מנעורים בשואה עד שער האומות

שער ראשון ברטיסלבה

1931-‏1940

ביום 19 בספטמבר 1978 נתכנסה מועצת הביטחון של האו"ם בניו יורק כדי לדון בהארכה החצי־שנתית הראשונה של המנדט של יוניפי"ל (UNIFIL – כוח הביניים של האו"ם בלבנון) שהוקם במארס של אותה שנה בעקבות "מבצע ליטאני" של ישראל. בדיון זה הייתי אמור להופיע בנאום הבכורה שלי כשגריר ישראל לאו"ם, לאחר שהגשתי כשבועיים קודם לכן את כתב האמנתי למזכיר הכללי של האו"ם, ד"ר קורט ולדהיים האוסטרי.

את ישיבת המועצה ניהל נשיאה התורן לאותו חודש, שגריר צ'כוסלובקיה איליה הולינסקי. ימים אחדים לפני־כן נפגשתי עם הולינסקי, כמקובל במקרים כאלה, כדי לדון עִמו על אודות "התרחיש" הכללי של הישיבה וכדי להציג בפניו בקווים כלליים ביותר את עמדת ישראל בנושא. בין שתי מדינותינו לא היו קיימים אותה שעה יחסים דיפלומטיים, לאחר שנותקו על־ידי צ'כוסלובקיה, יחד עם שאר מדינות הגוש הקומוניסטי (פרט לרומניה), במהלך מלחמת ששת הימים, ביוני 1967.

כאשר פניתי לצאת מחדרו של הולינסקי בסיומה של אותה פגישה, עיכבני הלה סמוך לדלת וכשחיוך רחב שפוך על פניו אמר לי: "אני רואה מתולדות חייך" – מזכירות האו"ם מפיצה את תולדות חייו של כל שגריר חדש בקרב עמיתיו – "כי אתה יליד ברטיסלבה. אני שמח כי יש לנו פה עתה שני שגרירים שהם ילידי ארצי". החלפנו אז עוד מספר משפטים שבהם העליתי קצרות זיכרונות ילדות מעיר הולדתי.

בישיבה הזמין אותי הולינסקי לתפוס את מקומי למשך הדיון בקצה שולחן הפרסה של המועצה. התיישבתי במקום שיועד לי, כשמאחוריי סגני, השגריר הוותיק שמאי כהנא (מראשוני משרד החוץ) והיועץ המדיני ד"ר יוסף (נוויל) למדן, בעודי מביט בעובדי המזכירות המתקינים את השלט הנושא את שמה של ישראל לפני מושבי.

לפתע נדדו מחשבותיי בלי משים כארבעה עשורים אחורה וראיתי את עצמי בעיני רוחי יושב בקרב חבריי לספסל הלימודים בכיתה א' של בית־הספר העממי היהודי בברטיסלבה. ידעתי כמובן כי רובם הגדול נספה בזמן השואה – חלקם בתאי הגזים של אושוויץ ובמשרפותיה. עתה ניהלתי עִמם מעין שיח אילם: "הנה אחד מבני הכיתה מייצג עכשיו מדינה יהודית ריבונית בפני הארגון הבינלאומי הראשון במעלה של ימינו". תחושה מוזרה אחזה בי כאילו הוטל עליי להיות לפה גם להם.

כל המחשבות הללו חלפו במוחי במהירות הבזק וכעבור שניות אחדות חזרתי למציאות בשומעי את דבריו של הולינסקי שהזמין "את הנציג הנכבד של ישראל" לשאת את דברו. פתחתי איפוא בהצגת העמדה של ישראל בנושא שעל סדר־יומה של המועצה כשאני חש היטב כי עמיתיי שמסביב לשולחן עוקבים בעיניים ובאוזניים בוחנות אחרי דברי החבר החדש שהצטרף אל "מועדון השגרירים".

עיר הולדתי (Bratislava היא Posonium של הרומים, Pozsony בהונגרית, Pressburg בגרמנית, ופרשבורג בפי היהודים) השוכנת לחוף הדנובה, כ־55 קילומטרים ממזרח לווינה, נוסדה, על־פי האגדה, במאה העשירית על־ידי דוכס מוראביה, וורסטיסלב (שלו מייחסת האגדה גם את ייסודה של ברסלאו, היא וְרוצלאב הפולנית של ימינו). את מיקומה של העיר קבעו יתרונות גיאוגרפיים בולטים: היא שוכנת למרגלות הקרפאטים הקטנים, במבוא לשפלה ההונגרית. וכדברי האנציקלופדיה העברית: "קילומטרים אחדים ממערב לברטיסלבה מתאחדות זרועות הדנובה המפולגת... וקילומטרים אחדים ממזרח לה מתפלג הנהר שנית, ורק בתחום שבין שתי התפלגויות אלו אפשר היה לגשור גשרים על פני הזרם הכביר. מצבה הגיאוגרפי של ברטיסלבה מזכה אותה, מבחינת התחבורה המסחרית והצבאית, כמעט באותם היתרונות שיש לווינה...: היא עיר־גשר ועיר־נמל כאחת". לכך ניתן להוסיף שבימינו משמשת העיר גם כצומת חשוב של מסילות ברזל, לברנו ולפראג בצפון, לווינה במערב, לבודפשט בדרום־מזרח ולמזרחה של סלובקיה עצמה, שברטיסלבה היא בירתה.

כאשר התפוררה ממלכת הונגריה במאה ה־16 בעקבות המפלה שהנחיל לה סלימאן המפואר (כעשור לאחר שכבש את ירושלים) ורובה של הונגריה בא תחת שלטון הטורקים, עבר הפרלמנט ההונגרי לפרסבורג שהפכה גם לעיר ההכתרה של מלכי הונגריה. רק ב־1848 (בעיצומה של ההתקוממות ההונגרית נגד שלטון ההבסבורגים האוסטריים, במהלך "אביב העמים" של אותה שנה) חזר הפרלמנט ההונגרי לבודה הבירה (שאוחדה לאחר־מכן עם פשט שמעבר לנהר והפכה לבודפשט). עתה הפכה פרסבורג לשכנתה הענייה של וינה ונותרה במעמד זה עד מלחמת העולם הראשונה. מספר תושביה עמד על כמאה וחמישים אלף, כששני שלישים מתוכם היו גרמנים שיושבו שם על־ידי האוסטרים ומיעוטם הונגרים, יהודים (כ־10% מהאוכלוסייה) וסלובקים מעטים.

בניגוד לשקיעת מעמדה של פרסבורג הכללית במאה ה־19, שגשגה פרשבורג היהודית והפכה למרכז התורה החשוב ביותר ברחבי הונגריה (שכללה עד 1918 גם את טרנסילבניה, סלובקיה וקרואטיה). את מעמדה המרכזי בעולם היהודי־הונגרי קנתה לה בזכות הישיבה הגדולה שנוסדה בה בראשית המאה ה־19 על־ידי רבה הצעיר של פרשבורג משה שרייבר ("החת"ם סופר"), יליד פרנקפורט. גם עתה – קרוב למאתיים שנה אחרי מותו – נדיר הוא דיון הלכתי מעמיק כלשהו (כולל פסקי־הדין של בתי־הדין הרבניים בישראל של ימינו) שדעתו של החת"ם סופר תיפָקד ממנו. בדומה לגאון מווילנה – שאליו נוהגים תכופות להשוותו מבחינת השפעתו ההִלכתית והרוחנית – המריץ גם החת"ם סופר את תלמידיו לעלות לארץ־ישראל, תוך הדגשת חשיבותה של מצוות יישוב הארץ.

לא היה כמעט רב קהילה בהונגריה אשר לא עבר במהלך לימודיו דרך ישיבת פרשבורג, הן בימי החת"ם סופר עצמו, והן בימי בנו אברהם שמואל בנימין ("כתב סופר"), נכדו שמחה בונים ("שבט סופר") ונינו עקיבא ("דעת סופר"). שלושת הראשונים מבני השושלת המפוארת הזו שימשו כל אחד 33 שנים ברבנות בפרשבורג, עד מותם. בשנה ה־32 לרבנותו קם הנין הרב עקיבא סופר בשנת 1939 ועלה לירושלים. רבים סברו אז כי לא רק המצב המדיני המתערער הניעו לעשות כן, אלא גם משך כהונתם הזהה של קודמיו. הרב עקיבא סופר הלך לעולמו בירושלים בשנת 1959.

החת"ם סופר היה לוחם ללא פשרות נגד הרפורמה שהרימה בימיו את ראשה הן בגרמניה והן בהונגריה. בין השאר אסר על קריאת כתבי משה מנדלסון. ניתן לראות בו בעצם את אבי האורתודוקסיה ההונגרית, אם כי זו זכתה למעמד רשמי רק בזמן הפילוג שבין האורתודוקסים ו"הניאולוגים" (ניאולוגיה – גִרסה מרוככת של הרפורמה הגרמנית) בימי ה"כתב סופר".

עם זאת, יש לפרשבורג גם "ייחוס" ציוני חשוב שכן בה נערכה בשנת 1904 הוועידה העולמית הראשונה של תנועת "מזרחי" (שנוסדה שנתיים קודם־לכן בווילנה), היא התנועה שממנה צמחו לימים בארץ־ישראל הן תנועת "הפועל המזרחי" והן תנועות המפד"ל ויורשותיה. בראש אותה ועידה עמד מייסד התנועה הרב יצחק יעקב ריינס ובין משתתפיה היה גם הרב יהודה לייב פישמן הצעיר, לימים הרב מימון, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל הזכור לרבים לא רק כסופר תורני פורה אלא גם כמי שבירך את ברכת "שהחיינו" במעמד הכרזת עצמאותה של המדינה. ראוי כמובן לציין שפרשבורג היהודית "הרשמית" שמרה על ריחוק מוועידה ציונית זו.

רוחו של החת"ם סופר שרתה על יהדות פרשבורג והליכותיה גם כמאה שנים לאחר פטירתו, כאשר נולדתי בליל הושענא רבה תרצ"ב (1931). אותה שעה היו רבים מיהודי המקום מכונסים בבתי־הכנסת של העיר באמירת תהילים ואני מצדי כמובן ראיתי בכך, מאז עמדתי על דעתי, סימן מבשר טובות.

רבה של העיר, הרב עקיבא סופר, זכה, גם בזכות השושלת שעִמה נמנה, ליחס של יראת כבוד שחרג בהרבה מן הנהוג בקרב "מתנגדים" כלפי רבניהם. נוכחתי בכך בירושלים בשנות החמישים כל אימת שהשתתפתי באירוע כלשהו של יוצאי פרשבורג: משנכנס הרב לאולם האירועים, הושלך בו הס מייד וכל הנוכחים קמו על רגליהם ונשארו עומדים עד אשר התיישב הרב עצמו. לא אחת אני מהרהר במעמדים ממלכתיים אצלנו שישראל הייתה יוצאת נשכרת אילו נהגו בה בתחום זה כמנהג פרשבורג.

באתי לעולם כשנתיים לאחר נישואי הוריי יוסף דב וזלדה לבית דוקס. כאשר נולדו הם בראשית המאה העשרים (אבי בהנושובצה, בקירבת פרשוב, במזרח סלובקיה של ימינו, ואמי בכפר נגרילשט במחוז סילגי בטרנסילבניה) היו מקומות הולדתם בתוככי "הונגריה הגדולה". לאחר מלחמת העולם הראשונה אולצה הונגריה לוותר, במסגרת הסכם השלום של טריאנון ("הסכם החרפה" בפי האירדנטיסטים ההונגרים בין שתי מלחמות העולם), על מחוזותיה הצפוניים שהפכו לחלק מצ'כוסלובקיה החדשה, בעוד שטרנסילבניה סופחה לרומניה. שניהם למדו עדיין בבתי־ספר הונגריים ובפי אמי הייתה ההונגרית אף שפת אם. בבית אבי דיברו גרמנית־יהודית, "יידיש־דויטש", שיש להבדילה מן היידיש שבפי יהודי מזרח אירופה.

אבי היה נצר לשושלות רבנים ארוכות וידועות מצד שני הוריו. סבו הרב עמרם בלום (תלמידו של ה"כתב סופר" בישיבת פרשבורג) כיהן, בין השאר, כרבן של חוסט ושל ברטיואויפאלו (Berettyóújfalu) (במזרח הונגריה). הוא אף נבחר לרבה הראשי האורתודוקסי של בודפשט, אך דחה את המינוי משום שלא נבחר פה אחד. במשפחה רווחה הסברה כי הסיבה האמיתית לסירובו לקבל את המינוי היה חששו שכרב ראשי של הגדולה בקהילות הונגריה לא יוכל עוד להתמסר במידה הראויה ללימוד ולכתיבה. בעולם הישיבות הוא מכונה עתה "הבית שערים" על־שם שני כרכי כתביו שנדפסו אחרי מותו (על חלקי אורח חיים ויורה דעה של השולחן ערוך; כתבי־היד על חושן משפט ואבן העזר אבדו בזמן השואה).

אבי נודע כלוחם ללא חת נגד הרפורמה וכאדם חריף־לשון. כאשר נוסד בבודפשט הסמינר לרבנים ניאולוגים, כינה אותו, במשחק מילים, בשם "סמים לנער" – ביטוי נאמן להשקפת עולמו ולחדות לשונו גם יחד. חידודי לשון רבים שלו גם נדפסו בעיתונות היהודית־הונגרית של התקופה. כאשר כיהן כרבה של חוסט החסידית ברוטניה התת־קרפטית, החל לחבוש שטריימל, כמנהג המקום, אך המשיך לנהוג כך גם כאשר עבר משם לברטיואויפאלו. כשנשאל לפשר התנהגותו זו בשעה שכיהן כרבה של קהילת מתנגדים, השיב: "מי שחובש שטריימל הוא כסיל, אך מי שמסירו הוא פושע ישראל". זכרתי היטב את העיקרון המקופל באימרתו זו כאשר סיכמתי עם אשתי, לאחר חתונתנו, שלא תחבוש פאה נוכרית ולא תתחיל לכסות את ראשה בקביעות. סבו של הרב עמרם בלום, הרב המקובל עמרם רוזנבאום, שהחליט לעלות לארץ־ישראל, נתן גט לאשתו שסירבה להצטרף אליו. בהגיעו לצפת, נשא אישה בשנית, ובשל אורח חייו הסגפני זכה לכינוי "עמרם חסידא". הוא מת כבן ארבעים ונקבר בבית העלמין הישן של צפת ליד קבר האלשייך. לימים נישאה בתו מנישואיו הראשונים לרב יצחק יעקב בלום וההורים קראו לבנם עמרם.

אשתו של הרב עמרם בלום הייתה מבית כהנא־הלר, מצאצאי הרב יום־טוב ליפמן הלר מפראג שחי במאה השבע־עשרה, בזמנו של המהר"ל, והידוע בעולם התורה בשם "תוספות יום־טוב" על שם פירושו למשנה. ואולם, שורשי משפחת אבי בפראג אף יותר מסועפים שכן היא מתייחסת גם על המהר"ל ועל בן דורו הרב מרדכי יפה הקרוי בעולם התורה על שם חיבורו הידוע ביותר "בעל הלבושים". המהר"ל והרב יפה אף שימשו ברוטציה בכס הרבנות של פראג ופוזנן. רק לאחר נישואינו גילינו כי היו לנו אבות משותפים בפראג של המאה

ה־17 שכן גם אשתי מתייחסת על המהר"ל ועל "בעל הלבושים״.

הרב עמרם בלום היה כנראה אדם בעל אישיות כריזמטית למדי. כאשר ביקרתי במירון לפני כשישים שנה בהילולה של רבי שמעון בר־יוחאי, יחד עם ידידי יוסף למדן, סרנו למסעדה בצפת. בעלי המסעדה – אדם באמצע שנותיו – דיבר במבטא הונגרי כבד ולשאלתי ענה כי מוצאו מהעיר ברטיואויפאלו. כאשר אמרתי לו כי גם מוצא משפחתי מאותה עיירה, הגיע תורו לשאול לשמי. כשאמרתי לו את שם משפחתי, קפא תחילה על עמדו. משהתעשת, עזב אותנו ללא אומר ודברים ושמעתיו צועק ביידיש לעבר אשתו בקול רם במטבח: "נכד של הרב עמרם נמצא אצלנו במסעדה". (עלי להבהיר כי "נכד" משמש ביידיש כצאצא של אישיות נודעת ולא רק במשמעות הביולוגית בלבד.) מכיוון שאבי זקני נפטר כשישים שנה לפני ביקורי באותה מסעדה בצפת, אין לי אלא להניח כי בעליה לא הכירו כלל וכי רק שמעו הילך עליו קסם אפילו בחלוף שנים כה רבות.

כאשר עליתי בשנת 1966 עם רעייתי הטרייה מוריה לקברי הרב עמרם ואשתו בברטיואויפאלו במהלך ירח דבש משולב עם "מסע שורשים", מצאנו שבשעת חיסול בית־הכנסת המקומי על־ידי המשטר הקומוניסטי והפיכתו למחסן גרוטאות, החליטו בני הקהילה המעטים ששרדו את השואה לפרק את ארון הקודש ולהשתמש בו לצורך הקמת "אוהל" על קברות הרב ואשתו. להפתעתי הרבה גם גיליתי כי קבר אבי זקני מכוסה לחלוטין ב"קוויטלך", והרי אנו מתנגדים בני מתנגדים.

הרב עמרם בלום לא זכה להגיע לארץ־ישראל, אם כי תִּכנן לעלות לירושלים ואף רכש לעצמו דירה בבתי אונגארין שבשכונת מאה שערים שנבנו באותו זמן. אני חייב להודות שהזנחנו במשך כל שנות ישיבתנו בירושלים את בדיקת רישומי הטבו ולא ביררנו אם יש לנו עדיין זכויות קניין כלשהן באותה דירה (שאף מקומה אינו ידוע לי). אדישותנו בנושא זה מקורה מן הסתם גם בהנחה כי ממילא מדובר בדירה מוגנת ויקשה עלינו לממש את הזכויות לגביה.

סבי הרב יהודה צבי בלום (שעל שמו אני קרוי) שימש ברבנות בהנושובצה והמחוז. בגיל צעיר – בטרם מלאו לו 45 שנה – חלה בשנת 1917 בדלקת ריאות ונפטר מסיבוכיה. בשל מלחמת העולם ובשל קִירבת מזרח סלובקיה לחזית הרוסית פוזרו ילדי המשפחה עוד בראשית המלחמה בין הקרובים ואבי נשלח לבית דודו הרב בן־ציון בלום, לדרום הונגריה. כאשר נפטר סבי היה זה כשמונה שבועות לפני הבר־מצווה של אבי. בתנאי הזמן ההוא לא רק שלא יכול להשתתף בהלוויית אביו אלא אף הבר־מצווה העצובה שלו התקיימה הרחק מאמו ומאחיו. עשרות שנים לאחר מכן סיפרו לי קרוביי בניו יורק – בניו של הרב בן־ציון – כי אבי לא היה מסוגל לשאת כראוי את דרשת הבר־מצווה שלו בשל הדמעות שחנקו את גרונו לאורך כל הדרשה.

במבט לאחור נראה לי כי טראומה זו של יתמות ובמיוחד הנסיבות שנתלוו אליה (אבי ראה את אביו בפעם האחרונה שלוש שנים לפני פטירתו) הטביעה את חותמה על כל מהלך חייו. הוא טרח רבות בהעברת עצמות אביו לארץ־ישראל (בשל חשש מבוסס כי בית העלמין בהנושובצה יחוסל על־ידי השלטונות הקומוניסטיים) וזאת בשנים שבין ישראל לצ'כוסלובקיה לא היו כלל יחסים דיפלומטיים; בהיות שוודיה "המעצמה המגינה" של האינטרסים של ישראל, טיפלה שגרירותה בפראג בהעברת עצמות סבי. ואכן זכה אבי שעצמות אביו ייטמנו בהר הזיתים. עתה קבור אבי לצד סבי.

סבי הותיר אחריו כתבי־יד אשר רק חלקם נמצא – בדרך נס – אחרי השואה במחסני הקהילה היהודית בבודפשט. אבי טרח רבות בהוצאתם לאור של כתבי יד אלה אשר אכן הופיעו בשנת 1973 תחת השם "שארית יהודה". לא היה גבול לתחושת הסיפוק שלו כאשר צוטטו דברי אביו לאחר־מכן בספרים, במאמרים ואף בתוכניות רדיו.

סבתי, אם אבי, רבקה לבית ארנפלד, הייתה אף היא נצר למשפחת רבנים מסועפת. אביה הרב ישעיהו ארנפלד, מחבר "שבט סופר" על התורה, היה נכדו של החת"ם סופר. למען "הגילוי הנאות" אני חייב איפוא לציין כי אני דור שישי לחת"ם סופר, אחד מאלפי צאצאיו הפזורים עתה ברחבי תבל. בניגוד לסבי שמת בדמי ימיו, זכתה סבתי לאריכות ימים מופלגת ונפטרה, אחרי אלמנות של קרוב ליובל שנים, בירושלים לפני מלחמת ששת הימים. משום כך היא נטמנה בהר המנוחות, בעוד שסבי קבור עתה, כאמור, בהר הזיתים.

אמי זלדה דוקס הייתה בת הזקונים להוריה (העשירית שבין ילדי המשפחה) שהיו בעלי אחוזה בכפר הולדתה נגרילשט בטרנסילבניה. סבה מנחם, אבי אביה, היה יליד פרשבורג, בן להרב יוסף דוקס, מקובל בפרשבורג – תופעה נדירה כשלעצמה באותה עיר. הרב יוסף זכה – לדברי בני דורו שאף תועדו בכתובים – להערכה רבה מצד החת"ם סופר אשר כינה אותו בשם "בית יוסף להבה". מסופר עליו כי ימים ספורים לפני פטירתו נתגלה לו הלה בחלום הלילה (החת"ם סופר נפטר שנים אחדות לפניו) וציווה עליו במלים "היטהר, היטהר, רבי יוסף". בשנת 2004 פרסמנו, אחי עמרם ואנוכי, את ספרו "בית יוסף להבה" הכולל ביאורים, דרשות וחידושים על התורה והמבוסס על כתבי־היד החלקיים שמצא בן־דודנו משה אריה דוקס ז"ל לאחר המלחמה כאשר חזר לבית הוריו שנרצחו באושוויץ.

בני משפחת דוקס (שאייתו את שמם לעתים גם "דוקעס") התגוררו כפי הנראה זה דורות בפרשבורג. בפסק דין שניתן בשנת 1731 צוין בגרמנית כי אחד הצדדים במשפט "התאכסן בפונדקו של אחד יוסף דוקעס שהוא אמנם יהודי, אך קיבל רשות [לניהול הפונדק] מן הרוזן". אני משער שאותו פונדקאי היה סבו של הרב יוסף דוקס, סבו של סבי וכי הרוזן שבו מדובר הוא אחד מבני משפחת Palffy שהיו אדוני העיר. אדולף דוקס יליד פרשבורג (1822), שלמד פילוסופיה ומשפטים בווינה, היה עיתונאי, סופר ומבקר ספרותי והמתרגם הראשון לגרמנית של המשורר הלאומי ההונגרי פטפי (Petőfi). בן־דודו ליאופולד דוקעס, אף הוא יליד פרשבורג (1810), היה חוקר נודע של הספרות העברית של ימי הביניים ופִרסם רבות בכתבי־עת מדעיים בשפה הגרמנית.

אבי סבי מנחם דוקס הגיע לטרנסילבניה כמורה פרטי בביתו של בעל אחוזה יהודי ונשא לאישה את בתו של בעל האחוזה, היא זלדה, סבתה של אמי. המורה הראשון של אמי היה אביה יוסף (שאף הוא למד בצעירותו בישיבת פרשבורג). בגיל צעיר נשלחה אמי להמשך לימודיה לעיר ביסטריצה. בעולם הדתי האורתודוקסי של הונגריה לא נתאפשר לבָנות לרכוש השכלה גבוהה ואמי הצרה על כך מאוד, אז וגם לאחר מכן. היא חשה כלואה בכפרה מבחינה חברתית ואינטלקטואלית ופיצתה את עצמה על־ידי הזמנת ספרים וכתבי־עת מבודפשט ומווינה. בין השאר הייתה מנויה על כתב־העת הציוני היוקרתי בשפה ההונגרית "Mult es Joevoe" ("עבר ועתיד"), שבעריכת יוסף פטאי בו פורסם בהמשכים (בתרגומו של העורך) גם ספרו של עגנון "והיה העקוב למישור". שנים רבות לאחר־מכן סיפרה לנו בירושלים, בחיוך מבויש כלשהו, כי ביטאה בשעתו את שמו של עגנון כאילו היה שם צרפתי, כשם שמבטאים באותה שפה את העיצורים "g" ו־"n" הבאים זה אחר זה. היא הייתה גם בעלת חוש מוזיקלי מפותח וקול ערב, אך בסביבה בה גדלה לא יכלו כלל להעלות על הדעת שנערה דתית תנגן בפסנתר, ולא כל שכן שתלמד פיתוח קול. היא אף כתבה דברי שירה למגירה וכבת־כפר ניחנה באהבת הטבע ובעלי החיים.

זיכרונותיי מסבתי אם־אמי, רבקה (לבית רוטשילד), קלושים ביותר. בהיותי בן ארבע ביקרנו בכפר בו התגוררו הורי אמי, כשלושים קילומטרים ממזרח לקלוז' (Cluj). סבתי – שהייתה כבר באמצע שנות השבעים לחייה – הייתה משותקת חלקית בעקבות שבץ מוחי ונפטרה בזמן ביקורנו שם ביום ראשון של ראש השנה. גם אני נלוויתי לאבלים בהלווייתה ביום השני של החג. בשנת 1976 ביקרתי ברומניה וסרתי במיוחד לאותו כפר כדי לפקוד את קברה. יהודים לא נותרו עוד בכפר, אך משפחה רומנית מקומית שטיפלה בעבר בבית העלמין היהודי, המשיכה לעשות כן גם לאחר שיהודי המקום גורשו לאושוויץ (הם אף דאגו לספק לי מים לנטילת ידיים בעוזבי את בית העלמין, בהתאם למנהג).

למרות שמצאתי את קבר סבתי במצב טוב, המלצתי בפני הוריי על העברת עצמותיה לירושלים, שכן מי יודע מה יילד יום. בערבו של היום בו עמדו עצמותיה להגיע לשדה התעופה בלוד (בטרם הפך שמו לנתב"ג) השתתפתי בארוחת ערב אוניברסיטאית לכבוד אורח מעבר לים ובשל כך חל עיכוב קל במועד יציאתנו מירושלים. אחי ובן־דודתי יהושע וולברג ז"ל שהסיע אותנו לשדה התעופה אף נזפו בי בשל אותו עיכוב. בכביש הגישה לשדה התעופה אסרה המשטרה את הכניסה אליו, שכן דקות אחדות לפני־כן ערכו אנשי "הצבא האדום היפני" (וביניהם קוזו אוקמוטו שנלכד ונדון למאסר עולם בישראל) טבח באולם הנוסעים ובקרב הממתינים להם. מי יודע מה היה עולה בגורלנו אילו היינו מגיעים בזמן למקום.

לא יכולנו על־כן לשחרר באותו לילה את הקופסה שהכילה את עצמות סבתי. באנדרלמוסיה ששררה במקום גם למחרת, פילס אחי עמרם לבדו את דרכו במחסנים שבהם מצא גם את עצמות סבתנו שהובאו עוד באותו יום למנוחות בהר הזיתים בירושלים. כשנפטרה אמי בשנת 1994, היא נטמנה ליד אִמהּ. על מצבת סבתי חרותים שם בעלה ושמות שמונת ילדיה ובני זוגם שלא זכו לבוא לקבר ישראל (בנה יצחק נפטר אחרי מלחמת העולם הראשונה, לאחר שנפצע קשה בחזית האיטלקית ואיבד את אחת מזרועותיו).

במשפחת אמי נשתמרה מסורת לפיה שם משפחתם הוא דוקס משום שהם ממגורשי ספרד ומצאצאי דון יצחק אברבנאל (משמעות השם דוקס ברומית הוא דוכס או מנהיג). אני מפקפק בנכונותה של מסורת זו שלא מצאתי לה שום תימוכין. לי נראה כי גם במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים של שמות יהודיים, מקורו של שם המשפחה הוא במקום מוצאו של אדם. במקרה דנן נראה לי כי שם משפחת אמי מעיד על מוצאם מן העיר Dux שבבוהמיה.

הוריי נפגשו בקלוז' בטרנסילבניה (היא Klausenburg בגרמנית, Kolozsvar בהונגרית) שם כיהן ברבנות דודי הרב עקיבא גלזנר, בנו של הרב משה שמואל גלזנר, ממייסדי המזרחי בהונגריה שאף הסתכסך עם קהילתו על רקע פעילותו הציונית. תדהמת קהילתו הגיעה לשיאה כאשר אמר בנאום אזכרה להרצל ביום השנה לפטירתו (כ' בתמוז) כי הוא מייחל לשבת בגן עדן למרגלותיו של הרצל. לא עזרו לו לא ייחוסו (הוא היה נינו של החת"ם סופר) ולא גדולתו בתורה. הוא למעשה הוכרח לעזוב את קהילתו. דבר זה איפשר לו לממש את חלום חייו: הוא עלה לירושלים, אך נפטר בה זמן קצר לאחר־מכן.

רעייתו של הרב עקיבא הייתה דודתי מרים הינדל, אחותו הבכירה של אבי, שהייתה "השדכנית" של הוריי. הם נישאו בקלוז' בינואר 1930 ועברו להתגורר בברטיסלבה שם נתמנה אבי למנהל הבנק היהודי להלוואות שמומן וגובה על־ידי הג'וינט.

כוונת הג'וינט הייתה לעודד בדרך זו את כניסתם של יהודים מחוסרי אמצעים למעגל המסחר והתעשייה הזעירה ולהפוך יהודים אלה להיות פרודוקטיבים בארצות מגוריהם. ניתנה האמת להיאמר שעם כל הכוונות החיוביות של הג'וינט, היו ראשי הארגון מונעים גם על־ידי שיקול נוסף: הרצון להחליש את תשוקתם של "יהודי המזרח" ("אוסט־יודן") להגר לארה"ב. מייסדי הג'וינט (הארגון נוסד זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה) היו ברובם צאצאיהם של מהגרים מגרמניה, מתבוללים ואנטי־ציונים, שראו בחרדה גדולה את גלי ההגירה לארה"ב של היהודים ממזרח אירופה ומרכזה. הם חששו כי מעמדם ו"המכובדות" שרכשו לעצמם בחברה האמריקנית ייפגעו וכי האנטישמיות תגבר כתוצאה מכניסתם של אלמנטים אלה לארה"ב. לא נעדרו מקרבם גם רגשי התנשאות כלפי יהודים עניים אלה ואף התחושה כי בבואם לארה"ב יביישו אותם בעיני סביבתם בשל אורח חייהם וחוסר השכלתם.

אבי פעל בשירות הג'וינט כבר שנים אחדות קודם־לכן ברוטניה התת־קרפטית – המחוז המזרחי הרוטני של צ'כוסלובקיה בין שתי מלחמות העולם וחבל של אוקראינה היום, שמרכזו מונקאץ'. מינויו של אבי בגיל צעיר יחסית (הוא היה אז בן 26) למנהל הבנק בברטיסלבה היה ללא ספק בגדר קידום רציני. את יסודות הבנקאות רכש אבי כאשר התמחה שנים קודם־לכן במחיצת דודו שמואל ארנפלד שניהל בנק כזה במיכלובצה (Michalovce) במזרח סלובקיה.

עם הגיעם לברטיסלבה רכשו הוריי דירה בת שלושה חדרים בבית משותף שבו, חלקם הגדול של הדיירים – אם לא רובם – היו יהודים כמותם. על אף זאת שהבית עצמו לא היה בסביבה יהודית מובהקת – הוא היה מרוחק למדי מן הרובע היהודי שרבים עדיין כינוהו "הגטו" – הרי רבים מן הדיירים ברחובנו וברחובות הסמוכים היו יהודים. לימים יתברר לי כי במרחק של כמאה מטרים מאִתנו גדלה באותו זמן נערה יהודייה חרדית בשם חנה הברפלד. אני הכרתיה בירושלים רק עשרות שנים לאחר־מכן בשם חנה זמר, כשכיהנה כעורכת הראשית של העיתון "דבר".

אזור מגורינו היה רובע של המעמד הבינוני. מול הבניין שלנו שכנה מסעדה עם גינה גדולה שבה נפגשו בערבים הצ'כים שבמקום על כוס בירה עם טוסט מרוח בשום – תפריט חביב על הצ'כים. בעל המסעדה, הצ'כי קריצ'ק, היה מיודד עם אבי וברצון השאיל לנו מכיסאות המסעדה לאירועים רבי־משתתפים בביתנו, כגון ליל הסדר. בערבים ניגנו במסעדה באקורדיון שירי עם צ'כיים וסלובקיים (וביניהם כאלה אשר, לפי השמועה, היו חביבים במיוחד על הנשיא מסריק) ולא אחת נרדמתי לצלילי מנגינות אלה.

מעבר לחצר הצדדית שבבניין שלנו (שהיה בה גם ארגז חול גדול שבו בילינו תכופות לפנות ערב, אחרי מנוחת הצהריים) שכן המרכז של ארגון צדקה נוצרי בשם "קריטס" שקיים פעילות חינוכית וחברתית ענפה, בעיקר בשעות הערב, כולל חוג לריקודים סלוניים. לא אחת נהגנו, אחי ואני, להשקיף מבעד לחלון חדרנו, על משתתפי החוג, אחרי "כיבוי האורות" הרשמי אצלנו. כאשר אין שומעים את צלילי המוזיקה נראים ריקודים כאלה לעתים קומיים במקצת, ובייחוד כאשר מדובר ברקדנים מתחילים. אותנו שעשעו במיוחד הגינונים הנלווים (כולל הקידות) שלפני הריקודים ואחריהם.

באותה חצר צדדית ניצבה בחג הסוכות שורה ארוכה של סוכות משפחתיות. את זו שלנו בנה אבי מדי שנה. הדפנות, ובתוכן דלת וחלונות, היו שמורים במחסן במשך השנה. עזרתנו התבטאה בעיקר בסידור "נוי הסוכה", דהיינו, הקישוטים. בשביל אמי היוותה העברת האוכל מן הקומה השלישית שגרנו בה, אל הסוכה, משימה לוגיסטית לא פשוטה והפתרון נמצא ברכישת מערכת סירים הניצבים זה על זה ונישאים על ידית ("סיר המעלות" בלשון הצברים).

אך לא רק חג הסוכות היה בגדר אירוע חגיגי בביתנו. בליל הסדר לבש אבי את ה"קיטל" שלו – גלימה לבנה שכל כָּלָה הייתה נותנת כמתנת נישואין לחתנה. על פי הנוהג, היה החתן לובש את הגלימה הזו בעומדו מתחת לחופה, וזאת, כדי להזכירו אף ברגעי שמחתו את סופו של כל בשר ודם, שכן אדם מישראל נקבר אצלנו כשהוא לבוש בקיטל חסר הכיסים, מעל התכריכים. אל הקיטל נלוותה גם מצנפת לבנה מוגבהת. לפני כל אחד מאִתנו הייתה מונחת בליל הסדר הגדת "ערבי פסחים" – היא ההגדה עם פירושיו של אבי זקני, הרב עמרם בלום.

גם בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים לבשו הגברים הנשואים בבית־הכנסת את הקיטל שלהם, בעוד הרווקים ואף ילדים מגיל רך התעטפו בטליתות, כמנהג פרנקפורט (גם בכך ניכרה השפעתו של החת"ם סופר ה"ייקה"). היה זה מראה נורא הוד להשקיף על עדה שלמה עומדת כך בתפילה והדבר רק המחיש לנו את משמעותם של "הימים הנוראים". כדי להיפטר מעוונותינו, יצאנו אף אנו, עם אלפי יהודים אחרים, ביום ראשון של ראש השנה לשפת הדנובה לתפילת "תשליך" המונית.

בדירתם זו של הוריי ברחוב היידוק 26 התגוררנו עד שנת 1939, עת הפך הקומפלקס שנקרא בשם "מריאנהוף", על עשרות דירותיו, למשרד ההגנה של סלובקיה "העצמאית", ולדייריו נמסרו צווי פינוי בעלי תוקף מיידי. באותה דירה נולדו אחי עמרם ז"ל בשנת 1933 ואחותי לאה ע"ה בשנת 1935.

לידת אחותי בליל הסדר השני היא בין זיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי. לפי אופנת הימים ההם (החוזרת עתה באירופה ובארה"ב) ילדו נשים בדרך־כלל בבתיהן ומשאחזו את אמי צירי הלידה, נלקחנו אני – הייתי אז בן שלוש וחצי – ואחי בן השנתיים אל שכנים בבניין. משחזרנו כעבור שעות מספר הביתה, מצאנו את אחותנו הקטנה ישנה בסל כביסה גדול מרופד בכרים. לאה נפטרה בירושלים בראש חודש אלול תש"ס (אוגוסט 2000) בגיל 65, בהותירה אחריה את בעלה, איזי ויטמן, בת, שני בנים ונכד. עמרם נפטר באייר תשע"ו (יומיים לפני יום עצמאות 2016), בהותירו אחריו את אשתו מרים, ארבע בנות ו־13 נכדים.

משנות ילדותי המוקדמת נותרו לי, כמו לכל ילד בגיל זה, רק זיכרונות עמומים ומקוטעים. הם סובבים בעיקר סביב הטיול היומי שעשינו בחברתה של "הפְרוילַיין" ששכרו הורינו למשך שעות הבוקר כדי לקחתנו אל "פארק פרידריך" שהיה צמוד לארמונו של אציל מקומי. היו אלה נערות גרמניות מבנות המקום שהתחלפו בדרך־כלל מדי שנה. גם בשנות השלושים היוו הגרמנים עדיין כשליש מתושבי המקום וגם יהודי פרשבורג ראו ברובם בשפה הגרמנית (שאותה דיברו בעגה הווינאית) את שפתם הראשונה בעיר תלת־לשונית זו שבה היה קיים גם מיעוט הונגרי ניכר ושפת המדינה בה הייתה סלובקית.

בבית הורינו שפת הדיבור הייתה גרמנית וזו הייתה שפת האם שלי והשפה היחידה שידעתי עד הגיעי לכיתה א' של בית הספר. לשפה ההונגרית היה שמור בביתנו התפקיד של "השפה הסודית" של ההורים. "הפרויליין" דוברות הגרמנית סיפרו לנו את סיפורי הילדים הגרמניים (מבוססים על סיפורי האחים גרים) והן אף לימדו אותנו את שירי הילדים הגרמניים שהיו מבוססים על אותם סיפורים, כגון כיפה אדומה, שלגייה ושבעת הגמדים והנזל וגרטל. על רקע הנוף הפסטורלי של פארק פרידריך, שבו הילכו טווסים, הסתתרו מעט איילות ושטו להנאתם ברווזים באגם הקטן, גם סיפורים ושירים אלה נראו לנו פחות מפחידים. בשלהי הקיץ ובראשית הסתיו עסקנו בחריצות רבה גם באיסופם של הערמונים (מכוסי קליפה עם קוצים דוקרניים) שנשרו מן העצים בפארק.

במקביל שמענו בערבים מפי הורינו, אחרי האמבטיה היומית ובטרם אמרנו את קריאת שמע שעל המיטה, את סיפורי המקרא (בגרמנית) על האבות, יוסף ואחיו, יציאת מצרים וכו'. לא נלאינו משמוע אותם פעם אחר פעם והיינו מעירים אף על הסטייה הקלה ביותר מן הגרסאות הקודמות שסופרו לנו.

בעוד ש"הפרויליין" היו גרמניות, הרי עוזרות הבית שהתגוררו עִמנו (בחדר מיוחד שהוקצה להן בכל דירה מאחורי המטבח) היו בדרך־כלל בנות כפר דוברות הונגרית – דבר שהקל מאוד על אמי. האלטרנטיבה הייתה עוזרת דוברת סלובקית ואִמי מעולם לא למדה שפה זו מעבר למספר מלים בסיסיות. לעתים נלוויתי לעוזרות אלה, בייחוד בימי שישי אחר־הצהריים כאשר לקחו את קדרת החמין למאפייה כדי לשימהּ בתנור עד שבת בצהריים. בהגיענו למאפייה היו מדביקים פתק ממוספר על הקדרה ואת הפתק התאום שמרנו לעצמנו כדי למוסרו למחרת תמורת קבלתה בחזרה. פתקי־חמין אלה ("צ'ולנט־צעטל" בלשון המקום) הפכו משום מה, בסלנג היהודי המקומי, לשם נרדף למסמכים חסרי־ערך.

לא אחת נלוויתי אל אמי והעוזרת בצאתן למסע קניות בשוק הירקות והפירות שנערך בימים מסוימים בכיכר המרכזית של העיר – היא כיכר הרפובליקה. נהניתי מן המראה הססגוני שכלל גם את הכפריים על לבושם המסורתי. כן עקבתי בעניין אחרי אמא והעוזרת כאשר הכינו בסתיו את ה"קומפּוֹטים" והריבות למיניהם, על־ידי בישולם של פירות שונים בקדירות ענקיות ושימורם לצורך איחסון במזווה שליד המטבח, לקראת חודשי החורף הארוכים. הייתה זו עבודה מפרכת שכיום נחסכת מעקרות הבית, אך באותם ימים לא היו קיימים מרכולים שמכרו ריבות, פירות וירקות משומרים.

גם ימי שישי היו ימים של פעילות מוגברת במטבחה של אמי. חלות השבת נאפו כולן בבית ומן העיסה שנותרה הוכנה ארוחת־הצהריים הקבועה של יום שישי – עוגות שמרים שנקראו "בוכטעל" (מעין פחזניות או סופגניות) שעליהן פיזרנו סוכר או מרחנו ריבה. באותו יום גם סעדנו במטבח, שכן את שולחן האוכל כבר היה צריך להכין לקראת ארוחת ליל שבת. כל עוזרת ידעה כי יש לשים על שולחן הארוחה מערכת צלחות וסכו"ם עודפת, כי אבי נהג – כמו רבים מבני המקום – להביא עמו הביתה מבית־הכנסת "אורח", דהיינו, על פי רוב אחד הרוכלים או הקבצנים שנקלעו לעירנו ושעמדו אחרי התפילה ביציאה מבית־הכנסת, בהמתנה להזמנה לארוחת ליל שבת. אמי הורתה להכין להם מראש את מערכת כלי האוכל כדי למנוע מהם מבוכה בהגיעם איתנו הביתה.

לרפרטואר המנהגים של יום שישי אחר הצהריים היה שייך גם הגילוח של אבא. מדובר בעידן שלפני מכונות הגילוח החשמליות. הואיל ויהודי שומר מצוות אינו מתגלח בתער, נזקק גם אבי לאבקת גילוח בשם "רזול", בעלת ריח חריף ולא נעים. שימוש יומיומי באבקה זו היה לא רק מכביד אלא גם פוגע בעור הפנים, כי האבקה "שרפה" את הזקן ועמו את העור. לכן נאלץ אבי – אף שהקפיד מאוד על הופעתו החיצונית – להסתפק בגילוח פעמיים־שלוש בשבוע, וערב שבת בכלל זה כמובן. אנחנו הילדים נהגנו לעמוד לצִדו במעמד זה. צריך לדעת מתי להיוולד: ממני כבר נחסכו תלאות אלה, הודות למכונת הגילוח החשמלית.

לעתים רחוקות כ"צ'ופר" מיוחד נלקחנו לבקר במקום עבודתו של אבי. הבנק היהודי להלוואות שכן בתוך מערכת חדרים בבית משרדים במרכז העיר. את התפעלותנו המיוחדת עורר מכשיר הטלפון שהיה מונח על שולחן אבי. היו אלה ימים שבהם טלפון בבית פרטי היה נדיר ביותר ולנו לא היה טלפון בבית. במכשירים של הימים ההם אי־אפשר היה לחייג והיה צריך להזמין כל שיחה באמצעות המרכזנית שחיברה בין המשוחחים. בדרגת התעניינות פחותה במקצת ניצבו מכונות הכתיבה במשרדו של אבא.

יום חג גדול היה לכולנו בהיותי כבן ארבע או חמש כאשר הגיע הביתה מכשיר הרדיו הראשון שלנו. הקופסה המדברת הייתה לפלא גדול בעיניי ויכולתי לשבת לידה שעה ארוכה גם אם לא הבנתי אפילו מילה אחת מן הנאמר. בין זיכרונותיי המוקדמים מאותה קופסה קיים זכר לצעקות היסטריות של גבר שדיבר בגרמנית בהתרגשות גדולה ובטון שנשמע לי מאיים: היו אלה נאומיו המשודרים של אדולף היטלר.

הפוליטיקה חדרה בכורח הנסיבות מוקדם לביתנו. צ'כוסלובקיה הדמוקרטית הייתה בין היעדים הראשונים של גרמניה הנאצית והמיעוט הגרמני הגדול בתוכה (כחמישית מאזרחי המדינה) הפך במהירות לגורם חתרני אשר בסופו של דבר גם הביא לפירוקה של הרפובליקה. לאמיתו של דבר, הייתה מדיניות המיעוטים של צ'כוסלובקיה ליברלית למדי. מפי אמי שמעתי כי באחד מביקוריו של נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה טומאש מסריק, בעירנו, לאחר שסיים את נאומו, נפרד משומעיו בברכת "לילה טוב" תחילה בגרמנית ולאחר־מכן בהונגרית ובצ'כית. במחווה סמלית קטנה זו רצה לחנך את אזרחי המדינה לסובלנות הדדית ולטפח בהם את התחושה כי כולם אזרחיה של אותה מדינה.

גם בתוך עולם הילדות המוגן שלנו חשנו בעצבנותם הגוברת של הוריי ושל הסביבה בכללותה. בתכיפות גוברת והולכת שמעתי בשיחות חולין של מבוגרים על איטלקי בשם מוסוליני אשר מרעיל בגזים כושים מסכנים באפריקה. כך כונו שחורי העור באותם הימים; המעבר מ"כושים" (negroes) ל"שחורים" התחולל רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת במקביל לתנועת המחאה של השחורים בארה"ב ולהשגת עצמאותן של רוב המושבות האירופיות באפריקה השחורה. אנחנו הכרנו כושים רק מתמונות הפרסומת של רשת הקפה הנודעת של "מיינל", ובאותן פרסומות הם נראו מחייכים וסימפתיים. לא הבנתי בדיוק מדוע רוצים להרעיל אותם. התנהגותו של אותו מוסוליני הפליאה אותי במקצת, שכן האיטלקים היחידים שהכרתי בעירנו היו בעלי חנויות לממכר גלידה והם דווקא נראו לי כאנשים חביבים מאוד.

אך יותר משדובר על מוסוליני, דובר על היחס הנורא של היטלר כלפי יהודי גרמניה ושנאתו העזה ליהודים בכלל. מכיוון שנתברר לי כי אותו היטלר שונא גם את מסריק ואת צ'כוסלובקיה כולה, חשתי איסטינקטיבית אפילו כילד, כי היהודים וצ'כוסלובקיה הם בעצם ידידים – דבר שאותו חשו בצורה מתוחכמת יותר ונאיבית פחות, יהודי צ'כוסלובקיה ברובם.

לפי כל קנה מידה, הייתה צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות ("הרפובליקה הראשונה") בבחינת "מלכות חסד" בשביל היהודים. נכון אמנם שעל־פי הסכם המיעוטים שבינה ובין חבר הלאומים, היא הייתה מחויבת למדיניות נדיבה כלפי המיעוטים השונים, והיהודים בכלל זה. אך הסכמים דומים נכרתו גם עם הונגריה, רומניה ופולין ואותן מדינות צִמצמו בשיטתיות את זכויות היהודים.

לא כך צ'כוסלובקיה. הנשיא מסריק (פילוסוף והומניסט, בנם של עגלון מוראבי ומשרתת סלובקית שהודה בגלוי כי ינק את האנטישמיות עם חלב אמו) לא הסתיר את אהדתו לעם היהודי ולתנועה הציונית. הוא היה ראש המדינה הזר הראשון שביקר בארץ־ישראל המנדטורית מתוך רצון להתוודע למפעל הציוני ועל שמו נקראים כפר מסריק ורחובות וכיכרות בערי ישראל. צ'כוסלובקיה מילאה ברצון אחרי התחייבויותיה כלפי המיעוט היהודי שאף היה מיוצג בפרלמנט בפראג על־ידי "המפלגה היהודית". במפקד האוכלוסין של שנת 1931 הגדירו את עצמם רבים מבין היהודים (כולל הוריי) כיהודים מבחינה לאומית. אלה מביניהם שהגדירו את עצמם כגרמנים ושרדו את השואה, גורשו אחרי מלחמת העולם השנייה, יחד עם הגרמנים.

תחושת הלויאליות של אבי כלפי הרפובליקה קיבלה את ביטויה המעשי כשהגעתי לגיל בית ספר. בעירנו היו קיימים שני בתי ספר יהודיים יסודיים – האחד גרמני והאחר סלובקי, כשרוב הילדים היהודים נשלחו לבית הספר הגרמני. הוריי החליטו לשלוח אותי ואת אחי אחריי לבית הספר הסלובקי, לא כל כך מתוך העדפת השפה והתרבות הסלובקיות (הלאומנות הסלובקית הגואה הייתה כבר נגועה באנטישמיות חריפה מלווה בגוון נוצרי־דתי מובהק), אלא כדי להביע גם בדרך זו את נאמנותם למדינה. רק אז נתוודעתי – כמו רוב בני כיתתי – לשפה הסלובקית. הואיל ועזבתי את ברטיסלבה בראשית שנת הלימודים הרביעית, נשתכחה ממני שפה זו כמעט לחלוטין וידיעותיי בה הן לצערי פסיביות ובסיסיות ביותר.

עם כל המתיחות והסערות שגברו מסביבנו, המשכנו ביסודו של דבר לחיות את חיינו השאננים. הואיל וידם של הוריי לא השיגה כדי לנסוע בקיץ למקום מרפא (מרכז אירופה סוגדת להם עד היום וגם צ'כוסלובקיה הייתה משופעת בהם), הם נהגו לשכור דירה באחד הכפרים שבסביבה. אמי ואנחנו הילדים, היינו שוהים שם מספר שבועות ואבי היה מגיע מעבודתו על אופניו בשעות הערב. איני יודע אם החליט לרכוב על אופניים מתוך רצון לעסוק בפעילות גופנית או משום שרצה לחסוך את הוצאות התחבורה. גם בהיותנו בחופשת הקיץ זכרנו כמובן את ימי "בין המצרים" ובשבוע שחל בו תשעה באב לא עלה בשר על שולחננו. נמנענו גם מהאזנה למוזיקה באותם ימים וחשנו כולנו את התקרבות מועד חורבן בית מקדשנו.

אירועים מיוחדים היו לדידנו גם ביקורים נדירים במשחקי כדורגל. שמענו שבווינה ישנה קבוצת כדורגל יהודית מעולה בשם "הכוח וינה" אך לא זכיתי לראותה. במבט לאחור אני קצת תמה על כך. ברטיסלבה שבין שתי המלחמות הייתה, עד "האנשלוס" של אוסטריה על־ידי גרמניה הנאצית בשנת 1938, כמעט פרבר של וינה. בין שתי הערים הילכה חשמלית והיו כמובן גם קשרי רכבת ואוטובוס. לא היה צורך באשרה כדי לחצות את הגבול האוסטרי ורבים נסעו לווינה אף לשעות אחדות כדי לבקר באופרה, בתיאטרון, במשחק כדורגל או אצל קרובי משפחה. והתנועה לא הייתה כולה חד־סטרית. לימים יספר לי קורט ולדהיים, המזכיר הכללי של האו"ם, כי בשנות חיזוריו אחרי מי שהייתה לאשתו, נהג לקחתה תכופות למסעדה טובה בברטיסלבה.

התעניינותם של יהודי ברטיסלבה בחיי התרבות של וינה היא פן אופייני ומיוחד של קהילה זו שהייתה קהילה אורתודוקסית ברובה (הניאולוגים היו מגזר שולי למדי בעיר ואף רבים שלא היו שומרי שבת מובהקים בעצמם, הוסיפו להשתייך לקהילה האורתודוקסית, אם משום מסורת משפחתית ואם מסיבה אחרת). "חרדי" פרשבורגאי היה שונה מאוד מן "החרדי" של ירושלים ובני ברק של ימינו. גם יהודי פרשבורג שמרו על מצווה קלה כחמורה, אך עם זאת לא הסתגרו מן העולם החיצון, עקבו בעניין אחרי המתרחש בעולם התרבות והמדע ועודדו את ילדיהם לקנות לעצמם השכלה כללית, לצד השכלתם היהודית. אפילו לשם קבלה לישיבת פרשבורג המהוללת (שגם אבי נמנה בנעוריו עם תלמידיה) נדרשה תעודת סיום של בית ספר יסודי לפחות ובעוד שהישיבה לא עודדה המשך לימודים חילוניים, הרי עצמה עיניים מכך כל עוד הדבר נעשה באופן דיסקרטי. ארגונים יהודיים שונים (בני ברית, המפלגות הציוניות וכו') אף דאגו להזמנתם של אנשי ציבור, מדענים, סופרים, אמנים וכו' מווינה הסמוכה, לשם מתן הרצאות בעירנו ואמי הייתה משתתפת קבועה באירועים אלה.

כמו את רוב הילדים בני השש, אחזה אף אותי התרגשות רבה עם התחלת לימודיי בכיתה א'. מורי בשתי השנים הראשונות היה מנחם גרינוולד; לימים יביא לי לחתונתי בירושלים את תמונת סוף השנה של הכיתה שבה אני נראה יושב לימינו.

מן הקיר שמעל הלוח בכיתה השקיפו עלינו תמונותיהם של טומאש מסריק (שהתפטר מנשיאותו כבר שנתיים קודם־לכן) ושל יורשו הנשיא אדווארד בנש. אך כבר כשבועיים לאחר התחלת שנת הלימודים נפטר מסריק ואני עמדתי עם אבי בקרב האלפים שבאו לשמוע בכיכר התיאטרון את נאומי ההספד עליו. הייתה סמליות לא־מעטה במועד פטירתו, כי סמוך לכך החלה התנועה הלאומנית והאנטישמית של סלובקיה, מיסודו של הכומר הלינקה (Andrej Hlinka) להקצין את התנהגותה, במקביל להגברת הלחץ על בנש מצד גרמניה הנאצית. עד מהרה החלו בני הנוער מתומכי הלינקה לצעוד ולהתפרע ברחובות, כשהם שרים על "הצ'כים שהרעילו את הסלובקים במשך עשרים שנה ושנישלו אותם מאדמתם", ו"על הצורך ליטול את הגרזנים ולנפץ את חלונות הראווה" וכו'. גם צעירי הגרמנים בעיר החלו לצעוד בסך כשהם לבושים במדי הנוער ההיטלראי ושרים שירי לכת שלחניהם ומילותיהם זכורים לי עד היום.

בתוך האווירה הזו המשכנו את לימודינו, למדנו קרוא וכתוב ושיננו את פרקי ספר בראשית, כשבחומשים שלנו מצוי לצד הנוסח העברי מימין התרגום הגרמני (באותיות גותיות) מצד שמאל. המורה גרינוולד היה בוחן אותנו לאחר שכיסינו בכפות ידינו את התרגום הגרמני. למדנו איפוא במקביל שלושה סוגי אלף־בית: את העברי, הלטיני והגותי.

בית ספרנו שאף להקנות לנו הרגלי חיסכון מנעורינו ולכן צוידנו כבר בכיתה א' בפנקסי חיסכון של הבנק היהודי להלוואות. מדי יום שישי הבאנו מן הבית את דמי החיסכון השבועיים שנמסרו למורה ונרשמו בפנקס. האמידים שבין הילדים (בניהם של רופא שיניים וסוחר אמיד, למשל) נהגו להביא מדי שבוע שטרות של 20 כתרים והיו מושא לקנאת חבריהם. אני הבאתי בדרך־כלל כתר אחד מדי שבוע ולעתים (כפרס מיוחד על ציונים טובים) אף שני כתרים. אך גאוותי הייתה מרובה בשל העובדה שעל כל פנקס חיסכון התנוססה חתימתו של מנהל הבנק, הלוא־הוא אבי. חברינו לספסל הלימודים שבאו מבית היתומים הסמוך לא יכלו להביא כלל דמי חיסכון שבועיים. אם כי כוונות מחנכינו היו בוודאי טובות, חשתי כבר אז שהשיטה בה נקטו הייתה פגומה מבחינה חברתית ורחמיי נכמרו על התלמידים מבית היתומים שגורלם לא שפר עליהם ממילא.

בסופה של שנת הלימודים הראשונה הרגשתי די בטוח בכתיבה בסלובקית כדי לשלוח מכתב ברכה "לנשיא בנש, הרדצ'אני, פראג" ליום הולדתו שחל ביום 28 ביוני. ציפיתי בכיליון עיניים לתשובתו ושמחתי מאוד כאשר לשכת הנשיא הודתה במכתב בשם הנשיא על ברכותיי ואיחלה לי הצלחה בלימודיי. לדאבוני, בצוק העתים אבד לי המכתב.

לנשיא בנש היו כמובן עיסוקים יותר רציניים באותם ימים. הנאצים פלשו לאוסטריה במארס 1938 ונתקבלו בהתלהבות היסטרית על־ידי האוסטרים בכלל, ועל־ידי הווינאים בפרט. עתה מלאה גם כוס התרעלה של יהודי אוסטריה. האזנו באימה גוברת להשתוללותם האנטישמית של קרייני רדיו וינה והבטנו בחרדה אל מעבר לנהר הדנובה שם התנוסס בגדה הנגדית דגל צלב־קרס ענק. הפכנו להיות לעיר ספר ממש.

בראשית שנת הלימודים השנייה שלי הגיעה המתיחות בעירנו לשיא חדש. היו אלה הימים האחרונים שלפני הסכם מינכן שנכפה על צ'כוסלובקיה על־ידי ארבע המעצמות שחרצו את גורלה בהעדרה. לא רק חבל הסודטים נקרע מעל צ'כוסלובקיה וסופח לגרמניה הנאצית; גם החלק המזרחי של המדינה – רוטניה התת־קרפטית על אוכלוסייתה היהודית הניכרת – ושטחים אחרים לאורך גבולה הדרומי של סלובקיה – נמסרו זמן קצר לאחר־מכן להונגריה מתוקף "פסק הבוררות הווינאי" של ריבנטרופ (שר החוץ הנאצי) וצ'אנו (שר החוץ של איטליה הפשיסטית).

בימי המתיחות שקדמו להסכם מינכן נמלטנו מברטיסלבה כדי להתרחק ככל שניתן מקִרבת הגבול של השלטון הנאצי. לרוע המזל, ביום בו עמדנו לעזוב את העיר הפיל אותי רוכב אופניים ופצע אותי בראשי. התעוררתי מעלפוני בבית החולים לשם הביא אותי נהג שנזדמן למקום. אבי הוזעק לבית החולים ובהגיעו נתברר לו כי האיש שהחיש אותי לשם היה מראשי הנאצים בעירנו. הוא ואבי היו מיודדים וכמו לנאצים רבים היה גם לאותו גרמני "היהודי ההגון שלו שהיה שונה משאר היהודים", כפי שהלין בשנות המלחמה גם הימלר באחד מנאומיו "הסודיים" הנודעים לדיראון שנשא בפני קציני האס־אס. הוא קיבל ברצון את דברי התודה של אבי בטרם נפרדו לשלום.

כשתחבושת גדולה עוטפת את ראשי, כאילו אני חייל החוזר מן החזית, הגעתי בערבו של אותו יום עם בני משפחתי למקום המפלט שלנו, העיר זלטה מורבצה (Zlate Moravce), כמה עשרות קילומטרים ממזרח לברטיסלבה, שם התגורר דודי ישעיהו שעסק בריפוי שיניים במקום. בביתה המרווח של המשפחה בת חמש הנפשות עמה התגוררה גם סבתי ושהיה מוקף גן מרהיב על שפתו של נחל, חשבנו למצוא מקלט זמני עד יעבור זעם. אך המשבר בו הייתה נתונה צ'כוסלובקיה רק החריף וזכורני כי בהיותנו בבית־הכנסת בתפילת שחרית של שבת, הופיע במקום רץ מטעם הצבא ומסר למספר מתפללים צווי גיוס מיידיים. מקבלי הצווים הסירו בו במקום את טליתותיהם ויצאו להתייצב לשירותם הצבאי. צ'כוסלובקיה הייתה מוכנה להילחם, אך צ'מברליין ואדואר דַלַדיֶה הצרפתי הניאוה מעשות כן.

חזרנו כעבור ימים אחדים לברטיסלבה ובבואי לבית הספר גיליתי כי חל שינוי בכתיב של שם המדינה: במקום Československo – כשמה בשפת המדינה עד אז – נאמר לנו כי יש לכתוב מעתה Česko-Slovensko – עם מקף באמצע. כילד בן שבע לא הבנתי כמובן את פשרו של שינוי זה. הוא נבע מהפיכתה של המדינה ל"מדינה פדרלית" להלכה, כששינוי זה היווה למעשה מסמר נוסף בארון המתים של המדינה המתפרקת.

בפועל נותקה עתה סלובקיה מן המחוזות הצ'כיים (בוהמיה ומוראביה). בראש ממשלה סלובקית אוטונומית הועמד עתה הכומר יוזף טיסו (Jozef Tiso), יורשו של הכומר הלינקה שמת שבועות אחדים קודם־לכן. ברחובות עירנו החלו משתוללים אנשי "הגווארדיה של הלינקה" לבושי מדים כחולים עם סרט שרוול שבמרכזו צלב כפול על פני שלוש פסגות הרים. היו אלה כנופיות בדמותו של ה־אס־אה שהטיל את מוראו על ערי גרמניה עוד בטרם השתלטו הנאצים על המדינה. עתה החלו "הגרדיסטים" להציק ליהודים, לפרוץ לחנויותיהם, לנפץ את חלונותיהם, לצייר ציורים אנטי־יהודיים על קירות הבתים וכו'. בנובמבר 1938 חגגו הפשיסטים הסלובקים ששלטו עתה ברחובות את "ליל הבדולח" הגרמני בהבעת רגשי הסולידריות שלהם עם הגרמנים, בפגיעה בגופם של בני אדם בעלי חזות יהודית ברורה, בניפוץ חלונות ראווה של בתי עסק יהודיים ובבזיזת תכולתם. כשליווה אותי אבי לבית־הספר למחרת היום לא היה בפיו הסבר שהניח את דעתי בדבר פשר תופעות אלה. לפתע צצו בפתחי בתי קפה גם מודעות שהכריזו כי "יהודים וכלבים אינם רצויים" בהם. כן הכריזו מודעות על גבי ספסלים בפארקים כי ליהודים נאסרה הישיבה עליהם.

בהעלותי עתה זיכרונות ילדות אלה נדמה לי כי לא הודאגתי בשעתו רגשית יתר על המידה מאותן התפתחויות, שכן, בכל הנוגע לסלובקיה – להבדיל מצ'כוסלובקיה – לא חשנו ממילא זה זמן תחושת שייכות אמיתית אליה. עוד בהיותי בכיתה א' הצטרפתי לסניף בני עקיבא בעירנו וקיימנו בו "פעולות" סדירות בשבתות וגם בימי חול. כבר אז הכרתי את מפת ארץ־ישראל טוב יותר מאשר את מפת סלובקיה. על קיר המועדון שלנו, חדר בגודל כוך, היו תלויות תמונותיהם של הרצל ושל הרב קוק. את מקומם של שירי הילדות הגרמניים של השנים הקודמות תפסו מעתה שירי מולדת עבריים. עתה שרנו את שיר העמק:

"באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל

לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל".

ואת פגישותינו סיימנו כמובן בהימנון בני עקיבא ששרנו בו בין השאר:

"מולדת זו ארץ אבות ארצנו הקדושה

מידי אביר יעקב לנו מורשה".

התרכזות זו במתרחש במולדת הרחוקה סייעה לנו להתעלם ככל שניתן מענני הסערה שנתחשרו מעל ראשינו והעניקה לנו חסינות רגשית מפניהם. עוד בקיץ 1940 – הקיץ האחרון לפני שעזבנו לתמיד את ברטיסלבה, כשהשלטון בסלובקיה הוא כבר כולו בידי הפשיסטים בעלי־בריתה של גרמניה והחקיקה האנטי־יהודית נוסח נירנברג בעיצומה – בילינו שבועות מספר במחנה קיץ של בני עקיבא, שקראנו לו "מושבה", בהרי הטטרה הקטנה. ביום עסקנו בפעולות צופיות ובתרגילי סדר ובערבים ישבנו מסביב למדורה ורקדנו ושרנו שירים עבריים. בכ' בתמוז (יום הזיכרון להרצל) ולמחרתו (יום הזיכרון לביאליק) קיימנו מסדרי לפידים, כשאנו עונדים עניבות אחידות בצבעים שונים שהעידו על שכבת הגיל שאליה השתייכנו. צעיר המשתתפים היה אחי עמרם בן השבע שהתקשה בהליכה בסך עִמנו בשל גילו הרך. נפשית ורוחנית היינו כבר תושבי ארץ־ישראל. לא פעם תהיתי בשנים מאוחרות יותר כמה מבין המשתתפים באותו מחנה קיץ היו עדיין בחיים שנתיים לאחר מכן.

בכיתת הלימודים שלנו נעלמו עתה תמונותיהם של מסריק המת ובנש שהתפטר בעקבות הסכם מינכן וגלה ללונדון. את מקומו של בנש תפש עתה אמיל האכה (Emil Hacha) שהיה אמנם נשיאו של בית המשפט העליון של המדינה, אך אף אחד מאיתנו לא שמע עליו לפני־כן. איש ישיש זה הפך לדמות טראגית ממש כאשר זומן במארס 1939 אל היטלר שאיים עליו כי אם יסרב לבקש ממנו בכתב את העמדת בוהמיה ומוראביה תחת "החסות" של הרייך הנאצי, ייפגעו הוא ובתו שנלוותה אליו (האכה היה אלמן) באופן פיזי. האכה נכנע. כעבור שעות אחדות פלש הוורמאכט הנאצי לצ'כיה (בוהמיה ומוראביה) על־פי "הזמנתו" של האכה. דגל צלב הקרס עלה עתה על הטירה הרדצ'אני בפראג – משכן נשיאי המדינה – וצ'כוסלובקיה חדלה להתקיים, שכן במקביל לפלישה הנאצית לצ'כיה הכריזה עתה סלובקיה, ביום 14 במארס, על "עצמאות" שהפכה את המדינה לגרורה פשיסטית של גרמניה.

בלילה שבין 13 ו־14 במארס נדדה שנתנו, שכן זמן קצר אחרי חצות נשמעו חבטות חזקות על דלת דירתנו. כשפתח אבי את הדלת, ראה לפניו את ה"האוסמייסטר" הגרמני של הבניין – מקבילו של ה"קונסיארז'" הפריסאי. איש זה שנטיותיו הפרו־נאציות היו ידועות לנו הוביל עתה אלינו קבוצת אנשים – בלש לבוש אזרחית עם אקדח שלוף וקבוצת "גרדיסטים של הלינקה" לבושי מדים שהפנו אל אבי את רוביהם המכודנים. כל הפמליה הזו התפרצה לדירתנו כדי לחפש את אוצרותיו של "מנהל הבנק היהודי". אין צורך לומר כי יצאו מאוכזבים מביתנו, אך תוך כדי חיפושיהם הפכו את הבית ופיזרו לכל עבר את תכולת הארונות. גם לחדר הילדים נכנסו, עלו על השולחן שלנו וטלטלו בכידוניהם את הנברשת שבחדר. בעודי שוכב רועד כולי במיטה, ניהלתי שיחה ממושכת בסלובקית עם הבריונים האלה שנרגעו לבסוף ועזבו עם האדון קורוץ, ההאוסמייסטר, והבלש, לפנות בוקר את הבית.

אני לא נרגעתי כל־כך מהר. כפי שסיפר לי אבי שנים רבות לאחר־מכן בירושלים, ניגשתי אליו אחרי אותו לילה טראומתי והצעתי לו לעזוב את ארץ מגורינו כי, כך אמרתי, "אין לנו עוד מקום כאן". כששאל אותי אבי לאן עלינו ללכת, השבתי לו כי מקומנו כמובן בארץ־ישראל, אך אם אין הדבר אפשרי, עלינו לנסות להגיע לאנגליה. ילד בן שבע וחצי (כפי שהייתי אז) לא תפש כראוי את הקשיים שהיו כרוכים בהגירתם של יהודים מאירופה אחרי ועידת אֶויַאן (Evian) וגורלה של הספינה "סנט לואיס".

בבוקרו של אותו יום 14 במארס צפיתי בתהלוכה ענקית בעיר לציון "העצמאות" של סלובקיה שבמרכזה נסע על גבי מכונית פתוחה כשהוא לבוש מדי קצין של "הגווארדיה של הלינקה" הד"ר ווֹיְטֶך טוקה (Vojtech Tuka) שיתמנה לאחר־מכן לראש הממשלה של המשטר הפשיסטי ושיסיים את חייו בברטיסלבה אחרי מלחמת העולם השנייה בצורה הראויה לו – על עץ התלייה.

אך האישיות המובילה של המשטר החדש היה יוזף טיסו שייבחר לא רק לנשיא המדינה־הבובה אלא גם ל־"Vodca" –, התרגום של "פירר" לסלובקית. כומר כפרי זה – כקודמו הלינקה – שלבש גם בשנות המלחמה בגדי כמורה – היה אנטישמי קיצוני והנהיג בארצו חקיקה אנטי־יהודית מקיפה, בהתפארו שחקיקה זו עולה אפילו על חוקי נירנברג והחקיקה הנאצית. טיסו היה אחראי אישית לגירושם של יהודי סלובקיה לאושוויץ; מתוך שמונים אלף יהודי המדינה, שרדו את השואה רק כעשרת אלפים וסלובקיה הייתה המדינה היחידה באירופה שלא רק ביקשה מהגרמנים את גירושם של היהודים מתחומיה אלא אף שילמה להם 500 מארקים לגולגולת עבור "שירות" זה.

למן 1939 פנו יהודי סלובקיה בדרכים עקיפות אל האפיפיור החדש פיוס ה־12 כדי לבקשו שיורה לכומר כפרי זה לנהוג בצורה אנושית ביהודי סלובקיה. לא ידוע אם שעה האפיפיור לתחינות אלה אם לאו. מכל מקום, משטרו הקלריקלי־פשיסטי של טיסו – הכנסייה הקתולית של סלובקיה מילאה תפקיד מרכזי בהסתה נגד היהודים וברדיפתם – הכביד את עולו על הקהילה היהודית, תוך נישולם מפרנסתם (על־ידי "אריזַציה" כפויה של רכושם, דהיינו, העברת עסקיהם לידי "ארים"), הוצאתם מהמקצועות החופשיים שהיה להם ייצוג בולט בהם, והשפלתם החברתית באלף דרכים ואחת, כולל חובת נשיאת הטלאי הצהוב החל מ־1941. עתה שמענו שוב על עלילות הדם העתיקות, שמסריק נלחם בהן עוד בהיותו חבר הפרלמנט האוסטרי לפני מלחמת העולם הראשונה, והעיתונים מלאו סיפורי זוועה אנטי־יהודיים וקריקטורות נוסח ה"שטירמר" (Stürmer) של יוליוס שטרייכר (Julius Streicher). כל אלה הובילו כמובן ישירות להשמדתם הפיזית של יהודי סלובקיה כעבור שלוש שנים, בשנת 1942.

לא אחת ראיתי את טיסו נכנס במכוניתו בשערי ארמון פרידריך (הסמוך לפארק הילדות שלנו) שהפך עתה למשכן הנשיא. טיסו נתפש על־ידי בעלות־הברית אחרי המלחמה כשהוא מסתתר בבוואריה, הוסגר לצ'כוסלובקיה והועמד לדין בברטיסלבה. טיסו נידון למוות והוא נתלה בבגדי הכמורה שלו, לאחר שממשלת צ'כוסלובקיה טענה כי הוא נידון בשל הפשעים שביצע בלבוש כמורה.

בשנים האחרונות – מאז נפרדה סלובקיה מצ'כיה בשנת 1993 – הפך קברו של טיסו "הקדוש המעונה" למקום עלייה לרגל של אלפי בני אדם ומדי יום מניחים המבקרים ערימות של פרחים טריים על קברו של פושע זה. יש לשער כי במסגרת ניסיונותיה של ממשלת סלובקיה להפיג ולו במידת־מה את הרושם הנורא שיוצרות תופעות מסוג זה בעולם, ננקט גם הצעד הציני של הנפקת בול סלובקי של החת"ם סופר בשנת 1998, לקראת יום השנה ה־160 לפטירתו. נראה שגם גורמי תיירות במקום היו מעורבים בכך, מתוך תקווה שהדבר יסייע לכלכלה המקומית, ויעודד את בואם של תיירים יהודים מרחבי תבל.

עד מהרה יתברר כי הקיץ של שנת 1939 היה מעין שקט שלפני הסערה הגדולה. גם משפחתנו יצאה לחופשת הקיץ – הפעם לעיירת המרפא ברדאוב (Bardeov) שבמזרח סלובקיה, לא הרחק ממקום הולדתו של אבי. הוריי שכרו שם דירת נופש למשך חודש אוגוסט ואנחנו הילדים נהנינו מאוד להימצא בחיק הטבע ומן המפגש עם ילדי נופשים אחרים.

במקום התקיים גם מחנה קיץ של נערים יהודים מפולין ולראשונה נתקלתי בילדים שחבשו את הכובעים השחורים העגולים בעלי המצחיות הקצרות שהיו כיסוי ראש אופייני לילדי היהודים באותה מדינה. לקראת סוף החודש חזרו ילדים אלה לפולין ולשואה הקרבה שבה נספו מן הסתם רובם הגדול. ייתכן שאותו מפגש קצר עם ההווי היהודי־הפולני שלא היה מוכר לי, הוא מקורה של נוסטלגיה מסוימת שאני חש כלפי אותו הווי ושיצר אצלי רגישות גבוהה כל אימת שנטפלים לילדים בעלי חזות ולבוש כאלה, ובייחוד כאשר הדבר קורה, למרבה הצער, גם בישראל מדינת היהודים.

בשבוע האחרון של אוגוסט נתקפו הוריי, ידידיהם וכל סביבתנו הקרובה דיכאון וחרדה שאז לא יכולתי לעמוד על משמעותה. לשאלתי נאמר לי כי רוסיה חתמה על הסכם עם גרמניה (הכוונה להסכם מולוטוב–ריבנטרופ) ושהדבר יגרור אחריו מלחמה גדולה.

באווירה זו יצא אבי להשתתף בוועידה האירופית של הג'וינט בפריס, כשהוא אמור לשוב לברטיסלבה כעבור שבועיים בקירוב. ואילו אנחנו – אמי ושלושת הילדים – נותרנו מאחור, כדי לנצל את חופשת הקיץ עד תומה. לפיכך יצאנו לדרכנו ביום 31 באוגוסט אחה"צ והגענו הביתה בשעות הערב. אחי עמרם היה נרגש במיוחד לקראת יום הלימודים הראשון שלו בכיתה א' למחרת היום.

כאשר התעוררנו בבוקרו של יום המחרת, נודע לנו כי גרמניה הנאצית פלשה במהלך הלילה לפולין ושהמלחמה הצפויה אכן פרצה. סלובקיה "העצמאית" נחפזה מייד להכריז מלחמה על פולין (ולאחר־מכן גם על בריטניה וצרפת) והייתה באותו שלב המדינה היחידה שהתייצבה לצִדה של גרמניה.

כעבור ימים אחדים עמדתי לא הרחק מן הגשר שמעל הדנובה כשלנגד עיניי חולפת שיירה אין־סופית של הוורמאכט הנאצי, על הטנקים, התותחים ושאר הציוד בדרכם לתקוף את פולין גם מדרומה. מעתה נראו אנשי הצבא הגרמני בכל פינה בעירנו.

באמצע חודש ספטמבר 1939 חל ראש השנה. בימים כתיקונם הייתי יושב בבית־הכנסת על יד אבי בשבתות ובחגים. אך מכיוון שהפעם אבי לא היה בבית, עליתי לעזרת הנשים עם אמי. באמצע תפילת המוסף של ראש השנה קמה לפתע מהומה גדולה בבית־הכנסת. מישהו הפיץ שמועה – שנתבדתה למרבה המזל – לפיה פרצו בריונים פשיסטים לבית־הכנסת כדי לפרוע במתפללים והכול נדחקו עתה לעבר היציאות. אני השקפתי מלמעלה על מחזה מפחיד זה שהמחיש אפילו עבורי, ילד בן שמונה, את חוסר הביטחון האישי שחשו יהודי המקום.

תושבי העיר הגרמנים הפכו עתה לנאצים נלהבים וברחובות שבהם היו ריכוזים גדולים שלהם התנוססו עתה דגלי צלב הקרס, בייחוד בימי חג נאציים, כגון יום הולדתו של "הפיהרר" (20 באפריל). בימים כאלה התקיימו גם מצעדים של הנוער ההיטלראי ואנחנו ילדי היהודים ידענו כי מוטב לנו בשעות כאלה להתרחק מן הרחוב. זהירות זו נתחייבה גם כל אימת שהתקיימה אחת מן התהלוכות הדתיות התכופות במדינה קתולית־קלריקלית זו. תהלוכות כאלה – ובראשן הצלב – נערכו בדרך־כלל אחרי התפילות שבמהלכן נשאו הכמרים דרשות אנטי־יהודיות פרועות. לפיכך היה זה אך מן התבונה להתרחק במצב זה מההמון המשולהב. אבל גם ללא התהלוכות והמצעדים חשנו אף אנחנו הילדים, מאוימים כאשר פרחחים נטפלו אלינו ברחוב, בדרך־כלל תוך צעקות "ז'ידי דו פלסטיני" ("יהודונים לפלסטינה"). לא ראיתי טעם לשאול אותם אם ביכולתם להשיג לנו אשרות כניסה לארץ.

אבי שנשא דרכון סלובקי, הפך עם פרוץ המלחמה לאזרח אויב בפריס ובתור שכזה אף הושם במחנה מעצר. התנאים ששררו באותו מחנה לא היו חמורים במיוחד ולג'וינט ניתנה האפשרות להעביר לאבי בגדים ושמיכות ואף להשלים את תזונת המחנה (תוך אספקת אוכל כשר). בהשתדלות הג'וינט אף שוחרר מן המעצר ובראשית 1940 עשה את דרכו דרך איטליה (שהייתה עדיין נֵיטרלית) ויוגוסלביה לבודפשט, לאחר שנתמנה לייצג את הג'וינט שם, יחד עם יהודי אמריקני בשם ברטרנד ג'ייקובסון. יתרונו הגדול של אבי על פני עמיתו היה כמובן בכך ששלט בהונגרית ובגרמנית גם יחד.

עתה התעורר החשש שמא ייעצר אבי עם שובו לסלובקיה. כדרכם של אנטישמים בכל אתר ובכל עת, האמינו גם הסלובקים בקיומו של קשר יהודי־בינלאומי (נוסח "הפרוטוקלים של זקני ציון" שהפכו, בתרגומם לסלובקית, לרב־מכר בסלובקיה). ארגון יהודי אמריקני כמו הג'וינט, עם משרדים ופעילות ברחבי תבל, אף ענה יפה על סטראוטיפ זה כפי שיטופח, כעבור עשור, גם על־ידי ברית־המועצות וגרורותיה במשפטי הראווה למיניהם. על אחת כמה וכמה עשוי היה לעורר חשד יהודי אזרח סלובקי ועובד הג'וינט ששוחרר על־ידי הצרפתים והורשה לעזוב את ארצם. כלום אין הדבר מלמד שהמדובר באדם העוסק בריגול בשביל האויב? היה צורך לבדוק באופן דיסקרטי נושא זה ובינתיים נמנע אבי מכניסה לסלובקיה הגם שנמצא עתה רק במרחק של שלוש שעות נסיעה ברכבת מאיתנו.

בשלב זה התנדב אהרן גרינהוט, אחד מידידי אבי בברטיסלבה, שנשא דרכון סלובקי משותף לו ולאשתו, לנסוע לבודפשט כשאמי מצטרפת אליו בתור "גברת גרינהוט". בדרך זו ערכה אמי ביקור של ימים אחדים בבודפשט וחזרה מצוידת במתנות ששלח לנו אבי.

לקראת חג הפסח הודיע לנו אבי כי אין עוד מניעה לשובו לסלובקיה ואנו המתנו בכיליון עיניים לשובו לליל הסדר, לאחר היעדרות של כשמונה חודשים. ערב פסח בא וחלף, השמש כבר שקעה ואבא לא הגיע. הנחנו שהתוכניות השתבשו ברגע האחרון ואמי שיגרה את אחי ואותי אל ידידים בבית הסמוך כדי להודיעם שאנחנו עומדים להצטרף אליהם לליל הסדר. בדרכנו חזרה משליחות זו נעצרה לפני הבית מכונית וממנה יצא אבא וליל הסדר המשפחתי ניצל. אבא בילה איתנו את כל חג הפסח בטרם שב לעבודתו בבודפשט.

כאשר חזר אבי לברטיסלבה, לא היה זה עוד לבית שעזב בקיץ הקודם. בסתיו של 1939 ניתן צו פינוי לכל דיירי "מריינהוף" (Marienhof) כדי לפנות מקום למיניסטריון ההגנה של סלובקיה. למזלה של אמי שכל האחריות על המשפחה נפלה עתה על כתפיה, היא מצאה ללא שהייה במרכז העיר דירה של שני חדרים בבית שהיה בבעלותו של יהודי ממכרי אבי. תוך ימים אחדים דאגה לאריזת כל תכולת הדירה שנצטברה במשך עשור ולהעברתה לדירתנו החדשה.

מיד עם שובו של אבי הביתה הוא הבחין כי חסר חלק משתי שיניי הקדמיות. נאלצתי לספר לו כי בט"ו בשבט שחלף גלשתי, יחד עם חבריי ללימודים, על פס קרח שיצרנו לפני בית הספר, כשאחד התלמידים "שם לי רגל" והפילני. כתוצאה מכך לא רק נפגעו שתי שיניי אלא אף נוצר פצע רציני בשפתי התחתונה. נזקקתי אז לטיפול רפואי די מכאיב וממושך (כולל זריקת טטנוס), אך עיקר דאגתי היה לפירות ט"ו בשבט, שכן לרגל המועד, קנתה אמי תאנים, תמרים ואף מספר תפוזים, כדי שניהנה מן הפירות שארץ־ישראל נשתבחה בהן. לא נחה דעתי עד שהובטח לי כי חלקי בפירות הללו (שהיו מצרכים נדירים ויקרים בעירנו) יישמר לי עד שאהיה מסוגל לאכול מחדש.

מעתה חזר אבי הביתה אחת לכמה שבועות והוא גם המתין לנו בתחנת הרכבת בברטיסלבה כאשר שבנו, עמרם ואני, מן "המושבה" של בני עקיבא בקיץ של 1940.

החל בכיתה ד' (ספטמבר 1939) התארך יום הלימודים שלי כי מעתה השתתפתי גם בשיעורי הרשות של "תלמוד תורה" בשעות אחה"צ. בעוד שבבית הספר למדנו משנה כבר מכיתה ב', הרי עתה עשינו את צעדינו הראשונים בלימוד גמרא. נוסף על כך, התחלנו ללמוד גם את ספר ויקרא ואני חייב להתוודות שלא מצאתי עניין רב בלימוד הקורבנות למיניהם. הסתייגותי מרעיון הקרבת הקורבנות רק גברה במרוצת השנים ובעיקר לאחר שהייתי עד ראייה לכך בכלכותה שבהודו.

בחודש דצמבר 1940 חמד "פולקסדויטשר" אחד (גרמני ממוצא מקומי) את דירתנו ואנחנו קיבלנו צו לפינויה תוך ימים אחדים. בפעם השנייה בפרק זמן של שנה אחת סולקנו מביתנו, תוך הודעה קצרת־מועד (בשנים שתבואנה נתנסה בחוויה זו פעמיים נוספות – פעם בבודפשט ופעם בירושלים).

עתה ארזה אמי את כל רכושנו במכולה למשלוח לבודפשט. נפרדתי מחבריי לספסל הלימודים וביום 20 בדצמבר 1940 עלינו על רכבת "הדנובה אקספרס" שהביאה אותנו, כעבור שלוש שעות, לתחנת הרכבת המערבית של בודפשט שם המתין לנו אבי. בכך, בהיותי בן תשע, בא אל קִצו הפרק הראשון של ילדותי אשר בכורח הנסיבות הייתה רחוקה מלהיות ילדות רגילה. ואולי יהיה זה נכון יותר לומר שבכך נסתיימה בעצם ילדותי. לא אשוב עוד בעתיד לעיר הולדתי אלא לביקורים קצרים – תחילה ב־1966 ליממה אחת בתור "אורח נוטה ללון" וכעבור 24 שנים נוספות כמבקר שאף לא רצה עוד ללון בעיר הולדתו.