מסע אל העתיד

בכל רחבי העולם נראות הדמוקרטיות כספינות העומדות להיטרף בסערה. הן מותקפות ללא הרף מבחוץ ומבפנים ונדמה שקווי ההגנה שלהן קורסים במהירות. מבחוץ מנוהלת ההתקפה בידי הטרור העולמי, בידי דיקטטורות ציניות שאינן בוחלות בהתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות (בעיקר באמצעות לוחמת סייבר) ובידי חברות ענק שאינן מכירות בגבולות או בחוקי מס. מבפנים תוקף אותן ערבוב רעיל של פוליטיקאים פופוליסטים מימין ומשמאל, אליטות כלכליות נצלניות וחסרות מצפון ורשתות חברתיות המייצרות שיח של "פוסט-אמת".

המערכות המסורתיות - התקשורת הממוסדת, הפרלמנטים, בתי המשפט, הבנקים המרכזיים - נמצאות בנסיגה. במקרים רבים הממסד מרים ידיים ו"מצטרף לאויב". די להסתכל על עמודי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר של חלק ממנהיגי העולם כדי להבין שהם החליטו שהמלחמה אבודה ועדיף לנסות לרכוב על הנמר.

הם טועים טעות מרה.

בעולם הפוליטי מתקיים חוק עליון אחד: עקרון המטוטלת. אם היא הולכת לצד אחד, היא תחזור לצד השני באותה העוצמה.3 אם הקצוות ההרסניים השתלטו על הזירה, הרי שהתשובה היחידה להם היא לא קיצוניות אחרת - אלא המרכז. מרכז שקול, ממלכתי, בעל ראייה רחבה, עם יכולות ניהוליות ואמירה עוצמתית על מצב העולם. הפופוליסטים והקיצונים מימין ומשמאל מחזיקים באידיאולוגיות דוגמטיות ואינם מוכנים לפשרות. זה נראה כסוד כוחם, אבל שם חולשתם הגדולה. מי שטענתו היחידה היא "אנחנו או הם" אינו מאפשר לחברה ולכלכלה את הדינמיות ההכרחית להתפתחותן. ניהול מדינה חייב להיות מבוסס על פוזיטיביות. זהו הבסיס של השיטה הדמוקרטית: היא קודם כול שיטת משטר אופטימית המבוססת על הרעיון שאנשים שאינם מסכימים ביניהם יעבדו יחד למען מטרה משותפת. רק המרכז, שאינו כבול לקבוצות כוח קיצוניות, יכול להציע פתרונות של "בעד" ולא רק של "נגד".

נכון שכעסם של ההמונים הוא מאיים ולעתים חסר הבחנה, אבל זה היה המצב פחות או יותר מאז רגם ההמון הזועם למוות את אדורם, גובה המסים של המלך רחבעם.4 בהנהגה נכונה, עם תשתית רעיונית ותקשורתית נכונה, המרכז יכול לחזור לנהל את ענייני המדינות במהירות מפתיעה.

הטענה העומדת מנגד היא שהמרכז מעצם טבעו המתון והשקול אינו יכול לנסח תזה שתהיה פופולרית כמו הפופוליזם. אין לו את האפשרות להביא בפני ההמונים משפט שובה לב אחד שיוכל להתחרות בהצעות כמו "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", "להחזיר את אנגליה לאנגלים", או "להיפטר מהאנשים (החומים, הצהובים, השחורים) שאינם כמונו". זוהי תבוסתנות רעיונית. למרכז, דווקא לו, יש את ההצעה הפופולרית ביותר, הקלה ביותר להבנה, הפשוטה ביותר לשיווק עממי: לקיחת אחריות.

המרכז תמיד לקח אחריות. גם כשהתנאים נראו קשים במיוחד. הוא ניצח את הקומוניזם לא מפני שהסיסמאות שלו היו טובות יותר (הקומוניסטים, בדומה לפופוליסטים, היו טובים במיוחד בתחום הסיסמאות הקליטות), אלא מפני שהוא יצר כלכלה וחברה טובות יותר. הוא לקח אחריות לא רק במלחמת העולם השנייה, אלא גם אחריה, כשהכניס את רוב מדינות העולם תחת המוסדות הבינלאומיים שלו ויצר יציבות בתוך עולם עם נטיות כאוטיות. הוא הפך את הדמוקרטיה - עם כל חולשותיה - לשיטת ממשל שלא היתה רק מוצדקת מבחינה מוסרית, אלא גם הפגינה יעילות ויכולת ביצוע. המרכז הציג עוצמה שלא נבעה מן הקיצוניות, אלא מתוך מה שכינה הסוציולוג אדוארד שילס "תופעה מתחום הפעולה".5 הוא לא ייצג את הערכים ואת האמונות של החברה בדיבורים ובהצהרות ריקות, אלא בכך שיצר מבנה של פעילויות, תפקידים ואנשים שהפעילו את המכונה.

המרכז גם מעולם לא סבל ממחסור במנהיגות מעוררת השראה. אנו נוטים לייחס את המרכז למנהיגי "הדרך השלישית", כמו טוני בלייר וביל קלינטון ולפניהם פרנקלין ד' רוזוולט וה"ניו דיל" שלו, אבל במונחים בני זמננו גם רייגן, תאצ'ר ומנחם בגין היו אנשי מרכז. זהו אולי רעיון קשה לעיכול לליברלים שגדלו בשנות השמונים, אבל למרות נוקשותם האידיאולוגית האמינו רייגן, תאצ'ר ובגין באחריות, בכוחם של רעיונות מורכבים, בחשיבותם של מוסדות המדינה, בחופש הביטוי, בזכויות המיעוט, בכך שמעת לעת מוטלת עליהם החובה להחליט החלטות לא פופולריות לטובת המדינה.

נסיגתו של המרכז בשנים האחרונות לא נבעה מכך שלקיחת האחריות איבדה את קסמה, אלא מכך שהוא איבד את יכולתו להבחין בין הצלחה כלכלית לאחריות חברתית. המרכז איבד את הראייה הרחבה ואת המחויבות לכלל האזרחים שאפיינו אותו בעבר. במקום זאת הוא התמכר ליתרונות הכלכליים שהציעו הגלובליזציה והטכנולוגיה. מנהיגי המרכז לא הבינו שמחיר ההצלחה הפך גבוה מדי לרבים. דווקא במדינות שהכי הצליחו במירוץ הכלכלי הצטברה תרעומת חברתית הולכת וגדלה. כולם רוצים להצליח, אבל איש אינו רוצה שההצלחה תדרוס ותגרוס את משפחתו, את אמונתו הדתית, את המסורות שעיצבו אותו, את הקהילה שהוא מחויב לה. האזרח אינו סוכן רציונלי. הוא אינו X שאותו אפשר להחליף ב-Y בלי שיחול שום שינוי. האנושיות מורכבת גם מפחדים, משנאות, מאהבות, מהמאבק שלנו על זהותנו מול האחר.

מנהיגי האליטות הישנות טענו מאז שנות התשעים שמי שאינו מוכן לוותר על ערכי הקהילה ולהתחייב לעולם גלובלי, נידון להישאר מאחור. הם הבטיחו לנו מזון זול וטכנולוגיה באיכות גבוהה, בעודם מתעשרים מעבר לכל דמיון. כדי להשקיט את מצפונם הם קידמו את הרב-תרבותיות ואת התקינות פוליטית. להיות פשוט "אמריקאי", "צרפתי" או "ישראלי" לא נחשב עוד לקבוצת זהות הראויה להכרה ולכבוד. מעמד הביניים - עמוד השדרה של כל מדינה - נחבט פעמיים: בפעם הראשונה כששכרו נשחק ומקומות העבודה שלו החלו להיעלם, ובפעם השנייה - כשהתברר לו שהפטריוטיות הטבעית שלו נחשבת למיושנת ומיותרת בעיני אלה שניצלו אותה כדי לעלות לשלטון.

ההתפכחות לקחה לא מעט זמן, אבל בסופו של דבר אמר העולם לעצמו שהגיע הזמן שהגנבים יפסיקו להטיף לו מוסר. תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, אמרה זאת בישירות האופיינית לה: "אם אתה מאמין שאתה אזרח העולם, אתה אזרח של שום מקום. אתה לא מבין מה המילה 'אזרח' אומרת בכלל".6

כשתגובת הנגד הגיעה, היא היתה בעוצמה של צונאמי. הפופוליסטים החדשים ניצלו את תחושת המועקה המצטברת של הרוב הלא-דומם כדי להציע לנו מהפך רדיקלי שיבטל את עצם הרעיון של "עולם פתוח". מפלגות הימין הפופוליסטי והשמאל הרדיקלי שידרו מסר דיאלקטי רב-עוצמה דרך הרשתות החברתיות: זה אנחנו או הם. הזרים שודדים אותנו, המערכת הפוליטית בגדה בנו, הטכנולוגיה תגרום לכם לאבד את מקום עבודתכם, הגלובליזציה היא הונאת פונזי שתזרוק אתכם לתחתית הפירמידה.

כמו בכל מסר פופוליסטי, יש גרעין של אמת בכל אחת מהטענות ועלינו להתמודד איתן. אלא שהדרך לעשות זאת אינה לעוות את המציאות ולנצל לרעה פחדים אנושיים עמוקים כדי לצבור כוח פוליטי. את הטריק הזה ניסתה האנושות לא פעם. בפשיזם, בנאציזם, בדיקטטורות, בקומוניזם. זה תמיד נגמר רע.

המרכז - בניגוד לאליטות וגם בניגוד לפופוליסטים - מציע פתרון היברידי מאוזן של "גם וגם". זה אינו פתרון מושלם, מפני שאנחנו לא חיים בעולם מושלם, אבל זה פתרון שמציע ניווט חכם בין האפשרויות. מטרת המרכז - מעצם טבעו - היא ליצור איזון: גם ערכי קהילה וגם ילדים שיצליחו יותר מהוריהם; גם כבוד למסורת וגם יכולת ליהנות מפירות הטכנולוגיה; גם משפחות שאינן מתפוררות במרחב אורבני אדיש וקר וגם הזדמנות לכל ילד לצאת לעולם, ללמוד ולהצליח; גם כלים שמאפשרים לנו להישאר חלק מקהילה ממשית במובנה השמרני וגם כלכלה וחברה מודרניות וחדשניות. "תמיד חשוב לי לעבור על כל האופציות האפשריות לפני שאני מקבלת החלטה", אמרה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל".7 כמנהיגת מרכז קלאסית, היה חשוב לה להבהיר שהיא אינה נעולה על אף תיאוריה.

מרקל, בדומה לתרזה מיי, היא בתו של כומר. ייתכן שהדבר אינו מקרי. המרכז מעדיף תמיד את האנושי על פני האידיאולוגי. הוא זוכר שבני האדם הם יותר מאשר בגד ואוכל. הקיום האנושי מורכב גם מכבוד עצמי, ממסורת, מתחושת קהילה והשתייכות היוצרים חוזה חברתי שפועל למען כולם. המרכז מציע פוליטיקה שלא עוסקת במתח בין קבוצות, אלא יוצרת את התנאים כדי להכיל אותן כחלק ממשהו גדול יותר.

המרכז לא יוותר על הגאווה הלאומית האותנטית שלו (המבדילה אותו מן השמאל הקוסמופוליטי), אבל לא יבסס את הפטריוטיות שלו על שנאת זרים אלא על אהבת מולדת, הכרה בחשיבות הדת למאמיניה ותמיכה בקהילות מקומיות; הוא יקפיד על זכויות המיעוט ועל סקרנות תרבותית (תכונה חברתית הזוכה להרבה פחות מדי כבוד), אך ידחה את הנרקיסיזם של הרב-תרבותיות, שאותה הגדיר בפיקחות אחד המבקרים כ"כבוד עמוק לכל התרבויות מלבד זו שלך".8 המרכז ייאבק בטרור העולמי תוך הכרה בכך שההתמודדות מול אויב שאינו מכיר בחוקים מצריכה חופש פעולה ניכר לכוחות הביטחון - גם במחיר של פגיעה מידתית בזכויות אדם; הוא יחזיר למדינה את הכוח לקבל החלטות, אבל יפעל יחד עם כוחות לא-מדינתיים כמו חברות הענק וארגונים חוץ-ממשלתיים למען נושאים כמו הקטנת הפערים. המרכז יפעל לחלוקה אחרת של העושר דרך מיסוי של האחוזונים העליונים והמוסדות הפיננסיים, אבל ישתמש בהקלות מס כדי לשמר את התעשייה ולטפח את היזמות; הוא יחזיר למדינה את מעמדה המרכזי כמעצבת העתיד דרך פרויקטים גדולים של בניית תשתיות (כמו הטמעתה של רשת האינטרנט בתשתיות תחבורה ורפואה) ותמרוץ של חינוך ומדע. המרכז ימשיך לפתוח את השווקים אל העולם, בלי לאבד את הזכות להגן על השוק המקומי. מותר לישראל למשל להגן על החקלאות המקומית שלה בעזרת מכסי מגן או סובסידיות, אבל לא רצוי שתנקוט מדיניות דומה בשוק ההיי-טק המקומי שבו שוררים תנאים שונים לגמרי.

כל אחד מהתהליכים האלה מחייב תוכניות עבודה, השקעות רחבות, החלטות כואבות על סדרי עדיפויות לאומיים. זה מורכב, זה לא מתגמל מבחינה פוליטית, אבל זהו תפקידו של השלטון.

מול המחויבות היעילה של המרכז יתייצבו תמיד אנשי הימין והשמאל המנסים לכפוף מציאות משתנה לתיאוריות מן העבר. כשמצטברות ההוכחות לכך שהתיאוריות שלהם כבר אינן רלוונטיות לחיינו, הם מכנים אותן "אידיאולוגיה". זו אינה אידיאולוגיה, אלא סיפור ששמעו בילדותם. המרכז, לעומתם, מסתפק במערכת בסיסית מאוד של עקרונות ראשוניים: הצורך בפוליטיקה נקייה ומשוחררת מאינטרסים; תפיסת האחריות הלאומית כחובתה היסודית של ההנהגה; פטריוטיות ושמירה על מדינת הלאום מפני גורמים המנסים לפרק אותה מבפנים ומבחוץ, בלי לזנוח את ההכרה בכך שעקרונות אוניברסליים כמו נדיבות וקבלת האחר הם חלק מן הפטריוטיות הזו; הפעלה מתמדת של עקרון הטוב שבכל העולמות - כלומר הנכונות לקחת רעיונות מן הימין ומן השמאל ולבחון אותם לפי הישימות שלהם, ולא לפי העוינות בין הצדדים.

האידיאולוגיות הנוקשות של הימין והשמאל אינן רוצות ואינן מסוגלות לזוז ממקומן גם כשהנסיבות משתנות, אחרת ייאלצו להשתנות באופן מהותי (או מה שגרוע יותר מבחינתם - להודות בטעות). זו הסיבה שהם תמיד יאשימו את המרכז ב"עמימות". זו אינה עמימות, אלא היכולת לעבוד בתוך המציאות הריאלית ולהשתנות איתה. המרכז הוא לא מקום קבוע, אלא מצב של משא ומתן מתמיד עם הסביבה הפוליטית והארגונית. אם משהו עובד, הוא יפתח אותו. אם משהו מפסיק לעבוד, הוא לא ננעל על מדיניות העבר. הוא בודק מה צריך לתקן, מה אפשר לעשות אחרת, איך יוצרים אלטרנטיבה חזקה יותר, ישימה ורלוונטית יותר. מול הדוגמטיות של חסידי ה-Egalite (השוויון) והדורסנות של נאמני ה-Liberte (החופש), המרכז מציע פרגמטיות וזהות היברידית. מעבר לכללי היסוד המעטים והקשיחים, המרכז מסתגל במהירות, אינו כבול לפרדיגמות ומוכן לבחון כל רעיון שיובא בפניו ויכול לשפר את חיי האזרחים בלי שום קשר לשאלה מאיזה צד של המפה הפוליטית הוא מגיע. המרכז רוצה ויכול להיות בו זמנית תחרותי והומני, גלובלי וקהילתי, פטריוטי וחדשני, אבל הוא לא מאבד קשר עין עם חובתו למנוע משבר זהות חברתי ואישי. פרידריך האייק עמד על כך שבהיות הקדמה בלתי-צפויה, אנחנו יוצאים לשנות את העולם ובסופו של דבר משנים את עצמנו.9 קִדמה שאינה מביאה בחשבון את האנושי אינה קדמה כלל.

המרכז מואשם תדירות שאין לו אידיאולוגיה. התשובה שלו היא שאידיאולוגיה, במובנה השמרני הצר, מצמצמת את האפשרויות, גורמת להתעלמות מן המציאות הריאלית ויוצרת מכשולים מלאכותיים. תפיסת המציאות של המרכז היא שאפשר ליהנות מן הטוב שבכל העולמות. זה אולי לא יצליח במאה אחוז, אבל עצם הניסיון יביא אותנו למקום טוב יותר.