מנדלי העברי

אמר מנדיל: זו כִּסְלוֹן העיר, שבה אפתח את סיפורי, חשובה היא ביותר, שכל תחום־מושבם של היהודים נקרא בשמה. ולא לחינם זכתה לגדוּלה זו להיות עיר ואם בישראל; שהרי אין אחד מאנשי מקומנו שלא יתייחס, אם מעט אם הרבה, לכסלון, ולא תהא לכל הפחות שמינית שבשמינית מסגולותיה העצמיות נרשמת בו. אם אתם, רבותי, לא נולדתם בעצמכם בכסלון, הריני בטוח כי הוריכם היו כסלונים, ואם דם כסלוני אינו נוזל בכל רמ"ח אבריכם ושס"ה גידיכם, על כל פנים יש לו מקום באחד המִקצועות שבמוחכם. נער הייתי וגם זָקַנְתִּי ולא ראיתי אחד מאחינו שמתוך מעשיו והליכותיו ומנהגיו במִלֵּי דְעָלְמָא ובמִלֵּי דִשְׁמַיָּא לא יהא מציץ דבר־מה מִתְּכוּנוֹת כסלוניות. בין הדיוטים ומשכילים, בין עניים ועשירים, בכולם רשמי כסלון כדורבנות וכמסמרות נטועים.

שׂחוק נעים מרחף על שפתי ברגע זה, שאני קורא בשם כסלון לפניכם, שׂחוק מבשר טוב, משמיע שלום לבנים מאת אם־הורתם, לבני בנים מאת אם־זקנתם ולקרובים מאת דודתם, מבשר ואומר ומתכוון לעשות להם נחת־רוח בסיפוריו, רואה בשמחתם ונהנה גם הוא.

יתבשרו אחינו הקרובים והרחוקים, העומדים בין בים ובין ביבשה, כי כסלון אמנו עוד קיימת, ברוך השם! לכו בנים שמעו ואספר לכם מעשֶׂיהָ ודרכי יהוּדֶיהָ: שִבְתם וקימתם, מלבושם והילוכם, מחשבותם והגיונם, משׂאם ומתנם, שִמעו ואל תבוזו כי זָקְנָה אמכם, עוד עומד טעמה בה ומנהגיה הישנים עדיין נזכרים ונעשים ואינם עוברים מתוך היהודים. אֶעֶרְכָה אותה לעיניכם בצביונה ובדמות תבניתה וראיתם מה היא.

עיר ישראל גמורה כסלון בכל פרטיה. חוכמת הבנאים בזויה אצלה ולא תלך בחוקותיהם. בתיה אינם עומדים בקומה זקופה ובחוצפא כלפי שְׁמַיָּא, אלא הם שפָלים, ויש בהם גם כפופים וגגותיהם כבושים בקרקע, לא כָּחָל ולא שָׂרָק ולא פִּרְכּוּס מבחוץ, כי שקר החן והבל היופי ואינו שווה בהפסד פרוטה אחת. כל כבוּדה של דירת יהודי פנימה, שם מיטתו, שולחנו וסיר־רחצו, הצאצאים והצפיעות, כל כליו מִכְּלֵי חֶמדתו ועד כלי בית־המבשלות והמטאטא עם היתד התקועה בו. דין מעקה לגגות עם צינורות לקילוח מי המטר ורצפת אבנים לפני הבית אינו נוהג אצלה; וכנגד זה מנהג להרבות בשופכין נגד הפתח, וחזירים באים וטובעים עד אוזניהם בעַבְטִיט ורפש לשם תועלת ולשם תענוג ומעלים סִרְחוֹן. ואם השוטרים הקטנים משמיעים לפעמים על הנְקִיוּת, משתיקים אותם בכוס יין־שָׂרָף ובפרוסת חלה של שבת. כי החלה הזו, שהיא תחבולה בדוקה ומנוסה להטיית פתילת הנר בלילי שבתות, פועלת להפליא גם בהטיית לב הממונים האלה. ובשעת הדחק, כשהם מקשים את לבבם ביותר, מאכילים אותם עוד חתיכת דג ממולא בבצלים ושומים, ומיד נעשים רכים משֶׁמֶן, והעולם כמנהגו נוהג. אמנם היה מעשה והבהילו את כסלון לצאת מגדרה ולהתנאות בפני הבריות על־כורחה. הקול נשמע כי אחד מזרע הפַּרְתְּמִים ההולך למסעיו יבוא אליה בקרוב. ותתעורר כסלון ותכין את עצמה לקראת בואו. והנה עברים יוצאים מחוריהם ואיש כליו בידו: אגודת סמרטוטין של מחצלת ומיני צבעים זרים ומשונים. ויתחכמו הכסלונים ויציירו על פני בתיהם, איש כיד דמיונו הטובה עליו, תמונות מבהילות ממיני התמונות, הנראים על כתלי בתי־כנסיות ועל צורת "המזרח" שם. ולְמה היתה כסלון דומה באותה שעה? לכלה בת ישראל, שטורחת ומעלה על גופה תכשיטים משונים וכלים מרובים כפי יכולתה, כדי למצוא חן בעיני החתן והמחותנים. ראו נערים את הציורים החדשים והשתוממו על מעשי הגדולים ואמרו בלִבם: הבו גודל לְהַזִּקְנָה! גם ישישים קמו עמדו. מיחיי שומר־ישראל, מכבה הנרות בלילי שבת, פער פיו מתמהון־לבב, ויד ימינו, שנשתלחה להוציא מחיקו פרוסת חלה בשביל פיו, עמדה באמצע הדרך נטויה באוויר; ופטריכי, חולבת הפרות בשבתות ומועדי בני ישראל, שׂחקה בקול מרוב עונג וידיה על כרסה. השוטר עמד והתבונן נפלאות כסלון, הניע ראשו, תוהה ומתחכך בעקימת שפתיים ומוציא מפיו קול דברים, שהכסלונים בתומתם דְרָשׁוּם לשֶׁבח, ודאי ערל זה תמה על חוכמת היהודים ואמר בלבו: רק עם חכם ונבון הגוי הזה. לפיכך זחה דעתם עליהם ונצנצה בהם מידת הביטחון ואמרו, כי מעתה ירחם הנוגשׂ הזה וימלא כל משאלותיהם. הן אמנם העז איש אחד ללגלג על כסלון ולומר, נוי זה לא מְנַוולה עוד יותר ומעיד עליה שהיא סרת־טעם. אבל כך אמר אחד האפיקורסים, מאותם החקרנים השוטים, ולפיכך לא השגיחו בו ואת דבריו נשא הרוח.

כסלון זכתה לשם עיר ישראל גם בשביל מידת הסבלנות שבה וענוות רוחה היתֵרה. עדים הם כל בעלי־בתיה וזקניה, כי פעמים רבות הכלימו אותה בפרהסיה בשביל החתחתים ברחובותיה, שאבני הרצפה מפוזרות בריחוק מקום זו מזו וראשיהן חדים כחניתות והיו לאבני־נגף ולצוּרי־מכשול. וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו רגליהם, ובשביל פגרי החתולים והכלבים ושאר מיני שרצים, המושלכים בראש כל חוצות, והנעלבה הזאת היתה כחֵרש לא שומע ומחלה על עלבונה. פצו עליה פיהם כל אויביה בשביל יְאוֹרָהּ ומקווה־מימיה הנרפשים והמעופשים מרוב גללי אדם ובהמה המתלקטים שם זה כמה שנים, ובשביל השרפות המצויות בתוכה, מפני שהבתים עומדים צפופים ואחד באחד ייגשו, והתמימה הזו שומעת חרפתה ואינה משיבה. הן אלה קצות רשמי פני כסלון וצורתה. אך טפח אחד מגוּלה פֹּה לפניכם, רבותי, ושאר הטפחים תציירו בעצמכם בדמיונכם. שמא יעלה על לבכם הרהור רע לומר כמה מכוערת הישראלית הזאת, אין בכך כלום: מי ייתן ותמצאנה כל המכוערות חן בעיני בעליהן ככסלון בעיני אלפי בעלי־בתיה. לא רק בפיהם ובלשונם בלבד כי גם בכל מעשיהם מראים הכסלונים מה נאמנה רוחם את קריית־משׂוֹשׂם; כל רואיהם יכירום, כי כסלונים הם בגופם ובנפשם ובמאודם.

הכסלוני אינו מקפיד כל־כך על נוי בגדיו ועל הנקיוּת וכיוצא בזה מהבלי העולם, שבני־אדם מהדרים בהם. התמורות בהלכות הלבשה, המתחדשות מעת לעת בפאריז ובשאר מקומות היישוב, אינן נוגעות לכסלון. ואם לפעמים מתגנבת לתוכה אחת מהתמורות הללו, פניה משתנים ככְרוּם על ידי החייטים ההולכים לשיטתם בדיני הקֶטע והתפירה, והפאריזית הזו מתייהדת ונושאת עליה חותם תכנית כסלונית. כשיצאה הגזֵרה על שינוי מלבושי היהודים בארצנו, קיימו וקיבלו אותה הכסלונים מעט־מעט. ואם לכאורה הם מתלבשים עתה על פי הדת כמנהג אשכנז, ומצד דינא דמלכוּתא אין לבוא עליהם בעקיפין, אף־על־פי־כן יש במלבושם שמץ דבר יהדות־כסלונית וסגולה מיוחדת, שאין לפרש מה היא: זה הקארטוּז, שיש בו כל הפרטים וסימני בעלי־מינו, הנה בראש הכסלוני הוא מתייהד בצורה זרה ומשונה, ונראה כאילו השטריימל, עליו השלום, נתגלגל בו. ואין צריך לומר הסוּרטוּק, יש בו מספר התפירות והקטע במקום האבנֵט וכפתורי העצם וכל פרטיו התלויים בו, אף־על־פי־כן אצל הכסלוני בדמות קַפּוֹטָה הוא ברישומו הכללי. והסדק הזה מאחורי הבגד, שבכל אדם יהיה לו לבדו ואין לזרים אִתו, והרי אתה אינך מרגיש במציאותו, אצל הכסלוני הוא נפתח לרגעים בדרך הילוכו, מתלבט אילך ואילך, מכריז ואומר לכל: פלוני סָדוּק, והרי לפניכם אחוריו ושתי רגליו!.. וראוי להעיר, שהכתוב מדבר במיני סְדוּקים סְפֵקִיִּים, שהם ספק משכילים ספק חסידים ואינך יודע לעמוד על אופיים. ובכלל מיני בני־אדם הללו הם: היועצים ובעלי־סְברא, המעורבים עם הבריות וזכין בעצתם לכל אדם ולכל עניין, בין עניין של יחיד ובין של ציבור, ואלו נקראים על הרוב בשמותם רבי פלוני ופלוני, גם שלא בפניהם, ויש בהם שהכל קוראים להם "דודים" סתם. ובתוכם גם הבוררים הפיקחים והשדכנים־המדיניים וסופרי הקהל והקבלנים והשתדלנים והפשרנים והמחוכמים והידענים־הבטלנים... הכסלוני שנמצא רבב על בגדו, כגון שומן הקוּגיל ודייסה ועפרורית חלמון של ביצים, ליחה ומיץ האף וכדומה, אינו חייב מיתה, חלילה, אדרבה רבב זה נוי הוא לו ומוכיח עליו שאינו נוהג בעצמו סלסול ואינו מפנה לבו לדברים בטלים. ואפילו לעטרה של רפש, המקפת את שולי הבגד, אין הכסלוני חושש ומעלים עין ממנה עד שהיא מתייבשת ונופלת מאליה. הרי לפניכם, רבותי, הכסלונים במלבושיהם העליונים, ואת התחתונים — המכנסיים והפּוּזמקאוֹת, הריני מניח לדמיונכם להתגדר בהם.

בדין הוא לספר גם במלבושי הכסלוניות ולא לעבור עליהן בשתיקה, דְקַיימָא לָן על כל העבֵרות נשים מכפרות חוץ מהיסח־הדעת, שאתה מסיח לבך מהסתכל בפניהן ובכסותן ותכשיטיהן. והגע בעצמך, נשים כוחלות ופוקסות, מפרכסות ומקשטות את עצמן ומבלות בזה זמנן במסירת נפש וממון, וכל כוונתן לשמכם, רבותי, לשם לבבכם ועיניכם, ואם אין אתם זונים אחריהן נמצא שטרחו לבטלה. על עבֵרה זו אין הנשים מוחלות, בין משכילות ובין הדיוטות, בין יפות ובין מכוערות, בין צעירות ובין זקנות, ואפילו צנועות... אבל עניין מלבושי הנשים הוא מגופי ההלכות החמורות בהלכות אישוּת, המתחלק לארבעה סוגים כוללים, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, וכל סוג מתחלק לכמה וכמה מינים וכל מין לכמה וכמה סעיפים, ובכל סעיף וסעיף יש תלי־תלים של דקדוקים, תרי"ג פניות ורמזים וכוונות עמוקות, מה שאין הפה יכול לדבר והקולמוס לכתוב... ומה לעשות? השתיקה אינה יפה, דְּמֶחֱזֵי ככפירה במציאוּת הכסלוניוֹת וכאילו רַחֲמָנָא אַפְקְרֵיהּ לְזַרְעָא דְחַוָּה, והדרישה בהן היא יגיעה מרובה, וקשה מכל ארבעים חסר אחת אבות־מלאכות ביחד.

שמעו רבותי! פֶּתח פתוּח מצאתי לצאת בשלום מן המבוכה. מי כיהודי יודע פשר דבר להסביר פנים לכאן ולכאן ולצאת בעצה ותחבולה מחוכמת ידי כל הדעות? — הנה מקום אתי בכסלון וניצבתם לי שמה באחת הפינות, ואני אעביר כל טוּבי על פניכם כבמחזה. והיה בעבוֹר הכסלוניות לפניכם וראיתם אותן בעיניכם מכף רגל ועד ראש ותדעו...

הנה הוּרם המסך והמחזה לעיניכם. הביטו וראו, רבותי!

היום יום שבת קודש, לעת מנחת הערב. הקדוש־ברוך־הוא הוציא חמה מנרתיקה בתקופת תמוז לזרוח על כסלון עיר נחלתו, ולייבש ביצאותיה ואגמי־רפש העומדים בחוצותיה עוד מתקופת תמוז הֶעָבְרָה, ובמקומות רבים הנה זה נראו מסילות לעם סגולתו בין מהמורות טיט וסוּחָה יבשה. רחוב צלמונה תשואות מלא, וכל פינותיו תהמינה מאדם ובהמה. עַם מקדשי שביעי הקיצו משנתם אחרי סעודת צהריים ויצאו החוצה לשאוף רוח בתענוגים. זקנים וזקנות יושבים על אצטבאות אצל הקירות ופתחי הבתים, אלה מתעטשים, גוהקים ופוהקים וגורפים את חוטמם בקול תרועה, ואלה לועסים פול וקטניות מבושלין, נאנחים ונאנקים ומתאווים תאווה עזה לשתות מים קרים, וילדים וילדות משחקים לפניהם, שניים אוחזין בציצית טלית של חברם והוא רץ ודוהר כעַיִר פרא. כיתה זו של נערים מנקרת באשפה כתרנגולין, מעפרת בעפר ומעלה אבק פורח. וכיתה אחרת דולחת בצינור של מים סרוחים וקרושים בירוֹקה על פניהם. זה בא בפרוסת חלה בידו וזה בביצה מגולגלת או בחצי הביצה, ומהם שפתיהם וראש חוטמם צבועים ב"פרי־אדמה" שחורים מטוגנים, מושיטים לשונם ומנצחים ומידיינים זה עם זה לְשון מי שחורה ביותר. על אצטבא אחת לפני בית־דירתו יושב איש זקן עוטה חאלאטיל ורביד־כסף תלוי לו על חזהו וכל עצמותיו תאמרנה שהוא מן המלמדים השרידים שהיו למורים בבתי־ספר בימים ההם. הוא יושב דומם ופניו נזעמים, כראוי לאיש הכבוד, ומתנועע לצדדין בכדי להניע את רבידו ויקרא לפניו ברחוב העיר: ככה ייעשה לאיש אשר בפטרבורג הבירה חפצים בִּיקָרוֹ! והרביד הזה אמנם מעורר עליו רחמים בלב כל רואיו כשֶׂה אובד, שאיתרע מזלו ונִתְעָה במדבר. מימין נושא־רביד זה ומשמאלו מיניקות יושבות ובחיקן עוללים ויונקים, גם בתולות ובעולות בעל חובקות ילדים קרועי כותנות וחשופי שת. זו חולצת שד להניק עוללה היורד בבכי, ובשעה שהיא מטפלת בקינוח רירו ומיץ אפו, אַלָּה פיה מלא, תיתן מגינת־לב, חוֹלְיָהּ ומכאובה, מר נפשה וחמת רוחה לו ולשונאי ציון וישראל ולכל אויביה סתם, תַּאֲלָתָהּ להם! וזו מפקחת על הספחת בראש פרי בטנה ומתייעצת עם רעותה, אֵם עשרה בנים, הבקיאה בעל־פה בהלכות נגעים ומוֹרָה הוראה בתורת המצורע, ומין רטייה אחת עושה נפלאות גדולות נקראת בכל העיר על שמה. כל אלה המסובים בכאן בצדי הרחוב אינם אלא כעין מסגרת לְהַמַּחֲזֶה הנפלא שבתוך הרחוב באמצע. שובתים מכל מלאכה, בלא אפסר ומתג ורסן, מתנהלים שם בעצלתיים צמד סוסים־יהודיים, רָעֵי תואר ודקי בשר ועורם צפד על עצמם, גבם מעוך וכָתוּת וכתובת קעקע בו, חרותה בשוט ומקל חובלים. האחד, הוא "הנשר" במרכבה וקָלוּט ופיסח שתי רגליו, דלי קשור לו בתלתלי צווארו, הסבוכים בקש ובנעורת של פשתן; והשני, "הארי" שבחבורה, מטפחת בעליו כרוכה סביב לגרגרותיו, שפתו התחתונה רופפת ותלויה למטה ושיניו נשקפות מבעד פתחי פיהו ונראה כמְשַׂחֵק, בשעה שעין ימינו נִגְּרָה מאין הפוגות. צועדים הם פסיעה קטנה החברים הנעימים האלה, בשובה ונחת והתבוננות־סוסית, הולכים אל באר מים לשבור צְמאם. פניהם ועיניהם ואוזניהם וזנבותיהם מעידים בם כי המנוחה שפרה עליהם מאוד. אחריהם עזריאל העגלון הולך מעדנות. כְּסוּת־שַׁבַּתּוֹ פתוחה לרווחה וכנפיה פרודות ומפזזות לרוח היום כמפרשׂי הספינה. על לבו תציץ "טלית־קְטַנּוֹ" המצויצת, והיא יורדת ונכנסת בגבול המכנסיים, המלוכלכים בעִטרן ובזפת ומחוסרים כפתור ממש באותו מקום שראוי להיות חתום. אות חירות הוא לעזריאל, כי ששת ימים העביד את נפשו ונפש בהמותיו בפרך, להסיע עגלה טעונה, מלאה וגדושה בנפשות אדם, כסלונים ושאר מיני יהודים, ולשאת טורחם ומשׂאם וריבם על אודות פישוט הרגליים ודחיפה במותניים, ועל אודות הסלים עם ביצים וכלוב מלא עוף, שעמד והוסיף עליהם, ולתת לְהַסּוּסִים לֶקח טוב בשבט מוּסר ולחלק להם חבלים באפו באלות וקללות ונאצות גדולות, כשהאופַנים טובעים בטיט — וביום השביעי שבת ויינפש. ישמח עזריאל ביום מנוחתו ותָגֵל נפשו בחברת אשתו, המטיילת עִמו בעִקבי הסוסים, נותני לחמו ופרנסתו, עם בניו ובנותיו וכל טפו; נשואים על כפיים, מחזיקים בסינור אמם, ועוברים ברגל לבדם.

קשב, רב קשב, רבותי! קול עַנּוֹת הנה זה נשמע. המון רב ועצום עולה שם בהמולה גדולה וסביביו נשׂערה מאוד. וכשיגיע למקומכם אל תאמרו: קָאקֵי חִיוְרֵי! חלילה, כסלוניות הן, נשי כסלון מנערה ועד זקֵנה עזבו משכנותיהן לטייל בחוצות, והנה הן באות, הן באות!

טעמו וּרְאוּ, כי לא כנשים בשאר המקומות הנשים הכסלוניות. הראשונות כשמחזיקות מידה חדשה בזמן מן הזמנים, מיד מבטלות את הישנה והיא עוברת מן העולם, והחדשה מתקיימת אצל כולן בנוסח אחד כטופסא שלה, על דעת ממציאהּ. לא כן הכסלוניות, כל אחת מקיימת את המידה על פי דרכה, כפי טעמה וחוקי רצונה, ובזמן שמקבלות איזו חדשה, הנושנות אינן בטלות לגמרי, ורבות עדיין נזהרות בהן, ולפיכך בסקירה אחת על הכסלוניות תראו לפניכם דור דור ומידותיו, מימי בנות צְלָפְחָד ועד עתה, ומה שחייט ותיק עתיד לחדש בסוף כל הדורות. ואחרי הקדמה קצרה זו, על משמרתכם עִמדו בעיניים פקוחות!

ראו, קודקודי־שֵׂער מתהלכים שם שורות־שורות לרוחב כל הרחוב, וראשונה ייסָעוּ. אלה נערות מאורסות, הלוך וטפוף תלכנה וראשיהן פרועים, ועליהן כל כלי תפארתן ומתנות טובות, שהחתנים שיגרו להן כפי ההתחייבות, ומלבושיהן שֵׁשׁ ומשי ורקמה, תפורים בנוסחאות משונות ומורכבים מין בשאינו מינו; כתונת־פסים משובצת תכלת וארגמן כזו של בנות רוסיה־הקטנה, משמשת בערבוביה עם שׂלמה סורחת כאמתיים על פני הארץ מאחוריה. כְּסוּת עשוי לַצְבּוֹת בטן ולַנְפִּיל ירך, כלאיים בזו העשויה לצבות ירך ולנפיל בטן. נערה זו גלוית גרון וחשופת זרועות ואך שמלתה לעורה, וזו מסוּבלת במעטפות ומטפחות פורחות. שם כל מיני כרים וכסתות ומצעות ומטפחות בולטים מתחת השמלות לאחוריהן כמרדעת לצודד נפשות. שתי קרינוֹליניוֹת כנֹאדות נפוחים דוחקות ומנגחות זו את זו בהליכה, ובשעה שהאחת גוברת ומגבהת שולי חברתה סמרטוטים מלוכלכים נחשפים, ובושו עגילי זהב באוזניים וחשכו אבני־השוהם בצמידים על הידיים... אתם מסתירים פנים מהם בעקימת חוטם ומביטים לְהַבְּתולות והילדות הקטנות, המלוות את הארוסות? אמנם כן, טוב ויפה הדבר, רבותי! ילדים ישעשעו נפשי תמיד, ודווקא ילדים שיש בהם מעשי נערוּת; גם הבל פיהם של תינוקות, קפיצותיהם ודילוגם עלַי אהבה. אבל הילדוּת דבר יקר הוא בכסלון. הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זקן ואינם פרים ורבים. והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחוכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות. ילדים בלא ילדוּת מחזה עָצֵב ונורא מאוד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל נפש ורגשי רחמים כאחד; ילדים בלא ילדוּת הם כנטיעים וצמחים מלאכותיים על ראשי הנשים...

רבותי, אל תאמרו: גנים, גנים! אלה הם כובעים של נשים, ההולכות ובאות הלום כעדר הרְחֵלים, כובעים מדשיאים דשא עשב, ציצים ופרחים ושאר ירקות למיניהם. הכסלוניות זורעות את כובעיהן כלאיים, זרעונים ורימונים, אשכולות ענבים ושקדים עם קישואים ובצלים, כרוב כרפס וחזרת בתוך אגודת אזוב וערבי נחל, מעשה דמיונן להתפאר. גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה בכובעיהן, שָׁם רֶמֶשׂ ואין מספר, ובריות משונות. ואותם הפרצים הנראים כמדבריות ובקעות בשְׂדֵי יער וחורש מֵצֵל זה על ראשיהן, אלו הם מיני מטפחות, סדינים וצניפות שבראש נשים צנועות, בין צנועות מנעוריהן ובין מעת זקנתן, כשעמדו מלדת ונעשו גבאיות. אלה שולי מטפחותיהן מחוברים במחט, או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, ואלה השוליים אינם מחוברים והם פורחים באוויר לאחוריהן, גינת כובעים זו בנס היא עומדת על פאות־נוכריות עבות ועבותות, ובתוך כל פאה־נוכרית ראש אדם נתון כמעט עד גבות העיניים, והעיניים רָצוֹא ושוֹב בחוֹריהן, משוטטות וצופות לארבע רוחות העולם בטיסה אחת. תמונת אוזניים וצוואר אינכם רואים זולתי עגילים, רבידים, מרגליות ואבנים טובות או מזויפות. זה הראש, עם כל הכבודה שעליו, רובץ על גווייה בעלת שתי רגליים, מתעטפת שחורים ולבנים וכל מיני צבעונין הרבה זו למעלה מזו, כקליפות השום, מן מעיל המשי ואֶדֶר הַיְקָר, הבגדים החיצוניים והגלויים, עד בלויי הסחבות והסמרטוטין הפנימיים — הקליפה התחתונה הכסלונית. ואף־על־פי שהחמה לוהטת ובני־אדם מזיעין מרוב החום, אף־על־פי־כן בגדי תפארת חמים אינם פוסקים והם מטיילים פה לפניכם. כי גדולה היא וחשובה תאוות הקישוט, שדוחה את צער החוֹם והזיעה בקיץ ואת צער הקור וצינת שלג בחורף, ובמקום שיש מצוות ניקור עיני אחרים בכְלֵי תפארת ותכשיטין אין משגיחין לצער בעלי־החיים... אלה הנשים דברניות הן. בשעה שאחת בפיה שלום מדברת עם רעותה ולוחשת באוזניה בקול רם סוד הליכות ביתה וגורלה תחת אישהּ, אגב היא מתגנבת והופכת פניה ומתקנאת ביָרֵךְ של חברתה זו, קורצת בעיניה להעומדות מאחוריה והללו משיבין לה בסיקור־עיניים ולעג כמסכימות לְמה שהיא רומזת, ורמז זה בעצמו הן רומזות מיד עליה גופא כשהיא מַחְזֶרֶת פניה מהן. ובשעה שהקריצות והרמיזות והגעגועים ונדנודי הראש מתרבים ועוברים במחנה זו למטה, מתרגשים ומתנודדים ומתגעשים גני־הכובעים למעלה. יתרעם הכרפס ויתרעש הכרוב, ישתקשקו הקישואים והדודאים יִדּוֹדוּן, ערבי־נחל מתחבטים ופירות הרבה נושרין. — סימן לכסלוניות מעוברות: אלו שהולכות בקומה כפופה לאחוריהן ומבליטות את כרסן כלפי העם, צועדות בגֵאָה וגאון ומביטות בעקימת פניהן כל־כך, כאילו יש להן עליכם איזו טענות ותביעות וחייבים אתם בכבודן, לכרוע ברך לפניהן בברכות והודאות על הטובה הגדולה שהן עושות להפרות ולהרבות מִסְפָּר רובע ישראל. את בריינדיל מכירתי אני רואה שמה, אשת פייטל הסרסור, בריאה ובעלת בשר. מזוינת היא בכל קישוטיה, ראשה עליה ככרמל, כובעה למזל־טוב יעלה ויצמח כגן רטוב ופני להבים פניה מִכּוֹבֶד שמלותיה ומעילה החם. ברשותכם, רבותי, אקרא נא לה לאשה חכמה זו, ואציגה לפניכם.

שַׁבְּתָא טָבָא, בריינדיל! שומעת את?.. לא, אינה שומעת. היא בהולה על נפשה... רעש ופחד פתאום שם במחנה... היזהרו רבותי בכיסכם!.. נשים נבהלות, נחפזות... עת היאסף המִקנה היא! העֵדר בא מן השדה, העדר הולך ובא. לפניו רצות עזים, דחופות ומבוהלות, ותיש בעל הקרניים בראשן. פרות מיניקות ממהרות והולכות הלוך וגעוֹ, מתגעגעות על בניהן בבית. ועגלות בנות־בקר משׂרכות דרכיהן ושור פר מקרין מפריס רודפן. צווחה ברחוב, מהומה ומבוכה ותמרות אבק.

רבותי, תם המחזה והמסך נופל!

אני מנדיל מוכר ספרים מחליט ואומר בדעה צלולה ומיושבת, ולא מטורפת חלילה, בפני כל העולם, כי הכסלונים בטבעם בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה הם, בורחים מן הכבוד, רחמנים, ביישנים, אינם נכנסים לתוך דברי חבריהם, ואינם מפליגים ומְגַזְּמִים וכו' וכו'. וכל החולק עלי ואומר להפך הוא חוטא ופושע, מחלל השם ומלבין פני זרע קודש ברבים ואין לו חלק לעולם הבא. ואם לְחָשְׁךָ אדם לומר: והרי מעשים בכל יום מכחישים אותך, ויהא מראה באצבע על הגבירים ובעלי־הבתים הכסלונים, שנוהגים שררה על הציבור ופוסעים על ראשי העם בגאווה ובוז, ואין אדונים קשים בעלי רוח גבוהה ונפש רחבה יותר מהם, ובכדי לחזק דבריו יקרא אותם בשמות ויספר דברים מגונים הרבה על מזימותיהם, גסות רוחם ומעשי תעתועיהם: מעשה בגביר ר' פלוני בן פלוני ומעשה בנגיד ר' פלמוני בן אלמוני, — אף אני אשיב לו: שוטה שבעולם! וכי עיניך טרוטות ולא תראה שכל זה שאמרת הוא בצנעה, בינם לבין עצמם? לגבי אחיו היהודים הכסלוני גַּבְרָא רַבָּא הוא, שחצני הוא וידו תקיפה, אבל לגבי אומות העולם רוחו נמוכה ונפשו כעפר לכל תהיה, אפילו להפחותים שבהם, משום היזהר בגוי קטן. וגם לי אצבע להראות לו על גביר פלוני, שבין הכסלונים אדיר הוא, כביר הוא, נורא הוא, תקיף הוא, אריה דְּבֵי עִילַאֵי, ובפנֵי אינו בן־ברית — פרעוש הוא, עניו גדול מאוד, דַּכָּא ושְׁפַל רוח וזוחל על גחונו בדחילו ורחימו ומשתחווה לו לרביד כסף, בכדי לקדש את השם ושם ישראל ברבים. שמא תאמר: בזה אני מודה לך, הודה לי אף אתה בזה, שהכסלונים להוטים אחרי הכבוד ורודפים אחריו, בהפך מדבריך, וכותלי בית־המדרש ובתי־כנסיות יוכיחו, שהכסלונים נִצים ומתקוטטים שם בחגים וזמנים, ובמלחמת תנופה ימרוט איש את פאות אחיו, וגם את הזָקָן יִסְפֶּה בשביל העליות ובשביל המקומות והגבּאוּת ובשביל החזנוּת והמגידוּת והשחיטוּת וכיוצא באלו — כל הדברים האלו אינם אלא דברי בור ועם הארץ. המלחמה הזו שאמרת, הרי היא באמת מלחמת מצווה, מחלוקת לשם שמים על כבוד התורה ועל קדושת המקום. מכת לחי ומריטת שֵׂער בכגון דא היא מידת חסידות, להודיעך כמה מחבבים הם את התורה ובתי־הכנסיות, עד שמוסרים את נפשם עליהם, כל כבודם וכל מעיינם אך בם ושם חֶביוֹן עוּזם, אומץ רוחם, כל כוחם וגבורתם. וכי ראית מימיך אפיקורסים שעושים כך?.. הראיות כנגדי שאין מידת הרחמים בלב הכסלונים מן הרדיפות שהם רודפים איש את אחיו עד חורמה, ומן המסירוֹת והמלשינוּת בפה ובכתב, שנתפשטו אצלם במידה מרובה כל־כך, עד שהיו בזה לטורח על שרי המלכות, וכן מן העזובה הרבה במעשי הצדקה ובתי החסד וענייני העדה — כל הראיות הללו לחובה מוכיחות על מי שמביא אותן שאינו אלא טיפש, איש בער ולא ידע פירוש של מִלת "רחמים". אדם שלם בגופו ושלם בממונו הרי הוא אינו זקוק לרחמים. והואיל ואי אֶפְשִׁי לו במידת הרחמים מגלגלין עמו במידת הדין, שהציבור אינו רשאי להסיח דעתו מהיחיד ולפוטרו בלא כלום. אמור מעתה, אדם מישראל כל זמן שיש בו כוח לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו מבלי שיצטרך לבשר־ודם, לא למתנת ידו ולא לעצתו ולחוכמתו ולהסכמתו ולפטרונותו, מותר להתגרות בו בכל מיני גירוי ורדיפות, כדי להזכירו שאין ליהודי בעולם הזה לחיות בשלווה ולהיות בוטח רק בו בעצמו ובכשרון דעתו. אבל כיוון שזה נופל ונעשה עני ומחוּסר לחם וצריך לרחמים ולתשועת אדם, מיד הכסלונים נעשים רחמנים ומרחמים עליו, מכניסים אותו כבעל תשובה בכלל הבטלנים המחזירים על הפתחים, כשיחלה מקבלים אותו בהֶקְדֵּשׁ וכשימות מטפלים בקבורתו. כל פרוטה ופרוטה יוצאת מכיסם של העשירים למעשה הצדקה בקולי־קולות ומכרזת עליהם בכל העולם, לדעת כי עוד לא פסו אמונים מבני־אדם. והעשירים הצייקנים בכסלון, שאי אפשר להם לחונן דל בפרוטתם, על כל פנים הם משתתפים בצערו בנִדבות פֶּה: באנחות ובעצות טובות, בדברי תנחומין ומוּסר הַשְׂכֵּל, לבטוח באל הטוב מושיע חוסים. ואפילו אלו החטפנים בעדה, שכיסם בולע פרוטות הציבור ואינו פולטן, יש בהם ממידת הרחמים לגבי עצמם, כי גומל נפשו איש חסיד וצדיק יודע נפש בהמתו, זו גופו, שמשתדל לקיימו, לפרנסו ולפנקו ולתת לו די מחסורו. — וכמו שבטלו הראיות נגד הרחמנים, כך בטלין ומבוטלין העדויות נגד הביישנים. שונאי ישראל אומרים, כי מעשרה קבּין עזוּת שירדו לעולם נטלה כסלון תשעה, ומהם לקח כל כסלוני את חלקו אחד עשיר ואחד עני, אחד משכיל ואחד חסיד, אחד גבאי ואחד בטלן, ומרבים לספר מאורעות אין קץ להראות עד היכן העזוּת אצל כל אלה מגעת. אבל כל דבר יש להבחין משני צדדיו. הטוב והרע, האור והצל מלווין זה את זה בעולם. והַשְׁתָּא, אם לפי הכלל הזה נשפוט, אָתֵי שַׁפִּיר בעזרת השם. עשיר אימתי יענה עזוֹת? לאחר שזה הלך וקנה אותו אדון לעצמו וְאַחֲוֵי לו קידה ושׂם קְטוֹרה בפיו בדברי חנופה, בתהילות ותשבחות ותוארי־כבוד שאינם בו ובטל רצונו תמיד מפני רצונו או שגעונו. ומשכיל אימתי מעיז פניו? בזמן שלא יצא מיָמיו מחוץ לתחום כסלון ובה רכש לו כל קנייני נפשו ורוּבֵּי תורותיו, מדמה בתומתו שהשכלה הכסלונית הזו היא ראשית וסוף כל החוכמות, אין עוד מלבדה, וכבר הוא יודע הכל ואין בהכסלונים חכם ונבון כמוהו. ושאר הכסלונים נעשים עזי פנים לאחר נתינת ידך להם והרשות לשבת על הכיסא עמך במחיצתך. אבל עשיר כסלוני, שמבטלין אותו ואין משגיחין בו ובשגעונו, ומשכיל כסלוני מחוץ לתחום, כשרואה שהוא גר שם וגבר לא יצלח בחוכמתו הדלה, וכן שאר הכסלונים קודם נתינת ידך להם ואתה מדבר עמם מעומד בפתח ביתך אצל הדלת והמזוזה ודבריך מעטים — הם ביישנים גדולים ובעלי דרך־ארץ שאין כמותם, והיה כאוֹב מארץ קולם וינהגו בך מנהג כבוד באהבה. — וכְהַאי גַּוְנָא יתפרשו שאר הדברים במידות הכסלונים, שנראים לכאורה כסותרים להחלטתי. מה שנראה אצל הכסלונים, כשהם מתאספים לפרקים, כל אחד נכנס לתוך דברי חברו, זה מבלבל את זה, זה בא במשלו וזה במִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא ואלו ואלו בלהג מלהגים — זהו דווקא באסיפותיהם בענייני צרכי הציבור וּמִלֵּי דְּמָתָא, שכל עיקרן של האסיפות הללו אינו אלא להשמיע קול זעקה גדולה בנשימה אחת, לֵידַע ולהודיע ולהיוודע שפלוני הוא בעל־הבית ויש לו גם כן זכות לצעוק. אַגְרָא דַאֲסֵיפָה היא אך דוֹחְקָא ומהומה, ומכיוון שנדחקו והתגעשו מבלי דעת מה, הם מתפטרים לביתם בבלי־מה וככניסתם כך יציאתם. עסקי העדה כמנהגם הולכים ונוהגים, והכסלונים רואים ושותקים, אינם צועקים, חס ושלום, ואינם נכנסים לתוך דברי המתעסקים והנהגתם. פלוני זה, למשל, מלווה בריבית, שבלבל את כל האסיפה בלהג הרבה, כשהוא לעצמו בביתו והלוֹוה בשעת דחקו עומד לבקש על נפשו ממנו ושופך לפניו שיחו ומרבה תחנונים בדמעה, אינו נכנס לתוך דבריו חלילה, אלא יושב ושותק ומניח לו לדבר עד שייחר גרונו ויצא בפחי־נפש.

רבי מנדיל! — אמר אחד ממכירי, כשהיינו מספרים פעם אחת בהכסלונים ושמע איך אני מהפֵּך בזכותם בדברים של טעם, ממש כדברי טעם אלה האמורים — רבי מנדיל! איני יכול לעמוד מפני ריח הפלפול הנודף מדבריך. אני מדבר עמך כפי חוקי ההיגיון והשכל הישר, כאשר ידבר איש אל רעהו במִלֵּי דְעָלְמָא, ושופט ממה שעיני רואות, ואתה מעקם עלי הנגלות והידועות בפלפול וסברא, ונראה שאתה לומד עמי דף גמרא.

אלמלא למדת בילדותך גמרא — השיבותי בתלונה — לא היית דורש עתה לגנאי את הכסלונים. בבקשה ממך וממי שכמותך: אַל תִּגְּעוּ בְּכִסְלוֹנַי וּבַאֲהוּבַי אַל תָּרֵעוּ! זה כל רעתך, שלא למדת ולא ידעת גמרא, ולכן נוכרי אתה לבני אומתך, ולא תבין את הסברות והטעמים הצפוּנים בדברי.

האמת אגיד, כי מוזרים לי דבריך אלה כדברי כל המאמרים האחרים הכתובים בעניין ובסגנון זה — השיב האיש הדובר בי, מראה באצבעו על מִכְתְּבֵי־עִתִּים עבריים המונחים לפניו — ואתה, רבי מנדיל, מבין אתה דבריך ומאמין במה שפיך מדבר? השיבני נא באמת ובתמים גם אתה.

חייךָ שאני מבין דברי פי ומאמין בהם, כשם שאותם הכתבנים מבינים את דבריהם שבכתב ומאמינים בם...

אם כן... אם כן, איש... משוגע אתה! — אמר האיש, משתומם ומשתאה לי ומנענע בראשו עלי כמתייאש ממני.

גם אם לא אגיד תבינו מעצמכם, רבותי, שאותו האיש אינו מ"הפטריוטים" ולא לנו הוא. יודע אני בעצמי שאיני משוגע וחסר־דעה, ברוך השם, וגם אתם בעלי תריסין, כותבי מאמרים ומנעימי מלל, הנלהבים והנואמים, אינכם משוגעים ושוטים חלילה כמו שנראה לפעמים מדבריכם. ודאי לא בִּכְדִי אתם דורשים וטעמכם ונימוקכם עמכם... ולכן לא נירא חרפת המלגלגים ומִגִדּוּפוֹתָם אל נֵחַת. קוֹנָם עלי לבלתי היכנס עמהם מעתה בדברים כלל, ואיני רוצה אפילו לסתור ראיותיהם העצומות על מידת ההפלגה והגוזמה, המצויה לדבריהם אצל הכסלונים בשיעור מרובה, להפך מהחלטתי. ולא זו בלבד אלא שלא אכבוש עוד מליצתי, אפתחה במליצה פי ולא אחוש אם יאמרו עלי בעצמי: הַאי תַּנָּא גוּזְמָא נקט ככל בעלי הלשון הכסלונים.

מרובות פרנסות הכסלונים כטיפות של ים! מספר תינוקות של כסלון היו מלמדיה וראשי־דוכניה; מספר הבחורים והבתולות שדכניה; מספר הקונים חנווניה; מספר הסוחרים ומלווי־בריבית סרסוריה; מספר בעלי־הבתים בטלניה; מספר הרחובות בתי־כנסיותיה, קלוֹיזֶיהָ ובתי־מדרשיה ומנייניה; מספר כל אלה, חזניה וגבאיה ושמשיה, קוראיה ותוקעי־שופרֶיהָ; מספר הכִּתות רבניה ודייניה ושוחטיה; מספר המצות אופֶיה, מגלגליה ונוקדיה ומשגיחיה; מספר המכות והנגעים מלחשיה, בעלי־טובותיה ופקטוריה ומוֹסריה. נוסף עליהם עוד מוזגיה־שיינקריה וסוחרים בבלואי־סחבותיה וסמרטוטיה, מדפיסיה ומחבריה ורידקטוריה ומוכרי־ספריה. וכמספר כל אלה ביחד הם אביוניה וקבצניה. אך שקר טפלו על הכסלונים כי ממון קורח להם. מממון קורח זכו רק מְתֵי מעט מבני בניו ובני עדתו וסיעתו, והנשארים מייגעים את נפשם בעסקי הפרנסה במועֵצות ותחבולות וכל יגיעם לריק — אין כסף! ואלה מהם הנראים לפעמים כעשירים במנהגם, בסוסיהם ומרכבותיהם, הנה אך קסמים ולהטים בידם לעוור עיניים, ובאמת כיסם ריק ודלים הם ככל אחיהם. כללו של דבר, אין מזל לכסלונים בכל מעשי ידיהם ופרנסותיהם הרבות. אף־על־פי־כן הישיבה אִתם יחד בתחומם נעימה מאוד, כי אין בכל אומות העולם מוכשרים להיות דלים, ויודעים ומבינים איך להתקיים בדלותם כמו הכסלונים...

טובים היו לי הימים הראשונים בשִבתי עם אחַי בכסלון. אז נחתי שקטתי במכוני, נחתי מנוחת נפש זו שאתה מרגיש בעת הנך הוזה שוכב יומם סרוח על מיטתך בחדר אפל וסגור, שאין אור השמש יכול לבקוע בו; בעת בני־אדם סביבותיך יוצאים לפועלם בדעת ובכשרון, עוסקים ביישובו של עולם ודבקה לארץ רוחם, ואתה רוחך מרחפת חופשי במרחבי תוהו לבלי קץ, הנך שקוע ברוב דמיונות וזמנך כחלום יעוף. ובצאתי החוצה וראיתי אוכלוסי כסלון רצים כה וכה, פוגשים במרוצתם אלו את אלו ומתרוצצים באם־הדרך וחוזרים ומתפרדים ונחפזים לדרכם, היו בעיני כנמלים, ובתיהם השפלים כגלים. בנמלי־אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי־הרגשה חדים להפליא, כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם. זו הנמלה הכסלונית שתי קרני־המישוש לה כתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר הנמצא לפניה בדרך. ולה חוש הריח טוב ונפלא מאוד להריח מרחוק כל דְבר חֵפץ, ואפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צָרוּר בשמלותיך. עַם לא עַז הבריות הקטנות האלו ובתחבולות מחוכמות הן משיגות צרכיהן. והוא מחסד הבורא ורחמיו על כל מעשיו, היושב וזן אותם עם ביצי כִּנים יחדיו. כשיבוא אורח ופנים חדשות בגבולם, מיד הכסלונים מתרגשים ובאים ומקיפים אותו, מריחים ותוהים על קנקנו, ממשמשים בו בקרני־המישוש ומכרכרים ומרקדים לפניו. על פת לחם יתגודדו אגודות־אגודות, והחזיקו שבעים ושבעה בגרגיר אחד ממיני מזונות. הן זה היה תמיד שעשועי לעמוד בקרב עדתם, להתבונן ולהשגיח אל כל מעשיהם. וכשהיתה נפשי קצה בהם לפעמים, מפני מחלת "מרה שחורה" השולטת בי, והנפתי את מקלי עליהם, או הייתי מוריד עליהם טיפה של דיו, היו רובם בורחים בהיחבא ולוטשים עיניהם לי מתוך מאורותיהם, ומעטים התחכמו לנשכני בחשאי, אולם עקיצתם עקיצת פרעוש, לא הכאיבה את בשרי. לא ארכו הרגעים והם הגיחו שנית מחוריהם לפועלם, כי אכף עליהם פיהם, ואני הוספתי להשתעשע בם וַנהיֶה אוהבים כקֶדֶם. עין בעין ראינו, כי אני והם "זיווג משמים" אנחנו, והיינו דרים בכפיפה אחת בשלום ורֵעוּת כאורַח כל הזוגות דְּאַרְעָא, שהם עִתים נושקים זו לזו ועִתים מתקוטטים ונושכים זו את זו, ואף־על־פי־כן זיווגם עולה יפה, עד שבא השטן והפריד בינינו. ברוגז ובוז עזבתי את כסלון ואמרתי, אין לי עוד חפץ בה וביהודיה ולא אוסיף עוד לטפל בהם עד עולם. עברו הימים ואני שותק, איני פוקדם לשלום ואיני כותב להם דבר. ופתאום היה מעשה והתעוררו בי רגשי געגועים לעיר מקלטנו זו ולכסלונַי, הנאהבים והנעימים, לבלות אִתם ימי חיי הבלי במנוחה, קפואים על שמרינו כקדם. והנה אני עתה בכסלון, עומד שם על משמרתי עוד הפעם, רואה את כל הנעשה בה ובתחומה, וכותב ורושם את הליכותיה ודרכיה ומספֵּר בשערים מעשיה.