מסע אל עולמי

חיכה לי יום עבודה עמוס. הגעתי בשעה מוקדמת למשרדי בירושלים לפגוש את ליאת, איילת ואמיר. שלושתם עובדים ותיקים בחברה שלי, "עידן חדש". הם מילאו תפקידים מרכזיים בסדרת הטלוויזיה "מסע עולמי". ליאת שושן היתה המפיקה של הסדרה, איילת אוחנה היתה התחקירנית ורכזת המערכת, ואמיר מירום היה העורך. עם שלושתם ביחד וגם עם כל אחד מהם לחוד הייתי צריך לפתור בעיות בקשר לתוכניות שהיו בתהליכי הפקה שונים. ליאת ואיילת היו גם מעורבות בהפקה נוספת שלי, סרט ביוגרפי על שמעון פרס ז"ל, שהיה אז נשיא המדינה. יום הצילומים הראשון של הסרט הזה, שיזמתי וקיבלתי על עצמי להפיק, היה אמור להתקיים יומיים לאחר מכן. הכול היה מתואם. צריך היה לסגור עוד כמה קצוות קטנים.

כשבאתי למשרד ליאת שאלה: "איך אתה?" עניתי: "בסדר גמור." רק היא ידעה שיום קודם תקפה אותי סחרחורת באמצע יום העבודה, אך היא גם ידעה שחזרתי אל עצמי לאחר מנוחה קלה ושאין מקום לדאגה. ובאמת, פרט להתקררות עקשנית, שסחבתי איתי מזה שבועיים, הרגשתי טוב ובבוקר 8 באפריל 2008 הגעתי למשרד מלא מרץ.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום ערכתי ישיבה נוספת עם חברים טובים מאוד שלי, עופר ואורה מרין. היינו באותו זמן שותפים ב"צעדי ענק", חברה שהתמחתה בארגון ביקורים וסיורים בארץ למשלחות של המגבית היהודית בארצות הברית ובקנדה. עופר - הוא ד"ר מרין הידוע מבית החולים "שערי צדק", גער בי שאני מזניח את הטיפול בהתקררות. הבטחתי לו שאחרי יום הצילומים הראשון בסרט של פרס - כלומר, לכל היותר כעבור יומיים, אלך לרופא. הישיבה שלנו היתה אינטנסיבית והתארכה עד שעות הערב.

ישר מן הישיבה נסעתי לסעודת יום הולדת של מיכל, בת זוגו של חברי יוסי בּוּזְנָח. אילן הזמין את שלושתנו לחגוג במסעדה שלו את האירוע. מיכל פרנק היא כיום מנכ"ל מדינות ברית המועצות לשעבר בג'וינט, בוזנח הוא הבעלים של "שישקו", חמארה בולגרית ושל ה"סרווסריה", בר בירה ספרדי, ואילן גרוסי הוא כיום השף והבעלים של מסעדת "סאטיה" בירושלים. אנחנו היינו ונשארנו חבורה מלוכדת מאוד מזה שנים רבות.

בסוף הארוחה אמרתי לאילן ולבוזנח: "צלצלו אלי בבוקר לראות שקמתי." ביקשתי זאת כי הייתי צריך לצאת מוקדם בבוקר, כדי להרצות בכנס של מנהלים בכירים מחוץ לעיר. נפרדתי מהחברים ונסעתי הביתה לישון. היתה זו פעם ראשונה ויחידה, שהפניתי לחברים בקשה מעין זו.

אף אחד מאיתנו לא שיער, שהבקשה הפשוטה הזו תהיה המפתח להצלת חיי.

באמצע הלילה התעוררתי. לא ידעתי מה קורה. הרגשתי רע. רציתי לטלפן לעופר, אבל נפלתי מהמיטה ואיבדתי את ההכרה.

בבוקר בוזנח צלצל אלי, כפי שביקשתי, ולא קיבל תשובה. הוא התקשר לאילן וביקש ממנו שילך אלי הביתה. אילן וערן, השותף שלו, באו לביתי וראו שהרכב שלי נמצא בחניה. הם פרצו לבית, מצאו אותי על הרצפה ללא הכרה, הזמינו אמבולנס, צלצלו לד"ר עופר מרין מ"שערי צדק" ועדכנו אותו שהם מביאים אותי אליו לבית החולים. עופר אבחן שקיבלתי אירוע מוחי והחליט לנסוע איתי ל"הדסה". הוא צלצל אל הורי, ששהו בביתם בהרצליה, והציע להם, בדרכו המאופקת, להגיע לירושלים.

הורי הבינו שקרה משהו רציני ויצאו לדרך. במהלך נסיעתם קיבלו מעופר עדכון קצת יותר מפורט לגבי מצבי. הוא עשה זאת ברגישות ובזהירות. מזלם. שתי דקות לאחר מכן הודיעו ברדיו ש"איל פלד נאבק על חייו." הידיעה הודלפה לרדיו על ידי פרמדיק שפינה אותי מהבית לבית החולים. תחנת הרדיו מיהרה לשדר את הסקופ שהשיגה, בלי לבדוק אם המשפחה קיבלה הודעה.

הבדיקות והרופאים ב"הדסה" אישרו שקיבלתי אירוע מוחי חמור, ושהכרחי לבצע ניתוח ראש דחוף, כדי להציל את חיי. הניתוח בוצע מיד.

כעבור חמישה ימים חזרתי להכרה. ראיתי את המשפחה ואת הרופאים עומדים סביב מיטתי. "להיות?" אמרתי בטון של הפתעה, מילה שחזרתי עליה בהמשך הרבה פעמים. הרופאים אמרו שאני לא מבין כלום. אמא ביקשה ממני ללחוץ לה את היד ולהרים את רגל שמאל, ואני עשיתי זאת. הרופאים התפלאו, אך טענו שזה היה רק רפלקס. הם קבעו שלא יצאתי מכלל סכנת חיים.

היום ברור לי שלא ידעתי אז מה אני אומר. אין ספק שהמילה "להיות" קפצה לי מהפה באופן אוטומטי. מאיפה? למה דווקא המילה הזאת? - אין הסבר. ראיתי את כל העומדים סביב המיטה וזיהיתי אותם. הבנתי שהעולם קיים ושאני חזרתי אליו, אבל לא ידעתי מה קרה לי. אם מישהו מהקרובים לי ביותר היה מבקש ממני לומר במילים מי הוא או מה שמו, לא הייתי מסוגל לעשות זאת. ייתכן שאפילו לא יכולתי באותו זמן להבין את הבקשה. גם את שמי לא יכולתי לומר.

לאחר ימים אחדים יצאו לי מהפה עוד מילים. הרבה מילים. את כולן אמרתי נכון, אבל הן לא התחברו זו לזו ולא הביעו כל תוכן בעל משמעות. הייתי בטוח שאני מדבר כרגיל ולא הבנתי מדוע האנשים שמסביבי לא מבינים אותי ולא עושים מה שאני מבקש. זה היה אופי האפזיה שלי בהתחלה. היא היתה בדרגת חומרה גבוהה מאוד, ואני אפילו לא הייתי מודע לכך שהיא קיימת. לא ידעתי שאבדה לי היכולת לתקשר עם אחרים בשפה כתובה או מדוברת.

מרגע שהועברתי מטיפול נמרץ למחלקה הנוירוכירורגית, התארגנו חברי הטובים לעריכת משמרות לילה ליד מיטתי. ליאת, המפיקה של "מסע עולמי", לקחה על עצמה את המשימה הארגונית הזו. בין החברים שהשתתפו במשמרות אלה היו אילן, בוזנח, עופר, יורם, מקי, אורן, מאיר, ארז, נדב ואורי. אורן באדר התנדב להיות לצדי במשמרת "ליל הסדר", כדי לאפשר למשפחתי לקיים סדר. בני המשפחה סיפרו לי שאף על פי שהם התכנסו יחד וגם ניסו לקרוא בהגדה, הדאגה הכבדה העיקה על לב כולם.

מאיר כץ, שותפי וחברי, לא היה מרוצה מאיכות המיטה ששכבתי בה. כיזם וכמפיק נמרץ, יצא לחפש מיטה נוחה יותר. לא עבר זמן רב והוא העביר אותי למיטה חשמלית משוכללת, מלכותית ממש, שמצא באחד מחדרי האשפוז הפרטיים. נאמר לנו לאחר מכן, שזו היתה המיטה שבה שכב אריאל שרון ז"ל בעת שהותו בבית החולים.

נשארתי מאושפז ב"הדסה" במשך כשבועיים. כל הזמן הזה היו לצדי בני המשפחה, אבא, אמא, טלי, חגית ואורית והרבה חברים. עדיין לא ידעתי מה בדיוק קרה לי. רק הרגשתי שהכול התהפך. תוהו ובוהו. משהו בלתי-מוסבר.