מסע מצמרר 7: נולד ל… ל… לשיר

 פרק 1 נא להכיר: שדון

שלום לכם, אני יובל.

אני אוהב לכתוב.

אני שונא לדבֵּר.

למה אני שׂונֵא לדבר?

כי...

כי...

טוב, אֲגלה לכם. כשאני מדבר... אני מגַמגם.

מה אתם מחַייכים? אתם מדַמיינים אותי עכשיו מגמגם וזה מצחיק אֶתכם? חלק מכֶּם מרַחמים עלי? טוב, זה צפוי. גם אני מרחם על עצמי לִפעמים, ומִתעצבּן על עצמי. לפעמים.

לפעמים אפילו לי אין סבלנות לעצמי. אני אומר בוקר טוב, ועד שאני מסיֵים כבר ערב. טוב, סתם הִגזמתי, אבל באמת אני מרגיש שאין לי תקשורת עם אנשים. רק תִקצורֶת (קֶצר בתקשורת). לכן אני מעדיף לשתוק, כמו שמצוֶוה עלַי אָמִירָד, הגמד... שיושב לי על הכָּתֵף.

אָמִירָד נולד על הכתף שלי כשעָלִינו לארץ. הייתי אז בן שמונה. באנו לכאן מאמריקה ואני צנחתי לכיתה ג'. כיתה של ילדים שהתחילו להציק לי בגלל הגובה הג'ירפי שלי, בגלל המִבטא והקול הדקיק שלי, ובגלל השֵׂיער הארוך והנפוחַ שלי.

הם קראו לי ג'ירפה מצַיֶיצת עם רעמה. ומכֵּיוון שהִזכרתי להם כמה חיות, לפעמים הם קראו לי בקיצור ספארי.

לא היו לי חברים. הייתי בודד מאוד. ההורים היו מאוד עסוקים בעבודה, ואני בן יחיד. יום אחד ישבתי בבית על הספה וביקשתי מִשאָלה: שיִהיֶה לי חבר. פתאום הרגשתי מין דגדוג בכתף, וכשסוֹבַבתי ראש ראיתי על הכתף שלי דמות של שֵדוֹן־גמדון כזה, עם אוזניים מחוּדָדות וזנב ועיניים ירוקות גדולות. בהתחלה נִבהלתי, אבל השדון אמר מייד, "שלום, אני אָמִירָד, ואני אֶהיה החבר הכי טוב שלך בעולם."

"מ... מה?" שאלתי בלֵב.

"אני אָגֵן עלֶיךָ ואֶהיֶה איתך תמיד. מבטיח."

"אתה תהיה איתי כל הזמן?" שאלתי בלב. לא ידעתי אם זה טוב או רע. מי הַיצוּר הזה, ומה זה אומר שהוא יהיה איתי כל הזמן? מה, הוא ממש ייכָּנס איתי למִקלחת ולשֵׁירותים? ואיך זה שהוא שומעַ את השאלות שאני שואל בלב, בלי קול?

"כל הזמן תהיה איתי?" שאלתי שוב.

"כל הזמן," אמר השדון. "אני איתך בראש שלך, קורֵא את המחשבות שלךָ."

"א... אבל מה יגידו עלי?" שאלתי בדאגה.

"אף אחד לא יראה אותי, רק אתה," הוא הִסביר.

"אבל... אבל מֵאיפֹה באתָ?" שאלתי בקול חשדני.

"ישר מֵעולם הדִמיון שלךָ."

מעולם הדמיון שלי? איזה מוזר. "ולמה יש לך זנב ואוזניים מוזרות?" שאלתי.

"אה, זה בגלל הַקְרינה מהסְמַרְטְפוֹן שלך. חטפתי כמה מוּטַצְיוֹת."

"אוי, אני מִצטער." הִתנצלתי בלב על כל השעות שאוזניות הסמרטפון צמודות לי לאוזן. מה לעשות, זה הבילוי העיקרי שלי, לשמוע מוזיקה בסמרטפון כל היום.

"סולֵחַ," אמר אָמִירָד, השֵדון־גמדון. "זה בסדר. די לדבר עלי. באתי לעזור לך."

"באמת?" הִתקשֵׁיתי להאמין. זה יכול להיות נחמד שיש חבר כל הזמן, צמוּד כזה.

"בטח," אמר השדון בקול משכנֵעַ. פתאום הִרגשתי טוב. הרגשתי שאני כבר לא בודד. יש לי עם מי לדבֵּר.

"אתה תעזור לי גם להיות זַמר?" הִתחלתי להִתלהֵב.

"להיות זמר? לא! זו שטוּת. אתה עלול למות!"

"למות?" נבהלתי.

"כן, מבּוּשה. על הבמה מול מיליונֵי אנשים עם הקול הדקיק שלךָ."

"אבל... אבל רציתי להיות מפוּרסם." הִתאַכזבתי.

"להיות מפורסם? זו שטות. אתה עָלוּל למות!" הוא חזר.

"למות? מִמה?"

"מֵרוֹב לחץ."

"לַחץ?"

"להיות מפורסם זה מלחיץ, כולם מַכִּירים אותךָ, מִתנַפּלים עלֶיךָ, רוצים שתִתיַיחס אֲלֵיהֶם, ואתה... אתה לא יכול לתת הכול לכולם. אז אתה נִלחץ ומרגיש רע עם עַצמךָ, ואתה גם לא יודע מה לעשות עם כל הכסף שאתה מרוִויחַ. וכל מינֵי אנשים רוצים מהכסף הזה ומתחילים להציק לך..."

אָמִירָד נאם נאום ארוך והצליח להרוג את ההִתלהבוּת שלי.

"טוב, טוב, הֵבַנתי, אני כבר לא בטוח שאני רוצה להיות מפורסם. אתה צודק," אמרתי לו.

"אני תמיד צודק," אמר אָמִירָד וחִייך.

זו היתה השִׂיחה הראשונה שלי עם אָמִירָד. הייתי אז בן שמונֶה וממש שמחתי, כי חשבתי שיש לי חבר.

מֵאז אָמִירָד אמר לי כל הזמן מה לעשות. בעֶצם הוא אמר לי כל הזמן מה לא לעשות, כל הזמן הִזהיר אותי.

בכל פעם שרציתי לדבֵּר, אָמִירָד אמר לי שעדיף לשתוק, ואני, מֵרוב שלא ידעתי אם לדבר או לא, הִתחלתי לגַמגֵם והגמגום נִתקע לי. ומֵאז לילדים יש עוד משהו לצחוק עלָיו - הגמגום שלי.

עכשָיו אני כבר בכיתה ה', בן אחת־עֶשרה. אני לא מקובל בכיתה. אני לא שר. אני אוהב את ליהיא, אבל לא מֵעֵז לדבר איתה. בקיצור, לא כֵּיף לי. אָמִירָד אמנם מֵגֵן עלי, אבל נִראֶה לי שבגלל זה הכול תקועַ לי. עכשיו אני מֵבין שאָמִירָד לא חבר טוב. חבר טוב בדרך כלל מעודד אותךָ, ואִילו אָמִירָד כל הזמן עוצר אותי.

הֶחְלטתי להתחיל למרוד בו. כן, הגיעַ הזמן שאֶמרוד באָמִירָד.