מסע הגיבורה

״ישות הישויות, העיריני ואיוולד [...] מלכת השחר / בתולת הסהר, אֵם תהום רבה, גופו של העולם ובית המוות״. (אוקטביו פַּז, 1977: 37)

״את לחם־אש, את רעש, את דממה, את סוף אתְ התחלה – את חם על מצחי, את אורגת הקורים בסף מעברים, את, מי את, הגוף הענקי הנע רובץ בגופנו״. (רות נצר, 2003: 10)

הארכאולוגית מריה גימבוטס וחוקרות אחרות קבעו כי באירופה הפרה־הודו־אירופית (בתקופה של לפני עשרים וחמישה אלף שנה עד לפני כששת אלפים שנה) ובמקומות אחרים בעולם הפרהיסטורי שלט פולחן האלה ׳האם־הגדולה׳ ופסלי נשים עמדו במוקד האמונה והפולחן. המבנה החברתי היה מטריארכלי ונשמר שוויון בין המינים. האדמה הפכה שם נרדף לגוף האישה, וממנה (מטין, מחומר) נוצרו צלמיות מקודשות. החיים כולם נבעו מן האדמה־אישה. האלות הגדולות היו קיימות כדימויים ארכיטיפליים בנפש, שהושלכו על העולם והפכו לכוחות אלוהיים ולנמעני פולחן.

ביטוי לתפיסה זו שרד במיתולוגיות מתקופות מאוחרות יותר, שבהן הדגש הוא על האימהות הבוראות. אולי בראשית אלוהימה, ולא אלוהים, בראה את העולם. כך למשל, המיתוס האצטקי מספר, שהייתה דמות טיטנית שצפה מעל המים הקדושים של ה׳בראשית׳. מגופה יצאו השמיים וארבע כנפות תבל, מעיניה פרצו ימים ונחלים, משערותיה נברא כל הצומח ובגופה רואים את הרקיעים והתהומות. במיתוס המצרי הקדום, האלה נוט יולדת את השמש. גאיה, אלת האדמה, היא האלה הראשונה על פי המיתולוגיה היוונית, והיא ראשית הבריאה. במיתולוגיה הפינית מסופר על בת אוויר הבתולה, שירדה מארמונות השמיים אל הים ההיולי, ומערבולות הים עיברו אותה. מוטיב לידת הבתולין המופיע במיתוסים מבטא את האוטונומיה האוטרקית של האלה־האישה, ובכך מרמז גם הוא על שליטת האלות הגדולות העוצמתיות בשחר האנושות.

אף שהיוונים המליכו את זאוס להיות ראש האולימפוס, ואף ששלושה אלים גברים חילקו ביניהם את העולם לממלכת השמיים, הארץ והשאול – התקיים בעולם היווני במקביל זיהוי של הנפש הראשונית כמהות אם־אישה מעצבת הגורל. אננקה, בתו של זאוס, היא אלת ההכרח – כוח גורל שבא מהאלים ומהעולם. בנותיה הן המוירות, אלות הגורל. אחיותיהן, האירניות, הן אלות הנקם, שגורמות ייסורי נפש למי שחטא. גם נמסיס, אלת המידה הנכונה, שנוקמת במי שלוקה בגאוות יתר, היא שליחתה של אננקה. אלות יווניות נוספות שאחראיות לגורל הן תמיס – אלת הצדק, וניקה – אלת הניצחון. הן ואחרות (דיקה, אדרסטיאה, טיכה, איסה, הימרמנה) עוקבות אחר הברואים, כדי שימלאו את תפקידם המדויק. בסקנדינביה, אלות הגורל הן הנורנות, שאחד מתפקידיהן הוא להשקות את עץ העולם כדי שלא ייבש. הן נחשבו לדמויות נשיות חכמות, שידעו את מחשבת ימי קדם. נראה שכל אלות הגורל הללו אינן אלא בנות דמותה של האלה הגדולה הקדומה, אלת החיים והמוות.

בהינדואיזם, לצד זרם המאמינים בברהמה, בשיווה ובווישנו כאלים העיקריים, הינדים רבים מזהים את האלוהות העליונה עם אלה. השמות דֶווי (האלה) או מהאדווי (האלה הגדולה) או בהגווטי (גבירת העולם) – הם שמות כוללים למופעים ולשמות הרבים שלה, בהם דוּרְגָה, קאלי ורבים אחרים. המאמינים בדווי רואים בה אלוהות שאין למעלה ממנה, היא הבוראת, המשמרת, המחריבה את העולם (איכויות שמיוחסות בדרך כלל לברהמה, לווישנו ולשיווה), וגם מובילה את חסידיה לישועת עולמים. במיתולוגיה ההינדואית מופיעה גם קבוצה של שבע אימהות (Saptamatrikas); הן מוצגות במקדשים כיחידה אחת ומשמשות מוקד פולחן בכל הודו. לאימהות מקום חשוב בזרם ההינדואי המציב במרכז את האלה־האישה.

היצירה ׳מטמורפוזות׳ מאת אובידיוס (סוף המאה הראשונה לפני הספירה ותחילת המאה הראשונה לספירה) מסתיים בהלל לאיזיס, האלה המצרית הגדולה, שמצילה את בעלה ואת בנה מכוחות ההרס והמוות: ״את האלה הדגולה באלות, המושיעה הנצחית של בני האדם, נוטה חסדך על העולם ומלואו ודואגת לכל עני ונדכא כאם לילדיה [...] לך סוגדים האלים העליונים והאלים התחתונים משרתייך. את מניעה את כיפת הרקיע״. והוא מסיים: ״דמותך האלוהית אשווה לנגדי תמיד, ודעת סוד קדושתך חתומה בעומקי לבבי״ (נוימן, 1981: 106). אריך נוימן משווה סיומת זו לסיומת של ׳פאוסט׳ מאת גתה, כמעט אלפיים שנה לאחר מכן: ״תני בתולה, אם ומלכה, תני, אלה, אך חסד!״ (1975).

אלות עוצמתיות חשובות נוספות קיימות בתרבויות שונות: בשומר – אִינָנָה (לעיתים מזוהה עם עשתורת הכנענית), אלת אהבה, פריון ומלחמה, ואחותה ארשכיגל, אלת השאול הזועמת והנוקמת; בהוואי – פלה, אלת הרי הגעש המתפרצים, ואחותה היאקה, אלת הים, שמכבה את התפרצויות האש הגעשית של אחותה; במצרים –מאעת, אלת האמת, הצדק והסדר; באגן הים התיכון – סופיה של הגנוסטיקה, דמות רוחנית של חוכמה נשית; במיתוס הקלטי – מוריגן, אלת המלחמה והמוות, פטרונית הכוהנות והמכשפות.

האלה ׳האם־הגדולה׳ הייתה בדרך כלל אלת אדמה־טבע־פריון־אימהות־אהבה (למשל: איננה, עשתורת, ענת, קיבֶּלָה וכולי) והייתה מזוהה עם האדמה ועם הטבע הנולד והצומח ממנה ומת בתוכה, כאלת חיים ומוות. השאול, או בטן האדמה, הוא המקום שאליו הולכים המתים והצמחים וממנו הם שבים ועולים. לכן המוות הוא חלק ממעגל החיים המטריארכליים. ולכן ׳האלה המשולשת׳, שחולשת על השמיים, על האדמה ועל השאול; על הלידה, על החיים ועל המוות – אינה דמות שלילית. כך פרספונה היוונית, מלכת השאול, מבלה בשאול חצי שנה, ובחצי השני היא עולה אל פני האדמה ומביאה את האביב. אם כך, הקשר של הנשי לשאול הוא קשר של פריון. בנוסף, השאול מסמל גם את החוכמה ואת ידע המעמקים, כמשתקף אצל הקטה, האלה בעלת המגע המתמיד עם עולם השאול, כמגע עם המעמקים.

׳האם־הגדולה׳ היא מקור ההזנה הנצחית. במיתוס קלטי מסופר על קדרה שממנה שופע אוכל בלתי נגמר ללוחמים. בתבליט עץ של גוגן נראית אישה האוחזת את שני שדיה, שמהם נובע קילוח חלב עד הרצפה, כשני נהרות. בתמונה אלכימית רואים את האלכימאים יונקים משדיה של סופיה, אלת החוכמה הרוחנית. בקבלה צדיקים יונקים משדי השכינה. זו ארוטיקה שמסמלת את היניקה הנפשית של הגבר מהנשי שבנפשו. בסופו של מסעו, היעד של הגיבור במיתוס הוא הנישואין עם האלה־המלכה של העולם; במפגש איתה הוא זוכה במתת האהבה והחסד, והאישה מורה לגיבור את הדרך לפסגה ולידע (קמפבל, 2013: 113–115). אבל בעולם הפטריארכלי, המאוחר יותר, הגיבור נאלץ לוותר על השד הנצחי, והוא זה שבורא את העולם מהישות האימהית, מהאדמה ומהתהום שהוא מרסן.