מנויים בלבד 5: המרבה במחיר

פרק 1

חוק מס' 1: שימי את הכסף על מה שאת אומרת.

דייזי

"הבלונדינית היפה עם הריסים הארוכים," אני אומרת, מניחה את מגש המשקאות שלי על הבר ותופסת את תשומת ליבו של ג'יאו בזמן שהוא מוזג כוס בירה. עיניו מתכווצות כשהוא סוקר את קהל האנשים לצד הבמה.

"את חושבת?" הוא משיב בצחוק.

"כן. קלטתי אותו. הוא אף פעם לא מציע כסף על הבנות הראשונות ויש לו לאחרונה קטע עם בלונדיניות מעל גיל שלושים," אני אומרת בביטחון, מעמיסה כוסות מרטיני על המגש שלי.

הוא מהנהן ומושך בכתפיו. "אני הולך על מדריכת השיבארי."

"מדריכת השיבארי?" אני משיבה בהשתאות. "אין סיכוי. היא יותר מדי דומיננטית עבורו."

"אולי הוא רוצה קצת לגוון את העניינים."

"ג'יאו, הוא בן חמישים ושש. אני בספק אם הוא רוצה לגוון משהו בשלב הזה."

ג'יאו מניח קוקטייל מרטיני אספרסו נוסף על המגש שלי, ומביט בי בזחיחות. "יש לך הרבה מה ללמוד כאן, דייזי."

אני עובדת במועדון המנויים הארוטי בשלושת החודשים האחרונים ואני חייבת להודות, כשדמיינתי את העתיד שלי, לא ראיתי את עצמי מגישה משקאות במועדון סקס בגיל עשרים ואחת. זה פשוט... קרה. ועל אף שלא חקרתי הרבה, אני חייבת להתוודות, המקום הזה הוא לא מה שציפיתי. מובן שלא הצצתי מאחורי הווילונות השחורים, אבל כל מה שאכפת לי זה שהבעלים אדיבים, ההנהלה הוגנת ואני מרוויחה מספיק כדי לחיות כמו שצריך.

זה לא כמו מועדון חשפנות זול או מועדון גברים מגעיל. אף אחד לא מנסה לתפוס לי את התחת או לקרוא לעברי כשאני חולפת. הבעלים עושים עבודה די טובה בשמירה שהעניינים יתנהלו בצורה מכובדת.

המועדון הזה גם מאפשר לי 'לצפות באנשים'. כשהייתי ילדה, אימא שלי הייתה לוקחת אותי לפעמים לקניון, היינו אוכלות גלידה ופשוט צופות באנשים שמסתובבים שם, ממציאות עליהם סיפורים ושירים מצחיקים. ובכן, עכשיו אני עושה את זה במועדון סקס, וזה פי מאה יותר טוב.

במשמרת טובה אחת של צפייה באנשים, אני יכולה לחבר שרשרת של כמה שירים ולזמזם את הצלילים כשאני עובדת.

גם ההתערבויות עם הברמן החתיך בלילות של המכירות הפומביות הפכו להיות יתרון מהנה של העבודה הזו. בכל שלישי בערב ג'יאו ואני בוחנים את הגברים ואת הנשים שנרשמו לעלות על הבמה, ואז אנחנו מהמרים על מי שלדעתנו צפוי לקבל את ההצעות הגבוהות ביותר מהמנוי העשיר ביותר במועדון.

עד כה, אני בלתי מנוצחת.

אני מנענעת בראשי אל ג'יאו, נושאת את המגש העמוס משקאות אל השולחן הגבוה ומניחה אותם בחיוך מנומס.

בדרכי חזרה אני קולטת את מר קייד בכבודו ובעצמו, המנוי העשיר ביותר מכולם, צועד ביהירות מבעד לכניסה הקדמית לעבר המקום הקבוע שלו מאחור. אי אפשר לטעות בו, עם השיער הכסוף והלבוש האלגנטי. אני לא בקטע של גברים מבוגרים, אבל אני יכולה להבין איך גבר כמוהו פופולרי כל כך בקרב הנשים כאן.

הוא לובש מכנסיים שחורים צמודים וחולצה לבנה עם שני כפתורים עליונים פתוחים. העיניים שלו כמעט לא נעות כשהוא הולך. שמתי לב לזה אצלו. אדם נורמלי סורק את החדר כשהוא נכנס, אבל לא הוא. הוא צועד ישר אל השולחן שלו, מביט לאחור אל ג'יאו ומהנהן קצרות, לסמן לו שהוא זקוק למשקה.

אני כנראה מביטה בו רגע אחד יותר מדי, מפני שג'יאו שם לב.

"את בהחלט צופה הרבה במר קייד." ג'יאו קורץ לעברי כשהוא מתחיל להכין את הבורבון הנקי של רונאן.

אני מגחכת מהרמיזה שלו שהעניין שלי ברונאן קייד יכול להיות מיני. "זה לא ככה."

הוא צוחק. "מה, את לא בקטע של גברים מבוגרים?"

אני רוכנת קרוב יותר. "לא, וגם לא אף אחת מהבנות כאן. כולנו יודעים שהן רוצות אותו רק בשביל יהלומים ושתלים בחזה."

ברגע שהמילים יוצאות מפי, ונשמעות קשות יותר ממה שהתכוונתי, אני נרתעת. זה לא נשמע כמוני בכלל. אני לא הבחורה הזו. אבל כשחושבים על זה, אני לא מזהה את עצמי כבר תקופה.

אני משפילה את עיניי ונושכת את שפתי, אצבעותיי נעות כדי להתעסק עם שרשרת קמע התלתן של אימא שלי שתלויה סביב צווארי. האמת היא שאני אכן צופה ברונאן הרבה.

"רונאן לא כזה," עונה ג'יאו, "תאמיני או לא."

"אם אתה אומר," אני עונה ומזייפת חיוך. "אני פשוט לא מצליחה לדמיין שיש בעולם גבר מיליארדר סטרייט שלא משתמש בעושר שלו כדי לעודד נשים צעירות ויפות להיכנס למיטה שלו."

"נשמע לי שאת צריכה לראות בעצמך."

אם ג'יאו היה יודע את האמת. אני לא בוחנת את רונאן מתוך שיפוטיות. וגם לא בגלל עניין רומנטי. אלא בגלל סקרנות טהורה... טוב, זה, וגם כדי לפתור תעלומה קטנה משלי.

"עדיין מהמרת על הבלונדינית עם החזה הגדול?" ג'יאו שואל כשהוא מניח את הבורבון על המגש. אני מעבירה את מבטי אל האישה היפהפייה שמברכת כרגע את רונאן בחיוך חם. יש משהו באופן שבו הוא מעניק לה את תשומת הלב שלו שגורם לי לחשוב שהוא עומד להמר בגדול. אני לא יכולה להגיד איך אני יודעת, אבל זו פשוט תחושה.

"במאה אחוזים," אני משיבה.

ג'יאו מגחך לעצמו. "את מוכנה לשים כסף על מה שאת אומרת?"

אני מכווצת את גבותיי לעברו. "מצחיק מאוד. אתה יודע שאין לי שום כסף."

אני לוקחת את הבורבון למקום שבו רונאן יושב. הבלונדינית מתרחקת בדיוק כשאני מגיעה.

"ערב טוב, מר קייד," אני אומרת במתיקות בלי ליצור קשר עין, ומניחה את המשקה שלו מולו.

"תודה, דייזי." הוא משיב, משתמש בשם שלי כאילו הוא מכיר אותי, מה שלא נכון.

כמו בכל ערב כשאני מגישה לו את המשקה שלו, אני מתבוננת בו לרגע אחד, ומבחינה בקמטים העדינים סביב עיניו ובשיער הכסוף. אני מביטה בפניו, סופגת את ההבעה שלו. הוא נראה קצת פחות לבבי הלילה. עיניו ממוקדות בבמה והוא נראה נחוש, כאילו מוכן שהמכירה הפומבית תתחיל כבר.

כשאני חוזרת אל הבר, אני מרגישה קצת יותר בטוחה בעצמי מאשר קודם. "אוקיי... על מה אנחנו מתערבים הלילה?" אני שואלת את ג'יאו.

הוא צוחק. "את נשמעת בטוחה בעצמך."

אני מביטה שוב ברונאן. הוא עדיין מתבונן לעבר הבמה. הוא בחלט במצב רוח לזכות הלילה. אני מתערבת שהיה לו יום קשוח בעבודה והוא לא רוצה לטרוח עם פלרטוטים או להשיג דייט בדרך הרגילה, אז הוא משחק כדי לנצח.

"המפסיד צריך לשטוף את הרצפה," הוא משיב בזמן שהוא מנגב את הבר.

"זה הכול?"

"יש לך רעיון טוב יותר?"

"המנצח זוכה לבחור את הבר שאליו נצא מחר בלילה, והמפסיד צריך לשלם על סיבוב המשקאות הראשון."

הוא מכווץ את פניו בייסורים. "את הולכת לבחור את הפיאנו־בר במורד הרחוב, נכון?"

אני נותנת לו חיוך קטן והוא מקבל את התשובה שלו. ג'יאו מגלגל מייד את עיניו. "אוף, בסדר."

אני קורנת בניצחון, כבר מצפה לקאברים המביכים של בילי ג'ואל.

ואז, ההבעה שלו הופכת למהורהרת. אחרי שהוא מסיים לנקות את הכוס שבידו, הוא מניח אותה על המדף ומרים אליי את מבטו. "האמת, יש לי רעיון טוב יותר."

"אה, כן? ומה הוא?"

"אוקיי, אם הוא זוכה בבלונדינית, אני אקח אותך לפיאנו־בר הזה. אבל אם הוא לא בוחר את הבלונדינית, אז אני מנצח, ואת צריכה לעלות לשם."

הוא מסמן לכיוון הבמה ואני מסתובבת כדי לראות למה הוא מתכוון. המכירה הפומבית צריכה להתחיל בכל רגע, אבל אין עדיין בנות על הבמה. עם זאת, הקהל הולך וגדל, כמו שקורה בדרך כלל בימי שלישי בלילה.

"מה, לבמה?"

"למכירה הפומבית, דייזי."

הפנים שלי נופלות. הוא לא רציני. "אני?"

"כן, את."

אני נשענת על הבר כדי להתקרב אליו. "אתה משוגע, ג'יאו? אני לא עולה לשם!"

"למה לא, גברת שיפוטיות? אני חושב שזה יכול לעשות לך טוב לקבל נקודת מבט חדשה."

"אני לא שיפוטית," אני מתווכחת. "רק צחקתי. אין שום סיכוי שאני יכולה לעלות על הבמה הזו."

"אז אין עסקה?" הוא שואל בטון לגלגני.

אני מביטה אל הבמה ושוב אל הידיד שלי. ואז אני נותנת לעיניי לנדוד אל רונאן, שכבר כמעט סיים עם הבורבון שלו.

בנקודה הזו, זה כבר לא קשור לרצון שלי ללכת לפיאנו־בר. זה יותר עניין של גאווה. מעולם לא הפסדתי בהתערבות שרונאן קייד היה מעורב בה ואני לא מתכננת להתחיל עכשיו. בשנה הזו היו לי יותר מדי החלטות גרועות, אז אני מרגישה שאני ממש צריכה את הניצחון הזה. רק כדי להוכיח לעצמי שאני יודעת לזהות החלטה נכונה כשאני רואה אותה.

אני לא אסיים על הבמה במכירה הפומבית. אני אשיר Piano Man בעוד עשרים וארבע שעות מעכשיו.

"בסדר," קראתי. "עשינו עסק." אני מושיטה את ידי וג'יאו מחייך בזדוניות כשהוא לוחץ אותה.

ואז אני מסתובבת ושרה בקול רם, "שיר לנו שיר, אתה איש הפסנתר," כשאני סוחבת מגש נוסף של משקאות אל הרחבה. ג'יאו צוחק בקול מאחוריי ואני רואה את מבטו הסקרן של רונאן כשאני מתרחקת. אני מיישרת את הכתפיים ומנסה להיראות יותר בטוחה בעצמי ממה שאני מרגישה. בתוך תוכי, אני משקשקת, כי אני לא יכולה שלא לתהות אם עשיתי הרגע עסקה מסוכנת.