מסעותיי עם חמותי

שירה

"אני שונאת את בעלי ואני רוצה שהוא ימות."

"יופי," היא חייכה. "לא נראה לי שהסיבה הזאת תתקבל בוועדה."

לגמתי עוד לגימה. קפוצ'ינו חלש, דל שומן, עם הרבה קצף, פושר, למרות שבפירוש ביקשתי רותח. גם את החלב בצד הם שכחו. "טוב, אני לא כמוך, אף פעם לא עברתי הפלה. מה כן צריך לכתוב בטופס המזוין הזה?"

ענבל שיחקה בידה עם הקש, "לפני עשר שנים כתבתי להם שאני בדיכאון ולוקחת כדורים מאוד חזקים ושאני על סמים. זה שהאבא הזבל לא רוצה את התינוק לא מספיק להם."

"את לא נורמלית," כמעט נחנקתי, "אם אני אכתוב דבר כזה ובאמת נתגרש, זה יכול לפגוע בי אחר כך. הייתי בפגישה עם עורך הדין הלוי, וזה ממש לא ייראה טוב אם אני אכתוב דברים כאלו. אוף!!! אני שונאת אותו ואני באמת רוצה שהוא ימות!"

"כבר סיפרת לבעלך?" היא שאלה בסקרנות.

"מה סיפרתי לו? שאני שונאת אותו ושאני רוצה שהוא ימות?"

"לא, מטומטמת," היא גיחכה, "שאת בהיריון."

"נראה לך?" רק המחשבה על השיחה הזאת עוררה בי רצון עז להקיא. "אם אני אספר לו, הוא בחיים לא יסכים שנתגרש."

"וזה בטוח מה שאת רוצה? להתגרש?"

"אני לא יודעת אם אני רוצה להתגרש." פתאום לא היתה לי תשובה חד־משמעית. "אני יודעת רק שלא טוב לי. כבר הרבה זמן לא טוב לי. טוב, נו, שלא ימות. שפשוט ייעלם. בכלל, השיחה הזאת עם העורך דין הזה לא עשתה לי טוב. הוא ממש לחץ עלי. אמר לי שאם אני באמת רוצה להתגרש, חייבים לפתוח מהר תיק בבית הדין לענייני משפחה, לפני שליאור יֵדע ואז ירוץ לפתוח תיק בבית הדין הרבני, וגם שאל אם יש לי גישה חופשית לכסף, כי הוא רוצה לעקוב אחריו ולבדוק אם הוא בוגד בי. נראה לך שהוא בוגד בי? זה נראה לא הגיוני, אבל היום אי אפשר לדעת כלום."

"איזה בוגד בך," שירה ציחקקה צחקוק די מעצבן כדי להדגיש עד כמה האפשרות הזאת לא הגיונית. "חוץ מזה, את מוכנה להסביר לי איך נכנסת להיריון? אמרת לי שאתם כבר לא שוכבים שנה וחצי. זה הילד שלו בכלל?"

"תגידי, את דפוקה? נראה לך שזה ממישהו אחר? היה לי איזה מיני משבר, הייתי עצובה, והוא חזר הביתה וראה שאני בוכה. אין לי מושג מה עבר עליו באותו הרגע, אבל הוא חיבק אותי ואני חיבקתי אותו בחזרה. איליי ועידו לא היו בבית, ובלי ששמתי לב היינו יחד במיטה. אחרי זה מיהרתי לקום ולשטוף את עצמי רק כדי לא להמשיך לשכב לידו. באמת שלא הבנתי מה עשיתי. אפילו שכחתי שאני כבר חודשיים בלי גלולות. עם כל המצב הזה אני כבר מזמן לא לוקחת אותן."

"אני יודעת! תגידי להם שתתאבדי אם תלדי עוד ילד."

הטלפון צילצל. על הצג הופיע המספר של חדווה היחצנית.

"'לאשה' לא מעוניינים בריאיון איתך." ככה היא התחילה את השיחה. בלי שלום, בלי מה נשמע ובלי גינונים מיותרים. שמעתי את המשפט ולא הצלחתי להבין. "מה זאת אומרת לא מעוניינים?"

חדווה לא טרחה להגן עלי מפני המציאות, "לא מעוניינים זה לא מעוניינים. הסיפור לא מספיק חזק לטענתם."

"ומה עם 'שבעה ימים'?"

"אוי," היא נאנחה, "שכחתי לעדכן אותך. הם מראיינים את אשתו של סגן שר האוצר, והיא מדברת שם באריכות ובכנות על הספר שכתבה, והם חושבים שהסיפור שלכן דומה, רק שהיא יותר מעניינת."

"דומה? מה דומה בסיפורים שלנו? שתינו כתבנו על נשים וזהו, מכאן אין כל דמיון ו..."

"כן," היא קטעה את דברי, "אבל בכל זאת היא אשתו של סגן שר האוצר."

"טוב," עניתי באכזבה. "מה עם 'ישראל היום'?"

"הם אמרו שהם ראיינו אותך לפני שבע שנים בספר הראשון שלך."

"נו?" לא הבנתי. "זה היה לפני שבע שנים. בספר הראשון שלי."

"הם לא אוהבים לראיין פעמיים."

"אבל את בר רפאלי הם מראיינים כל חודש..."

נראה שחדווה איבדה את סבלנותה. "אַת בר רפאלי?" היא לא ממש המתינה לתשובה. "כשתהיי בר רפאלי, יראיינו גם אותך כל חודש. בואי נהיה גלויות. הספר הראשון שלך היה רב־מכר והצלחה מטורפת, היסטרית. וגם זה שהיית מועמדת לפרס ספיר וכל זה עזר מאוד, אבל השני? השני פחות, ועל השלישי אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר. הצלחתי לסגור ריאיון גדול במקומון, אז פשוט תגידי, 'תודה, חדווה.'"

"איזה מקומון?" התעלמתי מהעלבונות שהטיחה בי כבדרך אגב. "יש שניים. השווה?"

"תגדירי 'שווה'." דמיינתי אותה עצבנית, יושבת בכיסא המוגזם שלה במשרד, מחפשת מאפרה, וכשכרגיל היא לא מוצאת, מכבה את הסיגריה בעציץ המכוער שעומד ליד שולחנה.

"הבנתי אותך, תודה," עניתי בעצבים וניתקתי את השיחה. "הבנתי," אמרתי גם לעצמי, למרות שלא הבנתי בכלל. לא הבנתי כלום.

צפצוף קצר שהודיע על קבלת הודעה מנע מהזעם להמשיך ולבעבע. "הכתב יתקשר אלייך בעשר. תפני בשבילו שעה."

יופי, ריאיון בטלפון. זה המקומון הקטן. אפילו צלם הם לא שולחים.

"טוב, תראי," ענבל לא מודעת כלל לעובדה שאני נלחמת לעצור דמעה מרדנית. קצת מעליב שבספר הרביעי שלי חדווה לא מוצאת אף עיתון ראוי שרוצה לראיין אותי. "עשיתי חיפוש קצר בגוגל. כתוב כאן שאם ההיריון נוצר מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, הם מאשרים הפלה באופן אוטומטי."

"יחסים אסורים?" ניסיתי להבין לרגע למה הכוונה.

"נו, יחסים אסורים, פתאום הפכת לסתומה? גילוי עריות או אונס. תתפרעי, תמציאי לך אח ותגידי שהוא אנס אותך. ככה בטוח הם יסכימו."

שתקתי. הבדיחה לא הצחיקה אותי. לא היה לי מה לומר. הרגשתי שאין לי כוח להתמודד עכשיו עם שום דבר.

"תגידי, אולי א..." ענבל הפסיקה באמצע המשפט. לרגע נראה שהיא התחרטה.

"מה?" שאלתי.

"לא, כלום. עזבי. אני לא רוצה לעצבן אותך."

לענבל היה את הקטע הזה, להגיד כל מה שהיא חושבת, גם אם היא יודעת שזה יעצבן, אבל לפני זה היא תמיד מהססת וגורמת לך להוציא ממנה בכוח את מה שרצתה להגיד. בסוף, כשמתברר שהיא באמת הצליחה לעצבן, היא עושה פרצוף נעלב. "אני לא רציתי להגיד את זה, את הכרחת אותי."

כשהספר השני שלי יצא לאור, היא ישבה מולי בדיוק עם אותו מבט. "לא, כלום, עזבי, אני לא רוצה לעצבן אותך," היא אמרה את משפט הקסם שגרם לי להיגרר בדיוק לאן שרצתה. "את יכולה להגיד לי מה שאת רוצה. אני לא אתעצבן," אמרתי. היא המשיכה, "אבל בכל זאת, זה הספר שלך. אני לא רוצה לפגוע בך."

"נו?" זעמתי, "תגידי כבר מה שאת רוצה. לא אהבת את הספר?"

היא ציחקקה. יש לה נטייה לצחקק רגע לפני הנחתת הגרזן על הצוואר. "את לא חושבת שהוא קצת... קצת... קצת... טיפה... טיפונת... איך אני אגיד את זה... נישתי?"

"נישתי?" שאלתי.

"כן. נישתי. בדיוק כמו הראשון."

"מה? גם את הראשון לא אהבת? את חושבת שהראשון נישתי?"

"אל תשימי לי מילים בפה. לא אמרתי שאני לא אוהבת, רק אמרתי שהוא נישתי וגם שאת קצת חוזרת על עצמך."

"טוב," אמרתי בקצרה. "מה שתגידי."

"את רואה?" היא אמרה בחיוך מטופש של ניצחון שאט־אט הפך לפרצוף נוגה. "אמרתי לך שתתעצבני. חבל שדיברתי."

כאן מתחיל השלב השני, השלב שבו היא גוררת אותי להתנצל שכעסתי. וכרגיל אני לא סתם נופלת למלכודת, אלא קופצת לתוכה בעיניים פקוחות. "זה בסדר. אם את לא תגידי לי את האמת, מי יגיד לי? חשוב לי תמיד לשמוע את האמת ולדעת בדיוק מה את חושבת."

רק כאן היא מתרצה, "את יודעת שאני אוהבת אותך ושאת חשובה לי." לאחר המשפט הזה אני צריכה לספור עד עשר, ואז היא תזכיר לי איך אני לא הייתי אותו עוגן עבורה. איך אני לא אמרתי דבר, ונתתי לה לצאת עם בחור דפוק בשם שמעון חמש שנים, למרות שכולם ידעו שהוא אידיוט. אלף פעם הסברתי לה שגם אם ראיתי שהוא סתום וגם אם כולם חשבו שהוא סתום, היא היתה מאושרת ולא ראיתי סיבה להרוס לה, סמכתי עליה שמתישהו היא תגלה את זה לבד. אז לקח לה חמש שנים, בסוף היא גילתה. "חמש שנים מהחיים שלי ביזבזתי עליו. כבר יכולתי להתחתן וללדת ארבעה ילדים."

אני עדיין לא עונה.

"מה שהתכוונתי לומר זה שאולי תעצרי לרגע ותנסי להיזכר למה התאהבת בליאור מלכתחילה. שימי את העצבים בצד ותנסי לחשוב בהיגיון, אולי זה יעזור לך לקבל החלטות נכונות יותר. אולי ההיריון הזה הוא בכלל סימן שאת צריכה להישאר איתו."

מתי זה קרה, שאלתי את עצמי, מתי ענבל ואני כל כך התרחקנו זו מזו? פעם היא ידעה לקרוא את המחשבות שלי מבלי שאצטרך לומר מילה. היום אני צריכה להסביר לה כל דבר לעומק בשביל בדל קטן של הבנה בסיסית, וגם זה לא תמיד עוזר.

"תנסי להיזכר בחתונה שלכם," היא הציעה תוך כדי דחיסת קרואסון שוקולד לפה. בערב היא תרצה להקיא בגללו, אבל בדרך הביתה תזמין גם מגש פיצה, ואז כל הקיץ תתחבא מתחת לחולצות שחורות ענקיות ותסרב להראות את הבגד ים החדש שקנתה באלף מאתיים שקל בחנות מיוחדת למידות גדולת ביפו. על מי אני עובדת, שאלתי את עצמי. מה לא הייתי עושה בשביל קרואסון שוקולד. הפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי לאכול דבר כזה היתה כשהייתי בכיתה ז', וגם אז אמא שלי חטפה לי אותו מהיד וצרחה עלי שאני אגדל להיות אישה שמנה ודוחה ושאף אחד לא ירצה להתחתן איתי. אני לא אשכח את המבט של סבתא שלי כשהקרואסון נזרק לפח. "אני מצטערת, נינה," אמא הביטה בסבתא בחזרה. "לא כולנו ניצולי שואה."

"להיזכר בחתונה שלי?" שאלתי.

"כן!" ענבל מחאה כפיים בהתלהבות. "היית כל כך יפה, כמו נסיכה, וליאור חתיך. אין לתאר. כשאני מזכירה לך את החתונה, זה לא עושה לך כלום?"

"אני אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד על החתונה שלי," אמרתי בעודי מרחיקה מעלי את הקפה הדוחה. "אני זוכרת שעמדתי מול המראה בחדר הפרטי שלנו באולם. המתנתי שיקראו לי. הייתי מאוד מרוצה מאיך שנראיתי, וזה נדיר. הסתכלתי על האיפור, על העיניים, על הריסים המודבקים, על התסרוקת. הכול נראה מושלם. ליאור נכנס וחיבק אותי מאחור. הייתי כל כך מאושרת. לא הזיז לי שהוא קצת הורס לי את התסרוקת עם הסנטר שלו כשנשען עלי. ואז שמעתי שהכריזו עלינו, החתן והכלה. מחיאות הכפיים התגברו. פתאום דליה נכנסה וביקשה לדבר עם ליאור ביחידות. את קולטת? שנייה לפני שאנחנו אמורים לצאת אל החופה, אמא שלו קוראת לו ורוצה לדבר איתו לבד?"

ענבל הביטה בי בעניין, היא המשיכה לאכול, אך לא הסירה ממני את עיניה.

"מה ביחידות עכשיו, אמא?" ליאור היה מופתע. "עוד שנייה החופה מתחילה. את יכולה לדבר חופשי ליד שירה. אין בינינו סודות."

"טוב," דליה החמיצה פנים. "לי אין בעיה. גם ביני לבין אבא שלך לא היו סודות, ותראה לאן זה הוביל אותי... כל מה שרציתי להגיד לך זה שאני אמא שלך ואני תמיד אוהב אותך, לא משנה מה תעשה. וגם עכשיו, רגע לפני שאתה נכנס לחופה, תדע שאתה לא חייב להתחתן איתה. אתה יכול לבטל הכול ואני לא אכעס. כל עוד לא שברת את הכוס, שום נזק לא נגרם. אמנם נצטרך להסביר לאורחים מה קרה, אבל אני בטוחה שהם יבינו, ונעבור את זה יחד." זה גרם לענבל להפסיק לאכול. היא הביטה בי המומה. "די!" צעקה, "את עובדת עלי! זה מה שהיה לה להגיד לו רגע לפני החופה?"

הינהנתי.

"ואיך זה נגמר?"

"מארגנת החתונה, שלא הבינה למה אנחנו מתעכבים, נכנסה והוציאה אותנו משם. וככה צעדתי לחופה, עצבנית, המומה, כשמחשבות איומות מתרוצצות לי בראש."

"באמת?" ענבל הופתעה, "בתמונות מהחתונה נראית כל כך זוהרת ומאושרת כשצעדתם יחד על השטיח האדום."

"אני זוכרת שבהדרכה שקיבלנו מהרב, הוא ואשתו הרבנית ביקשו שניכנס לחופה בראש נקי, עם מחשבות טובות על אהבה, שמחה ואור. אני, לעומת זאת, צעדתי אל החופה כשבדמיוני לקחתי את דליה, ככה כמו שהיא, עם תוספות השיער המגוחכות שהספּר הדביק לה, עם המראֶה של בעלת בורדל פריזאי מהמאה התשע־עשרה, ודחפתי את הראש שלה לאסלה בשירותים. המחשבה הזאת בהחלט גרמה לי להרגיש זוהרת ולחייך. ליאור משך אותי לעברו, הוא רצה לומר לי משהו, אבל היה כל כך רועש שלא היה אפשר לשמוע דבר. בחופה עצמה דליה עמדה לידו כאילו כלום לא קרה. בלילה, אחרי שהכול נגמר ושכבנו יחד במיטה, אמרתי לו שאני שונאת את אמא שלו. הוא ביקש ממני לשכוח מהעניין ולא להזכיר את זה שוב."

"ו... את הסכמת...?" היא לא האמינה. "לא מתאים לך!"

"נראה לך שהסכמתי? רבנו עד הבוקר. אמרתי לו שאני טיפשה שהסכמתי להתחתן איתו, וחבל שהוא לא הקשיב לאמא שלו וביטל את החתונה."

כנראה ההלם של ענבל התפוגג כי היא חזרה לאכול, ובפה מלא הוסיפה, "אבל את התחתנת איתו, לא עם אמא שלו."

"פחחח. כשתתחתני סוף־סוף, תביני שזה לא בדיוק ככה," אמרתי והצטערתי על המשפט שנייה לאחר שהוצאתי אותו מפי. ענבל רוצה להתחתן, אבל ממש ממש רוצה להתחתן. עוד לפני שהיא נולדה, היא כבר רצתה להתחתן. כל שנה שעברה מאז שחגגה שלושים הכניסה אותה לדיכאון עמוק יותר. היא השפילה את עיניה. "לא התכוונתי לזה ככה כמו שזה נשמע," ניסיתי להתנצל. "מה שאני אומרת זה שכשאת מתחתנת, את מקבלת עם החתן גם את האמא שלו. ואם היא ממש כלבה, עדיף לא להתחתן. במקרה כזה משפחה כן בוחרים, אבל באותו שלב עדיין לא ידעתי את זה. ואמא של ליאור היא לא רק כלבה, היא האמא של הכלבות. אישה דוחה ומרושעת שמרוכזת רק בעצמה. לא סתם בעלה עזב אותה ונסע לארצות הברית. ליאור אמנם כועס עליו, אבל אני לגמרי מבינה אותו. למרות שלא נפגשנו אף פעם, אני לא מצליחה לדמיין מישהו שיכול לסבול אותה למשך יותר מכמה דקות."

"את יודעת שהשקית סוכר המסכנה הזאת לא אשמה." שתינו הבטנו על השולחן ועל גרגירי הסוכר החומים שהתפזרו לכל עבר לאחר שהתעללתי באכזריות בשקית הסוכר הקטנה שעל גבה תמונתו של משה דיין. הצצתי בשעון. "אוף, אני חייבת לחזור הביתה. הבטחתי לאיליי שנכין היום חנוכייה ממוחזרת. חנוכה בעוד מיליון שנה, אבל בבית הספר שלו כבר התחילו לחפור. הוא קיבל להכין עבודה משפחתית. את מבינה עם מה אני צריכה להתמודד? חנוכייה! ולא סתם חנוכייה ממוחזרת, אלא חנוכייה שתהיה ברוח ערכי הכבוד, החירות, השוויון והצדק. הילד בן שש, הוא עדיין לא יודע לכתוב כבוד, חירות שוויון וצדק. מאיפה הם ממציאים את השטויות האלו? כשעידו היה בכיתה א', לפני ארבע שנים, לא היו דברים כאלו."

הטלפונים של שתינו החלו לצפצף בו־זמנית שוב ושוב ושוב. ענבל, שלא רגילה לזה, תפסה בבהלה את המכשיר שלה והביטה בו בלחץ, "מה קרה? פרצה מלחמה?"

"תרגיעי, תייגתי אותך בסטטוס שכתבתי."

"'שטויות עם ענבל בבית קפה, בדיוק כמו בגיל 12', והתמונה של הסוכר שפיזרת כאן על השולחן? מתי הספקת?"

"אני מאוד זריזה כשזה קשור לפייסבוק."

"כבר יש לך מאה שמונים לייקים?" היא התלהבה. "וואו, בחיים לא היו לי מאה שמונים לייקים על משהו שכתבתי. כשאני מקבלת עשרים אני מרגישה בעננים." היא המשיכה לעקוב. "שלוש מאות עשרים לייקים. אני בהלם. אפילו עליזה המורה חברה שלך בפייסבוק? היא כותבת שתמיד היינו שובבות יחד."

"גם אני מפחדת," הרשיתי לעצמי לראשונה לבטא את מה שהטריד אותי באמת מהרגע שהאחות הודיעה לי שהתשובה של בדיקת הדם חיובית. "את זוכרת מה קרה לי בהריונות הקודמים? לא יכולתי להסתכל במראה על הבטן שלי ועל הרגליים הנפוחות."

ענבל הביטה בי במבט מלא חמלה. "אבל את יודעת שהיריון זה דבר זמני. את תמיד חוזרת למשקל שלך מהר מאוד."

פתאום הרגשתי איך הכלום שאכלתי עולה בגרוני. הרגשתי את הכאב הנורא בשרירי הבטן, את הבחילה הדוחה. "תזמיני לי מיץ תפוחים," אמרתי בזריזות כשפתחתי בריצה לשירותים. השארתי את ענבל עם החיוך המרוצה, שהתרחב עוד קצת בכל פעם שהטלפון צייץ, את כוס הקפה שנחה על השולחן בעליבותה, את גרגירי הסוכר. אם יש משהו שאני שונאת, זה להקיא. שונאת את הטעם המגעיל בפה, את כאבי השרירים, את הריח.

ניסיתי לא ללכלך את האסלה, נשבעת. אבל כשהכול יצא, ראיתי את הגועל מתפזר לכל עבר. רק המחשבה לנקות אחרי גרמה לי בחילה נוספת. הייתי חייבת לצאת מהתא הקטן. שונאת תאים קטנים עם דלת שנפתחת פנימה, כאילו המעצב עשה דווקא שיהיה לא נעים, שכדי להיכנס אצטרך להחליט אם להיצמד לדלת המלוכלכת או לאסלה המזוהמת. התכוונתי לנקות לפחות את המושב, אבל כשניסיתי למשוך את הנייר, הוא נקטע אחרי ריבוע אחד, מהמתקנים האלו שבכוונה לא נותנים להוציא כמות נייר ראויה. בסוף פשוט יצאתי, השארתי את הכול ככה, כמו האנשים הכי מגעילים בעולם. המנקה נשענה על דלת הכניסה. קראה הודעה בנייד הישן שבידה וציחקקה. התפללתי בכל לבי שרק תמשיך לצחקק לה ושלא תיכנס אחרי לתא, שלא יהיו לי בושות. רחצתי ידיים היטב ושטפתי פנים. כשחזרתי לשבת, מיץ התפוחים המתין לי. בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי לשתות משקאות מתוקים, בטח לא מיץ תפוחים. אבל זה הדבר היחיד שעוזר לי אחרי שאני מקיאה. המחשבה על הסוכר שהכנסתי לגוף העציבה אותי מאוד. התנחמתי בעובדה שהקאתי, אז זה בטח מתאזן. אם אני עולה במשקל אפילו גרם אחד, אני שונאת את עצמי ואת המראה שלי.

"בזמן שהקאת, הלייקים קפצו לשמונה מאות תשעים ושבע," ענבל חייכה. התאמצתי בכל כוחי להחזיר לה חיוך. שתיתי את המיץ בשלוק אחד והזמנתי חשבון.

* * *

במהלך הנסיעה הביתה המחשבות הטריפו אותי. אולי ענבל צודקת? אולי אני צריכה לספר לליאור על ההיריון? בסך הכול הוא אדם רגוע ואחראי בדרך כלל. פעם יכולתי לספר לו כל מה שעובר עלי. אולי אחרי שהילדים יירדמו נוכל לשבת בסלון ולדבר, פשוט לדבר, כמו פעם, כמו שני חברים טובים. אולי גם הוא, ממש כמוני, רק ממתין לרגע הנכון לפתוח את הדברים? ואם נצטרך, נלך לטיפול זוגי. זאת לא בושה. כמה מהחברות שלי הלכו עם בני זוגן לייעוץ, והם גילו את עצמם מחדש. זה לא אומר שאנחנו פגומים. להפך! זה מוכיח שאנחנו בוגרים ומבינים את המציאות ומוכנים לעבוד קשה בשביל לא לזרוק לפח את החיים שבנינו לעצמנו. שלווה בלתי מוסברת נחתה עלי בפתאומיות. הכול יהיה בסדר, אמרתי לעצמי, אפילו בסדר גמור.

הגעתי הביתה, חניתי ונכנסתי לחדר המדרגות. לחצתי על כפתור המעלית והמתנתי. הפתק הצהוב צעק לעברי את הודעת הוועד האחרונה: "מחר בעשר הדברה בחצר, בחדר המדרגות ובחדר האשפה, אנא השגיחו על חיות המחמד!!!" נכנסתי למעלית. ריח חזק של בושם נשי עמד באוויר. שוב הרגשתי צורך להקיא, אך כשיצאתי מהמעלית ועמדתי סמוך לדלת הדירה, שמעתי את קולה של דליה, אמא של ליאור. משום־מה ההפתעה הלא נעימה פוגגה את הבחילה. מה היא עושה אצלנו? בדרך כלל ליאור נוסע אליה פעמיים בשבוע עם הילדים, ואני לא חייבת לסבול את נוכחותה. אם אני לא טועה, לפני שנה היתה הפעם האחרונה שכף רגלה זיהמה את ביתי. דליה היא הדבר האחרון שהתחשק לי לראות על הספה בסלון. פעם ליאור היה טורח לסמס לי על אירועים כאלו, להכין אותי, אבל היום הוא לא עשה זאת. ההודעות שאני מקבלת ממנו קשורות כולן לילדים. בחוסר חשק הוצאתי את המפתחות מהתיק ופתחתי את הדלת.

"אתם רואים?" דליה הביטה בי, "אמא לא שכחה אתכם. בסוף היא נזכרה שאתם קיימים וחזרה." עידו ואיליי רצו לעברי, "אמא! אמא!" חיבקתי את שניהם, "סבתא עשתה איתנו חנוכייה לתחרות החנוכיות הממוחזרות." על השולחן עמדה חנוכייה מאולתרת עשויה בקבוקי פלסטיק וזכוכית. הבקבוק של השַמָש היה מוכר לי מאוד.

בקבוק Fatena by SoOud EDP 50ml, הבושם האהוב עלי. היה לנו בבית רק בקבוק אחד כזה, וככל הידוע לי, הוא היה מלא לגמרי כי רק לפני שבועיים קניתי אותו בתשע מאות שקלים. "דליה, מאיפה לקחתם את בקבוק הבושם של השמש? בבקשה תגידי לי שזה בקבוק ריק שהבאת מהבית." לא באמת רציתי לשמוע את התשובה.

"היינו צריכים שמש מיוחד, אז מצאתי את הדבר הסירחוני הזה אצלך על השידה ליד המיטה." נשמתי עמוק בניסיון להירגע, והיא המשיכה, "גם ככה יש לך כל כך הרבה בשמים, לא חשבתי שדווקא זה עם הריח של מטהר אוויר של בית שימוש יחסר לך."

"אמא, זה היה כיף! שפכנו את מה שהיה בפנים לשירותים," איליי הסביר בשמחה, "וסבתא הדביקה את זה לבקבוק שמן ריק."

"הבנתי, חמוד," ליטפתי את ראשו. "גם את השמן שהיה בבקבוק שפכתם?"

דליה הינהנה, "בכסף שהבן שלי מרוויח את יכולה להרשות לעצמך לקנות חדש."

"זה לא העניין," אמרתי ברוגז. "לקחת דברים טובים ולזרוק אותם לפח בשביל חנוכייה זה לא בדיוק מִחזור, את יודעת?! חוץ מזה, מה את עושה כאן? איפה ליאור?"

"אמא עצבנית יש לכם," היא הביטה באיילי ובעידו. "הוא הלך לד"ר קדמי, להשיג מרשם בשבילי לכדורי שינה, שאוכל להעביר את הלילה."

לא הבנתי אם היא בכוונה מוסרת לי את כל המידע כדי שנפתח בשיחה על העניין, אבל מכיוון שלא התחשק לי להיכנס לזה, החלטתי להתעלם מנוכחותה. ישבתי מולה ועיינתי במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ".

"את יודעת," היא שברה את השתיקה, "הייתי היום בסטימצקי, והספר שלך לא היה בחנות."

"טוב," עניתי בקצרה.

"לא רק שהספר לא היה בחנות, היא לא ידעה מי את בכלל."

"טוב," עניתי שוב.

"בצומת ספרים אותו הסיפור. שאלו מי את, אייַתִּי להם את שם המשפחה המאוד ארוך שלך, לא דילגתי על ה'בוכבינדר' שהתעקשת להשאיר, וכלום, נאדה, גורנישט, לא מכירים. שאלו אותי אם אני בטוחה שזה השם. אמרתי שכן, שאת כלתי, מתוך שינה אני לא יכולה לשכוח את השם שלך, גם אם לפעמים אני מאוד רוצה. הן צחקו, שתי הבחורות בקופה. אחת מאוד נחמדה. גם לה קוראים שירה. היא בדקה שוב ואמרה שתנסה להזמין. שכנראה אין לספר הזה כל כך ביקוש.

"טוב," עניתי בפעם השלישית. הפעם בעצבנות מופגנת.

"אולי את צריכה להסיק מסקנות לגבי העתיד. זה לא שאת בחורה צעירה. עוד שנתיים את בת ארבעים, זה גיל כזה של סיכומים. מה שלא הצלחת להשיג עד גיל ארבעים כנראה לעולם כבר לא תצליחי. ליאור לא אומר לך את זה כי הוא לא רוצה לצער אותך, אבל איתי הוא מדבר על הכול. הוא מאוד מודאג ממך."

"איליי, עידו, בואו למטבח ונכין יחד ארוחת ערב." נאלצתי לאזור את מעט הכוחות שנותרו בי כדי להתעלות על עצמי ולא להגיב. חוץ מזה, חשבתי שאם אפיל אותה לארץ, אתיישב על החזה שלה ואחבוט בפרצופה בזעם, זה לא יהיה נעים. בכל זאת, לא עושים דברים כאלו מול הילדים.

עידו הוציא צלחות מהארון וסידר אותן על השולחן. הוא פתח את המגירה, הוציא סכו"ם והסביר לאיליי איך מניחים את הכלים. לאחר שסיימתי לטגן את החביתות, לחתוך ירקות לסלט, להזכיר לעידו שלא יושבים עם סמארטפונים לארוחה, לנגב את הדמעות של איליי ולהסביר לו שאני לא קונה לו טלפון כי הוא בכיתה א' ולא מעניין אותי שלכל החברים שלו כבר יש, הדלת נפתחה וליאור נכנס. בידו היתה שקית מהסופרפארם, כולו היה ספוג מים. כרגיל, הוא לא לקח מטרייה. כשרק עברנו לגור יחד, הייתי מתנפלת עליו בדאגה. מקלפת ממנו את הבגדים הרטובים, מדליקה את התנור בחדר האמבטיה, מעלה את הטמפרטורה של המזגן. "אתה לא נורמלי," הייתי צוחקת, והוא היה מלטף את פני בידיו הקרות. "תיכנס מיד לאמבטיה, שלא תהיה חולה." הייתי מוציאה מהמקרר את סיר מרק הירקות הקבוע ומחממת עבורו, מביטה בו טורף הכול, כף אחר כף. וכשהקערה התרוקנה, הוא היה מבקש עוד. המחשבה הזאת, שהוא אוכל בהנאה משהו שאני הכנתי, הסבה לי אושר לא מוסבר. כולם יודעים שאני אסון במטבח, אבל ליאור התייחס לכל דבר שהכנתי כאילו מדובר באיזו יצירה קולינרית מדהימה. כשעידו היה בן ארבע ושניהם חזרו רטובים מכף רגל ועד ראש, חשבתי שהוא פשוט חסר אחריות. איזה אבא מחזיר את בנו הקטן מהחוג ביום גשם חורפי וסוער ברגל, ועוד בלי מטרייה. הבטתי בו בכעס וחטפתי את עידו, שדווקא שמח מאוד וסיפר לי איך הם קפצו בכוונה לתוך השלוליות כדי להירטב כמה שיותר. בלילה אחרי שעידו נרדם, ליאור נאם לי נאומים ארוכים על זה שאני דואגת יותר מדי ובגלל זה הילדים יֵצאו כמוני, לחוצים והיסטריים, שאני צריכה לזרום ולא לחשוב יותר מדי. זו היתה אחת המריבות הראשונות שלנו. למעשה, זאת היתה הפעם הראשונה בה הבנתי שהוא נוטר לי על הפגמים שבי, סופר אותם, מודע להם. לאחר שעתיים עידו התעורר בגלל התקף סטרידו. שלושה ימים הוא קדח מחום, וליאור שתק, ביצע כל פקודה שהנחַתִּי עליו, ואפילו לקח כמה ימי חופשה כדי להיות עם עידו, למרות שהייתי בבית. מאז הוא לא שכח לקחת מטרייה כשזה נגע לילדים.

"אבא!!!" עידו ואיליי זינקו עליו כאילו לא ראו אותו שנה. "אנחנו בדיוק אוכלים ארוחת ערב."

"איליי, עידו, רדו מאבא, אתם תירטבו," אמרתי שנייה מאוחר מדי, כי הם כבר נרטבו.

הוא חייך לעברי, או לפחות היה נדמה לי שהבחנתי בחיוך, אך גם אם היה אחד כזה, זה לא ממש שינה את הרגשתי.

"אבא, בוא, שב לאכול איתנו."

"רגע, חמודים, אני רק הולך להחליף בגדים." הוא ניגש לאמו, שהמשיכה לשבת כל אותה העת בסלון, "דווקא לא עשו בעיות. הסברתי לה את המצב, והיא מיד נתנה מרשם." הוא הושיט לה את השקית הרטובה.

דליה לחשה באוזנו דבר־מה, הוא ענה לה בלחישה כך שלא יכולתי לשמוע במה מדובר. ניסיתי לשקר לעצמי ששניהם לא מעניינים אותי, אבל זה לא עבד. ככל שהמשיכו להתלחש, כך גברה סקרנותי.

הוצאתי את בקבוק השוקו מהמקרר, "בואו, חמודים, שבו בבקשה."

איליי ועידו התיישבו, וליאור ודליה התיישבו בעקבותיהם.

"לי לא ערכתם מקום?" דליה התרעמה ונתנה מבט זועף בעידו.

"דווקא שמתי," הוא ענה בפה מלא, "אבל אמא אמרה שלא צריך, כי את בטח לא תרצי לאכול את האוכל שהיא מכינה."

ליאור הוציא מהארון צלחת נוספת, ולמרבה הפלא, לא הטיף לי מוסר. "שבי, אמא. את רוצה חביתה או שאכין לך טוסט?"

היא בחרה בטוסט, ואני העמסתי על הצלחת סלט.

"אמא, אני לא אוהב חביתה רגילה, אני רוצה מקושקשת." איליי הרחיק מעליו את הצלחת.

"חמודי, זה מה שביקשת ואת זה אתה תאכל. אני לא מכינה לך עכשיו מקושקשת."

דליה קמה מיד ממקומה וצלעה לעברו עם הרגל הדפוקה שלה, "אוי, חמוד שלי. בוא, אני אכין לך ביצה חדשה."

"דליה, אני מבקשת ממך לשבת ולא להתערב בשיחות שלי עם הילדים." רתחתי.

"אני מתארת לעצמי שהיה לך יום קשה, לא קל לרוץ כל היום בקניונים, לשבת בבתי קפה עם חברות, מדי פעם לשבת ולכתוב את הדבר הזה שאת חושבת שהוא ספר. אני בסך הכול דואגת לנכדים שלי. אל תוציאי עליהם את העצבים שלך."

"אמא, אני חושב ש..."

"אף אחד לא רוצה לדעת מה אתה חושב, ליאור," היא ענתה. "אני לא חושבת שאיליי ביקש משהו מוגזם מאמא שלו."

"טוב," אמרתי, "באמת ניסיתי להימנע מזה, אבל, ליאור, אני מבקשת שתיקח את אמא שלך הביתה עכשיו. אני לא מוכנה לסבול אותה אצלי בבית עוד רגע אחד."

עידו נראה מבוהל מהמעמד, "אבל, אבא, אמרת לנו קודם ש..."

"שקט," ליאור קטע אותו. "תאכל, מתוק שלי. אמא וסבתא קצת כועסות, הן תכף יירגעו."

רציתי להגיד לו שאם הוא לא מעיף את אמא שלו מכאן, אני בעצמי אדחף אותה מכל המדרגות, אבל שוב חשתי בחילה איומה. "תמזוג לי מיץ תפוחים," פקדתי ורצתי לשירותים להקיא את נשמתי. הכי נורא להקיא כשלא אוכלים כלום. מיצי המרה צורבים בגרון ובנשמה. ניסיתי להחניק את הקולות כדי לא להבהיל את הילדים, אבל לצערי זה לא היה בשליטתי. למען האמת, חשבתי שאספיק להגיע לשירותים הפרטיים שלי, שצמודים לחדר השינה ורחוקים מהסלון ומפינת האוכל, אך לא הספקתי. מחדר האמבטיה שבמסדרון שמעו אותי היטב.

"שירה..." הוא דפק על הדלת, "את בסדר...?"

לא הספקתי לענות כי מהר מאוד גל נוסף גאה בי. "להכניס לך את השתייה פנימה או להשאיר בסלון?"

"תניח על הרצפה ליד הדלת," אמרתי.

"טוב, מותק. אני משאיר לך. אני לוקח את אמא הביתה. עידו ואיליי עוד מעט יסיימו לאכול. אישרתי להם לראות בסלון פרק אחד של 'שרגא ביש גדא'. הם יודעים שברגע שהפרק נגמר הם עפים למיטה."

מותק? חשבתי לעצמי. אם לא הייתי מכירה אותו, הייתי בטוחה שהוא סובל מרגשות אשם. מותק? אידיוט. לקחתי מגבון והתחלתי לנקות את האסלה. מזל שיש עוזרת. פתחתי את הדלת, הכוס המתינה לי שם. שתיתי במהירות, ומיד הרגשתי טוב יותר. לאחר מכן התפשטתי. עמדתי מול המראה. הגובה שלי לא השתנה חמש־עשרה שנה מטר שבעים ואחת. עליתי על המשקל. חמישים ותשעה קילו. ירדתי קילו שלם מאז גיליתי על ההיריון. זה גרם לי לחייך חיוך קטן של אושר. הרבה זמן עבר מאז ירדתי קילו שלם. שלוש פעמים בשבוע פילאטיס, פעם בשבוע ספינינג, יומיים בשבוע דיאטת צום של ארבע מאות חמישים קלוריות, ועדיין, רק ההיריון הדפוק הזה עם כל ההקאות גורם לי לרדת במשקל. אם לא הייתי יודעת איך איראה בעוד כמה חודשים אם לא אעצור את זה, הייתי יכולה להמשיך לחייך. לפחות החזה שלי עדיין עומד במקום, בלי ניתוחים! את התחת והירכיים אני לא מסוגלת לסבול. מזל שהמראה לא כל כך ארוכה. הדבר האחרון שאני צריכה לראות מולי עכשיו זה את הירכיים. בילדותי ובנעורי העליזים אמא שלי לא אהבה שאני יוצאת מהבית במכנסיים קצרים. היא תמיד אמרה לי שזו נקודת התורפה שלי. "אחותך ירשה ממני את השכל ואת העיניים הכחולות, ואת ירשת את הרגליים העקומות והירכיים הענקיות." הייתי בת שמונה, אבל המשפט הזה שלה לא יצא לי עד היום מהראש.

דווקא כשנראה שאני מתחילה להירגע, נזכרתי שוב בדליה, ממש סבתא לדוגמה. כשעידו נולד היא היתה מגיעה בלי להודיע, תמיד ברגעים הכי לא מתאימים, ומתעצבנת שעידו ישן ושהיא אף פעם לא זוכה לראות אותו ער. הסברתי לה שזה מה שתינוקות עושים בחודשים הראשונים לחייהם, בעיקר ישנים, אבל היא דרשה שנעיר אותו בכל פעם שהגיעה, והתפלאה כשלא הסכמתי. אז עוד דאגתי לליאור והתאפקתי לא לומר לה מה אני באמת חושבת עליה. אבל אחרי שגם ליאור דיבר איתה וכלום לא עזר, החלטתי שאם היא תגיע כשהוא לא נמצא, לא אפתח לה את הדלת. היא היתה דופקת, מצלצלת בפעמון, מעירה לי את עידו, ואני הייתי לוקחת אותו לחדר הרחוק ביותר, סוגרת את הדלת ומתעלמת. כשאיליי נולד, היא נסעה לקנדה ולארצות הברית לחודשיים. היא אפילו לא היתה בברית.

פתחתי את המים החמים. ראיתי איך אט־אט האדים מכסים את המראה, ואת דמותי הולכת ומיטשטשת. נכנסתי לאמבטיה ונתתי ליום שחלף להישטף מעלי. נכון לאותו הרגע, לא ידעתי שעבורי היום הזה עוד רחוק מלהסתיים.

* * *

בתשע בערב הייתי רעבה, הכנתי לי כוס תה ירוק ללא סוכר והתיישבתי בסלון. ליאור חזר. הוא התיישב לידי, קרוב יותר ממה שהיינו רגילים בשנה האחרונה. "איך את מרגישה?"

"קצת יותר טוב," עניתי בלי להביט בו.

"אני יודע מה את הולכת להגיד, אבל לפני שאת מתחילה לשטוף אותי, רק רציתי להגיד לך שאבא שלי נפטר."

"באמת?" הנחתי את ידי על ידו הקפואה. "אני כל כך מצטערת." לרגע התחרטתי על הקשיחות שבה קיבלתי את פניו.

"אין לך מה להצטער," הוא הרגיע אותי. נראה שהוא נהנה מהמגע. "זה לא עושה לי כלום. אני לא באמת מכיר אותו. מתברר שהוא נפטר כבר לפני חודש. בת הזוג שלו התקשרה לאמא שלי אחרי ההלוויה, היא לא רצתה אף אחד מאיתנו שם. כאילו שהייתי בא. שלושים שנה לא דיברנו. אבל אמא שלי לקחה את זה קשה."

"חודש שלם היא ידעה ולא סיפרה לך?" בהתחלה זה נראה לי מוזר, למרות ששום דבר באישה הזאת לא ממש מפתיע אותי.

"היא גם לא היתה מספרת לי כלום אם לא היו מתחילים לה התקפי החרדה האלו. מאז שהיא גילתה שהוא מת, היא עוברת סוג של התמוטטות עצבים."

"באמת? כשהיא ישבה כאן עם הילדים ועשתה לי את המוות, היא לא נראתה כמו מישהי במשבר."

הוא התקרב אלי עוד קצת, "את מכירה את אמא שלי. גם כשהיא זקוקה לעזרה היא לא יודעת לבקש. אבל היום היא ביקשה. ואני לא יכולתי לסרב."

"בסדר. אז הלכת בשבילה לד"ר קדמי ולקחת בשבילה כדורים, אפשר לחשוב. אולי זה מה שהיא באמת צריכה. קצת כדורים שיאזנו אותה. גם כשהיא לא במשבר היא קצת מופרעת."

הוא היסס לרגע ואז המשיך, "היא ביקשה ממני עוד משהו חוץ מהכדורים... ד"ר קדמי הסבירה לי שלא כדאי שהיא תהיה לבד עכשיו."

"ד"ר קדמי צודקת. אישה בגילה, אם היא מרגישה בודדה, יכולה בהחלט לעבור לדיור מוגן או לשכור מטפלת צמודה. אני מוכנה לעזור לך לבחור מקום טוב. שמעתי שבירושלים יש דיור מוגן מפואר ואיכותי, שכחתי איך קוראים למקום. אם תרצה אני אתקשר לענבל. דודה שלה עובדת שם."

הושטתי את היד לטלפון שלי, אך הוא עצר אותי, "אמא שלי ביקשה לעבור לגור איתנו לכמה חודשים, רק עד שהיא תרגיש טוב יותר."

"תחזור על מה שאמרת, נדמה לי שלא שמעתי אותך טוב." הידיים שלי החלו לרעוד.

"את שמעת אותי טוב מאוד. אמרתי לה שאין שום בעיה ושהיא תמיד רצויה."

"מה עשית???" צרחתי, "אמרת לאמא שלך שהיא יכולה לגור איתנו בלי לדבר איתי קודם? זה אחד הדברים הכי מטומטמים ששמעתי בחיי. ראית מה קרה כשהיא היתה כאן שעה היום. רק שעה אחת! עכשיו תכפיל את זה בעשרים וארבע שעות, ואז בשבעה ימים בשבוע! אתה השתגעת? אין מצב! על גופתי המתה!"

"שירה," הוא ניסה לאחוז בידי, אך אני זזתי במהירות ולא איפשרתי לו לגעת בי. "אל תחשוב על זה אפילו. זה לא יקרה. אני ואמא שלך לא נגור באותה דירה. אתה מטומטם, או שאתה רק עושה את עצמך?"

"את לא מבינה, אבא שלי נפטר ו..."

"אז מה?" קטעתי את דבריו. "היא לא היתה איתו בקשר שלושים שנה. אתה בעצמך סיפרת לי איך הוא ברח מהבית עם מזוודה אחת, ואפילו לא השאיר לה מכתב מרוב שהוא כבר לא היה יכול לסבול אותה. זה לא שהם חיו יחד, ועכשיו כשהוא מת היא מרגישה אובדן ובדידות."

"תקשיבי, שירה, את יודעת איך זה עם אנשים מבוגרים. היא בת שבעים וחמש. המוות שלו עשה לה משהו."

"זה לא מעניין אותי!" המשכתי לצרוח בהיסטריה. רק המחשבה שהיא תסתובב כאן כל הזמן הוציאה אותי מדעתי. "מבחינתי, אמא שלך יכולה למות מחר וזה לא יזיז לי." ההורמונים של ההיריון השתוללו, "ואתה יודע מה? מבחינתי, גם אתה יכול למות מחר וזה לא יזיז לי." קמתי, לקחתי את התיק מפינת האוכל, פתחתי אותו והוצאתי בדרמטיות את הטופס לוועדה להפסקת היריון. "קח, תסתכל, אם שאלת את עצמך למה אני מקיאה פתאום כל הזמן. אני בהיריון ואני הולכת לעשות הפלה. לא מגיע לך עוד ילד ממני, חתיכת אפס, אתה והאמא המגעילה שלך."

צלצול ממושך וטורדני בדלת קטע את הצרחות שלי ממש ברגע שפניו של ליאור החלו להחוויר. לא היה אפשר להתעלם מהרעש. באופן כללי אין לי בעיה להתעלם מצלצולים. למעשה, רוב הזמן, אם אני לא ממתינה למישהו, אני מתעלמת ולא פותחת את הדלת לאיש, אך כאמא לשני ילדים ישנים, נאלצתי לפעול במהירות ולפתוח את הדלת. בכניסה לדירה עמד אמנון, השכן מהקומה השלישית. אף פעם לא הצלחתי להבין בן כמה הוא. שבעים? שמונים? מאה ועשרים? כל גיל נראה הגיוני. משהו בפניו ובשיער הלבן הסמיך שלראשו גרם לבלבול. היה ברור שבצעירותו היה נאה. בידו החזיק קלסר, שקית וקופת מתכת גדולה בצבע תכלת זרחני, שבחזיתה היה נעוץ מפתח קטן. "אני מצטער על ההפרעה."

"ברשותך, אנחנו באמצע משהו." ניסיתי לגרום לו להבין שכעת זה לא הזמן המתאים.

"שמעתי שאתם באמצע משהו, כל הבניין שמע. אבל העניין לא סובל דיחוי." מבלי לקבל הזמנה הוא נכנס לסלון והתיישב על הספה. "אני אשמח לשתות משהו." הוא הביט בי, אני הבטתי בליאור, והוא מיהר להגיש לו כוס מים.

"אני אעשה את זה קצר. זאת הקופה, כאן בשקית יש קבלות, ובקלסר תוכלו למצוא את הביקורות שנעשו על ידי מכבי האש והגז וגם את הבדיקה האחרונה של המעלית. יש הסבר מפורט שכתבתי על העניינים השוטפים עם הגנן והמנקים."

"אמנון, אתה יכול בבקשה להסביר קצת יותר לעומק למה אתה משאיר לנו את כל הדברים האלה?"

אמנון לגם לגימה קולנית מהמים, "לגברת יש זיכרון קצר? אז אני אזכיר לך. לפני עשר שנים היתה ישיבת ועד. אף אחד לא רצה להיות הוועד, והוחלט שבכל שנה דייר אחר ישמש בתפקיד. את קפצת ומיד דאגת לספר כמה את ובעלך עסוקים והודעת שאתם האחרונים בסבב. אז בבקשה. אילו הייתם טורחים להגיע לישיבות הוועד מדי פעם, הייתם מגלים שעשר השנים עברו ושאתם האחרונים בסבב." הוא קם על רגליו, "שתהיה לכם שנת ועד מופלאה." רגע לפני שיצא הוא הוסיף, "מחר בעשר יש הדברה בבניין. אחד מכם צריך להמתין למטה למדביר. צריך לשלם לו, ואל תשכחו לקחת קבלה."

"רגע!" ניסיתי לעצור אותו, "אני לא יכולה להיות למטה מחר בעשר, מראיינים אותי לעיתון וליאור בעבודה. אתה לא יכול לעשות את זה באופן חד־פעמי?"

אמנון חייך, "לא! תתפלאי לדעת, אבל גם אשתי ואני מאוד עסוקים. שיהיה לילה טוב."

הדלת נסגרה.

ליאור התיישב על הספה ואחז בידו את הטופס, "באיזה חודש את?"

"באיזה חודש אני?" זילזלתי בהפגנתיות. "כבר שכחת איך זה עובד? אנחנו מדברים בשבועות."

"אל תעצבני אותי," הוא אמר במבט שגרם לי באותו הרגע לפחד קצת. "ומתי חשבת לספר לי?"

לא עניתי.

"את יודעת," הוא הישיר אלי מבט, "לפעמים את פשוט עוברת כל גבול." הוא קם מהספה, לקח את מפתחות המכונית ויצא מהבית בלי לומר מילה.

כוס התה עמדה על השולחן חצי מלאה. התה היה קר ודוחה, לא היה ניתן לשתות אותו עוד.

"מתברר שאם נזכרים לשתות את התה שלוש שעות לאחר ההכנה, הוא ממש קר ודוחה." #אחת שיודעת.

(תצלום של כוס התה שלידה מונח ספר של פול אוסטר)

הלייקים התחילו להצטבר.

ישבתי בסלון מול הטופס הריק ובכיתי. ארבע מאות חמישים לייקים בעשר דקות.

* * *

בשעה עשר ורבע בבוקר צילצל הטלפון. "שלום, אני מדבר עם שירה בוכנר רגב?"

"שירה בוכבינדר רגב," תיקנתי אותו.

"כן. בכיף. תאייתי לי רגע איך את כותבת את זה?"

"ב — ו — כ — ב — י — נ — ד — ר."

"סבבה אש. שיניתי אצלי בכיף. אני מתקשר ממקומון 'המושבה הירוקה'. אני צריך לראיין אותך על הספר שרשמת."

על הספר שכתבתי, חתיכת סתום, חשבתי לעצמי, אבל לא העזתי לתקן. "מעולה. אני איתך."

"אז בואי בכיף, ספרי לי קצת עליו. כאילו, קראתי את המאחורה ואת הפרק הראשון והאחרון, אז כאילו הבנתי, בגדול, אבל בכל זאת בואי נראה שלא פיספסתי שום דבר."

"הספר מספר על אישה בת ארבעים. כשהיא היתה צעירה, היא קיבלה שתי הצעות נישואים, ואנחנו עוקבים אחריה משתי נקודות מבט. פעם אחת מה היה קורה אילו היא היתה מתחתנת עם החבר הראשון שלה מהצבא, ופעם שנייה אילו היא היתה בוחרת במנהל שהכירה בעבודה. לאורך הספר רואים שלא משנה כמה שונים החיים שלה בעקבות הבחירה שביצעה, בסופו של דבר היא מגיעה לאותו מקום בדיוק."

"מם ם ם ם... הבנתי. וזה מבוסס על סיפור אמיתי?"

"סליחה?" לא הבנתי.

"זה מבוסס על החיים שלך?"

כן. התחתנתי עם מישהו אחד ואז חזרתי בזמן, התחתנתי עם גבר אחר ועשיתי השוואה. דביל. "תראה, בכל פעם כשאני כותבת דמות כלשהי, יש בה משהו ממני. נוגה זאת אני. הגיבורה בספר חולמת להיות סופרת, ואני סופרת, יש לה מערכת יחסים מורכבת עם המשפחה, וגם לי..."

"והאונס?" הוא קטע את דברי, "תכלס זה מה שכאילו מעניין את כולם. הבנתי שאנסו אותך כשהיית בת חמש־עשרה?"

אילו חדווה היחצנית היתה מתראיינת במקומי, היא היתה משקרת ואומרת שכן. ולא רק שהיתה משקרת, היא גם היתה פורצת בבכי מזויף וקורע לב ומתארת בפרטי פרטים את כל מה שעבר עליה בזמן האונס המדומיין ואת ההשלכות שלו. היא היתה עושה את זה בכזו מקצועיות, שאם היו לוקחים אותה לבדיקה במכונת אמת, התוצאה היתה שהיא דוברת אמת. "מה אכפת לך לשקר?" היא התעצבנה עלי כשהתראיינתי לאחר שספרי הראשון יצא לאור. "נראה לך שאת מעניינת ככה מישהו? נשואה לעורך דין עשיר, גרה בדירה ענקית ברעננה, החיים שלך דבש. היום בלי כאב אף אחד לא יראיין אותך." וכך פתחתי קבל עם ועולם את עניין הפרעות האכילה שלי ואת מסכת ההתעללות שעברתי בילדותי עם אמא שסבלה בעצמה מהפרעות אכילה. ישבתי מול עיתונאית מאוד נחמדה, ובלי לשים לב נסחפתי כאילו מדובר בטיפול פסיכולוגי. סיפרתי על המטבח שדלתו היתה ננעלת מדי לילה כדי שלא אתגנב למקרר, על התפרצויות הזעם שכוונו לעברי בכל פעם שעליתי מידה במכנסיים, למרות שבסך הכול היה מדובר בגדילה תקינה לגמרי. על התקפי הזלילה שחוויתי כשהתארחתי אצל חברות והגישו לנו פיצה או שניצל מטוגן. סיפרתי לה כמה נגעלתי מעצמי בהיריון, עד שהבנתי שמדובר בתהליך טבעי ושזו רק תקופה שתחלוף. אחרי שהכתבה התפרסמה, הוזמנתי לכל תוכניות הבוקר. כולם רצו לשמוע עוד קצת על האמא הפסיכית שהרסה לי את החיים. אותה אמא שלא דיברה איתי שנה שלמה בעקבות הפרסום הלא רצוי שקיבלה. באותה תקופה קיבלתי המון הצעות חברות בפייסבוק מנשים עם הפרעות אכילה, קיבלתי הצעה להנחות בסדנאות וקבוצות תמיכה בנושא. אבל אף אחד לא התעניין בספר עצמו. נמכרה מהדורה וחצי, ולאט־לאט, כשהספר כבר לא היה במבצע והורד מהשולחנות הראשיים בחנויות הספרים, הוא נעלם כאילו מעולם לא נכתב. עד המועמדות לפרס ספיר. זה בהחלט שינה הכול. בעקבות המועמדות הספר נכנס לרשימות רבי־המכר והצליח מאוד. הספרים השני והשלישי, לעומת זאת, נכשלו מסחרית.

"למזלי לא נאנסתי. לא בגיל חמש־עשרה ולא בכלל, אבל אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, בדיוק התפוצצה פרשת האונס בשומרת, וכנערה צעירה זה ממש הטריד אותי. הייתי חולמת על זה בלילה ו..."

צלצול האינטרקום הפריע לשיחה: "רגע. אני כבר איתך."

"מי שם?" שאלתי.

"המדביר. אמרו לי שתחכי למטה כשאני אבוא."

"אוי, נכון," הבטתי על קופת המתכת שעמדה על השולחן בפינת האוכל כתזכורת לסיוט מאתמול. "כמה דקות ואני יורדת."

"זריז," הוא ביקש, "יש לי עוד עבודה היום."

"הלו..." שכחתי איך קוראים לכתב שהתקשר. או שהוא לא אמר לי כלל את שמו?

"כן, אני איתך. אני שומע שאת עסוקה. תראי, אם האונס לא היה, זה קצת משנה לי כאן את כל הכיוון של הכתבה, אבל בסדר. אני אראה מה אני יכול לעשות. אם יהיו לי עוד שאלות אני אתקשר ו..."

"רגע, אבל עוד לא דיברנו בכלל. בקושי שאלת משהו."

הכתב התחיל לגמגם, "כן... תראי... כאילו... ברמת העיקרון הבנתי. זה יפורסם בשישי הקרוב. תזכירי לי רגע את השם של הספר?"

"'נודדות'."

"באמת? איזה שם מוזר. למה קראת לו ככה?"

"יש בספר קטע שהגיבורה בורחת לצפון וצופה בציפורים נודדות ומרגישה שגם היא כמו..."

"אהה, יופי, יופי. אז אם אצטרך עוד משהו אני אתקשר. להתראות, שירה. תודה רבה."

"תודה," עניתי, אך הוא כבר ניתק.

ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על הכתבה העלובה שעומדת להתפרסם עלי ביום שישי. פתחתי את הקלסר שאמנון השאיר לי. הוצאתי את הצעת המחיר. שש מאות חמישים שקל הדברה לחדר המדרגות.

"בשעה טובה," המדביר קיבל את פני. "הגיע הזמן שתרדי. שעה אני מחכה לך."

"לא כל כך הבנתי למה אתה צריך שאני ארד למטה. למה שלא תתחיל לעבוד, ואחר כך תעלה אלי לדירה לקבל את הכסף?"

"אמנון ביקש שלפני שאני מתחיל אני אראה לך את רישיון ההדברה."

"מהמם."

הוא הגיש לי דף לבן מקומט. "מר צביקה אזולאי, אגרונום. מספר רישיון 93."

"מרשים. אז עכשיו אני יכולה לעלות הביתה, וכשתסיים תעלה אלי ואשלם לך? קומה רביעית, דירה שמונה."

"אמנון אמר שתהיי בחוץ ותבדקי אותי."

אלוהים ישמור האמנון הזה. "אתה נראה לי בחור אמין לחלוטין. אתה יודע מה? אני כבר חוזרת עם הכסף, תכין לי קבלה. אחר כך תעשה את העבודה ותלך. אני סומכת עליך." זה מה שחסר לי, להתעכב כאן ולאחר לחדר כושר.

"אגב, אין לך מה לדאוג, זו הדברה ירוקה."

"למה אתה אומר לי את זה?"

הוא חייך, "את נוגעת בבטן כל הזמן, את כמו אשתי כשהיא בהיריון. לא תריחי שום דבר, אבל אם את לחוצה, פשוט תתרחקי מכאן לארבע שעות."

"בכיף." מתברר שנדבקתי מהכתב ההזוי. עליתי בחזרה הביתה ולבשתי את חליפת הנייק האפורה, אורלי כבר ממתינה לי במכון.

* * *

ליאור לא היה בבית. כבר כשהתעוררתי והתחלתי להתארגן עם איליי ועידו בבוקר, הוא לא היה. אם לא הייתי רואה בכיור את הכוס עם משקעי הקפה השחור, הייתי יכולה לחשוב שהוא לא ישן כאן הלילה. ג'וד נכנסה למטבח. כמו בכל יום היא הגיעה בשבע בול על השעון והחלה לבשל, לנקות ולסדר. את האמת? כנראה יכולתי להסתדר בלעדיה. לנו בבית מעולם לא היתה עוזרת. עד שהתחתנתי עזרתי לאמא שלי בכול, כיבסתי, גיהצתי וקירצפתי רצפות, אמבטיות ושירותים. כדי להרוויח קצת כסף, הייתי עובדת אצל השכנים ומנקה תריסים. רק לבשל אני לא יודעת, אולי קצת דברים בסיסיים. ברגע שליאור הבין שכאשר יחזור הביתה מהעבודה כנראה לא ימתינו לו סירים מהבילים מלאים במאכלים ביתיים, הוא הציע שתגיע אלינו מבשלת שתבשל ותנקה את הבית שלוש פעמים בשבוע. כשאיליי נולד, המשרה של ג'וד התרחבה והיא הפכה למטפלת/עוזרת/מבשלת יומיומית. אני אוהבת את ג'וד, גם הילדים מאוד אוהבים אותה. בהתחלה היה לי מוזר שמישהי כל הזמן מסתובבת בבית, אבל לאט־לאט התרגלתי.

ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על אתמול. ליאור צריך לעכל את מה ששמע. כשירצה לדבר על זה כמו שצריך, הוא יודע איפה למצוא אותי. לקחתי את התיק הקטן ובקבוק מים קרים מהמקרר ויצאתי לאורלי המאמנת, שכמו תמיד בוודאי תקבל את פני בפנים קשוחות.

אורלי דקיקה וגבעולית. כשאני מביטה בה, אני רואה את כל מה שהייתי רוצה להיות ואני לא מצליחה. "יאללה, יאללה, גברת שירה, בצעדים קלילים להזיז את התחת!!!" הנחתי את התיק בארונית. "טי־אר־אקס בכה לי שלא ראה אותך כבר שבוע. תראי איך את נראית!!!" היא צרחה. חימום קל ומתחילים. נכנסנו לחדר הפרטי. היא הגבירה את המוזיקה. קולה של בריטני ספירס נשמע בקולי קולות, "Now get to work bitch."

לאחר רבע שעה היא נעמדה ליד הטי־אר־אקס וכיוונה את הרצועות לרמה הכי קשה. היה לה חיוך שטני. היא הביטה בי וכנראה ציפתה שאומר משהו, אך אני השלמתי עם מר גורלי. אחרי חמש דקות נאלצתי להפסיק. רצתי בדחיפות לשירותים. אוף! לא הבאתי איתי מיץ תפוחים. איזו טיפשה. יצאתי מהתא וצעדתי באטיות בחזרה לחדר.

אורלי הביטה על האף שלי ולאחר מכן על הבטן, שוב על האף ואז שוב על הבטן. "את בהיריון?"

"כן," אישרתי.

"מזל טוב, מטומטמת! ולא חשבת שאת צריכה להגיד לי משהו?"

"לא," עניתי, "הוא כנראה לא יישאר עוד הרבה, אז זה ממש לא משנה."

אורלי כיבתה את המוזיקה. "זו בעיה בריאותית או שאת פשוט לא מעוניינת בהיריון הזה?"

"אין לי בעיה בריאותית," עניתי בעצב.

"אם את צריכה עזרה בוועדה, תגידי לי. יש לי מישהו שיכול לעזור לך."

"מה זאת אומרת?" שאלתי מופתעת.

"שלושת אלפים דולר, ואת מקבלת חוות דעת מרופא בכיר שההיריון הזה מסכן אותך מבחינה בריאותית. שתי חברות שלי השתמשו בו ולא עשו להן בעיות בכלל. הוא מנהל מחלקה. כולם מכירים אותו. אם תרצי, תגידי לי ואני אתן לך את הטלפון הפרטי שלו."

פתאום הבנתי שזה אמיתי. שאם אני רוצה להפסיק את ההיריון הזה, אני באמת יכולה. "בואי נמשיך באימון," אמרתי, "אם אני אצטרך את הרופא הזה, אני אגיד לך. טוב שאמרת לי שיש אפשרות כזו."

"יאללה, יאללה, היריון הוא לא מחלה. בינתיים, עד שתחליטי מה את עושה, חשוב לשתות הרבה. נעשה תרגילים לחיזוק שרירי קרקעית האגן. אני אישית אדאג שלא תהיה לך צניחת רחם ואחזק לך את הסוגרים. זה מה שחסר לך עכשיו, שבגיל שלושים ושמונה תהיה לך בריחת שתן."

היא הפעילה מחדש את המוזיקה בעוצמה גבוהה. האימון נמשך.

* * *

חמש שיחות שלא נענו מליאור. התלבטתי אם להקשות עליו ולהתעלם ממנו, או בכל זאת לתת לו הזדמנות ולהתקשר אליו. בעודי מנסה למלא טבלה דמיונית בסיבות בעד ונגד, הוא צילצל שוב. בצלצול החמישי עניתי.

"שירה, אנחנו צריכים לדבר. זה חשוב," הוא אמר בטון דרמטי.

"דבר."

"איפה את? אולי נאכל צהריים יחד. תוכלי לבקש מג'וד שתחזיר את איליי מבית הספר ונשב רק את ואני ונדבר?"

"טוב."

"תוכלי להגיע למשרד? נשב במסעדה ליד? יש לי פגישה חשובה בערב, ואני לא אחזור הביתה לפניה."

"טוב," אמרתי שוב.

"אז נתראה באחת?"

"נתראה."

כשהגעתי הביתה נכנסתי לחדר הארונות. התלבטתי מה ללבוש. רציתי להיראות הכי יפה שרק אפשר, שיבין מה הוא מפסיד, ועם זאת לא להיראות כמי שהתאמצה יותר מדי. בחרתי בג'ינס סקיני כחול כהה, בחולצה לבנה מכופתרת ועליה סריג שחור קטן צמוד. הג'ינס לא נסגר למרות שהכנסתי את הבטן פנימה ממש חזק. גם הסריג לא ישב כמו תמיד. הרגשתי שהחזה שלי גדל. ליאור אוהב חזה גדול. בכל היריון כשהחזה שלי גדל, ראיתי איך הוא מתלהב. שלא לדבר על החברות הקודמות שהיו לו לפני. בתחילת הקשר שלנו, כשהוא הראה לי תמונות שלהן, הייתי צוחקת עליו שהוא בחר אותן לפי מידת החזה, אז ממש לא ברור מה הוא עושה איתי. החזרתי את הבגדים לארון. אסור לי להתפרק עכשיו, לפני השיחה איתו. אסור לי לחשוב על המשקל! אין לי מושג מה הוא רוצה להגיד לי. אני חייבת להישאר רגועה, או לפחות להיראות כזו. הוצאתי שמלה של רונן חן, קלאסית, שחורה. זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. התאפרתי בקלילות, רק עיפרון שחור, סומק וגלוס ורדרד. לפחות השיער הסתדר לי בדיוק כמו שאני אוהבת. התלתלים קיפצו בפראות בלי שאצטרך לסדר אותם חמישים פעם כמו בכל יום. אפילו ג'וד, שמעולם לא העירה לטוב או לרע על המראה החיצוני שלי, לא יכלה להתעלם. "את להיראות מקסים," אמרה עם המבטא המצחיק שלה. "את לא לדאוג. את לבלות יפה עם ליאור."

"תודה." קצת הופתעתי שהיא שמה לב. אולי הגזמתי? חזרתי למראה הגדולה בחדר. בחנתי את עצמי. הורדתי את הגלוס. תמיד אמרו לי שאני יפה. חוץ מאמא שלי. פעם, כשהייתי בכיתה ג', יצאתי מבית הספר, וכשחיכיתי לאמא ניגשה אלי מישהי ושאלה אותי אם אני רוצה להצטלם לפרסומת. מאוד התרגשתי, אבל אמא לא הסכימה. היא התחילה לצעוק על האישה שתפסיק לבלבל לי את המוח, שאני לא מתאימה לצילומים. האישה הוציאה כרטיס ביקור ונשבעה לה שמדובר בחברה רצינית ושנקבל הרבה כסף, אבל אמא לא היתה מוכנה לשמוע. בכיתה י' ענבל היתה צריכה להגן עלי בגופה ובלשונה החדה מפני מספר הבנים הלא הגיוני שרצו לבלות בחברתי. הרבה בנות קינאו בי. ענבל לא. היא תמיד היתה שם בשבילי.

"תחזיקי לי אצבעות. את לא מבינה מה הלך אתמול בלילה. סיפרתי לליאור. אנחנו נפגשים עוד מעט לשיחה..." סימסתי לענבל.

"סיפרת לו??? דברי איתי איך שהפגישה נגמרת."

קצת כעסתי על עצמי שהתעצבנתי עליה במפגש האחרון שלנו. בסך הכול היא החברה הכי טובה שלי, והיא תמיד משתדלת לעמוד לצדי בשעת הצורך.

צילמתי את עצמי. "איך? אני לא רוצה שהוא יחשוב שהשקעתי יותר מדי."

"תחליפי את המגפיים לסניקרס לבנים פשוטים," היא ענתה מיד. החלפתי. יותר טוב.

״הרבה יותר טוב.״

כשהגעתי למשרד, עליזה המזכירה של ליאור לא היתה במקומה. נכנסתי בלי לדפוק ונראה שהוא נבהל. "הקדמת קצת." הוא קם והכניס לפיו מסטיק שלקח ממגירת השולחן כשהוציא משם את הארנק. כשיצאנו הוא נעל את דלת המשרד, ושנינו צעדנו בשתיקה למעלית.

אני זוכרת את היום שליאור הכריז שהוא מתפטר ופותח משרד משלו. חמש שנים ראיתי איך הוא מרוויח ים של כסף עבור אחרים. כשהוא עזב, כמה לקוחות רציניים עברו איתו. הבוס שלו התחנן בפניו שלא יעזוב, הציע לו להיות שותף בכיר, אבל את ליאור לא עניין דבר. מהיום שהשתחרר מהצבא הוא חלם להיות עורך דין ולפתוח משרד משלו. כשכל החברים שלו טסו לדרום אמריקה לטיול הגדול, הוא התחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. הוא סיים בהצטיינות והתחיל התמחות באחד המשרדים הנחשקים בעיר. אני עבדתי באותה תקופה במשרת רעב כמפיקה באחת מתוכניות הלילה ברדיו תל אביב ונאלצתי להשלים הכנסה כאחראית דוכן קפה בבניין המשרדים שבו עבד. כל הבנות היו מאוהבות בליאור. אני לא אשקר, גם אני נהגתי להסתכל עליו בלי ששם לב כשנכנס לבניין ויצא ממנו, אבל מכיוון שהיה לי חבר באותה תקופה, לא השקעתי מאמצים מיוחדים כדי ללכוד את תשומת לבו. לעבודה הגעתי תמיד די מוזנחת לאחר שעות ללא שינה, היישר מהרדיו. יום אחד הוא פשוט ניגש אלי. ככה, פתאום, בלי הכנה. "תגידי, אפשר בבקשה לקבל את מספר הטלפון שלך?"

אמרתי לו שיש לי חבר.

"לא בסדר," הוא חייך, "אז איך נתחתן? איך יהיו לנו שלושה ילדים, איך נחיה יחד באושר ועושר?"

"לכמה בחורות אמרת את המשפט הזה עד היום?" שאלתי בחיוך. "אתה לא באמת חושב שזה עובד."

"ששש..." הוא השתיק אותי. "אני סופר."

צחקתי.

"אני אעשה איתך הסכם. אני מסתכל עלייך כבר די הרבה זמן. אפילו עשיתי כמה בירורים. המקורות שלי בדרך כלל לא טועים, אבל הם פיספסו את העובדה שיש לך חבר." הוא הסתכל על רן מדוכן הסלטים שמולי במבט נוזף. "כל עוד יש לך חבר, אני לא אטריד אותך חוץ מחיוך בכל בוקר, ותיזהרי, החיוכים שלי ממש יפים, במיוחד בבוקר, אבל כשתיפרדו, את חייבת לתת לי סימן, שאדע שאת פנויה."

"אל תבנה על זה. זה לא יקרה בקרוב," אמרתי מבלי לדעת שבאותם רגעים בדיוק ירון, החבר החמוד שלי, והחברים שלו קנו כרטיס טיסה פתוח להודו והוא אפילו לא הציע לי להצטרף. שבוע לאחר מכן ליאור נכנס לבניין. בדבר אחד הוא לא שיקר. היה לו יופי של חיוך, במיוחד בבוקר. סימנתי לו להתקרב. "אני פנויה."

הוא לא העיר הערות ציניות על המהירות שבה זה קרה. רק חייך חיוך מתוק במיוחד ואמר שהוא מאוד שמח. קבענו להיפגש למחרת בערב. יצאנו למסעדה יפנית יקרה להחריד. אני זוכרת שהסתכלתי על התפריט ופחדתי להזמין. כל מנה עלתה יותר מיום עבודה ממוצע שלי ברדיו. אַת אף פעם לא יכולה לדעת על איזה פסיכופת תיפלי בדייט הראשון. תיארתי לעצמי שאם הוא הביא אותי לכאן אז הוא בטח מתכוון לשלם עלי, אבל הסיפורים האיומים של ענבל על בחורים סוטים ודוחים הכניסו אותי ללחץ. בארנק היו לי חמישים ושישה שקלים בלבד, ולא הייתי בטוחה אם כרטיס האשראי שלי יעבור, ולמען האמת, לא רציתי להעמיד אותו למבחן.

הזמנתי את אחת המנות הראשונות, שגם המחיר שלה היה מופקע בעיני, ומים מינרליים. ליאור הכריז בתגובה שאני לא יוצאת מכאן עד שאני לא אוכלת את מנת הבית שלהם, לוקוס סאקמושי מאודה בסאקה ושעועית שחורה, צ'ילי, טופו, פטריות שימאג'י ותרד חלוט עם אורז לבן. לא עזרו כל ניסיונותי להסביר לו שאני לא כל כך רעבה. "רק תטעמי. מה שלא תאכלי, נבקש מהם לארוז לך הביתה למחר." בסוף נכנעתי. הוא הזמין לשנינו סאקה אוזקי חצי יבש. נראה שהמלצרית הכירה אותו. הוא סיפר לי שלהיות מתמחה במשרד עורכי דין זה להיות העבד של המשרד. שלפעמים משאירים אותם שעות נוספות ונותנים להם עבודה פקידותית נטו שלא קשורה בהכרח לעריכת דין. איתו התקבל להתמחות בן של שופט מאוד מפורסם. "את לא מבינה איך אנחנו צוחקים עליו. כל משפט שני שלו זה, 'אני לא מבין. אני מצטיין דיקן, למה דווקא ממני מבקשים להכין קפה. אני לא מבין. אני מצטיין דיקן, למה אני צריך לתייק את החומר בקלסרים.' יום אחד שלחו אותו להביא דואר מהבניין ממול. ירד מבול. המזכירה של עורך דין פדן ניגשה לכוכים של המתמחים וצעקה, 'מי כאן מצטיין דיקן?' הדביל התלהב, 'אני! אני!' ואז היא שלחה אותו להביא את החבילה. הוא חזר רטוב וישב כל היום בלי לדבר עם אף אחד. למחרת אבא שלו הוציא אותו משם והעביר אותו למקום אחר." כשהוא חייך, היד שלו נגעה ביד שלי, בהתחלה כאילו בטעות. השארתי את היד בלי לזוז. לאט־לאט הוא קירב את היד עוד קצת ועוד קצת עד שאחז בידי. פתאום הייתי מודעת לכל פעימת לב, הייתי בטוחה שהוא מרגיש את הדופק שלי משתולל. זה הביך אותי, המחשבה שהוא מבין מה קורה אצלי בגוף. הרגשתי איך גל חום מציף אותי ופני מסמיקות. אלוהים אדירים, אם ככה אני מגיבה על מגע ידו, מה יקרה כשהוא ינסה לנשק אותי בסוף הערב. "למה את חושבת שהוא ינסה לנשק אותך בכלל בסוף הערב?" שמעתי בראשי את קולה של אמי, שתמיד הופיעה ברגעים הלא נכונים. ניסיתי להתעלם. היתה לי תחושה טובה לגביו. כשהגיע הזמן לקינוח, סירבתי, הפעם לא בנימוס. גם ככה אכלתי יותר מדי. ידעתי שמשמעות הדבר היא שמחר אני חייבת לאזן הכול ולצום. הוא הזמין חשבון. לשמחתי, המלצרית לא שמעה על שוויון מגדרי והגישה לו את החשבון. הושטתי את היד לחשבון מתוך נימוס, אבל הוא העמיד פני נעלב. "נראה לך, שירה? אני הזמנתי אותך לכאן היום." לא המשכתי בהצגה, ואפילו לא הצעתי להשאיר טיפ. מעט הכסף שהיה לי היה אמור לשמש אותי לנסיעות ברכבת למחרת. הוא השאיר טיפ נדיב מאוד ונפרד בהנהון מהמארחת בכניסה. בדרך למכונית הוא הניח עלי את ידו ברכות, ואני הרגשתי שכל מה שאני רוצה הוא שישאיר אותה שם לנצח. הוא פתח למעני את דלת המכונית. "להחזיר אותך הביתה או שמתחשק לך לבוא אלי קודם?" מצד אחד, לא רציתי לחזור הביתה. בדיוק חזרתי לגור עם ההורים אחרי ניסיון כושל להסתדר לבד כלכלית ולשכור דירה. ההורים שלי מדכאים. אין מילה אחרת לתאר אותם. יושבים כל היום בסלון, אבא עם תחתונים וגופייה רק כדי לעצבן את אמא, ואמא פותחת מזגן על קור מקפיא במיוחד רק בשביל לגרום לו להתלבש. שניהם יושבים מול הטלוויזיה עם כל ההערות שיש לה על כל דוגמנית או מגישה שמדברת. "דוגמנית? לדבר הזה קוראים דוגמנית? תראה את השומן שיש לה בירכיים. היום כל אחת קוראת לעצמה דוגמנית." לא. לא באמת היה לי כוח לראות את אבא מהנהן על כל משפט שלה בהסכמה גם כשידעתי שהוא לא מבין על מה היא מדברת, אבל לבוא אליו לדירה? מה זה אומר עלי? מה אני משדרת?

"אני מקווה שאני לא מלחיץ אותך. לא יקרה שום דבר שלא תרצי שיקרה." הוא הרגיש צורך להסביר מאחר שלא עניתי על שאלתו. "טוב. בוא ניסע אליך. נראה איפה אתה גר." "לא רחוק מכאן, בשדרות רוטשילד."

"איזה מקום מעולה," התלהבתי.

"כן, צריך לדעת איזו סבתא לבחור. זו היתה הדירה שלה והיא הורישה אותה לי."

לאחר כמה דקות נסיעה הגענו לדירה. דירת שלושה חדרים משופצת ומרוהטת בטוב טעם. עיצוב עדין עם נגיעות רטרו. מוזיקה שקטה התנגנה ברקע. שלמה ארצי. קצת נדוש אבל תקין. הצצתי בחצי עין אל מדפי הספרים בסלון והתיישבתי על הספה האפורה. הוא חזר מהמטבח עם שתי כוסות ובקבוק מים קרים. "רוצה לשתות משהו חם?" הנדתי את ראשי לשלילה והוא התיישב. "אז מה את מספרת, שירה היפה?" הוא הסיט תלתל סורר מעיני. אין לי מושג מה קרה, אבל בלי לחשוב פשוט התקרבתי אליו ונישקתי אותו. הוא לא התנגד, ועטף את גופי בשתי ידיו. "את כל כך יפה," הוא המשיך לדבר. "יותר מדי זמן חיכיתי לרגע הזה." אז אולי תיהנה ותשתוק? בבקשה שימשיך להיות חמוד ולא מהמרגיזים שלא מסוגלים להעביר דקה אחת מבלי לדבר. יש אנשים שכשיש רגע אחד שקט, הם מיד נלחצים וממלאים אותו בדיבורים. למה המוח שלי עסוק בזה עכשיו? היד שלו ליטפה את גבי, גיששה אחר הסוגר של החזייה. יש לי בדיוק שנייה להחליט אם אני עוצרת אותו או לא. זרמתי. פשטתי את החולצה והשלכתי אותה הצידה, גם את החזייה השחורה. עד אותו הרגע מעולם לא הייתי ליד גבר בלי חולצה כשהאור דולק. הוא שכב מעלי ובחן את החזה שלי. הרגשתי את איבר מינו מתקשה. כנראה היה מרוצה ממה שראה. "אולי תכבה את האור?" הצעתי.

"השתגעת? אני רוצה לראות אותך. את מדהימה." הוא העביר את ידו על פני, על צווארי ועצר כשהגיע לחזה. הוא פשט את החולצה שלבש. הוא לא היה שרירי במיוחד, אבל ראו שהוא מתאמן. על כתפו הימנית היה קעקוע קטן של טאז השד הטאזמני. זה הצחיק אותי. "תעמדי רגע," הוא ביקש. זה נראה לי מוזר, אבל מילאתי אחר בקשתו. "תורידי את המכנסיים לאט."

הורדתי את המכנסיים באטיות, "זה מספיק אטי בשבילך או ש..."

"ששש..." השתיק אותי החצוף. פתאום דיבורים מפריעים לו.

"ועכשיו את התחתונים."

אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה לעמוד עירומה באור מלא. עמדתי במשימה בכבוד. הפשלתי באטיות את תחתוני. הוא ישב על הספה, עדיין לא הוריד את המכנסיים. "תתקרבי."

הוא חיבק אותי. "תעצמי עיניים." עצמתי. הרגשתי את הלשון שלו עוברת לרוחב החזה שלי, מלקקת את הפטמות שהזדקרו, יורדת לאט־לאט לבטן, לטבור. אוי. רק שלא ירד לי. אני שונאת את זה כל כך. מה יש לגברים לחפש שם בכלל. ניסיתי להרחיק את ראשו, אבל הוא התנגד לדחיפה. טוב, אם זה מה שהוא רוצה לעשות, שייהנה. הוא השכיב אותי בעדינות על הספה. לשונו החלה לגשש, נראה שהוא דווקא מתמצא בתחום. גל חום והתכווצויות של הנאה חלפו לאורך גופי, ורגע לפני השיא הוא הפסיק והתיישב.

"מה קורה?" שאלתי מבולבלת.

"מה זאת אומרת?" הוא שאל.

"למה הפסקת?"

"את רוצה שאני אמשיך?"

"כן," עניתי מיד. "תמשיך."

"תתחנני."

"מה?" עדין לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.

"תתחנני. תגידי לי בדיוק מה את רוצה שאני אעשה," הוא אמר וחייך חיוך קטן וממזרי, לא החיוך היפה שאליו התרגלתי.

"אני לא מתכוונת להתחנן."

הוא צחק. הוא לקח את אצבעו והחדיר אותה בעדינות בין רגלי. שמעתי את התנשפויותי הולכות ומתגברות, ולא רציתי שיעצור. "אם לא תתחנני אני מפסיק עכשיו. לא תהיה לך הזדמנות נוספת."

"בבקשה," אמרתי בשקט.

"אני לא שומע. מה אמרת?" נראה שהעניין משעשע אותו.

"בבקשה תמשיך," אמרתי בקול רם יותר.

"תצעקי."

"בבקשה אל תפסיק!" צרחתי. הוא צחק. באותו הרגע הבנתי שנמאס לי. הוצאתי את ידו מבין רגלי וקמתי. בלי לחשוב יותר מדי הורדתי לו את הנעליים וזרקתי אותן על השטיח. ניסיתי לפתוח את הכפתור במכנסיו ללא הצלחה. "תוריד את המכנסיים עכשיו!" פקדתי, הוא לא התנגד. הוא הוריד גם את התחתונים. "בבקשה תגיד שיש לך קונדום."

הוא לקח את הג'ינס והוציא אחד מהכיס. חטפתי את הקונדום מידו והלבשתי אותו עליו במהירות. "אני למעלה," הכרזתי.

זזתי לאט, הייתי מגורה כל כך. לא רציתי שהוא יגמור בטעות מהר מדי לפני שאספיק ליהנות. החזה שלי נמחץ אל החזה שלו, כנראה לא זזתי בקצב המתאים מבחינתו, כי לאחר כמה שניות הוא הדף אותי מעליו לעבר הספה. עכשיו שכבתי אני על הגב והשליטה בקצב היתה בידיו. כשהוא חדר אלי, הרגשתי ערפול חושים מוחלט, חשבתי שעוד שנייה אחטוף התקף לב. הוא צבט את הפטמות שלי חזק מדי, אבל הכאב הסב לי עונג. "תמשיך," לחשתי באוזנו. "תמשיך," הפעם זאת כבר לא היתה לחישה, "תמשיך..."

ליאור גמר בקול תרועה רמה, שלף את הקונדום במיומנות וחיבק אותי. באותו הלילה נשארתי לישון אצלו. לאחר שבוע הוא פינה לי מגירה, לאחר חודש ארון, לאחר חודשיים עברנו לגור יחד ומאז אנחנו יחד.

* * *

התיישבנו זה מול זה. מלצרית צנומה הגישה לנו את התפריט. היא חייכה לליאור במאור פנים. הבטתי עליו. כן, גם בגיל ארבעים ואחת הוא עדיין נראה טוב. לא נראינו זוג נשוי, חשבתי לעצמי. אם הייתי רואה אותנו מהצד, סביר להניח שהייתי חושבת שמדובר בסתם שני אנשים בפגישה עסקית. "אני רוצה בבקשה תה ירוק," ביקשתי מבלי להציץ בתפריט. "ואני הפוך גדול חזק."

"תרצו גם לאכול משהו?"

"לא כרגע," ליאור ענה. בהתחלה הכעיסה אותי העובדה שהוא עונה בשמי, אך רגע לפני שנתתי לכעס להתעצם, הבנתי שאין באמת סיבה. אני כועסת רק מכיוון שכל מה שליאור עושה בשנה וחצי האחרונות מכעיס אותי ולא משנה מה זה, גם אם יאמרו לי שהציל את העולם מהשמדה.

"אני מבין שיש לנו בעיה," הוא התחיל. אני מאד שמחה. מעניין אם הוא הגיע למסקנה הזאת לבד. "אבל אני לא חושב שיש משהו שלא נצליח להתגבר עליו כשאנחנו יחד."

"אז למה ברחת אתמול בלילה? מה היה כל כך דחוף לך להיעלם?"

"מה ציפית שאני אעשה, שירה?"

"את האמת? ציפיתי שתישאר. שתחבק אותי. שתגיד שאתה לא מבין איך הגענו למצב הזה שאני חושבת בכלל לעשות הפלה."

"אז למה שתקת? למה לא עצרת אותי? למה לא התקשרת וביקשת ממני לחזור?"

הטלפון שלו צילצל. זיהיתי את דמותה של דליה מהבהבת על הצג. הוא דחה את השיחה. ברגע אחד הכול חזר אלי. "להתקשר אליך? לבקש שתחזור? נגמרו הימים שהתחננתי. ואם כבר מדברים על כל השאלות הלא הגיוניות שאתה שואל אותי, אתה באמת חושב שאמא שלך תעבור לגור איתנו? איבדת את זה לגמרי. האישה הזאת יורדת לחיי בכל הזדמנות. אתה רוצה לשמוע איך בדיוק היא הכינה עם איליי חנוכייה ממוחזרת לפרויקט שלו? היא שפכה בקבוק בושם שלם לשירותים בשביל שיהיה לה שַמָש. בושם שקניתי לפני שבועיים בתשע מאות שקלים."

"אם זה מה שמרגיז אותך, אנחנו ניסע עכשיו ונקנה לך חדש."

"לא, ליאור," איבדתי את הסבלנות, "עצוב מאוד שאתה חושב שזה מה שמפריע לי. אני לא צריכה שתקנה לי בושם חדש. מה שמפריע לי זה העובדה שהאישה הזאת לא מפסיקה לזלזל בי. היא יורדת לחיי ומתעללת בי נפשית. ואתה במקום להגן עלי, במקום להסביר לה שאין סיכוי שהיא תגור איתי באותו הבית, מודיע לה שהיא יכולה ומעמיד אותי במצב מאוד לא נעים."

"את צריכה להבין שאמא שלי אהבה את אבא שלי. המוות שלו הוציא אותה מאיזון. כשהיא סיפרה לי, היא ישבה מולי רועדת ולא הפסיקה לבכות. ועכשיו היא בבית עם התקף חרדה."

"אז תדאג לה למטפלת."

"את מכירה אותה. היא לא מוכנה שאף אחד ייכנס אליה הביתה. את לא זוכרת כמה ריבים היו לנו עד שהצלחתי לשכנע אותה להכניס עוזרת? אני בטוח שאם זה היה הפוך, אם אמא שלך היתה בוכה לך בדמעות כמה קשה לה, היית עושה את אותו הדבר. זאת אמא שלי, שירה. חוץ מחברה אחת, היא לבד בעולם."

"אני לא אשמה שהיא רבה עם כולם ואין לה אף אחד בעולם," אמרתי, הפעם בטון ילדותי מעט כי הבנתי שהפסדתי בוויכוח.

"שירה," הוא אחז בידי והסתכל בעיני. "בואי נעשה ניסיון לחודש. תני לזה הזדמנות. אם אחרי חודש תראי שזה בלתי נסבל, אני בעצמי אגיד לה שהיא צריכה לעזוב. חוץ מזה, אולי המצב שלה ישתפר, והיא תרגיש יותר טוב ותרצה לחזור לבית שלה מיוזמתה."

"אוף. זה לא הוגן," אמרתי.

הוא קם ממקומו והתיישב לידי. "בבקשה, אל תעשי הפלה."

"אל תקפוץ לי עכשיו מנושא לנושא."

"יש משהו שאני יכול לעשות בשביל לשנות את דעתך בנוגע לתינוק?"

הוא הניח עלי את ידו. "למה לא יכולת להיות נחמד לפני חודש? לפני שנה? למה רק עכשיו כשאתה מרגיש שאתה מאבד אותי, אתה פתאום מתחיל להתעניין בי ובדעות שלי? אני מרגישה שאתה כבר לא אוהב אותי בכלל. למה שארצה להביא במצב כזה עוד ילד?"

"את טועה," הוא אמר וליטף את שערי. "אני לא הפסקתי לאהוב אותך אף פעם. זאת את שהתרחקת..."

"טוב, תקשיב, לדבר יפה אתה יודע, בגלל זה אתה עורך דין, אבל אני סופרת. דיאלוגים לא מתארים דמות. אדם נשפט גם לפי המעשים שלו. לפני שנה וחצי, כשהספר השלישי שלי יצא לאור, לא הגעת להשקה. שכחת. נשארת במשרד עד מאוחר ו..."

"והתנצלתי על זה מיליון פעם," הוא הרים את קולו. "כמה פעמים עוד תזכירי לי את ההשקה הארורה של הספר שלך?"

"את ההשקה הארורה, את יום החתימות ברמת אביב, את החגיגה לכבוד חתימת החוזה על הספר הרביעי... להמשיך להזכיר לך עוד דברים ששכחת ואפילו לא התלוננתי ששכחת?"

"אני לא מבין אותך, שירה. אם את רואה שאני שוכח, למה את לא מזכירה לי?"

"אני צריכה לרדוף אחריך ולהזכיר לך כל דבר שחשוב לי בחיים? יש לך מזכירה! אם זה היה כל כך חשוב לך, יכולת לבקש שתשלב אותם בלו"ז שלך. תקשיב לי טוב עכשיו. אמא שלך תעבור לגור אצלנו לחודש ניסיון. שיכנעת אותי. ניצחת. אבל ההפלה זה רק שלי. אתה לא תזכיר את זה בכלל. אני היחידה שתחליט מה אני עושה עם הדבר הזה."

"תחשבי על האפשרות שאולי זאת בת... בת אחרי שני בנים."

"תשתוק."

"הכול בסדר עם השתייה שלכם?" המלצרית חזרה.

"הכול מעולה. את יכולה להביא לנו חשבון."

"בחיים לפעמים צריך לדעת לקחת הפסקה מהכול ופשוט להיות יחד, גם אם זה רק לעשר דקות."

(תצלום של כף היד של ליאור משאיר טיפ, על רקע הכוסות הריקות משתייה)

עד שהגעתי הביתה, ארבע מאות שלושים ושמונה לייקים.

* * *

"את לא מבינה איזה זבל." היא לא בכתה, אבל נראה שבכל רגע זה עשוי לקרות.

"קבעתי איתו בקפה ליד הבית כדי שאם הוא יהיה דוחה, אני אוכל לברוח אחרי כמה דקות. הוא הגיע. דווקא היה חמוד. נראה שהכול זורם בכיף. דיברנו וצחקנו עד אחת בלילה. אחרי זה הוא הזמין אותי אליו, ואני כמו מטומטמת הסכמתי. מפה לשם העניינים התחממו, שכבתי איתו. אגב, שלא תביני, הוא לא היה כזה מציאה. גמר אחרי שתי דקות, אבל הרגשתי בכל זאת שיש משהו קצת מעבר, שאם הוא ילמד להכיר אותי ואני אותו, יש סיכוי לשיפור בהמשך. לא נשארתי לישון אצלו, למרות שביקש. לא רציתי להיראות נודניקית. הוא לקח אותי הביתה, ולפני שיצאתי מהמכונית התנשקנו. הוא הבטיח להתקשר למחרת בערב."

"נו?" שאלתי, מנסה להבין לאן זה מוביל. "הוא התקשר?"

היא לקחה את הטלפון שלה, נכנסה לוואטסאפ והראתה לי את ההודעה שהוא שלח לה: "ענבל היקרה, אני מצטער, זה לא ילך בינינו. באמת שניסיתי להתעלם מעניין המשקל שלך, אבל אני לא יכול. אף פעם לא יצאתי עם שמנה. את באמת מקסימה ומצחיקה וכל כך השתדלת אתמול, אבל זה פשוט לא מתאים לי. אני מצטער."

"אני בהלם," אמרתי, "הדביל הוסיף אימוג'י עצוב. מה, הוא מטומטם?"

עכשיו היא בכתה. עברתי לכיסא שלידה וחיבקתי אותה חזק. "ענבל, הבן אדם אפס. לא שווה לבכות בגלל בחור כל כך עלוב."

"את לא מבינה," היא מיררה בבכי, "את אומרת שהוא עלוב? אני מרגישה עלובה. הוא פנה אלי, אני לא התרשמתי בכלל מהפרופיל שלו אבל לא רציתי לפגוע בו, אז התחלנו להתכתב ואחר כך דיברנו בטלפון כמה פעמים. אמא שלי שיכנעה אותי לתת לו הזדמנות ולצאת איתו פעם אחת. היא כל הזמן אומרת שאני לא מוצאת בן זוג כי אני בררנית מדי. את קולטת? לא רציתי לצאת איתו בכלל."

המילקשייק שהזמינה הגיע. היא התנפלה עליו בשקיקה. במקום להביט בה בביקורתיות כמו בדרך כלל, קינאתי בה על היכולת לשתות ולאכול מה שבא לה, מתי שבא לה. גם המים המינרליים והתה הירוק שהזמנתי הגיעו. לא היתה לי שום תשוקה להתנפל עליהם.

"רוצה לשלוח מישהו שירביץ לו? רוצה שנכתוב עליו דברים איומים בפייסבוק? שנזמין לו מגשי פיצה הביתה?"

היא לא נראתה משועשעת. "חבל שאי אפשר להיכנס לאתרי ההיכרויות האלו אחרי הדייט ולדרג, ככה כשירות לציבור." היא פתחה את האפליקציה והראתה לי את הפרופיל שלו.

"חמוד עם ראש שובב?" הזדעזעתי. הסתכלתי על התמונה הדי כעורה שלו. שיער חום מדובלל, עיניים קטנות מדי וקרובות מדי. החולצה שלבש נראתה קטנה עליו במידה או שתיים וידעה ימים יפים יותר.

"זין קטן עם ראש שובב, אם כבר. אפילו לא הייתי קרובה לגמור."

"את יודעת מה את צריכה עכשיו? מסאז' טוב. רוצה לבוא איתי להרצליה? אחר כך נלך לקנות בגדים. נוציא לך את הזין הקטן מהראש."

"לא בא לי. את יודעת מה אני צריכה עכשיו? צרות של אחרים. מה היה עם ליאור בפגישה שלכם?"

"את רוצה צרות? שימי אצלי בבית מצלמה. מחר בבוקר דליה עוברת לגור אצלנו לחודש ניסיון." ענבל חייכה.

"מה את מחייכת, חתיכת סתומה. אני רוצה למות. אין לי מושג איך הוא הצליח לשכנע אותי. האישה הזאת לא סובלת אותי. אין לי מושג מה עשיתי לה, אבל מהרגע הראשון שנפגשנו היא לא אהבה אותי. כאילו היא חושבת שלקחתי ממנה את הבן שלה או משהו כזה. עד עכשיו כמעט לא דיברתי על זה כי אני לא כל כך רואה אותה ביום־יום, אבל עכשיו הכול חוזר אלי. את יודעת מה היה המשפט הראשון שהיא אמרה לי כשנפגשנו בפעם הראשונה? את מתה כשתשמעי."

ענבל חיככה את ידיה באושר, "אוי, אני מתה על הסיפורים שלך."

"כשרק הכרנו ליאור הזמין אותי לארוחת ערב עם אמא שלו, אחיו וגיסתו. ישבנו באיזו מסעדה בתל אביב. בערך חודשיים אחרי שעברתי לגור אצלו. כל הארוחה היא לא דיברה איתי. בקושי הסתכלה לעברי. לקראת סוף הארוחה הוא הלך לשירותים ונטש אותי איתם. ברגע שהוא התרחק היא נגעה לי ביד, 'שרית, איך זה לחיות עם גבר עשיר?' אני זוכרת שהופתעתי מהנגיעה בידי ומהשאלה המעליבה. הנחתי את כוס היין על השולחן והתלבטתי מה אני אמורה לענות על דבר כזה. הגברת פתחה במונולוג, 'עשיתי עלייך כמה בירורים והבנתי שאת גרה עם ההורים שלך בבת ים, קומה שנייה בלי מעלית, אין לך מכונית, את עובדת בכמה עבודות זמניות. מה התוכניות שלך לעתיד בעצם, חוץ מלהתעלק על הבן שלי?' את קולטת את החצופה הזאת? ענבל, הרגשתי שאני מתה במקום. נראה לי שזה הרגע הכי משפיל בחיים שלי."

ענבל הביטה בי באחד מהמבטים ההמומים שלה. "מה ענית לה?"

"בהתחלה לא אמרתי כלום. ניסיתי לחשוב אם כדאי ללכת מיד, אפילו לא לחכות לליאור, אבל אז גיסתי התערבה. 'את יודעת שאת לא חייבת לענות לה על זה, לא סתם אנחנו גרים בהולנד ומבקרים בארץ רק בחגים.'

"אח של ליאור חייך, 'ברוכה הבאה למשפחת רגב. אמא שלי היא חלק מהעסקה. כמו שאת רואה, הדר כבר הפנימה את העניין. אני במקומך לא הייתי מתרגש. ואגב, אמא, קוראים לה שירה, לא שרית.'

"אבל דליה לא התרגשה. במקום לשתוק היא המשיכה, 'זה בסדר, אין לי שום כוונה להתאמץ לזכור את השם. שיהיה לי בריא, ליאור, כל שבוע הוא יוצא עם מישהי אחרת. אם הייתי צריכה לזכור את השמות של כל הפרחות שהוא יוצא איתן, לא היה לי זמן לשום דבר אחר.'

"'שירה, אחי אמנם יצא עם הרבה בחורות, אבל אף אחת לא עברה לגור איתו, ואף אחת מהן לא פגשה את אמא שלנו, אז אם לא נבהלת עד עכשיו, יש סיכוי סביר שהוא ממש מחבב אותך,' אחיו ניסה להרגיע אותי. ליאור חזר עוד לפני שהספקתי לענות. 'אני חושבת שכדאי שאני אלך,' קמתי ממקומי. 'ליאור, אם אתה רוצה להישאר, אני יכולה לחזור הביתה באוטובוס.'"

"איך הוא הגיב על זה?" נראה כי ענבל חיה את הרגע, כאילו הכול התרחש אתמול. היא נראתה במתח.

"ליאור קצת נלחץ. 'מה קרה?' הוא שאל. גיסתי היתה משועשעת. אני זוכרת את המבט שלה. 'נחש...'

"ליאור הביט באמא שלו מאוכזב ואמר לה שהוא לא מאמין שהיא תמיד חייבת להרוס את הכול. הוא קם ונופף בידו לאחיו ולאשתו."

"נו?" ענבל המתינה להמשך.

"גברת דליה המשיכה להצטדק. 'אבל עדיין לא הגיע הקינוח, וחוץ מזה, באמת לא קרה שום דבר. אסור לי לשאול את שרית כמה שאלות? בכל זאת היא גרה איתך כבר חודש.' ליאור חיבק אותי, ויצאנו משם."

פתאום לא יכולתי שלא לחייך. נזכרתי בהמשך.

"בדרך למכונית לא יכולתי לשאת עוד את העלבון ופרצתי בבכי. 'אתה חושב שאני איתך רק בגלל שיש לך כסף?'

"הוא לא אהב את השאלה, 'תגידי, השתגעת? אין לי מושג מה אמא שלי אמרה לך, אבל אני משוגע עלייך, מת עלייך, חולה עלייך, לא יכול לחיות בלעדייך, ואת איתי כי גם את מתה עלי וגם כי אני מצחיק, חכם ורגיש.'

"'די, זה לא מצחיק. אמא שלך ממש פסיכית. נראה לי שהיא שלחה איזה חוקר פרטי לבדוק עלי פרטים.'

"'כן?' הוא נעצר לרגע, 'ומה היא גילתה? ששיקרת לי? שלא קוראים לך שירה? שאת בעצם שרית?'

"הוא ניגב לי את הדמעות, 'אמא שלי אישה עצובה. מאז שאבא שלי עזב אותה, היא שקועה בדיכאון. היא כאילו חיה, אבל היא לא. יש לה חברה אחת בשם יהודית, והן מאמללות אחת השנייה. הן כל היום בתחרות מי יותר חולה, מי לוקחת יותר כדורים, הילדים של מי גורמים צרות גדולות יותר. היא לא יודעת איך ליהנות ממה שיש לה. אני אוהב אותה כי זו אמא שלי, והיא עשתה בשבילי הרבה דברים טובים, אבל אני יודע שיש לה בעיות. את חייבת לזכור שאת לא מתחתנת עם אמא שלי, אלא איתי...' פתאום הוא הבין מה הוא אמר.

"'מה?' לא הבנתי. 'אנחנו מתחתנים?'

"הוא נראה נבוך. 'לא התכונתי להרוס, אבל...' הוא הוציא קופסה קטנה מהכיס. 'רציתי לעשות את זה כמו שצריך, לידה, ליד אח שלי... אבל נראה לי שככה זה אפילו יותר טוב. רק את ואני.' הוא ירד על ברכיו. 'אז מה את אומרת? אנחנו מתחתנים?'"

* * *

"אני מאחלת לך בהצלחה. ממש להכניס הביתה אויב."

"לפחות איליי ועידו יהיו מאושרים. הם מתים עליה. את לא מבינה איך הם שמחו כשסיפרנו להם. הם קצת נבהלו מהריב שהיה לנו בביקור האחרון שלה."

"ומה עם ההיריון שלך? יש החלטה?"

"כרגע הוא נותן לי שקט."

"זה לא שיש לך יותר מדי זמן לחשוב. את יודעת שכל שבוע שעובר זה יהיה יותר קשה."

"מה את אומרת. כאילו שאני לא יודעת."

"אז מה תעשי?" היא שאלה.

"נשבעת לך שאין לי מושג."

* * *

יום שישי הוא יום מיוחד. היום היחיד שבו אני ישנה עד מאוחר. ליאור קם בשש, יוצא מהמיטה בשקט מבלי להעיר אותי, מכין את איליי ועידו, אוכל איתם ארוחת בוקר ולוקח אותם לבית ספר. ביום שישי ליאור גם משתיק את הטלפון שלו ולא עונה לשיחות ולהודעות. גם בחום וגם בקור הוא נוסע לשחות בברֵכה, בשקט עם עצמו, בשביל להירגע. אחר כך הוא הולך לקבל עיסוי טוב ובצהריים נוסע לאסוף את הילדים. כשהתעוררתי בשעה עשר, כמו תמיד הושטתי יד לטלפון. רציתי לראות מה קורה בפייסבוק, אם נוספו לייקים ותגובות על הסטטוס מאתמול. לקחתי את איליי וחמישה חברים שלו לסרט. צילמתי סלפי עם כולם, כולל פופקורן ושתייה, וכתבתי "מזל טוב, אני אמא לשישה." כשהסרט נגמר היו לי אלף לייקים ומאה עשרים תגובות. לפני שנרדמתי – אלפיים חמש מאות לייקים ויותר מארבע מאות תגובות. מתברר שכמה מהחברים שלי התחילו להתווכח על מספר הילדים הרצוי במשפחה ממוצעת בישראל, ומישהי נעלבה וכתבה לי מניפסט ארכני וחופר למה היא ובעלה חסרי ילדים, ושלמרות זה גם הם משפחה, כאילו שטענתי משהו אחר.

באופן מוזר הופיעו לי על הצג שלוש מאות ושבע שיחות שלא נענו, מאה שישים ושמונה הודעות וואטסאפ, ארבעים ותשע הודעות רגילות, ועוד הודעת טקסט שבישרה לי על הודעות קוליות שממתינות לי.

הרגשתי כאב חד בחזה ונשטפתי זיעה קרה. הרגשתי שאני נחנקת, לא הייתי מסוגלת לנשום. קיוויתי שזה לא התקף לב. מי מת? התפללתי שהילדים וליאור בסדר.

נכנסתי להודעות: "היי, זאת מיכל, התחקירנית של תוכנית הבוקר בערוץ עשר, אנחנו רוצים לראיין אותך, נשמח אם תחזרי אלינו." באמת? הכלבה קבעה איתי ריאיון לפני שנה וביטלה לי בבוקר, חמש דקות לפני שהגעתי לאולפן. שתמות. "את לא נורמלית. איך לא סיפרת לי על זה אף פעם? יכולתי לעזור לך. תתקשרי כשתוכלי. ניסיתי להשיג אותך חמישים פעם." זאת היתה ענבל. מה? לא סיפרתי לך מה? "זאת אמא, תתקשרי מיד כשתשמעי את ההודעה. אפילו שלילה אצלנו." מה הולך כאן, לעזאזל, אם אמא טורחת להתקשר אלי מניו יורק אחרי שלא דיברה איתי שבוע שלם. "את אמיצה, אני אוהבת אותך." המִספר לא היה שמור לי בזיכרון בכלל. מי זאת לעזאזל? "אלופה! אסור לשתוק. עכשיו אני מבינה את כל מה שלא הבנתי אז." אחותי. מה לכל הרוחות אחותי מבינה עכשיו שלא הבינה אז? מה קורה כאן? "כל הכבוד. את מלכה. ראיתי ב־ynet. גאה בך."

חדווה גאה בי? נחרדתי. פתחתי מהר בעמוד הראשי של ynet. במדור התרבות הופיעה ידיעה: "הסופרת שירה בוכבינדר־רגב, שעברה אונס קבוצתי מזעזע לפני חמש־עשרה שנים, החליטה כעת לספר את הכול בספרה החדש. בספרה 'נוודות' היא סוגרת חשבון עם כל מי שידע ושתק, מי שהיה עד לכאב והתעלם. היא מתארת את מה שעבר עליה ומרשה לעצמה לראשונה לומר את כל מה שפחדה לומר עד כה, 'בכל פעם כשאני כותבת דמות כלשהי, יש בה משהו ממני. נוגה זאת אני.'"

עכשיו כבר הייתי בטוחה שהתקף הלב קרוב מתמיד. לא הבנתי מה הסעיר אותי יותר, שהכתב הדביל לקח את המשפט היחיד שאמרתי לו והוציא אותו מהקשרו, או שהוא טעה בשם הספר.

סגרתי את הכתבה וחזרתי להודעות.

"היי, זאת אורנה התחקירנית של כאן ב', אנסה להשיג אותך שוב אחר כך."

"היי, שירה, בטח תשמחי לדעת שהעורך שלי במקומון התלהב מהכתבה, ומכיוון שהוא עורך גם ב־ynet, הוא החליט לפרסם אותה גם שם..."

אוי לא, אוי לא. מעניין אם ליאור כבר שמע על זה. התקשרתי אליו. הוא לא ענה. הוא בטח כבר הגיע לברֵכה. חזרתי להודעות, "שלום, שירה, זאת ענת מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית ואונס, סניף רעננה. נשמח אם תיצרי איתנו קשר לקראת אירוע התרמה שיתקיים בחודש הבא."

חששתי לעשות זאת, אבל בכל זאת לחצתי על האייקון הכחול האהוב ונכנסתי לפייסבוק. אחותי הצטלמה עם הספר שלי בפנים עצובות וכתבה, "גם אני שירה." זה היה בשעה 05:09. היו לה ארבע מאות לייקים, ומתברר שצצו לה חקייניות. לפחות עוד ארבעים נשים הצטלמו כשהן מחזיקות את הספר שלי ותייגו אותי. איך יוצאים מהדבר הזה? רציתי לנפץ את הטלפון על הרצפה, אולי אם לא אוכל לראות ולשמוע הכול, זה ייעלם, אבל התעשַתִּי. התגברתי על הדחף, ממש כמו אז כשניסיתי להתאבד בגיל ארבע־עשרה, אחרי שאמא שלי צרחה עלי כי היא גילתה שהזמנתי פיצה עם חברות שבאו אלי. היא תפסה אותי בשערות וגררה אותי לשירותים, הכריחה אותי לדחוף אצבע לגרון ולהקיא. אמרתי לה שאכלתי רק משולש אחד, אבל היא לא הפסיקה. היא דחפה לי את הראש לאסלה, עד שבסוף הקאתי. "חזירה. זה מה שאני מגדלת בבית, חזירה!" כשהיא ישנה התגנבתי למטבח, הוצאתי מהארון שמתחת לכיור חומר הדברה נגד חרקים וריססתי את הכוס היטב בכמות גדולה. לאחר מכן מזגתי קצת מים וריססתי גם אותם. אחר כך חמקתי חזרה לחדר והתיישבתי על המיטה. ניסיתי לשתות את המים, אבל הריח היה חריף מדי. ביד אחת סתמתי את האף, וביד השנייה קירבתי את הכוס לפי. "היא אוהבת אותך ורוצה בטובתך," שמעתי את קולו של אבא בראשי. "כן, יש לה דרך מוזרה להראות לך את זה, אבל היא אוהבת אותך." לא הייתי מסוגלת לשתות את המים האלו. לא רציתי למות בכלל. חשבתי שאני אולי שמנה וחזירה, אבל אני רוצה להיות סופרת. אני לא יכולה למות לפני זה. הריח גרם לי בחילה איומה. רצתי לשירותים והקאתי שוב. לא רציתי למות באותו היום. ככל שהעמקתי בזה, הבנתי שלא רציתי למות בכלל.

לקחתי שקית אשפה, הכנסתי לתוכה את הכוס וקשרתי היטב. חזרתי לחדר וזרקתי את השקית למטה מבעד לחלון. מצחיק איך דברים התגלגלו. היום אמא שלי בניו יורק. הזמינו אותה לכנס גדול בנושא הרגלי תזונה בריאים לבנות־עשרה מטעם היחידה להפרעות אכילה בבית חולים פסיכיאטרי נחשב מאוד בניו יורק. שלושה ספרים היא כתבה בנושא, כולם רבי־מכר גדולים בארצות הברית.

השארתי לליאור הודעה והתקשרתי לענבל. "סוף־סוף את עונה לי, מטומטמת. מהבוקר אני לא מפסיקה לבכות. בבקשה תגידי לי שזה לא חבר'ה מבית הספר. איך לא שיתפת אותי במה שעבר עלייך?"

"את מוכנה לסתום רגע? נראה לך שאנסו אותי ולא סיפרתי לך? זה הכתב הסתום הזה. הוא שאל אותי אם נאנסתי, ואמרתי לו שלא, שהושפעתי מהאונס בשומרת, אבל משפט קודם אמרתי לו שיש בנוגה משהו ממני או משהו דומה לזה, אני לא כל כך זוכרת, וזהו. זה הספיק לו. את קולטת? הוא רצה כותרת, ופשוט המציא אותה. אני לא יודעת מה לעשות. זה טירוף מה שהולך כאן. יש לי מיליון הודעות, כולם רוצים לראיין אותי. תיכנסי רגע לפייסבוק שלי, תראי מה הולך שם."

ענבל לא ענתה.

"הלו, את שם?"

"רגע," היא התעצבנה. "אני נכנסת לפייסבוק שלך לראות..."

"איך אני אצא מזה..."

"תקשיבי, זה נהדר. תראי איך כולם קנו את הספר שלך היום. את כל הזמן מתעצבנת ואומרת לי שאת לא מבינה איך יש לך כל כך הרבה חברים ועוקבים בפייסבוק וכולם אוהבים אותך, אבל הספרים שלך לא נמכרים כמו שהיית רוצה. תראי מה הולך כאן עכשיו."

"אז בגלל שהם חושבים שנאנסתי הם רצים לקנות את הספר שלי? אגב, ראית שהוא טעה בשם של הספר? נראה לי שאני אמחק את כל התמונות והתיוגים ואפרסם הבהרה בפייסבוק. אולי ככה יפסיקו להציק לי."

"מממ... אני לא יודעת. הייתי מתייעצת עם מישהו. מה ליאור אומר על הכול?"

"ליאור בברֵכה עכשיו. אני מתארת לעצמי שהוא עדיין לא ראה."

"טוב. אני חייבת ללכת לקניות. אני אדבר איתך אחר כך."

"מה קניות, ענבל? איזה קניות? אני מתה כאן!"

היא כבר ניתקה.

התקשרתי לחדווה.

"כוכבת־על! מה שלומך?" היא ענתה באושר לטלפון.

"אני רותחת, חדווה, רותחת. אני רוצה לפרסם בפייסבוק הבהרה ולהתנצל על האי־הבנה."

"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אם תעשי דבר כזה, את שרופה. פשוט שרופה. שרופה ב־ynet, שרופה ב'ידיעות אחרונות', שרופה ב'לאשה', בשום מקום לא יראיינו אותך עוד. יחשבו שזה היה רעיון שלך לקידום מכירות שיצא מכלל שליטה ונבהלת. את תהפכי לבדיחה של עולם הספרות."

"אבל, חדווה, אני לא אמרתי לו שאנסו אותי, אפילו לא רמזתי דבר כזה. אני לא יכולה לשקר בצורה כזו ו..."

"כל הבוקר אני מוצפת בבקשות לראיין אותך, חמודה. פנו אלי כולם. כל תוכניות הבוקר בטלוויזיה, כל תוכניות האקטואליה ברדיו, כל העיתונים. את רק צריכה לבחור."

"אין מצב שאני מתראיינת על זה שאנסו אותי. את איבדת את זה לגמרי. זה לא לעניין, ובטח שזה לא מוסרי, וחוץ מזה את יודעת שאני שקרנית גרועה. זה לא בשבילי כל הדבר הזה."

"אז פשוט תסתמי. אל תגידי כלום מטוב ועד רע. אני אגיד שאת לא מתראיינת כרגע ושאת רוצה לשמור על הפרטיות שלך ושל המשפחה שלך, ואת כל מה שהיה לך להגיד כתבת בספר."

"אבל משתמע מזה שהסיפור נכון ושכן נאנסתי." התחלתי לכסוס את ציפורן האגודל. עשר שנים חלפו מאז שנגמלתי במאמצים רבים מהמנהג המגונה הזה.

"בפעם הבאה תחשבי על כל מילה שיוצאת לך מהפה כשמראיינים אותך, גברת צעירה. רק טענות יש לך. את רואה? תוך כדי השיחה שלנו התחקירנית מקשת שולחת לי הודעות. הם שוקלים לעשות תוכנית מיוחדת על הסיפור שלך. את תגידי להם את השמות של הנערים שאנסו אותך, והם יאתרו אותם ויצלמו את המפגש שלכם. תארי לעצמך איזה סרט זה יכול להיות. יראיינו אותך, את כמובן תחזיקי את הספר ביד לאורך כל הצילומים. יראיינו אותם ויראו לאן כל אחד הגיע בחיים מאז ועד היום, ואיך אפשר להתגבר על טראומה כזו וגם לסלוח."

"חדווה, את חולה בראש, אני שוקלת לשלוח אלייך את הפסיכיאטר המחוזי. מי סולח על אונס קבוצתי של ילדה בת חמש־עשרה? וחוץ מזה, איזה אנסים את רוצה בדיוק שיצלמו? לא אנסו אותי!!! יותר טוב שבתור התחלה תתקשרי לכתב הזבל הזה שישנה את השם של הספר שלי כי הוא טעה וכתב שם אחר."

"למה טעה? אני קוראת את הכתבה שוב ולא רואה את הטעות."

"נודדות, חדווה, לא נוודות! נודדות – נו־ד־דות!!!" ניתקתי את השיחה בזעם.

בשעה 12:15 שמעתי את ליאור נכנס הביתה ואיתו אמא שלו, עידו ואיליי. אני עדיין הייתי במיטה. לא קמתי אפילו לשירותים. במקום להקשיב להודעות במשיבון, לקרוא הודעות או לחזור לאנשים, התמכרתי לקריאת הטוקבקים לכתבה.

"סופרת? לא שמעתי עליה אף פעם."

"מסכנה. בטח ערבים אנסו אותה. יהודים לא עושים דברים כאלו."

"איפה אפשר להשיג את הספר? הייתי היום בארבע חנויות ואמרו לי שיש התנפלות ואי אפשר להשיג אותו. אני רוצה אותו לשבת. מה עושים?"

תגובה על התגובה: "את התחת מכסים."

"הספר הקודם שלה מדהים. כל הכבוד לך, שירה. את מדהימה. לעבור דבר כזה ושנים לשמור את זה בבטן. לא קל. הולכת לקנות היום את הספר. שבת שלום."

"לפחות בזה לא האשמתם את ביבי, שמאלנים עלובים. תקשורת זבל. תמותו."

"איכס, עקומה. עם פינצטה לא הייתי נוגע בה."

"שירה, את כל כך יפה שזה כואב. יפה מבחוץ ומבפנים. בהצלחה, נשמה."

"זונה. כל הנשים זונות. למה היא נזכרה עכשיו?"

"אחת שמכירה את שירה: אני למדתי איתה בבית ספר ומדובר בילדה מגעילה שהפכה לאישה מגעילה. סנובית. כל הזמן היו מסתובבים סביבה בנים. איכס, גועל נפש. שומר נפשו ירחק."

"קראתי את הספר, ויצירת מופת זה לא."

"גם אני בעד לגליזציה של סמים קלים בישראל."

סוף־סוף קמתי ורצתי לסלון. "היי, חמודים," חייכתי לעידו ולאיליי. "היי, דליה," מחקתי את החיוך. "אנחנו כבר חוזרים," סחבתי את ליאור לחדר השינה וסגרתי את הדלת.

"איפה הטלפון שלך? התקשרתי אליך עשרים פעם והשארתי לך הודעות שתחזור אלי."

הוא הכניס את היד לכיס, "אוי. נראה לי ששכחתי אותו בקאנטרי. שיט."

"איך אתה כבר כמה שעות בלי טלפון ולא שמת לב?"

"זה יום שישי. את יודעת שהרגלתי את כולם לא לחפש אותי ביום שישי."

"ועלי? עלי אתה לא חושב? אולי אני צריכה אותך? אולי קרה לי משהו?"

"טוב, חמודה. תנשמי, תירגעי." הוא לא הבין מה אני רוצה מחייו, וכנראה החליט לייחס את זה להורמונים של ההיריון. הוא חייך אלי חיוך ממש מטופש.

"מה אתה מחייך וכל כך מרוצה מעצמך?"

"לא יודע, פשוט הרבה זמן לא חיפשת אותי בטלפון, ורצית אותי, ומשכת אותי ככה לחדר בהתלהבות כזו. אם היית אומרת לי שאת כל כך להוטה שאחזור, הייתי מגיע הביתה כבר לפני שעתיים." הוא הסתכל על החזה שלי.

"מצחיק מאוד. תקשיב, אתה לא מבין מה קרה לי." התחלתי לספר לו על הכתב המטומטם, על השאלות ששאל, על התשובות שעניתי, ואז הראיתי לו את הכותרת ב־ynet. החיוך שלו נעלם.

"מה את מתכוונת לעשות בנידון?"

"אני לא יודעת. חדווה אמרה שאם אני אפרסם הבהרה, אני שרופה. כולם יחשבו שעשיתי את זה בכוונה."

"את שרופה? את יודעת שאני בדרך כלל צנוע, אבל את נשואה לאחד מעורכי הדין הטובים בארץ. אני יכול לדאוג שהם ישלמו לך הרבה פיצויים על הדבר הזה."

"ואז מה? מי יראיין אותי בספר הבא שלי?"

"וזה מה שחשוב לך עכשיו?"

"כל מה שאני רוצה בחיים שלי זה להיות סופרת. זה מה שחשוב לי."

"שלא יראיינו אותך. יש לנו מספיק כסף, רק תגידי ונעשה לך מסע פרסום שלא נראה כמותו אצל אף סופר בארץ. שלטי חוצות, אוטובוסים, עמודים שלמים בעיתונים, פרסומות ברדיו. רק תגידי ונפרסם גם בטלוויזיה. מי צריך אותם בכלל?" הוא הסתכל בכתבה. "והם גם טעו בשם של הספר. סתומים."

"אני לא רוצה לקנות פרסום בכסף. אני בסך הכול רוצה לקבל את ההערכה שאני חושבת... לא, שאני בטוחה שמגיעה לי. לא ראיתי את יהודית קציר, מיכל שלו, שולמית לפיד או שפרה הורן קונות חבילות פרסום בשביל הספר שלהן."

"אז מה חדווה אמרה בדיוק?" הוא התיישב בקצה המיטה.

"שבינתיים היא תגיד לכולם שאני לא מתראיינת על הנושא, ושאת כל מה שיש לי להגיד כתבתי בספר."

"טוב. אז בואי נמתין עוד קצת." הוא קם ופתח את הדלת. דליה כמעט נפלה אל החדר. בקושי רב הצליחה לייצב את עצמה. "הילדים שואלים איפה אתם." היא התיישרה כאילו כלום לא קרה.