ממשל, הון ושלטון ברוסיה

ברית המועצות התמוטטה והתפרקה בשנת 1991. הרפובליקות הפדרטיביות הפכו למדינות ריבוניות, מקצתן ברצון ובשמחה ומקצתן בלית בררה. למן הרגע הראשון של עצמאותן, עמדו המדינות החדשות בפני שתי בעיות אקוטיות: בראש ובראשונה עמדה הבעיה הכלכלית: כיצד לעבור ממשטר כלכלי ריכוזי סובייטי לכלכלה לאומית מתפקדת? הבעיה האחרת הייתה פוליטית בעיקרה, ועסקה בצורך להחליט על אופי המשטר החדש, אשר יחליף את המשטר הקומוניסטי. הנטייה הטבעית הייתה לנסות להקים משטר דמוקרטי.

בכל המדינות, הסתבר שקל מאוד להרוס, לפרק ולנתץ את הקיים, אך קשה מאוד להקים מערך חדש. המשטרים שהוקמו במדינות העצמאיות סבלו מחוסר יציבות פוליטית, ובמדינות אחדות התפתחה יציבות מוגבלת על חשבון ויתורים הנוגעים לעיקרון הדמוקרטי.

כל המדינות, אפילו העשירות והגדולות שבהן, אשר ניסו להקים כלכלת שוק חופשי בנוסח המקובל במערב, גילו שמדובר בתהליך קשה ומורכב. הסתבר שבתהליך המעבר מקומוניזם לכלכלה חופשית, הלכה וגדלה השחיתות ונעשתה כוח כלכלי חשוב ביותר.

כמה אישים – יזמים באופיים, וכמה חברות – מקומיות וזרות, ידעו לנצל את הכאוס הכלכלי ואת תופעת השחיתות להפקת רווחים גדולים מאוד בפרקי זמן קצרים ביותר.

מרכיב חשוב בבניית המדינות החדשות היה המנהיגות הלאומית. ברוב המדינות חסרה המנהיגות יציבות ויעילות, ואי-היציבות הפוליטית גרמה לתחלופה מהירה של מנהיגים. בכמה מן המדינות המשיכה לשלוט המנהיגות הקומוניסטית תחת שמות פוליטיים אחרים, ומנהיגיהן נטו לוותר על הערכים הדמוקרטיים לטובת יציבות השלטון.

גורבצ'וב, המנהיג האחרון של ברית המועצות, ניסה לבצע בו-בזמן רפורמות כלכליות ופוליטיות, מאחר שהאמין שהצלת המשטר הסובייטי תלויה בביצוע מדיניות הרפורמות, ולפיכך ראה הכרח להעמיד בראש סולם העדיפויות הנהגת שינוי יסודי בכלכלה הסובייטית. הכלכלה עמדה בפני קריסה מוחלטת, התעשייה והחקלאות המיושנות לא יכלו לספק את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה הסובייטית, וגורבצ'וב לא ראה מנוס מביצוע רפורמות בכלכלה בד בבד עם שינוי פוליטי.

אולם גורבצ'וב לא גיבש תכנית כוללת לביצוע השינויים הנדרשים, אלא פעל בשיטה של חיפוש וטעייה. הוא שינה את המבנה המקובל של השלטון הסובייטי, ושינוי זה פגע ביציבות הרעיונית של השלטון. לבסוף הוא הסיק מסקנה קיצונית, שהמפלגה הקומוניסטית, אשר מאז המהפכה הבולשביקית הייתה הכוח המוביל והמכוון בתולדות המדינה הסובייטית, היא הגורם המכריע שהוביל לכישלון הגדול של הכלכלה הסובייטית.

גורבצ'וב ביטל את המונופול הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית, נטל ממנה את עצמתה, ולבסוף ביטל את המשטר הקומוניסטי והקים תחתיו משטר נשיאותי נבחר. הוא עצמו עמד בראש המערכת הפוליטית והאמין שיצליח להקים משטר דמוקרטי מסודר, אשר ינהיג את השינויים ההכרחיים בכלכלה. למען האמת, גורבצ'וב ניסה לעשות רבות בתנאים קשים, אך הוא לא היה מודע לעובדה שהציבור איבד את סבלנותו והפסיק לתמוך בו. הציבור שאף לתוצאות מהירות בתחום הכלכלה ולא היה מוכן להמתין בסבלנות לתוצאות המהלכים שנקט.

גורבצ'וב איבד את השליטה על הנעשה, אבד לו אינסטינקט המנהיגות: במקום להוביל מהלכים הוא מצא עצמו מגיב להתרחשויות. בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, איבד גורבצ'וב את מעמדו בקרב העם הרוסי. בתוך זמן קצר יחסית הוא הפך ממנהיג פופולרי ונערץ למנהיג מושמץ בלא כל תמיכה ציבורית – העם הפנה לו עורף.

ברית המועצות הייתה פדרציה של רפובליקות המבוססות על עמים ולאומים. היא עמדה בפני לחץ כבד של כמה רפובליקות, אשר ניצלו את חולשתו של השלטון המרכזי ועשו מאמצים לרכוש את עצמאותן, וכמה מהן אף הכריזו על פרישתן מן הפדרציה הסובייטית. גורבצ'וב הגיב בשימוש בכוח מוגבל. הוא רצה להקים פדרציה מתוקנת קטנה יותר והיה מוכן להסכים לפרישתן של כמה רפובליקות. צעד זה היה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", ובאוגוסט 1991 פרץ מרד קומוניסטי, שמנע את הקמתה של הברית החדשה.

המרד הקומוניסטי נכשל, ובוריס ילצין, נשיא רוסיה, היה המנצח הגדול של המרד הכושל. הוא בלט במנהיגותו הדינמית ובאישיותו הכריזמטית מעל כל שאר המנהיגים, ודמותו הכריזמטית בוודאי שהאפילה על דמותו החיוורת של הנשיא גורבצ'וב. וכך, בתוך כמה חודשים, פירק ילצין את ברית המועצות.

עם התמוטטותה של ברית המועצות, הייתה רוסיה המדינה המרכזית, הגדולה ביותר והמורכבת ביותר בין מדינות ברית המועצות לשעבר. כאמור, מנהיג רוסיה בוריס ילצין היה המנהיג הבולט והמרשים ביותר, והוא הנהיג את המעבר מן הפדרציה הסובייטית אל הכרזת העצמאות של הפדרציה הרוסית הדמוקרטית. ילצין העדיף להשאיר את מסגרת הפדרציה על מכלול עמיה ולאומיה, וכלל לא העמיד את הנושא לדיון.

המנהיג הרוסי הרגיש בטוח בשלטונו והאמין שעליו לתת עדיפות עליונה לרפורמות הכלכליות. מגמתו הייתה ברורה וחד-משמעית: להעביר את כלכלת רוסיה במהירות האפשרית מכלכלה קומוניסטית ריכוזית לכלכלת שוק חופשי. הנחת העבודה שלו ובעיקר של יועציו הכלכליים הייתה, שהשינוי חייב להיעשות בדרך הקיצונית ביותר ובטווח זמן קצר, ולא – הוא ייתקל בהתנגדות ויתמוסס.

השינוי הרדיקלי של רפורמת ההֶלֶם גבה מחיר חברתי גבוה. מיליוני בני אדם נפגעו כלכלית מהתמוטטותה של ברית המועצות. ההמונים שאיבדו את מקום עבודתם היו רגילים לקבל מן המדינה משכורות, גִמלאות ושירותי רווחה שכללו דיור, תחבורה ועוד. המדינה הייתה מחויבת לספק לאוכלוסייה שירותים, אך רוסיה העצמאית לא יכלה למלא את התפקידים שמילאה רוסיה הסובייטית, כי לא היו לה משאבים מתאימים לעשות זאת וגם האידאולוגיה השתנתה.

הדרישה לרפורמות קיצוניות נבעה מן הדרישה האידאולוגית לעבור ממשק ריכוזי למשק חופשי. עד להתפרקות ברית המועצות, לא היה תקדים לשינוי כגון זה בארץ גדולה כל כך. ברית המועצות הייתה ארץ ענקית בגודלה, שהיו בה מפעלים המפרנסים מאות אלפי עובדים ובני משפחותיהם. ערים שלמות נבנו סביב מפעלי הענק, בעיקר בפריפריה. המשק החקלאי התבסס על משק שיתופי של קולחוזים וסובחוזים גדולים, והמדינה והמפלגה שלטו בכול.

ברוסיה החדשה, איבדה המפלגה את שליטתה והשפעתה, ובעקבות זאת הפכה הביורוקרטיה, שהייתה תמיד בעלת השפעה, לכוח מרכזי שעל פיו יקום או ייפול דבר. ואולם אליה וקוץ בה – מעצם טיבה, לא השכילה הביורוקרטיה הסובייטית לקבל החלטות עצמאיות, היא הייתה תלויה בהנחיות הפיקוד העליון.

מנגד, הממשל המתהווה ברוסיה החדשה העצמאית לא היה מסוגל להנחות את הביורוקרטיה. הוא נמצא בתחילת תהליך של חקיקה וגיבוש מדיניות, ובינתיים פשט נגע השחיתות בכל תחומי הכלכלה: הרכוש הציבורי, רכוש המדינה, נתפס כרכוש הפקר, מאחר שבפועל הוא היה שייך לגוף שלא טיפל בו; מתן שוחד וקבלתו הפכו לנורמה מקובלת בהתנהלות החברה והכלכלה, ומצב כאוטי זה נוצל היטב בידי כמה יזמים לטובתם האישית.

רוסיה היא מדינה בעלת אוצרות טבע גדולים ורבים, שהם רכוש המדינה ושייכים לציבור הרוסי. בד בבד עם ירידת כוחה של המפלגה, עברו אוצרות הטבע לידי קבוצות קטנות של אנשים, אשר בתוך שנים אחדות עשו לביתם מיליארדי דולרים. רוב חומרי הגלם הרוסיים היו מבוקשים מאוד בארצות המערב, ובהעדר פיקוח נשדדו אוצרות הטבע הרוסיים ורוב ההכנסות נשארו בחו''ל. הברחות הכספים מרוסיה למערב עלו על כל ההקצבות והמענקים שהעניק המערב לרוסיה כדי לסייע לכלכלתה.

לפיכך, קבוצה קטנה של אנשים הרוויחה הון תועפות, ואילו המדינה עמדה על סף פשיטת רגל. המנהיג הדגול בוריס ילצין, שהתחיל את שלטונו בתנופה ובמרץ, נתקל באופוזיציה לוחמת ועוינת, ששיא התנגדותה התבטא במרד של ראשי הפרלמנט ב־1993. לאחר שדיכא את המרד בכוח הזרוע, קיווה ילצין להקים מערך פוליטי יציב, אך הציבור הרוסי נפגע קשות מכישלון הרפורמה הכלכלית המרכזית, ולפיכך תמך באופוזיציה וחיזק את חבריה בפרלמנט.

בעקבות זאת, הלכה ונחלשה מנהיגותו של ילצין. הוא לא הצליח להתגבר על הקשיים הפוליטיים והכלכליים, דרכו אבדה לו והוא התמסר להישרדות פוליטית. גם בריאותו בגדה בו, התמכרותו לאלכוהול הזיקה לו ולבו התקשה לעמוד בכל האתגרים והקשיים. בד בבד עם היחלשות מנהיגותו, החלו גורמים אחרים להתערב ולהשפיע על קבלת ההחלטות בחוגי השלטון. הדמוקרטיה הרוסית הצעירה לא הצליחה להתפתח, אלא שרדה בתנאי משבר מתמיד ולא הצליחה להתבסס בחברה הרוסית.

קבוצת בעלי ההון המכונים "אוליגרכים", אשר הרוויחו מיליארדים על חשבון הציבור, החליטו שעליהם להשפיע ישירות על הנשיא ועל קבלת ההחלטות במדינה. חברי קבוצה זו התאגדו תחת הסִסמה של הצלת רוסיה ושלטונה מידי הקומוניסטים והתנגדות להחזרת המדינה לעידן הסובייטי. בבחירות 1996 היה ראש המפלגה הקומוניסטית גנאדי זוגנוב המועמד המוביל לכהונת הנשיא. האוליגרכים התאחדו נגדו והצליחו לעשות יש מאין, וכנגד כל הסיכויים, הביאו לבחירתו של ילצין (שלא תִפקד) לתקופת כהונה שנייה בתור נשיא רוסיה.

קבוצת האוליגרכים ניצלה מיָּדית את הצלחתה במעורבות הפוליטית, והגדילה את שליטתה על אוצרות הטבע ועל חברות כלכליות נחשקות. לקבוצה זו היה אידאולוג פוליטי, בוריס ברזובסקי, אשר האמין שקבוצת האוליגרכים היא בעלת ייעוד פוליטי ועליה לשלוט ברוסיה. על פי השקפתו ואמונתו, נבחרה קבוצה זו לשלוט במדינה בזכות כישוריה והישגיה.

הנשיא ילצין היה מודע להתרחשויות אך לא היה בכוחו לשנותן. בתקופת כהונתו השנייה, בשל מחלתו, הוא היה שליט נוכח־נפקד. מדי פעם בפעם, כאשר הוטב מצב בריאותו, הוא השתדל להפגין את נוכחותו הפוליטית דרך קבלת החלטות ספורָדיות, אם כי לפעמים הן היו חשובות ביותר. עם זאת, היה ברור שבסיומה של תקופת נשיאותו תעמוד רוסיה בפני פרשת דרכים.

ואכן, התפתח מאבק על בחירת היורש לנשיא רוסיה, ונוצרה תחרות בין כל הגורמים הפוליטיים והכלכליים. ולדימיר פוטין, איש צעיר שאינו מוכר לציבור, נבחר להיות יורשו של הנשיא. כל המקורבים לחוגי השלטון סברו שהיורש ימשיך בדרכו של ילצין, הן בשיטת הממשל הדמוקרטית הן בתכניתו הכלכלית. להפתעתם ולאכזבתם, בתוך זמן קצר הוכיח פוטין שהוא יודע לשלם מס שפתיים לעקרון ההמשכיות ולהביע נאמנות לעקרונותיו של ילצין ולמקורביו, אך למעשה, במציאות, הוא הפגין את עצמאותו ואת נחישותו לשנות לחלוטין את פני הכלכלה הרוסית. הוא החליט על שינוי אסטרטגי ועל ביצוע הפיכה כלכלית.

דרכו של פוטין לא הייתה סוגה בשושנים. הוא נתקל בהתנגדות גדולה של האוליגרכים ונאלץ להיאבק בהם בכל האמצעים שעמדו לרשותו, בין השאר, גם על חשבון העקרונות הדמוקרטיים של רוסיה, עד שלבסוף הוא ניצח.

בספר זה ברצוני להתרכז בסיפורה של הפדרציה הרוסית, לבחון ולבדוק את הניסיונות לבצע רפורמות קיצוניות לשם מעבר ממשק ריכוזי למשק חופשי. החלטתי להתמקד במערכת היחסים בין בעלי ההון לבין צמרת השלטון ברוסיה, ולבחון אילו אמצעים נקטו בעלי ההון בניסיונם להשתלט על רוסיה. אבדוק ואתאר כיצד מספר קטן של אוליגרכים ניסה להשפיע על קביעת היורש לילצין, ואעסוק במתחים, בהתנגשויות ובמאבקים שהתפתחו בין פוטין לבין האוליגרכים.

כמו כן, אבדוק ואתאר כיצד בתוך זמן קצר יחסית הצליח פוטין לשנות שינוי רדיקלי את כלכלת רוסיה ולהחזיר לידי המדינה ורשויותיה את השליטה ברוב אוצרות הטבע וחומרי הגלם המצויים בה. אנסה להסביר כיצד הצליח פוטין לתפעל את הממשל ביעילות אגב תשלום מס שפתיים לדמוקרטיה, לזכויות האדם, לחופש העיתונות וכיוצא באלו.

פוטין הצליח לייצב את המשטר ואת הכלכלה, לשפר את רמת החיים של האוכלוסייה ולקרוא את האוליגרכים לסדר. הוא הצליח לייצב את המנהיגות וקבע בעצמו את יורשו, ובכך, למעשה, הבטיח את שלטונו והשפעתו האישית לטווח הארוך.

המאבק העיקש בין הון לשלטון הסתיים בניצחונו של פוטין – ידו הייתה על העליונה.