מנויים בלבד 2: עיניים עליי

פרולוג

לפני שבע שנים גארט

"אז אחזתי את השיער שלה באגרוף שלי, היינו בתוך זה כשהסתכלתי לה ישר בעיניים ואמרתי 'תמצצי לי את הזין כמו ילדה טובה'. הדבר הבא שקרה זה שהיא הרימה את היד, הזיזה אותה קצת אחורה ונתנה לי אגרוף בפרצוף," אמרסון אומר תוך רטינה.

"שיט!" אני מקלל, כשאני מעווה את פניי.

"לעזאזל!" שואג האנטר.

מגי המסכנה מביטה באמרסון בעיניים גדולות, כשהבעת אימה על פניה. "אני לא חושבת שהיא אהבה את זה."

אני חייב לצחוק כשאני רואה את החבר הכי טוב שלי מתכווץ בזמן שהוא מצמיד את הבירה הקרה אל לחיו, כדי להרגיע את החבורה הענקית שמפארת אותה. הייתי משלם הרבה כסף כדי לראות את זה קורה. אני יכול רק לדמיין אותו באותו רגע, גבר מגודל כזה, בטוח שיש לו שותפה למשחק בין הידיים, ובסוף היא מחטיפה לו ישר בפרצוף.

חבל מאוד שהם לא יכלו ליהנות קצת, חבל שהם לא ידעו, כשרק נכנסו לזה, שהם לא מדברים באותה שפה בכל מה שקשור לסקס.

"חשבתי שאנחנו מסתדרים נהדר," הוא אומר. "היה נדמה לי שהיא מספיק קינקית, והיא לגמרי נראתה בעניין, אבל כנראה שטעיתי. מתברר שהיא לא בקטע של איזו השפלה קטנה וסקסית."

כן, אני מכיר את ההרגשה. בפעם האחרונה שהבאתי בחורה הביתה, כל דבר שניסיתי איתה שלא היה ונילה, לא הלך טוב, בלשון המעטה. רציתי לצלם את הסקס — לא. ביקשתי מבחורה אחרת לאונן ולתת לי לצפות — לא. ניסיתי לדחוף לאישה אצבע כשהיינו בבר, במקום ציבורי, כשאף אחד לא יכול היה לראות בבירור מה אנחנו עושים — לא.

זה גרם לי להרגיש כמו סוטה. כאילו משהו בי לא בסדר רק כי אני רוצה לנסות דברים שהם מחוץ ל'נורמה'. בדיוק כמו שאמרסון בטח מרגיש לגבי הקינק הקטן שיש לו עם השפלות.

כמה מאיתנו הרגישו נוח מספיק, ברגע האמת, כדי לבקש את מה שאנחנו באמת רוצים, ואז דחו אותנו והתייחסו אלינו כאל יצורים מוזרים? אז כן... אני מבין את ההרגשה.

בגלל זה, כנראה, עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי במיטה עם אישה.

"איזה זין, גבר," אני מניח למילים לצאת מפי, וכל החברים שלי מסתכלים עליי. "זה ממש חרא שאין דרך לשדך בין אנשים לפי הדברים הקינקיים שהם אוהבים לעשות בחדר השינה."

כולם צוחקים. הם חושבים כמובן שאני מתלוצץ, ואני מניח שאני באמת מתלוצץ רוב הזמן. אבל לא הפעם.

"אני רציני, לעזאזל," אני קוטע את צחוקם. "זה לא היה נחמד אם הייתם יכולים להיפגש עם מישהו שנהנה מאותן סטיות כמוכם? לא הייתם צריך להסתתר או להתבייש בדברים הקינקיים שגורמים לתחתונים שלכם להירטב."

"גארט, אתה משוגע," אומר האנטר, ואני מטיח את הכוס שלי בשולחן.

"אני לא משוגע. למי כאן אין תשוקות מיניות ביזאריות שתמיד רציתם להגשים אבל פחדתם מדי לבקש? זאת אומרת, כמובן, אמרסון לא פוחד לבקש."

הם צוחקים שוב.

"קדימה, נו. אני רציני." הם יכולים לצחוק כמה שהם רוצים, אבל שמעתי את הסיפורים המלוכלכים שלהם. אני יודע שלחברים שלי יש כמה תשוקות ביזאריות שהם לא מודים בהן. "מתוך כל הדברים שעשיתם, מה הדבר האחד שאתם ממש משתוקקים להיות מסוגלים לבקש? אתם יודעים שיש לכם משהו כזה. אז בואו נשמע."

"אתה ראשון," מגיבה מגי בחיוך שובב.

"בסדר." אני זוקף את גבי ומסיים את הבירה שלי, מניח למיץ האומץ לחלחל לי לתוך הוורידים. "אני אוהב לצפות."

"לצפות במה?" שואל האנטר בהבעה של פקפוק.

אני מושך בכתפיי. "בכל דבר, אני מניח."

"אז אתה מעדיף לצפות באנשים עושים סקס מאשר לעשות את זה בעצמך?"

אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזו, אבל כן, כנראה שזה נכון. אני מהנהן.

"אתה מציצן," אומר אמרסון, ואני מביט לעברו. הוא לא נשמע מופתע. אף פעם לא חשבתי על עצמי בתור מציצן, אבל אני לא שונא את המילה הזו. זה הגיוני, וכנראה שזה מה שאני.

"זה באמת כל כך מוזר?" אני שואל. "אני מדבר על הסכמה מלאה. אני לא מתגנב ומציץ דרך חלונות של אנשים או משהו כזה, אבל אם אני יכול למצוא בחורה שלא אכפת לה לתת לי לצפות בה כשהיא עם עצמה... או עם מישהו אחר. אני לא יודע... המחשבה הזו מגרה אותי. למה אני צריך להתבייש בזה?"

"אתה לא צריך," אומר אמרסון, ואני רואה שעכשיו הוא לוקח אותי ברצינות. למעשה, על פניו יש הבעה מרוכזת, ואני יודע שזה אומר שמתבשל אצלו איזשהו רעיון.

וזה בדיוק מה שאני צריך.

למען האמת, השנים האחרונות היו קשות. אני ממש מתנדנד בחברה שאני עובד בה, ואם לא החברים שהכרתי שם, כנראה הייתי עוזב לפני חודשים. העבודה שואבת לי את הנשמה, כשאני כל הזמן מגשים את החלומות והמטרות של מישהו אחר, רק כדי לראות את הדברים נכשלים ואת הכסף נעלם בלי שיושקע בחזרה בחברה.

אני אוהב לעבוד בתעשיית הבידור. אני אוהב אנשים ומסיבות ואת הריגוש שבתהליך התכנון, אבל לאחרונה, הצורך לצאת בכלל מהמיטה, שלא לדבר על להגיע לעבודה, נעשה קשה יותר. אני זקוק למשהו ששווה להתעורר למענו. אני זקוק למטרה.

אז אני מקווה מאוד, לעזאזל, שהרעיון שמתגבש מאחורי עיניו של אמרסון הוא טוב — כי אני ממש צריך את זה.

כשאני מקבל את השיחה למחרת בבוקר, אני עדיין במיטה. זה אמרסון, שמתקשר לבשר לי את החדשות. החברה שאנחנו עובדים בה הגישה בקשה לפשיטת רגל, וארבע השנים האחרונות בחיי נשטפו הרגע באסלה.

אבל לפני שהידיעה מספיקה להטיל צל על העתיד שלי, הוא אומר, "אתה רוצה להקים עסק משלנו?"

"אמממ..." אני משפשף את השינה מעיניי ומסתכל בשעון. השעה כמעט 11. "כן, בטח. למה?"

"מה אם זה יהיה שירות היכרויות?"

שירות היכרויות? גבותיי מתכווצות בזמן שאני מחכה שהוא יסביר.

"אתמול בערב גרמת לי לחשוב. כל הדיבורים האלה על התאמה ודברים קינקיים. אני חושב שזה רעיון נהדר."

אני מרגיע את קצב נשימותיי ומחכה שהוא ישמיע משהו מפתה, ולא רק איזה רעיון קלוש או חצי תוכנית. אני סומך על אמרסון שייתן את האות ויגרום לדברים לקרות, כי אם לא, אני לא יודע מה אני אעשה. למרבה המזל, החבר הכי טוב שלי לא עושה חצי עבודה. כשהוא רוצה משהו, הוא גורם לו לקרות.

"אני אומר שנעשה את זה. אני רוצה להתחיל עם אפליקציה, כמו שירות היכרויות, אבל לא איזה אתר זול כזה. אני רוצה שזה יהיה יוקרתי. דרגות של חברוּת, כולל סטטוס וי־איי־פי, ושירותים שאנשים באמת רוצים. ואז, בהמשך הדרך, אני חושב על מועדון אמיתי."

"מועדון לילה?" בבקשה תגיד שלא. אני לא חושב שיש לי כוח להתעסק עם עוד מועדון לילה נטול נשמה.

"מועדון סקס, גארט. אקסקלוסיבי. מקום שבו אנשים יהיו חופשיים לנסות להגשים את התשוקות הפרועות ביותר שלהם. בלי שיפוטיות. בלי בושה."

לעזאזל, כן. אני מתיישב במיטה בגב זקוף ומביט סביבי על הדירה המבולגנת שלי. "מה אתה צריך שאעשה?"

"אתה טוב עם בני אדם, גארט. אני צריך שתהיה הפנים של החברה, ואני רוצה לשמוע את כל הרעיונות שלך. אני יודע שיש לך רעיונות."

"בסדר, אני בפנים."

"יופי."

אני מזנק מהמיטה ומשאיר את הטלפון שלי על רמקול כשאני מכין לעצמי קפה ומתכונן לקראת היום. אמרסון ממשיך לזרוק רעיונות, ואני משיב לו ברעיונות משלי. החרדה עדיין מציקה לי בירכתי מוחי, הפחד שאין לי את מה שדרוש כדי לעמוד במשימה, אבל אני נלהב מכדי שאתן לזה לעצור אותי.

אמרסון גרנט מאמין בי, ואני לא מתכוון לאכזב אותו. מה שאומר שאני לא יכול להקשיב לקולות הפנימיים האלה. אני לא יכול לתת להם לשלוט בי. זה עומד להיות אדיר. המועדון שלנו עומד להיות אדיר. הוא חייב להיות.

"הֵיי, אמרסון," אני אומר לפני שאנחנו מנתקים.

"כן?"

"תודה," אני אומר, ומקווה שאני לא נשמע יותר מדי דביק או עלוב.

"אתה לא צריך להודות לי, גארט. זה היה הרעיון שלך."

ואולי זה נכון, אבל ההנעה והמנהיגות שלו הם מה שהייתי צריך. כמו שאמרתי, השנים האחרונות היו מדכאות, ונמאס לי להיות מדוכא. אני לא חושב שהוא אי פעם יבין את המשמעות של החברה הזאת בשבילי.

כי מועדון המנויים הארוטי הציל את חיי.