מספר

יממה אחת לפני צאתה לחופשה הגישה לִין לסבא מוישה מתנת יום הולדת מעשה ידיה: עגור יפהפה מקיפולי נייר צבעוני.

"סבא," אמרה לִין בחן פיליפיני, "סבא, תגידי מה אתה רוצה. אני מקפלת אלף ציפורים וזה עושה משאלה. יש לך משאלה, סבא?"

"בטח, לעבור לדיור מוגן בכפר!" צחק סבא מוישה בהנאה וביקש מלִין, בהומור ובעברית מאונגלזת, שתזדרז לקפל עוד תשע מאות תשעים ותשעה עגורים אם היא רוצה לעבור עם סבתא ריבצ'וּ ואיתו לבית האבות הנחשק "מחוזות ראשונים".

למחרת הגיע מנחם, כרגיל. הוא נכנס לחדר השינה של הוריו כדי לקחת את עיתוני סוף השבוע ונדהם לגלות שם הר עצום של בעלי כנף.

"מה זה, כל החדר מלא ברבורים! כמה יש פה?"

"בדיוק אלף," נחפזה אליו ריבצ'וּ, "וזה לא ברבורים אלא עגורים. מתנה מלִין."

"בשבילי ברבור ועגור זה אותו דבר!"

"בשבילה לא."

"ועוד מִדַפּים של עיתונים. גועל נפש. אני אוסף את זה לפח."

"שלא תעז! זה אוריגמי. אמנות של קיפול נייר. בשינטו יש חשיבות מיוחדת לקיפול העגור. העגור מסמל הגשמה של משאלות, הצלחה ובריאות. לפני שלִין יצאה לחופש היא הביאה שתי בנות דודות שלה לתגבורת ויחד הן קיפלו כל הלילה. היא אמרה שבמסורת שלהן קיפול של אלף עגורים מאפשר הגשמה של משאלה, והיא לא תצא לחופש עד שיהיו פה אלף."

"הגשמה של משאלה של מי?"

"שלי!" ענתה ריבצ'ו בפנים קורנות. "הגשמה של משאלה שלי."