מנויים בלבד 6: מאדאם

פרק 1

חוק מס' 1: אהבה היא רק צורה נוספת של שליטה.

עדן

"היית ילד רע מאוד."

השוט מונף ונשמע קול הצלפה, הגבר שכבול אל מתקן הצלב צועק מבעד לכדור שחוסם את פיו. ידו הימנית אוחזת במטפחת המשי האדומה. זה הסימן שלנו, מכיוון שהפה שלו קצת עסוק כרגע. אם פיסת הבד הזו נופלת, אני מפסיקה.

פעם בכל שישים ימים פחות או יותר, הוא מגיע ומשלם לי כדי שאקח אותו לקצה מבחינת הכאב, והוא אוהב שאני משפילה אותו בזמן הזה. ככל שאני יודעת, הבחור הזה יכול להיות אשם במשהו, והוא צריך מישהי כמוני שתעניש אותו על כך. יש אנשים שהולכים לווידויים או מתפללים לסליחה, ויש כאלה שמגיעים אליי. אני לא צריכה לדעת את כל הפרטים. אני צריכה רק להיות השולטת ללילה.

אחרי הסיבוב השלישי שלנו, שכולל שש הצלפות, אני נותנת לו הפסקה נוספת, ומאפשרת לו לנשום, להזיע ולבכות.

"פתטי," אני ממלמלת לתוך האוזן שלו בזמן שהוא גונח בבכי. "ילד טוב היה מקבל את הכאב, אבל אתה לא ילד טוב, נכון?"

הוא מנענע בראשו.

"אתה הולך להיות ילד טוב עכשיו?"

הוא מהנהן. עיניו עצומות בחוזקה בעוד שדמעות, ריר וזיעה מכסים את החזה החשוף שלו. דוחה ככל שזה, אני אוהבת לראות אנשים ככה. זה כמו טקס טיהור או גירוש שדים. הם מגיעים אליי סוחבים מטען, אשמה, כאב, דאגה ולחץ, אבל בתוך כמה שעות — בין אם זה בכאב או בתחושת ערפול חושים — הם עוזבים בתחושה רעננה, כמו אנשים חדשים. אני משחררת את מחסום הכדור. הוא גונח שוב כשהוא סוף־סוף מסוגל לסגור את הפה עם הלסת הכואבת שלו.

"תגיד את זה, מרקוס. תבטיח למאדאם שלך שתהיה ילד טוב מעכשיו והלאה."

"אני מבטיח," הוא מייבב. "מאדאם."

"אני לא מאמינה לך," אני עונה בטון קר וחסר רגשות.

הוא מייבב מפני שהוא יודע מה זה אומר. אני מביטה שוב במטפחת המשי, אבל הוא עדיין מחזיק אותה חזק.

"אני חושבת שאתה צריך עוד שש, רק ליתר ביטחון. מה אתה חושב, מרקוס?"

החזה שלו עולה במהירות עם כל נשימה ונראה כאילו הוא עומד לבכות שוב. הוא מהנהן. "כן, מאדאם."

אני לא מודאגת יותר מדי. הוא תמיד מתנהג ככה לקראת הסוף, נראה כאילו הוא באמת רוצה להפסיק, אבל הוא אף פעם לא עושה את זה. אני סומכת על מרקוס שיגיד לי אם הוא הגיע לגבול שלו.

"אז תן לי צבע."

"ירוק, מאדאם."

אני רוכנת קרוב יותר, אוחזת בשערו ומותחת את הצוואר שלו עד שהוא צועק בכאב. "זה באמת מגיע לך, אתה יודע."

"זה מגיע לי, מאדאם." הקול שלו מאומץ וצרוד.

"אחרי שש ההצלפות האלה, אתה הולך להיות הילד הטוב שלי, נכון?"

"כן, מאדאם."

"יופי. בלי מחסום הפעם. אני רוצה לשמוע אותך סופר אותן. ואל תשכח להודות לי אחרי כל אחת."

הוא מייבב כשאני משחררת אותו ומתרחקת, צעקת הכאב הראשונה שלו כמעט מרעידה את הקירות. הצליל יפהפה. לעשות את זה נותן לי תכלית ושליטה. אפילו כשהזרוע שלי מתעייפת וכואבת, אני אוהבת את זה.

שעה מאוחר יותר, אחרי 'טיפול אחרי סשן' נחוץ ביותר, אני רואה את מרקוס יוצא מחדר ההלבשה, נראה רענן וקליל יותר מכפי שנראה כשהגיע. הכתפיים שלו כבר לא שמוטות ועל פניו חיוך נינוח. אני מתרווחת לי עם כוס סודה על הבר כשהוא עוזב את המועדון, מנופף לי כשהוא הולך.

על אף שהוא לקוח קבוע, הוא עדיין יקבל את המייל האוטומטי עם ההנחיות לטיפול בחבורות, בפצעים וברגשות שלו. לא כל מי שיוצא מהמפגשים איתי שמח ומאושר, ואני רק רוצה שהם יהיו מוכנים. כשמצליפים וקורעים לך את התחת — באופן מילולי ומטאפורי — הרבה מחשבות ורגשות צפים, ולא כולם מוכנים להתמודד איתם. ואחרי שזה נאמר — עדיין לא קיבלתי תלונות.

כשאני שותה את המשקה שלי, אני עושה רשימה על מפית של דברים שאני צריכה לעשות מחר, או יותר נכון היום, בהתחשב בזה שכבר שתיים לפנות בוקר.

לאסוף קאפקייקס

להזמין כרטיסים לסרט

לכתוב את פוסט הביקורת על צעצוע הסקס של נותן החסות

לקבוע תור לשעווה

אני שקועה במחשבות וכשאני מרימה את מבטי מהרשימה אני רואה גבר חולף על פניי לבוש בחליפה כחולה-כהה. יש לו שיער קצת ארוך בצבע חום, אסוף לאחור, ומבנה גוף צר ואתלטי.

מאחור, הוא נראה כמוהו. על אף שאני לא בטוחה למה ציפיתי שזה יהיה הוא. הוא לא היה כאן כבר חודשים. לרגע, אני עוצרת, מחכה שהוא יסתובב.

אישה יפהפייה ממהרת אל הגבר, שכורך את זרועו סביבה, ומפנה את פניו בזווית שאני יכולה לראות אותן. אני מרגישה גל של הקלה ואכזבה כשאני מבינה שזה בהחלט לא הוא.

בתערובת של רגשות לא מזוהים, אני מסתובבת בחזרה אל הרשימה שלי. אבל עכשיו אני לא מצליחה להתרכז. כל מה שאני יכולה לעשות הוא להעלות זיכרונות מהלילה ההוא שבו פתחתי את דלת החדר שלי במועדון ומצאתי את קליי מחכה לי. הלילה שבו הכול נגמר בינינו. כשהוא אמר את המילים הגורליות ההן — אני רוצה רק אותך.

חרדה מפלסת את דרכה אל החזה שלי בתגובה לזיכרון. לא עובר לילה אחד שאני לא תוהה אם עשיתי את הדבר הנכון. אני ממשיכה לחיות שוב ושוב את הרגע, אומרת לעצמי שוב ושוב שזה היה לטובה. אבל אני אף פעם לא באמת משוכנעת.

בניסיון לעצור את המוח שלי מלדמיין את השיחה הזו שוב, אני מקפלת את המפית ודוחפת אותה אל התיק שלי. ואז אני יורדת מכיסא הבר, מנופפת לשלום לברמן ומתקדמת אל היציאה מהמועדון.

אני משליכה את תיק העבודה שלי אל תא המטען של המכונית ונכנסת אל המושב הקדמי, מתכננת בראשי את מהלך האירועים של הבוקר.

כל הנסיעה הביתה, המוח שלי יוצר לוח זמנים. אם אגיע הביתה עד שלוש, אוכל לישון שש שעות לפני שאצטרך להתחיל את היום. אם אזמין את הכרטיסים עד הצהריים, אנחנו אמורים להצליח לדחוף קאפקייקס ומתנות עם רונאן ודייזי לפני שג'ק ואני נלך להקרנה של שבע בערב. אם אשאיר אותו ער מעבר לזה, הוא יהיה ממש רגזן ביום למחרת.

אני נכנסת אל החניה בדיוק בשעה שתיים שלושים ושבע. בניסיון להיות שקטה ככל האפשר, אני מתגנבת פנימה. האור במטבח דולק, מה שאומר שהבייביסיטר עדיין ערה. ואכן, היא יושבת מול האי במטבח, מקלידה על המחשב הנייד שלה. כשהיא רואה אותי נכנסת, היא מוציאה את אוזניות האיירפודס מהאוזניים שלה.

"היי," היא לוחשת בחיוך מתוק.

"היי, את ערה מאוחר. איך הולך עם המשימה מהלימודים?"

היא מגלגלת את עיניה. "אם לעולם לא אצטרך לכתוב שוב את המילים רווחת הילד, זה יהיה מאוד משמח."

אני צוחקת ומניחה את התיק שלי על הדלפק. "טוב, את כנראה תהיי חייבת, אם את הולכת להיות עובדת סוציאלית ביום מן הימים."

היא סוגרת את המחשב הנייד. "אל תזכירי לי."

"איך הוא היה?" אני שואלת, משנה את הנושא.

"מושלם כתמיד," היא עונה. "אכלנו את שאריות הספגטי לארוחת ערב וקראנו ארבעה ספרים לפני השינה. בשמונה הוא כבר ישן."

"מעולה. תודה שוב, מדיסון."

"כמובן. אני אוהבת לבלות איתו, וזה גם נותן לי מקום שקט לעבוד על המשימה המטופשת הזו."

היא אורזת את המחשב הנייד שלה ומשפשפת את עיניה כשהיא מפהקת. אני מלווה אותה אל הדלת, אסירת תודה שהיא גרה אצל ההורים שלה רק במרחק רחוב אחד, כך שאני לא צריכה לדאוג שהיא תנהג רחוק בשעה כל כך מאוחרת בלילה.

"את כמעט שם. פשוט תתמידי," אני אומרת בעידוד וטופחת על גבה.

"תודה, עדן. תמסרי לג'ק יום הולדת שמח ממני," היא מוסיפה. "נתראה ביום חמישי."

"נתראה ביום חמישי." אני עונה ומחכה עד שהיא תיכנס אל הרכב שלה ותיסע, ואז סוגרת את הדלת.

שכרתי את מדיסון לפני שלוש שנים, כשהמועדון נפתח, וזה עובד נהדר. היא תלמידת קולג' שצריכה קצת כסף וזמן רחוק מההורים שלה. לא אכפת לה מהשעות המאוחרות והיא מאוהבת בג'ק.

החלק הכי טוב במדיסון זה שהיא יודעת בדיוק מה אני עושה לפרנסתי וחושבת שזה ממש קשוח — המילים שלה בדיוק. אבל למען הנימוס, אנחנו שומרות את המידע הזה לעצמנו. אני לא מתביישת בעבודה שלי, אבל יש לי מספיק מודעות כדי לדעת שלא כולם מכילים כל כך, והרבה אנשים ישמחו למרר לי את החיים עם פיסת המידע הזו — במיוחד כשזה נוגע לג'ק.

אחרי שמדיסון עוזבת, אני מתגנבת על קצות אצבעותיי במסדרון ומציצה אל החדר הראשון מצד ימין. מנורת הלילה בצורת כריש זוהרת באור כחול וירוק על הקיר והתקרה, ואני צריכה להתגנב בזהירות מעל הצעצועים המפוזרים על הרצפה כדי להגיע למיטה שלו. הוא שרוע עם הפנים למעלה מעל השמיכות בפיג'מת הפסים הכחולה שלו, אז אני לוקחת רגע ומביטה בו.

תלתלים פרועים בצבע חום כהה מפוזרים כמו מניפה על הכרית שלו. אני מושיטה את ידי בזהירות ומזיזה חלק מהם מהפנים שלו, רוכנת ומצמידה נשיקה אל המצח שלו. הוא ישן חזק כמוני, אז הוא אפילו לא זז. ואז אני לוקחת עוד רגע להסתכל עליו. מהיום, הוא באופן רשמי בן שבע.

יום ההולדת שלו מעלה בי זיכרונות מהיום שבו הוא נולד. חייתי בחדר האורחים בדירה של רונאן בעיר, חשבתי שיש לי עוד כמה שבועות לפני שאצטרך להכין חדר לתינוק. רונאן היה מחוץ לעיר לטובת עסקים, והמים שלי ירדו בלי אזהרה בזמן שקראתי מאמר באינטרנט על הדרכים הנכונות והלא נכונות להשתמש בספסל הצלפות. עד היום הזה, אני לא יכולה אפילו לראות ספסל כזה בלי להיזכר בכאב שליווה את הרגע ההוא.

היו לי צירים במשך שעות והייתי לגמרי לבד, בלי אף אחד שיחזיק לי את היד. עד שרונאן הגיע לבית החולים, ג'ק כבר ישן בשלווה בעריסה שלו.

כמה ימים מאוחר יותר, הבאתי הביתה תינוק במשקל שלושה קילוגרמים וארבעה מאות גרם, ששינה את העולם שלי לנצח. עד שהוא התחיל לזחול, היו לנו את המפתחות לבית הזה וניהלתי את הבלוג שלי במשרה מלאה. באותו יום הבטחתי לעצמי הבטחה שתמיד אציב את ג'ק במקום הראשון. אלה רק אנחנו ואלה תמיד נהיה רק אנחנו. אני אמות לפני שאביא הביתה גבר נוסף שיוכל לעשות לג'ק מה שאבא שלו עשה לי. לא משנה כמה מקסים או עשיר, אני מסרבת ליפול במלכודת הזו שוב.

אהבה היא לא יותר מצורה של שליטה.

ומכאן והלאה, אני אהיה היחידה שבשליטה.