובר, חשב. אבל האם הוא עובר? הרי אינו איזו מרכבה שנוסעת בתוך החיים. הזמן הוא בשפה. זו קביעה לשונית שהדברים המתרחשים קורים כנגזרים זה מזה, ואת זה הלשון מכנה מהלך זמן. הרי לא אומרים חייתי לעומת עכשיו, כי החיים הם רצף. אתמול והיום לא מייצגים ישויות אחרות, אלא ישות אחת. נניח שהיתה שפה שאין בה הטיות של עבר והווה, האם אז היו החיים ללא זמן?

גם אני מתפרק, נרעד.

כפופה. איננה. לעולם לא אגיע אליה, חשב ללא כאב או אשמה.

דפיקה על הדלת. בטח אייל. בטנו הסתגרה מול מה שלפתע חש ביתר שאת אנרגיה מיותרת וצפופה של בחור שֶׁכּוח הוא המניע אותו, וזירת הטיפול, כך התבהר לו ברגע זה, היא רק המסגרת. בו־ברגע החליט לפטר את אייל.

"כן", קולו סגור. זו היתה גברת דהאן. "סליחה", אמר והזדרז להתיישר בכיסאו. גברת דהאן הביטה בו ממרחק. בלבו עצב על נפש האשה הטובה הזאת, שאהבה אותו עד לא מזמן ועכשיו כבר לא, ותחושת החמצה חריפה עלתה והציפה.

אנה סובבה את גופה אל גברת דהאן בנכונות שהדהימה אותו. זרועותיהן כבר שלובות. "לך לאכול גם אתה, אדם", הפטירה ויצאה.

רחל כבר ישבה אל אחד השולחנות. היא בחרה בדיוק את הפינה שאני הייתי בוחר, חשב. הקיר מאחור, מרחב הקפה לפנים. התקרב, והיא קמה.

"שלום", הושיטה יד. הושיט אף הוא וחייך חיוך עקום. אני מודע לעצמי יותר מדי, צריך לשבת, רק שלא אעיף את השולחן עם הרגליים שלי.

"נזמין?"

הינהן. היא סימנה בראשה למלצר. ביקשה אספרסו כפול וחלב חם בצד, והוא אמר, "אותו דבר".

"אתה רעב?" שאלה.

"קצת", ענה, "אבל קודם נדבר, אני פוחד שלא אתרכז". היא הביטה עליו בעין בוחנת, בודקת אם התבדח. הוא הצטער, לא רצה שכך תחשוב. אבל עד מהרה הבחין שהבינה, והודה לה בלבו.

"טוב, אבל אל תדאג, כלומר אני לא יודעת להסביר. תודה שהסכמת להיפגש, אני לא בטוחה שזה טוב או נכון, ואני בעצמי קצת מבולבלת".

"היא ביקשה ממך?"

לרגע היססה. "כן, היא ביקשה, אבל לא בגלל זה הסכמתי, לא רק. חשבתי קצת ואז הבנתי שגם אני רוצה".

"היא אמרה לך לָמָה, לָמָה היא רוצה שתדברי אתי?"

"היא רוצה להבין מה קרה. היא לא מבינה. היא אומרת שאם היא תבין, היא תוכל להשלים עם זה וללכת הלאה. היא לא מבינה מה היא עשתה".

"ואת רוצה לומר לי שהיא לא כועסת עלי?"

שוב היססה. "היא כן. בגלים".

"ולמה הסכמת, זאת־אומרת למה רצית?"

"לא יודעת, לא בגלל מה שהיא רוצה לברר, אלא... לא, בעצם כי ביקשה, והיא חברה שלי, כן, היא ביקשה ודי בכך שאעשה. זה בסדר לך?"

"כן. אני דווקא שמח. לא יודע למה. אין לי עם מי לדבר על זה ובינתיים אני לא מרגיש שאת שופטת אותי, לפחות לא נראה כך. לא שאין על מה, אבל אין פה עניין של צדק".

"נכון, אין עניין של צדק", אמרה והרכינה את ראשה. היה לה שיער חום־זהוב, עבה מאוד, ארוך, אסוף ברישול נינוח בסרט כחול. פנים נעימות, לא יפות, עצמות רחבות, ושמורות עיניים רכות וסמיכות כמו חול של ים.

נזכר שמרים שאלה אותו אם בגלל רחל עזב.

"את יודעת היא חשדה בי שיש לי איתך משהו".

פניה התרוממו והוסטו מיד. האם זה היה כאב? מרים בטח ריסקה אותה, חשב, עם האלימות הצדקנית שלה. איך היא התחברה איתה בכלל? ומה אני מדבר. הרי קשרתי איתה את חיי לשנים.

"מה איתה?" שאל, אבל לא היה בטוח שהוא רוצה לשמוע.

"היא במשבר. אף־פעם לא ראיתי אותה ככה".

נזכר בשיער הגזור הפזור בכל הבית. בקרחות בראשה. ברָזון.

"איך הכרתְּ אותה?" מדוע שאל, ומה זה קשור. פתאום רצה לדעת וחשב, אני לא יודע עליה כלום על מרים, על החברוֹת שלה, על רחל.

"באוניברסיטה".

"באוניברסיטה?"

"כן, קצת לפני שאתה הכרת אותה".

"באמת?"

חייכה. ראה שהיא מבינה שהוא שואל את עצמו האם היה עליו לזכור אותה משם, אפילו שבעצם כבר היה בהתמחות, וחייך אף הוא, נבוך ואסיר־תודה. הוא גמע מן הקפה.

"אני לא חושב שאני יכול להסביר לה, ואני גם לא יודע מה לעשות עם השאלה הזאת. כשאני מנסה, יוצאים ממני דברים תוקפניים, גסים, מאשימים, שהם פוגעניים יותר מהאמת. בדיעבד אני מלא תלונות וכעסים וסיבות למה לא יכולתי יותר, אבל האמת היא שאני לא חושב שכל התלונות האלה היו בהכרח הסיבות. את חברה טובה שלה, ומה שאני עומד לומר נשמע נורא, אבל יותר מלומר למה זה קרה, או מה קרה, אני בעיקר מתקשה בימים האלה לזכור למה רציתי בה, למה אהבתי אותה, או אם בכלל אהבתי, ואני מניח שכן, אבל אני לא זוכר, לא חווייתית בכל אופן. ואולי מרוב אשמה אני מעצים את המגרעות שבה. בכל מקרה, אני באמת חושב שאנחנו לא מתאימים.

"ואולי ניצלתי אותה. כנראה תמיד ידעתי שזה ייגמר. אולי אני לא מתאים לזוגיות בכלל, לא רק איתה, עם כל חוקי החלוקה האלה. אני לא מעמיד את האמת שלי לפני הכל, כמו שהיא אומרת, אני דווקא חושב שאני יכול לבחור בוויתורים, ולהכיל את האחר לפי מי שהוא, וזו שמחה בשבילי שהאדם לידי הוא הוא־עצמו, ולא איזו כפפה שתתאים לתמונת הצרכים שלי. אבל במקרה שלנו, היא ראתה צדדים בסיסיים בי ככשלים, ובנתה על זה שהם ישתנו. אבל הם המהות שלי. ואני חטאתי לה באותו אופן, כי אני בעצם צריך ממנה את מה שמהופך למי שהיא במהותה".

"במהותה?" עצרה את שטף דבריו.

הוא הישיר אליה עיניים נרעשות.

"סליחה", אמרה, "לא התכוונתי להפריע".

"לא, זה בסדר. זאת־אומרת שגם אני דרשתי ממנה כתנאי משהו שמנוגד למי שהיא, כי תפסתי את מה שהיא ככשל". חיכה להיות בטוח שהבינה. ראה בפניה את הקשבתה ואת הבנתה.

"נניח מקומם אותי שהיא נעלבת ממני", המשיך, "זה מכביד עלי וסוגר אותי. והדבר אולי אבסורדי מבחינתה, כי היא הנעלבת, אבל אני מרגיש שהעלבון שלה הוא מעשה של אלימות כלפי. כי לגבי, להיעלב מכך שאני כפי שאני, זה גם למחוק אותי, ואילו היא תמיד רואה את הדברים האלה כקלקולים, כחטאים שהיא סולחת לי עליהם. ואז אני נסגר וחווה את העלבון שלה כמו מין שיניים שכוססות בי. לא אמרתי לה את כל הדברים האלה, בשביל מה להגיד. ולא תמיד היו לי המלים האלה, שרק עכשיו עולות כל־כך ברורות, אבל ככה הרגשתי. עכשיו זה לא כל־כך חשוב, כי המצב לא הפיך. המשבר הזה שלי הוא לא רק אירוע שיש לו סיבה, אלא הוא פתח למשהו שאני חושב שהיה שם מאז ומעולם, ואם גם לא, כך הוא נחווה ומתקיים אצלי כעת. העבר כפי שאני מספר אותו בתוכי כבר כולל את מה שנפתח בי לראות. ומה שנפתח בי לראות כבר נמזג חזרה לתוך העבר ומספר אותו מחדש. ובו אין לה מקום אצלי יותר, ואל העבר האחר הקודם אני כבר לא יכול לחזור, כי הוא לא קיים בי עוד".

הוא חדל לדבר, חיכה. היא לא אמרה דבר. שניהם גמעו מן הקפה. פחד להישיר אליה את עיניו, וריח הקפה שנטחן ברקע הרעיד את סִפיו.

"את יודעת, אני לא יכול להמשיג יותר את הקשר איתה. זו האמת. אני מצטער שאני אומר לך, אני לא רוצה לומר עליה דברים פוגעניים, אבל זה נגמר.

"את אולי תשנאי אותי על זה, את חברה שלה, ונכון לך להזדהות איתה ועם כאבה, ואם אני המתווך של הכאב, אז מן־הסתם אני גם האשם. אני בטוח שבסיפור שלה התפקיד שלי הוא תפקיד הרע הגמור, ואני לא מתווכח, כי בטח הסיפור שלה לא פחות נכון משלי". קיווה שאינו מדבר בקול רם. מאחוריו שמע צלילי שיחה בין שתי נשים.

הוא חזר אליה. מבטה שקט מאוד, שָׁלֵו, נוכח, נעים עד בלי די. לדבר אליה זה כמו להתפרק לנקבוביות ההקשבה שלה, חשב.

"קצת עצוב לי שאת שופטת אותי, אפילו שמה אכפת לי. אבל אכפת, אני מודה. את שותקת, ולא כמוה מתקיפה, אז אני מתחיל להיפרם כאן מולך, ואני ממש מדבר הבלים ובכמויות, ולא רק איתך. אני ממש מצטער".

"אדם, זה בסדר", קולה כמו מבטה שקט וברור. הוא לא הבין מדוע הוא נרגש.

"אני כבר לא מזהה את עצמי", הוסיף. בעיניה הופיעה שאלה, אבל שאלתה לא תבעה דבר. את הכוס תפס בשתי כפותיו. נזכר איך שבר כוס כשישב עם עידן, ושיחרר את ידיו.

"תגידי לה מה שאת רוצה. אני לא יודע מה לומר לה. תמציאי מבחינתי. אני לא רוצה לפגוע בה". שמע את קולו גובר. "רק הלוואי שכבר תמשיך הלאה. את מקשיבה מדהים", אמר לפתע, והיא חייכה. "אז מה את אומרת?"

"זה עצוב, זה הכל. כמו החיים".

האם היא רצינית? כן.

"תודה שדיברתָּ אתי. עכשיו אני חוששת שעוררתי בה ציפיות".

"את כועסת עלי?" מדוע שאל.

חשבה רגע. "לא, מה פתאום. מוזר, אבל זו פעם ראשונה שאני לומדת להכיר אותך קצת".

"טוב, אני אלך עכשיו", אמרה וקמה. הוציאה שטר מן הארנק והניחה על השולחן. הוא קם, השולחן רקד והיא צחקה.

"הרגליים שלי, אני מצטער".

"אתה מצחיק", אמרה ולחצה את ידו, "תודה".

חזר לשבת מסורבל. איך לא שמתי לב כמה היא נחמדה.

בית־הקפה הזה נעים. ביקש את התפריט. הזמן עצר. מדוע אין לו ידידים? אנשים יוצרים קשרים כל־כך בקלות, ואילו לו אין. גברת דהאן היא מין ידידה, אבל לא עוד, לא אחרי האירוע ההוא עם אנה הרסט. וגם היא לא באמת ידידה ולא היתה, רק במסגרת העבודה, וחשב שאלה בעצם הקשרים היחידים שיש לו, בגבולות המקום שבו אני מבלה שאיננו ביתו.

היו החברות של מרים, אבל גם איתן – היה מפטיר שלום ופונה לחדרו. מעולם לא ישב לשוחח עם אף־אחת מהן. גם לא עם רחל, אבל אותה זכר. בעצם, כן, הוא ישב איתה ועם מרים פעם, ודיברו. על מה דיברו? מין ויכוח סתמי, כשרק הכיר את מרים והיא רצתה להציג את חברתה. הוא התבצר אז בצדקתו ובדיעבד התבייש והתחרט.

על מה היה הוויכוח, לא זכר. אבל אז נזכר. הם דיברו על רוע. הוא אמר שאין כזה דבר רוע, כל התנהגות אנושית נתפסת דרך מתווכים, דרך הֶרגלי תפיסה והתבוננות ושפה והֶקשרים. שום אירוע הוא לא בדידי ומוחלט כמו הליום או מים או דו תחמוצת הפחמן, אפילו לא רצח.

היא אמרה, "אבא לקח את הילדה שלו וזרק אותה לסיר של מים רותחים, כי חשד שאמא שלה בוגדת בו. אז מה, זה יחסי? בעיני המתבונן? זה סמיוטיקה? פוסטמודרניזם? רע בהקשר של המלים והמילון המקומי?"

והוא אמר, "כן. גם זה. זה רע שקשור בתפיסותייך, ולא מובנה במעשה. היה יכול להיות עולם שבו לזרוק ילדה למים רותחים הוא אזרחות למופת, כי לזרוק אותה יביא מזל, נניח, או כי היא הבת של האויבים או שייכת לעמם. או כי מי שנתפס כטוב במהותו ביצע את המעשה. אין מעשה שהוא מחוץ לתפקיד שנותנת לו התרבות באמצעות השפה. הרי ילדוֹת נזרקות למים רותחים כמטפורה כמעט בכל יום". היא שתקה.

ואז נוכח שהיא מכירה את השיח שציטט מתוכו, שקראה את כל הספרים וידעה את כל הדעות.

ופניה, זכר פתאום בחדות, נעצבו ורחקו. היא אמרה, אדם, נכון, הכל בעיני המתבונן, אב שהטיל את בִּתו למים רותחים הוא רע כנגזר מעולם של מושגים ומתווכים שנספגו בילדות עם השפה ועם הֶרגלי חיים ונורמות. כך גם אהבה. היא לא בעולם, אלא בתפיסות. אבל האם זה אומר שהיא לא קיימת? והרי אתה מנסה להתעקש עכשיו על הדברים שלך, על היעדר הרע המובנה במעשה הזה, בדיוק מתוך אותן תפיסות באשר הן, שנספגו בך, ומתוכן אתה נלחם את המלחמה הזאת.

"ובכל־זאת ולמרות הכל, ולא משנה בכותלי איזו אידיאולוגיה ואיפה ימוקם מי שיבצע את המעשה, או למה, הילדה הזאת תהיה כל חייה מכוסה בכוויות נוראות שאביה עשה לה, וזה לא פחות ממשי מהליום.

"תסתכל החוצה, אדם. לא הכל זה אתה. יש מה שנבדל ולא קשור ולא מתקיים רק כי נתת לו שם".

האם צדקה? חשב, האם קיומו מרוכז סביב עצמו והוא לא רואה אלא את עצמו, והעולם איננו אלא השתקפויות שהוא מטיל על החוץ. אולי זו הסיבה שאינו מעורב בדבר, לא עוזר לאיש כמו שעושים עידן ודומיו, כמו כל לוחמי הצדק. הריקות הזו של חייו, אולי היא מין אגוצנטריות אינפנטילית. לעזאזל.

הסתכל בתפריט. לחם־בננה. מה זה לחם־בננה. ביקש, ועוד קפה, כן, אותו דבר, מה שזה לא יהיה, אמר למלצרית.

כך פְּיֶר היה אומר, כשנשאל אם הוא רוצה קפה או תה. מה שזה לא יהיה. מדוע היה, הרי הוא ישנו. הידיעה שביקש להשכיח הלמה בו עכשיו, שפְּיֶר איננו פועם בו כבעבר. בשתי ידיו אחז ברקותיו, ולחץ.

הוא היה ידידי היחיד, אמר מלכיור על ארנסט.

הוא ידידי, חשב על פְּיֶר ולבו נמלא חום, כן. הנה הלחם כבר לפניו, והוא נראה טעים וחם. בועות של שמחה נמזגו בו לאט והתפזרו אל תוך הריח שעולה ממנו ומן הקפה שהוגש. התרווח, ושם לב שוב שזהו בדיוק המקום שהיה גם הוא בוחר. מלכיור, רק שלא ייעלם. הלוא לא קבעו כלום. אולי עליו לצלצל. אבל הוא מבוגר וחולה, איך יש לו זמן בשבילי. אני החלטתי שקיומי משמעותי לו, וככה אני מספר לעצמי את המפגש בינינו. פתח את התיק והוציא את הטלפון הנייד. הדליק וחייג. המשיבון ענה, והוא קפא. התעשת, בלע רוק ואמר, "מלכיור, זה אדם, אדם ברוק, אני חשבתי, אני לא יודע, טוב אני אדבר אתך בפעם אחרת".

"אדם? שלום. סליחה, טוב לשמוע אותך, בחור".

פרפרי שמש פעמו בקצות העור.

"פשוט נבהלתי, פתאום היה נדמה לי שאני ממציא אותך. עזוב, אני מדבר שטויות. אני לא יודע מה אני אומר".

"מה דעתך שניפגש?" שאל מלכיור בטבעיות.

והם קבעו. כל־כך פשוט, חשב. פרשׂ את רגליו לפנים, נינוח, לגם מן הקפה, אכל עוד פיסה מן העוגה־לחם, ואף מרח חמאה, וחשב שטעים לו והוא מאושר, וכל מה שצריך בחיים האלה הוא כוס קפה ועוגה טעימה ומישהו ששמח אליך בטלפון.

"תגיד לי, מה זה כאן? זה נראה כמו סוף העולם", אמר נהג המונית כשמלכיור ביקש ממנו לעצור.

"כן", אמר, "זה סוף העולם". שילם ויצא. אלוהים, כאילו הזמן עצר כאן. אומנם הגדר צבועה בצבע חדש, כך נדמה לו, אבל פרט לכך – אי שלא נגעו בו השנים. הלך צעדים אחדים והנה הוא בכניסה. פתוח, חשב, פעם עמד כאן שומר, אולי כבר אין על מה לשמור. אין כאן מאושפזים? אדם אמר לו שפְּיֶר חי. הלך לאט. השהה את הליכתו. לא היה איש, רק הריח כה מרחיב, ריח הדרים אפילו שאין פריחה. אני עדיין מסוגל לחוש בריח, חשב בהקלה. כמה שנים לא היה כאן, ואיך נתן לזמן לעבור ולא תבע מארנסט תשובות ומלים.

האם זו זִקנה, לבוא הנה, לחפש, להיאחז בנגטיבים של תמונות עבר כדי לחפש באמצעותם ממשות או משמעות שהיו ואינן? האם זו המחלה?

"כן?" קול רמקול צורמני ולא מציאותי. נרעש, עצר כמו במסדר.

מולו עמדה אשה לא מאוד צעירה, מוצקה ונמרצת.

"מה אתה רוצה?" פקד קולה, אלא שהיתה בו גם כמיהה.

"שלום".

"שלום". עכשיו כבר צרמה פחות.

"אני, אני לא יודע איך להסביר, שמי מלכיור פרואן", אמר והושיט ידו.

"אני האחות הראשית והמנהלת בפועל של המקום. אתה יודע איפה אתה?"

"כן, כן".

"באת לבקר מישהו?"

"כן, במידה מסוימת, את פְּיֶר אם אפשר".

"פְּיֶר?" קולה היה מדוד יותר. "אתה קרוב?"

"לא, אני..."

"בוא בוא, אדוני, אני מתנצלת על הכנסת האורחים הגרועה. אתה מבין, כל־כך מעט אנשים באים הנה שאני כבר שכחתי מה זה נימוסים. בוא, כאן המשרד".

הם הלכו צעדים אחרים, עלו ארבע מדרגות, שטיפס בהן לאט, אבל שמח שהוא בכלל יכול להן. "בוא כנס", אמרה.

"רוצה כוס תה?"

"כן, תודה". הוא התיישב על הכיסא שהחוותה לעברו בראשה והביט סביב. המקום היה מוכר, אולי כי המבנה דמה מאוד לביתו של ארנסט, רק צבוע אחרת, במין צבע ורדרד בקירות. והיה גם אור הלוגן שארנסט לא היה בוחר, אבל היו פרחים בפינה. על הקיר רפרודוקציה של מונה, צפוי אבל נעים בסך־הכל.

היא הגיעה עם התה, העדיף בעצם קפה אלא שלא אמר.

"סוכר? חלב?"

"כן, תודה, סוכר אחד וקצת חלב". הסתכל בתנועותיה המדודות. אַחַר פנתה לשבת מאחורי השולחן, אבל נראתה לו אבודה, כמו משהו בה מבקש דבר־מה, ממנו או בכלל, וחשב שחבל שהתיישבה כך רחוק.

"טוב, אז אתה מכיר את פְּיֶר?" בקולה היה דחק של סקרנות, והתרווחה לתשובתו, ולפתע לא רצה להסביר.

"אני הייתי בקשר עם מנהל המוסד דוקטור ארנסט ברוק לפני המון שנים, והכרתי אז גם את פְּיֶר. לא השתנה כאן, מוזר, כלומר קצת, הצבע של השער, אני זוכר שהוא היה אחר, אבל ככה זכרתי את הכל. בכל אופן הייתי רוצה לדבר אתו, עם פְּיֶר. אם אפשר".

"אתה יודע שדוקטור ברוק נמצא ב'אחוזה'. שהיה לו אירוע".

"כן, אני יודע, הייתי אצלו".

"נורא, נורא", אמרה. הוא ראה שהיא אומדת אותו וחש שאיננו מבין את שדריה. "טוב, אני חושבת שזה בסדר שתראה אותו, אבל הוא לא מדבר כמעט, ואני לא רוצה שהוא יתרגש".

"אני רק רוצה לשאול אותו משהו. אולי הוא לא יזכור".

"לשאול?" חש בקולה כמו היה חומר הקרב אליו.

"כן", ענה יבשות.

"טוב, בסדר, אבל מי אתה, זאת־אומרת?"

"שמי, אמרתי לך, מלכיור פרואן, פרופסור מלכיור פרואן, שופט בית־המשפט המחוזי... ואדם".

"טוב, אתה לא צריך לדבר ככה. פְּיֶר יושב תמיד במקום אחד, אראה לך".

שנא מה שעשה. מדוע התנפל עליה, איזו זכות יש לו לשפוט אותה.

"אני מצטער, זו היתה נסיעה ארוכה ואני לא בריא", אמר.

ואז היא ראתה. היה ברור לו שהיא רואה. את מחלתו. את זקנתו. וחמלה עלתה בה מולו. לפתע היה קטן ואבוד, וחשב, אני אמות, וחשב שזה לא נסבל. ומתוך צורך שאינו מובן לו רצה שהיא תקיף אותו בזרועותיה המלאות מכל צד, תנחם אותו ותאמר לו שהכל בסדר.

היא קמה, והוא אחריה. הלכו בדממה, חגיגיים כמו בלוויה.

ואז הבחין בו ולבו קפא. הוא עצר. היא לא צריכה להציג. הוא מזהה. כנראה החוויר.

"אתה בסדר?" נזעקה וניגשה אליו, תפסה אותו. לאט חזר הדם, החיים בכל־זאת לא יעזבו עכשיו. שבים ומטפסים כנגד כוח־המשיכה, נמזגים לתוך איבריו ששב להרגיש אותם.

"תודה לך, את נחמדה מאוד", אמר, והיא התרצתה וחייכה, וחשב שאנשים נעימים בחיוכם, וחייך אף הוא.

"טוב, אז הוא שם, אתה רואה בעצמך, ואני במשרד. בוא אחר־כך, תשתה משהו לפני שאתה יוצא מכאן".

"הוא לא נראה לי חולה", אמר אז לארנסט. "לא, הוא לא", השיב לו ארנסט. "אז מה הוא עושה פה?" ארנסט חייך בלי לעג. באותם ימים לא היו בארנסט לעג או הומור, רק אור ועצב מזוגים זה בזה חליפות, והיה כעס. כעס מחופש לעלבון.

"אתה הורג אותי עם החיוך הזה. תסביר לי, הוא חולה או לא?"

"אין לו מקום אחר", אמר ארנסט, "וגם אין לו לאן ללכת. כלומר, לא במובן של אנשים אחרים, משפחה, חברים, גם זה, אבל לא לכך אני מתכוון. הוא נקלע בעיני למקום שאי־אפשר בו. שאין אחריו כלום. כמו אימהות מסוימות בתקופת השואה נניח, כמו הסיפור הזה 'בחירתה של סופי', שבתוך סלקציה נאלצה האם לבחור באחד משני ילדיה שיחיה. והיא בחרה. אבל לא יכלה לשאת את מה שקרה. הרי אם היתה מסרבת ולא בוחרת באף־אחד מהם, היתה מאפשרת את מותם של שניהם. וכשבחרה באחד, לפחות נתנה לו סיכוי. אלא שאיש לא יכול להכיל בחירה כזאת. לא אֵם. גם אם בחירה זו היא היחידה ההגיונית".

"אז מה, אתה טוען שמה שקרה לו דומה?"

"כן, במידה מסוימת".

"אתה אומר שלשכב עם הבת של חברתו המתה זה כמו לאֵם לבחור להציל רק אחד מבניה מפני שריפה?" הוא זכר עכשיו את פניו של ארנסט, דוממים וקשובים ותמימים כל־כך. עיניו נפתחות. כמה אהב אותו אז, את רוחו, את מה שנדמה לו שהוא רוחו. לא היה שיפוטי כמוהו־עצמו, לא מיהר לכעוס, לא מיהר לדעת, רך מבט ורך מחשבה, ולבו חם. והוא, מלכיור, כל־כך זועף וחשדני, חסר־מנוחה וקנטרן.

"הָבֵן", הוסיף ארנסט אחרי זמן־מה, "מבחינתו לא היה פתרון מציאותי שהיה יכול להיות נכון. האהבה והבגידה היו באותו מקום. הוא אפילו לא היה יכול לומר בדיעבד, עשיתי חטא נורא, האם אוכל לחיות אתו? מבחינתו, כך אני מבין, זו היתה סיטואציה ללא פתרון, שכל תנועה בה היא רעה כמו שהיא טובה. הוא נגע במוחלט, ובמקום למות, הוא נמצא כאן במוסד. והוא לא רוצה לרצות, משום שלרצות פירושו לשאת את מה שאי־אפשר לרצות, פירושו לגעת. לגעת באפשרות החיים שבהכרח נושאת מראָה של אובדן ושל אשמה שהוא לא יכול לה. הוא כאן, כי לכאן הביאו אותו.

"ואפילו אם נאמר שגם כאן זה מקום, הוא אינו צריך להתדיין על כך, משום שזהו מקום ללא מקום. ללא רצון. הוא שייך לכאן יותר מכולם. כאן איתנו בממלכת האי־רצון.

"לפעמים אני מקנא בו על כך שקרה לו משהו סופי כל־כך. יש לו שקט. הוא ויתר באמת", אמר אז ארנסט והוסיף, "מונח בים החיים. אם מישהו לא יאמר לו בוא או לך, הוא יכול לשבת עד סוף הזמן באותו מקום. הוא לא חולה, אבל הוא שייך. והוא מביא לי שקט, בשבילי, לא מפריע".

"ארנסט, אתה נמשך לַחולי. אתה אמור לתת אפשרות אחרת לאנשים שבקעה נפשם, ולא לקנא בטירופם, אבל אתה מאוהב בכל זה, נכון? בכל מה שקורה כאן".

הוא נזכר עכשיו בבהירות, דבריו אלה עוררו בארנסט כאב, אבל הוא חשב שארנסט אינו זכאי לחוש בו. ארנסט משתתף בדבר פסול, ולכן אסור לו להתפלש בכאביו, ואסור למלכיור להכיל את כל זה, כך התרוצצו בו אז המלים.

נזכר בדברי אדם על פְּיֶר. על קנאתו בפְּיֶר. על שניסה להיות כמוהו, ללא רצון או מִתארים, ולא הצליח, ופְּיֶר התעקש שיישאר לחיים. פְּיֶר היה חברו היחיד, אמר לו אדם, וארנסט קינא.

"פְּיֶר". הוא שמע. מלכיור ראה ששמע, אבל לא הסתובב. "אני לא חושב שתזכור אותי, זה היה לפני המון שנים. הייתי פה בפעם האחרונה אני חושב בשנת... אלוהים, אני לא זוכר, לפני למעלה משלושים שנה".

הוא התיישב לידו על הספסל. פְּיֶר לא זז, ומלכיור שאל את עצמו אם אכן שמע אותו.

הוא לא השתנה. רק זָקַן. הזכיר לו בחריפות את ארנסט, כמו נעשו דומים כל־כך בבת־אחת.

"פְּיֶר?"

"אדם".

"אדם? פְּיֶר, אני מכיר את אדם, הייתי מורה שלו פעם, אבל אתה זוכר אותי, הייתי חבר של ארנסט. לפני שנים".

"כן", אמר והזיז את ראשו מעט והסתכל בכיוונו. אבל לא הביט ממש, חשב מלכיור. בהבטה יש תנועה, יש התכוונות שלא היתה בפניו. כמה גדולות העיניים שלו, ובהירות. כמו בורות של אור.

"זָקַנוּ, אה?" אמר.

פְּיֶר חייך, ולפתע ראה מלכיור לראשונה על מה דיבר אז ארנסט כשאמר שהוא מביא לו שקט, וחשב, גם אני יכולתי לשבת ליד האיש הזה לעולם.

"אני לא יודע אם אתה יכול לזכור, הייתי מגיע הנה לפעמים עם בתי".

"מארייה".

וכאילו העצבים נעשו שקופים ומלאים בו־זמנית, כחולים ואדומים וירוקים, והשמש חזקה, ענוגה, מלטפת וחורכת. זהו אחד מאותם רגעים עטויי סוד, רוויי עדנה, שהחיים אחריהם הם החסד רק לזכור אותם. הזמן כמו עצר ונעשה סמיך, העבר וההווה והעתיד נפגשו והיו לאחד. כאב מוחלט. שמחה מוחלטת. מלכיור קפא.

שמה של בתו לא נהגה בקול כל־כך הרבה שנים. ובאיזו קלות אמר מארייה.

נואל לא רצתה שיקראו לה כך. השם רווי מדי, רבוד. אנחנו נכפה עליה גורל שאינו תפקידו של שֵׁם. שם צריך להיות שקוף.

"לא", התעקש, "מארייה הוא השם היפה בעולם". היא ויתרה וגם הוא. קראו לה רות, ומארייה שם אמצעי. ואכן בהתחלה קראו לה רות, אבל באיזה רגע, אחרי מותה של נואל, החל לקרוא לה מארייה.

נואל. איך מתה לו בבת־אחת. סיבוך נדיר, אמרו, היא ישבה לידו ונגמרה, קריש דם שוטט לו סתם, אשה צעירה ליד שולחן האוכל. מארייה היתה באותו רגע בשירותים, ואילו נואל מתה והפכה לאבן.

"כן, מארייה, אתה זוכר. פְּיֶר, לכן אני כאן. אני מחפש אותה. אני חולה. מאוד. אתה מבין, אני אולי גוסס, אי־אפשר לדעת, אתה מכיר את הרופאים, מתחמקים מאמירה מוחלטת, אבל אני מרגיש את זה. וזה לא כמו שכולנו נמות יום אחד, אלא סרטן, לוקמיה. אומנם אני בטיפול וישנה עצירה, רֶמיסיָה הם קוראים לזה, נסיגה, אבל לא באמת, כי זה מחכה שם ואורב, גם אם ספירת הדם מראה שלא. אנשים יודעים, אני חושב, ואני יודע ששעון החול התהפך, וממהר, ואני מחפש אותה, אני מחפש את עצמי. התערערתי לגמרי ואני לא יודע איפה להתחיל, אבל בפעם האחרונה שדיברתי איתה היא אמרה שהיא כאן. כנראה לא היתה, כי ארנסט אמר לי אז שלא הגיעה אליו. ואולי היתה ולא ידע. היה פה טלפון ציבורי איפשהו. אני יודע שזה מופרך אחרי כל השנים, אם רצתה שאמצא אותה היתה באה. אני לא יכול לשקול את האפשרות שהיא איננה. אני לא מבין איך לא חיפשתי אותה, לא מאמין. אתה חושב שהיא חיה, פְּיֶר?"

ואז עצר. מה קורה לו, מה פשר הווידוי בפניו. מוזרה ההשפעה של האיש הזה.

"פגשתי את אדם לאחרונה, אתה יודע. הוא הבחור הכי מופלא שפגשתי מימי. הוא אמר שאתם בקשר".

"כן".

"כן?"

"כן".

"מה כן? אדם?"

"כן".

"מארייה?"

"כן".

"היא היתה? אתה זוכר משהו? אבל איך אתה יכול, מה כן?"

"כן".

"אדם ומארייה אהבו את הפרדסים", אמר לפתע פְּיֶר. אלוהים, הוא לא שפוי, חשב מלכיור, וכל ההתרגשות החלה לעזוב אותו כמו בלון מתרוקן. הוא בכלל יודע שאני כאן? פְּיֶר לא זע, ומלכיור חדל לחכות.

"אדוני?"

מלכיור נרעש. זו היתה האשה, האחות הראשית.

"אה, שלום, ממש התמכרתי לשקט כאן".

"אני חייבת לקחת את פְּיֶר פנימה, כבר נעשה קצת קריר, אתה בסדר?"

"כן".

"הוא עזר לך?"

"לא. אינני יודע, אינני יודע. אני מניח שלא. לא".

"תרצה לשתות משהו?"

"לא לא, תודה, אבל אוכל להזמין מונית?"

"כן, בטח".

היא הושיטה לפְּיֶר את ידה והוא אחז בה וקם. מלכיור התרומם במאמץ.

"פְּיֶר", קרא אחריו. פְּיֶר, שכבר החל ללכת לאטו, עצר. הוא כן שומע, חשב. "פְּיֶר", קרא שוב וניגש אליו, ולקח את ידו בידו־שלו, שהיתה כה רפויה, ולרגע חדלה להיות רפויה, ואז חזרה ונרפתה. "שמור על עצמך", אמר לו, ולהפתעתם הושיט פְּיֶר יד והניח אותה על כתפו. הזמן עבר ארוך ומוזר והדממה שאגה, ואז הוריד את ידו, שהתרוקנה לתוך הרפיסות, והמשיך והלך, קיים או לא קיים, גבוה ורזה ולבן כמו לא נגעו בו מעולם השמש, הרוח, החיים.

"הוא מכיר אותך", אמרה ועיניה נצצו.

"כן, כנראה", שמח פתאום. אולי הכל יהיה בסדר, חשב בקלילות חדשה.

גברת דהאן אמרה לו שהיא רוצה לדבר אתו.

ידע שהוא מאדים, הנימים שלו מתנפחים אפילו שלא היה בטוח שהדבר טבעי או אפשרי.

"היא בסדר?" מדוע הוא מתבייש לשאול אותה, כאילו אין לו זכות.

"כן. היא בסדר".

"טוב, רוצה להיכנס אלי?"

"כן".

"מסכימה שנשתה משהו, קפה? אני זקוק לזה, ואני גם קצת חושש ממך".

"בסדר", הפטירה ללא חיוך.

הם ישבו זה מול זו. האשה הזאת כל־כך חשובה לו, ידע, ולראשונה תפס עד כמה משמעותי מקומה בחייו. הוא אינו מכיר אותה, יודע עליה רק פיסות דברים, מחליף איתה מלים ספורות, חיוך, משפט, אלא שהיא יקרה לו. ויותר משהיא יקרה לו, משמעותי לו שהוא יקר לה, וצער בל־יתואר חלף בו על שאיבד את המקום שהיה לו אצלה.

לפני שניהם ניצבו עכשיו כוסות הקפה, חוֹמוֹת של חום.

"אדם, אני אוהבת אותך מאוד, ומעריכה אותך, ואני מתקשה לומר לך, אבל משהו לא בסדר בדרך שבה אתה מטפל במקרה של אנה הרסט. אני לא יודעת לשים את האצבע, אני אפילו לא מדברת על מעורבות אישית חריגה. אבל אתה למעשה מטפל בה, לא? התחלת לטפל בה כפסיכולוג, או משהו כזה, כך נדמה לי. אני טועה? אני מצטערת להישמע נדושה, אבל מה עם לקבוע את גבולות כשירותה? הרי זה התפקיד שלך. די ברור שהיא לא־בריאה, שהיא לא־כשירה, ללא קשר למה עשתה או לא עשתה. והיא אכן זקוקה בדחיפות לטיפול ולתשומת־לב. מקומם ומכאיב שמעולם לא קיבלה טיפול, אבל זה לא התפקיד שלך. אני חושבת שבשלב הזה ברור שהמגע שלה עם המציאות חלקי ורופף. אם אתה לא חושב כך, תגיד לי. למה אתה מחזיק אותה כאן? מה עוד עליך לדעת? תגיד לי בכנות. אתה לא רוצה שהיא תלך, נכון? או שאתה קודם רוצה לדעת אם היא הרגה. מה זה, אדם, מה קורה לך?"

עורו מוּתָּך לבשרו המוּתָּך לנפשו. תאיו דוממים וקפואים. תיכף ינשרו ממנו. יהפכו להיות אבק ויעופו לכל קצוות שמיים.

"אדם, אל תבין אותי לא נכון, אני לא מאשימה אותך. אני פשוט מרגישה שמשהו אצלה נוגע בך, וזה בסדר, זה אנושי. גם אלי היא הצליחה להתקרב איכשהו יותר מכל האחרים, וגם אני לא יודעת להסביר מדוע דווקא היא. ומדוע כך. ותדע, אני כל־כך רוצה לגונן עליה, וכל־כך כועסת על כל האנשים בחייה, אתה לא מתאר לעצמך, אדם. אבל למה היא עוד כאן?"

מבעד לחלון ראה את הרחוב. אנשים, אנשים בכל מקום, פריכים ופגיעים עד כדי תימהון. לא ידע מה לומר לה. נדמה לו שאיבריו שקודם התקשו נעשים נוזליים, ולאט הוא ייספג בכיסאו, ואז דרך הרצפה ולאדמה.

"אני לא יודע מה לומר לך".

"רק תחשוב על מה שאמרתי, טוב?"

"טוב".

היא קמה.

"הקפה שלָך", הצביע במין תחינה, ידו חלשה.

"תודה", אחזה בספל וחייכה אליו, היא האשה הכי טובה שפגש בחייו, והכי רחבה, ואילו הוא סמרטוט רצפה עלוב, פושע.

"את האדם הכי טוב שפגשתי, ללב שלך יש כנפיים", אמר או חשב.

והיא רק עוד אמרה, "שום דבר לא קרה, רק תחשוב על זה, טוב? ואדם, אתה יקר לי, אתה יודע את זה, נכון?"

הידק את שפתיו בחוזקה. היא יצאה וסגרה את הדלת ברכות.

היא לא שונאת אותי, חשב בהקלה, דמעות נקוו בעיניו. הוא עייף. דם שהיה נדמה כי אזל ממנו שב לזרום באיבריו שמוצקותם חזרה. הניף את זרועותיו באוויר כמה פעמים, לוודא שהוא יכול.

כמה אני מבורך, פתאום בבת־אחת יש הרבה אנשים בחיים שלי, מלכיור, וגברת דהאן, ורחל. רחל? מה פתאום. ופְּיֶר. פְּיֶר כמובן, שהיה תמיד. בבטן גוש סמיך של כובד. חבר יקר, סלח לי, אני אוהב אותך כל־כך, אבל אני זקוק לנפש שהיא בשר ולא אור עשוי מאוויר. לקירות להתחכך עימם, להִידַיֵן, אני זקוק להכלה פחות שלמה, יותר פרוזאית, אנושית, למגע, לחריכת חיכוך הממש, לבני־אדם רגילים יותר, מיוחדים פחות, פשוטים ונגישים, עם גבולות, עם צללים וחולשות. אבל אני אוהַב אותך תמיד, אתה המשפחה שלי.

גם ארנסט, גם ארנסט.

אשמה כמו חומר בעורקים, צהובה־חומה־אפורה, לפתה אותו בכל מקום.

ארנסט... למה הלכת לפני שהיה אפשר לסגור הכל. למה אתה מעניש אותי. אילו היה הכל פשוט יותר. אילו היית מושיב אותי על הברכיים, מקפיץ אותי, מניף, ואז פותח אותן בפתאומיות ואני הייתי נופל בצחוק של ילד, ואתה היית מצטרף אלי בצחוקו של מבוגר. קום, פקד. קום, אדם, תפסיק להתפלש בבוץ. הם עשו מה שהם יכלו. זה הכל אתה עכשיו. עמוד זקוף, אתה לא קורבן, לא עוד, קום והֱיֵה מי שאתה, שים את היד בתוך קדֵרת החיים, וגע בהם.

הוא קרא שוב את דוח חוקר המוות.

אשה בת שלושים־וחמש, לבנה. סיבת המוות: שטף דם במוח, הֶמָטוֹמָה. מתה בסביבות השעה תשע בערב ביום חמישי, העשרים ביוני... עיניו המשיכו לרפרף על הכתוב.

שריטות בפנים, הוכתה במכשיר קהה כמה פעמים. כנראה אבן. לא נראים סימני מאבק. נראה שהופתעה, או שהכירה את הרוצח או הרוצחת. בקיבה שרידי עוגת שוקולד ויין לבן...

"שלום אנה".

"שלום", ריפרף קולה. שכבות על שכבות, פיג'מה ועוד אחת, והז'קט שוב, כפופה ומסוגרת.

"אנה, היום אני מבקש ממך, אם תוכלי, לספר לי קצת על אמא שלך".

היא כל־כך חיוורת, שהחיוורון הנוסף מזג בה צבע אפור.

ליד הים בונים הילדים גבעות, ולאט־לאט עולים מי הים החרושים לתוך עומק החול, ואז הגבעות קורסות פנימה, נשאבות, נמסות לתוך עצמן ואוזלות, והמים תחת סף האדמה סופגים אותן פנימה.

כך הנערה שלפניו, צבעה וקיומה כמו הגבעה שליד סף המים, אוזלת לתוך עצמה, קורסת, והחול והים היו לאחד.

"אמא שלך, מה היה שמה?"

"יוליה".

"יוליה. היא היתה רומנייה?" מדוע הוא שואל, הרי יודע, והיא יודעת שהוא יודע.

"היא נולדה בבוקרשט", אמרה.

"דיברתן רומנית ביניכן?"

"כן, גם".

"במה היא עבדה?"

"לא יודעת. כל־מיני. בחנות פרחים, היא סידרה דברים".

"סידרה דברים?"

"כן, אני חושבת". המלים מגיחות ממנה כמו פעולת קיצוץ מלפפון, קטעים של פרצי אוויר ללא חיוּת. הוגה מלים והברות ללא משמעות, ללא התכוונות, מרחק אינסופי עובר בינינו.

איך היא מקמרת כך את גבה, כמו קונכייה. ופתאום לא ידע מה יעשה, ואיך יפרום את קרום האֵימה הזה החוצץ ביניהם. אל לו למהר לפרוק ממנה את השריון שאולי תחתיו היא מפרפרת. ואולי אין לה ברירה.

אני לא מצליח לפלס דרך. מסובך מדי, אני מסובך מדי. האם שוב עבר זמן? לא ידע, המבט שלה בשום מקום, ואיננו. יכולתי להושיט את ידי אליה ודבר לא היה שם כדי לעצור אותי. ידי היו עוברות דרכה כמו היתה שקופה, אור של פנס, אפילו זה לא. ואז בבת־אחת ראה אדמומית כלשהי שהחלה להיקוות בפניה כמו זרם חדש וחם הפושט על אגם קפוא, והנה באה המחשבה כמה היא יפה, ובור במרכז חזהו הלך ונפער.

אולי עברו כמה דקות, אולי שעה, לא ידע. לחץ על כפתור האינטרקום הפנימי ואמר, "גברת דהאן, בואי רגע, אולי כדאי לקחת את אנה לשתות משהו". קולו מאולץ. שמע את עצמו מדבר מלים מפירורי לא־כלום. גברת דהאן נכנסה מיד. בהילות בתנועותיה. כועסת שוב, חשב, והפקיר את עצמו לכעסה. לצדקתה.

הדלת נטרקה.

ענה לטלפונים, דיבר מוכנית: כן, לא, באמת. קיווה שאחרים לא שמים לב שהוא לא קיים.

גברת דהאן נכנסה מבלי לדפוק והתיישבה. הוא חייך והיא לא חייכה. מבטה לא היה קשה, רק מודאג. סביב עיניה היפות והמבוגרות היו קווים של חיים. עוד ועוד קווים, חרושים בעדינות, ורצה לומר לה כמה היא יפה, אך לא אמר דבר.

"אני חייב לשתות מים", אמר. קם, מזג מים ושתה. אַחַר חזר והתיישב.

"היא בסדר?" שאל כבכל הפעמים האחרות אחרי שגברת דהאן הוציאה אותה מחדרו.

"כן. היא בסדר. אדם, תגיד לי עכשיו באמת, מה זה, מה זה..."

"היא מטפטפת בי חיים", אמר, "אני מסתכל בה והיא כמו רקמה חיה, הגוף שלה, שהוא לא רק הגוף של אנה, אלא הוא חיה, חיה רוטטת, ואני מרגיש מולה שאני רוצה להושיט יד לתוך להט הקיום שלה, כאילו היתה הר געש, מין חומר מהביל, חי ורושף, להושיט את היד ולנשום עמוק, להספיג את עצמי בה".

"אוי לא, אדם".

עד לאותו רגע לא ידע מה שידע עכשיו, מה שידעה היא, וכיסה את עיניו.

"מה אעשה", לחש.

והיא אמרה, "מה שצריך", וקמה. "תפוס את עצמך, אדם, בשתי ידיים. בשביל זה אנחנו בני־אדם. לא המחשבות קובעות, אלא המעשים".

והוא אמר כן נכלם, וידע שאין בה אהדה כלפיו ושהיא צודקת. קם גם הוא. כיסאו נפל. לא הרים אותו. כשל במסדרון. כולם הסתכלו. התרומם ויצא מבית־החולים. ידע שהוא עושה שוב את מה שהוא עושה תמיד. בורח. רץ חמישה קילומטרים עד שלא היה יכול עוד והתיישב על ספסל. לבסוף קם, הניף יד למונית וחזר למחלקה. בחדרו רחץ את עצמו בכיור, החליף חולצה, הפעיל את מכונת הקפה. אַחַר יצא למסדרון וביקש שיכניסו אליו את אנה הרסט. הקפיד לומר את שם משפחתה.

היא נכנסה והוא הרגיש חום בפָּנים. עמדה כפופה וקפואה. "שבי", אמר. היא התכווצה, והוא חשב, זה מוגזם, ואמר, "אנה, שבי, כבר דיברנו על זה, את יודעת שהכל בסדר". היא החווירה, והלב שלו היה קר. היא מרמה, לא הגיוני, אף־אחד לא כזה. ואז הוסיף, "אני מסובב את הגב ומחכה שתשבי". לאחר ששמע את רגלי הכיסא נגררות על הרצפה, הסתובב אליה ואמר, "את רואה, קלי־קלות. אנה, בקרוב אני צריך להחליט מה לכתוב בחוות הדעת, ואני חושב שכבר החלטתי. אני חושב שיותר מכל את צריכה עזרה. וחבל שרק ככה מגיע אלייך מה שהיה צריך להיעשות מזמן. אני חושב שאת סובלת, והסבל הזה נמשך כבר הרבה זמן. אל תדאגי, אנחנו כאן בשבילך, וזו האמת. אני יודע שאת מבינה את זה. אני יודע שמעֵבר לקושי שלך לדבר אלי ולענות, את שומעת אותי. אני מרגיש שאת מבינה, רק לא יכולה לעשות עם זה כלום. נכון?"

היא הינהנה.

"ועוד דבר, אנה, את באמת מיוחדת, זה דבר טוב ואל תיבהלי כשאני אומר לך את זה. יום אחד, כשיהיה לך פחות מפחיד בלב, ואני מאחל לך שהיום הזה יגיע מהר, הצד המיוחד שבך יהיה דלת לעולם שגם אני רק עכשיו לומד להעריך אותו. העולם הזה, יש בו לא דברים מסתוריים או סודיים, אלא רגילים. מה שאני אומר הוא, שכאשר הלב שקט יותר, הרגיל שבחיים כל־כך מענג ומבורך. את תראי. טוב, אני פטפטן לא קטן. לא הייתי כזה, אבל בזמן האחרון אני ככה. נתראה מחר אני חושב. לכי לנוח עכשיו. חכי כאן עוד רגע, אשלח מישהו לקחת אותך לחדר שלך".

עיניה ריקות.

כשעזב את בית־החולים הרגיש טוב עם עצמו. הכל היה כל־כך מוחלט בתוכו, וחגיגי.

כבר לא מלים מעורפלות על כך שבגד בה, או חש ממנה דחייה, אלא האמת הכל־כך פרוזאית – הוא נמשך אליה. כמה פשוט. ולמה הוא נמשך אליה בכלל לא משנה.

ואז נעשה עצוב.

רצה להביא משהו לפגישה עם מלכיור. עצר בחנות לחם חדשה שכבר חלף על־פניה כמה פעמים, קנה עוגת שמרים ושמח על כך.

הוא דפק על הדלת בדיוק בשש. מלכיור שוב נראה ערני כמו פעם, ואדם שָׂמַח.

"נעים לי פה", אמר.

"גם לי נעים שאתה פה. שב, אכין לנו לשתות?"

"אה, הבאתי משהו, שטויות". נתן לו את עוגת השמרים, והבחין באדמומית שהבליחה בפניו של מלכיור והסיט את עיניו.

התיישב, הפעם על הספה, מבטו נשאב שוב אל שולחן העבודה ואל התצלומים ההפוכים. לא לעיני המבקר, הרגיש אכזבה. מלכיור הגיע עם ספלי הקפה ולצדם פרוסות העוגה. ריח טרי היה באוויר. ריח של בית. שניהם גמעו בשתיקה. השקט נעם. ואיש בתורו נגס מן העוגה.

"יש לך תמונה של ארנסט כשהיה צעיר?" שאל פתאום. מלכיור הביט עליו, חשב רגע ואמר, "כן בטח, לא ראית אף־פעם?"

"לא", ענה אדם, "לא ראיתי. לא היו בבית", וחשב שאינו יכול לדמיין אותו אחר ממה שהוא.

הטלפון צילצל ואדם נרעד. "סליחה רגע", אמר מלכיור וניגש לטלפון. "כן, מדבר. לא, תגיד לו שזה סופי. כן, גם אם אני מאבד זכויות. אני עוזב וזהו. תודה, אני שמח לשמוע מחמאות אבל לא". הוא שוטט בבית והשפופרת תפוסה בין אוזנו לכתפו. נכנס גם לחדר־המגורים, אלא שעמד בגבו אל אדם. "לא, אמרתי. לא וזהו. אני מצטער, ותודה".

"עזבתי את האוניברסיטה", פנה אל אדם. "אני זקוק לפנאי". אגב דיבור הניח את הטלפון האלחוטי על כנו. "באמת גילי די מופלג, אתה הרי יודע, וזה בכלל יוצא־דופן שכמוני עדיין בשטח". מבטו נעשה פתאום מופנם. פנימי. ואדם המופתע חשב חסר־מנוח, אני לא יודע עליו כלום. "טוב", אמר מלכיור, "איפה היינו? כן". הוא ניגש לשולחן הכתיבה ומישש את התצלומים באצבעותיו. לבסוף הסיט מהם את עיניו ואת ידיו ופתח מגירה והוציא אלבום. רגע עצר כחוכך בדעתו, ואז בא והתיישב ליד אדם. הניח את האלבום על ברכיו. אדם התבייש להביט וחיכה. העיקה עליו הקִרבה הגופנית. פחד לזוז, לנשום. מלכיור פתח את האלבום ומיד שקע עד תום במה שראה, ואדם חשב, העבר שלו חי בשבילו יותר ממני. ידע שהוא מקנא, ובוש בעצמו. מצב־רוחו הלך והחשיך. הלוואי שלא היה מגיע לכאן. נשם, ועצם עיניים פנימיות.

"הנה, הנה ארנסט". מלכיור התרחק מעט בפלג גופו העליון כדי שאדם יוכל לראות. גם לו צפוף, חשב. ואז ראה את ארנסט.

"אלוהים, הוא ממש לא השתנה".

"לא, הוא לא. כשראיתי אותו ממש כעסתי".

מתי ביקר אצל ארנסט. לרגע התכווצה בטנו ואז הרפתה.

צעיר מאדם, אבל לבוש באותה קפידה שהיה לבוש תמיד. אותו ריחוק, העדינות בפָּנים, הגוף המתוח, המפוזר, ארנסט. שערו כהה ומעט יותר בשר בפנים, דומה לעצמו. ואז גלש מבטו סביב, צילום אחֵר, ארנסט ולידו גבר, כנראה מלכיור, שניהם מבוגרים יותר, ולידם ילדה.

"זה אתה?" שאל בביישנות.

"כן", הינהן מלכיור, "זה אני".

"וזו?" לרגע לא ענה מלכיור.

"זו בתי, מארייה. רות מארייה".

"רות מארייה?"

"כן. למה?"

"אולי אני טועה, או לא זוכר נכון, אבל פְּיֶר אמר פעם על מטופלת אחת שהגיעה אלינו שהיא דומה למארייה, ואני הסתקרנתי וקראתי עליה, על מארייה אמו של ישו, וארנסט התרגז".

פתאום חש אדם לפות בזרם היסטוריה לא לו. מבלי משים העביר מלכיור עמוד באלבום. במרכז היתה תמונה ברורה של נערה יפה להפליא, ומלכיור נגע בה בידו והחל לרעוד, עד שידיו התירו את האחיזה באלבום, והוא נפל בין רגליו.

"סליחה", אמר, קולו רפה.

"היא מזכירה קצת את אנה הרסט", אמר אדם. חשש לומר אבל אמר.

"נכון, גם אני נדהמתי. אני חושב שזו הסיבה שהכל עולה בי פתאום. היא דומה לה כל־כך, יותר מכפי שניתן לראות כאן, אפילו יותר. אתה יודע, הייתי אצל פְּיֶר, היום הייתי, רציתי לדעת אם הוא זוכר, כלומר את מארייה, אני… חשבתי לחפש אותה".

"אצל פְּיֶר?"

"כן, אני מצטער".

"לא, מה פתאום. אל תצטער".

"הוא זכר אותי, אני חושב". העיניים של מלכיור מודות לו, על שוויתר, שלא נפגע.

"והוא אמר לך משהו? הוא ידע?"

"לא. כל העניין עלה, משום שבפעם האחרונה שהיא טילפנה אלי אמרה שהיא שם, אני חושב שכבר סיפרתי לך. ארנסט אמר שלא הגיעה אליהם, שאולי סתם אמרה. ואני חשבתי, אולי היתה וארנסט לא ידע. מה זה משנה עכשיו, זה היה לפני כל־כך הרבה שנים, למעלה משלושים. בן כמה אתה?" שאל פתאום.

"שלושים־ושבע".

"טוב, אולי עוד לא היית אז. אני כבר קצת מתבלבל בזמנים. הייתי כל־כך היסטרי, ואולי הוא לא סיפר לי עליך כי לא הייתי פנוי, אבל בעצם אף־פעם לא סיפר לי עליך. גיליתי אותך במקרה".

"מתי ראית אותי?" שאל אדם בחשש.

"אני חושב שהיית כבר בן שנתיים או משהו כזה. הגעתי יום אחד בלי שהוא הזמין אותי, והיית שם. ממש נדהמתי. באותו זמן הוא התנתק ממני, ולא באתי לבקר אותו המון זמן. וכשהגעתי וראיתי אותך, אני זוכר שהייתי נסער מכך שלא סיפר לי. אני זוכר שנעלבתי, שבאופן מפורש הוא לא רצה לחלוק אתי את כניסתך לחייו".

"הוא לא רצה לחלוק אותי עם איש", גיחך אדם. מלכיור הניח את ידו הגדולה על ידו התזזיתית של אדם, ואמר, "הוא היה כל־כך לבד ולא ידעתי. אולי חטאתי לו, וכל השנים חשתי שהוא חוטא לי. אתה כועס עליו?"

"לא יודע. אולי. כן. אבל רוב הזמן אני מתגונן. אני מרגיש שהוא מאשים אותי, ככה הרגשתי כל חיי. לא על דברים שעשיתי, להיפך, הוא היה גאה בי על כל מה שעשיתי, גאווה מאדירה שהכבידה עלי. בין אם היה על־פי הכללים ובין אם לא, כך או אחרת, היה מתגאה בי, ולפעמים חשתי שזה לא מובחן, לא ממש אישי, וזה הלחיץ אותי. אני מצטער שאני אומר, אבל הוא האשים אותי, כל הזמן, שלא הסתפקתי בו. שהתגעגעתי".

"למי?"

"לאמא שלי. אני יודע, זה נשמע מופרך. אולי השפיע עלי שהפכתי אותה, או את המושג, לשֵׁם של כל הבורות של חיי כולם. ולכן המלה הזאת 'אמא' צרבה אותו. אותה אֵם אמיתית באשר היא, שהתחרתה בו, שעל אף נטישתה והיעדרה היתה כל־כך נוכחת כביכול בחיי, בשבילי. אני חושב שזו הסיבה לכך שהוא שותק. לכן הוא עושה את עצמו, כאילו אחרי שבץ. מעניש אותי".

"אדם, מה פתאום".

"אל תגיד מה פתאום. נשמע לא סביר, ואולי גם אגוצנטרי, אבל אני בטוח". ידע שהוא מסב אי־נוחות גדולה למלכיור, שניסה להסתירה ללא הצלחה.

"אני מתאשפז לכמה ימים", אמר מלכיור לאחר זמן־מה. פלדה פלשה בבת־אחת לכל מולקולה בגופו.

"כלום לא קרה, אל תדאג, אלה בדיקות רוטיניות, אבל מאחר שאני פגיע יותר ורעוע בגלל המחלה, כך עדיף. אתה הרי הבנת שאני חולה. לוקמיה במצב שהוא בעצם כרוני, לפחות כרגע. אבל אני בסדר, באמת. יש לי הרבה פחות עבודה עכשיו, כי עוד לא התחילה שנת הלימודים, וגם כי בעצם אני עוזב, הכל. כך אני מקווה. אמרתי לך. זהו. אין מה לדאוג", אמר וחייך אליו. אדם ניסה להקשיב בין המלים כדי לדעת שאכן הוא אומר אמת.

"ובכלל, גם תיכף חג", הוסיף.

"חג?" תמה אדם, "אה, נכון. בטח".

מלכיור צחק, "כן, חג. אתה משהו אתה. יש לך תוכניות?"

"לא", אמר.

כשהגיע לביתו מיד פתח את יומנו, לוודא מה שבעצם היה בטוח בו, שהחג צמוד לסוף השבוע. מה יהיה עם אנה הרסט. גברת דהאן.

"סליחה שאני מטלפן אלייך הביתה, גברת דהאן".

"זה בסדר, אדם", אמרה.

"נזכרתי שחג", אמר, "ואני קצת מבולבל ודואג מה יהיה עם אנה הרסט בימים האלה".

"אני אבקר את אנה כל יום. אל תדאג, אודיע לך אם משהו חשוב יקרה". רגע דממה, ואז אמרה, "סע לאנשהו, אדם, נסה לשכוח הכל, צא לנשום קצת אוויר, לא רק מחר ומחרתיים, אולי יותר, עד סוף־השבוע. תעשה גשר, אם אפשרי מבחינת המחלקה, ולך לנוח. זה יעשה לך טוב. יהיה בסדר".

והוא אמר, "טוב. חג שמח, שנה טובה".

למחרת בבוקר קנה עיתון ופיצוחים ובירות ועוד חלב, ובחנות הספרים קנה את 'עמודי תבל', שהבטיחו לו שהוא מעניין ומותח, גם רומאן היסטורי. החליט שלא יֵצא מן הבית כל החג והשבת, יאכל ויקרא ולא יחשוב על דבר. וכך עשה, ואף ניתק את הטלפונים ולא גלש באינטרנט, ישן שעות רבות. חשב שהוא על שפת ים שהמציא, וחייך. וכשנגמרו הפיצוחים נעשה עצוב לרגע, ואז אמר לעצמו, אלוהים, מה אני נעשה עצוב בגלל פיצוחים, אבל אז מצא עיתון ישן מתגולל בדירה ומספר טלפון של טייק־אווי, והזמין פיצה ועוד פיצוחים, ושב וניתק את הטלפון. כך עברו כמעט חמישה ימים טובים.

ביום האחרון לפנות־ערב התרחץ שעה ארוכה באמבט, וכשיצא הכין לעצמו קפה ועמד ליד החלון והספל בידו. הביט אל חלונותיהם הקטנים של השכנים ואמר לעצמו, זהו, עליך ליטול את מלאכת החיים.

ואז זכר שגברת דהאן אמרה שתטלפן אם יקרה משהו, והקשיב להודעות. אחת מהבנק, אחת מרחל שביקשה שיחזור אליה. מיד חייג.

"רחל?"

"כן, הי אדם, תודה שטילפנת". חשב שהיא רשמית אתו ונעכר מעט.

"אני שמח לשמוע אותך", אמר ומיד הצטער על דבריו, שפתיו התהדקו, הרגיש אידיוט.

רגע עצרה כמו שוקלת את דבריו. "יופי. טוב", אמרה.

"אדם, אני כבר לא יודעת אם זה נכון, ואני לא בטוחה שאני אוהבת להיות כאן המתווכת".

"מרים ביקשה ממך לטלפן?" ידע שהוא מאוכזב.

"כן, היא ביקשה", קולה מתון, "אבל… אני בחרתי. אדם... היא פגשה מישהו". יש בור בתוכו, ולתוך הבור נשפך הגוף כולו לאט, ומתפורר. "אתה בסדר?"

"כן כן, אני בסדר, בטח", גופו קלוש, מרוסק, מאובק.

"סליחה".

"את לא צריכה לבקש סליחה, כלום לא קרה", אמר וקולו קשה וילדותי.

"תראה, אני מניחה שלא קל לך לשמוע, אפילו שאולי זו גם הקלה. אני חושבת שזה טבע האדם – לא חשוב מה היא לך, אתה עזבת אותה, רצית שהכל יהיה מאחוריך, זה תמיד כואב".

"היא רצתה שתספרי לי כדי להתנקם, נכון?"

"לא נוח לי לדבר על זה, אני באמת מצטערת, אבל בלי קשר ללמה היא רצתה שאתקשר, בסופו של דבר התקשרתי מתוך שיקול דעת שלי, כי חשבתי שתרצה לדעת. אומנם היא רק עכשיו פגשה אותו, ועוד לא עבר זמן מאז שנפרדתם, אבל נדמה לי שזה רציני. וגם מוזר, כי היא היתה כל־כך שבורה, ואולי זו הסיבה. החיים לא הכינו אותה לפרידה כזאת".

כמה מהר, חשב.

"אתה שם?"

"כן. בהלם. זה מראה כמה שאני חלש. עלוב. לא יודע. לא חשוב".

"כן, אני מבינה, כלומר נדמה לי. אדם, רוצה אולי שניפגש?"

"אני לא צריך בייביסיטר", שלף, קולו מוקשה וצורם. ומיד התחרט.

"טוב, לא חשוב", נסוגה, אלא שבנסיגתה לא היתה אלימות, רק מרחק.

"את כל־כך שונה ממנה". שוב דממה. "אני מצטער".

"זה בסדר", היא רחוקה ואסופה.

"אשמח להיפגש אני חושב. כן, אני רוצה, אם מתאים לך. מתי את יכולה?"

"אל תגיד סתם. לרגע חשבתי, אבל אני לא רוצה שזה יהיה עכשיו עניין".

"לא, מה פתאום, בבקשה אל תתחרטי. אולי עכשיו?"

"עכשיו?"

"כן".

והם קבעו. באותו בית־קפה. הוא צנח אל הכורסה. הכובד באיברים היה אינסופי, עכירות עלתה ממעמקים ועכשיו היתה בפיו. חשב, רעל עולה בי ממעמקים ועכשיו הוא ישטוף את פי ואת כל היקום כולו. עצם את עיניו. למרים יש מישהו. רצה לקום ולשבור ולזרוק, אלא ששריריו מידלדלים ועשויים אוויר.

היא לא הבחינה בו. עם ספל קפה לידה קראה ספר. לפתע ראתה אותו ונרעשה, כך היה נדמה לו, ובבת־אחת סגרה את הספר. "לא שמתי לב שאתה כאן", אמרה.

"סליחה". הוא התיישב. את ספרה הכניסה לתיק. רצה לשאול מה היא קוראת, אבל עצר את עצמו, שלא תחשוב שהוא פולש. ואז חשב, מה אני עושה כאן. טעם חמוץ נשטף בו שוב לאורך צינורותיו, והוא החל להשתעל.

"אתה בסדר?"

"כן, תודה". רצה לומר לה, זו מרים, חברה שלך, מרים בתוכי, עכורה וחמוצה ומחניקה, אבל לא אמר דבר. גופו אטום וריק. כל המנוחה שאסף התפוררה לאבק. שוב נעשה ספוג אותו כובד אינסופי של התקופה האחרונה שכמעט אינו שוכך יותר. בפניה חמלה.

"אני לא רוצה את החמלה שלך", אמר.

שתקה. נעלבה? האם הוא כה מגומד בתוכה, כמו מין מטופל, עד שאינה נפגעת ממנו ולכן אינה נעלבת?

"אני מצטער". המלצרית התקרבה.

"זה בסדר. רוצה להזמין?"

"אספרסו כפול ולידו חלב חם", אמר, "ויש לכם עוגיות?"

"כן, יש מבחר".

"טוב, אז גם מבחר כזה. ולָך?" מה הוא שואל אותה כאילו היה בן־הזוג שלה.

היא אמרה, "גם לי אספרסו כפול וחלב ליד".

המלצרית התרחקה.

הביט עליה מחדש. בשערה המלא היפה היו קווים דקים של לבן, כמו אלומות כוכבים. הוא היה אסוף וקשור בסרט. הפעם אפור. היא לבשה חולצת טריקו בצבע אדום־כהה ומכנסי ג'ינס, ולא היתה מאופרת. סביב צווארה שרשרת כסף דקה ללא תליון.

"אתה מסתכל בי?" ראה שהיא מחייכת.

"כן, תפסת אותי". בבת־אחת הרגיש נינוח, וחייך אף הוא.

"מה ראית?"

"טוב, ראיתי חולצה אדומה, חזה..." עצר. הסמיק. רצה לומר חזה גדול. אולי גם אמר. לא היה בטוח. גם היא הסמיקה. "סליחה, נפלט לי", אמר.

"זה בסדר", אמרה ומבטה רפה יותר ומכונס. ריסים ארוכים יש לה, ובהירים.

"אני ממש מצטער, זה לא... את..."

"עזוב, אדם, כלום לא קרה. לא קרה כלום".

"את נראית יפה".

"תודה".

הרגיש שהוא טועה שוב ושוב. הכי טוב אילו שתק. ניסה להריח את העוגיות שעד מהרה הונחו על השולחן ולנחש מה יש בהן, ולא הצליח.

"בימים האחרונים יש לי איזה עניין עם מטופלת. היא מואשמת שהרגה את אמא שלה. היא רק נערה, עוד לא בת תשע־עשרה, נראית כמו ילדה בת אחת־עשרה. יפהפייה, כמו מאיזו אגדה. עור כמעט שקוף, העיניים שלה רחוקות אחת מהשנייה, קשתות של גבות עבות, בקו מושלם, ושפתיים בצבע אדום טבעי, בלי אודם. לא ייאמן. היא נשלחה אלי להסתכלות. אני פסיכיאטר, את יודעת, אני אמור לאמוד את כשירותם של אנשים לעמוד לדין".

"כן, אני יודעת", הצטחקה.

"סליחה", אמר ושמח שהיא מצטחקת.

והיא אמרה, "די עם הסליחה כל הזמן".

והוא אמר, "כן". המלים געשו והציפו.

"את מבינה, היא בקושי מדברת, ממש מעט, רק משפטים קטועים ותלושים. והמלים שלי חורשות בה, וכמעט לא חשוב התוכן של מה שאני אומר, אלא עצם הדיבור הוא כמו חומר חד שחורך בה. ככה זה נראה. והסף שלה קלוף כמו שלא ראיתי מימי. כל הזמן תנועות נפש מבפנים, מתהומות שאלוהים יודע מה הם מעלים ובמה הם מציפים אותה. היא כאילו בת מאה ותינוקת בת כמה ימים בעת ובעונה אחת. אין ספק שאמא שלה התעללה בה, וכששומעים את העדויות זה נשמע כמו מופרעות כמעט כאוטית, שאין בה שום היגיון, גם לא היגיון עקום. משהו שאת לא מצפה מאמא, גם המקולקלת ביותר. אבל כן יש איזה עיקרון בכל מה שעשתה לה, ואני מרגיש אותו מכל העדויות, משהו שעולה מתוך הדברים.

"בכל אופן, ברור שהאמא המופרעת הזאת היכתה אותה והטיחה אותה וגילגלה אותה במדרגות, ואולי גם שרפה אותה בסיגריות, אפילו שלא ברור אם את הכוויות האלה עשתה האם. סביר יותר שהיא עשתה זאת לעצמה. אבל הדבר העיקרי, ככה אני חושב, או הכי מוזר, הוא שהיא הכריחה אותה להסתיר את סממני הנשיות שלה מהעולם באובססיה נוראה. במיוחד אחרי תחילת גיל ההתבגרות. נראה שהנשיות המניצה של הבת שלה הטריפה אותה. אני די בטוח שגם האמא עברה התעללות. זה קלאסי. ואחד החברים לשעבר של האם העיד בבית־המשפט שהאמא חשבה, או דמיינה, או לפחות רמזה, שהילדה היא בתו של אביה המתעלל של האם. אותו עד שמע אותה אומרת שהילדה דומה לו, מזכירה אותו, משהו כזה. ברור שמשהו בבת שלה הוציא ממנה אלימות בל־תתואר, ומשום־מה הדבר שהכי הסעיר אותה הוא ההתפתחות הגופנית של הילדה.

"היא גם איימה על אותם בני־זוג שלה, אלה שהביעו ביקורת על היחס שלה לילדה, שתתלונן עליהם שניסו לאנוס את הבת. את האחרון זרקה במדרגות, וזמן קצר אחר־כך שלחה את הילדה לפנימייה. עד שקרה מה שקרה.

"ובכל־זאת, מי יכול להאמין שנשיות טבעית, שמתחילה לפרוח בבת מתבגרת, יכולה לעורר באמא טירוף מתעלל בעוצמות כאלה. אם כבר יש סיפורים הפוכים, על גברים כמובן. איך אבות מתבלבלים מול הנשיות המגיחה של הבת שלהם, ועושים להן דברים איומים דווקא ממשיכת יתר לא תקינה. אבל דבר כזה לא ראיתי מעולם.

"והילדה, ככה אני מתרשם, הפנימה את האלימות והרגישה אשֵׁמה בנשיות שלה מול אמא שלה, וגם זה מנגנון ידוע.

"והיא נשית. אני מתכוון היא נשית כמו בסטריאוטיפים. חושנית. אבל יש בה גם מין בהלה מהחושניות שלה־עצמה.

"היא מרתקת אותי מכל־מיני סיבות, שאת חלקן אני לא מבין לגמרי. אני גם נרעש מכל מה שעשו לה, ומכך שיש אפשרות שאולי היצור הפגוע הזה הרג, מזה שאני כמעט מצדיק אותה אם הרגה, והכל מתבלבל אצלי. ובכלל, אני־עצמי על הקצה, כאילו העור שלי נעשה הדוק עלי, את מבינה". ושתק בבת־אחת. דיבר הרבה. אבל מבטה רחב וקשוב, והוא המשיך.

"אני לא יודע איך זה קרה, אולי כי מיהרתי לספר אותה כמו סיפור, קצת כמו שאני מספר אותה עכשיו לך, עיקרון של אדם ולא אדם. בכל מקרה, הפיזיונומיה העדינה שלה, שעוטפת עוצמת נפש מהודקת ומכונסת, ריגשה אותי. נכנעתי לסטריאוטיפ, כי עור פנים דק כמו מהאגדות הוא לא עדינוּת, אלא קלישאה של עדינוּת.

"היא ריגשה אותי באיזה אופן מסתורי שהתמסרתי אליו. כן. וזה לא שהתאהבתי בה, אני לא חושב. ניצלתי אותה כדי למלא בור בתוכי. ניצלתי את שבר הכלי הזה.

"ויום אחד היא הגיעה אלי לפגישה לא בשכבות של בגדים שכיסו אותה תמיד, אלא בחולצה צמודה, ובפעם הראשונה ראיתי את קימור הגוף שלה שתמיד היה מוסתר. מצאתי את עצמי מתאכזב, כאילו גזלה מעצמה את הדימוי שלה בעיני, שמשום־מה אהבתי. הייתי המום, כי היתה כל־כך אחרת. מסכנה, בטח כפו עליה להתלבש ככה. ראיתי את החזה הגדול, וברגע הראשון חשבתי שהוא לא הולם אותה, את השבירות שראיתי בה, ומאותו רגע התנהגתי כמו גבר נבגד. היא הפרה את הסיפור שלה בתוכי. הגבתי באופן חולני, מופרע, ותוך כדי כך שאני רואה שהיא אוזלת מולי, מתוך טיפשות שלא תתואר, אמרתי לה שהיא יותר יפה ממרים.

"אפשר להעמיד אותי לדין. דבר כזה גובל בהפרת החוזה הטיפולי. הרגע הזה שיבש באופן עמוק את הכל. היא לגמרי נסוגה והתפרקה, ובמצב נורא עכשיו. את מבינה, החזה שלה, אני לא ילד... והנה גם עכשיו, אני..."

הוא החל לגמגם.

"אתה מה?" קולה לא קשה אבל תובע.

"הסתכלתי בך, והחזה, נו, את יודעת".

"הגדול?"

"לא, מה פתאום. רק שהמלה הזאת חזה נמצאת בסף המחשבות שלי, ולרגע נלכדתן שתיכן, את והיא, ואני מולכן, סליחה".

"זה בסדר". קולה כבוש. האם היא פגיעה שם? הוא כל־כך הצטער ולא ידע מה לעשות.

ניסה למצוא בעצמו קלילות, לומר משהו ממתן ומצחיק, אבל יצא לו רק חיוך עקום.

"את יודעת, אני מבולבל, משובש. עוברים עלי דברים חריגים. כל־כך שמחתי שרצית שנדבר, והנה אני מדבר בלי סוף, גס רוח".

"זה בסדר, עזוב". היא לגמה בדממה, והוא אכל עוגייה והציע לה במבטו. ענתה לא.

"אז מה את עושה בעצם? לא זוכר אם אני יודע".

"אני עובדת בחנות ספרים".

"באמת? איזו?"

"'פרוזה' בדיזנגוף".

"אה, איפה שיש גם בית־קפה?"

"בדיוק".

"ואיך שם?"

והיא אמרה לו במבט נדיב ומאיר, "אדם, זה באמת מעניין אותך? על זה אתה רוצה שנדבר?"

הכובד חזר. "מי הוא, את יכולה לספר לי?"

"הוא למד איתנו. בחור נחמד. מאוהב בה מאוד, כנראה מזמן".

"והיא?" לא היה צריך לשאול. "לא הייתי צריך לשאול. איך היא פגשה אותו?"

"אצלי".

היתה שתיקה. היא רואה אותו, עמוק לתוכו. הוא הסיט את פניו אל כוס הקפה, חוּמהּ הרעיד את עצבי היד. ריחרח קרוב לסף, ביקש שהריח שאהב יחלחל, וימיס וינקה ויבהיר את הגודש בתוכו.

מין קרום נפל על הרשתית, בית־הקפה התרחק ונעשה עמום, והיא רחוקה ממנו מרחק אינסוף.

מי היא? כתם אדום־צהוב, חברתה של מרים, גופה של מרים עולה ומציף את חושיו, חש את איברו בין רגליו, גדול ומיותר, גירוי אינסופי של מתיחות טפילית ותלושה. עצם את עיניו. כעס עלה והציף. פקח את עיניו, ידע שהן רחוקות וקשוחות. זרוּת נפרשה ביניהם. הקולות של לגימות הקפה שלה צווחו באוזניו, ושפתיה כמו נפרדות מכל ישותה נראו לו גדולות לאין שיעור, מעובות, רקומות מולקולות צפופות.

"אני צריך ללכת", אמר.

"כן", אמרה, בקולה רכות שבילבלה בו את הנחישות. אבל עליו לנוס. חפן בכיסו שטרות והוציא אותם, ברר אחד של חמישים, "זה יספיק. תודה שהתקשרת וסיפרת לי". קם, הסתובב ויצא. חשב, לא בסדר מה שאני עושה, והחל לרוץ. הגיע לים מזיע. ירד אל החוף והתקרב למים. כבר החשיך, אבל עוד היו מתרחצים. קיץ נטול מחיצות. קיץ ארור.

אצלי. אצלי היא פגשה אותו. הלך ליד המים, "אצלי", צרח. "אצלי". פנים הוסטו אליו, אבל לא היה אכפת לו. איך היא מעיזה, ועוד בנינוחות הזאת. הכירה לה אותו. הביאה לה מישהו מהעבר. לאהוב אותה כראוי, לא כמוהו. הרי היא שונאת אותו. מדוע חשב אחרת. איך יכול להיות אחרת. היא חברה שלה. של המפלצת. היא מפלצת בעצמה. החל שוב לרוץ. ארוץ עד סוף חיי, ארוץ לתוך החושך, ומהחושך אל המוות. אלה חיי, Hurray! את ידיו פרש הצידה, אנשים הביטו בו וצחקו.

בחלום – שעווה מותכת לכפות רגליו. גושים של כובד, גם זכוכית מותכת, עבה, מכל כיוון, רגליו דבוקות. ידע שעוד מעט יצלצל השעון ולא ידע איך יקום. ואז צילצל השעון וכל שרצה לעשות הוא לרסק אותו.

מה עשיתי? לפתה אותו המחשבה בכל־כולו, מדוע הענשתי אותה? לעזאזל אתי. זרק מעליו את הסדין כמו כדי לסמן את הקימה באופן מוחלט. דישדש אל חדר־הרחצה, שטף את פניו, ציחצח שיניו, הדליק את הדוד. חזר למטבח, כף ומחצה של תערובת קפה לתוך הכלי, מילא במים, ועל האש. ריח הקפה נשפך לאט לתוך חלל החדר. הלך להביא דף נייר לבן ועט והניח לפניו.

כתב: על הרצון, על האשמה ועל היש שבאֵין.

הקפה מוכן. מזג לספלו, לזה שהכי אהב – סדוק מעט, צהוב, בעל שפה דקה – הוסיף סוכר אפילו שהעדיף בלי, והתיישב.

הכתיבה בשבילי אינה הדבר הנכון, כי היא ההמשך של לחשוב, של להתקיים מבפנים בלי אנשים, בלי חוטים פנימה והחוצה, רק עם מי שאינם נוגעים בחיים. בית־החולים לתשושי החיים והנפש, ארנסט ופְּיֶר ואנה.

ממרים ברחתי משום שהיתה יותר מדי יש. אבל לא היש הנכון, ואולי לא במקרה הייתי איתה, כי חשבתי שתהיה גשר ביני לבין משהו שידעתי שאין לי ושאני רוצה בו, רעב אליו, בוכה אליו בלי דמעות. אך היא לא היתה הגשר. היתה פלדה על פתחי נטיות הנפש ולא היה לי אוויר. אולי לא הייתי אני בשל, רוצה דבר ומבקש אותו, אבל לא מוכן לממשותו המלאה.

הסיט את הדף.

לא לדבר על החיים. לא להשתכשך בנוחות המלים. קרע את הנייר.

כמו תינוק אני. בורא עולמות מסומלים, ואת הפחדים מתרגם לרשת של סימנים ופונה אליהם במקום לגעת. דורך רק על קווים מסוימים ולא על אחרים. הודף את החרדה שאין לה הורים או שֵׁם או גבול. מבַיֵת אותה לתוך חוקים. קימט את הקרעים וזרק אותם לסל הניירות.

ממש כמו אִירֶן מתקופת התמחותו. המסמנת. עוד אחת שברחה. שפגעה במקום להישאר. כמו שאמרה לו היא: לפגוע קל יותר. לשאת את המורכב, האנושי, להישאר בעולם ללא שלמות, זה

הקשה.

נזכר עכשיו באחת בשם משפחתה והחל לבכות, כי זכר ולא שכח. אִירֶן תָּמָאם.

"תָּמָאם?" שאל אותה אז, והיא צחקה. וכשצחקה התגלו חניכיה, החשופות בטרם עת.

והוא אמר, "שם יפה". והיא אמרה, "כן".

"רחל?"

"כן".

"מדבר אדם. הערתי אותך?"

"כן, לא חשוב. קרה משהו?"

"לא לא, סליחה. אני מתקשר להתנצל. אני לא יודע מה לומר. הייתי חלש ואנוכי".

"זה בסדר".

"לא זה לא. אבל אי־אפשר להשיב את מה שקרה, ואני לא מתנצל עכשיו כדי לבטל את מה שעשיתי, רק רוצה לומר שאני באמת מצטער. אני לא אפריע לך יותר עכשיו, תמשיכי לישון", וניתק את הטלפון.

היה בו שקט. גמע בנחת מן הקפה. טעים. הטלפון צילצל והוא לא ענה.

קולו מונוטוני במשיבון, מלים פשוטות, ואז רחל, קולה אחר, דחוס וזועם. "אתה ממש משהו, מתקשר אלי ככה, מבקש סליחה, מתנקה, מנתק, הכל אתה, הכל קשור בך. אז לא. לא הכל קשור בך. תתפלא. לא כל העולם סובב סביב אשמותיך ורגשותיך ואז התנקויותיך. אתה חי בעולם של מראות. הכל השתקפויות שלך. אתה כל־כך אגוצנטרי שאני ממש בשוק. אתה יכול להמשיך לא להרים את הטלפון, אני הרי יודעת שאתה שם. לגעת אי־אפשר בלי שהידיים נכתמות".

שם לב שהוא אוחז בחוזקה בספל הקפה, אצבעות ידיו לבנות, הדם אזל מהן וממנו, הדופק הלם. איך יחיה, איך יעביר את חייו, כמו אינסוף של חושך מכל כיוון, של אור, אור ללא שמש, של צחיחות עבה ומעיקה.

כשהגיע למחלקה חשב שהוא חייב לדבר עם מישהו. הרים את השפופרת וחייג, כבר ידע בעל־פה את מספרו. אחרי שני צלצולים ניתק. מה יאמר לו. ואולי עדיין לא שב מהבדיקות. אבל הוא לא נהג כשורה, חשב, ושב וחייג. "כאן מלכיור פרואן, אפשר להשאיר הודעה". "שלום, מדבר אדם, שום דבר מיוחד, אטלפן שוב בהזדמנות, להתראות".

אמא שלי, כתב שוב כמו שכתב פעמים רבות כל־כך מאז שהיה ילד, אמא שלי, על נייר לבן. ואז קימט את הנייר וזרק. איך אֵם עוזבת את תינוקה. היה בטוח שאמו היא שעזבה אותו. מדוע עזבה? מדוע שָׁם? אז כהיום היה המוסד מקום מבודד, שכוח אל, קצה של דרך לשום מקום, מוסד כרוני לחשוכי חיים, מעט מבקרים, רוב המאושפזים מבוגרים, ללא משפחות, או משפחות שמזמן לא באות לבקר. האם המקום הוא מפתח? סביר להניח שלא. להיפך, סביר שאינו המפתח, לכן הונח דווקא שם, ואולי כן.

באחת התרבויות של העת העתיקה, שמו של דבר העיד על מהותו. איזו תרבות זו היתה, ניסה להיזכר. יברר. ושוב אני נס, חשב, לאסוציאציות שאינן הכרחיות, ואיני נשאר בתוך חוט הממשות, ממשות הריקנות שאין לה שם, העודפת משמותיה.

אין ספק שגברת דהאן צודקת, הוא מעכב את אנה לשווא. אין זה מתפקידו לפענח אותה, את פשעה, את חפותה, ללא תלות בשאלה אם ביצעה את המעשה או לא. לא הוא צריך לשאול את השאלה הזאת. ברור שזה מעניין. רצח הוא חציית קו. רצח אם הוא חציית כל הקווים.

ואיפה היא נטישת ילדך־שלך? איפה היא? גם היא חציית קו? האם לכן אני נמשך לשאלה הזאת? לעשות את הדבר הנכון, אמרה גברת דהאן. מדהים איך הוא עובר לסדר־היום בתוכו עם חריגה כזאת, הוא מפקיד בידי מישהו אחר ידע כזה עליו. סיפר לה, ובעצם גם סיפר לרחל. אלוהים, אפשר לסלק אותו מהעבודה! ידע וחש רק רחבות שקטה. שיעיפו. אין לו כוח. המלים האלה עלו בתוכו עוד ועוד מכל פינות חייו. אין לו כוח יותר.

אנה. אנה הלכת? האם יש בה שיפוט מציאות? זו השאלה, ולא אם אני נמשך אליה ולא אם היא יפה ולא מה הוא יופי. השאלות האלה הן התעסקות יתר בעצמו, כאילו כל האירוע קשור בו, כמו שאמרה רחל. ועכשיו איבדתי גם את רחל. לא יחשוב עליה, לא עכשיו ולא בכלל, כי יש לו די בעיות גם בלעדיה, ומזלו שהיא עדיין לא עד כדי כך מוחשית או משמעותית לו, ושתמות היא וכל הנחמדות שלה. זהו. שימות איתה גם העולם.

האם יש בה שיפוט מציאות, אדם, שמעת? הלם עצמו לתוך עצמו. חשוב רק על כך. זה תפקידך.

שיפוט המציאות – מלים ריקות, מלים קפואות. רפיון שהיתה בו גם מנוחה נח עליו. אזלת־יד שנשאב אליה. קיהיון ושקט. והזמן עצר. ועבר.

אין בה יש בה אין בה יש בה, אֶן דֶן דִינוֹ, סוף על הקָטינוֹ, סוף על הקָטי קָטוֹ, אֶליק בֶּליק בּוֹם. בּוֹם בּוֹם בּוֹם, תפוח אדום, מי יצא ראשון? ניסה לשווא להזרים דם באצבעות רגליו.

אנה הרסט הופיעה בפתח החדר. הוא קם והורה לה בידו. ניסה מתוך התבטלות, אלא שקיומה היה כתמיד רגיש עד אימה, ותנועת המלים אליה היתה כמו חומר שנדחף אל גבולות גופה, אל סִפהּ, חופר בה והיא מתקמרת ומתקערת בהתאם. לבסוף נענתה והתיישבה, שקטה מאוד, מבטה מכונס. "אכין קפה", אמר, מורגל, והיא מורגלת ששואל.

את שלה הניח לפניה, ועוד גל עבר בה. התיישב מולה בזהירות וחיכה. שתה לגימה וסימן לה בידו. היא הרימה את הכוס אל שפתיה, הן כל־כך אדומות. לבושה בכל השכבות הרגילות. כבר לא ילדה, עוד לא אשה. בפגישות קודמות שמתי אותה על כַּן, ניצלתי אותה כדי להתהלך דרכה במין ריקוד של ריגושים, ואילו עכשיו הפקעתי אותה מכל אנושיות, והיא שוב רק רפלקציה של צרכי המשתנים. קודם אֵלה, ועכשיו מערכת פסיכופיזית. האם מעולם לא היתה היא כשלעצמה?

כאב ששוליו קשים זרם בקצות הגוף. עלה ונסוג חליפות. לכן יש לי תפקיד, חשב, כדי לזכור, כדי לתבוע מעצמי, כדי להיזהר, מהאלהה, מהפקעה, להכיר במגבלה שלי, בהשלכה שלי. נזכר בשיעוריו של מלכיור, זה היה נושאם, הדינמיקה בין מושא ההתבוננות לבין האפרטוס ותכונותיו לעצמו.

משני קצוות בחייו דיברו אליו רחל ומלכיור אותן מלים, מלכיור לתוך רוחו המתרוצצת, השמחה. ואילו רחל, שופטת, לתוך חוויית אשמתו הכועסת, המוכה, המתפלשת.

"אנה". לא ענתה. איני חורך אותה עוד. לובנה צרב, אבל אין זה לובן, זו אינות. כיווץ והרפה את כפות רגליו. בלע רוקו. בלע נפשו. "אנה". לא ענתה ולא תענה. עליו לשחרר אותה. זהו, אכתוב שהיא לא שפויה, אכתוב מה שברור. עצב ללא שם עלה והציף.

נשתוק ככה אני והיא לעולם.

המשיך בתפקידיו הרגילים, ריק ממחשבות, מהתכוונות. חשב, אני לא רוצה לעבוד כאן, או בשום מקום. אבל מה יעשה. להמשיך ללמוד לא רצה, לא באוניברסיטה. לא שוב. אבל המקום כאן טוב, והמשכורת, ומעט לעשות בעצם. אני יכול להגדיר את הזמן כרצוני, ויש לי הרבה פנאי לחשוב.

אבל אני חייב להכריע בעניין של אנה. מיד. אכתוב שאינה כשירה לעמוד לדין, שאין בה שיפוט מציאות. כמו שאמרה נכון גברת דהאן, זה ברור כשמש בצהריים. כמה נעימות הקלישאות בים המלים, ליטול אותן ולהסתוכך תחתן. ואז ידע שהוא חייב לצאת.

לאן ילך? יֵשב באיזה מקום, יקנה קודם פנקס בחנות, ועט, יֵשב ויחשוב על אנה הרסט. גם לעצמו יקפיד ויאמר אותה בשמה הפרטי ובשם משפחתה. לא הנערה הגועשת שגופה בוער ומפרפר ומהדהד בו כמו קינה, כמו חסד, כמו שיבוש. לא. אלא הגוש הבלום, המוכה, נעדר הפנים, ערמות הסימפטומים שראה קודם־לכן במחלקה. זו אנה הרסט, נערה מורכבת וחולה, אלא שחיה מחוצה לו, מחוץ להשלכותיו. בה יהגה, בה בלבד. אבל לא היום, מחר, בקרוב. שב למחלקה, נטל חפציו, רואה ואינו נראה. נסע.

בבית נרדם לשינה ארוכה, קשה, נעדרת חלומות.

שוב בוקר. לא אמר שלום לאיש ונכנס לחדרו. התיישב ליד השולחן. קם ונעל את הדלת והתיישב שוב. כמה רצה אשה עכשיו. לאחוז בְּגוף, רך ולבן ונשי עד בלי די. חלציו צווחו, חשב שהוא עומד למות, כאן בחדרו בבית־החולים. לא יפרוק את עצמו, גופו נאק. זכר שקרא ספר על נער מתבגר שחשב שעליו לשמור את אונו ולא לתת לו פורקן, כי אור של מרפא זורם בין חלציו, ורק בעבור זה עליו לתת לזרעו רשות. והרי בו־עצמו אין שום מטרה או ייעוד, רק צרכים כמו אחרון התיישים בעולם, אז מדוע שלא יפרוק את עצמו. הגוף כאב כל־כך, כמו הר געש בין רגליו. תיכף יתפוצץ.

אנה. עלתה בו ופשתה, נערה שעורה שקוף, לבן, שדיה ענקיים. דִמיין את עצמו בתוכה, מַכֶּה פנימה, מכה ומכה בתוכה, אלוהים, אני אונס אותה. נשען אחורנית בכורסה, מַכָּה אַחַר מַכָּה נמשכה ידו הגלמודה בין רגליו.

ואז שלף את עצמו מתוך עצמו. מתוך בוץ חייו.

פנה לדלת, רגע הביט לאחור, גופו קל, וזר, וריק. סובב את המפתח, פתח את הדלת ויצא. לא כתב סיכום לגבי אנה, אבל שוב לא ראה אותה בתוכו, לא ראה דבר, לא ראה גם את גברת דהאן שהרימה את ראשה ואת ידה. יצא מבלי להסביר ושובלים של אשמה משתרכים בצעדיו.

הוא היה פרוע ומרושל ואכל מעט. אחרי ימים שבהם הגיע לעבודה ולא דיבר עם איש ולא הסביר ולא ראה את אנה ולא אמרו לו דבר, ימים של שתיקות עבשות, הלך יום אחד לחדרה והוביל אותה בעצמו אל חדרו.

היא צעדה פנימה, והוא סימן בידו לעבר הכיסא. בצייתנות רבה התיישבה כפופה. לא הציע לה קפה. לפתע הבליחה המחשבה, האם ייתכן שהיא משחקת לפניו, מגישה את עצמה שבר כלי מעודן ורופף כדי שיאמר עליה שאינה אחראית למעשיה.

"אנה".

"כן".

נראתה כמו מגיחה מן החושך, מסונוורת. "תגידי לי, תגידי לי את מה לחשוב עלייך. את מטורפת?"

לא ענתה.

"אנה". הוא הרגיש רוגז. זה טוב, אני רואה אותה בממדים אנושיים. "אנה". פניה כבויות. תחת העור ראה את צעירותה, צורבת. מה עשית, טיפשה. מה עשית. וגורלה הלם בו. גורלה ללא תלות במעשיה. איזה מין מקצוע יש לי. מדוע נטלתי על עצמי בני־אדם. איזה היבריס יש בי.

"אנה".

"כן", אמרה.

"מה היית רוצָה?"

והיא בכתה, תהומות של בכי עלו, והיא חשבה, תיכף לא אהיה, כמו המפטי דמפטי, כמו המכשפה שנמסה, רצתה לצעוק, אבל קולה תפור לעולם.

אני כאן לעולמים, נשפה יוליה. אנה בכתה, אמא. יוליה אמרה, אל תקראי לי אמא. אני לא אמא שלך. לי אין ילדים. אנה אמרה, סליחה סליחה. ואז בא החושך. כמו שמיכה.

"אנה?" שמעה. מסביבה זכוכית. איך תדבר.

"אנה?"

המחשבות עשויות בועות.

רק הקול נשמע, "מה, אנה, אני לא מבין". ראתה שהוא עייף וביקשה סליחה. המלים כבר לא יצאו. אין לה כוח יותר. עצמה את העיניים שנשארו פקוחות. פתאום היה חם נורא. אני לא יכולה להוריד כלום, לחשה. כמו החתולים. כמה רצתה חתול. יוליה אמרה לא. ואולי לא שאלה, כי לא היו מספיק מלים.

רצתה לדבר, אבל פיה נחשים־נחשים. הנה הוא שוב קורא לגברת דהאן... דהאן פדאן הלכו לגן עם גברת דהאנה. ואז לא ראתה יותר כלום. כי כבר לא היה מה.

מצא אותו במקומו הרגיל. ליד החלון. על ברכיו שמיכת צמר משובצת. על דש הבגד שְׁמוֹ, כדי שהאחים והאחיות יֵדעו לומר, דוקטור ארנסט ברוק.

"דבר אלי!" הרים אדם את קולו. מבטים ננעצו בו, אבל לא היה אכפת לו. "דבר אלי! אני יודע שאתה שומע אותי!"

"אדוני, תפסיק עם זה, מה אתה עושה".

"שתקי כבר, אני לא שואל אותך".

"מי אתה?"

"מי את?"

"אדוני, אני אצטרך לקרוא למישהו. בבקשה תפסיק לצעוק".

"זה אבא שלי, מבינה? זכותי לצעוק כמה שאני רוצה".

"אני מבקשת ממך בפעם האחרונה, תפסיק, אסור".

"אסור?" הביט עליה בגועל. אשה קטנה, אחות. "ולוֹ, לו מותר להתעלל בי, נכון? לו מותר?"

"על מה אתה מדבר? אני קוראת למישהו".

"תקראי־תקראי".

מרחוק ראה אשה כבדה והדורה מגיעה, עוטה סמכות שקטה. "מר ברוק, אני דוקטור אחלאם חאמד", אמרה ברוגע, "אתה מוכן להיכנס לחדרי. ברתה, קחי את מר ברוק, המבוגר, לחדר שלו".

"אל תיקחי אותו, הוא לא הולך לשום מקום, הוא ידבר אלי, הוא עושה את עצמו, הוא משקר, הוא מנסה לפגוע בי, זו לא אשמתי". החל לנאוק, "לא אשמתי, מבינה?"

שני גברים חסונים כבר היו משני צדדיו. מבעד לדוק דמעות ראה את האחות מגלגלת את ארנסט משם, לא ראה את פניו, קימור גבו שקט כתמיד, וזקוף מדי. הרופאה המשיכה לדבר אליו בנעימות שהכבידה עליו.

"אולי תשב", הצביעה על כיסא.

הוא ראה רחמים במבטה. שנא רחמים.

"הוא עושה את עצמו, זה לא בגלל שבץ, הוא עושה את עצמו".

"מר ברוק, דוקטור ברוק, נכון? אני יודעת שאתה רופא, אבל הוא אבא שלך, והתגובה שלך טבעית. היה לו שבץ, והוא לא עושה שום דבר בכוונה, אתה יודע את זה".

"הוא כן", אמר והשפיל את עיניו, "הוא אבא שלי, המאמץ".

היא סימנה לשני הגברים לעזוב אותו.

"אני הולך ולא חוזר. תגידי לו שאני לא חוזר יותר. אני לא עומד בזה".

ויצא.

צלצול חָרַש אל תוך המוח.

"כן", נהם אל השפופרת.

"שלום, דוקטור אדם ברוק?"

"כן".

"מדברת דוקטור רוז רמות, מנהלת 'אחוזה'. לאביך היה אירוע מוחי הבוקר, כך אנחנו חושבים. אשפזנו אותו באיכילוב, הוא בלי הכרה ומצבו יציב. אני מצטערת".

"אל תצטערי".

היא לא ענתה. הם לומדים מתי לענות ואיך, ומתי לשתוק.

"תודה", אמר.

חייג אל מלכיור, השאיר הודעה במשיבון, "לארנסט היה אירוע, הוא באיכילוב, אני נוסע לשם, חשבתי שאולי תרצה לדעת, הוא בלי הכרה, להתראות. זה אדם".

בדרך סיפר הרדיו על ההפגנות נגד הגדר, צהל ירה גז מדמיע, צהל ירה כדורי גומי, פלסטיני נורה ונהרג מכדור חי. אדם גיחך, כדור חי פיזז לו באוויר ומצא פלסטיני תועה. הפלסטיני מצא את מותו. בטנו קשה וריקה. העביר תחנה, מוזיקה, שירים ישראליים, העביר הלאה, קול המוזיקה, גלן גולד מנגן באך, העביר, שירי שנות התשעים, שירי דורו, דורו שלא ידע, שאינו מבין. השאיר.

מעולם לא היו לו חברים בני גילו, מעולם לא היו לו חברים.

הוא לא צריך אנשים, שמע את ארנסט מסביר לאחת המורות הרבות שהיו מטלפנות לדבר עליו. יש לו את עצמו, הוסיף.

ואולי אמרה, וצדקה, זו לא סתירה, זה לא רגיל. ועל כך ענה אחת מתשובותיו המוכנות, המצוטטות שוב ושוב, וכל מה שרגיל הוא טוב? לספר לך מה קרה בהיסטוריה מהרגיל, מהמקובל, מהנהוג? את זאת היה אומר תמיד במין צחצוח פנימי כזה, מתחייך, כאילו מחכך ידיו, מדושן, כי בעיניו הרי זו רק הוכחה לגדולתו של בנו, שאינו זקוק לדבר, שמכיל את התנאים לקיומו בלי צורך בשעשועים, בחברים, שנפשו גדושה כך מעצמה. הוא כה מוכשר, על כך איש לא התווכח, וזה מה שחשוב. ואדם שמע, לרוב נסוג, שלא יראה אותו ארנסט, ורק חשב, שיפסיקו לדבר עלי, ועצב שלא מתחיל ולא נגמר בשום מקום שטף, ואז עזב עד לפעם הבאה.

היה בכיתה ח' או ט', גופו המשתנה גבה מאוד, עורו נעשה הדוק, ושריריו, שלא ביקש ולא רצה, התעצמו כך מעצמם תחת העור, פיסלו בו גבעות וגאיות. פלומה בהירה ורכה החלה לכסות אותו לאט, לא נראית, רק בשמש, על רגליו הארוכות ועל זרועותיו. הביט בתימהון ובזרות בעצמו, אלא שתימהון וזרות היו שם תמיד. רק אחרת. ראה שבנות מסתכלות בו במבטים חדשים וחש מבויש וזועף. אבל מצא את מבטיו־שלו מתגנבים לקימוריהן של הבנות, המשתנים אף הם, לרקמות השומן המסתוריות הנהדפות תחת עורן. שדיהן כבר מזדקרים לרוב, פשוטים ומוגשים כך לעיניו הנכלמות. זעם סוער בין רגליו. זרות נרגשת, עילגת, מתערבבת בו במערבולת של אש כבדה. בודד עד מאוד, בדידות שעד אז לא היה לה שם. בלילות חלם שהוא נוגע בהן בכפותיו, חופן את רקמות השומן המוזרות האלה ומוחץ, עוד ועוד, ועוצם את עיניו ושואג. היה מתעורר ואיברו זקוף, גדל בחלומו, רטוב ומבוהל וזר.

בהפסקה היה יושב לרוב מעט בצד. מסביבו החבורות המתגודדות. חבורת הבנות המקובלות, נשים קטנות, חלקן מעשנות, גופן הצעיר מוגש החוצה כמו מתנה. חבורת הבנות הלא־מקובלות, שרובן עדיין נראו כילדות. הבנים הספורטאים בקבוצת האתלטיקה של בית־ספר שזכתה כבר כמה שנים ברציפות באליפות ארצית, ואדם, אף שהשתתף בתחרויות האתלטיקה, בכל־זאת לא השתייך לחבורה הזאת. והיתה גם חבורה, שהיום מכנים חנונים, נערים גולמניים כל אחד מסיבותיו, לרוב מלאי קנאה בחבריהם. והיו כמה יחידים, כמוהו, ובהם דן, שמאז שהחל לעבור הקרנות ושערו נשר, התהווה סביבו מין עיגול של מרחק, מחד היו פונים אליו מדי פעם כמו על־פי קוד סודי, שואלים לשלומו, צוחקים אתו צחוקים מאולצים, בייחוד הבנות. אלא שבבת־אחת נעשה שונה וזר, שקוף, ובין אם לבדו או מוקף, תמיד תחום ובודד. והיתה יוספה השמנה והגאונה, קוראת מן־הסתם ספר בלטינית או משהו אזוטרי אחר, כמו שעשתה תמיד. והיו שלישיית הפנקיסטים, האנרכיסטים כביכול, ועוד כמה ששכח את שמותיהם. והוא, מעולם לא הכבידה עליו הישיבה לבדו. במיוחד היה מהרהר וחולם. לא חש בדידות מיוחדת, לא היתה בו ערגה או דחייה. אלה היו החיים, חייו.

יום אחד, באביב, כשישב בחוץ בשעת ההפסקה, כיסה ענן את השמש לאט־לאט. אור חיוור השתרר, קרירות פלשה בבת־אחת. לרגע כמו עצר הזמן והרוח חדלה לנשב. סוף העולם, חשב, וחרדה גדולה הציפה אותו כל־כולו. חרדת חיים. תהום אפורה מוחלטת נשטפה, התיכה את גופו ואת נפשו, וזיעה הציפה ממעמקים והותזה מן הדופק שלו, אימה שלא הכיר. ואז עבר הענן ועזב, ונגלתה השמש, שמש אביב חמה ורכה, ואיבריו נשטפו בה והתרככו, ובאה ערגה שלא ידע.

כל־כך רצה אז בכל מאודו להיות שם בינותיהם של כל הנערים והנערות האלה מסביב, לא חשוב איפה, לא חשוב על מה. רצה סביבו אנשים צעירים בגילו, רגילים, צוחקים או מקללים או מעשנים, עם שלל דיבורים טפלים שבדרך־כלל שמע מרחוק ללא סקרנות. רצה להיבלע בתוככי גילו ודורו. אבל רק קם ועזב את שטח בית־הספר. הלך לפרדסים. נשכב על הגב ונרדם.

את הערגה לא שב לחוש. נעשה כועס יותר, ומסביבו כמו עוינות חדשה אליו שלא הבין, עוינות מרוחקת, לא מסוימת.

בסוף אותה שנה הקפיצו אותו כיתה, מה שרק הקל עליו להיפרד מן הזרות החותכת בגופו לתוך זרות טבעית, כי לא היה בין בני גילו. לזרות הזאת הסכין בנוחות, ולא שם לב לסביבותיו עד שסיים את בית־הספר, לא זכר את שמות בני כיתתו, לא ידע איזה רושם הותיר בהם, למד בלי חדווה אך בקלות. היה רגע שאמרו לו שאינו מצדיק שהקפיצו אותו כיתה, כי אינו משקיע, אבל לא היה אכפת לו, ונעזב לנפשו מוכשר, גבוה וזר.

כשנכנס מלכיור לחדר, ראה דבר ראשון את גבו הרכון הרועד של אדם, ולבו הלם ברכּוּת שנגדשה בו אל הבחור, שאומנם כבר אינו צעיר כל־כך, אך צעירוּת מוזרה מזוגה בו כמו תכונה. ואז הסיט את עיניו וראה את ארנסט. הוא שכב פרקדן, עיניו פקוחות, חלולות, גון עורו אפור, שמלכיור זיהה מיד כצבע המוות.

רגליו נעשו עבות וכבדות, נשם עמוק וצעד פנימה.

"אדם?"

כמו זרם חשמלי עבר בגבו. נעמד והסתובב. שמח, אבל פניו היו רטובים.

"תודה שהודעת לי", אמר מלכיור. "מה אומרים הרופאים?"

"כנראה עוד אירוע. הוא היה בלי הכרה עד לפני שעה, ומאז הוא ככה".

מלכיור ניגב זיעה ממצחו ובלי שהות אמר, "אדם, הייתי אתמול אצל הרופא. הוא אמר שמצבי טוב יותר, שזה כמעט נס. רציתי שתדע, ישנה רמיסיה עצומה, נסיגה, אבל ממש, כמו פלא כמעט, ואני רוצה לומר לך שזה קצת בזכותך". פניו של אדם בהקו מולו, הוא הודה לו בעיניו, ומלכיור ראה זאת והמשיך, "אני אומר את זה כי אנחנו עומדים מול ארנסט, ואני רוצה שתדבר אלי בלי חשש".

אדם הגיש לו כיסא, והתיישבו. דממו, בנוחות מפתיעה שגילו שניהם כל אחד לעצמו וגם במשותף. נכנסה אחות ופצעה את השקט. מבלי לומר דבר בדקה את שקית הקטטר התלויה בצד המיטה, בוטה, חוצה גבולות, מפרה את הפרטיות. ואז בדקה את האינפוזיה. העיפה מבט שגור בלוח התלוי בקצה המיטה, כתבה משהו, הנידה בראשה ויצאה. ארנסט שכב בדממה מוחלטת, ריקה.

הוא נראה כמו דון קיחוטה, חשב מלכיור פתאום, מציוריו של דוֹרֶה, וחש עצב.

"אני חושב שהפעם הוא באמת איננו". מלותיו של אדם הגיעו אליו. "אני לא יודע מה אני אומר, הוא כאן, אבל הוא לא, כבר לא, ואני לא יכול לדבר אליו. הכל פתוח בינינו, לא סגרנו כלום, והוא עזב אותי ככה. הוא חושב שאני עזבתי אותו, חשב ככה תמיד, אבל הוא עזב אותי, אתה מבין. כל ההאדרה הזו, תמיד נעלב מכך שאני מתכווץ מולו, מול אהדתו כביכול. שאני לא שמח בה. ונעלב גם מזה שחיפשתי את אמא שלי הביולוגית, בלילות".

"בלילות?"

"כן. ככה בלי סיכוי חיפשתי, כדי לעשות משהו אני מניח. ואחרי שהוא נעלב, הוא התחיל לשתוק. עכשיו אני לא יודע, אני חושב שהוא איננו ואני לא מרגיש כלום, רק ריק וכעס ואי־שקט, ואני נטרף".

אחות נכנסה להודיע שהסתיימה שעת הביקור.

הם יצאו מבית־החולים, גבוהי קומה, הזקן והצעיר. מלכיור חשב על האגדה על הילדה חולת השחפת, ועל הסתיו, ועלה אחד שילד של שכן מדביק או מצייר על הקיר, כי כל עוד ישנם העלים, היא תחיה, כך אמרה לו, וצדקה.

חשב, חיי שלי תלויים בארנסט, איכשהו. בחייו. אם ילך, אלך אני. הבלים. אלו חולשה וזִקנה, ופחד, לא יותר. דכדוך קשה היה מונח בשמורותיו, בשפתיים. ולפתע הרגיש ריחוק מאדם, ואשם, כי ידע שלמן ההתחלה חשד אדם שהוא חשוב למלכיור רק כאיזו שלוחה של ארנסט, ונעשה עגום עוד יותר. הם הגיעו ליציאה מבית־החולים ונפרדו.

הימים עברו מגולגלים זה בזה, בלי מרחק של אוויר או של זמן, ובלי גבולות שידע או ניסה לאחוז. בבקרים היה נוסע לעבודה, משלים עניינים שלא טיפל בהם שבועות. שאלונים, מכתבים, חוות דעת – שעל כולם עבד באוטומטיות נעדרת מחשבה או התכוונות. לרוב לא קבע פגישות עם אנה הרסט, ואם נפגשו, ביקש מגברת דהאן שתבוא לקחת אותה אחרי זמן קצר. כבר לא חשש שתשאל אותו מדוע הוא לא משחרר אותה, ומדוע הוא לא כותב סיכום לבית־המשפט כפי שהוא אמור לעשות, ולא היה אכפת לו. בפגישות היה מכין לה קפה, שהיתה שותה, וכמעט לא אומר דבר. היא שָׁמְנָה מעט, חשב באחת הפגישות. ובעצם כבר לא התעניין בה. לא חשב עליה והיא לא עוררה בו רעשים כאלה או אחרים.

אבל במיוחד לא רצה יותר לחשוב, והזמן טיפטף, לא מחולק למחלקות של משמעות, והימים באו והלכו.

פעם אחת אמר לו אייל שאנשים מסביב שואלים מה קרה לו. הוא מספר לו, שיֵדע, רק כי הוא מעריך אותו.

"תודה", הפטיר.

גם גברת דהאן נראתה עייפה, ואף אמרה שהיא עייפה וקשה לה. זה היה ביום השנה השלישי למותו של בן־זוגה. כשהציע לה ללכת לביתה לנוח, אמרה שלא תעזוב את אנה. לבו נצבט. הוא חדל לחכות לטלפון ממלכיור וידע שלא יטלפן אל מלכיור בעצמו. היה בו שקט. כמעט לא חשב לא על מרים ולא על רחל. אמר לעצמו, הגעתי אל המנוחה. פעם אחת היה בדרכו אל פְּיֶר, ובאמצע הדרך עצר, הסתובב וחזר.

ביום שישי בבוקר נסע מלכיור אל ארנסט. הוא היה מוטל במיטתו על גבו, כמו בפעם הקודמת, ידו החיוורת היתה מחוברת לצינור האינפוזיה, עורו הזקן שקוף ופצוע מדקירות לא מוצלחות של מחטים. עור פניו צהוב, ודק, ופיו פעור מעט ויבש.

"ארנסט", לחש, שפתיו כבדות.

"ארנסט", אמר שוב, וכך ישב בדממה זמן־מה. לבסוף שלח יד מהססת ונגע ביד המתה, הקרירה, ונסוג. ואז דיבר אליו.

"אני אומר לך את זה בקלות הווידוי מול מי שאינו קיים באמת. כמו שזקנים כמונו מדברים עם אלוהים. אני מדבר אל מי שאיננו, ורק נראה כמוך. ארנסט, אני לא מבין. תסביר לי. איך משהו טוב כל־כך וממושך היה יכול להתקלקל. מה קרה. אני יודע שכל האהובים והאהובות בני כל הזמנים שואלים שאלות כאלה, אבל הרי היינו ידידים. ידידות לא היתה אמורה להיות היצג עִצבי 'נפשי' של גירוי מיני שאולי נועד להידלדל, כך אומרים, כמו במקרה של התאהבות. הרי בחרנו זה בזה מחמת מי שהיינו.

"אני מתחיל לחשוב שאולי בבלי דעת עשיתי לך משהו. תמיד חשבתי שאתה חטאת לי, אבל כעת נדמה לי שאני חטאתי לך. אולי דיברת אלי, ואני הייתי מרוכז מדי בעצמי מכדי לשים לב.

"אני לא מבין, ארנסט. חבל לי. על השנים. עליך. לא היה לי אחריך שום איש. שום חבר. אתה יודע כמה אני גאה וקשה. הייתי צריך אותך.

"איך יכולתי לתת לבת שלי להיעדר. זה פשע. היא היתה ילדה. בת עשרים־ואחת – ילדה! אני לא מבין. זו תפיסת החירות שלי, דת החירות. אידיאולוגיה שקודמת לממש. גרוע מאברהם, שלפחות ציית למה שהאמין שגדול ממנו, בוגדני ונורא ככל שהיה הדבר.

"אני נותן לה חופש, חשבתי, זו זכותה. היא בחרה בזה. אבל ילדים צריך לקחת בידיים. מוטב להכותם מאשר לתת להם חירות מוחלטת, שאינה מציבה להם קירות. ואני הערצתי אותה. כמו תמונה על הקיר. אתה זוכר איך היא היתה. משהו. גם אתה, כך נראה לי, שׂמת את הילד המקסים הזה שלך על כַּן. לא עושים כאלה דברים. הילדים רוצים את הממש, בדיוק כמונו. תראה אותי, מדבר אליך ואתה לא כאן. כמו המטורפים שלך במוסד. מי היה מאמין...

"אני חושש שהיא איננה, ארנסט, כמו שאני חושש שאתה איננו. רק בבקשה תגיד לי דבר אחד אחרון, תגיד אם אתה יודע משהו, מה קרה לה? אמור לי, אל תמות, בבקשה". הוא נטל את ידו של ארנסט ואחז בה.

אחר־כך, במסדרון, לא רחוק מן היציאה, חשב שהוא רואה דמות בעלת קווי מִתאר מוכרים חומקת ונעלמת.

בוֹהַק המסדרון סינוור את אדם. הוא מיהר להיכנס לחדרו של ארנסט ששכב יחיד בחדר. התיישב וראשו בין כתפיו. חלפו כמה שעות שבהן לא זז. ואדם הבחין: נשימתו של ארנסט החלה להיות כבדה. וקצרה. באה האחות וניגבה את מצחו השקוף הריק, הביטה על אדם שלא השיב מבט ויצאה. ואז שטפה תנועה מהירה את גופו הדומם של ארנסט, עד שקפא. מחוג הפּוּלסים המתרוצץ חדל לזוז.

"אבא", הוא אמר, אך באחת היתה המולה סביב. רופאים ורחש אחיות ומכשירים. והוא נסוג, עמד עוד רגע, מסתכל ולא נראה, לא קיים, ויצא.

נכנס לבָּר ברחוב בן יהודה. הזמין בירה והתחיל לשתות. שתה עוד. לא ידע כמה זמן ישב שם, רק שפתאום היה ברחוב דיזנגוף ושמע את עצמו שר. נעמד באמצע הרחוב ושר בקולו היפה.

ארנסט אמר לו פעם, "אדם, תראה אותך, אתה כלי, הקול שלך הוא מיתרים שעליהם פורטים האלים". אחרי הדברים האלה לא שר יותר, אפילו שאהב.

עכשיו שר "הכניסיני תחת כנפך" ו־Sometimes I feel like a motherless child, וזימזם silent night.

בהתחלה לא הבחין בדבר, רק בקולו שנשמע לו כשייך לאדם אחר. איש חלף על־פניו וזרק אליו משהו. נשמע קרקוש מתכת, והוא המשיך לשיר. אשה מבוגרת מאוד עצרה ואמרה, "הקול של אלוהים", ודחפה לכף ידו מטבע. אדם רצה לומר לה, לא, לא של אלוהים, אבל שפתיו שכחו איך מדברים. הוא שר את כל השירים שהכיר ולא ידע שהכיר. דמעות זלגו על פניו, ונפשו התרחבה והפכה לפירורים שהתפזרו באוויר. עוד ועוד אנשים הניחו לידו כסף.