מסע אל בטן האדמה

ביום ראשון, 24 במאי 1863, הִקדים דודי, פרופסור לִידֶנְבְּרוֹק, לשוב אל ביתו הקטן שבקֵנֶיגְשְׁטְרָאסֶה 19, אַחד הרחובות הישָׁנים ביותר ברובע העתיק של הַמְבּוּרְג.

מַרְתָה, אֵם הבית, ודאי חשבה שהיא מאחרת, שכן ארוחת הערב בקושי התחילה לרחוש על הכיריים שבמטבח.

"טוב," אמרתי לעצמי, "אם דודי, הידוע בקוצר הרוח שלו, יהיה רעב במקרה, תכף נשמע ממנו קריאות שֶׁבר."

"פרופסור לִידֶנְבְּרוֹק כבר הגיע!" קראה מַרְתָה אם הבית בתדהמה ופתחה את דלת חדר האוכל כְּדֵי חָרָךְ.

"כן, מַרְתָה, אבל הארוחה עוד יכולה להתבשל, הרי אפילו לא שתיים בצהריים."

"אז מדוע מר לִידֶנְבְּרוֹק חזר?"

"סביר להניח שהוא יגיד לנו."

"הנה הוא! אני בורחת. אתה תרגיע אותו, נכון, אדון אַקְסֵל?"

מַרְתָה אם הבית חזרה למעבדה הקוּלינָרית שלה.

נשארתי לבד. ההַסְסָנוּת שלי לא איפשרה לי להרגיע את הפרופסור הרתחן. התכוונתי לחמוק בזהירות בחזרה לחדרי הקטן שלמעלה, אבל דלת הַכּניסה כבר חרקה על צירֶיה; רגליים כבדות חילצו קולות חריקה ממדרגות העץ. בעל הבית חלף על פני חדר האוכל והזדרז להיכנס לחדר העבודה שלו.

בשעה שפסע במהירות, זרק לאחת הפינות את מקל ההליכה שבראשו כְּעֵין מפצח אגוזים, את כובעו זרק על השולחן ולאחיינו זרק את המילים המטלטלות האלה:

"אַקְסֵל, אחרַי!"

עוד לא הספקתי לזוז, וכבר שב הפרופסור וצעק בחוסר סבלנות, "נו, לְמה אתה מחכה?"

זינקתי למשרדו של מורי המאיים.

אוֹטוֹ לִידֶנְבְּרוֹק לא היה אדם רע, אני הראשון להודות בכך; אבל אם לא יחוּל שינוי בלתי צפוי, הוא ודאי ימות עם מוניטין של אדם בלתי שגרתי ומטיל אֵימה.

הוא היה פרופסור באוניברסיטת יוֹהָנְאוּם והעביר קורס במִינֵרָלוֹגְיָה, שבמהלכו יצא מכליו לפחות פעם או פעמיים דֶרך קֶבע. לא ממש היה אִכפת לו אם יש בכיתתו תלמידים שקדנים, כמה הם קַשובים או כיצד יצליחו בעתיד; הזוּטוֹת האלה לא עניינו אותו. הוא לימד באופן סוּבְּיֶיקְטִיבִי - מונח השָׁאוּל מן הפילוסופיה הגרמנית - לימד למען עצמו, ולא למען אחרים. הוא היה מלומד אנוכי, בְּאֵר של ידע, שגוּלגוֹלתה חרקה בכל פעם שביקשו לשאוב ממנה משהו. במילה אחת, קמצן.

יש כמה וכמה פרופסורים כאלה בגרמניה.

דודי, למרבה הצער, לא נהנה מהגייה קולחת במיוחד, לא כשדיבר בְּפוּמְבֵּי ולא עם אדם קרוב. חיסרון מְצַעֵר לנואמים. למעשה, לא פעם במהלך הדגמותיו ביוהנאום היה הפרופסור עוצר פתאום ונאבק במילה עיקשת שסֵירבה להחליק בין שפתיו, אחת מאותן מילים דווקאִיוֹת שמתנפחות ונפלטות בסופו של דבר באופן לא כל כך מדעי, כמו קללה. אז היה מתעורר בו זעם נורא.

ואכן, בתורת המִינֵרָלוֹגְיָה יש לא מעט מונחים יווניים־לטיניים קשים להגייה, מושגים בלתי נסבלים שיש בהם כדי לשבור שיני משוררים. אני לא רוצה להוציא שם רע למדע הזה, חלילה, אבל גם ללשון הכי מוכשרת מותר להיכשל כשאדם עומד בפני מונחים כמו "קְרִיסְטָלִיזַצְיָה רוֹמְבּוֹהֶדְרָלִית", "שְׂרָפים רֵטִינַאסְפַלְטִים", "גֶהְלְנִיטִים", "פַנְגָזִיטִים", "מוֹלִיבְּדֵנוּם עוֹפַרְתי", "עופרת מִטוּנְגְסְטֵן מַנְגָנִי" או "טִיטָנִיט זִירְקוֹנִית".

בעיר הִכירו היטב את הלקוּת הזעירה של דודי וניצלו אותה, חיכו לו בסיבוב. הוא היה נתקף זעם, והם היו לועגים לו, מה שמעיד על חוסר טעם אפילו כשמדובר בגרמנים. ואפילו שתמיד הִגיע קהל רב של שומעים להרצאותיו של לִידֶנְבְּרוֹק, היו כמה נוכחים שהתמידו להגיע רק כדי להתגלגל מצחוק אל מול התקפי הזעם המרהיבים של הפרופסור.

בכל אופן, דודי, ולא אוכל להכבּיר כאן במילים, היה מדען אמיתי. גם אם לעִתים היה שובר את הדוגמיות שלו מרוב לְהיטוּת וקַדַחְתָנוּת, היה בו שילוב של גאונוּת של גֵיאוֹלוֹג ושל עין חדה של מִינֵרָלוֹג. כשהיה מצויד בפטיש שלו, באִזְמֵל הפְּלדה שלו, במחט המגנטית, במַבְעֵר ובבקבוקון החומצה החנקָתית שלו, הוא היה מרשים למדי. אם רק התבונן בשבר של מינרל או הבחין בנוקשוּת, במראֶה, בהיתוּך, בצליל, בריחו או בטעמו, מיד ידע לסווג אותו ללא היסוס כאחד משש מאות הסוגים שהמדע מַכיר כיום.

אם כן, שמו של לִידֶנְבְּרוֹק יצא לפניו באולמות האוניברסיטה ואגודות המדענים הלאומיות. מֶסְיֶיה הַמְפְרִי דֵייוִי, מֶסְיֶיה דֶה הוֹמְבּוֹלְדְט והקפטנים פְרַנְקְלִין וסַבִּין מעולם לא הֶחמיצו הזדמנות לבקר אצלו כשעברו בהַמְבּוּרְג. האדונים בֵּקֵרֶל, אֶבֶּלְמָן, בְּרוּסְטֶר, דוּמָא, מִילְן־אֵדוּאַרְדְס וסֵנְט־קְלֵר־דֵה־וִיל אהבו להתייעץ איתו בסוגְיות הבוערות ביותר בכימיה. מדע זה חב לו תגליות יפות למדי; בשנת 1853 הופיע בלַייפְצִיג הפרסום "מסה על קְרִיסְטָלִיזַצְיָה טְרַנְסְצֶנְדֶנְטָלִית" מאת פרופסור אוטו לִידֶנְבְּרוֹק, מהדורה מיוחדת עם תחריטים, שלמרות הכול לא הֶחזירה את הוצאות הפרסום.

על כך יש להוסיף, שדודי היה אוצֵר במוּזיאון המינרלוגיה של מר סְטְרוּב, שגריר רוסיה, אשר החזיק באוסף מרשים ויקר ערך שיצא לו שם באירופה כולה.

אם כן, זה האיש שפנה אלי בכזה קוצר רוח. צַיירו בדמיונכם גבר גבוה, רזה, בריא כמו שור, ששְׂערו הבלונדיני הנערי הִפחית לפחות עשר שנים טובות מחמישים שנותיו. עיניו הגדולות התגלגלו ללא הרף מאחורי משקפיו הכּבּירים. אפו הדק והארוך דמה ללהב מושחז. המרושעים באנשים אף טענו שאפו ממוגנט ומושך אליו שְׁבָבֵי מתכת. זאת כמובן היתה השמצה גמורה: רק טבק להרחה הוא משך לאפו, אבל בכמויות גדולות, יש להודות.

אם רק אוסיף שדודי היה מודד את צעדיו הרחבים בדיוק מתמטי, כמֵטֶר הצַעַד, ושבהליכתו היה מחזיק את אגרופיו קפוצים בחוזקה, סימן למִזְגוֹ הסוער, די יהיה בזה כדי לעמוד על טיבו ולא לבקש את קרבתו.

הוא התגורר בביתו הקטן בקֵנֶיגְשְׁטְרָאסֶה, בֵּית מגורים בעל גַמְלוֹן משונן שחֶצְיוֹ עץ וחֶצְיוֹ לבֵנים. הבית פנה אל אחת מהתעלות המתפתלות ומצטלבות באמצע הרובע העתיק ביותר של המבּורג, שהשרֵפה הגדולה שאֵירעה בשנת 1842 פסחה עליו, למרבה המזל.

הבית הישן אמנם נטה קצת על צִדו, בטנו השתפלה לעבר העוברים ושבים, גגו ישב עקום, כמו קַסְקֵט של סטודנט מאגודת טוּגֶנְדְבּוּנְד,1 וקוֵוי המִתְאָר שלו היו מרושלים, אבל בסך הכול הוא עמד יציב, בעיקר בזכות עץ בּוּקיצָה שניצב אֵיתָן בחזית ובאביב היה שולח פנימה ניצנים פרחוניים מבעד לחלונות.

דודי היה אמיד יחסית לפרופסור גרמני. הבית עצמו על כל תכולתו היה בבעלותו. תכולתו כללה את בת הסַנְדָקוּת שלו, גְרָאוּבֶּן, צעירה בת שבע־עשרה ממחוז ווֹרוֹ שבאֶסְטוֹנְיָה, את מַרְתָה אם הבית ואותי. מִתוקף מעמדי הכפול כאחיין ויתום מוניתי לעוזר מעבדה בכל מחקריו.

אני מודה שמעולם לא שׂבעתי ממַדְעֵי הגֵיאוֹלוֹגְיָה. בעורְקַי זרם דם של מינרלוג ומעולם לא השתעממתי בחברת האבנים היקרות שלי.

לסיכומו של דבר, למרות חוסר הסבלנות המובהק של בעל הבית חיינו בשמחה בבית הקטן שבקֵנֶיגְשְׁטְרָאסֶה. גם אם לפעמים היה יחסו אלי בוטה, הוא אהב אותי מאוד. אלא שהאיש לא ידע לחכות והיה לחוץ כהוגן.

כששתל בחודש אפריל שתילֵי רִכְפָּה וחֲבַלְבּל בעציצֵי החרסינה שבסלון, היה ניגש מדי בוקר ומושך בעליהם כדי לזרז את צמיחתם.

אין אלא לשמוע בקולו של תימהוני שכזה. אז הזדרזתי להיכנס לחדר העבודה שלו.

1 טוּגֶנְדְבּוּנְד (Tugendbund), "ברית הצדק והמוסר", היתה אגודה סודית שהוקמה ביוני 1808 בעיר קֵנִיגְסְבֵּרְג שבמְחוז פְּרוּסְיָה הגרמני. כל ההערות הן של המתרגם.