ממלכת הטווסים

פרק 1

בואנוס איירס, 2001:

היום שבו יילדתי את התינוקת הראשונה שלי

זאת היתה הפעם השלישית השבוע שמיזוג האוויר הפסיק לעבוד בהוֹספּיטָל דֶה קליניקָס, והחום היה כבד כל כך שהאחיות במחלקת טיפול נמרץ התחילו להחזיק מאווררי פלסטיק כאלה שפועלים על סוללות מעל ראשי המטופלים בניסיון לצנן אותם מעט. שלוש מאות כאלה הגיעו בקרטונים, מתנה מיבואן שהחלים משבץ והיה אסיר תודה, אחד המטופלים היחידים בבית החולים הציבורי שעדיין היה עתיר ממון מספיק כדי לחלק דברים בחינם.

אבל מאווררי הפלסטיק הכחולים התגלו מהימנים בערך כמו ההבטחות שלו לספק למקום תרופות וציוד רפואי חסר, והאחיות הפליטו קריאות "איחוֹ דִי פּוּטָה!" שהדהדו בכל רחבי בית החולים נוטף הזיעה בעיצומו של החום הסואן של קיץ טיפוסי בבואנוס איירס. אפילו הרחומות והמסורות ביותר שבהן קיללו בקול כשחבטו במכשיר במאמץ לגרום לו לקום לתחייה.

אני לא שמתי לב לחום. רעדתי בפחד מקפיא משלי, אותו פחד שוודאי חוו כל אלה שסיימו זה לא מכבר את לימודי המיילדוּת ועמדו ליילד תינוק בלי עזרה בפעם הראשונה. ביאטריס, המיילדת הבכירה שפיקחה על ההכשרה שלי, בישרה לי את החדשות בנימה קלילה באורח מחשיד, מלווה בטפיחה עזה על הכתף בידה הכהה השמנמנה. היא הפטירה, "הם במספר שתיים" שנייה לפני שהלכה לראות אם יש שאריות אוכל כלשהן שתוכל לגנוב מהמחלקה הגריאטרית בשביל להאכיל את אחת האמהות הטריות שלה והחוותה בידה לעבר חדר הלידה.

"מוּלטיגְרָבידה, כבר ילדה שלושה, אבל זה לא רוצה לצאת. אני לא יכולה להגיד שאני מאשימה אותו, מה איתך?" היא צחקה צחוק נטול שעשוע והדפה אותי לעבר הדלת. "אני אחזור בעוד כמה דקות." ואז, כשראתה אותי משתהה ליד הדלת וכורה אוזן ליללות הכאב המעומעמות שבקעו מהחדר, "קדימה, טוּרקוֹ, יש רק דרך אחת שהוא יכול לצאת ממנה, נכון?"

נכנסתי לחדר הלידה כשקול צחוקן של המיילדות האחרות מהדהד באוזני.

תכננתי להציג את עצמי בסמכותיות מה, לבסס את ביטחונם של המטופלים שלי בי ואת ביטחוני שלי בעצמי, אבל האישה כרעה על ארבע על הרצפה, הדפה מעליה את פרצופו של בעלה ביד שאצבעותיה הלבינו וגעתה כמו פרה, ולכן חשבתי שלחיצת יד לא תהלום במיוחד את הנסיבות.

"היא צריכה משהו לכאבים, בבקשה, דוקטור," אמר האב, שהגה את המילים בקושי בשל כף היד הצמודה לסנטרו. לפתע הבנתי שבקולו הדהדה יראת הכבוד שנקטתי בעצמי כשפניתי לצוות הבכיר בבית החולים.

"אוי, אלוהים שיעזור לי, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? למה כל כך הרבה זמן?" היולדת בכתה לעצמה, מתנועעת קדימה ואחורה על ארבע. חולצת הטי שלה היתה ספוגת זיעה ושערה המשוך לאחור בקוקו היה רטוב כל כך עד שקווי הקרקפת החיוורים נראו דרכו.

"השניים האחרונים שלנו יצאו מהר מאוד," אמר האב וליטף את שערה. "אני לא מבין למה זה לא יוצא כבר."

בדקתי את הגיליון הצמוד לקצה המיטה. היא היתה בלידה פעילה כבר שמונה־עשרה שעות: הרבה זמן גם לתינוק ראשון, שלא לדבר על תינוק רביעי. נאבקתי בדחף להזעיק את ביאטריס, ובמקום זה נעצתי מבט בנתונים וניסיתי להקרין ביטחון בזמן שדקלמתי בראשי את סעיפי הפרוטוקול על פי הסדר, על רקע קינתה של האישה. מישהו השמיע מוזיקה רועשת במכונית שלו ברחוב למטה: המקצב המסונתז שאינו מרפה של מוזיקת קומביה. חשבתי לסגור את החלונות, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שהחדר הקטן והחשוך ייעשה חם ומחניק אפילו יותר.

"אתה יכול לעזור לי להשכיב אותה במיטה?" ביקשתי מבעלה, כשלא יכולתי עוד להמשיך לעמוד שם ולבהות בגיליון שלה. הוא זינק על רגליו מיד, שמח — כך נראה לי — שמישהו עומד לעשות משהו.

אחרי שהעלינו אותה למיטה בכוחות משותפים, מדדתי את לחץ הדם שלה ואז תזמנתי את הצירים ומיששתי את בטנה בזמן שהיא לפתה באגרופה את שערי. עורה היה לוהט וחלקלק. צוואר הרחם כבר הגיע למחיקה מלאה. שאלתי את בעלה על היסטוריית הלידות שלה ולא הצלחתי למצוא שום רמזים שיוכלו להסביר את העיכוב. העפתי מבט בדלת וייחלתי להופעתה של ביאטריס.

"אין שום סיבה לדאגה," אמרתי ומחיתי את פני. קיוויתי שאמרתי אמת.

ואז ראיתי את הזוג השני.

הם עמדו ללא ניע כמעט בפינת החדר, ליד החלון, ולא נראו כמו מבקרים רגילים בבתי חולים ציבוריים: בבגדיהם הססגונייםוהיקרים למראה הם היו משתלבים טוב יותר בנוף של בית החולים השווייצרי שמעברה השני של כיכר העיר. שערה של האישה, הצבוע בגוונים עשויים ללא דופי, נאסף לאחור בפקעת אלגנטית, אבל האיפור שלה לא שרד את החום הנורא של ארבעים מעלות. הוא נזל לתוך קמטוטים, נקווה בשלוליות סביב עיניה והחליק במורד פניה המבהיקות. היא אחזה בזרועו של בעלה ובהתה בדריכות במתחולל לנגד עיניה.

"היא צריכה משככי כאבים כלשהם?" היא פנתה אלי. "אֵריק יכול להביא לה כל מה שהיא צריכה."

הסבתא? חשבתי בהיסח הדעת. היא נראתה לי צעירה מדי.

"אנחנו כבר בשלב מתקדם מדי בשביל זה," אמרתי. ניסיתי, שוב, לדבר בביטחון ובידענות.

כולם הביטו בי בציפייה. לא היה שום זכר לביאטריס.

"אני רק אעשה לה בדיקה זריזה," אמרתי. אף אחד לא נראה כאילו הוא מתכוון לעצור אותי, כך שלא נותרה לי ברירה אלא לבדוק אותה.

הצמדתי את עקביה לישבנה והנחתי לברכיה ליפול לצדדים בזמן שחיכיתי לציר הבא. כשהוא הגיע, מיששתי את צוואר הרחם בעדינות רבה ככל שיכולתי. זה עלול להכאיב מאוד בשלב מתקדם כל כך של הלידה, אבל האישה כבר היתה עייפה ומותשת כל כך שהיא בקושי נאנקה. עמדתי שם לרגע, מנסה להבין מה בדיוק קורה פה. היא היתה בפתיחה מלאה, ולמרות זאת לא הצלחתי למצוא את הראש... לשבריר שנייה שאלתי את עצמי אם יכול להיות שהמיילדות החליטו לעבוד עלי שוב, כמו בפעם ההיא כשהן אמרו לי להשגיח על חום הגוף של בובה שהן הכניסו לאינקובטור. אבל אז חוויתי פתאום פרץ התרגשות קטן. שיגרתי אל כולם חיוך מרגיע וניגשתי לארון הציוד בתקווה שמה שנחוץ לי עדיין לא הופקע לטובת חדר אחר.

והנה ראיתי אותו לנגד עיני — כמו מסרגת קרושה קטנה: שרביט הקסמים שלי. החזקתי אותו בכף ידי והוצפתי בתחושת אופוריה לקראת מה שעמד להתחולל — לקראת מה שאני עמדתי לחולל.

יללה נוספת של האישה על המיטה פילחה את האוויר. קצת חששתי לעשות את זה ללא השגחה, אבל ידעתי שלא יהיה הוגן להניח לה לחכות עוד. חוץ מזה, לא היתה לי שום דרך לדעת אם התינוק במצוקה כי המוניטור שעוקב אחרי פעימות הלב של העובר הפסיק לעבוד.

"תדאג שהיא לא תזוז, בבקשה," אמרתי לבעל, ואז, בתזמון מוקפד בין הצירים, החדרתי את הוו הקטן פנימה וניקבתי חור זעיר בשק מי השפיר הנוסף, שהבנתי שחסם את התקדמותו של התינוק.

שמעתי את קול הפקיעה הקטנטן והנפלא אפילו מבעד לגניחותיה של האישה ולשאון התנועה ברחוב כשהקרום הרך נכנע ללחץ, ולפתע היה שטף נוזלים והאישה התיישבה במיטה ואמרה, בהפתעה מסוימת ובבהילות נחרצת, "אני צריכה לדחוף." וברגע הזה ביאטריס הופיעה. היא הבחינה בכלי שבידי ובנחישות המחודשת על פניה של האישה, התייצבה לתמוך בה יחד עם בעלה והנהנה לי להמשיך.

הזיכרון שלי די מעורפל לאחר מכן. ראיתי את טלאי השיער הכהה, הרך והמדהים ותפסתי בידה של האישה כדי שתמשש אותו ותתעודד בעצמה. הוריתי לה לדחוף ולנשוף, וכשהתינוק התחיל להגיח, כבר צעקתי כאילו עמדתי עם אבא שלי באצטדיון בעיצומו של משחק כדורגל, בהקלה ובהלם ובאושר. לבסוף ראיתי תינוקת יפהפייה מחליקה אל בין ידי ואת גון השיש הכחול של עורה שנעשה מיד ורוד, כמו זיקית, לפני שפלטה זעקה חודרנית ומבורכת והפגינה את חמתה על כניסתה המעוכבת לעולם.

ולמרבה הכלימה, יש לי גם זיכרון חד שלי מפנה את ראשי הצדה, בגלל שכשחתכתי את חבל הטבור והנחתי את הילדה על חזה של אמה, תפסתי שהתחלתי לבכות ולא רציתי שביאטריס תיתן למיילדות האחרות עוד סיבה לצחוק עלי.

היא הופיעה בסמוך לכתפי, מוחה את מצחה, והצביעה על הדלת.

"טוב, יש לך עוד כמה דברים לסיים פה. אני אקפוץ בינתיים למעלה, לראות אם אצליח למצוא את ד"ר קַרדָנָס. היא איבדה הרבה דם ואני לא רוצה שיעבירו אותה עד שהוא יראה אותה," אמרה בשקט.

בקושי שמעתי אותה, והיא ידעה את זה. היא בעטה לי בקרסול.

"לא רע, אָלֶה," אמרה בחיוך. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשמי האמיתי. "אבל בפעם הבאה אולי כדאי לך גם לשקול את התינוק."

עמדתי לענות לה. תחושת ההתעלות נסכה בי אומץ לענות פעם אחת. אבל לפתע שמתי לב לשינוי שחל באווירה בחדר בזמן שדיברנו. גם ביאטריס הבחינה בו וקפאה על עומדה. במקום לשמוע את המיותיה הלומות האושר של האם הטרייה, את מלמוליהם המהוסים של קרובי המשפחה המתמוגגים, שמענו רק תחינה שקטה: "דייגו, לא, לא, דייגו, בבקשה..."

הזוג הלבוש בהידור התקרב אל המיטה. שמתי לב שהאישה הבלונדינית רועדת, חצי חיוך קטן ומשונה על שפתיה. ידה נשלחה בהיסוס לעבר התינוקת.

האם אימצה את התינוקת לחזה בעיניים עצומות ומלמלה אל בעלה, "דייגו, לא, לא, אני לא יכולה לעשות את זה."

בעלה ליטף את פניה. "לואיסה, אנחנו הסכמנו. את יודעת שהסכמנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להאכיל אפילו את הילדים שיש לנו, שלא לדבר על עוד ילדה."

היא סירבה לפקוח את עיניה וידיה השלדיות התהדקו סביב חיתול הבד הדהוי מכביסות של בית החולים.

"המצב ישתפר, דייגו. אתה תשיג עוד עבודה. בבקשה, אָמוֹר, בבקשה, אל —״

פניו של דייגו התכרכמו והתעוו. הוא שלח את ידו באטיות וניסה לקלף את אצבעותיה של אשתו מהתינוקת, בזו אחר זו. היא ייללה עכשיו. "לא. לא, דייגו, בבקשה."

שמחת הלידה התפוגגה, ואת מקומה תפסה תחושת בחילה מחליאה כשהבנתי מה מתרחש לנגד עיני. התכוונתי להתערב, אבל ביאטריס, בהבעה קודרת בלתי אופיינית על פניה, סימנה לי להישאר במקומי במנוד ראש קטנטן. "השלישית השנה," מלמלה.

דייגו הצליח לקחת ממנה את התינוקת. הוא אימץ אותה אל לבו מבלי להביט בה, ואז, כשעיניו שלו עצומות בחוזקה, הרחיק אותה מעליו. האישה הבלונדינית צעדה קדימה.

"אנחנו נאהב אותה כל כך," היא אמרה, והיגוי המעמד העליון המהוקצע שלה רטט בשל דמעותיה. "חיכינו כל כך הרבה זמן..."

האם איבדה שליטה עכשיו וניסתה לצאת מהמיטה. ביאטריס זינקה עליה ואילצה אותה לחזור לשכב. "אסור לה לזוז," אמרה בקול חד שנבע משותפות כפויה לדבר עבירה. "חשוב מאוד שהיא לא תזוז בשום אופן לפני שהרופא יבדוק אותה."

דייגו כרך את זרועותיו סביב אשתו. היה קשה להבחין אם הוא מנחם או כולא אותה.

"הם ייתנו לה הכול, לואיסה, והכסף יעזור לנו להאכיל את הילדים שלנו. את חייבת לחשוב על הילדים שלנו, על פּאוֹלה, על סלבדור... תחשבי איך חיינו בשנים האחרונות —״

"התינוקת שלי," צרחה האם מבלי לשמוע. היא שרטה בציפורניה את פניו של בעלה אבל לא יכלה לביאטריס, שריסנה אותה בצער נורא.

"אתם לא יכולים לקחת אותה." ציפורניה הותירו חתכים מדממים על לחייו, אבל נדמה שהוא אפילו לא הרגיש בהם. עמדתי ליד הכיור כשהזוג החל להתקדם לעבר הדלת, זעקות הכאב הפוצעות מהדהדות באוזני, צלילים שלא אשכח לעולם. לא יכולתי להביט שוב בתינוקת, שלפני רגעים ספורים נמלאתי אושר רב כל כך כשעזרתי לה לצאת אל אוויר העולם.

ועד עצם היום הזה אני לא רואה כל יופי בזיכרון שלי מהתינוקת הראשונה שעזרתי להביא לעולם. כל שנותר הוא זעקותיה של האם, הבעת היגון הנורא שנחקקה בפניה, שידעתי בעצמותי — אם כי הייתי בתחילת דרכי — שלא אשכח לעולם. ואני רואה גם את האישה הבלונדינית ההיא, מוכת אלם ומזועזעת ועדיין נחושה, כשחמקה משם, כמו גנבת, ואמרה בשקט: "היא תהיה אהובה."

היא אמרה את זה מאה פעמים לפחות, למרות שאף אחד לא הקשיב.

"היא תהיה אהובה."